(ה,א) וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
(ה, א) וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
(ה, א) א וּבָתַר כֵּן עַלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁלַּח יָת עַמִּי וִיחַגּוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא:
רש"י:
ואחר באו משה ואהרן וגו'. אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לְפַלָּטִין, לפי שֶׁיָּרְאוּ ללכת, ובסיני נפרע להם, ונגש משה לבדו וגו' והם לא יגשו (להלן כד, ב), החזירם לאחוריהם:

(ה,ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהֹוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:
(ה, ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהֹוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:
(ה, ב) ב וַאֲמַר פַּרְעֹה שְׁמָא דַיְיָ לָא אִתְגְּלִי לִי דִּי אֲקַבֵּל לְמֵמְרֵיהּ לְשַׁלָּחָא יָת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְגְּלִי לִי שְׁמָא דַיְיָ וְאַף יָת יִשְׂרָאֵל לָא אֲשַׁלַּח:

(ה,ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
(ה, ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
(ה, ג) ג וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְגְּלִי עֲלָנָא נֵזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא דִּלְמָא יְעַרְעִנָּנָא בְּמוֹתָא אוֹ בִקְטוֹל:
רש"י:
פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר לו, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו, לשון מקרה מות הוא:

(ה,ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
(ה, ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
(ה, ד) ד וַאֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמָא משֶׁה וְאַהֲרֹן תְּבַטְּלוּן יָת עַמָּא מֵעוֹבָדֵהוֹן אֱזִילוּ לְפָלְחַנְכוֹן:
רש"י:
תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה, וכן פְּרָעֵהוּ, אַל תַּעֲבָר בּוֹ (משלי ד, טו), רְחָקֵהוּ, וכן וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (שם א, כה), כי פרוע הוא (להלן לב, כה), נרחק ונתעב:
לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:

(ה,ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם־הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:
(ה, ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם־הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:
(ה, ה) ה וַאֲמַר פַּרְעֹה הָא סַגִּיאִין כְּעַן עַמָּא דְאַרְעָא וּתְבַטְּלוּן יָתְהוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן:
רש"י:
הן רבים עתה עם הארץ. שהעבודה מוטלת עליהם, ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:

(ה,ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
(ה, ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
(ה, ו) ו וּפַקִּיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנִין דְּעַמָּא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימָר:
רש"י:
הנגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממונה על כמה שוטרים, והשוטר ממונה לִרְדּוֹת בעושי המלאכה:

(ה,ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:
(ה, ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:
(ה, ז) ז לָא תוֹסְפוּן לְמִיתַּן תִּבְנָא לְעַמָא לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמִתְּמַלֵּי וּמִדְּקָמוֹהִי אִנּוּן יְהָכוּן וִיגַבְּבוּן לְהוֹן תִּבְנָא:
רש"י:
תבן. אֵשְׂטוֹבְּלֶ"א, היו גובלין אותו עם הטיט:
לבנים. טיוול"ש בלע"זשעושים מטיט, ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן:
כתמול שלשם. כאשר הייתם עושיםעד הנה:
וקששו. ולקטו:

(ה,ח) וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ:
(ה, ח) וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ:
(ה, ח) ח וְיָת סְכוֹם לְבֵנַיָּא דִּי אִנּוּן עָבְדִין מִתְּמַלֵּי וּמִדְּקָמוֹהִי תְּמַנּוּן עֲלֵיהוֹן לָא תִמְנְעוּן מִינֵיה אֲרֵי בַטְלָנִין אִנּוּן עַל כֵּן אִנּוּן צָוְחִין לְמֵימַר נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם אֱלָהָנָא:
רש"י:
ואת מתכנת הלבנים. סכום חשבון הַלְּבֵנִים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נִתַּן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם:
כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו':
מתכנת. ותוכן לבנים (פסוק יח), וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת (שמואל־א ב, ג), אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן (מלכים־ב יב, יב), כולם לשון חשבון הם:
נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה רֶטְרֵיי"שׁ בלע"ז:

(ה,ט) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־ שָׁקֶר:
(ה, ט) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־ שָׁקֶר:
(ה, ט) ט תִּתְיַקַּר פָּלְחָנָא עַל גֻּבְרַיָּא וְיִתְעַסְּקוּן בַּהּ וְלָא יִתְעַסְּקוּן בְּפִתְגָּמִין בְּטֵלִין:
רש"י:
ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח, לאמר נלכה נזבחה, ודומה לו וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד (תהלים קיט, קיז), למשל ולשנינה (דברים כח, לז)מתרגמינן לְשׁוֹעֵי, וַיְסַפֵּר (להלן יח, ח)וְאִשְׁתָּעֵי, ואי אפשר לומר ישעו, לשון וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ד-ה), ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר, או לדברי שקר, כי כן גִּזְרַת כולם, יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ (ישעיה יז, ז), וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (שם לא, א), וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת (שם יז, ח), ולא מצאתי שמוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור כמתעסק לדבר בדבר, נופל לשון שמוש בי"ת, כגון הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (יחזקאל לג, ל), ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א), הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי (זכריה ד, א), לדבר בם (דברים יא, יט), וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, מו), אף כאן אל ישעו בדברי שקר, אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:

(ה,י) וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן:
(ה, י) וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן:
(ה, י) י וּנְפָקוּ שִׁלְטוֹנֵי עַמָּא וְסָרְכוֹהִי וַאֲמָרוּ לְעַמָּא לְמֵימָר כִּדְנַן אֲמַר פַּרְעֹה לֵית אֲנָא יָהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:

(ה,יא) אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר:
(ה, יא) אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר:
(ה, יא) יא אַתּוּן אֱזִילוּ סִיבוּ לְכוֹן תִּבְנָא מֵאֲתַר דְּתַשְׁכְּחוּן אֲרֵי לָא אִתְמְנַע מִפָּלְחָנְכוֹן מִדָּעַם:
רש"י:
אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך בזריזות, כי אין נגרע דבר מכל סכום לְבֵנִים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נִתַּן לכם מזומן מבית המלך:

(ה,יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:
(ה, יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:
(ה, יב) יב וְאִתְבַּדַּר עַמָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם לְגַבָּבָא גִילֵי לְתִבְנָא:
רש"י:
לקשש קש לתבן. לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט:
קש. לשון לִקּוּט, על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:

(ה,יג) וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן:
(ה, יג) וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן:
(ה, יג) יג וְשִׁלְטוֹנַיָּא דָחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עוֹבָדֵיכוֹן פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד אִתְיְהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:
רש"י:
אצים. דוחקים:
דבר יום ביומו. חשבון של כל יום כַּלּוּ ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:

(ה,יד) וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם:
(ה, יד) וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם:
(ה, יד) יד וּלְקוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּי מַנִּיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנֵי פַרְעֹה לְמֵימָר מָא דֵין לָא אַשְׁלֶמְתּוּן גְּזֵרָתְכוֹן לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמֵאִתְמַלֵּי וּמִדְּקָמוֹהִי אַף תְּמַלֵּי אַף יוֹמָא דֵין:
רש"י:
ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מִלְּדָחֲקָם, וכשהיו משלימין הַלְּבֵנִים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושַׂם עליהם, שנאמר (במדבר יא, טז)אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:אשר שָׂמוּ נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם, לאמר מדוע וגו', למה ויוכו, שהיו אומרים להםמדוע לא כליתם גם תמול גם היום, חק הקצוב עליכם לִלְבּוֹן [כתמול שלשום] כתמול השלישי, שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:
ויכו. לשון וַיּוּפְעֲלוּ, הוכו מיד אחרים, הנוגשיםהִכּוּם:

(ה,טו) וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל־פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ:
(ה, טו) וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל־פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ:
(ה, טו) טו וַאֲתוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּצְוָחוּ קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר לְמָא תַעְבֵּד כְּדֵין לְעַבְדָיךְ:

(ה,טז) תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:
(ה, טז) תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:
(ה, טז) טז תִּבְנָא לָא מִתְיְהֵב לְעַבְדָּיךְ וּלְבֵנַיָּא אָמְרִין לָנָא עִבִידוּ וְהָא עַבְדָּיךְ לָקָן וְחָטָן עֲלֵיהוֹן עַמָּךְ:
רש"י:
ולבנים אמרים לנו עשו. הנוגשים אומרים לנו עשו לְבֵנִיםכמנין הראשון:
וחטאת עמך. אילו היה נקוד פת"ח, הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חַטַּאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמץ, שם דבר הוא, וכך פירושו, ודבר זה מביא חַטָּאת על עמך, כאילו כתוב וְחָטָאת לעמך, כמו כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם (רות א, יט), שהוא כמו לבית לחם,וכן הרבה:

(ה,יז) וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל־כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהֹוָה:
(ה, יז) וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל־כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהֹוָה:
(ה, יז) יז וַאֲמַר בַּטְלָנִין אַתּוּן בַּטְלָנִין עַל כֵּן אַתּוּן אָמְרִין נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם יְיָ:

(ה,יח) וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
(ה, יח) וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
(ה, יח) יח וּכְעַן אֱזִילוּ פְלָחוּ וְתִבְנָא לָא יִתְיְהֵב לְכוֹן וּסְכוֹם לְבֵנַיָּא תִּתְּנוּן:
רש"י:
ותכן לבנים. חשבון הַלְּבֵנִים, וכן אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן (מלכים־ב יב, יב), המנוי,כמו שאמר בענין וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף (שם יא):

(ה,יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא־תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(ה, יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא־תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(ה, יט) יט וַחֲזוֹ סָרְכֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָתְהוֹן בְּבִישׁ לְמֵימָר לָא תִמְנְעוּן מִלִּבְנֵיכוֹן פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ:
רש"י:
ויראו שטרי בני ישראל. את חבריהם הנרדים על ידם:
ברע. ראו אותם ברעה וצרה הַמּוֹצְאֵת אותם, בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו':

(ה,כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:
(ה, כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:
(ה, כ) כ וַעֲרָעוּ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן קָיְמִין לָקֳדָמוּתְהוֹן בְּמִפַּקְהוֹן מִקֳּדָם פַּרְעֹה:
רש"י:
ויפגעו. אנשים מישראלאת משה ואת אהרן וגו'. ורבותינו דרשו, כל נִצִּים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם (במדבר טז, כז)יצאו נצבים:

(ה,כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ:
(ה, כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ:
(ה, כא) כא וַאֲמָרוּ לְהוֹן יִתְגְּלִי יְיָ עֲלֵיכוֹן וְיִתְפְּרָע דִּי אַבְאֶשְׁתּוּן יָת רֵיחָנָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי לְמִתַּן חַרְבָּא בִּידֵיהוֹן לְקַטָּלוּתָנָא: