'שנמחלו עוונותיו' או 'שנמחלו עוונותיה'?

שינוי גירסא של אות אחת (!) בדברי רש"י בפרשת וישלח, עומד במרכז הנידון המרתק האם הכלה זוכה למחילת עוונות כמו החתן.

"ברש"י 'דפוס אלקבץ, שהדפיס רבינו שלמה אלקבץ זי"ע בעל 'לכה דודי', הגירסא היא 'שנמחלו עוונותיה'"

מנהג קדוש אשר יסודתו בהררי קודש, שהחתן ביום חופתו מתענה, ונוהג יום זה כיום סליחה וכפרה בתפילה ווידוי. כך כותב הרמ"א בשלחן ערוך (אבן העזר סא, א)  'ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן'. שני טעמים לתענית זו כותב שם בעל בית שמואל (סק"ו) בשם מהר"ם מינץ: א. משום שביום זה נמחל ונסלח להם עונותיהם, ב. שמא ישתכרו ולא תהיה דעתם מיושבת עליהם. גם הגר"א שם כתב שטעם התענית הוא כדברי הירושלמי (ביכורים ג, ג) שחתן מוחלים לו על עוונותיו.

הגירסא הנפוצה

מדברים אלו של המהר"ם מינץ והגר"א, שנתנו טעם לתענית של החתן והכלה, מוכח שהם סוברים שלא רק החתן זוכה למחילה, אלא גם הכלה. אולם להלן נראה שאין הדברים מוסכמים, וכי קיים דיון ער בין הפוסקים אם גם כלה זוכה למחילת עוונות, ואם גם היא צריכה לצום. כאשר שורש הוויכוח המרתק נעוץ בשינוי נוסחא של אות אחת בדברי רש"י בפרשתנו.

על הפסוק בפרשת השבוע (בראשית לו, ג) וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת, כותב רש"י: 'ולהלן קורא לה (כח, ט) מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיו, ע"כ.

גירסא זו בדברי רש"י – 'שנמחלו עוונותיו', היא הגירסא הנפוצה כמעט בכל החומשים הנדפסים. כך גם מופיע בתלמוד ירושלמי (שם): 'וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה, אלא שנמחלו לו כל עונותיו'.

דפוס רומא ואלקבץ

מנגד, בדפוס הקודם 'דפוס רומא', שהיא המהדורה הראשונה של רש"י שעלתה על מכבש הדפוס (בשנת ר"ל), וכך גם בדפוס אלקבץ, שנדפס על ידי הגה"ק רבינו שלמה אלקבץ זי"ע בעל פיוט לכה דודי, בעיר ואדי אל חאג'ארה בשנת רל"ו, אנו מוצאים גירסא אחרת ברש"י: 'לכך נקראת מחלת שנמחלו עוונותיה.

גירסא זו – 'שנמחלו עוונותיה' אנו מוצאים גם בספר תשב"ץ קטן (סימן תסה) ובמטה משה (הכנסת כלה אות ב). וגם בפשטות מסתבר יותר לדרוש שאם היא נקראת 'מחלת' הרי שהיא עצמה זכתה למחילת עוונות, וקצת דוחק לומר שהיא נקראת מחלת על שם שעשיו זכה למחילה.

אם כן, בפשטות מבואר שהנידון אם גם כלה זוכה למחילת עוונות, תלוי בשתי גירסאות אלו ברש"י, אם יש לגרוס 'עוונותיו' או 'עוונותיה'. אם כי בדברי הגר"א על השו"ע (הנזכר לעיל) מוכח שגם לפי הגירסא 'עוונותיו' (כגירסת הירושלמי), בכל זאת יש ללמוד מכאן שכשם שהחתן זוכה למחילה גם הכלה זוכה, ולכן כתב הרמ"א ששניהם יתענו.

נטפל למצוה

ואכן, יש מהאחרונים שנקטו בפשיטות שהכלה אינה זוכה למחילה, כפי שכתב בקיצור בפרי מגדים (או"ח סי' תקעג, משב"ז סק"א) שהכלה אמנם צריכה להתענות, אבל לא משום מחילה, כי הכלה אינה זוכה למחילה, רק החתן זוכה למחילה.

וראה גם בדברי הגה"ק מבוטשאטש זי"ע בחיבורו 'אשל אברהם'  (או"ח סימן תקעג) שכתב: 'לטעם דיום כיפור דידיה, לכאורה לא היה לה להתענות, כי לא מצינו בדברי חז"ל רק שהנושא אשה מכפרין לו, ולא מצינו על האשה שמכפרין גם לה', עכ"ל. אלא שבהמשך דבריו כתב שאולי גם הכלה זוכה לסליחה ומחילה מצד 'נטפל לעושי מצוה'. 

בגימטריא תרי"ג

לעומת זאת, יש שנקטו כדבר פשוט שגם הכלה זוכה למחילת עוונות, כך כותב רבי אלעזר מגרמיזא ב'רמזי הרוקח' (פרשת נצבים): 'ומשוש חתן על כלה' בגימטריא תרי"ג, חתן וכלה מקיימין תרי"ג מצוות שמוחלין להם על כל עוונותיהם'.

כך כותב מפורש גם בספר 'אליה רבה' (או"ח סי' תקעג, ב) על דברי הלבוש שהחתנים מתענים ביום כניסתם לחופה, וז"ל: 'וכן הכלות, מפני שבאותו יום מוחלין כל עוונותיהם ויום כיפור דידהו הוא'.

גם בשל"ה הקדוש (שער האותיות עמק ברכה, ע'), ובסידור יעב"ץ (דיני ברכת אירוסין) כתבו דברי התעוררות לחתן ולכלה שיעשו תשובה ביום החופה כי שניהם זוכים ביום זה למחילה.

ונפלאים הם הדברים שכתב בספה"ק קדושת לוי (דרוש לחג השבועות) שכתב שבחג השבועות כלולים כל המועדים, ובתוך דבריו כתב שבחג השבועות נכלל גם יום הכיפורים, שהרי כשם שמוחלין לחתן ודאי מוחלין גם כן לכלה, ומאחר שבקבלת התורה היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה, לכן זכו ביום זה למחילת עוונות כמו ביום הכיפורים.