הלימוד היומי
ו: וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:
ז: וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
ח: וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
ט: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ:
י: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:
יא: קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח:
יב: וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
יג: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן:
יד: יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־ אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
טו: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
טז: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:
יז: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
יח: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר:
יט: וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־ חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:
כ: וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
נגש יוסף ורחל. בכולן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין:
מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתישהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:
יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:
אל נא. אל נא תאמר ליכן:
אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, והן חשובין ליכראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך. ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:
ותרצני. נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז, כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב), יודעים לפייס ולרצות:
ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה (להלן מז, ז), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה (מלכים־ב יח, לא), דסנחריב, וכן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ (שמואל־ב ח, י), דתוֹעִי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר, אף זו ברכתי, מו"ן שַׂלוּ"ד:
אשר הבאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך:
חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חֲנָנַנִּי, שאין חנן בלא שתי נוני"ן, והשלישית לְשִׁמּוּשׁ, כמו עָשַׂנִי, זְבָדַנִי:
יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דיבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:
נסעה. כמו שְׁמָעָה, סְלָחָה, שהוא כמו שְׁמַע, סְלַח, אף כאן נִסְעָה כמו נִסַּע, והנו"ן יסוד בתיבה, ותרגום של אונקלוס טוּל וּנְהָךְ, עשו אמר ליעקב נִסַּע מכאן ונלך:
ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך:
עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט:
עלות. מגדלות עולליהן, לשון עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב, יא), עוּל יָמִים (ישעיה סה, כ), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל־א ו, י), ובלע"ז אנפיטי"ש:
ודפקום יום אחד. ואם ידפקום יום אחד ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן:
ודפקום. כמו קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק (שיר השירים ה, ב), נוקש בדלת:
יעבר נא אדני. אל נא תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ואף אם תתרחק:
אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו אֵרֲדָה, אֶשְׁמְעָה:
לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו הַהֹלְכִים לְאַט (ישעיה ח, ו), לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל־ב יח, ה). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:
לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך:
ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך:
עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו לילך אלא עד סוכות, אמר אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). ומדרש אגדה יש לפרשה זו רבים:
ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זושאיני צריך לה:
אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:
וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו), והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא בימי דוד, שנאמר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל־א ל, יז):
ויבן לו בית. שהה שם י"ח חודש, קיץ וחורףוקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:
שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן:
עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א, יט):
בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:
ויחן את פני העיר. ערב שבת היה:
קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חוּרְפָן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר):
ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקדוש ברוך הוא, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי:
(לג,ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:
(לג, ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:
(לג, ו) ו וּקְרִיבָן לְחֵינָתָא אִנּוּן וּבְנֵיהֶן וּסְגִידָא:
(לג,ז) וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(לג, ז) וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(לג, ז) ז וּקְרֵיבַת אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ: רש"י:
נגש יוסף ורחל. בכולן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין:
(לג,ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, ח) ח וַאֲמַר מָן לָךְ כָּל מַשְׁרִיתָא הָדֵין דִּי עֲרָעִית וַאֲמַר לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: רש"י:
מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתישהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:
(לג,ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ:
(לג, ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ:
(לג, ט) ט וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ: רש"י:
יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:
(לג,י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:
(לג, י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:
(לג, י) י וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי: רש"י:
אל נא. אל נא תאמר ליכן:
אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, והן חשובין ליכראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך. ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:
ותרצני. נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז, כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב), יודעים לפייס ולרצות:
(לג,יא) קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח:
(לג, יא) קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח:
(לג, יא) יא קַבֵּל כְּעַן יָת תִּקְרֻבְתִּי דְּאִתּוֹתִיאַת לָךְ אֲרֵי רַחִים עֲלַי (קֳדָם) יְיָ וַאֲרֵי אִית לִי כֹלָּא וְאַתְקֵף בֵּיהּ וְקַבִּיל: רש"י:
ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה (להלן מז, ז), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה (מלכים־ב יח, לא), דסנחריב, וכן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ (שמואל־ב ח, י), דתוֹעִי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר, אף זו ברכתי, מו"ן שַׂלוּ"ד:
אשר הבאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך:
חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חֲנָנַנִּי, שאין חנן בלא שתי נוני"ן, והשלישית לְשִׁמּוּשׁ, כמו עָשַׂנִי, זְבָדַנִי:
יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דיבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:
(לג,יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
(לג, יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
(לג, יב) יב וַאֲמַר נִטַּל (נ"א טוּל) וְנֵיהָךְ וְאֵיהַךְ לְקָבְלָךְ: רש"י:
נסעה. כמו שְׁמָעָה, סְלָחָה, שהוא כמו שְׁמַע, סְלַח, אף כאן נִסְעָה כמו נִסַּע, והנו"ן יסוד בתיבה, ותרגום של אונקלוס טוּל וּנְהָךְ, עשו אמר ליעקב נִסַּע מכאן ונלך:
ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך:
(לג,יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן:
(לג, יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן:
(לג, יג) יג וַאֲמַר לֵיהּ רִבּוֹנִי יָדַע אֲרֵי יָנְקַיָּא רַכִּיכִין וְעָנָא וְתוֹרֵי מֵינִיקָתָא עָלָי וְאִם אִדְחוֹקִנוּן יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא: רש"י:
עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט:
עלות. מגדלות עולליהן, לשון עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב, יא), עוּל יָמִים (ישעיה סה, כ), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל־א ו, י), ובלע"ז אנפיטי"ש:
ודפקום יום אחד. ואם ידפקום יום אחד ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן:
ודפקום. כמו קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק (שיר השירים ה, ב), נוקש בדלת:
(לג,יד) יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־ אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
(לג, יד) יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־ אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
(לג, יד) יד יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּיהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דְאֵיתֵי לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר: רש"י:
יעבר נא אדני. אל נא תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ואף אם תתרחק:
אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו אֵרֲדָה, אֶשְׁמְעָה:
לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו הַהֹלְכִים לְאַט (ישעיה ח, ו), לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל־ב יח, ה). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:
לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך:
ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך:
עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו לילך אלא עד סוכות, אמר אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). ומדרש אגדה יש לפרשה זו רבים:
(לג,טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, טו) טו וַאֲמַר עֵשָׂו אֶשְׁבּוֹק כְּעַן עִמָּךְ מִן עַמָּא דְּעִמִּי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: רש"י:
ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זושאיני צריך לה:
אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:
(לג,טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:
(לג, טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:
(לג, טז) טז וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָׂו לְאָרְחֵיהּ לְשֵׂעִיר: רש"י:
וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו), והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא בימי דוד, שנאמר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל־א ל, יז):
(לג,יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
(לג, יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
(לג, יז) יז וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת וּבְנָא לֵיהּ בֵּיתָא וְלִבְעִירֵיהּ עֲבַד מְטַלָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סֻכּוֹת: רש"י:
ויבן לו בית. שהה שם י"ח חודש, קיץ וחורףוקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:
(לג,יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר:
(לג, יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר:
(לג, יח) יח וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים לְקַרְתָּא דִשְׁכֶם דִּי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַּן אֲרָם וּשְׁרָא לָקֳבֵל (אַפֵּי) קַרְתָּא: רש"י:
שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן:
עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א, יט):
בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:
ויחן את פני העיר. ערב שבת היה:
(לג,יט) וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־ חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:
(לג, יט) וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־ חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:
(לג, יט) יט וּזְבַן יָת אַחֲסָנַת חַקְלָא דִּי פַרְסֵיהּ תַּמָּן לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִידָא דִבְנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִשְׁכֶם בְּמֵאָה חוּרְפָן: רש"י:
קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חוּרְפָן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר):
(לג,כ) וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לג, כ) וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לג, כ) כ וַאֲקֵם תַּמָּן מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל: רש"י:
ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקדוש ברוך הוא, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי:
להרשמה לקבלת ניוזלטר יומי למייל