בפרשתנו נאמר (במדבר טו, כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. ורש"י מבאר: 'כתרומת גורן – שלא נאמר בה שיעור, ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה'.
חלה בזמן הזה
בזמן הזה, שלא חזרו רוב ישראל לארץ ישראל, אין חיוב מן התורה להפריש חלה אפילו בארץ ישראל, שנאמר 'בבואכם' – בביאת כולכם. אולם חכמים תקנו להפריש חלה גם בזמן הזה, ותיקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד סי' שכב, ב-ג).
כל שהוא
אף שהמחבר בשלחן ערוך (סעיף ד') הכריע כדעת הפוסקים שגם בזמן הזה מפרישים בארץ ישראל בשיעור של אחד מארבעים ושמונה, אך כבר הביא הברכי יוסף (סק"א) בשם כמה פוסקים, רובם מחכמי ספרד, שלמעשה אין שיעור לחלה בזמן הזה, ודי בכל שהוא, ובפרט שהחלה אינה ניתנת בימינו לכהן אלא נשרפת. וכן מנהג בני ספרד שמפרישים רק כל שהוא (ילקוט יוסף, הל' חלה, סעיף ז).
כזית
אולם מנהג בני אשכנז כדעת הרמ"א, שכתב שהמנהג להפריש כזית. וטעם המנהג, לפי שבזמנינו שהחלה טמאה מצוה לשרפה, ולכן ראוי להפריש כזית, כי בכל מצוה צריכים לכתחילה כזית (מנחת פתים).
אמנם כתב בספר אמרי יעקב (סי' ב' סקי"א) שמאחר ושיעור כזית הוא רק מנהג בעלמא, אין צריך להחמיר בשיעור גדול של כזית הנקרא 'שיעור חזון איש', אלא די בשיעור כזית קטן, וגם אין רצוי להפריש יותר, כי זה מקשה על השריפה.
הלכה למעשה:
לדעת המחבר יש להפריש אחד ממ"ח, ולמעשה מנהג בני ספרד שמפרישים חלה בשיעור כל שהוא, ומנהג בני אשכנז להפריש שיעור כזית, ודי בשיעור קטן.