(יט,טו) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:
(יט, טו) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:
(יט, טו) טו לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִינָא לָא תִסַּב אַפֵּי מִסְכֵּנָא וְלָא תֶהְדַּר אַפֵּי רַבָּא בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵיהּ לְחַבְרָךְ:
רש"י:
לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנוי, ומשוקץ, חרם, ותועבה. שֶׁהָעָוֶל קרוי תועבה, שנאמר כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול(דברים כה, טז), והתועבה קרויה חרם ושקץ, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו' (שם ז, כו):
לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אֲזַכֶּנוּ בדין ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר, ולא תהדר פני גדול:
בצדק תשפט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חבירך לכף זכות:

(יט,טז) לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, טז) לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, טז) טז לָא תֵיכוּל קוּרְצִין בְּעַמָּךְ לָא תְקוּם עַל דְּמָא דְחַבְרָךְ אֲנָא יְיָ:
רש"י:
לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים וּמְסַפְּרֵי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לְרַגֵּל מה יראו רָע או מה ישמעו רָע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אִשְׂפִּיֶימֶנְ"טְ בלע"ז. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיה ו, כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהלים קא, ה), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם קכ, ג), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם יב, ד), לכך אני אומר, שהלשון רכיל, לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד, ורי"ש וזי"ן בצד"י, וכן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ וגו' (שמואל־ב יט, כח), וכן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהלים טו, ג), וכן רוכל הסוחר וּמְרַגֵּל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שֶׁמְחַזֵּר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לָא תֵיכוּל קוּרְצִין, כמו וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא (דניאל ג, ח), אָכַל בֵּיה קוּרְצֶא בֵי מַלְכָּא (ברכות נח.), נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו, יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים:
לא תעמד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגוןטובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה'. נאמן לשלםשכר, ונאמן ליפרע:

(יט,יז) לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
(יט, יז) לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
(יט, יז) יז לָא תִשְׂנֵי יָת אֲחוּךְ בְּלִבָּךְ אוֹכָחָא תוֹכַח יָת חַבְרָךְ וְלָא תְקַבֵּל עַל דִּילֵיהּ חוֹבָא:
רש"י:
ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים:

(יט,יח) לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יח) לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יח) יח לָא תִקּוֹם וְלָא תִטַּר דְּבָבוּ לִבְנֵי עַמָּךְ וּתְרַחֲמֵיהּ לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ אֲנָא יְיָ:
רש"י:
לא תקם. אמר לו השאילני מַגְלָךְ, אמר לו לָאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני את קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבואף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כללגדול בתורה:

(יט,יט) אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
(יט, יט) אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
(יט, יט) יט יָת קְיָמַי תִּטְּרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְכֵּב עֵרוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עֵרוּבִין וּלְבוּשׁ עֵרוּבִין שַׁעַטְנֵזָא לָא יִסַּק עֲלָךְ:
רש"י:
את חקתי תשמרו. ואלו הן, בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרת מלך שאין טעם לדבר:
ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שׁוּעַ טָוּוּי וָנוּז, ואומר אני, נוז לשון דבר הנמלל ושזורזה עם זה לחברו, מִישְׂטִי"ר בלע"ז, כמו חַזְיָין לֶנַאזִי דְאִית בְּהוֹן (מועד קטן יב:), שאנו מפרשין לשון כמוש, פיילטר"א, ולשון שעטנזפירש מנחם, מחברת צמר ופשתים:

(יט,כ) וְאִישׁ כִּי־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה שִׁכְבַת־זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָהאוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי־לֹא חֻפָּשָׁה:
(יט, כ) וְאִישׁ כִּי־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה שִׁכְבַת־זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָהאוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי־לֹא חֻפָּשָׁה:
(יט, כ) כ וּגְבַר אֲרֵי יִשְׁכּוּב יָת אִתְּתָא שׁוּכְבַת זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא אֲחִידָא לִגְבַר וְאִתְפְּרָקָא לָא אִתְפְּרִיקַת בְּכַסְפָּא אוֹ חֵרוּתָא לָא אִתְיְהִיבַת לַהּ בִּשְׁטָר בִּקֻּרְתָּא תְהֵי בָהּ לָא יְמוּתוּן אֲרֵי לָא אִתְחָרָרַת:
רש"י:
נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר:
והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף:
או חפשה. בשטר:
בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבה מיתה, כי לא חפשה, ואין קִדּוּשֶׁיהָ קדושין גמורין. ורבותינו (כריתות יא.)למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדיינים המלקין קורין על הלוקה, אם לא תשמור לעשות וגו' (דברים כח, נח), והפלה ה' את מכותך וגו' (שם נט):
כי לא חפשה. לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חופשה, קידושיה קידושין וחייב [וחייבין] מיתה:

(יט,כא) וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
(יט, כא) וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
(יט, כא) כא וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵיהּ קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא דְּכַר לַאֲשָׁמָא:

(יט,כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(יט, כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(יט, כב) כב וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ מֵחוֹבְתֵיהּ דִּי חָב:
רש"י:
ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזידכשוגג:

(יט,כג) וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
(יט, כג) וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
(יט, כג) כג וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְּבוּן כָּל אִלַּן דְּמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יָת אִבֵּיהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל:
רש"י:
וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:
יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו, יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר יהיה, בהוייתו יהא:

(יט,כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה:
(יט, כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה:
(יט, כד) כד וּבְשַׁתָּא רְבִיעֵתָא יְהֵי כָּל אִבֵּיהּ קֹדֶשׁ תֻּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ:
רש"י:
יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קודש לה' (להלן כז, ל), מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לְשַׁבֵּחַ ולהלל לשמים:

(יט,כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, כה) כה וּבְשַׁתָּא חֲמִשֵּׁתָא תֵּיכְלוּן יָת אִבֵּיהּ לְאוֹסָפָא לְכוֹן עֲלַלְתֵּיהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
רש"י:
להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה, היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו:
אני ה'. אני ה' המבטיח על כך, ונאמן לשמור הבטחתי:

(יט,כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
(יט, כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
(יט, כו) כו לָא תֵיכְלוּן עַל דְּמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן:
רש"י:
לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג.), אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:
לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:
ולא תעוננו. לשון עוֹנוֹת ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:

(יט,כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:
(יט, כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:
(יט, כז) כז לָא תַקְּפוּן פָּאתָא דְרֵישְׁכוֹן וְלָא תְחַבֵּל יָת פָּאתָא דְדִקְנָךְ:
רש"י:
לא תקפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:
פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו, והן חמש, שתים בכל לחי ולחי, למעלה אצל הראששהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו, מקום חבור שניהלחיים יחד (שם כ):

(יט,כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, כח) כח וְחִבּוּל עַל מִית לָא תִתְּנוּן בְּבִסְרֵיכוֹן וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין לָא תִתְּנוּן בְּכוֹן אֲנָא יְיָ:
רש"י:
ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים, להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:
וכתבת קעקע. כתב המחוקה (ושקוע) ותקוע, שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם (שם כא):
קעקע. לשון והוקע אותם (במדבר כה, ד), וְהוֹקַעֲנוּם (שמואל־ב כא, ו), תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פּוֹרפּוֹיְינְ"טְ בלע"ז:

(יט,כט) אַל־תְּחַלֵּל אֶת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא־תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
(יט, כט) אַל־תְּחַלֵּל אֶת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא־תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
(יט, כט) כט לָא תַחֵל יָת בְּרַתָּךְ לְאַטְעֲיוּתַהּ וְלָא תִטְעֵי אַרְעָא וְתִתְמְלֵי אַרְעָא עֵצַת חִטְאִין:
רש"י:
אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין:
ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וגו' (ירמיה ג, ג):

(יט,ל) אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, ל) אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, ל) ל יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי תִּטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְּשִׁי תְּהוֹן דָּחֲלִין אֲנָא יְיָ:
רש"י:
ומקדשי תיראו. לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש דוחה שבת:

(יט,לא) אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים אַל־תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, לא) אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים אַל־תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, לא) לא לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר בִּדִּין וּדְכוּרוּ לָא תִתְבְּעוּן לְאִסְתָּאָבָא בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
רש"י:
אל תפנו אל האבת. אזהרה לבעל אוב וידעוני. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המכניס עצם חיה ששמהידוע לתוך פיו, והעצם מדבר:
אל תבקשו. להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם:
אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפיןבמי:

(יט,לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, לב) לב מִן קֳדָם דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם וּתְהַדַּר אַפֵּי סָבָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:
רש"י:
מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנהחכמה:
והדרת פני זקן. איזהו הִדּוּר, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא רָאָהוּ, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך: