בפרשת השבוע נאמר (דברים טו, יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. לאיזה צורך נכתבה המילה 'לֵאמֹר' באמצע הפסוק? וכי לא היה די אם היה כתוב: עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ?
פירוש מתוק מדבש כותב רבינו החפץ חיים זי"ע בספרו אהבת חסד (פרק טז), על פי דברי הגמרא (בבא בתרא ט, א) 'גדול המעשה יותר מן העושה', כלומר, המתרים אחרים וגורם להם לתת צדקה, גדול שכרו יותר מהעושה צדקה בעצמו. לכך אמר הכתוב: עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ 'לֵאמֹר' – שאתה תתרים יהודי אחר, ותאמר לו: 'פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ!'.
בתוספת ביאור כותב הגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע בספרו דברי מהרי"א: מצד ההיגיון לא יתכן שאדם אחד יפרנס את כל העניים, כי רבים הם, ובהכרח שלכל הפחות יתרים אחרים שיתנו צדקה, ובכוחות משותפים יוכלו לסייע לכולם. לכך הקדים הכתוב ואמר: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ – כלומר, עניים רבים יש על פני הארץ, ולא יתכן שאתה תפרנס את כולם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ 'לֵאמֹר' – שתאמר לאחרים: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ.
ואילו כ"ק האדמו"ר בעל 'מקור-ברוך' מסערט ויז'ניץ זי"ע, פירש בסגנון אחר: העני עצמו כיצד יוכל לעשות צדקה עם עניים אחרים? אלא שהעני יכול לכל הפחות להתרים את העשירים שיתרמו לעניים. והוא שנאמר: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ – ואם כן, כיצד יוכל אותו אביון עצמו לקיים מצות צדקה? – עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ – את האביון, לֵאמֹר – שיאמר לאחרים: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ!