על הכתוב בפרשת השבוע (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, כותב רש"י: 'משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש, ומלמדו תורה'.
המקור בספרי
בדברי רש"י אלו, שמקורם בדברי חז"ל ב'ספרי', למדנו דבר חידוש, שמלבד החיוב ללמד תורה לבן משעה שיודע לדבר, יש חיוב לאב כלפי הבן להיות 'מסיח עמו בלשון הקודש'. גם המרדכי במסכת סוכה (פ"ג רמז תשסג) הביא להלכה שקטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון הקודש, וכן הובא להלכה בעוד ראשונים (ספר הלכות גדולות סי' כז; ראבי"ה הל' לולב).
תורה וקריאת שמע
אולם מנגד, בגמרא מסכת סוכה (מב, א) מובא רק שקטן היודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע, ולא נזכר שם שיש חיוב ללמד לשון הקודש.
הרמב"ם והשלחן ערוך
כך גם הרמב"ם (הל' ת"ת א, ו) והשלחן ערוך (יו"ד סי' רמו, ה) הזכירו רק את החיוב ללמד תורה וקריאת שמע, והשמיטו את החיוב ללמד לשון הקודש, וכתבו האחרונים (שו"ת קב חיים סי' סד; שו"ת דברי יציב יו"ד סי' נב; ויואל משה מאמר לשון הקודש) שמדברי הרמב"ם והשו"ע מוכח שהם נקטו להלכה שהעיקר כדברי הגמרא שהחיוב הוא רק ללמד תורה ולא לשון הקודש.
הלכה למעשה:
ברש"י ובעוד ראשונים מובאים דברי הספרי שחיוב על האב ללמד לבן לשון הקודש, אך למעשה הרמב"ם והשלחן ערוך נקטו כדברי הגמרא שאין חיוב לאב ללמד לשון הקודש.