בפרשת השבוע אנו לומדים על פרשת קרבן התמיד, כאמור (במדבר כח, ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. ורש"י כותב: 'מה אמור למעלה? יפקוד ה' [אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה], אמר לו הקב"ה [למשה], עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי'.
נשאלת השאלה: הרי ישנם בתורה עוד הרבה מצוות חשובות, ומדוע כאשר הקב"ה אמר למשה 'צוה את בני עלי' בחר דווקא במצות קרבן תמיד, ולא ציוה אותם על מצוות חשובות אחרות, כמו קריאת שמע או הקמת המשכן וכדו'?
רעיון יסודי וחשוב, אמר מרן פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זי"ע, בעל 'שבט-הלוי': המידה הנחוצה ביותר שיהודי צריך לסגל לעצמו, היא ה"תמידיות". להיות "עקבי"! כל לימוד או מנהג טוב שהוא מקבל על עצמו, יקפיד שיהיה זה דבר תמידי וקבוע, יום-יום, חוק ולא יעבור. לכן כאשר הקב"ה רצה לצוות את בניו עליו, ציווה דווקא על "קרבן תמיד", קרבן שהקריבו יום יום, באופן קבוע כי קרבן זה מלמד התכונה הנחוצה ביותר – העקביות!
הבה נקבל על עצמינו גם כלפי לימוד חומש ורש"י, לשמור על קביעות, לימוד יום-יומי!