בפרשת השבוע נאמר (דברים לד, ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', ורש"י כותב: 'אפשר משה מת וכתב וימת שם משה וכו', אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע'. ומקור הדברים במסכת בבא בתרא (טו, א) ומנחות (ל, א), כפי נוסח זה שמביא רש"י 'ומשה כותב בדמע'.
לקרוא בפה
הבית יוסף (יו"ד סי' רע"ד) מביא בשם כמה ראשונים שגרסו בגמרא 'הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב בדמע', והוציאו הלכה למעשה מגירסא זו, שסופר סת"ם הכותב ספר תורה ואינו מעתיק מספר אחר, אלא איש אחר עומד אצלו ומקריא לו מה לכתוב, צריך הסופר לחזור ולומר בפיו מה שכותב, כמו שמשה חזר ואמר מה שהקב"ה אמר לו.
וכן פסק להלכה המחבר (או"ח סי' לב, לא; יו"ד סי' עד"ר, ב), וציין שם המשנה ברורה (שער הציון ס"ק קמא) שהמקור להלכה זו הוא ממשה רבינו (וכאמור, אין זה לפי הגירסא בגמרא שלנו וברש"י 'משה כותב בדמע', ולא 'אומר וכותב').
קדושת הבל הפה
אולם באופן שהסופר מעתיק מתוך ספר ואין חשש שיטעה, וגם הפסוקים שגורים בפיו (כגון פרשת שמע בתפילין), אזי לדעת המחבר אין צריך הסופר לקרוא בפיו מה שכותב.
אך כמה אחרונים כתבו שבכל אופן יש לסופר לקרוא בפיו מה שכותב, וטעם הדבר כתב הב"ח (או"ח סי' לב): כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצאת מפי הקורא, נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף.
רק לכתחילה
כל האמור הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד אם כתב בלי להוציא התיבה מפיו, אין שום פסול בספר תורה או בתפילין, כמבואר שם בפוסקים.
הלכה למעשה:
סופר הכותב מה שאחר מקריא לו, או שאין התיבות שגורות בפיו, לכו"ע צריך לומר בפיו מה שכותב. ובמעתיק מתוך ספר והתיבות שגורות בפיו: לדעת המחבר – אין צריך לקרוא בפיו, ולדעת החולקים – צריך לקרוא, ובדיעבד כשר בלי קריאה.