בפרשת השבוע, בפרשת כלי מדין נאמר (במדבר לא, כג) אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. רש"י כותב, שמכאן דרשו חכמים את החיוב לטבול במים כל כלי מתכת שנכנס מרשותו של גוי לרשותו של יהודי.
'על טבילת כלי'
המחבר בשלחן ערוך הלכות טבילת כלים כותב (יו"ד סי' קכ, ג): יברך "על טבילת כלי", ואם הם שנים או יותר, מברך "על טבילת כלים".
המנהג
יש מהאחרונים החולקים על המחבר, וכתבו שהמנהג שגם הטובל כלי אחד בלבד מברך בלשון רבים "על טבילת כלים", כי הכוונה על המצוה הכללית לטבול את הכלים (מאירי ע"ז עה, ב; כנה"ג הגהות ב"י סק"ח; ערוך השלחן, ועוד), וכן מובא למעשה בשם בעל שבט הלוי זי"ע (קובץ מבית הלוי).
ועל כל פנים, בדיעבד אם בירך על כלי אחד בלשון רבים 'על טבילת כלים', וכן להיפך אם בירך על כמה כלים בלשום יחיד 'על טבילת כלי', בוודאי יצא ידי חובתו (פרי חדש סקי"א).
על הטבילה
יצויין, שהש"ך שם (סק"ח) מביא דעת כמה פוסקים שנוסח הברכה הוא "על טבילת כלי מתכות", ואילו הט"ז (סק"ה) הביא שיש שיטה שנוסח הברכה הוא "על הטבילה" בלי להזכיר כלי כלל. ואף שלהלכה לא נפסק כפי שיטות אלו, אבל כתבו הפוסקים (פר"ח סק"י) שאם בירך 'על טבילת כלי מתכת', או 'על הטבילה', יצא ידי חובתו.
הלכה למעשה:
נפסק להלכה שעל כמה כלים מברכים 'על טבילת כלים' ועל כלי אחד 'על טבילת כלי', ויש שכתבו שגם בכלי אחד יברך 'על טבילת כלים'. ובדיעבד יצא ידי חובתו בשתי הנוסחאות בין על כלי אחד ובין על שני כלים.