הלימוד היומי
יא: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יב: כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
יג: זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
יד: כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
טו: הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
טז: וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
יז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יח: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
יט: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
כ: בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
כא: וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
כב: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כג: וְאַתָּה קַח־לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן־ בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה־בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
כד: וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
כה: וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
כו: וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
כז: וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
כח: וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
כט: וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
ל: וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
לא: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
לב: עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
לג: אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל־זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
לד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
לה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
לו: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
לז: וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
לח: אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
ג: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
ד: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
ה: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלָאכָה:
ו: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
ז: אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל:
ח: וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
ט: וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיּוֹר וְאֶת־כַּנּוֹ:
י: וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־ בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
יא: וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
יב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יג: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
יד: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
טו: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
טז: וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
יז: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
כי תשא. לשון קבלהכתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, וְהַדֶּבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:
זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אשומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:
העבר על הפקדים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב), וכן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג):
מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקודש, כגון שקלים האמורין בפרשת עֲרָכִין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה הוא:
גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל־א ב, לו)יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹלַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:
עשרים גרה השקל. הַשָּׁלֵם שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':
מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא, ונמנה בכלל אנשים:
לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפועל ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (להלן לח, כה), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים, באחד לחודש השני בשנה השנית (במדבר א, א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחושת (להלן לה, כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שֶׁנְדָבוֹ לבו:
ונתת אתו על עבדת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגף ה' את העם (להלן לב, לה), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דֶּבֶר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מְנֵה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחודש השני (במדבר א, א), והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו' (להלן מ, ב), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבדת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו:
כיור. כמין דּוּד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו. כתרגומו וּבְסִיסֵיהּ, מושב מתוקן לכיור:
לרחצה . מוסב על הכיור:
ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור מָשׁוּךְ קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (להלן מ, כט), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, מָשׁוּךְ קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.):
את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיוורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קידוש ידים ורגלים, מַנִּיחַ ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:
בבאם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערביםקטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים:
ולא ימותו. הא אם לא יִרְחָצוּ ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:
ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רָחוּץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:
בשמים ראש. חשובים:
וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתותהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזירת הכתוב הוא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.):
וקנה בשם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים. סך משקלכולו:
וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, רבי מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו רבי יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו סִיפֵּק, אלא שְׁרָאוּםבמים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וְקִפְּחוּלשמן מעל העקרין:
רקח מרקחת. רֹקַח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו (רֶקַע) [רֶקַח], רֶגַע, ואינו כמו רֹגַע הַיָּם (ישעיה נא, טו), וכמו רֹקַע הָאָרֶץ (שם מב, ה), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזהאו ריח או טעם, קרוי מרקחת:רֶקַח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח. שם האומן בדבר:
ומשחת בו. כל המשיחות כמין כ"ף יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:
וקדשת אתם. משיחה זו מְקַדַּשְׁתָּםלהיות קודש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא ולינה וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש (להלן כט, לז), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יִסַּד המלך שזה חִנּוּךְ גדולתן, ושאר משיחות, כגון רקיקין משוחין, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית:
לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:):
זה. בגימטריא תריסר לוגין הוו:
לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו ולמען ייטב לך (דברים ה, טז):
על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין שמן, אבל אם פִּחֵת או רִבָּה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו:
ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכונת הלבנים, וכן בְמַתְכֻּנְתָּהּ, של קטורת:
ואשר יתן ממנו. מאותו של משה:
על זר. שאינו צורך כהונה ומלכות:
נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גוּמֶ"א, והצרי קורין לו טריאק"ה:
ושחלת. שורש בֹּשֶׂם, חָלָק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וְטוּפְרָא:
וחלבנה. בֹּשֶׂם שריחו רע, וקורין לו גַלְבַּנָ"א, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, לְלַמְּדֵנוּ שלא יֵקַל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראלשיהיו נמנין עמנו:
סמים. אחרים:
ולבנה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:)י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מיעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבותעוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקילופה והקנמון הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן לְלַבְּנָהּ שתהא נאה:
בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה:
ממלח. כתרגומו מְעָרַב, שֶׁיְּעֲרֵב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים (יונה א, ה), מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ (יחזקאל כז, כז), על שם שמהפכין את המים בְּמָשׁוֹטוֹת כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:
ממלח טהור קדש. ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקודש יהיה:
ונתתה ממנה וגו'. היא קטורת שבכל יום ויוםשעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה. כל מועדי דִבּוּר שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:
במתכנתה. במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה'. שלא תעשנה אלא לשמי:
להריח בה. אבל עושה אתה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור:
קראתי בשם. לעשות מלאכתי, את בצלאל:
בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד:
ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד:
ובדעת. רוח הקודש:
לחשוב מחשבת. אריגת מעשה חושב:
ובחרשת. לשון אומנות, כמו חָרָשׁ חָכָם (ישעיה מ, כ). ואונקלוס פירש, ושִׁנָה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר:
למלאת. להושיבה במשבצת שלה במלואה, לעשות המשבצת לְמִדַּת מושב האבן וְעוֹבְיָהּ:
ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך:
הארן לעדת. לצורך לוחות העדות:
הטהרה. על שם זהבטהור:
ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת (במדבר ד, ו), ונתנו עליו בגד ארגמן (שם פסוק יג), ונתנו עליהם בגד תולעת שני (שם פסוק ח), ונראין דְּבָרַי, שנאמר ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש (להלן לט, א), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:
בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קְלָעִים ותרגום של מִכְבָּר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצידי"ן בלע"ז:
ואת קטרת הסמים לקדש. לצורךהקטרת ההיכל שהוא קודש:
ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:
אך את שבתתי תשמרו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תִדָּחֶה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:
כי אות הוא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:
לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם:
מות יומת. אם יש עדים והתראה:
ונכרתה. בלא התראה:
מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה:
שבת שבתון. מנוחת מרגועולא מנוחת עראי: (לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כג, לב), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם פסוק לט), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש):
קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי:
וינפש. כתרגומו וְנָח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיה מ, כח), וכל פָּעָלוֹבמאמר הכתיב מנוחהלעצמו, לְשַׂבֵּר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:
(ל,יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יא) יא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ל,יב) כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
(ל, יב) כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
(ל, יב) יב אֲרֵי תְקַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִנְיָנֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְּבַר פֻּרְקַן נַפְשֵׁיהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְהוֹן מוֹתָא כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן:רש"י:
כי תשא. לשון קבלהכתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, וְהַדֶּבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:
(ל,יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
(ל, יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
(ל, יג) יג דֵּין יִתְּנוּן כָּל דְּעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא פַּלְגּוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין סִלְעָא פַּלְגּוּת סִלְעָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אשומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:
העבר על הפקדים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב), וכן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג):
מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקודש, כגון שקלים האמורין בפרשת עֲרָכִין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה הוא:
גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל־א ב, לו)יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹלַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:
עשרים גרה השקל. הַשָּׁלֵם שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':
(ל,יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
(ל, יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
(ל, יד) יד כֹּל דְּעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא יִתֵּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא, ונמנה בכלל אנשים:
(ל,טו) הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טו) הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טו) טו דְּעַתִּיר לָא יַסְגֵּי וּדְמִסְכֵּן לָא יַזְעֵר מִפַּלְגּוּת סִלְעָא לְמִתַּן יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:רש"י:
לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפועל ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (להלן לח, כה), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים, באחד לחודש השני בשנה השנית (במדבר א, א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחושת (להלן לה, כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שֶׁנְדָבוֹ לבו:
(ל,טז) וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טז) וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טז) טז וְתִסַּב יָת כְּסַף כִּפּוּרַיָּא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתֵּן יָתֵיהּ עַל פָּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָכְרָנָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:רש"י:
ונתת אתו על עבדת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגף ה' את העם (להלן לב, לה), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דֶּבֶר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מְנֵה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחודש השני (במדבר א, א), והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו' (להלן מ, ב), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבדת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו:
(ל,יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יז) יז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ל,יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
(ל, יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
(ל, יח) יח וְתַעְבֵּד כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וּבְסִיסֵיהּ נְחָשָׁא לְקִדּוּשׁ וְתִתֵּן יָתֵיהּ בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָּן מַיָּא:רש"י:
כיור. כמין דּוּד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו. כתרגומו וּבְסִיסֵיהּ, מושב מתוקן לכיור:
לרחצה . מוסב על הכיור:
ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור מָשׁוּךְ קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (להלן מ, כט), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, מָשׁוּךְ קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.):
(ל,יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
(ל, יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
(ל, יט) יט וִיקַדְּשׁוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מִנֵּיהּ יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:רש"י:
את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיוורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קידוש ידים ורגלים, מַנִּיחַ ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:
(ל,כ) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ל, כ) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ל, כ) כ בְּמֵיעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יְקַדְּשׁוּן מַיָּא וְלָא יְמוּתוּן אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָּשָׁא לְאַסָּקָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
בבאם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערביםקטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים:
ולא ימותו. הא אם לא יִרְחָצוּ ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:
(ל,כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
(ל, כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
(ל, כא) כא וִיקַדְּשׁוּן יְדֵיהוֹן וְרַגְלֵיהוֹן וְלָא יְמוּתוּן וּתְהֵי לְהוֹן קְיָם עָלָם לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי לְדָרֵיהוֹן:רש"י:
ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רָחוּץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:
(ל,כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, כב) כב וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ל,כג) וְאַתָּה קַח־לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן־ בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה־בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(ל, כג) וְאַתָּה קַח־לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן־ בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה־בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(ל, כג) כג וְאַתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין רֵישָׁא מֵירָא דַכְיָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה וְקִנְּמָן בְּשַׂם פַּלְגּוּתֵיהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין וּקְנֵה בוּסְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין:רש"י:
בשמים ראש. חשובים:
וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתותהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזירת הכתוב הוא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.):
וקנה בשם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים. סך משקלכולו:
(ל,כד) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
(ל, כד) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
(ל, כד) כד וּקְצִיעָתָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וּמְשַׁח זֵיתָא מְלֵא הִינָא:רש"י:
וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, רבי מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו רבי יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו סִיפֵּק, אלא שְׁרָאוּםבמים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וְקִפְּחוּלשמן מעל העקרין:
(ל,כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
(ל, כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
(ל, כה) כה וְתַעְבֵּד יָתֵיהּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא בּוֹסֶם מְבַסָּם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵא:רש"י:
רקח מרקחת. רֹקַח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו (רֶקַע) [רֶקַח], רֶגַע, ואינו כמו רֹגַע הַיָּם (ישעיה נא, טו), וכמו רֹקַע הָאָרֶץ (שם מב, ה), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזהאו ריח או טעם, קרוי מרקחת:רֶקַח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח. שם האומן בדבר:
(ל,כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
(ל, כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
(ל, כו) כו וּתְרַבִּי בֵיהּ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא:רש"י:
ומשחת בו. כל המשיחות כמין כ"ף יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:
(ל,כז) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ל, כז) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ל, כז) כז וְיָת פָּתוֹרָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מְנַרְתָּא וְיָת מָנָהָא וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ל,כח) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(ל, כח) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(ל, כח) כח וְיָת מַדְבְּחָא דַּעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיּוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ:
(ל,כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
(ל, כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
(ל, כט) כט וּתְקַדֵּשׁ יָתְהוֹן וִיהוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא כָּל דְּיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָּשׁ:רש"י:
וקדשת אתם. משיחה זו מְקַדַּשְׁתָּםלהיות קודש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא ולינה וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש (להלן כט, לז), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יִסַּד המלך שזה חִנּוּךְ גדולתן, ושאר משיחות, כגון רקיקין משוחין, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית:
(ל,ל) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
(ל, ל) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
(ל, ל) ל וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבִּי וּתְקַדֵּשׁ יָתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי:
(ל,לא) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ל, לא) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ל, לא) לא וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵּל לְמֵימָר מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵי דֵין קֳדָמַי לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:):
זה. בגימטריא תריסר לוגין הוו:
(ל,לב) עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
(ל, לב) עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
(ל, לב) לב עַל בִּסְרָא דַאֲנָשָׁא לָא יִתָּסַךְ וּבִדְמוּתֵיהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵיהּ קוּדְשָׁא הוּא קוּדְשָׁא יְהֵי לְכוֹן:רש"י:
לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו ולמען ייטב לך (דברים ה, טז):
על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין שמן, אבל אם פִּחֵת או רִבָּה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו:
ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכונת הלבנים, וכן בְמַתְכֻּנְתָּהּ, של קטורת:
(ל,לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל־זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל־זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לג) לג גְּבַר דִּי יְבַסַּם דִּכְוָתֵיהּ וְדִי יִתֵּן מִנֵּיהּ עַל חִלּוֹנָי וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵּיהּ:רש"י:
ואשר יתן ממנו. מאותו של משה:
על זר. שאינו צורך כהונה ומלכות:
(ל,לד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
(ל, לד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
(ל, לד) לד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב לָךְ בּוּסְמִין נְטוֹפָא וְטוּפְרָא וְחֶלְבְּנֵתָא בּוּסְמִין וּלְבוּנְתָּא דָכִיתָא מַתְקַל בְּמַתְקַל יְהֵי:רש"י:
נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גוּמֶ"א, והצרי קורין לו טריאק"ה:
ושחלת. שורש בֹּשֶׂם, חָלָק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וְטוּפְרָא:
וחלבנה. בֹּשֶׂם שריחו רע, וקורין לו גַלְבַּנָ"א, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, לְלַמְּדֵנוּ שלא יֵקַל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראלשיהיו נמנין עמנו:
סמים. אחרים:
ולבנה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:)י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מיעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבותעוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקילופה והקנמון הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן לְלַבְּנָהּ שתהא נאה:
בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה:
(ל,לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
(ל, לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
(ל, לה) לה וְתַעְבֵּד יָתַהּ קְטֹרֶת בּוּסְמִין בּוֹסֶם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְעָרַב דְּכֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
ממלח. כתרגומו מְעָרַב, שֶׁיְּעֲרֵב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים (יונה א, ה), מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ (יחזקאל כז, כז), על שם שמהפכין את המים בְּמָשׁוֹטוֹת כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:
ממלח טהור קדש. ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקודש יהיה:
(ל,לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
(ל, לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
(ל, לו) לו וְתִשְׁחוֹק מִנַּהּ וְתַדִּיק וְתִתֵּן מִנַּהּ קֳדָם סַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּי אֱזַמֵּן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תְּהֵי לְכוֹן:רש"י:
ונתתה ממנה וגו'. היא קטורת שבכל יום ויוםשעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה. כל מועדי דִבּוּר שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:
(ל,לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
(ל, לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
(ל, לז) לז וּקְטֹרֶת בּוּסְמִין דִּי תַעְבֵּד בִּדְמוּתַהּ לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן קוּדְשָׁא תְּהֵי לָךְ קֳדָם יְיָ:רש"י:
במתכנתה. במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה'. שלא תעשנה אלא לשמי:
(ל,לח) אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לח) אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לח) לח גְּבַר דִי יַעְבֵּד דִּכְוָתַהּ לַאֲרָחָא בַהּ וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵּיהּ:רש"י:
להריח בה. אבל עושה אתה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור:
(לא,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(לא,ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לא, ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לא, ב) ב חֲזֵי דְרַבֵּיתִי בְשׁוּם בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:רש"י:
קראתי בשם. לעשות מלאכתי, את בצלאל:
(לא,ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
(לא, ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
(לא, ג) ג וְאַשְׁלֵמִית עִמֵּיהּ רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּחָכְמְתָא וּבְסוּכְלְתָנוּ וּבְמַדַּע וּבְכָל עִבִידָא:רש"י:
בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד:
ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד:
ובדעת. רוח הקודש:
(לא,ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לא, ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לא, ד) ד לְאַלָּפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָּא וּבִנְחָשָׁא:רש"י:
לחשוב מחשבת. אריגת מעשה חושב:
(לא,ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלָאכָה:
(לא, ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלָאכָה:
(לא, ה) ה וּבְאָמָנוּת אֶבֶן טָבָא לְאַשְׁלָמָא וּבְנַגָּרוּת אָעָא לְמֶעְבַּד בְּכָל עִבִידָא:רש"י:
ובחרשת. לשון אומנות, כמו חָרָשׁ חָכָם (ישעיה מ, כ). ואונקלוס פירש, ושִׁנָה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר:
למלאת. להושיבה במשבצת שלה במלואה, לעשות המשבצת לְמִדַּת מושב האבן וְעוֹבְיָהּ:
(לא,ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(לא, ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(לא, ו) ו וַאֲנָא הָא יְהָבִית עִמֵּיהּ יָת אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן וּבְלֵב כָּל חַכִּימֵי לִבָּא יְהָבִית חָכְמְתָא וְיַעְבְּדוּן יָת כָּל דִי פַקֵדִתָּךְ:רש"י:
ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך:
(לא,ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל:
(לא, ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל:
(לא, ז) ז יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת אֲרוֹנָא לְסַהֲדוּתָא וְיָת כַּפֻּרְתָּא דִי עֲלוֹהִי וְיָת כָּל מָנֵי מַשְׁכְּנָא:רש"י:
הארן לעדת. לצורך לוחות העדות:
(לא,ח) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(לא, ח) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(לא, ח) ח וְיָת פָּתוֹרָא וְיָת מָנוֹהִי וְיָת מְנַרְתָּא דָכִיתָא וְיָת כָּל מָנָהָא וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:רש"י:
הטהרה. על שם זהבטהור:
(לא,ט) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיּוֹר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לא, ט) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיּוֹר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לא, ט) ט וְיָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ:
(לא,י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־ בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לא, י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־ בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לא, י) י וְיָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא וְיָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא:רש"י:
ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת (במדבר ד, ו), ונתנו עליו בגד ארגמן (שם פסוק יג), ונתנו עליהם בגד תולעת שני (שם פסוק ח), ונראין דְּבָרַי, שנאמר ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש (להלן לט, א), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:
בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קְלָעִים ותרגום של מִכְבָּר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצידי"ן בלע"ז:
(לא,יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
(לא, יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
(לא, יא) יא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא לְקוּדְשָׁא כְּכֹל דִּי פַקֵּדִתָּךְ יַעְבְּדוּן:רש"י:
ואת קטרת הסמים לקדש. לצורךהקטרת ההיכל שהוא קודש:
(לא,יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, יב) יב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:
(לא,יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(לא, יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(לא, יג) יג וְאַתְּ מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי תִּטְּרוּן אֲרֵי אָת הִיא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִדַּע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן:רש"י:
ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:
אך את שבתתי תשמרו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תִדָּחֶה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:
כי אות הוא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:
לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם:
(לא,יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(לא, יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(לא, יד) יד וְתִטְּרוּן יָת שַׁבְּתָא אֲרֵי קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דִּיחַלִּינָה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל אֲרֵי כָּל דְּיַעְבֶּד בַּהּ עִבִידָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ:רש"י:
מות יומת. אם יש עדים והתראה:
ונכרתה. בלא התראה:
מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה:
(לא,טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(לא, טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(לא, טו) טו שִׁתָּא יוֹמִין יִתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שַׁבְּתָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כָּל דְּיַעְבֵּד עִבִדְתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
שבת שבתון. מנוחת מרגועולא מנוחת עראי: (לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כג, לב), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם פסוק לט), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש):
קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי:
(לא,טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(לא, טז) טז וְיִטְּרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שַׁבְּתָא לְמֶעְבַּד יָת שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַם עָלָם:
(לא,יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
(לא, יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
(לא, יז) יז בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָת הִיא לְעָלָם אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת וְנָח:רש"י:
וינפש. כתרגומו וְנָח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיה מ, כח), וכל פָּעָלוֹבמאמר הכתיב מנוחהלעצמו, לְשַׂבֵּר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:
להרשמה לקבלת ניוזלטר יומי למייל