על הכתוב בפרשת בני גד ובני ראובן (במדבר לב, טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, כותב רש"י: 'חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר, והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם'.
משמע שהתביעה היתה על שני דברים, הן על מה שעשו את העיקר טפל, והן על מה שעשו את הטפל עיקר. אך לכאורה הדברים צריכים ביאור, שהרי אנו רואים רק שהם עשו את הטפל עיקר, בכך שהקדימו את הממון הטפל לנפשות שהם העיקר, אבל איננו רואים שהם עשו את העיקר – טפל, הלא יתכן ששניהם נחשבו אצלם כעיקר, גם הטף וגם הצאן, אלא שבסך הכל עשו את המקנה יותר עיקר מן הטף, כשהקדימו את המקנה תחילה.
אלא, אמר מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז': אם עושים מהטפל עיקר, בהכרח עושים מהעיקר טפל! כשאדם שם את הדגש על דבר אחד, בהכרח מפחית הוא מחשיבותו של דבר אחר. אם הוא עושה את הממון עיקר, לא יתכן שהילדים גם ייחשבו אצלו כעיקר, אלא בהכרח הם יהפכו אצלו לטפל! אין שני עיקרים! עליו לבחור ולהחליט מה נחשב אצלו כעיקר, הילדים או הכסף?!—