(כב,כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
(כב, כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
(כב, כז) כז דַּיָּנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָּךְ לָא תְלוּט:
רש"י:
אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרהלקללת דיין:

(כב,כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן־לִי:
(כב, כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן־לִי:
(כב, כח) כח בִּכּוּרָךְ וְדִמְעָךְ לָא תְאַחֵר בּוּכְרָא דִבְנָךְ תַּפְרֵשׁ קֳדָמָי:
רש"י:
מלאתך. חובה המוטלת עליךכשתתמלא תבואתך להתבשל, והם ביכורים:
ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע:
לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לְאַחֵר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים, ומעשר לתרומה:
בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן,והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך [לצאנך], מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה (במדבר יח, טז), אף בכור בהמה דקה מטפל בו שלשים יום, ואחר כך נותנו לכהן:

(כב,כט) כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם־אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי:
(כב, כט) כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם־אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי:
(כב, כט) כט כֵּן תַּעְבֵּד לְתוֹרָךְ לְעָנָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי עִם אִמֵּיהּ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה תַּפְרְשִׁנֵּיהּ קֳדָמָי:
רש"י:
שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את קרבנו, לא ימהר קודם שמונה, לפי שהוא מחוסר זמן:
ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן ומיום השמיני והלאה ירצה (ויקרא כב, כז), מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו, וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי:

(כב,ל) וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ:
(כב, ל) וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ:
(כב, ל) ל וֶאֱנָשִׁין קַדִּישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵיהּ:
רש"י:
ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:
ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות לִיטָרֵף, וכן כי בשדה מצאה (דברים כב, כז), וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (שם כג, יא), הוא הדין למקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה. (ואונקלוס תרגם) וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בשר שנתלש על ידי טִרְפַת זאב או ארי (או) מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בְּחֲיֶּיהָ:
לכלב תשליכון אותו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו תלמוד לומר בנבלה או מכור לנכרי (דברים יד, כא)קל וחומר לטרפה שמותרת בכל הנאות, אם כן מה תלמוד לומר לכלב למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בִּרְיָה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (לעיל יא, ז), אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו:

(כג,א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
(כג, א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
(כג, א) א לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִּשְׁקָר לָא תְשַׁוִּי יְדָךְ עִם חַיָּבָא לְמֶהֱוֵי לֵיהּ סָהִיד שְׁקָר:
רש"י:
לא תשא שמע שוא. כתרגומו לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִּשְׁקָר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:
אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חבירו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:

(כג,ב) לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
(כג, ב) לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
(כג, ב) ב לָא תְהֵי בָּתַר סַגִּיאִין לְאַבְאָשָׁא וְלָא תִתִּמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָה דִבְעֵינָךְ עַל דִּינָא בָּתַר סַגִּיאֵי שְׁלַם דִּינָא:
רש"י:
לא תהיה אחרי רבים לרעות. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אָפְנָיו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד (סנהדרין ב.), וסוף המקרא דרשו, אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הַטֵּה הדין על פיהם לחובה, ובדיני נפשות הכתוב מדבר. ואמצע המקרא דרשו, ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחילה שיאמרו את דעתם. ולפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא:
לא תהיה אחרי רבים לרעת. לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו המחייבין על המזכין:
ולא תענה על רב. לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן:
אחרי רבים להטות. ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין. וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לָא תִתִּמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָה דִבְעֵינָךְ עַל דִּינָא, ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש:
לא תענה על ריב לנטות, אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו וכך פתרונו:
לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם:
ולא תענה על ריב לנטות וגו'. ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מֵאַמִּתּוֹ, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים:

(כג,ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:
(כג, ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:
(כג, ג) ג וְעַל מִסְכֵּינָא לָא תְרַחֵם בְּדִינֵיהּ:
רש"י:
לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר, דל הוא אֲזַכֶּנּוּואכבדנו:

(כג,ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כג, ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כג, ד) ד אֲרֵי תְעָרַע תּוֹרָא דְסָנְאָךְ אוֹ חֲמָרֵיהּ דְּטָעֵי אָתָבָא תְּתִיבִנֵּיהּ לֵיהּ:

(כג,ה) כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:
(כג, ה) כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:
(כג, ה) ה אֲרֵי תֶחֱזֵי חֲמָרָא דְסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹעֲנֵיהּ וְתִתִּמְנַע מִלְמִשְׁבַּק לֵיהּ מִשְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק מָה דִבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵק עִמֵּהּ:
רש"י:
כי תראה חמור שונאך וגו'. הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שִׁמּוּשֵׁי כי, וכה פתרונו, שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו:
וחדלת מעזב לו. בתמיה:
עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן עצור ועזוב (דברים לב, לו), וכן וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג, ח), מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו, כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' (דברים ז, יז), שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו כך דרשו רבותינו (בבא מציעא לב:)כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל, וחדלת:לפרק המשא, מִלְמִשְׁקַל לֵיהּ, מליטול משאוי ממנו: