מה ההבדל בין 'טעם-העליון' ל'טעם-התחתון'?

כולנו מכירים את הנכתב בחומשים לפני עשרת הדברות: 'בצבור קורין בטעם העליון תמצא בסוף הספר'. להלן נבקש לעמוד על טיבם של שני סוגי הטעמים המיוחדים לעשרת הדברות: 'הטעם העליון' ו'הטעם התחתון', וההבדלים שביניהם (על פי שו"ת משאת בנימין סימן ו' וביאור הלכה סי' תצד).

פסוק בן 55 מילים!

ההבדל המהותי והמרכזי בין שתי מערכות הטעמים, התחתון והעליון, הוא ההבדל בסדר חלוקת הפסוקים. 

לפי הטעם-התחתון: יש בעשרת הדברות 14 פסוקים, כך שישנם דברות המתפרשות על פני כמה פסוקים, כמו למשל דברת השבת כתובה בארבע פסוקים, ומנגד יש פסוק אחד, פסוק י"ג, הכולל בתוכו כמה דברות – לא תרצח לא תנאף וכו'.

לעומת זאת בטעם העליון: יש רק תשעה פסוקים, כאשר כל דברה ודברה מופיעה בפסוק לעצמו. ושתי הדברות הראשונות, אנכי ולא יהיה לך, מופיעות בתוך פסוק אחד מאחר והן נאמרו בדיבור אחד.

נשים לב שלפי חלוקה זו, הרי מצד אחד יש פסוק אחד ארוך מאד בן 55 מילים, והוא הדיבור של זכור את יום השבת, שהרי מחברים את ארבעת הפסוקים לפסוק אחד. ומצד שני ישנם כמה פסוקים בעלי שתי מילים בלבד! הלא הן הדברות 'לא תרצח' 'לא תנאף' וכו', שכל דיבור הוא פסוק לעצמה. אין עוד בכל התורה פסוק בן שתי מילים!

מנגינות מפסיקות

הבדל זה בחלוקת הפסוקים, הצמיח גם את השינויים בטעמי הנגינה. שהרי כידוע בסוף כל פסוק יש טעם 'סוף פסוק', ובאמצע הפסוק כשרוצים לחלק אותו לשני משפטים יש את הטעם 'אתנחתא' שהוא הפסק קל. אם כן, בטעם העליון שאנו מחברים כמה פסוקים לפסוק אחד, וכמובן יש בהן רק 'סוף פסוק' אחד בסופו, כדי שנוכל לחלק את הפסוק לכמה משפטים, אין משתמשים כמה פעמים באתנתחא, אלא משתמשים בטעמים אחרים ומיוחדים המבטאים את חלוקת הפסוק למשפטים נפרדים. 

מאידך, גם בתיבת 'לא' בדברות הקצרות (לא תגנוב וכו'), משתנה הטעם בגלל שהוא פסוק קצר בין שתי מלים, בשונה מהטעם כשהוא חלק מפסוק ארוך. 

בג"ד כפ"ת

השינוי בסדר חלוקת הפסוקים, משליך באופן ישיר גם על צורת הניקוד של המילים, שהרי קיימים כמה שינויי ניקוד בין הטעם התחתון לעליון, ונציג אחדים מהם:

[א.] ניקוד האות ת', שבמלים לא תרצח לא תנאף וכו'. בטעם התחתון, האות ת' היא רפויה – תִרצח, ואילו בטעם העליון קוראים בת' דגושה – תִּרצח. זאת בהתאם לכלל שהאותיות 'בג"ד כפ"ת' כשהן בראש תיבה הן דגושות, אולם כשהתיבה נסמכת אזי האותיות רפויות. לפיכך אם 'לא תרצח' הוא פסוק בפני עצמו, הרי האות ת' מודגשת כפי שנהוג תמיד בתחילת מלה, אולם אם התיבות לא תרצח הן חלק מפסוק ארוך, הרי הפסוק מתחלק לכעין יחידות, לא-תרצח, לא-תנאף וכו', וכל יחידה כזו היא בת שתי מלים שהן נסמכות אחת לשנייה, והת' נסמכת למלה 'לא' שלפניה, ולכן הת' רפה.

[ב.]  בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על 'פני', בטעם התחתון הניקוד הוא פנָי בקמ"ץ, ואילו בטעם העליון אומרים פנַי בפת"ח.  כי בטעם התחתון המילה פני היא המלה האחרונה בפסוק, ולכן הנ' מנוקדת בתנועה גדולה 'קמץ', ואילו בטעם העליון הרי היא באמצע פסוק ארוך, ולכן מנוקדת פנַי בפתח.

 [ג.] במילים ששת ימים תעבד ועשית 'כל' מלאכתך, בטעם התחתון הכ' דגושה 'כָּל', כי היא בסוף פסוק, ואילו בטעם העליון הכ' רפה 'כָל', כי היא באמצע פסוק. 

'תחתון' ו'עליון' – מה הכוונה?

ועדיין נותר לנו להבין מה פשר הכינוי 'תחתון' ו'עליון' שהוצמדו לשתי מערכות אלו של הטעמים. 

בעיון בספרים אנו מוצאים לכך כמה הסברים: א. רבי זלמן הענא – הרז"ה, המדקדק הידוע, כותב בחיבורו שערי תפלה (אות שכה) ש'הטעם העליון' הוא כפי שנאמר למשה מסיני, ו'הטעם התחתון' הוא מה שאמר משה לבני ישראל, וזהו משמעות המילים עליון ותחתון. ב. היעב"ץ בחיבורו לוח ארש (דף ע) כותב שהטעם העליון נקרא כך כי הוא במנגינה גבוהה ובקולות חזקים, לעומת הטעם התחתון שהוא בניגון נמוך. ג. עוד הסבר כותב היעב"ץ, שהרבה מהטעמים בטעם העליון נכתבים מעל האותיות, ואילו רבים מהטעמים בטעם התחתון נכתבים מתחת לאותיות, וזהו הלשון עליון ותחתון. 

מתי קוראים בעליון?

לסיום יש לציין שנחלקו המנהגים אימתי קוראים בטעם העליון. בעל 'משאת בנימין' ועוד פוסקים כותבים שרק בקריאת התורה בחג שבועות קוראים בטעם העליון, אבל בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן קוראים בטעם התחתון, וכמובן שגם היחיד הלומד חומש לעצמו קורא תמיד בטעם התחתון.

לעומת זאת, הפוסקים כבר מביאים שמנהג הרבה קהילות ספרד וכן בקהילות אשכנז, שבכל קריאה בציבור קוראים בטעם העליון, בין בחג השבועות ובין בפרשיות יתרו, ואתחנן. כן יש לציין שביהדות תימן לא הכירו כלל את הטעם התחתון והכל נכתב ונקרא אצלם רק בטעם העליון.