וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת (כט, יז) שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה (רש"י)
נשאל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זי"ע: מדוע כאשר רחל בכתה, עצר הקב"ה את בכייתה ואמר לה (ירמיהו לא, טו) מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, ואילו כאשר לאה בכתה לא אמר לה הקב"ה 'מנעי קולך מבכי'?
השיב ראש הישיבה תשובה מאלפת: רחל בכתה על הצער הגשמי שסובלים בניה בגלות, על כך ניחם אותה הקב"ה שלא תבכה, כי עוד ישובו בנים לגבולם. אולם לאה בכתה מתוך השתוקקות להקים בית נאמן לה', להקים דורות ישרים של שבטי י-ה. דמעות כאלו לא עוצרים! על דמעות כאלו אומר הקב"ה: תוסיפי לבכות ולהוריד דמעות! כל דמעה משקה את הזרעים מהם יצאו השבטים הקדושים—