הסבא מקלם, הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל בספרו אור רש"ז, מעלה לקח חשוב מהפסוק בתחילת פרשתנו (שמות כח, ג-ה) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב וגו' וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.
המעיין בפסוקים יתקשה: מה צורך יש בפסוק זה? הלא בהמשך הפרשה, כאשר מפרשת התורה את סדר הכנתו של כל בגד ובגד, מפורטים החומרים והרכיבים אשר מהם נעשה כל בגד ובגד, לדוגמא בציווי האפוד נאמר ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר, ובציווי המעיל נאמר לעשותו מתכלת. אם כן, מה צורך יש לכתוב גם כאן בתחילת הפרשה את הפסוק הזה המדבר רק על לקיחת המוצרים? אלא, מכאן נראה בעליל עד כמה החשיבה התורה את ההכנה הקודמת למצוה, ללמדנו שגם עצם מעשה לקיחת הזהב והתכלת וכו', שהיא רק הכנה למצוה, ראויה לציין אותה בפסוק בפני עצמו, כי יש לה חשיבות ייחודית!