(כו,יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
(כו, יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
(כו, יב) יב אֲרֵי תְשֵׁצֵי לְעַשָּׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתָאָה שַׁתָּא דְמַעְשְׂרָא וְתִתֵּן לְלֵוָאָה לְגִיּוֹרָא לְיִתַּמָּא וּלְאַרְמַלְתָּא וְיֵכְלוּן בְּקִרְוָיךְ וְיִשְׂבְּעוּן:
רש"י:
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קְבַע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' (לעיל יד, כח), נאמר כאן מקץ, ונאמר להלן מקץ שבע שנים (לא, י)לענין הַקְהֵל, מה להלן רגל אף כאן רגל. אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערן מן הבית:
שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון, כמו שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר יח, כו), ומעשר שני, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך (לעיל יד, כג), הרי שני מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן ונתתה ללוי את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני:
ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחותמחצי קב חטים וכו' (פאה פ"ח מ"ה):

(כו,יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן־הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל־מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:
(כו, יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן־הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל־מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:
(כו, יג) יג וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלֵּתִי מַעֲשַׂר קוּדְשָׁא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהָבִתֵּהּ לְלֵוָאָה וּלְגִיּוֹרָא לְיִתַּמָּא וּלְאַרְמַלְתָּא כְּכָל פִּקּוּדָךְ דִּי פַּקִּידְתַּנִי לָא עֲבָרִית מִפִּקּוֹדָיךְ וְלָא אִתִּנְשֵׁיתִי:
רש"י:
ואמרת לפני ה' אלהיך. הִתְוַדֶּהשנתת מעשרותיך:
בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי, ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שניםולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו:
וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון:
וגם. לרבות תרומה וביכורים:
ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני:
ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לביכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח), לא תשנה את הסדר:
לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינומינו, ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש):
ולא שכחתי. מלברכךעל הפרשת מעשרות:

(כו,יד) לֹא־אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא־בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא־ נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
(כו, יד) לֹא־אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא־בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא־ נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
(כו, יד) יד לָא אֲכָלִית בְּאֶבְלִי מִנֵּהּ וְלָא פַלֵּתִי מִנֵּהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵּהּ לְמִית קַבֵּלִית לְמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהַי עֲבָדִית כְּכֹל דִּי פַקִּידְתַּנִי:
רש"י:
לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור לאונן:
ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר על כך, לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב, יז)זו אכילת טומאה, כמו שנאמר בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' (שם טו, כב), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר:
ולא נתתי ממנו למת. לעשות לוארון ותכריכין:
שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו לבית הבחירה:
עשיתי ככל אשר צויתני. שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּיבו:

(כו,טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־ יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(כו, טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־ יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(כו, טו) טו אִסְתְּכִי מִמְּדוֹר קָדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָּא וּבָרֵךְ יָת עַמָּךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִּי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶּמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:
רש"י:
השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עֲשֵה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ג־ד):
אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו, וקיימת ארץ זבת חלב ודבש: