הלימוד היומי
יג: יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳותֵי* אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
יד: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר:
טו: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:
טז: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:
יז: יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ** אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:
יח: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי *** וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ:
ירכבהו על במותי ארץ. כל המקראכתרגומו:
ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:
ויאכל תנובת שדי. אלו פירות ארץ ישראל, שֶׁקַּלִּים לָנוּב ולהתבשל מכל פירות הארצות:
וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני, הָבֵא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה:
במותי ארץ. לשון גובה:
שדי. לשון שדה:
חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חַלָּמִישׁ, וכשהוא דבוק נקוד חַלְמִישׁ:
ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גושחלב:
חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן (מלכים־א ה, ג):
עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן (עמוס ו, ד):
חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה וגו' (מלכים־א ה, ב):
ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו, ו):
חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי הַחָלָב:
וחלב צאן. חָלָב של צאן, וכשהוא דבוקנקוד חֲלֵב, כמו בַּחֲלֵב אִמּוֹ (לעיל יד, כא):
כרים. כבשים:
ואילים. כמשמעו:
בני בשן. שמנים היו:
כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:
ודם ענב. היה שותה יין טוב, וטעם יין חשוב:
חמר. יין בלשון ארמי:אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינו"ש בלע"ז, ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אַשְׁרִנּוּן עַל תֻּקְפֵּי אַרְעָא וגו':
עבית. לשון עובי:
כשית. כמו כָּסִיתָ, לשון כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ (איוב טו, כז), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל (שם):יש לשון קלבלשון כסוי, כמו וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם (משלי יב, טז), ואם כתב כִּשִּׂיתָ דגוש, היה נשמע כִּסִיתָ את אחרים, כמו כִּי כִסָּה פָנָיו (איוב טו, כז):
וינבל צור ישעתו. גנהו וביזהו, כמו שנאמר אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז), אין לך נבול גדול מזה:
יקנאהו. הבעירו חמתווקנאתו:
בתועבת. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה:
לא אלה. כתרגומו דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, אילו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו:
חדשים מקרב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם, גוי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי:
לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, לא עמדה שַׂעֲרָתָם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שיח). ויש לפרש עוד, שערום, לשון וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג, כא). שעירים הםשדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו:
תשי. תשכח. ורבותינו דרשו (ספרי שיט), כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחומלהיטיב לכם:
אל מחללך. מוציאך מרחם, לשון יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת (תהלים כט, ט), חִיל כַּיּוֹלֵדָה (שם מח, ז):
(לב,יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳותֵי* אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
(לב, יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳותֵי* אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
(לב, יג) יג אַשְׁרִנוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְאוֹכְלִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן וִיהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כְּרַכִין תַּקִיפִין:רש"י:
ירכבהו על במותי ארץ. כל המקראכתרגומו:
ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:
ויאכל תנובת שדי. אלו פירות ארץ ישראל, שֶׁקַּלִּים לָנוּב ולהתבשל מכל פירות הארצות:
וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני, הָבֵא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה:
במותי ארץ. לשון גובה:
שדי. לשון שדה:
חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חַלָּמִישׁ, וכשהוא דבוק נקוד חַלְמִישׁ:
ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גושחלב:
(לב,יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר:
(לב, יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר:
(לב, יד) יד יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבָנֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁירְיָתְהוֹן וְדַם גִּבָּרֵיהוֹן יִתְשַׁד כְּמַיָא:רש"י:
חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן (מלכים־א ה, ג):
עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן (עמוס ו, ד):
חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה וגו' (מלכים־א ה, ב):
ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו, ו):
חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי הַחָלָב:
וחלב צאן. חָלָב של צאן, וכשהוא דבוקנקוד חֲלֵב, כמו בַּחֲלֵב אִמּוֹ (לעיל יד, כא):
כרים. כבשים:
ואילים. כמשמעו:
בני בשן. שמנים היו:
כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:
ודם ענב. היה שותה יין טוב, וטעם יין חשוב:
חמר. יין בלשון ארמי:אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינו"ש בלע"ז, ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אַשְׁרִנּוּן עַל תֻּקְפֵּי אַרְעָא וגו':
(לב,טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:
(לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:
(לב, טו) טו וַעֲתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵיז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ:רש"י:
עבית. לשון עובי:
כשית. כמו כָּסִיתָ, לשון כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ (איוב טו, כז), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל (שם):יש לשון קלבלשון כסוי, כמו וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם (משלי יב, טז), ואם כתב כִּשִּׂיתָ דגוש, היה נשמע כִּסִיתָ את אחרים, כמו כִּי כִסָּה פָנָיו (איוב טו, כז):
וינבל צור ישעתו. גנהו וביזהו, כמו שנאמר אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז), אין לך נבול גדול מזה:
(לב,טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:
(לב, טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:
(לב, טז) טז אַקְנִיאוּ קָדָמוֹהִי בְּפָלְחָן טַעֲוָן בְּתוֹעֲבָתָא אַרְגִיזוּ קָדָמוֹהִי:רש"י:
יקנאהו. הבעירו חמתווקנאתו:
בתועבת. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה:
(לב,יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ** אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:
(לב, יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ** אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:
(לב, יז) יז דַבָּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַּחֲלָן דְלָא יְדָעֻנוּן חֲדַתָּן דִי מִקָרִיב אִתְעַבִידָא לָא אִתְעַסְקוּ בְהוֹן אַבָהָתְכוֹן:רש"י:
לא אלה. כתרגומו דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, אילו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו:
חדשים מקרב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם, גוי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי:
לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, לא עמדה שַׂעֲרָתָם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שיח). ויש לפרש עוד, שערום, לשון וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג, כא). שעירים הםשדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו:
(לב,יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי *** וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ:
(לב, יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי *** וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ:
(לב, יח) יח דַחֲלַת תַּקִיפָא דִבְרָאָךְ אִתְנְשֵׁיתָא שְׁבַקְתָּא פָלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדָךְ:רש"י:
תשי. תשכח. ורבותינו דרשו (ספרי שיט), כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחומלהיטיב לכם:
אל מחללך. מוציאך מרחם, לשון יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת (תהלים כט, ט), חִיל כַּיּוֹלֵדָה (שם מח, ז):
להרשמה לקבלת ניוזלטר יומי למייל