(כב,כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב:
(כב, כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב:
(כב, כא) כא וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וְזָרִיז יָת אֲתָנֵהּ וַאֲזַל עִם רַבְרְבֵי מוֹאָב:
רש"י:
ויחבש את אתנו. מכאן, שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו, אמר הקדוש ברוך הוא, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג):
עם שרי מואב. לִבּוֹ כְּלִבָּם שוה:

(כב,כב) וַיִּחַר־ אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:
(כב, כב) וַיִּחַר־ אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:
(כב, כב) כב וּתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ אֲרֵי אָזֵל הוּא וְאִתְעַתַּד מַלְאָכָא דַיְיָ בְּאָרְחָא לְשָׂטָן לֵהּ וְהוּא רָכִיב עַל אֲתָנֵהּ וּתְרֵין עוּלֵמוֹהִי עִמֵּהּ:
רש"י:
כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקוםונתאוה לילך:
לשטן לו. מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:
ושני נעריו עמו. מכאן, לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו, וחוזרים ומשמשים זה את זה:

(כב,כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:
(כב, כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:
(כב, כג) כג וַחֲזַת אֲתָנָא יָת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּהּ שְׁלִיפָא בִּידֵהּ וּסְטַת אֲתָנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִלְעָם יָת אֲתָנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא:
רש"י:
ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין:
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אֶתְפּוֹשׂ את שלו וְאָבֹא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (להלן לא, ח):

(כב,כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:
(כב, כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:
(כב, כד) כד וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בִּשְׁבִיל כַּרְמַיָּא אַתְרָא דְּגָדֵרָא מִכָּא וְגָדֵרָא מִכָּא:
רש"י:
במשעול. כתרגומו בִּשְׁבִיל, וכן אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים (מלכים־א כ, י), עפר הנדבק בכפות הרגלים בהִלוכן, וכן מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיה מ, יב), ברגליו ובהלוכו:
גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים הוא [כמה שנאמר (משלי כד לא)וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה]:

(כב,כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל־הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת־רֶגֶל בִּלְעָם אֶל־הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
(כב, כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל־הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת־רֶגֶל בִּלְעָם אֶל־הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
(כב, כה) כה וַחֲזַת אֲתָנָא יָת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחִקַת לְכָתְלָא וּדְחֵקַת יָת רִגְלָא דְבִלְעָם לְכָתְלָא וְאוֹסִיף לְמִמְחַהּ:
רש"י:
וַתִּלָּחֵץ. היא עצמה:
וַתִּלְחַץ. את אחרים, את רגל בלעם:

(כב,כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־יְהֹוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:*
(כב, כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־יְהֹוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:*
(כב, כו) כו וְאוֹסֵף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֶעְבָּר וְקָם בַּאֲתַר עָק דִּי לֵית אֹרַח לְמִסְטֵי לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא:
רש"י:
ויוסף מלאך ה' עבור. לעבור עוד לפניו להלוך, להיות לפניו במקום אחר, כמו והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג). ומדרש אגדה יש בתנחומא (ח)מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבותהראהו:

(כב,כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:
(כב, כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:
(כב, כז) כז וַחֲזַת אֲתָנָא יָת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יָת אֲתָנָא בְּחֻטְרָא:

(כב,כח) וַיִּפְתַּח יְהֹוָה אֶת־פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:
(כב, כח) וַיִּפְתַּח יְהֹוָה אֶת־פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:
(כב, כח) כח וּפְתַח יְיָ יָת פּוּמָא דַאֲתָנָא וַאֲמָרַת לְבִלְעָם מֶה עֲבָדִית לָךְ אֲרֵי מְחִיתַנִּי דְּנַן תְּלַת זִמְנִין:
רש"י:
זה שלש רגלים. רָמַז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה:

(כב,כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:
(כב, כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:
(כב, כט) כט וַאֲמַר בִּלְעָם לַאֲתָנָא אֲרֵי חַיִּכְתְּ בִּי אִלּוּפוֹן אִית חַרְבָּא בִּידִי אֲרֵי כְעַן קְטַלְתִּיךְ:
רש"י:
התעללת. כתרגומו, לשון גנאי ובזיון:
לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין:

(כב,ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:
(כב, ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:
(כב, ל) ל וַאֲמָרַת אֲתָנָא לְבִלְעָם הֲלָא אֲנָא אֲתָנָךְ דִּי רְכַבְתְּ עֲלַי מִדְּאִיתָךְ עַד יוֹמָא הָדֵין הֲמֵילַף אַלִּיפְנָא לְמֶעְבַּד לָךְ כְּדֵין וַאֲמַר לָא:
רש"י:
ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן הַלְאֵל יִסְכָּן גָּבֶר (איוב כב, ב). ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא, אמרו ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, אמר להון ברטיבא שדאיליה כו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד:):

(כב,לא) וַיְגַל יְהֹוָה אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:
(כב, לא) וַיְגַל יְהֹוָה אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:
(כב, לא) לא וּגְלָא יְיָ יָת עֵינֵי בִלְעָם וַחֲזָא יָת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּהּ שְׁלִיפָא בִּידֵהּ וּכְרַע וּסְגִיד לְאַפּוֹהִי:

(כב,לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:
(כב, לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:
(כב, לב) לב וַאֲמַר לֵהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל מָא מְחִיתָא יָת אֲתָנָךְ דְּנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִסְטַן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְּאַתְּ רָעֵי לְמֵזַל בְּאוּרְחָא לְקִבְלִי:
רש"י:
כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה.)נוטריקון, יראה, ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו, כי חרד הדרך לנגדי, לשון רָטַט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומִהֵר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי, ומקרא קצר הוא, כמו וַתְּכַל דָּוִד (שמואל־ב יג, לט). שרוצה לומר ותכל נפש דוד. לשון אחר, ירט לשון רצון, וכן וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי (איוב טז, יא), מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:

(כב,לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:
(כב, לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:
(כב, לג) לג וַחֲזַתְנִי אֲתָנָא וּסְטַת מִן קֳדָמַי דְּנַן תְּלַת זִמְנִין אִלּוּפוֹן לָא סְטַת מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן אַף יָתָךְ קְטָלִית וְיָתַהּ קַיֵּמִית:
רש"י:
אולי נטתה. כמו לולא, פְּעָמִים שאולי משמש בלשון לולא:
גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קָרָאתְךָעל ידי, כי גם ההריגה:
ואותה החייתי. ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בְּתוֹכַחְתָּהּ, כמו שכתוב ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שֶׁסִּלְקָה את בלעם בתּוֹכַחְתָה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן והרגת את האשה ואת הבהמה (ויקרא כ, טז)וכן ואת הבהמה תהרוגו (שם פסוק טו):

(כב,לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ יְהֹוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
(כב, לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ יְהֹוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
(כב, לד) לד וַאֲמַר בִּלְעָם לְמַלְאָכָא דַיְיָ חָבִית אֲרֵי לָא יְדָעִית דִּי אַתְּ מְעַתַּד לָקֳדָמוּתִי בְּאָרְחָא וּכְעַן אִם בִּישׁ בְּעֵינָיךְ אֵתוֹב לִי:
רש"י:
כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי:
אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום היא תשובה זו, אמר לו, הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו, לָמוּד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם קח נא את בנך וגו' (בראשית כב, ב)ועל ידי מלאך ביטל את דבריו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:

(כב,לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל־בִּלְעָם לֵךְ עִם־הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־שָׂרֵי בָלָק:
(כב, לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל־בִּלְעָם לֵךְ עִם־הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־שָׂרֵי בָלָק:
(כב, לה) לה וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִזֵּל עִם גֻּבְרַיָּא וּלְחוֹד יָת פִּתְגָּמָא דִי אֲמַלֵּל עִמָּךְ יָתֵהּ תְּמַלֵּל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָלָק:
רש"י:
לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו:כי חלקך עמהם, וסופך לֵיאָבֵד מן העולם:
ואפס. על כרחךאת הדבר אשר אדבר וגו':
עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם:

(כב,לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל־עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל:
(כב, לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל־עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל:
(כב, לו) לו וּשְׁמַע בָּלָק אֲרֵי אֲתָא בִלְעָם וּנְפַק לָקֳדָמוּתֵהּ לְקַרְתָּא דְמוֹאָב דִּי עַל תְּחוּם אַרְנוֹן דִּי בִּסְטַר תְּחוּמָא:
רש"י:
וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו:
אל עיר מואב. אל מטרפולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר, ראה מה אלו מבקשים לעקור:

(כב,לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא־ לָךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ:
(כב, לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא־ לָךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ:
(כב, לז) לז וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא מִשְׁלַח שְׁלָחִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אָתֵיתָא לְוָתִי הַבְּקוּשְׁטָא הֲוֵיתָא אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לְיַקָּרוּתָךְ:
רש"י:
האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

(כב,לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק הִנֵּה־בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:
(כב, לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק הִנֵּה־בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:
(כב, לח) לח וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אָתֵיתִי לְוָתָךְ כְּעַן הֲמֵיכַל יָכִלְנָא לְמַלָּלָא מִדָּעַם פִּתְגָּמָא דִּי יְשַׁוֵּי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵהּ אֲמַלֵּל: