(כב,יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, יז) יז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

(כב,יח) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל־נִדְרֵיהֶם וּלְכָל־נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה לְעֹלָה:
(כב, יח) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל־נִדְרֵיהֶם וּלְכָל־נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה לְעֹלָה:
(כב, יח) יח מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר גְּבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא בְיִשְׂרָאֵל דִּי יְקָרֵב קֻרְבָּנֵיהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נִדְבַתְהוֹן דִּי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לַעֲלָתָא:
רש"י:
נדריהם. הריעלי:
נדבותם. הרי זו:

(כב,יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:
(כב, יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:
(כב, יט) יט לְרַעֲוָא לְכוֹן שְׁלִים דְּכוּרָא בְּתוֹרֵי בְּאִמְרַיָּא וּבְעִזַּיָּא:
רש"י:
לרצנכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיימנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון:
תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמותוזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר:

(כב,כ) כֹּל אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי־לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:
(כב, כ) כֹּל אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי־לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:
(כב, כ) כ כֹּל דִּי בֵיהּ מוּמָא לָא תְקָרְבוּן אֲרֵי לָא לְרַעֲוָא יְהֵי לְכוֹן:

(כב,כא) וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
(כב, כא) וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
(כב, כא) כא וּגְבַר אֲרֵי יְקָרֵב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ לִנְדַבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵיהּ:
רש"י:
לפלא נדר. להפרישבדיבורו:

(כב,כב) עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ־חָרוּץ אוֹ־יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא־תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָה וְאִשֶּׁה לֹא־תִתְּנוּ מֵהֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
(כב, כב) עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ־חָרוּץ אוֹ־יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא־תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָה וְאִשֶּׁה לֹא־תִתְּנוּ מֵהֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
(כב, כב) כב עַוִּיר אוֹ תְבִיר אוֹ פְסִיק אוֹ יַבְּלָן אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן לָא תְקָרְבוּן אִלֵּין קֳדָם יְיָ וְקֻרְבָּנָא לָא תִתְּנוּן מִנְּהוֹן עַל מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:
רש"י:
עורת. שם דבר של מום, עִוָּרוֹן בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת:
או שבור. לאיהיה:
חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:
יבלת. וֶרוּאֶ"ה בלע"ז:
גרב. מין חזזית, וכן ילפת, ולשון ילפת כמו וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן (שופטים טז, כט), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:
לא תקריבו. שלש פעמים, להזהיר על הקדשתן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן:
ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן:

(כב,כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:
(כב, כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:
(כב, כג) כג וְתוֹר וְאִמַּר יַתִּיר וְחַסִּיר נְדַבְתָּא תַּעְבֵּד יָתֵיהּ וּלְנִדְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא:
רש"י:
שרוע. אבר גדול מחבירו:
וקלוט. פרסותיוקלוטות:
נדבה תעשה אתו. לבדק הבית:
ולנדר. למזבח:
לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:

(כב,כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
(כב, כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
(כב, כד) כד וְדִמְרִיס וְדִרְסִיס וְדִשְׁלִיף וְדִגְזִיר לָא תְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ וּבְאַרְעֲכוֹן לָא תַעְבְּדוּן:
רש"י:
ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד:
מעוך. ביציו מעוכין ביד:
כתות. כתושים יותר ממעוך:
נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:
וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס:
ומעוך. תרגומו וְדִמְרִיס, זהו לשונו בארמית, לשון כתישה:
וכתות. תרגומו וְדִרְסִיס, כמו הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים (עמוס ו, יא), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס (שבת פ:):
ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסירוס אלא בארץ, שהרי סירוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

(כב,כה) וּמִיַּד בֶּן־נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
(כב, כה) וּמִיַּד בֶּן־נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
(כב, כה) כה וּמִן בַּר עַמְמִין לָא תְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּן אֱלָהָכוֹן מִכָּל אִלֵּין אֲרֵי חִבּוּלְהוֹן בְּהוֹן מוּמָא בְהוֹן לָא לְרַעֲוָא יְהוֹן לְכוֹן:
רש"י:
ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד [ליד] כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
משחתם. חִבּוּלְהוֹן:
לא ירצו לכם. לא ירצו לכפר עליכם:

(כב,כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, כו) כו וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

(כב,כז) שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כב, כז) שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כב, כז) כז תּוֹר אוֹ אִמָּר אוֹ עִזָּא אֲרֵי יִתְיְלִיד וִיהֵי שִׁבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵּיהּ וּמִיּוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהַלָּא יִתִּרְעֵי לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
רש"י:
כי יולד. פרט ליוצא דופן:

(כב,כח) וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
(כב, כח) וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
(כב, כח) כח וְתוֹרְתָא אוֹ שֵׂיתָא לָהּ וְלִבְרָהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד:
רש"י:
אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]:אף בנוואותו במשמע:

(כב,כט) וְכִי־תִזְבְּחוּ זֶבַח־תּוֹדָה לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ:
(כב, כט) וְכִי־תִזְבְּחוּ זֶבַח־תּוֹדָה לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ:
(כב, כט) כט וַאֲרֵי תִכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵיה:
רש"י:
לרצנכם תזבחו. תחילת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תְּחַשְּׁבוּ בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:

(כב,ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ל) ל בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵל לָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ:
רש"י:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תְּחַשְּׁבוּ בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (לעיל ז, טו):
אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:

(כב,לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לא) לא וְתִטְּרוּן פִּקּוֹדַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ:
רש"י:
ושמרתם. זו המשנה:
ועשיתם. זה המעשה:

(כב,לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כב, לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כב, לב) לב וְלָא תְחַלְּלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי וְאִתְקַדַּשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן:
רש"י:
ולא תחללו. לעבור על דְּבָרַי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וְקַדֵּשׁ שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וגו' (דניאל ג, יח), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו':

(כב,לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לג) לג דְּאַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֶלָהָא אֲנָא יְיָ:
רש"י:
המוציא אתכם. על מנת כן:
אני ה'. נאמן לשלםשכר: