וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ (שמות כה, טז) הָעֵדוּת – הַתּוֹרָה שֶׁהִיא לְעֵדוּת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, שֶׁצִּוֵּיתִי אֶתְכֶם מִצְוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ (רש"י).
בהספד שנשא הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל אחרי הסתלקותו של מרן גאב"ד בריסק הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל, הוא תמה ושאל: לאיזה צורך נתנו את ספר תורה בארון? הלא כל הימים היה הספר סגור ומסוגר, ובין כך לא היו קוראים בו?
אלא, תירץ רבי זלמן, לולי ספר זה אשר בארון, יש לחשוש כי ביום מן הימים יקום אחד ויכתוב ספר תורה כרצונו, וישנה בה כאוות נפשו, וברבות הימים תשתכח תורה כנתינתה, אולם כל עוד ידעו כל ישראל כי יש בארון פנימה ספר תורה אחד בתמימותו ובטהרתו, אזי יפחד כל אחד לשנות כהוא זה, ביודעו כי בכל רגע אפשר להוציא את הספר מהארון, ולגלות מיד כי הוא שינה מן האמת…
כך היה עבור דורנו גם מרן הגרי"ז – קונן רבי זלמן – הוא אמנם ישב ספון בביתו בירושלים, אך זאת ידעו הכל, כי כל עוד שוכן ספר התורה הטהור והמקורי הזה בחדר מדרשו, לא ניתן לשנות מן התורה מאומה—