הלימוד היומי
א: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
ב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
ג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר:
ד: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
ה: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
ו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
ז: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן:
ח: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
ט: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן:
י: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
יא: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
יב: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
יג: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
יד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
טו: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
טז: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
יז: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ:
יח: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
יט: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:
כ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
כא: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
כב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
כג: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
כד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן:
כה: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
כו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־ הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
כז: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
כח: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ:
כט: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
ל: וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־ הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן:
לא: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:
א: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם:
ב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
ג: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:
ד: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ * בְּהִ בָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
ה: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה:
ו: וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ז: וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
ח: וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
ט: וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
י: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
יא: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב:
יב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:
יג: וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ:
יד: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
טו: וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
טז: וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
יז: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
יח: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
יט: וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
כ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
כא: וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
כב: וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם:
כג: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת:
כד: עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
כה: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:
א: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
ב: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל:
ג: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן:
ד: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן:
ה: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
ו: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
ז: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
ח: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
ט: וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
י: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
יא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
יב: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל:
יג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:
יד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ:
טו: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
טז: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ:
יז: וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
יח: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
יט: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב:
כ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי:
כא: וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
כב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
כג: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
כד: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
א: וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהֹוָה:
ב: וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
ג: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהֹוָה:
ד: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ:
ה: וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
ו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:
ז: הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ:
ח: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:
ט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:
י: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־ הָאֲדָמָה:
יא: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:
יב: כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
יג: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשׂוֹא:
יד: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:
טו: וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ:
טז: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־נוֹד קִדְמַת־עֵדֶן:
יז: וַיֵּדַע קַיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:
יח: וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת־עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת־מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת־מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת־לָמֶךְ:
יט: וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:
כ: וַתֵּלֶד עָדָה אֶת־יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:
כא: וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:
כב: וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה:
כג: וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:
כד: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:
כה: וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:
כו: וּלְשֵׁת גַּם־הוּא יֻלַּד־בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה:
א: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:
ב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם:
ג: וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת:
ד: וַיִּהְיוּ יְמֵי־אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
ה: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר־חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:
ו: וַיְחִי־שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אֱנוֹשׁ:
ז: וַיְחִי־שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
ח: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
ט: וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־קֵינָן:
י: וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
יא: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
יב: וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מַהֲלַלְאֵל:
יג: וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
יד: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
טו: וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־יָרֶד:
טז: וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
יז: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
יח: וַיְחִי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־חֲנוֹךְ:
יט: וַיְחִי־יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כ: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
כא: וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מְתוּשָׁלַח:
כב: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כג: וַיְהִי כָּל־יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה:
כד: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים:
כה: וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־לָמֶךְ:
כו: וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כז: וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
כח: וַיְחִי־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן:
כט: וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר * זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ יְהֹוָה:
ל: וַיְחִי־לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
לא: וַיְהִי כָּל־יְמֵי־לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
לב: וַיְהִי־נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
א: וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם:
ב: וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:
ג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:
ד: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:
ה: וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם:
ו: וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ:
ז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:
ח: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:פפ קמ"ו פסוקים, אמצי"ה סימן, יחזקיה"ו סימן.
ט: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ:
י: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
יא: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:
יב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־ בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ:
יג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ:
יד: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר:
טו: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:
טז: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ:
יז: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־ בָּאָרֶץ יִגְוָע:
יח: וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
יט: וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:
כ: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:
כא: וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:
כב: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּי־אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:
ב: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:
ג: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:
ד: כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יְהֹוָה:
ו: וְנֹחַ בֶּן־שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל־הָאָרֶץ:
ז: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ אֶל־הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל:
ח: מִן־הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן־הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר־רֹמֵשׂ עַל־הָאֲדָמָה:
ט: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ:
י: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל־הָאָרֶץ:
יא: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי־נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה־ עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:
יב: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
יג: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם־וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי־נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי־בָנָיו אִתָּם אֶל־הַתֵּבָה:
יד: הֵמָּה וְכָל־הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל־הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף:
טו: וַיָּבֹאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים:
טז: וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל־בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ:
יז: וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל־הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת־הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ:
יח: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
יט: וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל־הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר־תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם:
כ: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים:
כא: וַיִּגְוַע כָּל־בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:
כב: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת־רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:
כג: וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
כד: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
א: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
ב: וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן־הַשָּׁמָיִם:
ג: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
ד: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:
ה: וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:
ו: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:
ז: וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
ח: וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ט: וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה:
י: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה:
יא: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
יב: וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא־ יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד:
יג: וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה:
יד: וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:
טו: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר:
טז: צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
יז: כָּל־הַחַיָּה אֲשֶׁר־אִתְּךָ מִכָּל־בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־ הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ (הוצא כתיב) הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל־הָאָרֶץ:
יח: וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ:
יט: כָּל־הַחַיָּה כָּל־הָרֶמֶשׂ וְכָל־הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה:
כ: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
כא: וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
כב: עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
א: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ:
ב: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:
ג: כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל:
ד: אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
ה: וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם:
ו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם:
ז: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ:
ח: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר:
ט: וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם:
י: וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ:
יא: וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:
יב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:
יג: אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:
יד: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:
טו: וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר:
טז: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
יז: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
יח: וַיִּהְיוּ בְנֵי־נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן־הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן:
יט: שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי־נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל־הָאָרֶץ:
כ: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם:
כא: וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:
כב: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ:
כג: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת־הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:
כד: וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:
כה: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:
כו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
כז: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
כח: וַיְחִי־נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
כט: וַיְהִי כָּל־יְמֵי־נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:
א: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי־נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל:
ב: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס:
ג: וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה:
ד: וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים:
ה: מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
ו: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:
ז: וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן:
ח: וְכוּשׁ יָלַד אֶת־נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:
ט: הוּא־הָיָה גִּבֹּר־צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה:
י: וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:
יא: מִן־הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת־נִינְוֵה וְאֶת־רְחֹבֹת עִיר וְאֶת־כָּלַח:
יב: וְאֶת־רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה:
יג: וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת־לוּדִים וְאֶת־עֲנָמִים וְאֶת־לְהָבִים וְאֶת־ נַפְתֻּחִים:
יד: וְאֶת־פַּתְרֻסִים וְאֶת־כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת־כַּפְתֹּרִים:
טו: וּכְנַעַן יָלַד אֶת־צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת־חֵת:
טז: וְאֶת־הַיְבוּסִי וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי:
יז: וְאֶת־הַחִוִּי וְאֶת־הָעַרְקִי וְאֶת־הַסִּינִי:
יח: וְאֶת־הָאַרְוָדִי וְאֶת־הַצְּמָרִי וְאֶת־הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי:
יט: וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד־עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה (וצבים כתיב) וּצְבוֹיִם עַד־לָשַׁע:
כ: אֵלֶּה בְנֵי־חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
כא: וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם־הוּא אֲבִי כָּל־בְּנֵי־עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל:
כב: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם:
כג: וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ:
כד: וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת־שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת־עֵבֶר:
כה: וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן:
כו: וְיָקְטָן יָלַד אֶת־אַלְמוֹדָד וְאֶת־שָׁלֶף וְאֶת־חֲצַרְמָוֶת וְאֶת־ יָרַח:
כז: וְאֶת־הֲדוֹרָם וְאֶת־אוּזָל וְאֶת־דִּקְלָה:
כח: וְאֶת־עוֹבָל וְאֶת־אֲבִימָאֵל וְאֶת־שְׁבָא:
כט: וְאֶת־אוֹפִר וְאֶת־חֲוִילָה וְאֶת־יוֹבָב כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן:
ל: וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם:
לא: אֵלֶּה בְנֵי־שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם:
לב: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:
א: וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:
ב: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
ג: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
ד: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:
ה: וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
ו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
ז: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
ח: וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
ט: עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ:
י: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
יא: וַיְחִי־שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
יב: וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שָׁלַח:
יג: וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
יד: וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־עֵבֶר:
טו: וַיְחִי־שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
טז: וַיְחִי־עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־פָּלֶג:
יז: וַיְחִי־עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
יח: וַיְחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ:
יט: וַיְחִי־פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כ: וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שְׂרוּג:
כא: וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כב: וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר:
כג: וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כד: וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח:
כה: וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
כו: וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־ הָרָן:
כז: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט:
כח: וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:
כט: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה:
ל: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד:
לא: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
לב: וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:פפ קנ"ג פסוקים, בצלא"ל סימן, אבי יסכה לוט סימן.
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
ב: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:
ג: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
ד: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:
ה: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־אָחִיו וְאֶת־כָּל־ רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
ו: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:
ז: וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
ח: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית־אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה:
ט: וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:
י: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:
יא: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ:
יב: וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
יג: אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:
יד: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת־הָאִשָּׁה כִּי־יָפָה הִוא מְאֹד:
טו: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל־פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:
טז: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי־לוֹ צֹאן־וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
יז: וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת־פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת־בֵּיתוֹ עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
יח: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:
יט: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
כ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־לוֹ:
א: וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:
ב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב:
ג: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד־בֵּית־אֵל עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעָי:
ד: אֶל־מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָה:
ה: וְגַם־לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת־אַבְרָם הָיָה צֹאן־וּבָקָר וְאֹהָלִים:
ו: וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא־יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:
ז: וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:
ח: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:
ט: הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:
י: וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה כְּגַן־יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:
יא: וַיִּבְחַר־לוֹ לוֹט אֵת כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:
יב: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד־סְדֹם:
יג: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהֹוָה מְאֹד:
יד: וַיהֹוָה אָמַר אֶל־אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:
טו: כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם:
טז: וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם־יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ גַּם־זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:
יז: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:
יח: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
א: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ־שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:
ב: עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת־בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת־בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים כתיב) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא־צֹעַר:
ג: כָּל־אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל־עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:
ד: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:
ה: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת־הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:
ו: וְאֶת־הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל־ הַמִּדְבָּר:
ז: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת־הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:
ח: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים כתיב) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא־צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים:
ט: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת־ הַחֲמִשָּׁה:
י: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ־סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ־שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:
יא: וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת־כָּל־אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:
יב: וַיִּקְחוּ אֶת־לוֹט וְאֶת־רְכֻשׁוֹ בֶּן־אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:
יג: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־ אַבְרָם:
יד: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן:
טו: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־ חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:
טז: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם:
יז: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־ כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
יח: וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:
יט: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
כ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
כא: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־סְדֹם אֶל־אַבְרָם תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח־לָךְ:
כב: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל־יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
כג: אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל וְאִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת־אַבְרָם:
כד: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
א: אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
ב: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהֹוִה מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן־מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:
ג: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:
ד: וְהִנֵּה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי־אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:
ה: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:
ו: וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:
ז: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
ח: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:
ט: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:
י: וַיִּקַּח־לוֹ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת־הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:
יא: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:
יב: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל־אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
יג: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
יד: וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
טו: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:
טז: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה:
יז: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:
יח: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת:
יט: אֶת־הַקֵּינִי וְאֶת־הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:
כ: וְאֶת־הַחִתִּי וְאֶת־הַפְּרִזִּי וְאֶת־הָרְפָאִים:
כא: וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת־הַיְבוּסִי:
א: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר:
ב: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי:
ג: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
ד: וַיָּבֹא אֶל־הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:
ה: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי * וּבֵינֶי ךָ:
ו: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:
ז: וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר:
ח: וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי־מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת:
ט: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ:
י: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
יא: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה אֶל־עָנְיֵךְ:
יב: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו יִשְׁכֹּן:
יג: וַתִּקְרָא שֵׁם־יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי:
יד: עַל־כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין־קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד:
טו: וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:
טז: וְאַבְרָם בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת־הָגָר אֶת־ יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:
א: וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:
ב: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:
ג: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל־פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
ד: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:
ה: וְלֹא־יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
ו: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:
ז: וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
ח: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
ט: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
י: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר:
יא: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:
יב: וּבֶן־שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:
יג: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם:
יד: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת־בְּרִיתִי הֵפַר:
טו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־ שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:
טז: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
יז: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה־ שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם־שָׂרָה הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
יח: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:
יט: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
כ: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:
כא: וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:
כב: וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם:
כג: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל־יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל־מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל־זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת־ בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים:
כד: וְאַבְרָהָם בֶּן־תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
כה: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
כו: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ:
כז: וְכָל־אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן־נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ:פפ קכ"ו פסוקים, נמל"ו סימן, מכנדי"ב סימן.
א: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
ב: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
ג: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
ד: יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
ה: וְאֶקְחָה פַת־לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי־עַל־כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל־עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
ו: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל־שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
ז: וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל־הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:
ח: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:
ט: וַיֹּאמְרוּ * א ֵלָי ו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:
י: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה־בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:
יא: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:
יב: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:
יג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
יד: הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:
טו: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
טז: וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל־פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:
יז: וַיהֹוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:
יח: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
יט: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו:
כ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
כא: אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם־לֹא אֵדָעָה:
כב: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
כג: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע:
כד: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ:
כה: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
כו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם־אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל־הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:
כז: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:
כח: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת־כָּל־הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם־אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה:
כט: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים:
ל: וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם־אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים:
לא: וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים:
לב: וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ־הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:
לג: וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל־אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:
א: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־ סְדֹם וַיַּרְא־לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:
ב: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:
ג: וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:
ד: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן כָּל־הָעָם מִקָּצֶה:
ה: וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם:
ו: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו:
ז: וַיֹּאמַר אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ:
ח: הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי:
ט: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ־הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת:
י: וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ:
יא: וְאֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:
יב: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל־לוֹט עֹד מִי־לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן־הַמָּקוֹם:
יג: כִּי־מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַׁחֲתָהּ:
יד: וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת־הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו:
טו: וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת־אִשְׁתְּךָ וְאֶת־שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן־תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר:
טז: וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
יז: וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל־תַּעֲמֹד בְּכָל־הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה:
יח: וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי:
יט: הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:
כ: הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי:
כא: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
כב: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר:
כג: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
כד: וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמָיִם:
כה: וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:
כו: וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:
כז: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה:
כח: וַיַּשְׁקֵף עַל־פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל־כָּל־פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן:
כט: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־ אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
ל: וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
לא: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ:
לב: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
לג: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ * וּבְקוּ מָהּ :
לד: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה הֵן־שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת־אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם־הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
לה: וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת־אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
לו: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
לז: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם:
לח: וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם:
א: וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין־קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:
ב: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת־שָׂרָה:
ג: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:
ד: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם־צַדִּיק תַּהֲרֹג:
ה: הֲלֹא הוּא אָמַר־לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא־גַם־הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:
ו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־ לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם־אָנֹכִי אוֹתְךָ * מֵחֲטוֹ ־לִי עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:
ז: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ כִּי־נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם־אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי־מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל־אֲשֶׁר־ לָךְ:
ח: וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל־עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד:
ט: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה־עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה־חָטָאתִי לָךְ כִּי־הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל־מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:
י: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה:
יא: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי:
יב: וְגַם־אָמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה:
יג: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי־לִי אָחִי הוּא:
יד: וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
טו: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב:
טז: וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא־לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֶת־כֹּל וְנֹכָחַת:
יז: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:
יח: כִּי־עָצֹר עָצַר יְהֹוָה בְּעַד כָּל־רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל־דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:
א: וַיהֹוָה פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
ב: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־ דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים:
ג: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ הַנּוֹלַד־לוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
ד: וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים:
ה: וְאַבְרָהָם בֶּן־מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:
ו: וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק־לִי:
ז: וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי־יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
ח: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק:
ט: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:
י: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק:
יא: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:
יב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
יג: וְגַם אֶת־בֶּן־הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
יד: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח־לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל־הָגָר שָׂם עַל־שִׁכְמָהּ וְאֶת־הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
טו: וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:
טז: וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:
יז: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם:
יח: קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:
יט: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר:
כ: וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת־הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:
כא: וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח־לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כב: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ אֶל־ אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה עֹשֶׂה:
כג: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם־תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־גַּרְתָּה בָּהּ:
כד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ:
כה: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת־אֲבִימֶלֶךְ עַל־אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:
כו: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם־אַתָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם:
כז: וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית:
כח: וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת־שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן:
כט: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה:
ל: וַיֹּאמֶר כִּי אֶת־שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה־לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת־הַבְּאֵר הַזֹּאת:
לא: עַל־כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
לב: וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־ צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:
לג: וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם:
לד: וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:
א: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
ב: וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
ג: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים:
ד: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
ה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עִם־הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד־כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
ו: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת־הָאֵשׁ וְאֶת־הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
ז: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
ח: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
ט: וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:
י: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־ בְּנוֹ:
יא: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
יב: וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־ יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
יג: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
יד: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה:
טו: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל־אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמָיִם:
טז: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ:
יז: כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
יח: וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
יט: וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל־בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:
כ: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם־הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:
כא: אֶת־עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת־בּוּז אָחִיו וְאֶת־קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:
כב: וְאֶת־כֶּשֶׂד וְאֶת־חֲזוֹ וְאֶת־פִּלְדָּשׁ וְאֶת־יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:
כג: וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:
כד: וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם־הִוא אֶת־טֶבַח וְאֶת־גַּחַם וְאֶת־תַּחַשׁ וְאֶת־מַעֲכָה: פפ קמ"ז פסוקים, אמנו"ן סימן.
א: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
ב: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה * וְלִבְכֹּ תָהּ:
ג: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר:
ד: גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:
ה: וַיַּעֲנוּ בְנֵי־חֵת אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
ו: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת־מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא־יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:
ז: וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת:
ח: וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת־מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ־לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן־צֹחַר:
ט: וְיִתֶּן־לִי אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
י: וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי־חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת־אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ לֵאמֹר:
יא: לֹא־אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי־עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:
יב: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם־הָאָרֶץ:
יג: וַיְדַבֵּר אֶל־עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם־הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת־מֵתִי שָׁמָּה:
יד: וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
טו: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל־כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא וְאֶת־מֵתְךָ קְבֹר:
טז: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־ הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:
יז: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב:
יח: לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ:
יט: וְאַחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל־מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל־פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
כ: וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:
א: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל:
ב: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:
ג: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:
ד: כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
ה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ יָצָאתָ מִשָּׁם:
ו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה:
ז: יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:
ח: וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה:
ט: וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה:
י: וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר:
יא: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת:
יב: וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:
יג: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:
יד: וְהָיָה (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי:
טו: וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ:
טז: (והנער כתיב) וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:
יז: וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
יח: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:
יט: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:
כ: וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו:
כא: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם־לֹא:
כב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:
כג: וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין:
כד: וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר:
כה: וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן:
כו: וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהֹוָה:
כז: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי:
כח: וַתָּרָץ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
כט: וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן:
ל: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן:
לא: וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:
לב: וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
לג: (ויישם כתיב) וַיּוּשָׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־ דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:
לד: וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי:
לה: וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
לו: וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ:
לז: וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ:
לח: אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:
לט: וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:
מ: וַיֹּאמֶראֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:
מא: אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי:
מב: וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:
מג: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
מד: וְאָמְרָה אֵלַי גַּם־אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן־אֲדֹנִי:
מה: אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל־לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:
מו: וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:
מז: וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת־מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל־אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל־יָדֶיהָ:
מח: וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהֹוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
מט: וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־שְׂמֹאל:
נ: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב:
נא: הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
נב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהֹוָה:
נג: וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ:
נד: וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:
נה: וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:
נו: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי:
נז: וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא (לנער כתיב) לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ:
נח: וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:
נט: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו:
ס: וַיְבָרְכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו:
סא: וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ:
סב: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב:
סג: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:
סד: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:
סה: וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
סו: וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה:
סז: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
א: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:
ב: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־זִמְרָן וְאֶת־יָקְשָׁן וְאֶת־מְדָן וְאֶת־מִדְיָן וְאֶת־ יִשְׁבָּק וְאֶת־שׁוּחַ:
ג: וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת־שְׁבָא וְאֶת־דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים:
ד: וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:
ה: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ לְיִצְחָק:
ו: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל־אֶרֶץ קֶדֶם:
ז: וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי־חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר־חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים:
ח: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
ט: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל־שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן־צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מַמְרֵא:
י: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר־קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי־חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
יא: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם־בְּאֵר לַחַי רֹאִי:
יב: וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם:
יג: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם:
יד: וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא:
טו: חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה:
טז: אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם:
יז: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
יח: וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד־שׁוּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו נָפָל:פפ ק"ה פסוקים, יהויד"ע סימן.
יט: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־ יִצְחָק:
כ: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־ בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה:
כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
כב: וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְהֹוָה:
כג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים כתיב) גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
כד: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
כה: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:
כו: וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
כז: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
כח: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־ יַעֲקֹב:
כט: וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:
ל: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ אֱדוֹם:
לא: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי:
לב: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה:
לג: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־ בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:
לד: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה:
א: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל־אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ־פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:
ב: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
ג: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
ד: וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
ה: עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
ו: וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:
ז: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִוא:
ח: וַיְהִי כִּי־אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
ט: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ:
י: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת־אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:
יא: וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
יב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָה:
יג: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד:
יד: וַיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים:
טו: וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:
טז: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:
יז: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל־גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
יח: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו:
יט: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי־יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ־שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים:
כ: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם־רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ:
כא: וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם־עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:
כב: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי־עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
כג: וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:
כד: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל־תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:
כה: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט־שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ־שָׁם עַבְדֵי־יִצְחָק בְּאֵר:
כו: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר־ צְבָאוֹ:
כז: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:
כח: וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:
כט: אִם־תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק־טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:
ל: וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
לא: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:
לב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל־אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם:
לג: וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
לד: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־יְהוּדִית בַּת־ בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־אֵילֹן הַחִתִּי:
לה: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:
א: וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
ב: וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:
ג: וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי
ד: וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
ה: וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל־עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
ו: וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל־יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת־ אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל־עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
ז: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי:
ח: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
ט: לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
י: וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
יא: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
יב: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
יג: וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי:
יד: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
טו: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת־יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
טז: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
יז: וַתִּתֵּן אֶת־הַמַּטְעַמִּים וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
יח: וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
יט: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
כ: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
כא: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם־לֹא:
כב: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
כג: וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי־הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:
כד: וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:
כה: וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ־לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
כו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה־נָּא וּשֲׁקָה־לִּי בְּנִי:
כז: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיָּרַח אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:
כח: וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:
כט: יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וישתחו כתיב) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ:
ל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת־יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:
לא: וַיַּעַשׂ גַּם־הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
לב: וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי־אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
לג: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד־צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה:
לד: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת־דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי:
לה: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:
לו: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת־ בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא־אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:
לז: וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת־כָּל־אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי:
לח: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא־לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
לט: וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: *
מ: וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:
מא: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַעֲקֹב עַל־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי:
מב: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:
מג: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה:
מד: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר־תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:
מה: עַד־שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:
מו: וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל־יִצְחָק * קַ צְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם־לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת־חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:
א: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
ב: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח־לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:
ג: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:
ד: וְיִתֶּן־לְךָ אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת־אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר־נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:
ה: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל־לָבָן בֶּן־ בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:
ו: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי־בֵרַךְ יִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת־לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
ז: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו וְאֶל־אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם:
ח: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו:
ט: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת־מַחֲלַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל־נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:סס ק"ו פסוקים, על"ו סימן.
י: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:
יא: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
יב: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
יג: וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
יד: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל־מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:
טו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ:
טז: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:
יז: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
יח: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל־רֹאשָׁהּ:
יט: וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:
כ: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:
כא: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים:
כב: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
א: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי־קֶדֶם:
ב: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל־פִּי הַבְּאֵר:
ג: וְנֶאֶסְפוּ־שָׁמָּה כָל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת־הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת־הָאֶבֶן עַל־פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:
ד: וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:
ה: וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת־לָבָן בֶּן־נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:
ו: וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם־הַצֹּאן:
ז: וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא־עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:
ח: וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:
ט: עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:
י: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:
יא: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
יב: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:
יג: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
יד: וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:
טו: וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי־אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:
טז: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
יז: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
יח: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
יט: וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
כ: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
כא: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן הָבָה אֶת־אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:
כב: וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:
כג: וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
כד: וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:
כה: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל־לָבָן מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
כו: וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:
כז: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם־אֶת־זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
כח: וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:
כט: וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
ל: וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
לא: וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
לב: וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי־רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
לג: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה כִּי־שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן־לִי גַּם־אֶת־זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
לד: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ לֵוִי:
לה: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־יְהֹוָה עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
א: וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
ב: וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־ מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן:
ג: וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה:
ד: וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:
ה: וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן:
ו: וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:
ז: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
ח: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־ יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
ט: וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:
י: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:
יא: וַתֹּאמֶר לֵאָה
יב: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
יג: וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אָשֵׁר:
יד: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל־לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל־לֵאָה תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
טו: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת־אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת־ דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
טז: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:
יז: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל־לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:
יח: וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:
יט: וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:
כ: וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
כא: וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה:
כב: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ:
כג: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי:
כד: וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר:
כה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:
כו: תְּנָה אֶת־נָשַׁי וְאֶת־יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:
כז: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶךָ:
כח: וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה:
כט: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי:
ל: כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי:
לא: וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן־לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא־תִתֶּן־לִי מְאוּמָה אִם־תַּעֲשֶׂה־לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר:
לב: אֶעֱבֹר בְּכָל־צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל־שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל־שֶׂה־חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי:
לג: וְעָנְתָה־בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי־תָבוֹא עַל־שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי:
לד: וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ:
לה: וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל־הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ וְכָל־חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד־בָּנָיו:
לו: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת־צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת:
לז: וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל־הַמַּקְלוֹת:
לח: וַיַּצֵּג אֶת־הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת:
לט: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל־הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים:
מ: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל־עָקֹד וְכָל־חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל־צֹאן לָבָן:
מא: וְהָיָה בְּכָל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת־הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת:
מב: וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב:
מג: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי־לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
א: וַיִּשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי בְנֵי־לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל־הַכָּבֹד הַזֶּה:
ב: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת־פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:
ג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יַעֲקֹב שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:
ד: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל־צֹאנוֹ:
ה: וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת־פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי־אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי:
ו: וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל־כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת־אֲבִיכֶן:
ז: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:
ח: אִם־כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם־כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים:
ט: וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן־לִי:
י: וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:
יא: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי:
יב: וַיֹּאמֶר שָׂא־נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל־הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:
יג: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:
יד: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ:
טו: הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם־אָכוֹל אֶת־כַּסְפֵּנוּ:
טז: כִּי כָל־הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:
יז: וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת־בָּנָיו וְאֶת־נָשָׁיו עַל־הַגְּמַלִּים:
יח: וַיִּנְהַג אֶת־כָּל־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:
יט: וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ:
כ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל־בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא:
כא: וַיִּבְרַח הוּא וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת־הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת־פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:
כב: וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב:
כג: וַיִּקַּח אֶת־אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:
כד: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע:
כה: וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת־יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת־אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד:
כו: וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת־לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת־בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:
כז: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:
כח: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:
כט: יֶשׁ־לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע:
ל: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי־נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי:
לא: וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־תִּגְזֹל אֶת־בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי:
לב: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח־לָךְ וְלֹא־יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם:
לג: וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל־יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל:
לד: וְרָחֵל לָקְחָה אֶת־הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת־כָּל־הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא:
לה: וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים:
לו: וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה־ פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי:
לז: כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי מַה־מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ:
לח: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי:
לט: טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה:
מ: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי:
מא: זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:
מב: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת־עָנְיִי וְאֶת־יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:
מג: וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לִי־הוּא וְלִבְנֹתַי מָה־ אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:
מד: וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
מה: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:
מו: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ־גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל־הַגָּל:
מז: וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:
מח: וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ גַּלְעֵד:
מט: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ:
נ: אִם־תְּעַנֶּה אֶת־בְּנֹתַי וְאִם־תִּקַּח נָשִׁים עַל־בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
נא: וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
נב: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם־אָנִי לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה:
נג: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:
נד: וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל־לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:
א: וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ:
ב: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:
ג: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:פפ קמ"ח פסוקים, חלק"י סימן, מחני"ם סימן.
ד: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:
ה: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה:
ו: וַיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ:
ז: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:
ח: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
ט: וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
י: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:
יא: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־ עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
יב: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים:
יג: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב:
יד: וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן־הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:
טו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:
טז: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:
יז: וַיִּתֵּן בְּיַד־עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר:
יח: וַיְצַו אֶת־הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי־אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:
יט: וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם־הוּא אַחֲרֵינוּ:
כ: וַיְצַו גַּם אֶת־הַשֵּׁנִי גַּם אֶת־הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת־כָּל־הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל־עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:
כא: וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:
כב: וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל־פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה־הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:
כג: וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת־שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת־אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק:
כד: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת־הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ:
כה: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
כו: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
כז: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי:
כח: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:
כט: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:
ל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:
לא: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
לב: וַיִּזְרַח־לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת־פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ:
לג: עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
א: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת:
ב: וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:
ג: וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־ גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו:
ד: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל־ (צוארו כתיב) צַוָּארָיו * וַ יִּ שָּׁ קֵ ה וּ וַיִּבְכּוּ:
ה: וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר־חָנַן אֱלֹהִים אֶת־עַבְדֶּךָ:
ו: וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:
ז: וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
ח: וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
ט: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ:
י: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:
יא: קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח:
יב: וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
יג: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן:
יד: יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־ אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
טו: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
טז: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:
יז: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
יח: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר:
יט: וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־ חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:
כ: וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
א: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
ב: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
ג: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל־לֵב (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה :
ד: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל־חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:
ה: וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת־דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד־בֹּאָם:
ו: וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם אֶל־יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:
ז: וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן־הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת־בַּת־ יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:
ח: וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
ט: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ־לָנוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם:
י: וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:
יא: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל־אָבִיהָ וְאֶל־אַחֶיהָ אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן:
יב: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ־לִי אֶת־ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה:
יג: וַיַּעֲנוּ בְנֵי־יַעֲקֹב אֶת־שְׁכֶם וְאֶת־חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:
יד: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת־אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ עָרְלָה כִּי־חֶרְפָּה הִוא לָנוּ:
טו: אַךְ־בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל־זָכָר:
טז: וְנָתַנּוּ אֶת־בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:
יז: וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת־בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ:
יח: וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר:
יט: וְלֹא־אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת־יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו:
כ: וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל־שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל־אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר:
כא: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת־יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת־בְּנֹתָם נִקַּח־לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם:
כב: אַךְ־בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל־זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים:
כג: מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל־בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:
כד: וַיִּשְׁמְעוּ אֶל־חֲמוֹר וְאֶל־שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל־זָכָר כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ:
כה: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי־בְנֵי־יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל־הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל־זָכָר:
כו: וְאֶת־חֲמוֹר וְאֶת־שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי־חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת־דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:
כז: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל־הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
כח: אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר־בָּעִיר וְאֶת־ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:
כט: וְאֶת־כָּל־חֵילָם וְאֶת־כָּל־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת:
ל: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
לא: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ:
א: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית־אֵל וְשֶׁב־שָׁם וַעֲשֵׂה־שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:
ב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל־אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:
ג: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית־אֵל וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:
ד: וַיִּתְּנוּ אֶל־יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת־ הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם:
ה: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב:
ו: וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית־אֵל הוּא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ:
ז: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
ח: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית־אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:
ט: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:
י: וַיֹּאמֶר־לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא־יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:
יא: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:
יב: וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ:
יג: וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ:
יד: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
טו: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית־אֵל:
טז: וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי־עוֹד כִּבְרַת־הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:
יז: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל־תִּירְאִי כִּי־גַם־זֶה לָךְ בֵּן:
יח: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא־לוֹ בִנְיָמִין:
יט: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
כ: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל עַד־הַיּוֹם:
כא: וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל־עֵדֶר:
כב: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל* וַיִּהְיוּ בְנֵי־ יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
כג: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן:
כד: בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
כה: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי:
כו: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד־לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:
כז: וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק:
כח: וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה:
כט: וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו:
א: וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
ב: עֵשָׂו לָקַח אֶת־נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת־עָדָה בַּת־אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת־אָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה בַּת־צִבְעוֹן הַחִוִּי:
ג: וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת:
ד: וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת־אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת־רְעוּאֵל:
ה: וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת־ (יעיש כתיב) יְעוּשׁ וְאֶת־יַעְלָם וְאֶת־קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ־לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
ו: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת־נָשָׁיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־כָּל־נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל־קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל־אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:
ז: כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:
ח: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
ט: וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר:
י: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן־עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן־בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
יא: וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז:
יב: וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן־עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת־עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:
יג: וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
יד: וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת־עֲנָה בַּת־צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת־ (יעיש כתיב) יְעוּשׁ וְאֶת־יַעְלָם וְאֶת־קֹרַח:
טו: אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי־עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז:
טז: אַלּוּף־קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה:
יז: וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן־עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
יח: וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:
יט: אֵלֶּה בְנֵי־עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם:
כ: אֵלֶּה בְנֵי־שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:
כא: וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:
כב: וַיִּהְיוּ בְנֵי־לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע:
כג: וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם:
כד: וְאֵלֶּה בְנֵי־צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת־ הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת־הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו:
כה: וְאֵלֶּה בְנֵי־עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה:
כו: וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן:
כז: אֵלֶּה בְּנֵי־אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן:
כח: אֵלֶּה בְנֵי־דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן:
כט: אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה:
ל: אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר:
לא: וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ־מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
לב: וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן־בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה:
לג: וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן־זֶרַח מִבָּצְרָה:
לד: וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי:
לה: וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן־בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת־מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית:
לו: וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה:
לז: וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר:
לח: וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר:
לט: וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת־מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב:
מ: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת:
מא: אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן:
מב: אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר:
מג: אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם:פפ קנ"ד פסוקים, קליט"ה סימן.
א: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
ב: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם:
ג: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:
ד: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
ה: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:
ו: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:
ז: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:
ח: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו:
ט: וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:
י: וַיְסַפֵּר אֶל־אָבִיו וְאֶל־אֶחָיו וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה:
יא: וַיְקַנְאוּ־בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר:
יב: וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת * אֶ ת ־צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:
יג: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:
יד: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:
טו: וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה־תְּבַקֵּשׁ:
טז: וַיֹּאמֶר אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה־נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:
יז: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:
יח: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
יט: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:
כ: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:
כא: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:
כב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו:
כג: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּא יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:
כד: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:
כה: וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:
כו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ:
כז: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:
כח: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:
כט: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת־ בְּגָדָיו:
ל: וַיָּשָׁב אֶל־אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא:
לא: וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־ הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:
לב: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא:
לג: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
לד: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:
לה: וַיָּקֻמוּ כָל־בָּנָיו וְכָל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:
לו: וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל־מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:
א: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:
ב: וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
ג: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ עֵר:
ד: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אוֹנָן:
ה: וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:
ו: וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:
ז: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה:
ח: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:
ט: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו:
י: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ:
יא: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:
יב: וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ אֵשֶׁת־יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל־גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה:
יג: וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ:
יד: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה:
טו: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ:
טז: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי:
יז: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ:
יח: וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:
יט: וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ:
כ: וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ:
כא: וַיִּשְׁאַל אֶת־אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל־הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
כב: וַיָּשָׁב אֶל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
כג: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ:
כד: וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:
כה: הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־ אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:
כו: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:
כז: וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ:
כח: וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה:
כט: וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ:
ל: וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח:
א: וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:
ב: וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי:
ג: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:
ד: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל־בֵּיתוֹ וְכָל־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:
ה: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת־בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:
ו: וַיַּעֲזֹב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיַד־יוֹסֵף וְלֹא־יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר־הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה:
ז: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:
ח: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי:
ט: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא־חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם־אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ־אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:
י: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:
יא: וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת:
יב: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
יג: וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי־עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:
יד: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:
טו: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
טז: וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד־בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל־בֵּיתוֹ:
יז: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא־אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי:
יח: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה:
יט: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת־דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ:
כ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר־ (אסורי כתיב) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי־שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר:
כא: וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר:
כב: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר בְּיַד־יוֹסֵף אֵת כָּל־הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה:
כג: אֵין שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת־כָּל־מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ:
א: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם:
ב: וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים:
ג: וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם:
ד: וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת־יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר:
ה: וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר:
ו: וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים:
ז: וַיִּשְׁאַל אֶת־סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:
ח: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ־נָא לִי:
ט: וַיְסַפֵּר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה־גֶפֶן לְפָנָי:
י: וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים:
יא: וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת־הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל־כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת־הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה:
יב: וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:
יג: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:
יד: כִּי אִם־זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ־נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן־הַבַּיִת הַזֶּה:
טו: כִּי־גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם־פֹּה לֹא־עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי־שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:
טז: וַיַּרְא שַׂר־הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל־יוֹסֵף אַף־אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל־רֹאשִׁי:
יז: וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן־הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי:
יח: וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:
יט: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל־עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:
כ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת־רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת־רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו:
כא: וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה:
כב: וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף:
כג: וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ:פפ קי"ב פסוקים, יב"ק סימן.
א: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־ הַיְאֹר:
ב: וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
ג: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
ד: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה:
ה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת:
ו: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן:
ז: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:
ח: וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־ פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה:
ט: וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם:
י: פַּרְעֹה קָצַף עַל־עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים:
יא: וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ:
יב: וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר:
יג: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר־לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל־כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:
יד: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת־יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן־הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל־פַּרְעֹה:
טו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ:
טז: וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־ שְׁלוֹם פַּרְעֹה:
יז: וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
יח: וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
יט: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא־רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:
כ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:
כא: וַתָּבֹאנָה אֶל־קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי־בָאוּ אֶל־קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:
כב: וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:
כג: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:
כד: וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל־הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי:
כה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה:
כו: שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא:
כז: וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב:
כח: הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת־פַּרְעֹה:
כט: הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
ל: וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל־הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ:
לא: וְלֹא־יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי־כֵן כִּי־כָבֵד הוּא מְאֹד:
לב: וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל־פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי־נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ:
לג: וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
לד: יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל־הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע:
לה: וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָר תַּחַת יַד־פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ:
לו: וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא־תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:
לז: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל־עֲבָדָיו:
לח: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:
לט: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־ זֹאת אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:
מ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל־בֵּיתִי וְעַל־פִּיךָ יִשַּׁק כָּל־עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:
מא: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
מב: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל־יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ:
מג: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
מד: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
מה: וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
מו: וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
מז: וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים:
מח: וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה־הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ:
מט: וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי־חָדַל לִסְפֹּר כִּי־אֵין מִסְפָּר:
נ: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:
נא: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־ עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי:
נב: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:
נג: וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
נד: וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל־הָאֲרָצוֹת וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם:
נה: וַתִּרְעַב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל־מִצְרַיִם לְכוּ אֶל־יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:
נו: וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
נז: וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל־יוֹסֵף כִּי־חָזַק הָרָעָב בְּכָל־הָאָרֶץ:
א: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ:
ב: וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ־שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ־לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת:
ג: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:
ד: וְאֶת־בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא־שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת־אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן־יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן:
ה: וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי־הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
ו: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל־הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל־עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
ז: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
ח: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
ט: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם:
י: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
יא: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא־הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
יב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת:
יג: וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ:
יד: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם:
טו: בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם־תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם־בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:
טז: שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת־אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם־לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם:
יז: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים:
יח: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת־ הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא:
יט: אִם־כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:
כ: וְאֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵן:
כא: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:
כב: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
כג: וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:
כד: וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת־שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:
כה: וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת־כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל־שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן:
כו: וַיִּשְׂאוּ אֶת־שִׁבְרָם עַל־חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם:
כז: וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת־שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת־כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה־הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
כח: וַיֹּאמֶר אֶל־אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו לֵאמֹר מַה־זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ:
כט: וַיָּבֹאוּ אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל־הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר:
ל: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת־הָאָרֶץ:
לא: וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים:
לב: שְׁנֵים־עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת־אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
לג: וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִיםאַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת־רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ:
לד: וְהָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת־אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת־הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ:
לה: וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה־אִישׁ צְרוֹר־כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת־צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:
לו: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:
לז: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל־אָבִיו לֵאמֹר אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל־יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:
לח: וַיֹּאמֶר לֹא־יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי־אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:
א: וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ:
ב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת־הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל:
ג: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
ד: אִם־יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:
ה: וְאִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי־הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
ו: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח:
ז: וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל־הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד־לוֹ עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת־אֲחִיכֶם:
ח: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם־אֲנַחְנוּ גַם־אַתָּה גַּם־ טַפֵּנוּ:
ט: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם־לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל־הַיָּמִים:
י: כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי־עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:
יא: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם־כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים:
יב: וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:
יג: וְאֶת־אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל־הָאִישׁ:
יד: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:
טו: וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה־כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת־בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף:
טז: וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת־בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת־הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:
יז: וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף:
יח: וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל־דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת־חֲמֹרֵינוּ:
יט: וַיִּגְּשׁוּ אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל־בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת:
כ: וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
כא: וַיְהִי כִּי־בָאנוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת־אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ:
כב: וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי־שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ:
כג: וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל־תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת־שִׁמְעוֹן:
כד: וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן־מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם:
כה: וַיָּכִינוּ אֶת־הַמִּנְחָה עַד־בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי־שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם:
כו: וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר־בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה:
כז: וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי:
כח: וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ
כט: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן־אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
ל: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל־אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:
לא: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:
לב: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת־הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם:
לג: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ:
לד: וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ:
א: וַיְצַו אֶת־אֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת־אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
ב: וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר:
ג: הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם:
ד: הֵם יָצְאוּ אֶת־הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:
ה: הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:
ו: וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
ז: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה:
ח: הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב:
ט: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם־אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:
י: וַיֹּאמֶר גַּם־עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:
יא: וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ:
יב: וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן:
יג: וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:
יד: וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:
טו: וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה־הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי־נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי:
טז: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־ אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:
יז: וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם:סס קמ"ו פסוקים, יחזקיה"ו סימן, אמצי"ה סימן, יהי"ה ל"י עב"ד סימן.
יח: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:
יט: אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ־לָכֶם אָב אוֹ־אָח:
כ: וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:
כא: וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו:
כב: וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי לֹא־יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת־אָבִיו וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת:
כג: וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ אִם־לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי:
כד: וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד־לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי:
כה: וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל:
כו: וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם־יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי־לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ:
כז: וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי:
כח: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה:
כט: וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
ל: וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
לא: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־ שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה:
לב: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים:
לג: וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו:
לד: כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי:
א: וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו:
ב: וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
ג: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:
ד: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:
ה: וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:
ו: כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר:
ז: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:
ח: וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
ט: מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד:
י: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
יא: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן־תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
יב: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:
יג: וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה:
יד: וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו:
טו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:
טז: וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו:
יז: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֱמֹר אֶל־אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם וּלְכוּ־בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
יח: וּקְחוּ אֶת־אֲבִיכֶם וְאֶת־בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת־חֵלֶב הָאָרֶץ:
יט: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת־אֲבִיכֶם וּבָאתֶם:
כ: וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם כִּי־טוּב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא:
כא: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל־פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ:
כב: לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת:
כג: וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ:
כד: וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
כה: וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
כו: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם:
כז: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
כח: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:
א: וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:
ב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
ג: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
ד: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל־עֵינֶיךָ:
ה: וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
ו: וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ:
ז: בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה:
ח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:
ט: וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי:
י: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית:
יא: וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי:
יב: וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי־פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל:
יג: וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן:
יד: וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל:
טו: אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל־נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ:
טז: וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי:
יז: וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל:
יח: אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ:
יט: בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
כ: וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם:
כא: וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ:
כב: אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר:
כג: וּבְנֵי־דָן חֻשִׁים:
כד: וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם:
כה: אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־ אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁבְעָה:
כו: כָּל־הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ:
כז: וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֻלַּד־לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל־הַנֶּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים:
כח: וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:
כט: וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד:
ל: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת־פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
לא: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וְאֶל־בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית־אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי:
לב: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי־אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ:
לג: וְהָיָה כִּי־יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם:
לד: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־עַתָּה גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן:
א: וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
ב: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה:
ג: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־אֶחָיו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵינוּ:
ד: וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי־אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי־כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
ה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ:
ו: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם־יָדַעְתָּ וְיֶשׁ־בָּם אַנְשֵׁי־חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל־אֲשֶׁר־לִי:
ז: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה:
ח: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:
ט: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:
י: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
יא: וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:
יב: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:
יג: וְלֶחֶם אֵין בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי־כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב:
יד: וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר־הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה:
טו: וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל־ מִצְרַיִם אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה־לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף:
טז: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם־ אָפֵס כָּסֶף:
יז: וַיָּבִיאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם אֶל־יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל־מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:
יח: וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם־תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל־אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם־גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:
יט: לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אַדְמָתֵנוּ קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־ אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן־זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:
כ: וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת־כָּל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי־מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי־חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:
כא: וְאֶת־הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל־מִצְרַיִם וְעַד־ קָצֵהוּ:
כב: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת־חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל־כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת־אַדְמָתָם:
כג: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת־ אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא־לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת־הָאֲדָמָה:
כד: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:
כה: וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:
כו: וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה עַל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה:
כז: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: ק"ו פסוקים, יהל"ל א"ל סימן.
כח: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי־ יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:
כט: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
ל: וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
לא: וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל־רֹאשׁ הַמִּטָּה:
א: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם:
ב: וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל־הַמִּטָּה:
ג: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה־אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
ד: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
ה: וְעַתָּה שְׁנֵי־בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי־הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי:
ו: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר־הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:
ז: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
ח: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה:
ט: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר־נָתַן־לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם־נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
י: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:
יא: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת־זַרְעֶךָ:
יב: וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
יג: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת־שְׁנֵיהֶם אֶת־אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת־מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:
יד: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת־יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת־שְׂמֹאלוֹ עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת־יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:
טו: וַיְבָרֶךְ אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד־ הַיּוֹם הַזֶּה:
טז: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
יז: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי־יָשִׁית אָבִיו יַד־יְמִינוֹ עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד־אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ־אֶפְרַיִם עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:
יח: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו לֹא־כֵן אָבִי כִּי־זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל־רֹאשׁוֹ:
יט: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם־הוּא יִהְיֶה־לְּעָם וְגַם־הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא־הַגּוֹיִם:
כ: וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת־אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:
כא: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:
כב: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל־אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:
א: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
ב: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
ג: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
ד: פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
ה: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
ו: בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר:
ז: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
ח: * יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
ט: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
י: לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
יא: אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה כתיב) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים
יב: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב:
יג: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־ צִידֹן:
יד: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:
טו: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד:
טז: דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
יז: יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:
יח: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:
יט: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
כ: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי־מֶלֶךְ:
כא: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָׁפֶר:
כב: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר:
כג: וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:
כד: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
כה: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם:
כו: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל־בִּרְכֹת הוֹרַי עַד־תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:
כז: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:
כח: כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:
כט: וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל־עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל־אֲבֹתָי אֶל־הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:
ל: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־עַל־פְּנֵי־מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
לא: שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת־אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת־יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת־לֵאָה:
לב: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:
לג: וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת־בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
א: וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל־פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק־לוֹ:
ב: וַיְצַו יוֹסֵף אֶת־עֲבָדָיו אֶת־הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת־אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת־יִשְׂרָאֵל:
ג: וַיִּמְלְאוּ־לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:
ד: וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:
ה: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשׁוּבָה:
ו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:
ז: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל־עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ־מִצְרָיִם:
ח: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
ט: וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם־רֶכֶב גַּם־פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:
י: וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ־שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:
יא: וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת־הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל־כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
יב: וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:
יג: וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת־קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל־פְּנֵי מַמְרֵא:
יד: וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל־הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת־אָבִיו:
טו: וַיִּרְאוּ אֲחֵי־יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
טז: וַיְצַוּוּ אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
יז: כֹּה־תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
יח: וַיֵּלְכוּ גַּם־אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
יט: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:
כ: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב:
כא: וְעַתָּה אַל־תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם:
כב: וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:
כג: וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל־בִּרְכֵּי יוֹסֵף:
כד: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
כה: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה:
כו: וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם: חזק פ"ה פסוקים, פ"ה אל פ"ה סימן.
א: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
ב: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
ג: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
ד: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
ה: וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
ו: וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:
ז: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
ח: וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף:
ט: וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
י: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ:
יא: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס:
יב: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
יג: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
יד: וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־ עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
טו: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:
טז: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָיָה:
יז: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
יח: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
יט: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל־פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי־חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:
כ: וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:
כא: וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:
כב: וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן:
א: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת־בַּת־לֵוִי:
ב: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:
ג: וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
ד: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ:
ה: וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:
ו: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:
ז: וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד:
ח: וַתֹּאמֶר־לָהּ בַּת־פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת־אֵם הַיָּלֶד:
ט: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת־פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:
י: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
יא: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:
יב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
יג: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
יד: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:
טו: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־ הַבְּאֵר:
טז: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
יז: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־ צֹאנָם:
יח: וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
יט: וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן:
כ: וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:
כא: וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:
כב: וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
כג: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה:
כד: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב:
כה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
א: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:
ב: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה:
ד: וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
ה: וַיֹּאמֶר אַל־תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא:
ו: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל־ הָאֱלֹהִים:
ז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת־צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו:
ח: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל־ מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
ט: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם־רָאִיתִי אֶת־הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִיםאֹתָם:
י: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
יא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
יב: וַיֹּאמֶר כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
יג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ־לִי מַה־שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:
יד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
טו: וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה־שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
טז: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
יז: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
יח: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
יט: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:
כ: וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת־מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:
כא: וְנָתַתִּי אֶת־חֵן הָעָם־הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
כב: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת־ מִצְרָיִם:
א: וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה:
ב: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה (מזה כתיב) מַה־זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:
ג: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:
ד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:
ה: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
ו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:
ז: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:
ח: וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:
ט: וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
י: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:
יא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה:
יב: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:
יג: וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח:
יד: וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:
טו: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְעִם־פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
טז: וְדִבֶּר־הוּא לְךָ אֶל־הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה־לְּךָלְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים:
יז: וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־ הָאֹתֹת:
יח: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה־נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:
יט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ:
כ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ:
כא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם:
כב: וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:
כג: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:
כד: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
כה: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּהלִי:
כו: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:
כז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ:
כח: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל־הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ:
כט: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
א: וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
ב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהֹוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:
ג: וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
ד: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
ה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם־הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:
ו: וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
ז: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:
ח: וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ:
ט: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־ שָׁקֶר:
י: וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן:
יא: אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר:
יב: וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:
יג: וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן:
יד: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם:
טו: וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל־פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ:
טז: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:
יז: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל־כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהֹוָה:
יח: וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
יט: וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא־תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
כ: וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:
כא: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ:
כב: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:
כג: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא־הִצַּלְתָּ אֶת־עַמֶּךָ:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ:סס קכ"ד פסוקים, ויק"ח סימן, מעד"י סימן.
ב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
ג: וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
ד: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר־גָּרוּ בָהּ:
ה: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת־בְּרִיתִי:
ו: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
ז: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
ח: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה:
ט: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:
י: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יא: בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
יב: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
יג: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:@PP
יד: אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית־אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:
טו: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:
טז: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
יז: בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם:
יח: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
יט: וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם:
כ: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת־יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
כא: וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי:
כב: וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:
כג: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת־אֱלִישֶׁבַע בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־נָדָב וְאֶת־אֲבִיהוּא אֶת־אֶלְעָזָר וְאֶת־ אִיתָמָר:
כד: וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:
כה: וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן לָקַח־לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־פִּינְחָס אֵלֶּהרָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
כו: הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁהאֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם:
כז: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
כח: וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כט: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהֹוָה דַּבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
ל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַיפַּרְעֹה:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
ב: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
ג: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־ מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ד: וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
ה: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:
ו: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ:
ז: וּמֹשֶׁה בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן־שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל־פַּרְעֹה:
ח: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ט: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל־אַהֲרֹן קַח אֶת־מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי־פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:
י: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת־מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:
יא: וַיִּקְרָא גַּם־פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:
יב: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה־אַהֲרֹן אֶת־מַטֹּתָם:
יג: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
יד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם:
טו: לֵךְ אֶל־פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל־שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר־נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:
טז: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא־שָׁמַעְתָּ עַד־כֹּה:
יז: כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי עַל־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:
יח: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר:
יט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה־יָדְךָ עַל־מֵימֵי מִצְרַיִם עַל־נַהֲרֹתָם עַל־יְאֹרֵיהֶם וְעַל־אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל־מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ־דָם וְהָיָה דָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:
כ: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר לְדָם:
כא: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא־יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
כב: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־ שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
כג: וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וְלֹא־שָׁת לִבּוֹ גַּם־לָזֹאת:
כד: וַיַּחְפְּרוּ כָל־מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר:
כה: וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת־יְהֹוָה אֶת־הַיְאֹר:
כו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
כז: וְאִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים:
כח: וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ:
כט: וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל־עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל־הַנְּהָרֹת עַל־הַיְאֹרִים וְעַל־הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
ב: וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
ג: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־ אֶרֶץ מִצְרָיִם:
ד: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל־יְהֹוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת־הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהֹוָה:
ה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
ו: וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
ז: וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
ח: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה עַל־דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר־שָׂם לְפַרְעֹה:
ט: וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן־הַבָּתִּים מִן־הַחֲצֵרֹת וּמִן־הַשָּׂדֹת:
י: וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ:
יא: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת־לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
יב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־מַטְּךָ וְהַךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
יג: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל־עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
יד: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת־הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
טו: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
טז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
יז: כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ:
יח: וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת־אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
יט: וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:
כ: וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:
כא: וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:
כב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת־תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:
כג: דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:
כד: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא־תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי:
כה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל־יְהֹוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל־יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת־הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה:
כו: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהֹוָה:
כז: וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד:
כח: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה־ אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
ב: כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם:
ג: הִנֵּה יַד־יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:
ד: וְהִפְלָה יְהֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר:
ה: וַיָּשֶׂם יְהֹוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהֹוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ:
ו: וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָד:
ז: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
ח: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה:
ט: וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל־הָאָדָם וְעַל־ הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
י: וַיִּקְחוּ אֶת־פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
יא: וְלֹא־יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי־הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל־מִצְרָיִם:
יב: וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה:
יג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
יד: כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי אֶל־לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל־הָאָרֶץ:
טו: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת־עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן־הָאָרֶץ:
טז: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ:
יז: עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:
יח: הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן־הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד־עָתָּה:
יט: וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ:
כ: הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים:
כא: וַאֲשֶׁר לֹא־שָׂם לִבּוֹ אֶל־דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־ מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה:
כב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כג: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־הַשָּׁמַיִם וַיהֹוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהֹוָה בָּרָד עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
כד: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:
כה: וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת־כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר:
כו: רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר־שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד:
כז: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהֹוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:
כח: הַעְתִּירוּ אֶל־יְהֹוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:
כט: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת־הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת־כַּפַּי אֶל־יְהֹוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה־עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהֹוָה הָאָרֶץ:
ל: וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים:
לא: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל:
לב: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה:
לג: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת־הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל־יְהֹוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא־נִתַּךְ אָרְצָה:
לד: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו:
לה: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:פפ קכ"א פסוקים, גיבעו"ל סימן, יעיא"ל סימן.
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:
ב: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה:
ג: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
ד: כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:
ה: וְכִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת־הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת־יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן־הַבָּרָד וְאָכַל אֶת־כָּל־ הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה:
ו: וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל־הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:
ז: וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
ח: וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
ט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־יְהֹוָה לָנוּ:
י: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהֹוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:
יא: לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:
יב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:
יג: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיהֹוָה נִהַג רוּחַ־קָדִים בָּאָרֶץ כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה:
יד: וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא־הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה־כֵּן:
טו: וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
טז: וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם:
יז: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת־הַמָּוֶת הַזֶּה:
יח: וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהֹוָה:
יט: וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:
כ: וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
כא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:
כב: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:
כג: לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:
כד: וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:
כה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
כו: וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־ יְהֹוָה עַד־בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
כז: וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:
כח: וַיֹּאמֶר־לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל־תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:
כט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא־אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:
ב: דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
ג: וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
ד: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:
ה: וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־ כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
ו: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:
ז: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־ בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
ח: וְיָרְדוּ כָל־עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ־לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי־כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם־פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף:
ט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֹא־יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
י: וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא־שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
ב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
ג: דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:
ד: וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה:
ה: שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ:
ו: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:
ז: וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:
ח: וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
ט: אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ:
י: וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
יא: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה:
יב: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה:
יג: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
יד: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:
טו: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח: בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ: כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:
כא: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
כב: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר:
כג: וְעָבַר יְהֹוָה לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהֹוָה עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
כד: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם:
כה: וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
כו: וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
כז: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
כח: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
כט: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
ל: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת:
לא: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:
לב: גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי:
לג: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
לד: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם:
לה: וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:
לו: וַיהֹוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם:
לז: וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:
לח: וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:
לט: וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם:
מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
מא: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
מב: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־ הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
מג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
מד: וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:
מה: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל־בּוֹ:
מו: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ:
מז: כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
מח: וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
מט: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
נ: וַיַּעֲשׂוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־ אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
נא: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:
ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:
ד: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
ה: וְהָיָה כִי־יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:
ו: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהֹוָה:
ז: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻלֶךָ:
ח: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
ט: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:
י: וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:
יא: וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:
יב: וְהַעֲבַרְתָּ כָל־פֶּטֶר־רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל־פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָה:
יג: וְכָל־פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
יד: וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה־זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
טו: וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל־כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל־בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
טז: וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:@PPסס ק"ה פסוקים, ימנ"ה סימן.
יז: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:
יח: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
יט: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:
כ: וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:
כא: וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:
כב: לֹא־יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם:
ג: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:
ד: וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ־כֵן:
ה: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־ יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:
ו: וַיֶּאְסֹר אֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ:
ז: וַיִּקַּח שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל־כֻּלּוֹ:
ח: וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:
ט: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:
י: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה:
יא: וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
יב: הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
יג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־ יְשׁוּעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם:
יד: יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:
טו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה־תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
טז: וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
יז: וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
יח: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
יט: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:
כ: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה:
כא: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
כב: וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
כג: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל־תּוֹךְ הַיָּם:
כד: וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם:
כה: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:
כו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל־מִצְרַיִם עַל־רִכְבּוֹ וְעַל־פָּרָשָׁיו:
כז: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם:
כח: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה *הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד:
כט: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
ל: וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם:
לא: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ:
א: אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
ב: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:
ג: יְהֹוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהֹוָה שְׁמוֹ:
ד: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף:
ה: תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָבֶן:
ו: יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב:
ז: וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ:
ח: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם:
ט: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי:
י: נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים:
יא: מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה־פֶלֶא:
יב: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ:
יג: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶׁךָ:
יד: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת:
טו: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:
טז: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ:
יז: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:
יח: יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:
יט: כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהֹוָה עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם:
כ: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:
כא: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
כב: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם:
כג: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה:
כד: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה:
כה: וַיִּצְעַק אֶל־יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהֹוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:
כו: וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־ הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ:
כז: וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם:
א: וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ב: (וילינו) [וַיִּלּוֹנוּ] כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר׃
ג: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כׇּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב׃
ד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא:
ה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
ו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ז: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל־יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו כתיב) תַלִּינוּ עָלֵינוּ:
ח: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהֹוָה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יְהֹוָה:
ט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם:
י: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל־ הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:
יא: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יב: שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
יג: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל (השלו כתיב) הַשְּׂלָיו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:
יד: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ:
טו: וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לְאָכְלָה:
טז: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
יז: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:
יח: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ:
יט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר:
כ: וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:
כא: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
כב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:
כג: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהֹוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר:
כד: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ:
כה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה:
כו: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
כז: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ:
כח: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי:
כט: רְאוּ כִּי־יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:
ל: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:
לא: וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:
לב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
לג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־ הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:
לד: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת:
לה: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת־הַמָּן אָכְלוּ עַד־בֹּאָם אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן:
לו: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:
א: וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
ב: וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־יְהֹוָה:
ג: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא:
ד: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
ה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת־הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
ו: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
ז: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן:
ח: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
ט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
י: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
יא: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
יב: וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
יג: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב:
יד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
טו: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי:
טז: וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:פפ קי"ו פסוקים, י"ד אמונ"ה סימן. סנא"ה סימן.
א: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
ב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:
ג: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
ד: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי־אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:
ה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה אֶל־הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר־הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
ו: וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ:
ז: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ־לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה:
ח: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהֹוָה:
ט: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם:
י: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת־הָעָם מִתַּחַת יַד־מִצְרָיִם:
יא: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל־הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:
יב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
יג: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב:
יד: וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב:
טו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי־יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:
טז: כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרֹתָיו:
יז: וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:
יח: נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ:
יט: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֶל־ הָאֱלֹהִים:
כ: וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:
כא: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:
כב: וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:
כג: אִם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל־הָעָם הַזֶּה עַל־מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:
כד: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:
כה: וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:
כו: וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת אֶת־הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל־ מֹשֶׁה וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:
כז: וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת־חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל־אַרְצוֹ:
א: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
ב: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:
ג: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן־הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
ד: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:
ה: וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ:
ו: וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ז: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה:
ח: וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהֹוָה:
ט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהֹוָה:
י: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ אֶל־הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
יא: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהֹוָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי:
יב: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:
יג: לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:
יד: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
טו: וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה:
טז: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
יז: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:
יח: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל־הָהָר מְאֹד:
יט: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:
כ: וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל־הַר סִינַי אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
כא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־יְהֹוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:
כב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יְהֹוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יְהֹוָה:
כג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֹא־יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל־הַר סִינָי כִּי־אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת־הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
כד: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל־יְהֹוָה פֶּן־יִפְרָץ־בָּם:
כה: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל־הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
א: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:
ב *: אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
ג: לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי:
ד: לֹא־תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
ה: לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:
ו: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי:
ז: לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
ח: זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
ט: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ:
י: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
יא: כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
יב: כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
יג: לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
יד: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ@PP לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
טו: וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
טז: וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֶּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת:
יז: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
יח: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל־הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר־שָׁם הָאֱלֹהִים:
יט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן־הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:
כ: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:
כא: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ וְאֶת־ שְׁלָמֶיךָ אֶת־צֹאנְךָ וְאֶת־בְּקָרֶךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
כב: וְאִם־מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה־לִּי לֹא־תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:
כג: וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:@PP פפפ ע"ב פסוקים, יונד"ב סימן.
א: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
ב: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
ג: אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
ד: אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה־לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:
ה: וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
ו: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־ הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
ז: וְכִי־יִמְכֹּר אִישׁ אֶת־בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:
ח: אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ־בָהּ:
ט: וְאִם־לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה־לָּהּ:
י: אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:
יא: וְאִם־שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
יב: מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:
יג: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
יד: וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
טו: וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
טז: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
יז: וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
יח: וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
יט: אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
כ: וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ אוֹ אֶת־אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם:
כא: אַךְ אִם־יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא:
כב: וְכִי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:
כג: וְאִם־אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
כד: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:
כה: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:
כו: וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עֵין עַבְדּוֹ אוֹ־אֶת־עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ:
כז: וְאִם־שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ־שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ:
כח: וְכִי־יִגַּח שׁוֹר אֶת־אִישׁ אוֹ אֶת־אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:
כט: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם־בְּעָלָיו יוּמָת:
ל: אִם־כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר־יוּשַׁת עָלָיו:
לא: אוֹ־בֵן יִגָּח אוֹ־בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:
לב: אִם־עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:
לג: וְכִי־יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי־יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל־שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר:
לד: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ:
לה: וְכִי־יִגֹּף שׁוֹר־אִישׁ אֶת־שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת־הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת־כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת־הַמֵּת יֶחֱצוּן:
לו: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ:
לז: כִּי יִגְנֹב־אִישׁ שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע־צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:
א: אִם־בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים:
ב: אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
ג: אִם־הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד־חֲמוֹר עַד־שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם:
ד: כִּי יַבְעֶר־אִישׁ שָׂדֶה אוֹ־כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת־
ה: כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה:
ו: כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:
ז: אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־ לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ:
ח: עַל־כָּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כָּל־ אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־ שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:
ט: כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכָל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה:
י: שְׁבֻעַת יְהֹוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם:
יא: וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו:
יב: אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם:
יג: וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:
יד: אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ:
טו: וְכִי־יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה:
טז: אִם־מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת:
יז: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה:
יח: כָּל־שֹׁכֵב עִם־בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת:
יט: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהֹוָה לְבַדּוֹ:
כ: וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כא: כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
כב: אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:
כג: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
כד: אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:
כה: אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
כו: כִּי הִוא (כסותה כתיב) כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי: @PPחצי הספר בפסוקים
כז: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
כח: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן־לִי:
כט: כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם־אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי:
ל: וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ:
א: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
ב: לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
ג: וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:
ד: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
ה: כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:
ו: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ:
ז: מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג כִּי לֹא־אַצְדִּיק רָשָׁע:
ח: וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:
ט: וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
י: וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת־אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:
יא: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
יב: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
יג: וּבְכֹל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ:
יד: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:
טו: אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־ יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
טז: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה:
יז: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה:
יח: לֹא־תִזְבַּח עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין חֵלֶב־חַגִּי עַד־בֹּקֶר:
יט: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
כ: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:
כא: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל־תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:
כב: כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרְרֶיךָ:
כג: כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:
כד: לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם:
כה: וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:
כו: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת־מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:
כז: אֶת־אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:
כח: וְשָׁלַחְתִּי אֶת־הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת־הַחִוִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ:
כט: לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן־תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:
ל: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת־הָאָרֶץ:
לא: וְשַׁתִּי אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־ הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:
לב: לֹא־תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:
לג: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן־יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת־ אֱלֹהֵיהֶם כִּי־יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:
א: וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יְהֹוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:
ב: וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהֹוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:
ג: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה וְאֵת כָּל־ הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה:
ד: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
ה: וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהֹוָה פָּרִים:
ו: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
ז: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:
ח: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל־הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם־ הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
ט: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
י: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
יא: וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
יב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:
יג: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הַר הָאֱלֹהִים:
יד: וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
טו: וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־הָהָר:
טז: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יְהֹוָה עַל־הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
יז: וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
יח: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:פפ קי"ח פסוקים, עזיא"ל סימן, חננ"י סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי:
ג: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
ד: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
ה: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
ו: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
ז: אַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
ח: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
ט: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל־כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:
י: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
יא: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:
יב: וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:
יג: וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
יד: וְהֵבֵאתָ אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן בָּהֶם:
טו: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:
טז: וְנָתַתָּ אֶל־הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
יז: וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
יח: וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
יט: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת־הַכְּרֻבִים עַל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו:
כ: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
כא: וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל־הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
כב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:@PP
כג: וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
כד: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
כה: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
כו: וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת־הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
כז: לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
כח: וְעָשִׂיתָ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא־ בָם אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
כט: וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
ל: וְנָתַתָּ עַל־הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד:
לא: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
לב: וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
לג: שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
לד: וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
לה: וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
לו: כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
לז: וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל־עֵבֶר פָּנֶיהָ:
לח: וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
לט: כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
מ: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:
א: וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
ב: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת:
ג: חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ:
ד: וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
ה: חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ:
ו: וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת־הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:
ז: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
ח: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
ט: וְחִבַּרְתָּ אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת־הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל־מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל:
י: וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:
יא: וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת־הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת־הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד:
יב: וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן:
יג: וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל־צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ:
יד: וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה:
טו: וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:
טז: עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
יז: שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:
יח: וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה:
יט: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:
כ: וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ:
כא: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
כב: וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:
כג: וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:
כד: וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל־רֹאשׁוֹ אֶל־ הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ:
כה: וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
כו: וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד:
כז: וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:
כח: וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן־הַקָּצֶה אֶל־ הַקָּצֶה:
כט: וְאֶת־הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב:
ל: וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר:
לא: וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:
לב: וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל־אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל־אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף:
לג: וְנָתַתָּה אֶת־הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
לד: וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
לה: וְשַׂמְתָּ אֶת־הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל־צֶלַע צָפוֹן:
לו: וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
לז: וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת:
א: וְעָשִׂיתָ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:
ב: וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:
ג: וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל־כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת:
ד: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל־הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:
ה: וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:
ו: וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:
ז: וְהוּבָא אֶת־בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל־שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:
ח: נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ:
ט: וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב־תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת:
י: וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
יא: וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ (ועמדו כתיב) וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
יב: וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה:
יג: וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:
יד: וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
טו: וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
טז: וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה:
יז: כָּל־עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
יח: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
יט: לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל־יְתֵדֹתָיו וְכָל־יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת:@PPסס צ"ו פסוקים, יעי"ו סימן, סל"ו סימן.
כ: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
כא: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהֹוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
א: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ־לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:
ב: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
ג: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ־לִי:
ד: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ־לִי:
ה: וְהֵם יִקְחוּ אֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן וְאֶת־ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ:
ו: וְעָשׂוּ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
ז: שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה־לּוֹ אֶל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר:
ח: וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
ט: וְלָקַחְתָּ אֶת־שְׁתֵּי אַבְנֵי־שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
י: שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת־שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל־הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם:
יא: מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
יב: וְשַׂמְתָּ אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן:
יג: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב:
יד: וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת־שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל־הַמִּשְׁבְּצֹת:
טו: וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
טז: רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ:
יז: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
יח: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
יט: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
כ: וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֶה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:
כא: וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־ שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:
כב: וְעָשִׂיתָ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
כג: וְעָשִׂיתָ עַל־הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
כד: וְנָתַתָּה אֶת־שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל־ קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
כה: וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל־כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו:
כו: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה:
כז: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל־שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד:
כח: וְיִרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן (מטבעתו כתיב) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד:
כט: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל־ לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי־יְהֹוָה תָּמִיד:
ל: וְנָתַתָּ אֶל־חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל־לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־לִבּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד:
לא: וְעָשִׂיתָ אֶת־מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:
לב: וְהָיָה פִי־רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה־לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:
לג: וְעָשִׂיתָ עַל־שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל־שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב:
לד: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב:
לה: וְהָיָה עַל־אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת:
לו: וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
לז: וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל־פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל־הַמִּצְנָפֶת אֶל־מוּל פְּנֵי־הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:
לח: וְהָיָה עַל־מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל־מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל־מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
לט: וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
מ: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
מא: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת־יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:
מב: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד־יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
מג: וְהָיוּ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא־יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
א: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם:
ב: וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
ג: וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל־סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת־הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם:
ד: וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
ה: וְלָקַחְתָּ אֶת־הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת־הָאֵפֹד וְאֶת־הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
ו: וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת־נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל־ הַמִּצְנָפֶת:
ז: וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:
ח: וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת:
ט: וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד־אַהֲרֹן וְיַד־ בָּנָיו:
י: וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר:
יא: וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
יב: וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
יג: וְלָקַחְתָּ אֶת־כָּל־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה:
יד: וְאֶת־בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא:
טו: וְאֶת־הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
טז: וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת־דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
יז: וְאֶת־הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל־נְתָחָיו וְעַל־רֹאשׁוֹ:
יח: וְהִקְטַרְתָּ אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה הוּא:
יט: וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
כ: וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל־תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
כא: וְלָקַחְתָּ מִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
כב: וְלָקַחְתָּ מִן־הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־ הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא:
כג: וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה:
כד: וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
כה: וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהֹוָה אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:
כו: וְלָקַחְתָּ אֶת־הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהָיָה לְךָ לְמָנָה:
כז: וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:
כח: וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהֹוָה:
כט: וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא־בָם אֶת־יָדָם:
ל: שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ:
לא: וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת־בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ:
לב: וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
לג: וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת־יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא־יֹאכַל כִּי־קֹדֶשׁ הֵם:
לד: וְאִם־יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן־הַלֶּחֶם עַד־הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת־הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי־קֹדֶשׁ הוּא:
לה: וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:
לו: וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל־הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
לז: שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:
לח: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
לט: אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
מ: וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
מא: וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה־לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
מב: עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
מג: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי:
מד: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
מה: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
מו: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
א: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
ב: אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:
ג: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־ קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
ד: וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה־לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל־שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:
ה: וְעָשִׂיתָ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
ו: וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:
ז: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת־הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:
ח: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת־הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
ט: לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:
י: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל־קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:פפ ק"א פסוקים, מיכא"ל סימן.
יא: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יב: כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
יג: זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
יד: כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
טו: הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
טז: וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
יז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יח: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
יט: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
כ: בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
כא: וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
כב: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כג: וְאַתָּה קַח־לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן־ בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה־בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
כד: וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
כה: וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
כו: וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
כז: וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
כח: וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
כט: וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
ל: וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
לא: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
לב: עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
לג: אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל־זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
לד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
לה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
לו: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
לז: וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
לח: אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
ג: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
ד: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
ה: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלָאכָה:
ו: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
ז: אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל:
ח: וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
ט: וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיּוֹר וְאֶת־כַּנּוֹ:
י: וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־ בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
יא: וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
יב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יג: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
יד: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
טו: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
טז: וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
יז: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
יח: וַיִּתֵּן אֶל־מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
א: וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ:
ב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
ג: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן:
ד: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ה: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהֹוָה מָחָר:
ו: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
ז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ח: סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ט: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־ קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא:
י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
יא: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
יב: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
יג: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
יד: וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
טו: וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים:
טז: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת:
יז: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם (ברעה כתיב) בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה:
יח: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
יט: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו כתיב) מִיָּדָיו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
כ: וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
כא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:
כב: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא:
כג: וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ:
כד: וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:
כה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
כו: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהֹוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי:
כז: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ:
כח: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
כט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהֹוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
ל: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
לא: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
לב: וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
לג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:
לד: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:
לה: וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה:
ב: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
ג: אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:
ד: וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:
ה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־ עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ:
ו: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:
ז: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ח: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל־הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל־הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד־בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
ט: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם־מֹשֶׁה:
י: וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:
יא: וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל:
יב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַיהַעַל אֶת־ הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
יג: וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
יד: וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
טו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:
טז: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
יז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
יח: וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ:
יט: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
כ: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
כא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר:
כב: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי:
כג: וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:
ב: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר:
ג: וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא:
ד: וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
ה: וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה:
ו: וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת:
ז: * נֹ צֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים:
ח: וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
ט: וַיֹּאמֶר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
י: וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא־נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת־מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
יא: * שְׁמָר־לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת־הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
יב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ:
יג: כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־ אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן:
יד: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל ** אַחֵ ר כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא:
טו: פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:
טז: וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת־בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן:
יז: אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ:
יח: אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:
יט: כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל־מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה:
כ: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
כא: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
כב: וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:
כג: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
כד: כִּי־אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת־גְּבֻלֶךָ וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:
כה: לֹא־תִשְׁחַט עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:
כו: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
כז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל:
כח: וַיְהִי־שָׁם עִם־יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:
כט: וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד־מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן־הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:
ל: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:
לא: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל־הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:
לב: וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:
לג: וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה:
לד: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת־הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:
לה: וְרָאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:@PPסס קל"ט פסוקים, חננא"ל סימן.
א: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם:
ב: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
ג: לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
ד: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:
ה: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
ו: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
ז: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
ח: וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
ט: וְאַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
י: וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
יא: אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־מִכְסֵהוּ אֶת־קְרָסָיו וְאֶת־קְרָשָׁיו אֶת־ (בריחו כתיב) בְּרִיחָיו אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנָיו:
יב: אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו אֶת־הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
יג: אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
יד: וְאֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
טו: וְאֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:
טז: אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
יז: אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
יח: אֶת־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶם:
יט: אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
כ: וַיֵּצְאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה:
כא: וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־ עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
כב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל־כְּלִי זָהָב וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה:
כג: וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ:
כד: כָּל־מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל־מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:
כה: וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ:
כו: וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־ הָעִזִּים:
כז: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
כח: וְאֶת־הַבֹּשֶׂם וְאֶת־הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
כט: כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־ הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה:
ל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
לא: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
לב: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
לג: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:
לד: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן:
לה: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת־לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל־מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:
א: וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת־כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה:
ב: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל־אִישׁ חֲכַם־ לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
ג: וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל־הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:
ד: וַיָּבֹאוּ כָּל־הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל־מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ־ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־הֵמָּה עֹשִׂים:
ה: וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
ו: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
ז: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:
ח: וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:
ט: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת:
י: וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל־אֶחָת:
יא: וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
יב: חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל־אֶחָת:
יג: וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת־הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:
יד: וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָם:
טו: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
טז: וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד:
יז: וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה עַל־שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:
יח: וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת־הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד:
יט: וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה:
כ: וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:
כא: עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
כב: שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל־אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:
כג: וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה:
כד: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:
כה: וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עָשָׂה עֶשְׂרִים קְרָשִׁים:
כו: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
כז: וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה עָשָׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:
כח: וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:
כט: וְהָיוּ תוֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל־רֹאשׁוֹ אֶל־ הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת:
ל: וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
לא: וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת:
לב: וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:
לג: וַיַּעַשׂ אֶת־הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה:
לד: וְאֶת־הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב:
לה: וַיַּעַשׂ אֶת־הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:
לו: וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף:
לז: וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
לח: וְאֶת־עַמּוּדָיו חֲמִשָּׁה וְאֶת־וָוֵיהֶם וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם זָהָב וְאַדְנֵיהֶם חֲמִשָּׁה נְחֹשֶׁת:
א: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת־הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
ב: וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
ג: וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:
ד: וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
ה: וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן:
ו: וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
ז: וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
ח: כְּרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־ הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת־הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי (קצוותו כתיב) קְצוֹתָיו :
ט: וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
י: וַיַּעַשׂ אֶת־הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
יא: וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
יב: וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
יג: וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת־הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
יד: לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
טו: וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
טז: וַיַּעַשׂ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל־הַשֻּׁלְחָן אֶת־קְעָרֹתָיו וְאֶת־ כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת־הַקְּשָׂוֺת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר:
יז: וַיַּעַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ:
יח: וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
יט: שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
כ: וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
כא: וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה:
כב: כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
כג: וַיַּעַשׂ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
כד: כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל־כֵּלֶיהָ:
כה: וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו:
כו: וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־ קַרְנֹתָיו וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
כז: וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה־לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:
כח: וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
כט: וַיַּעַשׂ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ:
א: וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ־אַמּוֹת רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:
ב: וַיַּעַשׂ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו וַיְצַף אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:
ג: וַיַּעַשׂ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־ הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַמַּחְתֹּת כָּל־כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹשֶׁת:
ד: וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד־חֶצְיוֹ:
ה: וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֺת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים:
ו: וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:
ז: וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ:
ח: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ט: וַיַּעַשׂ אֶת־הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָּאַמָּה:
י: עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
יא: וְלִפְאַת צָפוֹן מֵאָה בָאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
יב: וְלִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים בָּאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף:
יג: וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:
יד: קְלָעִים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אַמָּה אֶל־הַכָּתֵף עַמּוּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
טו: וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
טז: כָּל־קַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
יז: וְהָאֲדָנִים לָעַמֻּדִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם כָּסֶף וְהֵם מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף כֹּל עַמֻּדֵי הֶחָצֵר:
יח: וּמָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר מַעֲשֵׂה רֹקֵם תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר וְעֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְקוֹמָה בְרֹחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר:
יט: וְעַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה נְחֹשֶׁת וָוֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
כ: וְכָל־הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת:@PP@PPסס קכ"ב פסוקים, סנוא"ה סימן.
כא: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
כב: וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־ צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כג: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ:
כד: כָּל־הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
כה: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
כו: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
כז: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן:
כח: וְאֶת־הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם:
כט: וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת שָׁקֶל:
ל: וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת־אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ:
לא: וְאֶת־אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת־אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב:
א: וּמִן־הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי־שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ב: וַיַּעַשׂ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
ג: וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
ד: כְּתֵפֹת עָשׂוּ־לוֹ חֹבְרֹת עַל־שְׁנֵי (קצוותו כתיב) קְצוֹתָיו חֻבָּר:
ה: וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ו: וַיַּעֲשׂוּ אֶת־אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל־שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ז: וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ח: וַיַּעַשׂ אֶת־הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
ט: רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת־הַחֹשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל:
י: וַיְמַלְאוּ־בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
יא: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
יב: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
יג: וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם:
יד: וְהָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־ שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט:
טו: וַיַּעֲשׂוּ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
טז: וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
יז: וַיִּתְּנוּ שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
יח: וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת וַיִּתְּנֻם עַל־כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו:
יט: וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה:
כ: וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל־שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
כא: וַיִּרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כב: וַיַּעַשׂ אֶת־מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת:
כג: וּפִי־הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ:
כד: וַיַּעֲשׂוּ עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר:
כה: וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים:
כו: פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כז: וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
כח: וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת־פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת־מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
כט: וְאֶת־הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ל: וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֶזֶר־הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
לא: וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל־הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
לב: וַתֵּכֶל כָּל־עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:
לג: וַיָּבִיאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶל־מֹשֶׁה אֶת־הָאֹהֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו (בריחו כתיב) בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:
לד: וְאֶת־מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת־מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
לה: אֶת־אֲרוֹן הָעֵדֻת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:
לו: אֶת־הַשֻּׁלְחָן אֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
לז: אֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת־כָּל־ כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
לח: וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:
לט: אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־ בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
מ: אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדֶיהָ וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת־מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד:
מא: אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
מב: כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הָעֲבֹדָה:
מג: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת־מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
ג: וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל־הָאָרֹן אֶת־ הַפָּרֹכֶת:
ד: וְהֵבֵאתָ אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת־עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ:
ה: וְנָתַתָּה אֶת־מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
ו: וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל־מוֹעֵד:
ז: וְנָתַתָּ אֶת־הַכִּיֹּר בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם:
ח: וְשַׂמְתָּ אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
ט: וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:
י: וּמָשַׁחְתָּ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת־ הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:
יא: וּמָשַׁחְתָּ אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ:
יב: וְהִקְרַבְתָּ אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
יג: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:
יד: וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת:
טו: וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת־אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
טז: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
יז: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:
יח: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת־אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת־קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת־בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת־עַמּוּדָיו:
יט: וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת־מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כ: וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֶל־הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת־הַבַּדִּים עַל־הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
כא: וַיָּבֵא אֶת־הָאָרֹן אֶל־הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כב: וַיִּתֵּן אֶת־הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:
כג: וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כד: וַיָּשֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה:
כה: וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כו: וַיָּשֶׂם אֶת־מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת:
כז: וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כח: וַיָּשֶׂם אֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
כט: וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל־מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ל: וַיָּשֶׂם אֶת־הַכִּיֹּר בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:
לא: וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
לב: בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
לג: וַיָּקֶם אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת־הַמְּלָאכָה:
לד: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן:
לה: וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן:
לו: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
לז: וְאִם־לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד־יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
לח: כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל־הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּכָל־מַסְעֵיהֶם:@PPחזק צ"ב פסוקים, אצא סימן.
א: וַיִּקְרָא* אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם:
ג: אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
ד: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
ה: וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר־ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ו: וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
ז: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ:
ח: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
ט: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהֹוָה:
י: וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן־הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן־הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
יא: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
יב: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
יג: וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
יד: וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת־קָרְבָּנוֹ:
טו: וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
טז: וְהֵסִיר אֶת־מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל־מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
יז: וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
א: וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
ב: וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־ אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
ג: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
ד: וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
ה: וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
ו: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא:
ז: וְאִם־מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:
ח: וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהֹוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ:
ט: וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
י: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
יא: כָּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
יב: קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהֹוָה וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא־יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
יג: וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל־קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:
יד: וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
טו: וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא:
טז: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־ לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
א: וְאִם־זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן־הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם־זָכָר אִם־נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
ב: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
ג: וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
ד: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
ה: וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי־אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל־ הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
ו: וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
ז: אִם־כֶּשֶׂב הוּא־מַקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
ח: וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
ט: וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־ הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
י: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
יא: וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
יב: וְאִם־עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
יג: וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
יד: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
טו: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
טז: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל־ חֵלֶב לַיהֹוָה:
יז: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם לֹא תֹאכֵלוּ:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
ג: אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהֹוָה לְחַטָּאת:
ד: וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה:
ה: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד:
ו: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:
ז: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַדָּם עַל־קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ח: וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
ט: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
י: כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה:
יא: וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ:
יב: וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף:
יג: וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:
יד: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:
טו: וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה:
טז: וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד:
יז: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:
יח: וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
יט: וְאֵת כָּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
כ: וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם:
כא: וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא:
כב: אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:
כג: אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים:
כד: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־ יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה לִפְנֵי יְהֹוָה חַטָּאת הוּא:
כה: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה:
כו: וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ:
כז: וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
כח: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
כט: וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה:
ל: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
לא: וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ:
לב: וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה:
לג: וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה:
לד: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
לה: וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב־הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
א: וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
ב: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל־דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
ג: אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:
ד: אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
ה: וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ:
ו: וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן־הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ־שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:
ז: וְאִם־לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהֹוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:
ח: וְהֵבִיא אֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת־אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:
ט: וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל־קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא:
י: וְאֶת־הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
יא: וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא:
יב: וֶהֱבִיאָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה חַטָּאת הִוא:
יג: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה:
יד: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
טו: נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהֹוָה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם:
טז: וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ:
יז: וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
יח: וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:
יט: אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהֹוָה:
כ: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כא: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ:
כב: אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה:
כג: וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:
כד: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:
כה: וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן:
כו: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:פפ קי"א פסוקים, דעוא"ל סימן, ציו"ה סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל * מ וֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
ג: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
ד: וּפָשַׁט אֶת־בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר:
ה: וְהָאֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד־בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
ו: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה:
ז: וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי־אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל־פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
ח: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל־הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל־הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהֹוָה:
ט: וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:
י: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:
יא: כָּל־זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה חָק־עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
יב: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יג: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:
יד: עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
טו: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־עוֹלָם לַיהֹוָה כָּלִיל תָּקְטָר:
טז: וְכָל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:
יז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יח: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
יט: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:
כ: כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל־הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:
כא: וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:
כב: כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
כג: וְכָל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
א: וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
ב: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָאָשָׁם וְאֶת־ דָּמוֹ יִזְרֹק עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
ג: וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב:
ד: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
ה: וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה אָשָׁם הוּא:
ו: כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
ז: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:
ח: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת־עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
ט: וְכָל־מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל־נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל־מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:
י: וְכָל־מִנְחָה בְלוּלָה־בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל־בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו:
יא: וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהֹוָה:
יב: אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:
יג: עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
יד: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל־קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהֹוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:
טו: וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר:
טז: וְאִם־נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת־זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:
יז: וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
יח: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר־זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא:
יט: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר־יִגַּע בְּכָל־טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל־טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
כ: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
כא: וְנֶפֶשׁ כִּי־תִגַּע בְּכָל־טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל־שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר־זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
כב: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כג: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל־חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:
כד: וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל־מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:
כה: כִּי כָּל־אֹכֵל חֵלֶב מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
כו: וְכָל־דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:
כז: כָּל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל כָּל־דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
כח: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כט: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת־זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהֹוָה יָבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:
ל: יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב עַל־הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
לא: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
לב: וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
לג: הַמַּקְרִיב אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת־הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
לד: כִּי אֶת־חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
לה: זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהֹוָה:
לו: אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
לז: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
לח: אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶם לַיהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינָי:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:
ג: וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ד: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת:
ו: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:
ז: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: *
ח: וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־ הַתֻּמִּים:
ט: וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
י: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
יא: וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
יב: וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
יג: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
יד: וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת:
טו: וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו:
טז: וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה:
יז: וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
יח: וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
יט: וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
כ: וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־ הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר:
כא: וְאֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־כָּל־ הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ־נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
כב: וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
כג: וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
כד: וַיַּקְרֵב אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
כה: וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־ הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:
כו: וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל־הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:
כז: וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
כח: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:
כט: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ל: וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
לא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ:
לב: וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
לג: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם:
לד: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
לה: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:
לו: וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד־ מֹשֶׁה:סס צ"ו [צז] פסוקים, צ"ו סימן.
א: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
ב: וַיֹּאמֶר אֶל־אַהֲרֹן קַח־לְךָ עֵגֶל בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהֹוָה:
ג: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר־עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
ד: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהֹוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
ה: וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל־פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל־הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
ו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָה:
ז: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת־ חַטָּאתְךָ וְאֶת־עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת־ קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
ח: וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת־עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר־ לוֹ:
ט: וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
י: וְאֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת מִן־הַכָּבֵד מִן־הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
יא: וְאֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
יב: וַיִּשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת־הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
יג: וְאֶת־הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת־הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
יד: וַיִּרְחַץ אֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעָיִם וַיַּקְטֵר עַל־הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה:
טו: וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן:
טז: וַיַּקְרֵב אֶת־הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט:
יז: וַיַּקְרֵב אֶת־הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר:
יח: וַיִּשְׁחַט אֶת־הַשּׁוֹר וְאֶת־הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
יט: וְאֶת־הַחֲלָבִים מִן־הַשּׁוֹר וּמִן־הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד:
כ: וַיָּשִׂימוּ אֶת־הַחֲלָבִים עַל־הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה:
כא: וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה:
כב: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־
כג: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶל־כָּל־הָעָם:
כד: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם:
א: וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
ב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
ד: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם * קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת־אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־ הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ה: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה:
ו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה:
ז: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן־תָּמֻתוּ כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:
ח: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ט: יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־ אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
י: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
יא: וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה:
יב: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
יג: וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:
יד: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי־חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
טו: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
טז: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ * דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
יז: מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
יח: הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
יט: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהֹוָה:
כ: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:
ב: דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
ג: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
ד: אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת־הַגָּמָל כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
ה: וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
ו: וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּי־מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:
ז: וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:
ח: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
ט: אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:
י: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:
יא: וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת־נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:
יב: כֹּל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
יג: וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:
יד: וְאֶת־הַדָּאָה וְאֶת־הָאַיָּה לְמִינָהּ:
טו: אֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינוֹ:
טז: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:
יז: וְאֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַשָּׁלָךְ וְאֶת־הַיַּנְשׁוּף:
יח: וְאֶת־הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת־הַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָם:
יט: וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַת וְאֶת־ הָעֲטַלֵּף:
כ: כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
כא: אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־ הָאָרֶץ:
כב: אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:
כג: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
כד: וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
כה: וְכָל־הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
כו: לְכָל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַּעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא:
כז: וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־כַּפָּיו בְּכָל־הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל־אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
כח: וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם:
כט: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:
ל: וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:
לא: אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל־הַשָּׁרֶץ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
לב: וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל־כְּלִי־עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ־עוֹר אוֹ שָׂק כָּל־כְּלִי אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר:
לג: וְכָל־כְּלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּל מֵהֶם אֶל־תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ:
לד: מִכָּל־הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל־מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל־כְּלִי יִטְמָא:
לה: וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:
לו: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה־מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:
לז: וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל־כָּל־זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא:
לח: וְכִי יֻתַּן־מַיִם עַל־זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם:
לט: וְכִי יָמוּת מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
מ: וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
מא: וְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:
מב: כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹ ן* וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע עַד כָּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵם:
מג: אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
מד: כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
מה: כִּי אֲנִי יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
מו: זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל־נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל־הָאָרֶץ:
מז: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:פפ צ"א פסוקים, עבדי"ה סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא:
ג: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
ד: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל־ קֹדֶשׁ לֹא־תִגָּע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד־מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
ה: וְאִם־נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל־דְּמֵי טָהֳרָה:
ו: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־ הַכֹּהֵן:
ז: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:
ח: וְאִם־לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי־תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ב: אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל־ אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:
ג: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בְּעוֹר־הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:
ד: וְאִם־בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין־מַרְאֶהָ מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָה* לֹא־הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
ה: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
ו: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר:
ז: וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל־הַכֹּהֵן:
ח: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא:
ט: נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן:
י: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:
יא: צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:
יב: וְאִם־פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל־עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד־רַגְלָיו לְכָל־מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
יג: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
יד: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:
טו: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:
טז: אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל־הַכֹּהֵן:
יז: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־ הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא:
יח: וּבָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בוֹ־בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא:
יט: וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל־הַכֹּהֵן:
כ: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע־צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה:
כא: וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים:
כב: וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא:
כג: וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:
כד: אוֹ בָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת־אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה:
כה: וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן־הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא:
כו: וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים:
כז: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא:
כח: וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא־פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי־צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא:
כט: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן:
ל: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא:
לא: וְכִי־יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין־מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים:
לב: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא־הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן־הָעוֹר:
לג: וְהִתְגַּ לָּח וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
לד: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר:
לה: וְאִם־פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ:
לו: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא־יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא:
לז: וְאִם־בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח־בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:
לח: וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת:
לט: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא:
מ: וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא:
מא: וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא:
מב: וְכִי־יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
מג: וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:
מד: אִישׁ־צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:
מה: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר־בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:
מו: כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
מז: וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים:
מח: אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל־מְלֶאכֶת עוֹר:
מט: וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת־הַכֹּהֵן:
נ: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
נא: וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ־ בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא:
נב: וְשָׂרַף אֶת־הַבֶּגֶד אוֹ אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת־כָּל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי־ צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
נג: וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל־כְּלִי־עוֹר:
נד: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת־ יָמִים שֵׁנִית:
נה: וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא־הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת־עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא־פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
נו: וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן־הַבֶּגֶד אוֹ מִן־הָעוֹר אוֹ מִן־הַשְּׁתִי אוֹ מִן־הָעֵרֶב:
נז: וְאִם־תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע:
נח: וְהַבֶּגֶד אוֹ־הַשְּׁתִי אוֹ־הָעֵרֶב אוֹ־כָל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר:
נט: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע־צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל־כְּלִי־עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ:פפ ס"ז פסוקים, בני"ה סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־ הַכֹּהֵן:
ג: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ:
ד: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
ה: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים:
ו: אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:
ז: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה:
ח: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת־בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:
ט: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־ זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת־בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר:
י: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי־כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:
יא: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
יב: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
יג: וְשָׁחַט אֶת־הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הַחַטָּאת וְאֶת־ הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
יד: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
טו: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:
טז: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן־הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה:
יז: וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם:
יח: וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה:
יט: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל־הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה:
כ: וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר:
כא: וְאִם־דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:
כב: וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:
כג: וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
כד: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
כה: וְשָׁחַט אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
כו: וּמִן־הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:
כז: וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה:
כח: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל־מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם:
כט: וְהַנּוֹתָר מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהֹוָה:
ל: וְעָשָׂה אֶת־הָאֶחָד מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ:
לא: אֵת אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה עַל־הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהֹוָה:
לב: זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר־בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא־תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ:
לג: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
לד: כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
לה: וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:
לו: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַבָּיִת:
לז: וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן־הַקִּיר:
לח: וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן־הַבַּיִת אֶל־פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת־הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים:
לט: וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת:
מ: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת־הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
מא: וְאֶת־הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת־הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
מב: וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל־תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת־הַבָּיִת:
מג: וְאִם־יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת־הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת־הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ:
מד: וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא:
מה: וְנָתַץ אֶת־הַבַּיִת אֶת־אֲבָנָיו וְאֶת־עֵצָיו וְאֵת כָּל־עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
מו: וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת כָּל־יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
מז: וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו:
מח: וְאִם־בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת־הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע:
מט: וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת־הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
נ: וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים:
נא: וְלָקַח אֶת־עֵץ־הָאֶרֶז וְאֶת־הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל־הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים:
נב: וְחִטֵּא אֶת־הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת:
נג: וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל־הַבַּיִת וְטָהֵר:
נד: זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל־נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק:
נה: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת:
נו *: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת:
נז: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ב: דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא:
ג: וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת־זוֹבוֹ אוֹ־הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא:
ד: כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
ה: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
ו: וְהַיֹּשֵׁב עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב: *
ז: וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
ח: וְכִי־יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
ט: וְכָל־הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא:
י: וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד־הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
יא: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע־בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא־שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
יב: וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל־כְּלִי־עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם:
יג: וְכִי־יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:
יד: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח־לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל־הַכֹּהֵן:
טו: וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹבוֹ:
טז: וְאִישׁ כִּי־תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
יז: וְכָל־בֶּגֶד וְכָל־עוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת־זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
יח: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד־הָעָרֶב:
יט: וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
כ: וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
כא: וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
כב: וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכָל־כְּלִי אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
כג: וְאִם עַל־הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־הִוא יֹשֶׁבֶת־עָלָיו בְּנָגְעוֹ־בוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
כד: וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:
כה: וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ אוֹ כִי־תָזוּב עַל־נִדָּתָהּ כָּל־יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא:
כו: כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל־יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה־לָּהּ וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ:
כז: וְכָל־הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
כח: וְאִם־טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:
כט: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח־לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ל: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:
לא: וְהִזַּרְתֶּם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת־מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:
לב: זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זֶרַע לְטָמְאָה־ בָהּ:
לג: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת־זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם־טְמֵאָה:פפ צ' פסוקים, עיד"וסימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ:
ב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת:
ג: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:
ד: כְּתֹנֶת־בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי־בַד יִהְיוּ עַל־בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי־קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:
ה: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:
ו: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
ז: וְלָקַח אֶת־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ח: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:
ט: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:
י: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
יא: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ:
יב: וְלָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:
יג: וְנָתַן אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל־הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:
יד: וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע־פְּעָמִים מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
טו: וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת־דָּמוֹ אֶל־מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת־דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל־הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:
טז: וְכִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־ חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּםבְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:
יז: וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל:
יח: וְיָצָא אֶל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי־יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
יט: וְהִזָּה עָלָיו מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
כ: וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת־הַשָּׂעִיר הֶחָי:
כא: וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי (ידו כתיב) יָדָיו עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד־אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
כב: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:
כג: וּבָא אַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:
כד: וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת־בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת־עֹלָתוֹ וְאֶת־עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:
כה: וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
כו: וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת־הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה:
כז: וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת־דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת־עֹרֹתָם וְאֶת־בְּשָׂרָם וְאֶת־פִּרְשָׁם:
כח: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־ כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה:
כט: וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
ל: כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ:
לא: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
לב: וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר־יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
לג: וְכִפֶּר אֶת־מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל־כָּל־עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:
לד: וְהָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל־חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־ מֹשֶׁה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:
ג: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ד: וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
ה: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהֹוָה אוֹתָם:
ו: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת־הַדָּם עַל־מִזְבַּח יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
ז: וְלֹא־יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת־זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
ח: וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר אֲשֶׁר־ יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר־יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ־זָבַח:
ט: וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהֹוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
י: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל־דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת־הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
יא: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
יב: עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא־יֹאכַל דָּם:
יג: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ־עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת־דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
יד: כִּי־נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל־בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל־אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
טו: וְכָל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר:
טז: וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ג: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:
ד: אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה:
ו: אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהֹוָה:
ז: עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
ח: עֶרְוַת אֵשֶׁת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא:
ט: עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת־אָבִיךָ אוֹ בַת־אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:
י: עֶרְוַת בַּת־בִּנְךָ אוֹ בַת־בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה:
יא: עֶרְוַת בַּת־אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
יב: עֶרְוַת אֲחוֹת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא:
יג: עֶרְוַת אֲחוֹת־אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי־שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא:
יד: עֶרְוַת אֲחִי־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל־אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא:
טו: עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
טז: עֶרְוַת אֵשֶׁת־אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא:
יז: עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת־בַּת־בְּנָהּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא:
יח: וְאִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ:
יט: וְאֶל־אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
כ: וְאֶל־אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה־בָהּ:
כא: וּמִזַּרְעֲךָ לֹא־תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
כב: וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:
כג: וּבְכָל־בְּהֵמָה לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה־בָהּ וְאִשָּׁה לֹא־ תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא:
כד: אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה כִּי בְכָל־אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־ אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:
כה: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת־ יֹשְׁבֶיהָ:
כו: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
כז: כִּי אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
כח: וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
כט: כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:
ל: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:פפ פ' פסוקים, כ"י כ"ל סימן, עד"ו סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ג: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ד: אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ה: וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:
ו: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד־יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
ז: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:
ח: וְאֹכְלָיו עֲוֺנוֹ יִשָּׂא כִּי־אֶת־קֹדֶשׁ יְהֹוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
ט: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:
י: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
יא: לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:
יב: וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
יג: לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר:
יד: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
טו: לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:
טז: לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:
יז: לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
יח: לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה:
יט: אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
כ: וְאִישׁ כִּי־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה שִׁכְבַת־זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָהאוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי־לֹא חֻפָּשָׁה:
כא: וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
כב: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
כג: וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
כד: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה:
כה: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
כו: לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
כז: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:
כח: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהֹוָה:
כט: אַל־תְּחַלֵּל אֶת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא־תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
ל: אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:
לא: אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים אַל־תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
לב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
לג: וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:
לד: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
לה: לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה:
לו: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
לז: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־ הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן:
ג: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת־מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי:
ד: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת־עֵינֵיהֶם מִן־הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ:
ה: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל־הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:
ו: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת־פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
ז: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ח: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
ט: כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ:
י: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת־יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:
יא: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת־יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם:
יב: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
יג: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
יד: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אִשָּׁה וְאֶת־אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא־תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם:
טו: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת־הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ:
טז: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
יז: וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִקַּח אֶת־אֲחֹתוֹ בַּת־אָבִיו אוֹ בַת־אִמּוֹ וְרָאָה אֶת־עֶרְוָתָהּ וְהִיא־תִרְאֶה אֶת־עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא:
יח: וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת־עֶרְוָתָהּ אֶת־ מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת־מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:
יט: וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת־שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֺנָם יִשָּׂאוּ:
כ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:
כא: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:
כב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:
כג: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:
כד: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת־אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים:
כה: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין־הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין־הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:
כו: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:
כז: וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:פפ ס"ד פסוקים, ונג"ה סימן, מ"י זה"ב סימן.
א: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
ב: כִּי אִם־לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
ג: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא־הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:
ד: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:
ה: לֹא־ (יקרחה כתיב) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:
ו: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת־אִשֵּׁי יְהֹוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
ז: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי־קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
ח: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי־אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה־לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
ט: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת־אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
י: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר־יוּצַק עַל־רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת־יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת־הַבְּגָדִים אֶת־רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:
יא: וְעַל כָּל־נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:
יב: וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
יג: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח:
יד: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת־אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם־ בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:
טו: וְלֹא־יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשׁוֹ:
טז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יז: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:
יח: כִּי כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:
יט: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:
כ: אוֹ־גִבֵּן אוֹ־דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:
כא: כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת־אִשֵּׁי יְהֹוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:
כב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן־הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:
כג: אַךְ אֶל־הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי־מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
כד: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה:
ג: אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יִקְרַב מִכָּל־ זַרְעֲכֶם אֶל־הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהֹוָה:
ד: אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל־טְמֵא־נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע:
ה: אוֹ־אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל־שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא־לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא־לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:
ו: נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע־בּוֹ וְטָמְאָה עַד־הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן־ הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם־רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:
ז: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן־הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא:
ח: נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה־בָהּ אֲנִי יְהֹוָה:
ט: וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא־יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
י: וְכָל־זָר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ:
יא: וְכֹהֵן כִּי־יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ:
יב: וּבַת־כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל:
יג: וּבַת־כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל־בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל־זָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
יד: וְאִישׁ כִּי־יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת־הַקֹּדֶשׁ:
טו: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר־יָרִימוּ לַיהֹוָה:
טז: וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֺן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת־קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
יז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יח: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל־נִדְרֵיהֶם וּלְכָל־נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה לְעֹלָה:
יט: לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:
כ: כֹּל אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי־לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:
כא: וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
כב: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ־חָרוּץ אוֹ־יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא־תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָה וְאִשֶּׁה לֹא־תִתְּנוּ מֵהֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
כג: וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:
כד: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
כה: וּמִיַּד בֶּן־נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
כו: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כז: שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
כח: וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
כט: וְכִי־תִזְבְּחוּ זֶבַח־תּוֹדָה לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ:
ל: בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר אֲנִי יְהֹוָה:
לא: וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
לב: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
לג: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־ תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
ג: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
ד: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
ה: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהֹוָה:
ו: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:
ז: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
ח: וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
ט: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
י: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־ עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן:
יא: וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהֹוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
יב: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת־הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהֹוָה:
יג: וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחֹחַ (ונסכה כתיב) וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
יד: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת־קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
טו: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
טז: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה:
יז: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיא ִ וּ * לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהֹוָה:
יח: וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהֹוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
יט: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
כ: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהֹוָה לַכֹּהֵן:
כא: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל־ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
כב: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא־תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
כג: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כד: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ:
כה: כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
כו: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כז: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
כח: וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
כט: כִּי כָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא־תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
ל: וְכָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל־מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
לא: כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
לב: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:
לג: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
לד: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה:
לה: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
לו: שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
לז: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
לח: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהֹוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־ נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהֹוָה:
לט: אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת־ תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
מ: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
מא: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
מב: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
מג: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
מד: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־מֹעֲדֵי יְהֹוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
ג: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
ד: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד:
ה: וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:
ו: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהֹוָה:
ז: וְנָתַתָּ עַל־הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
ח: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:
ט: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה חָק־עוֹלָם:
י: וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:
יא: וַיִּקֹּב בֶּן־הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן:
יב: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה:
יג: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יד: הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה:
טו: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:
טז: וְנֹקֵב שֵׁם־יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כָּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת:
יז: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל־נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:
יח: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
יט: וְאִישׁ כִּי־יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:
כ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:
כא: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:
כב: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
כג: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:פפ קכ"ד פסוקים, עוזיא"ל סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה:
ג: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:
ד: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
ה: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
ו: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
ז: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
ח: וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
ט: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם:
י: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
יא: יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ:
יב: כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־ תְּבוּאָתָהּ:
יג: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ:
יד: וְכִי־תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו:
טו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי־תְבוּאֹת יִמְכָּר־לָךְ:
טז: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:
יז: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
יח: וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח:
יט: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:
כ: וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ:
כא: וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־ הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:
כב: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
כג: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
כד: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:
כה: כִּי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:
כו: וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה־לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:
כז: וְחִשַּׁב אֶת־שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת־הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר־לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
כח: וְאִם לֹא־מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
כט: וְאִישׁ כִּי־יִמְכֹּר בֵּית־מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ:
ל: וְאִם לֹא־יִגָּאֵל עַד־מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּעִיר אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:
לא: וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל־שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא:
לב: וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם:
לג: וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן־הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר־בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
לד: וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי־אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם:
לה: וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:
לו: אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:
לז: אֶת־כַּסְפְּךָ לֹא־תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא־תִתֵּן אָכְלֶךָ:
לח: אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
לט: וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:
מ: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:
מא: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:
מב: כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:
מג: לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:
מד: וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר־יִהְיוּ־לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:
מה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:
מו: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא־ תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:
מז: וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:
מח: אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:
מט: אוֹ־דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:
נ: וְחִשַּׁב עִם־קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ:
נא: אִם־עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ:
נב: וְאִם־מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב־לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת־גְּאֻלָּתוֹ:
נג: כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא־יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:
נד: וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ:
נה: כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
א: לֹא־תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא־תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
ב: אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:פפ נ"ז פסוקים, חטי"ל סימן, לאחוז"ה סימן.
ג: אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
ד: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
ה: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
ו: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
ז: וּרְדַפְתֶּם אֶת־אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
ח: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
ט: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם:
י: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:
יא: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא־תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
יב: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־ לִי לְעָם:
יג: אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:
יד: וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה:
טו: וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי:
טז: אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־ הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:
יז: וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם:
יח: וְאִם־עַד־אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
יט: וְשָׁבַרְתִּי אֶת־גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת־שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת־ אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:
כ: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא־תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת־יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:
כא: וְאִם־תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:
כב: וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:
כג: וְאִם־בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:
כד: וְהָלַכְתִּי אַף־אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
כה: וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל־ עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד־אוֹיֵב:
כו: בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:
כז: וְאִם־בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:
כח: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת־קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
כט: וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ:
ל: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת־בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת־חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת־ פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
לא: וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
לב: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:
לג: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
לד: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ:
לה: כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא־שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:
לו: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת־חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
לז: וְכָשְׁלוּ אִישׁ־בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי־חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא־תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
לח: וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:
לט: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
מ: וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֺנָם וְאֶת־עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
מא: אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם:
מב: וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
מג: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
מד: וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־ גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
מה: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
מו: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה:
ג: וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
ד: וְאִם־נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
ה: וְאִם מִבֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
ו: וְאִם מִבֶּן־חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
ז: וְאִם מִבֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם־זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
ח: וְאִם־מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל־פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:
ט: וְאִם־בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהֹוָה יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ:
י: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא־יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ־רַע בְּטוֹב וְאִם־הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה־הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה־ קֹּדֶשׁ:
יא: וְאִם כָּל־בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא־יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהֹוָה וְהֶעֱמִיד אֶת־הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
יב: וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:
יג: וְאִם־גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל־עֶרְכֶּךָ:
יד: וְאִישׁ כִּי־יַקְדִּשׁ אֶת־בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:
טו: וְאִם־הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת־בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:
טז: וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהֹוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:
יז: אִם־מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:
יח: וְאִם־אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב־לוֹ הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּסֶף עַל־פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:
יט: וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
כ: וְאִם־לֹא יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה וְאִם־מָכַר אֶת־הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא־יִגָּאֵל עוֹד:
כא: וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:
כב: וְאִם אֶת־שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהֹוָה:
כג: וְחִשַּׁב־לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת־הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
כד: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:
כה: וְכָל־עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל:
כו: אַךְ־בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהֹוָה בִּבְהֵמָה לֹא־יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם־שׁוֹר אִם־שֶׂה לַיהֹוָה הוּא:
כז: וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם־לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:
כח: אַךְ־כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל־חֵרֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:
כט: כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן־הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת:
ל: וְכָל־מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
לא: וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:
לב: וְכָל־מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר־יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה:
לג: לֹא יְבַקֵּר בֵּין־טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם־הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה־הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:
לד: אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי: פ חזק ע"ח פסוקים, עז"א סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
ב: שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
ג: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:
ד: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית־אֲבֹתָיו הוּא:
ה: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
ו: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
ז: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
ח: לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
ט: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
י: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
יא: לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
יב: לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
יג: לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
יד: לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
טו: לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
טז: אֵלֶּה (קריאי כתיב) קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם:
יז: וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת:
יח: וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:
יט: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי:
כ: וַיִּהְיוּ בְנֵי־רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
כא: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
כב: לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
כג: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
כד: לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
כה: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
כו: לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
כז: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:
כח: לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
כט: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
ל: לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
לא: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
לב: לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
לג: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
לד: לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
לה: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
לו: לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
לז: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
לח: לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
לט: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
מ: לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
מא: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
מב: בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
מג: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
מד: אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ־אֶחָד לְבֵית־אֲבֹתָיו הָיוּ:
מה: וַיִּהְיוּ כָּל־פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
מו: וַיִּהְיוּ כָּל־הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
מז: וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם:
מח: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
מט: אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
נ: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
נא: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
נב: וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:
נג: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא־יִהְיֶה קֶצֶף עַל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:
נד: וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ב: אִישׁ עַל־דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל־מוֹעֵד יַחֲנוּ:
ג: וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
ד: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:
ה: וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
ו: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
ז: מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
ח: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
ט: כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת־אֲלָפִים וְאַרְבַּע־מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ:
י: דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
יא: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
יב: וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
יג: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
יד: וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־רְעוּאֵל:
טו: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
טז: כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ:
יז: וְנָסַע אֹהֶל־מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל־יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם:
יח: דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
יט: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
כ: וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־ פְּדָהצוּר:
כא: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
כב: וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
כג: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
כד: כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת־אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ:
כה: דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
כו: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
כז: וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
כח: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
כט: וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
ל: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
לא: כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם:
לב: אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
לג: וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
לד: וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן־חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל־בֵּית אֲבֹתָיו:
א: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:
ב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
ג: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר־מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
ד: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא־הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל־פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:
ה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ו: הַקְרֵב אֶת־מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:
ז: וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת כָּל־הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
ח: וְשָׁמְרוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
ט: וְנָתַתָּה אֶת־הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
י: וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
יא: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יב: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
יג: כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה:
יד: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
טו: פְּקֹד אֶת־בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־ חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
טז: וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל־פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:
יז: וַיִּהְיוּ־אֵלֶּה בְנֵי־לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
יח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי:
יט: וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל:
כ: וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם:
כא: לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי:
כב: פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
כג: מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה:
כד: וּנְשִׂיא בֵית־אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן־לָאֵל:
כה: וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
כו: וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
כז: וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הָעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי:
כח: בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
כט: מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה:
ל: וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן־עֻזִּיאֵל:
לא: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
לב: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
לג: לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי:
לד: וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
לה: וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן־אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה:
לו: וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל־כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
לז: וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם:
לח: וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל־מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
לט: כָּל־פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה * וְ אַ הֲ רֹ ן עַל־פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:
מ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל־בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
מא: וְלָקַחְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהֹוָה תַּחַת כָּל־בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מב: וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֶת־כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
מג: וַיְהִי כָל־בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם:
מד: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
מה: קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ־לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהֹוָה:
מו: וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל־ הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מז: וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל:
מח: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם:
מט: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם:
נ: מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת־הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
נא: וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־כֶּסֶף * הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל־פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ב: נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
ג: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
ד: זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
ה: וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ־בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:
ו: וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד־כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:
ז: וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־הַקְּעָרֹת וְאֶת־הַכַּפֹּת וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה:
ח: וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו:
ט: וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֶת־מַלְקָחֶיהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־לָהּ בָּהֶם:
י: וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ אֶל־מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט:
יא: וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו:
יב: וְלָקְחוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל־בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט:
יג: וְדִשְּׁנוּ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן:
יד: וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־כָּל־כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת־ הַמַּחְתֹּת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו:
טו: וְכִלָּה אַהֲרֹן־וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ בְנֵי־קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא־יִגְּעוּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
טז: וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל־הַמִּשְׁכָּן וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו:
יז: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
יח: אַל־תַּכְרִיתוּ אֶת־שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:
יט: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְאֶל־מַשָּׂאוֹ:
כ: וְלֹא־יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:פפ קנ"ט פסוקים, חלקיה"ו סימן.
כא: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כב: נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם־הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
כג: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל־הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
כד: זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:
כה: וְנָשְׂאוּ אֶת־יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר־עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
כו: וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת־כָּל־כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ:
כז: עַל־פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל־עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל־ מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל־מַשָּׂאָם:
כח: זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
כט: בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית־אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:
ל: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
לא: וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:
לב: וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל־כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת־כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם:
לג: זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
לד: וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת־בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
לה: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
לו: וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
לז: אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
לח: וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
לט: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
מ: וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:
מא: אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה:
מב: וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
מג: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
מד: וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
מה: אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
מו: כָּל־הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
מז: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
מח: וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים:
מט: עַל־פִּי יְהֹוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְעַל־מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
ג: מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
ד: וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ו: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהֹוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
ז: וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת־אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:
ח: וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהֹוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ עָלָיו:
ט: וְכָל־תְּרוּמָה לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
י: וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
יא: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
יג: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:
יד: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:
טו: וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל־הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא־יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן:
טז: וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
יז: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי־חָרֶשׂ וּמִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל־הַמָּיִם:
יח: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים:
יט: וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל־הָאִשָּׁה אִם־לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה:
כ: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת־שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ:
כא: וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת־יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת־בִּטְנֵךְ צָבָה:
כב: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
כג: וְכָתַב אֶת־הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל־מֵי הַמָּרִים:
כד: וְהִשְׁקָה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים:
כה: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת־הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ:
כו: וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־הַמָּיִם:
כז: וְהִשְׁקָהּ אֶת־הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם־נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
כח: וְאִם־לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:
כט: זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
ל: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל־הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
לא: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֺן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָהּ:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה:
ג: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל־ מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
ד: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד־זָג לֹא יֹאכֵל:
ה: כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא־יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ עַד־מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר־יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
ו: כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל־נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
ז: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ:
ח: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:
ט: וְכִי־יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:
י: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
יא: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת־רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
יב: וְהִזִּיר לַיהֹוָה אֶת־יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:
יג: וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
יד: וְהִקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל־ אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:
טו: וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:
טז: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה אֶת־חַטָּאתוֹ וְאֶת־עֹלָתוֹ:
יז: וְאֶת־הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־מִנְחָתוֹ וְאֶת־נִסְכּוֹ:
יח: וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת־רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת־שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר־תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:
יט: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן־הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן־הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל־כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת־נִזְרוֹ:
כ: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:
כא: זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה עַל־נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:
כב: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כג: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
כד: יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:
כה: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
כו: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
כז: וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:
א: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
ב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים:
ג: וַיָּבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהֹוָה שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:
ד: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ה: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:
ו: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם:
ז: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:
ח: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
ט: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:
י: וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
יא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
יב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:
יג: וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
יד: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
טו: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
טז: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
יז: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן־ עַמִּינָדָב:
יח: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר:
יט: הִקְרִב אֶת־קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
כ: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
כא: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
כב: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
כג: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן־ צוּעָר:
כד: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
כה: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
כו: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
כז: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
כח: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
כט: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן־ חֵלֹן:
ל: בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
לא: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
לב: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
לג: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
לד: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
לה: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן־ שְׁדֵיאוּר:
לו: בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
לז: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
לח: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
לט: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
מ: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
מא: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
מב: בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
מג: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
מד: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
מה: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
מו: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
מז: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן־ דְּעוּאֵל:
מח: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
מט: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
נ: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
נא: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
נב: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
נג: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
נד: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
נה: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
נו: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
נז: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
נח: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
נט: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן־ פְּדָהצוּר:
ס: בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
סא: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
סב: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
סג: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
סד: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
סה: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן־ גִּדְעֹנִי:
סו: בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
סז: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
סח: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
סט: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
ע: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
עא: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־ עַמִּישַׁדָּי:
עב: בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
עג: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
עד: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
עה: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
עו: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
עז: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן־ עָכְרָן:
עח: בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
עט: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
פ: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
פא: פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
פב: שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
פג: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן־ עֵינָן:
פד: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי־כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:
פה: שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
פו: כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל־זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה:
פז: כָּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת:
פח: וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ:
פט: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:פפ קע"ו פסוקים, עמו"ס סימן, עמינד"ב סימן.
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:
ג: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
ד: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה:
ה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ו: קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
ז: וְכֹה־תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
ח: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן־בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר־שֵׁנִי בֶן־בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
ט: וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת־כָּל־ עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
י: וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־ יְדֵיהֶם עַל־הַלְוִיִּם:
יא: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת־הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהֹוָה:
יב: וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת־ הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה לַיהֹוָה לְכַפֵּר עַל־הַלְוִיִּם:
יג: וְהַעֲמַדְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהֹוָה:
יד: וְהִבְדַּלְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
טו: וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
טז: כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל־רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
יז: כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
יח: וָאֶקַּח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
יט: וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּדֶשׁ:
כ: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
כא: וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
כב: וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה עַל־ הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם:
כג: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כד: זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
כה: וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:
כו: וְשֵׁרֵת אֶת־אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:
ב: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
ג: בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר־יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל־חֻקֹּתָיו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
ד: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
ה: וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ו: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:
ז: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ח: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְּצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם:
ט: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
י: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה־טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה* לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה:
יא: בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל־מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
יב: לֹא־יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ־בוֹ כְּכָל־חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
יג: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא־הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
יד: וְכִי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
טו: וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל־הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה־אֵשׁ עַד־בֹּקֶר:
טז: כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה־אֵשׁ לָיְלָה:
יז: וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
יח: עַל־פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
יט: וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא יִסָּעוּ:
כ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל־הַמִּשְׁכָּן עַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ:
כא: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:
כב: אוֹ־יֹמַיִם אוֹ־חֹדֶשׁ אוֹ־יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
כג: עַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה שָׁמָרוּ עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
א: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת:
ג: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ד: וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
ה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:
ו: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:
ז: וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:
ח: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
ט: וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל־הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
י: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
יא: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
יב: וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:
יג: וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
יד: וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל־ צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
טו: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
טז: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
יז: וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי־גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן:
יח: וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
יט: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
כ: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְנֵי־גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
כא: וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן עַד־ בֹּאָם:
כב: וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
כג: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
כד: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעוֹנִי:
כה: וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
כו: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
כז: וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
כח: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
כט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְהֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל:
ל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
לא: וַיֹּאמֶר אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:
לב: וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:
לג: וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
לד: וַעֲנַן יְהֹוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן־הַמַּחֲנֶה:
לה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ׃
לו: (ובנחהכתיב) וּבְנֻחוֹ יֹאמַר שׁוּבָה יְהֹוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
א: וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:
ב: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:
ג: וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָה:
ד: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
ה: זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים:
ו: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ:
ז: וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
ח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:
ט: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:
י: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:
יא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־ מָצָתִי* חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי:
יב: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
יג: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:
יד: לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:
טו: וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:
טז: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:
יז: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:
יח: וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:
יט: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם:
כ: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:
כא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים:
כב: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:
כג: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהֹוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא:
כד: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:
כה: וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:
כו: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
כז: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
כח: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:
כט: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
בראשית. אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחילאת התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל,ומה טעם פתחבבראשית, משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לאשר ישר בעיניו, ברצונו נְתָנָהּ להם, וברצונו נטלה מהם וּנְתָנָהּ לנו:
בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלאדורשני, כמו שדרשוהו רבותינו (בראשית רבה א, ו)בשביל התורה שנקראת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיה ב, ג). ואם באת לפרשוכפשוטו כך פרשהו, בראשית בְּרִיאַת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו', ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות, כך היה לו לכתוב, בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו, כמו בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם (שם כו, א), ראשית ממלכתו (בראשית י, י), ראשית דגנך (דברים יח, ד), אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' כמו בְּרֵאשִׁית בְּרוֹא, ודומה לו תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ(הושע א, ב),כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ וגו'. ואם תאמר להורות בא שֶאֵלוּ תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי (איוב ג, י), ולא פירש מי הסוגר, וכמו יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק (ישעיה ח, ד), ולא פירש מי ישאנו, וכמו אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (עמוס ו, יב), ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיה מו, י), ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גילה המקרא (בסידור הקודמים והמאוחרים כלום) בריאת המים מתי היתה, הא למדת, שקדמו המים לארץ, ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
ברא אלהים. ולא נאמר בראה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:
תהו ובהו. תהו לשון תָּמֵהַ ושממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה:
תהו. אַשְׂטוֹרְדִישׂוֹ"ן בלע"ז:
בהו . לשון ריקות וצדו:
על פני תהום . על פני המים שעל הארץ:
ורוח אלהים מרחפת. כסא הכבוד עומד באויר, ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הואובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן, אַקוֹבִטִי"ר בלע"ז:
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה(חגיגה יב.), רָאָהוּ שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:
יום אחד. לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים, שני, שלישי, רביעי, למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג, ח־ט):
יהי רקיע. יתחזק הרקיע, שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקָרְשוּ בשני מִגַּעֲרַת הקדוש ברוך הוא באומרו יהי רקיע, וזהו שנאמר עַמּוּדֵי שָׁמַיִםיְרוֹפָפוּ (איוב כו, יא), כל יום ראשון, ובשניוְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ, כאדם שמשתומם ועומד מִגְּעָרַת המאיים עליו:
בתוך המים. באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת, שהם תלויים במאמרו של מלך:
ויעש אלהים את הרקיע . תקנו על עמדו, והיא עשייתו, כמוועשתה את צפרניה (דברים כא, יב):
מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר, אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויין באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו וטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כָּפַל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת יום השני, ואחד לגמר מלאכת היום:
ויקרא אלהים לרקיע שמים. שָׂא מים, שָׁם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:
יקוו המים. שְטוּחִין היו על פני כל הארץ, והֵקווּם באוקינוס הוא הים הגדול שבכל הַיַמִים:
קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה מן הים באספמיא:
תדשא הארץ דשא עשב . לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שֶׁמִינֵי דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון לַמְדַבֵר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מִתְמַלֵאת בדשאים:
תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים, בלשון לע"ז נקרא דשא ארברי"ץ, כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:
מזריע זרע . שיגדל בו זרע לזרוע ממנו במקום אחר:
עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:
אשר זרעו בו. הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומחכשנוטעים אותן:
ותוצא הארץ וגו'. אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחומר בעצמן, כדמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס.):
יהי מארת וגו'. מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם לְהִתָּלוֹת ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה:
יהי מארת. חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מְאֵרה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו, ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות:
להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת (נ"א בו') ימי בראשית, שִמְשוּ האור והחושך הראשונים שניהם יחד, בין ביום ובין בלילה:
והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ וגו' (ירמיה י, ב), בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא, אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות:
ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה:
ולימים. שִׁמּוּשׁ החמה חצי יום וְשִׁמּוּשׁ הלבנה חציו הרי יום שלם:
ושנים. לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום), יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם, והיא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון:
והיו למאורות. עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:
המאורות הגדולים. שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה, על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:
ואת הכוכבים. על ידישמיעט את הלבנה, הִרְבָּה צבאיה להפיס דעתה:
נפש חיה. שיהא בה חִיוּת:
שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמָלִיםוחִיפוּשִׁים ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכל הדגים:
התנינם. דגים גדולים שֶׁבַיָם. ובדברי אגדה (בבא בתרא עד:)הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב:
נפש החיה. נפש שיש בה חִיוּת:
ויברך אותם. לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם, הוצרכו לברכה, ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן, שלא יהיה הוא בכלל:
פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות:
ורבו. אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מולידהרבה:
תוצא הארץ. הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשוןולא הוצרכו אלא להוציאם:
נפש חיה. שיש בה חִיוּת:
ורמש. הם שרצים, שהם נמוכים וְרוֹמשִׂים על הארץ ונראים כאילו נגררים, שאין הִלוּכָן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמוברי"ש:
ויעש. תקנםבצביונם בתיקונןובקומתן:
נעשה אדם. עַנְוְתָנוּתוֹ של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב, שאמר לו מיכה רָאִיתִי אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְׂמֹאלוֹ (מלכים־א כב, יט), וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לִזְכוּת ואלו משמאילים לחובה, וכן בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָאוּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָּא (דניאל ד, יד), אף כאן בפמליא שלו נטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית:אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מִלְּלַמֵּד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב אעשה אדם, לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו, ויברא אלהים את האדם, ולא כתיב וַיִּבְרְאוּ:
בצלמנו . בדפוס שלנו:
כדמותנו. להבין ולהשכיל:
וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רידויולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:
ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה (תהלים קלט, ה), נעשה בחותם, כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוני"ץ בלע"ז, וכן הוא אומר תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם (איוב לח, יד):
בצלם אלהים ברא אותו. פירש לך, שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא:
זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו' (בראשית ב, כא), במדרש אגדהשבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה ואחר כך חלקן, ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר:
וכבשה. חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה, שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך, שהאיש שדרכולכבוש, מצווה על פריה ורביה, ולא האשה:
לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ. הִשְוָה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריהולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו', כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:
יום הששי. הוסיף ה' בששי, בגְמַר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי, כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה:
ויכל אלהים ביום השביעי. רבי שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערהונראה כאילו כִּלָּה בו ביום. דבר אחר, מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:
ויברך ויקדש. ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד להם עומר לגלגולת, ובששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא כתוב על שם העתיד:
אשר ברא אלהים לעשות .המלאכה שהיתה ראויה לֵעָשׂוֹת בשבת, כָּפַל וַעֲשָׂאָהּ בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא, ט):
אלה. האמוריםלמעלה:
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. ללמדך שכולםנבראו ביום ראשון. דבר אחר בהבראם, בה' בְּרָאָם, שנאמר בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד)בב' אותיות אלו של השם, יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א רמז שֶׁיֵּרְדוּ הרשעים למטה לראות שָׁחַתכה"א זאת שסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה לרדת דרך שם. (ס"א רמז כמו שה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו"ד, לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים כמו י' שהיא קטנה באותיות):
טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לאהוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר כי טרם תיראון (שמות ט, ל), עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם:
וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח, ובג' שכתוב ותוצא הארץ, לא יצאו, אלא על פתח קרקע עמדו עד יום ששי, ולמה,
כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אַיִן לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם , התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
ה' אלהים. ה' הוא שמו, אלהים, שהוא שופט ושליט על כל העולם, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים:
ואד יעלה. לענין ברייתושל אדם העלה את התהום, והשקה העננים לשרות העפר, ונברא אדם, כְּגַבָּל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה, ואחר כך וייצר:
וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן:
עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כ), אמר הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד:
ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד:
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור:
מקדם. במזרחושל עדן נטע את הגן, ואם תאמר הרי כבר נאמר ויברא את האדם וגו', ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם, זהו כלל, סָתַם בריאתו מהיכן וְסָתַם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו', ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, וַיַפֵל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, כדי לפרש וַיָּבֵא אל האדם לקרות שֵם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:
ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר:
בתוך הגן. באמצע הגן:
פישון. הוא נילוס נהר מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו (חבקוק א, ח). דבר אחר פישון, שהוא מְגַדֵּל פשתן, שנאמר אצל מצרים וּבשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים (ישעיה יט, ט):
גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו וכי יגח (שמות כא, כח), שמנגח והולך והומה:
חדקל. שמימיו חדין וקלין:
פרת. שמימיו פרין ורבין, ומברין את האדם:
כוש ואשור. עדיין לא היו, וכתב המקרא על שם העתיד:
קדמת אשור. למזרחהשל אשור:
הוא פרת. החשוב על כולם, הנזכרעל שם ארץ ישראל:
ויקח. לקחובדברים נאים, ופתהו ליכנס:
לא טוב היות וגו'. שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג:
עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם:
ויצר וגו' מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו, רקק גרביל"א בלע"ז, לפי שאמר למעלה שמן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ועוד למדך כאן, שבשעת יצירתן, מיד בו ביום, הביאם אל האדם לקרות להם שֵם. ובדברי אגדה (ב"ר יז, ד)יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ, יט), שכָבשן תחת ידו של אדם:
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'. סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שֵם, הוא שמו לעולם:
ולאדם לא מצא עזר. ויפל ה' אלהים תרדמה. כשהביאן, הביאן לפניו כל מין ומין, זכר ונקבה, אמר, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל:
מצלעותיו. מסטריו, כמו ולצלע המשכן (שמות כו, כ), זהו שאמרו שני פרצופים נבראו (עירובין יח.):
ויסגור. מקום החתך (שם):
ויישן ויקח. שלא יראה חֲתִּיכַת הבשר שממנו נבראת, ותתבזה עליו:
ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יַכְבִּיד משאו על קירותיו:
ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה. להיות אשה, כמו וַיַעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד (שופטים ח, כז), להיות אפוד:
זאת הפעם. מלמדשבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה:
לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'. לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש:
על כן יעזב איש. רוח הקודש אומרת כן, לאסור עריות על בני נח:
לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:
ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנִתְּנָה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ, ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע:
והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש לעין כל, ונתאוה לה:
ערום מכל. לפי ערמתו וגדולתו היתה מַפַּלְתּוֹ, ערום מכל ארור מכל:
אף כי אמר וגו'. שמאאמר לכם לא תאכלו מכל וגו', ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הִרְבָה עליה דברים, כדי שתשיבנו ויבא לְדַבֵּר באותו העץ:
ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו (משלי ל, ו):
לא מות תמותון. דְּחָפָהּ עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:
כי יודע. כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם:
והייתם כאלהים. יוצרי עולמות:
ותרא האשה. ראתה דבריושל נחשוהנאו לה וְהֶאֱמִינַתּוּ:
כי טוב העץ. להיות כאלהים:
וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם:
ונחמד העץ להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע:
ותתן גם לאישה. שלא תמות היא ויחיה הואוישא אחרת:
גם. לרבות בהמהוחיה:
ותפקחנה וגו'. לענין החכמה דיבר הכתוב, ולא לענין רְאִיָה ממש, וסוף המקרא מוכיח:
וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה:
עלה תאנה. הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מליטול עַלֵּיהֶם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא (וירא פי"ד):
וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו:מה שמעו, שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן:
לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם (ס"א לשם), וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב והם סרחו בעשירית:
איכה. יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך (בראשית ד, ט), וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך (במדבר כב, ט), ליכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיהו בשלוחי מְרוֹדַךְ בַּלְאֲדָן (ישעיה לט, א):
מי הגיד לך. מאין לך לדעת מה בֹּשֶת יש בעומדערום:
המן העץ. בתמיה:
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה:
השיאני. הטעני, כמו אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ (דברי הימים־ב לב, טו):
כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (ח.), ללמד שימי עיבורו של נחש שבעשנים:
על גחונך תלך. רגלים היו לוונקצצו:
ואיבה אשית. אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית:
ישופך. יכתתך, כמו וָאֶכֹּת אֹתוֹ (דברים ט, כא), ותרגומו וְשָׁפִית יָתֵהּ:
ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה, ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו, כמו נָשַׁף בָּהֶם (ישעיה מ, כד), כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשוןנופל על הלשון, כתב לשון נשיפה בשניהם:
עצבונך. זה צער גידול בנים:
והרונך. זה צער העבור:
בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה:
ואל אישך תשוקתך. לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולאמִמֵּךְ:
תשוקתך. תאותך, כמו וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה (ישעיה כט, ח):
ארורה האדמה בעבורך. תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדים שינק מהם:
וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ, כשתזרענה מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידיתיקון:
ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו', אלא מה אמור כאן בראש הענין, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עִשְׂבֵי השדה, ועל כרחך תאכלם:
בזעת אפיך. לאחר שתטרח בוהרבה:
ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק, אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך, שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש, נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:
חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מֶה הֹוֶה לָאָדָם (קהלת ב, כב)בלשון היה:
כתנות עור. יש דברי אגדה אומריםחלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם, ועשה להם כֻּתָּנוֹת ממנו:
היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה ובחיה:
ועתה פן ישלח ידו וגו'. ומשיחיה לעולם, הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו, ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו:
מקדם לגן עדן. במזרחושל גן עדן, חוץ לגן:
את הכרובים. מלאכי חבלה:
החרב המתהפכת. ולהלהט לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום להט שְׁנַן, כמו שלף שננא ובלשון לע"ז לַמְ"א (בְּרַנְטְ). ומדרשי אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו:
והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם, נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:
קין. על שם קניתי:
את ה'. (כמו) עם ה', כשברא אותי ואת אישי, הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו:
את קין את אחיו את הבל. ג' אתים רבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים, לכך נאמרותוסף:
רועה צאן. לפי שנתקללה האדמה, פירש לו מעבודתה:
מפרי האדמה. מן הגרוע. ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה. (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר):
וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן וְאַל יִשְׁעוּ (שמות ה, ט), לא יפנו. וכן שְׁעֵה מֵעָלָיו (איוב יד, ו), פנה מעליו:ירדה אשוְלִחַכָה מנחתו:
הלא אם תיטיב. כתרגומו פירושו:
לפתח חטאת רובץ. לפתח קברך חטאתך שָמוּר:
ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך:
ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו:
ויאמר קין אל הבל. נכנס עמו בדברי ריב ומצה, להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא:
אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך:
לא ידעתי. נעשה כגונב דעת העליונה:
השומר אחי. לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פתח:
דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה:
מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כברבַּעֲוֺנָהּ, וגם בזו הוסיפה לחטוא:
אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה:
נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד:
גדול עוני מנשוא. בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לְךָ לטעון:
לכן כל הורג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזוולא פירשו, לכן כל הורג קין, לשון גְּעָרָה, כה יֵעָשֶׂה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו:
שבעתים יוקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבלמקין, הא למדנו שתחלת המקרא לשון גערה היא, שלא תהא בריה מַזִּיקָתוֹ. וכיוצא בו וַיֹּאמֶר דָּוִד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר (שמואל־ב ה, ח), ולא פירש מה יֵעָשֶׂה לו, אבל דבר הכתוב ברמז, כל מכה יבוסי ויגע בצנור ויקרב אל השער ויכבשנו, וְאֶת הָעִוְרִים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העִוֵר והפִּסֵחַ לֹא יָבֹא אֶל תּוֹך הַבָּיִת, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קִצֵּר דבריו, ובדברי הימים (א, יא, ו)פירש יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר:
וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמובמצחו (ס"א דבר אחר כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר, עד עכשיו היה פחדי על כל החיות, כמו שכתוב ומוראכם וגו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל):
ויצא קין. יצא בהכנעהכגונב דעת העליונה:
בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם:
קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם, ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אָז יַבְדִּיל משֶׁה וגו' מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ (דברים ד, מא). דבר אחר בארץ נוד, כל מקום שהיה הולך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו, והבריות אומרים סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו:
ויהי. קין בונה עיר, ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך:
ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד, ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה נישטר"א בלע"ז, וזריעת תולדות האיש אניינדרי"ר בלע"ז, כשהוא אומר הוליד בלשון הִפְעִיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, כשהוא אומר ילד, מדבר בזריעת האיש, והוא בלע"ז אניידרי"ר:
ויקח לו למך. לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקדוש ברוך הוא הבטחתו, שאמר שבעתים יוקם קין, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו':
שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש מַשְׁקָהּ כוס של עקרין כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא)רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב כמו שמפורש באגדת חלק:
עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו, עדה תרגום של סורה:
צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג, ב):
אבי יושב אוהל ומקנה. הוא היה הראשון לרועי בהמותבמדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה (יחזקאל ח, ג), וכן אחיו תופש כנור ועוגב, לזמר לעבודה זרה:
תובל קין. תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים:
לוטש כל חורש נחושת וברזל. מחדד אומנותנחושת וברזל, כמו יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי (איוב טז, ט), חוֹרֵשׁ אינו לשון פֹּעֶל (בסגו"ל) אלא לשון פּוֹעֵל (בציר"י), שהרי נקוד קמץ קטן (צירי), וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחושת וברזל:
נעמה. היא אשתו שלנח:
שמען קולי. שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן; שמען קולי. להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי:
פצע, מכת חרב או חץ, נַבְרְידוּרְ"א בלע"ז:
כי שבעתים יקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה:
שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש רבי תנחומא (בראשית יא). ומדרש בראשית רבה (כג, ד), לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו, מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה, וזה קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו:
וידע אדם וגו'. בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להן, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד, ללמד שנתוספה לו תאוהעל תאותו. בבראשית רבה (כג, ה):
אז הוחל. לשון חולין, לִקְרֹא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות:
זה ספר תולדות אדם. זו היא ספירת תולדות אדם, ומדרשי אגדה יש רבים:
ביום ברא וגו'. מגיד שביום שנבראהוליד:
שלשים ומאת שנה . עד כאן פירש מן האשה:
ויתהלך חנוך. צדיק היה, וקל (ס"א וקבל) בדעתולשוב ולהרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו:
כי לקח אותו. לפני זמנו, כמו הִנְנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵפָה (יחזקאל כד, כז):
ויולד בן. שממנו נבנההעולם:
זה ינחמנו. יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו יניח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:
בן חמש מאות שנה. אמר ר' יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקדוש ברוך הוא, אם רשעים הם, יאבדו במים ורע לצדיק זה (ס"א לזרע של צדיק זה), ואם צדיקים הם, אטריח עליו לעשותתיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשיןלפני המבול (ב"ר כו, ב), דכתיב כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת (ישעיה סה, כ), ראוי לעונש לעתיד, וכן לפני מתן תורה:
את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחילה אתה דורשאת שם שהוא צדיק, ונולד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו' בבראשית רבה (כו, ג):
בני האלהים. בני השרים והשופטים. דבר אחר בני האלהים, הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מָרוּת, וזה יוכיח וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים (שמות ד, טז), רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים (שם ז, א):
כי טבת הנה. אמר רבי יודן טָבַת כתיב, כשהיו מטיביןאותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחילה (ב"ר כו, ה):
מכל אשר בחרו. אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (ב"ר שם):
לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשבילהאדם:
לעולם. לאורך ימים, הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים:
בשגם הוא בשר. כמו בְּשֶׁגַּם בסגו"ל, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה, ז), כמו שֶׁקַמְתִּי, וכן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי, כמו שֶׁאַתָּה, אף בְּשַׁגַּם כמו בְּשֶׁגַּם:
והיו ימיו וגו'. עד ק"ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כ"ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:
הנפלים. על שם שנפלווהפילואת העולם, ובלשון עברי לשון ענקים הוא:
בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין:
וגם אחרי כן. אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם:
אשר יבאו. היו יולדות ענקים כמותם:
הגבורים. למרוד במקום:
אנשי השם. אותם שנקבו בשמות, עירד, מחויאל, מתושאל, שנקבו על שם אָבְדָּן, שנמוחו והותשו. דבר אחר, אנשי שממון, ששממו את העולם:
וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאילו היה מן העליונים היה ממרידן. בבראשית רבה (כז, ד):
ויתעצב. האדם אל לבו של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם (במדבר כג, יט), וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים לב, לו), וַיִנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה (שמות לב, יד), נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי (שמואל־א טו, יא), כולם לשון מחשבה אחרת הם:
ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל־ב יט, ג), וזו כתבתי לתשובת המינים. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד, אמר לו הן, אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן, אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן, בשביל הצדיקיםהעתידים לעמוד מהם:
ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:
מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר, הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו:
כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים:
אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו, סיפר בשבחו, שנאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י, ז). דבר אחר, לִמֵּד שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים:
בדרתיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.):
את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר התהלך לפני אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו:
התהלך. לשוןעבר, וזהו שמושה של ל' [נ"א ה"א] בלשון כבדמשמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך (שם יג, יז), להבא. התהלך נח, לשעבר. הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל־א יב, יט), להבא. וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (מלכים־א ח, מב), לשון עבר, אלא שהוי"ו שבראשוהופכו להבא:
ותשחת. לשון ערוה ועבודה זרה כמו פן תשחיתון (דברים ד, טז)כי השחית כל בשר וגו':
ותמלא הארץ חמס. גזל (ס"א, שנאמר וּמִן הֶחָמָס אֲשֶּׁר בְּכַפֵּיהֶם (יונה ג, ח):
כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:
קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות (ועבודה זרה), אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים:
כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא עלהגזל:
את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט, כט), מן העיר. חָלָה אֶת רַגְלָיו (מלכים־א טו, כג), מן רגליו. דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו:
עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו:
עצי גפר. כך שמו, ולמה ממין זה, על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו:
קנים. מדורים מדורים (נ"א, קנים מתרגמינן מדורים, מדור) לכל בהמה וחיה:
בכפר. זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תָּשִׁים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומחוץ:
צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב"ר לא, יא):
ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משופע ועולה, עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה מכאן ומכאן:
בצדה תשים. שלא יפלו הגשמיםבה:
תחתים שנים ושלשים. ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעיים למדור [נ"א בהמה וחיה ועופות], תחתיים לזבל:
ואני הנני מביא. הננימוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה):
מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אונקלוס שתרגם טוֹפָנָא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שִׁנְעָר, שננערו שם כל מתי [ס"א מימי] מבול:
והקמתי את בריתי. ברית היה צריך, על הפירותשלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור:
אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:
ומכל החי .אפילו שדים:
שנים מכל. מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה:
מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:
ויעש נח .זה בנין התיבה:
ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו:
הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנושלמד נח תורה:
שבעה שבעה. כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו:
גם מעוף השמים וגו'. בטהורים הכתוב מדבר, ולמד סתום מן המפורש:
כי לימים עוד שבעה. אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפורענות, צא וחשוב שנותיו של מתושלח, ותמצא שהם כָּלִים בשנת שש מאות שנה לחיי נח:
כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על מאה ועשרים שנה:
ארבעים יום. כנגד יצירת הולד, שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים:
ויעש נח. זה ביאתו לתיבה:
נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער:
מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:
שנים שנים. כלם הושוו במנין זה, מן הפחות היו שנים:
באו אל נח. מאליהן:
בחדש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה אייר:
נבקעו. להוציא מימיהן:
תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה:
ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול:
ארבעים יום וגו'. אין יום ראשון מן המנין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כָּלִים בכ"ח בכסלו לרבי אליעזר, שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי י"ב ממרחשון וכ"ח מכסלו:
בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקדוש ברוך הוא אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום:
צפור כל כנף. דבוק הוא, צפור של כל מיןכנף, לרבות חגבים. (כנף לשון נוצה, כמו ושסע אותו בכנפיו (ויקרא א, יז), שאפילו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה):
ויסגר ה' בעדו. הגין עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו מן המים, וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא, בעד כל רחם (בראשית כ, יח), בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, עוֹר בְּעַד עוֹר (איוב ב, ד), מָגֵן בַּעֲדִי (תהלים ג, ד), הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל־א יב, יט), כנגד עבדיך:
ותרם מעל הארץ. משוקעת היתה במים אחת עשרה אמה, כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפנינו יוכיחו:
ויגברו. מאליהן:
חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים, לאחר שהושוו המים לראשי ההרים:
נשמת רוח חיים. נשימה [נ"א נשמה] של רוח חיים:
אשר בחרבה. ולא דגים שֶׁבְּיָם:
וימח. לשון וַיִפְעַל הוא, ואינו לשון וַיִפָּעֶל, והוא מִגִּזְרַת וַיִּפֶן וַיִּבֶן. כל תיבה שסופה ה"א, כגון בָּנָה, מָחָה, קָנָה, כשהוא נותן וא"ו יו"ד בראשה, נקוד בחירק תחת היו"ד:
אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה (נ"א וכוחה) דם(ב"ר לב, יא)מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻּׁלָּם (משלי יא, לא):
ויזכר אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' (בראשית ו, ה)ויאמר ה' אמחה (שם ז), והוא שם מדת הרחמים:
ויזכר אלהים את נח וגו'. מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שמשו בתיבה:
ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומיןוהנחה עברה לפניו:
על הארץ. על עסקי הארץ:
וישכו. כמו כְּשֹּׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ב, א), לשון הנחת חֵמָה:
ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהן:
ויכלא. וַיִּמָּנַע, כמו לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ, יב), לא יכלה ממך (בראשית כג, ו):
מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסורוהוא אחד בסיון. כיצד, בכ"ז בכסליופסקו הגשמים, הרי ג' מכסלו, וכ"ט מטבת הרי ל"ב, ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח, הרי ק"נ:
בחדש השביעי. סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים:
בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים, והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לד' ימים, נמצא שבט"ז בסיון לא חסרו המים אלא ד' אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת י"א אמה במים שעל ראשי ההרים:
בעשירי וגו'. נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול, ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחודש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון, והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחודש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההריםעד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן:
מקץ ארבעים יום. משנראו ראשי ההרים:
את חלון התבה אשר עשה. לצהר, ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה:
יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:):
עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב"ר לג, ה), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר (מלכים־א יז, ו):
וישלח את היונה. לסוף ז' ימים, שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים:
וישלח. אין זה לשון שליחותאלא לשון שִׁלּוּחַ, שילחה ללכת לדרכה, ובזה יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:
ויחל. לשון המתנה, וכן לִי שָּׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ (איוב כט, כא), והרבה יש במקרא:
טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רוֹחֲצוֹת (שיר השירים ה, יב), כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָם הֹמוֹת (יחזקאל ז, טז), וכמו כְּיוֹנָה פוֹתָה (הושע ז, יא):
טרף. חָטַף. ומדרש אגדה (עירובין יח:)לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם:
וייחל. הוא לשון וַיָּחֶל, אלא שזה לשון וַיִּפְעַל וזה לשון וַיִתְפָּעֵל, וַיָּחֶל וַיַמְתֵּן, וַיִּיָחֶל וַיִּתְמַתֵּן:
בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר"ה יא:):
חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה:
בשבעה ועשרים. וירידתן בחודש השני בי"ז בחודש. אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה:
יבשה. נעשה גריד כהלכתה:
אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה:
הוצא. הוֹצֵא כתיב הַיְצֵא קרי, היצא, אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:
ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:
למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:
מכל הבהמה הטהרה. אמר, לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה שבעה, אלא כדי להקריב קרבן מהם:
מנעריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נִתַּן בו יצר הרע:
לא אוסיף ולא אוסיף. כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב אֲשֶּׁר נִשְּׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו.):
עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו. ו' עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו, זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט, קור, [ס"א חורף] וכו' בבבא מציעא (קו:)(ס"א עוד כל ימי כלומר תמיד, כמו עוד טומאתו בו):
קור. קשה מחורף:
חורף. עת זרע שעורים וקטנית החריפין להתבשל מהר. קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן (
קציר. חצי ניסן ואייר וחצי סיון):
קיץ. הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ, כמו וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים (שמואל־ב טז, ב):
וחום. הוא סוף ימות החמה, חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט.), שלהי קייטאקשי מקייטא:
ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות, ולא ניכר בין יום ובין לילה:
לא ישבתו. לא יפסקוכל אלה מלהתנהג כסדרן:
וחתכם. ואימתכם, כמו תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו, כא). ואגדה, לשון חַיּוּת (שבת קנא:), שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:
לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:
בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, כלומר, כל זמן שנפשו בדמולא תאכלו הבשר:
בנפשו דמו. בעוד נפשו בו:
בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:
ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו:
לנפשתיכם. אף החונק עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם:
מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר נִמְשַּׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ (תהלים מט, יג), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:
ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש:
מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש אם לא יִגְלֶה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו, במסכת מכות (י:), הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו':
באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם אלהים וגו':
עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא:
ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו, הראשונה לברכהוכאן לצווי (כתובות ה.), ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:):
ואני הנני. מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה, ובאחרונה אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחיזוק ברית להבטחתי ואתן לך אות:
חית הארץ אתכם. הם המתהלכים עם הבריות:
מכל יצאי התיבה. להביא שקציםורמשים:
חית הארץ. להביא המזיקין, שאינן בכלל החיה אשר אתכם. שאין הילוכן עם הבריות:
והקמתי. אעשה קיום לבריתי, ומהו קיומו, את הקשת, כמו שמסיים והולך:
לדרת עולם. נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי:
בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפנילהביא חושך ואבדון לעולם:
בין אלהים ובין כל נפש חיה. בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה, אלא זהו מדרשו, כשתבא מדת הדין לקטרג (עליכם) לחייב (אתכם), אני רואה את האות ונזכר:
זאת אות הברית. הראהו הקשת ואמר לו, הרי האות שאמרתי:
וחם הוא אבי כנען. למה הוצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען:
ויחל. עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת:
איש האדמה. אדוני האדמה, כמו אִישּׁנָעֳמִי (רות א, ג):
ויטע כרם. כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורותויחורי תאנים:
ויתגל. לשון ויתפעל:
אהלה. אָהָלָה כתיב, רמז על עשרת השבטים שנקראו על שם שומרוןשנקראת אָהָלָה, שגלו על עסקי היין, שנאמר הַשֹׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו, ו):
וירא חם אבי כנען. יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו (ב"ר לו, ז), לכך הוזכר על הדבר ונתקלל:
וירא את ערות אביו. יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע.):
ויקח שם ויפת. אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, לימד (ב"ר לו, ו)על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכו בניו לקבורה, שנאמר אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר (יחזקאל לט, יא). וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת וגו' (ישעיה כ, ד):
ופניהם אחרנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית:
בנו הקטן. הפסול והבזוי, כמו הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם (ירמיה מט, טו):
ארור כנען. אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי (אחר) לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לְאֶחָיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי:
ברוך ה' אלהי שם. שעתיד לשמור הבטחתו לזרעולתת להם את ארץ כנען:
ויהי כנען עבד למו. למס עובד:
יפת אלהים ליפת. מתורגם יפתי, ירחיב:
וישכן באהלי שם. ישרה שכינתו בישראל. ומדרש חכמים (ב"ר לו, ח), אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה, והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם:
ויהי כנען עבד. אף משיגלובני שֵם, ימכרו להם עבדים מבני כנען:
ותירס. זו פרס:
להיות גבור. להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה:
גבור ציד. צָד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום:
לפני ה'. מתכויןלהקניטו על פניו:
על כן יאמר. על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר, זה, כנמרוד גבור ציד:
מן הארץ. כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם:
העיר הגדולה. היא נינוה, שנאמר וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים (יונה ג, ג):
להבים. שפניהם דומה ללהב:
ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלולאלו, ויצאו מהם פלשתים:
ואחר נפצו. מאלה נפוצו משפחות הרבה:
גבול הכנעני. סוף ארצו. כל גבול שבמקרא לשון סוף וקצה:
באכה. שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחבירו, גבול זה מגיע עד אשר תבוא למקום פלוני:
ללשנתם בארצתם. אף על פי שנחלקו ללשונות וארצות, כולם בני חם הם:
אבי כל בני עבר. הנהרהיה שֵּׁם:
אחי יפת הגדול. איני יודע אם יפת הגדול, אם שם, כשהוא אומר שם בן מאת שנה וגו' שנתים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן ת"ק שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה לנח, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, וְשֵם לא הגיע למאהעד שנתים אחר המבול:
אחי יפת. ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו:
נפלגה. נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם, למדנו שהיה עֵבֶר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו בסדר עולם (פ"א)שבסוף ימיו נתפלגו, שאם תאמר בתחילת ימיו, הרי יקטן אחיו צעיר ממנו, והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר ויקטן ילד וגו', ואחר כך ויהי כל הארץ וגו', ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת, שבשנת מות פלג נתפלגו:
יקטן. שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו:
חצרמות. על שם מקומו, דברי אגדה (ב"ר לז, ח):
שפה אחת. לשוןהקודש:
ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים (ס"א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות:
בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כולם, ולא מצאו אלא שנער:
איש אל רעהו. אומה לאומה, מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען:
הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפריקליי"ר בלע"ז:
לבנים. שאין אבנים בבבל שהיא בקעה:
ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורים טיוול"ש בלע"ז שורפים אותן בכבשן:
לחמר. לטוח הקיר:
פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:
וירד ה' לראות. לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ' נח יח):
בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתת עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
הן עם אחד. כל טובה זו יש עמהן שֶׁעַם אחד הם ושפה אחת לכולם, ודבר זה החלו לעשות:
החלם. כמו אָמְרָם עֲשׂוֹתָם, התחילו הם לעשות:
לא יבצר מהם וגו' לעשות. בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים (תהלים עו, יג):
הבה נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו היתירה:
הבה. מדה כנגד מדה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:
ונבלה. ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים, והֵ"א אחרונה יתירה, כְּהֵ"א של נרדה:
לא ישמעו. זה שואל לְבֵנָה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:
ויפץ ה' אותם משם. בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מְגוֹרַת רָשָּׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ (משלי י, כד):
ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:
שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחרהמבול:
על פני תרח אביו. בחיי אביו, ומדרש אגדה אומר (ב"ר לח, יג), שעל ידי אביו מת, שקָבַל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שֶּׁכִּתֵּת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני מִשלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן מִשֶל מי אתה, אמר להם הרן מִשֶל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם בן סרוק פירש, אוּר, בקעה, וכן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' (ישעיה כד, יד), וכן מְאוּרַת צִפְעוֹנִי (שם יא, ח), כל חוֹר וּבֶקַע [עמוק] קרוי אוּר:
יסכה. זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה:
ויצאו אתם. ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:
וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כִּבּוּד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל־ב כג, כ)וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי:
בחרן. הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם:
לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדולוכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם:
ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. [ס"א וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח, כנגד אבריו של אדם. ברש"י ישן]:
ואברכך. בממון:
והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, בֵרַכְתִי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. דבר אחר, ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם:
מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך:
אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (להלן כב, ב), כיוצא בו על אחד ההרים אשר אמר אליך (שם), כיוצא בו וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ (יונה ג, ב):
ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה (להלן מח, כ):
אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עֲשָׂאוּם. ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא, א), וישראל עשה חיל (במדבר כד, יח), לשון קונה וכונס:
ויעבר אברם בארץ. נכנס לתוכה:
עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם:
אלון מורה. היא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראלשבועת התורה:
והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש את ארץ ישראלמזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כְּשֶׁחִלֵּק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם(להלן יד, יח)לפיכך ויאמר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:
ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורתארץ ישראל:
ויעתק משם. אָהָלֹה:
מקדם לבית אל. בְּמִזְרָחָהּ של בית אל, נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מיָם:
אהלה. אָהָלָה כתיב, בתחילה נטע את אהל אשתו, ואחר כך את שלו:
ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו לְהִכָּשֵׁל שם על עֲוֹן עָכָן, והתפלל שם עליהם:
הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל להר המוריה שהיא נחלתו:
רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו מַשִּׁיאוֹ לצאת ממנה:
הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה מתוך [מרוב] צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה. דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביפיה. ופשוטו של מקרא, הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יָפְיֵךְ, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו, הנה נא אדני סורו נא (להלן יט, ב):
למען ייטב לי בעבורך. יתנו לימתנות:
ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואםמצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה:
ויהללו אתה אל פרעה. הִלְּלוּהָ ביניהם, לומר הגונה זו למלך:
ולאברם היטיב. פרעה בעבורה:
וינגע ה' וגו'. במכת רָאֲתָן לקה, שהתשמיש קשה לו:
ואת ביתו. כתרגומו וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ. ומדרשו לרבות כְּתָלָיו עמודיו וכליו:
על דבר שרי. על פי דִּבּוּרָהּ, אומרת למלאך הַךְ, והוא מכה:
קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג, כ):
ויצו עליו. על אודותיו, לשלחו ולשמרו:
וישלחו. כתרגומו וְאַלְוִּיאוּ:
ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל, כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מְהַלֵּךְ, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל היא, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ:
כבד מאד. טעון משאות:
וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו פרעהקפותיו:
מנגב. ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען:
אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה':
ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, הליכתו עםאברם:
ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר:
ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נִתְנָה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט [בן אחיו] יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז ישב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין:
אנשים אחים. קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים:
אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב לא אתרחק ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו':
ואימנה. אַיְמִין את עצמי, כמו וְאַשְׂמְאִילָה אַשְׂמְאִיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לִינָקֵד וְאַיְמִינָה, כך מצינו במקום אחר (שמואל־ב יד, יט)אִם אִשׁ לְהֵמִין, ואין נקוד לְהַיְמִין:
כי כלה משקה. ארץ נחלי מים:
לפני שחת ה' את סדום ואת עמרה. היה אותומישור:
כגן ה'. לאילנות:
כארץ מצרים. לזרעים (ב"ר מא, ז):
באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשה לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:):
ככר. מישור כתרגומו:
מקדם. נסע מאצל אברם (ממזרחו), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:
ויאהל. נטע אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום:
ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו מכאן (יומא לח:)שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי י, ז):
רעים. בגופם:
וחטאים . בממונם:
לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו:
אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיבוירא ה' אל אברם, באותה שעה כשר היה, וק"ל):
אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר לְהִמָּנוֹת, כך זרעך לא יִמָּנֶה:
ממרא. שֵםאדם:
אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם פּוֹל לתוך כבשן האש:
מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל:
ברע. רע לשמים ורע לבריות:
ברשע. שנתעלה ברשען:
שנאב. שונא אביו שבשמים:
שמאבר. שָׂם אֵבֶר לָעוּףולקפוץ, ולמרוד בהקדוש ברוך הוא:
בלע. שםהעיר:
עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדותהרבה:
הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים לתוכוונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו:
שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר:
ובארבע עשרה שנה .למרדן:
בא כדרלעמר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה:
והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים:
הזוזים. הםזמזומים:
בהררם. בהר שלהם:
איל פארן. כתרגומו מֵישַׁר. ואומר אני, שאין אֵיל לשון מישור, אלא מישור של פארן אֵיל שמו ושל ממרא אֵלוֹנֵי שמו, ושל ירדן כִּכָּר שמו, ושל שטים אָבֵל שמו, אָבֵל הַשִׁטִּים, וכן בַּעַל גָּד (יהושע יא, יז)בַּעַל שמו, וכולם מתורגמין מֵישַׁר, וכל אחד שמו עליו:
על המדבר. אצל המדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ):
עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן לְהִשָּׁפֵט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט:
שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד:
בחצצן תמר. הִיא עֵין גֶּדִי, מקרא מלא בדברי הימים (ב כ, ב)ביהושפט:
ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברם מלרדוף אחריהם:
בארות בארות חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה לטיט של בנין. ומדרש אגדה, שהיה הטיט (מוגבל) [מגובל] בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז):
הרה נסו. לְהַר נָסוּ (הֶרָה כְּמוֹ לְהַר), כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הֵ"א בסופה. ויש חילוק בין הֶרָה לְהָהָרָה שהֵ"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הֶרָה כמו לְהַר, או כמו אֶל הַר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחילה. וכשהוא נותן הֵ"א בראשה לכתוב הָהָרָהאו הַמִּדְבָּרָה, פתרונו כמו אֶל הָהָר או כמו לְהָהָר (ס"א להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה:
והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום:
ויבא הפליט. [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה). ומדרש בראשית רבה (מב, ח), זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, שנאמר הנפילים היו בארץ וגו', ומתכוין שְׁיֵהָרֵג אברם וישא את שרה:
העברי. שבא מעבר הנהר:
בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית [ס"א, דבר אחר שֶׁהִשִׂיאוּ לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר]:
וירק. כתרגומו וְזָרֵיז, ארמי"ר בלע"ז. וכן והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי (שמות טו, ט), וכן וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר (תהלים לה, ג):
חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חֲנוֹךְ לַנַּעַר (משלי כב, ו), חנוכת המזבח (במדבר ז, יא), חֲנֻכַּת הַבַּיִת (תהלים ל, א), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר:
שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.)אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו:
עד דן. שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל:
ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן:
לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחציו הראשון נעשה לו נס,וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים:
עד חובה. אין מקום ששמו חובה, אלא דן קורא חובה, על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם:
עמק שוה. כך שמו, כתרגומו לְמֵישַׁר מַפְנָא, פנוי מאילנות ומכל מכשול:
עמק המלך. בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא, בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברם עליהם לנשיא אלהים ולקצין:
ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא שם בן נח (נדרים לב:):
לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו:
קנה שמים וארץ. כמו עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהלים קמו, ו), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו:
אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל (הושע יא, ח):
ויתן לו. אברם,מעשר מכל אשר לו, לפי שהיה כהן:
תן לי הנפש. מן השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם, תן דוֹנֵא"שׁ בלע"ז:
הרמתי ידי. לשון שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (להלן כב, טז), נשבע אני, וכן נתתי כסף השדה קח ממני (להלן כג, יג), נותן אני לך כסף השדה קָחֵהוּ ממני:
אם מחוט ועד שרוך נעל. אֱעַכֵּב לעצמי מן השבי:
ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לאאקח:
ולא תאמר וגו'. שהקדוש ברוך הוא הבטיחני לְעַשְּׁרֵנִי, שנאמר ואברכך וגו':
הנערים. עֲבָדַי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', אף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר הוּא ועבדיו וַיַּכֵּם, וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָהוּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ (שמואל־א ל, כד), ולכך נאמר וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט (שם פסוק כה), לא נאמר והלאה, לפי שכבר ניתן החוק בימי אברם:
אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג. אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם
אנכי מגן לך. מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד:
הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב, יב), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב לא, יב), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס. ולי נראה ער ועונה, מגזרת וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה, ב), וערירי לשון חרבן, וכן עָרוּ עָרוּ (תהלים קלז, ז), וכן עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג, יג), וכן עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמיה נא, נח), וכן כִּי אַרְזָה עֵרָה (צפניה ב, יד):
ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו ועל פיך ישק (להלן מא, מ), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי:
דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים:
הן לי לא נתתה זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי:
ויוצא אותו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן, שָׂרַי לא תלד, אבל שָׂרָה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלהלמטה:
והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע:
ויחשבה לו צדקה. הקדוש ברוך הוא חֲשָׁבָהּ לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה [ס"א בָּנַי], אמר לו הקדוש ברוך הוא בזכות הקרבנות:
עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה:
ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד:
ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד:
ותור וגוזל. תור ובן יונה:
ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת עמו ברית לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בְּתָרֶיהָ, כמו שנאמר להלן הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל (ירמיה לד, יט), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש:
ואת הצפר לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וגו' (תהלים כב, יג), ואומר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח, כ), ואומר (שם פסוק כא)וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), לפיכך בִּתֵּר הבהמות, רמז שיהיו האומות כָּלִים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם:
העיט. הוא עוף, על שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל (שמואל־א טו, יט):
על הפגרים. על הבתרים. [ס"א הפגרים מתרגמינן פַּגְלַיָּא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פַּלְגַיָּא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פַּלְגַיָא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פַּגְלַיָא לשון פִּגּוּל, כמו פִּגּוּל הוא (ויקרא יט, ז), לשון פגר]:
וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו יַשֵּׁב רוּחוֹ (תהלים קמז, יח), רמז שיבוא דוד בן ישי לְכַלּוֹתָם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח:
והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחושך של גליות:
כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידתמשה:
בארץ לא להם. לא נאמר בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם, ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו', וביצחק גור בארץ הזאת, וְיַעֲקֹב גָר בְּאֶרֶץ חָם (תהלים קה, כג), לגור בארץ באנו (להלן מז, ד):
וגם את הגוי. וגם, לרבות ארבע מַלְכֻיּוֹת, שאף הם כָּלִים על ששעבדו את ישראל:
דן אנכי. בעשר מכות:
ברכוש גדול. בממון גדולכמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו):
ואתה תבוא. ולא תראה כלאלה:
אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, למדך שעשה תרח תשובה:
תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום מרדעשו:
ודור רביעי. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלשה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מְדַבֵר עמו וכרת ברית זו, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץהיה:
כי לא שלם עון האמורי. להיות מִשְׁתַּלֵּחַ מארצו עד אותו זמן, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה (ישעיה כז, ח):
ויהי השמש באה. כמו ויהי הם מריקים שקיהם (להלן מב, לה), וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ (מלכים־ב יג, כא), כלומר ויהי דבר זה:
השמש באה. שקעה:
ועלטה היה. חָשַׁךְ היום:
והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו הַמַּלְכֻיּוֹת עובדי כוכבים בגיהנם:
באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבאה כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בָּא, קָם, שָׁב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ (רות א, טו), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה (אסתר ב, יד):
לזרעך נתתי. אמירתו של הקדוש ברוך הוא כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב):
הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לְשַׁחְוָור וישתחוו לך:
את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה יא, יד):
ואת הרפאים. ארץ עוג, שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג):
שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר:
אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס:
אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוךביתי:
לקול שרי. לרוח הקודששבה:
ותקח שרי. לְקָחַתָּהּ בדבריםאַשְׁרֵיךְ שֶׁזָּכִית לִידָּבֵק בגוף קדוש כזה:
מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שניםולא ילדה לבעלה חייב לישאאחרת:
לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל:
ויבא אל הגר ותהר. מביאהראשונה:
ותקל גברתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סְתָּרָה כִּגְלוּיֶהָ, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה:
חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליךאני מטיל העונש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע בזיוניושותק:
אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בֵּינְךָ שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וּבֵינַיִּךְ, שהכניסה עין הרע בעיבּוּרה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הִנָּךְ הָרָה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון:
ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי:
אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזהאני באה:
ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שָׁלוּחַ לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה:
הנך הרה. כשתשובי תהרי, כמו הִנָּךְ הָרָה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז):
וילדת בן. כמו וְיוֹלֶדֶת, ודומה לו ישַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים (ירמיה כב, כג):
וקראת שמו. צווי הוא, כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק:
פרא אדם. אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב וישב במדבר ויהי רובה קשת:
ידו בכל. לסטים:
ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו:
ועל פני כל אחיו ישכן. שיהיה זרעו גדול:
אתה אל ראי. נקוד חטף קמץ, מפני שהוא שם דבר, אֱלוֹהַּ הָרְאִיָּה, שרואה בעלבון של עלובין. [ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו]:
הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחיו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מוֹת נָמוּת (שופטים יג, כב), וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה:
באר לחי רואי. כתרגומו בֵּירָא דְּמַלְאַךְ קַיָמָא אִתַּחֲזֵי עֲלַה:
ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וְקָרָאת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקודש עליווקראו ישמעאל:
ואברם בן שמונים שנה וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"גשנה כשנימול, ולא עיכב:
אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושוכך, די שלו, והכל לפי הענין:
התהלך לפני. כתרגומו פְּלַח קֳדָמַי, הדבק בעבודתי:
והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, הֶיֵה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים, ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמניןאבריך:
ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו:
ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקודש נצבתעליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דרבי אליעזר מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט):
כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחילה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחילה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד שנתוספה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז):
ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו:
והקמתי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים:
לאחזת עולם. ושם אהיה לכם לאלהים, אבל בן ישראל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אֱלוֹהַּ:
ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו. זאת בריתי אשר תשמרו וגו' המול לכם וגו':
ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו:
ובין זרעך אחריך. העתידין לְהִוָּלֵד אחריך:
המול. כמו לְהִמּוֹל, כמו שאתה אומר עֲשׂוֹת כמו לַעֲשׂוֹת:
ונמלתם. כמו וּמַלְתֶּם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נוֹשֵׁךְ ונ' של נוֹשֵׂא. וּנְמַלְתֶּם כמו וּנְשָׂאתֶם, אבל יִמּוֹל לשון יִפָּעֵל [ס"א יִתְפָּעֶל], כמו יֵעָשֶׂה, יֵאָכֵל:
יליד בית. שֶׁיְלָדַתּוּ השפחה בבית [בביתך]:
ומקנת כסף. שקנאו משנולד:
המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו, ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחד [ס"א לאחר שמונה ימים], כמו שמפורש במסכת שבת (קלח:):
וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא ניכר בין זכרלנקבה:
אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה:
ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו:
לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל:
וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה לנערותהשנאמר היתה לי עדנה (להלן יח, יב):
וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא הניקה את כולם. הוא שנאמר היניקה בנים שרה. בראשית רבה רמזו במקצת (נג, ט):
ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס וַחֲדִי לשון שמחה, ושל שרה לשון מָחוֹךְ, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם:
הלבן. יש תמיהות שהן קיימות, כמו הַנִגְלֹה נִגְלֵיתִי (שמואל־א ב, כז), הֲרוֹאֶה אַתָּה (שם־ב טו, כז), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי:
ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר, ובא תַּשׁוּת כחלעולם, צא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן בני ס' ובני ע':
לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה:
יחיה לפניך. יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני, פְּלַח קֳדָמַי:
אבל. לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים־ב ד, יד):
וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים, על שם עשרה נסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם. [ס"א,
והקימותי את בריתי אתו למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמתי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמתי את בריתי אתו, ולא עם אחרים: ואת בריתי אקים את יצחק. למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן. דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק]:
את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק:
שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו, כמו נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כה, יד):
מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום:
בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא [בוש מן] הליצנים, ושלא יהיו אויביו [ס"א אוהביו] ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום:
וימל. לשון וַיִפְעַל:
בהמולו. בְּהִפָּעֲלוֹ כמו בְּהִבָּרְאָם (לעיל ב, ד): [נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקדוש ברוך הוא שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית, לו לא נאמר, אלא עמו, בראשית רבה. רש"י ישן]:
בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בואת:
בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנהולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו:
וירא אליו. לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו:
באלני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו:
ישב. יָשַׁב כתיב,בִּקֵש לעמוד, אמר לוהקדוש ברוך הוא שֵב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פב, א):
פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו:
כחם היום. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמותאנשים:
והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות, תדע לך שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הָפְכִּי, ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדתָּ שהאחד היה מציל:
נצבים עליו. לפניו,כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ)אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים:
וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם (ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו. (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא מציעא (פו:)כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוהו דהוה שָרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם:
ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול.דבר אחר, קודש הוא, והיה אומר להקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר כן, אלא אם כן קודם גזירת ק"כ שנה. ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י):
יקח נא. על ידי שָׁלִיחַ, והקדוש ברוך הוא שילם לבניו על ידי שָׁלִיחַ, שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע (במדבר כ, יא):
ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו, אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם:
תחת העץ. תחת האילן:
וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וסעדו לבכם. בנביאים, סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם (שופטים יט, ה). בכתובים, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד, טו). אמר רבי חמא, לְבַבְכֶם אין כתיב כאן, אלא לִבְּכֶם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים:
אחר תעברו. אחר כןתלכו:
כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם עלילכבודי:
כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן באו בצל קורתי (להלן יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י), כי על כן לא נתתיה (שם לח, כו), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא):
קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים, לכסות את הקדירה לשאוב אתהזוהמה:
בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו, כדי להאכילן ג' לשונותבחרדל (בבא מציעא פו:):
אל הנער. זה ישמעאל, לחנכובמצות:
ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה:
חמאה. שומן החָלָב שקולטין מעל פניו:בור"א בלע"ז:
ובן הבקר אשר עשה. אשר תיקן, קמא קמא שתיקן, אמטי ואייתיקמייהו:
ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג:
ויאמרו אליו. נקוד על אי"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו',וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו אַיּוֹ אברהם. למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פז.)איתא, יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס של ברכה:
הנה באהל. צנועה היא:
כעת חיה. כָּעֵת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כְּעֵת אלא כָּעֵת
כָּעֵת חַיָה. כָּעֵת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כולכם שלמים וקיימים:
שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן. [אלישע אמר לשונמית לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן, וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, אותן המלאכים שֶׁבִּשְּׂרוּ את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו']:
והוא אחריו. הפתח היה אחר המלאך:
חדל להיות. פסקממנה:
ארח כנשים. אורח נדות:
בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הַקְרָבַיִם הללו טעונין ולד, הַשָּׁדַיִם הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח):
עדנה. צִחֲצוּחַ בשר, ולשון משנה משיר את השיער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן, זמן וסת נדות:
האף אמנם. הגם אמת אלד:
ואני זקנתי. שִׁנָּה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן:
היפלא. כתרגומו הֲיִתְכַּסִּי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני:
למועד. לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול, לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאֲחֶרֶת:
כי יראה וגו' כי צחקת. כי הראשון משמש לשון דְהָא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שֶׁיָּרֵאָה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כִדְּבָרֵךְ הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא:
וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו), שגדול כח מתנת עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים:
לשלחם. ללוותם, כסבור אורחים הם:
המכסה אני. בתמיה:
אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידן וגו' בֹּאֲכָה סְדֹמָה ועמֹרה וגו', קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:
ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ:
כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מוֹדַע לְאִישָׁהּ (רות ב, א), הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שם ג, ב), ואדעך בשם (שמות לג, יז), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מְצַוֶּה את בניו עלי, לשמור דְּרָכַי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה בניו וגו', אין למען נופל על הלשון:
יצוה. לשון הוֹוֶה, כמו כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א, ה):
למען הביא. כך הוא מְצַוה לבניו, שִמרו דרך ה' כדי שיביאה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאילו אינו מת:
ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו:
כי רבה. כל רָבָּה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גְּדוֹלָה, או גָּדְלָה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גָּדְלָה כְּבָר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ (רות א, טו):
ארדה נא. לִמֵּד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בִרְאִיָּה, הכל כאשר פירשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם:
הכצעקתה. שלמדינה:
הבאה אלי עשו. (וכן) [ואם] עומדים במרדם, כָּלָה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אֲכַלֶּה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיְך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת רִיבָה אחת, שהרגוה במיתה משונה, על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:):
ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוָום שם:
ואברהם עודנו עמד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד על אברהם, אלא תיקון סופרים הואזה:
ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה וַיִגַּשׁ יוֹאָב וגו' (שמואל־ב י, יג), והגשה לפיוס וַיִגַּשׁ אֵלָיויְהוּדָה, והגשה לתפלה וַיִגַּשׁ אֵלִיָהוּ הַנָּבִיא (מלכים־א יח, לו), ולכל אלה נכנס [ס"א ניגש] אברהם, לְדַבֵּר קשות ולפיוס ולתפלה:
האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שֶׁתִּרְגְמוֹ לשון רוגז, כך פירושו, הַאַף יַשִּׁיאַךָ שתספה צדיק עם רשע:
אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי ה' מקומות יש, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים:
חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבולולדור הפלגה:
כדבר הזה. לא הוא ולא כיוצא בו:
חלילה לך. לעולםהבא:
השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:
אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב:
ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:
התשחית בחמשה. והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:
אולי ימצאון שם ארבעים. וְיִמָּלֵטוּ ד' כרכים. וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם:
הואלתי. רציתי, כמו ויואל משה:
אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולאמצא:
וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין:
ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית:
שני המלאכים. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבאלרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:
המלאכים. ולהלן קְרָאָם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קְרָאָם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים:
בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם לְלַמֵּד עליהם סניגוריא:
ולוט ישב בשער סדום. יָשַׁב כתיב, אותו היום מִנּוּהוּ שופטעליהם:
וירא לוט וגו'. מבית אברהם למד לחזר על האורחים:
הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה:
סורו נא. עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו:
ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחילה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחילה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו:
ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול:
כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:
ויסרו אליו. עִקְמוּ את הדרך לצד ביתו:
ומצות אפה. פסח היה:
טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רֶשַׁע, נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, ואנשי סדום רעים וחטאים:
כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד איןבהם:
ונדעה אותם. במשכב זכר, כמו אשר לא ידעואיש:
האל. כמו האלה:
כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי, על אשר באו בצל קורתי. תרגום בִטְלַל שֵׁרוּתִי, תרגום של קורה שֵׁרוּתָא:
ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדיןוהתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זרה הלאה (במדבר יז, ב), הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל־א כ, כב). גֶּשׁ הָלְאָה,הִמָּשֵׁךְ להלן, בלשון לע"ז טריטידנו"ש, ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי (ישעיה סה, ה), וכן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מט, כ), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחים, איך מִלָּאֲךָ לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גֶשׁ הָלְאָה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרייחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, וְנַעֲשֵׂתָ מוכיח אותנו:
הדלת. היא הסובבת לנעול ולפתוח:
פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין:
בסנורים. מכת עִוָּרוֹן:
מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחילה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם:
עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי יש לך עוד בעיר הזאת, חוץ מאשתך ובנותיך שבבית:
חתן ובניך ובנותיך. אם יש לך חתןאו בנים ובנות, הוצא מן המקום:
ובניך. בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סניגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות. קרי ביה מי לך פֶּה:
חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר:
לוקחי בנותיו. שאותן שבבית ארוסותלהם:
ויאיצו. כתרגומו וּדְחִיקוּ, מִהֲרוּהוּ:
הנמצאת. המזומנות לך בבית להצילם. ויש מדרש אגדה, אך זה ישובו של מקרא:
תספה. תהיה כלה, עד תום כל הדור, מתורגם, עַד דְּסַף כָּל דָּרָא:
ויתמהמה. כדי להציל את ממונו:
ויחזיקו. אחד מהם היה שָׁלִיחַ להצילו, וחבירו להפוך את סדום, לכך נאמר ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:
המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון:
אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נִצּוֹל, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נִצּוֹל:
בכל הככר. ככר הירדן:
ההרה המלט. אצל אברהם בְּרַח, שהוא יושב בהר, שנאמר ויעתק משם ההרה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלֹה בתחלה, ואף על פי שכתוב ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון.
המלט לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא, אשמוצי"ר בלע"ז, וכן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיה סו, ז), שנשמט העובר מן הרחם. כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהלים קכד, ז), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיה מו, ב), להשמיט משא הָרֵעִי שֶׁבְּנִקְבֵיהֶם:
אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:)ששם זה קודש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בְּבָעוּ כְעַן ה':
אל נא. אל תאמרו אלי להמלט ההרה:
נא. לשון בקשה:
פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה בני העיר, והייתי נִרְאֶה צדיק וכדאי לְהִנָּצֵל, וכשאבוא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים־א יז, יח), עד שלא באת אצלי, היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה עמי ואני צַדֵּקֶת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רְשָׁעָה:
העיר הזאת קרבה. קרובה ישיבתה, נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן נ"ב שנה, שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם, כיצד, פלג חי אחרי הולידו את רעו ר"ט שנה, צא מהם ל"ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל', הרי ס"ב, ומנחור עד שנולד תרח כ"ט, הרי צ"א, ומשם עד שנולד אברהם ע', הרי קס"א, תן להם מ"ח, הרי ר"ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ"ב שנה, וצוער אִיחֲרָה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א:
הלא מצער הוא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה:
ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר קטנה היאואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה:
גם לדבר הזה. לא דייך שאתה ניצל, אלא אף כל העיר אציל בגללך:
הפכי. הופך אני, כמו עד בֹּאי, אחרי רֹאי, מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיה לא, יט):
כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן:
כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד:
על כן קרא שם העיר צוער. על שם והיא מצער:
וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו:
המטיר על סדום. בעלות השחרכמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקדוש ברוך הוא אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חֲרֵבִין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבין, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים:
המטיר וגו' גפרית ואש. בתחילה מטר, ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ"ה):
מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו נְשֵׁי למך, ולא אמר נָשַׁי. וכן אמר דוד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים־א א, לג), ולא אמר מֵעֲבָדַי. וכן אחשורוש אמר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, ולא אמר בִּשְׁמִי. אף כאן אמר מאת ה', ולא אמר מאתו:
מן השמים. הוא שאמר הכתוב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וגו' (איוב לו, לא), כשבא לְיַסֵּר את הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד):
ויהפך את הערים וגו'. ארבעתן יושבות בסלע אחד, והפכן מלמעלה למטה, שנאמר בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וגו' (איוב כח, ט):
ותבט אשתו מאחריו. של לוט:
ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:
קיטר. תימור של עשן, טורק"א בלע"ז:
הכבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:
ויזכר אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו:
כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום:
אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד:
ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב, כמו בדור המבול:
ותשקין וגו'. יין נזדמן להן במערה, להוציא מהן שתי אומות:
ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה לִמְדַּתָּהּ, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש:
ובקומה. של בכירה נקוד, לומר, שבקומה ידע, ואף על פי כן לא נשמר ליל שנימלשתות. [אמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו]:
ותהרין וגו'. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה:
מואב. זו שלא היתה צנועה (נ"א פירסמה) פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קְרָאַתּוּ בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון ואל תתגר בם (דברים ב, יט), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו:
ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים, נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שֵם רע שבא על בנותיו:
ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוּקָחָה לבית פרעה על ידי כן:
אל שרה אשתו. על שרה אשתו, כיוצא בו אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וגו' וְאֶל חָמִיהָ (שמואל־א ד, כא), שניהם בלשון על:
לא קרב אליה. המלאך מנעו, כמו שנאמר לא נתתיך לנגוע אליה:
הגוי גם צדיק תהרג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שֶׁהַרַגְתָּם על לא דבר, כשם שאתה אומר להרגני:
גם הוא. לרבות עבדים וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים שלה את כולם שאלתי ואמרו אחיה הוא:
בתם לבבי. שלא דִמִּיתִי לַחֲטוֹא:
ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה:
ידעתי כי בתם לבבך וגו'. אמת שלא דִמִּיתָ מתחילה לַחֲטוֹא, אבל נקיון כפיםאין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן):
לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מֵחֲטוֹא, ולא נתתי לך כח, וכן ולא נתנו אלהים (להלן לא, ז), וכן וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא (שופטים טו, א):
השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה,או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו):
כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפללבעדך:
מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הורגלה לבא על בִּרְיָה באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע, ושל קטנים, ושל רֵעִי, ואזנים וחוטם:
רק אין יראת אלהים. אַכְסַנָּאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא:
אחתי בת אבי הוא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לגוי, וכדי לאַמת דבריוהשיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכך אמר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו:
אך לא בת אמי. הרן מאֵם אחרת היה:
ויהי כאשר התעו אתי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישבו עוד דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו, כשהוציאני הקדוש ברוך הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, ידעתי שאעבור בִּמְקוֹם רשעים, ואומר לה זֶה חַסְדֵּךְ:
כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים, אלהים חיים, אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו עמו, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולֶה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (להלן כא, יד), תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד (תהלים קיט, קעו), יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב לח, מא), יֵצְאוּ וְיִתְעוּ לבקש אכלם:
אמרי לי. עלי, וכן וישאלו אנשי המקום לאשתו (להלן כו, ז), על אשתו. וכן ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), כמו על בני ישראל. פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ (שופטים ט, נד):
ויתן לאברהם. כדי שיתפייס ויתפלל עליו:
הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הנה אשתך קח ולך, לפי שנתיָרֵא, שהמצריים שטופי זמה:
ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים לכל אשר אתך יכסו עיניהם שלא יֵּקִילוּךְ, שאילו השיבותִיךְ ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסֵךְ, יהיו יודעים שעל כרחי השיבותִיךְ, ועל ידי נס:
ואת כל. ועם כל באי עולם:
ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוַכֵּחַ, ולהראות דברים ניכרים הללו, ולשון הוכחה בכל מקום, בֵּרוּר דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגמו וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ. ויש מדרשי אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי:
וילדו. כתרגומו וְאִתְרְוָחוּ, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם:
בעד כל רחם. כנגד כל פתח:
על דבר שרה. על פי דִּבּוּרָהּ של שרה:
וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו לכאן, לְלַמֶּדְךָ שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שֶׁרִפָּא את אבימלך:
פקד את שרה כאשר אמר. בהריון:
כאשר דבר .בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו', דבור, היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה:
ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:
לזקניו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה, את המועד אשר דיבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד:ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ורבי חמא אומר לשבעה חדשים:
יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:
מי מלל לאברהם. לשון שֶׁבַח וחשיבות, כמו מִי פָעַל וְעָשָׂה (ישעיה מא, ד), מִי בָרָא אֵלֶּה (שם מ, כו), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקדוש ברוך הוא מבטיח ועושה:
מלל. שינה הכתוב ולא אמר דִּבֵּר, גימטריא שלו מאה, כלומר לסוף מאה לאברהם:
היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו הַשָּׂרוֹת בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אֲסוּפִי הביאה מן השוק:
ויגמל. לסוף כ"דחודש:
משתה גדול. שהיו שם גדולי הדורשֵׁם ועבר ואבימלך:
מצחק. לשון עבודה זרה, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמו יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּוגו' (שמואל־ב ב, יג):
עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואומר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימא כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וגו', וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כו, יח־יט):
עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק, אפילו אינו בני, אין זה כדאי לִירַשׁ עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו:
על אודות בנו. ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על שאמרה לו לשלחו:
שמע בקלה. בקול רוח הקודש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:
לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה:
ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה, וְאָחֲזַתּוּ חַמָּה, ולא יכול לילך ברגליו:
ותלך ותתע. חזרה לגִלּוּלֵי ביתאביה:
ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתותהרבה:
מנגד . מרחוק:
כמטחוי קשת. כשתי טיחות, והוא לשון יְרִיַּית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כִמְטַחֵי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), מגזרת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיה יט, יז), ומגזרת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִׁכּוֹר (תהלים קז, כז), וכן קַצְוֵי אֶרֶץ (שם סה, ו), מגזרת קָצֶה:
ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק:
את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל:
באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק. אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנוֹ, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כְּשֶׁהִגְלָם נבוכדנצר, שנאמר מַשָּׂא בַּעְרָב וגו' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וגו' (ישעיה כא, יג־יד), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשַבָאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וִירַחֲמוּ עלינו, שנאמר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם), (אל תקרי דְדָנִים, אלא דוֹדִים), ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו וּפְתָחוֹ, הרוח נכנסת בגופו ומת:
רבה קשת. יורה חצים בְּקֶשֶׁת:
קַשָּׁת. על שם האומנות, כמו חַמָּר, גַמָּל, צַיָּד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו':
מארץ מצרים. מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי:
אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:
ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן:
כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הנה ארצי לפניך:
והוכיח. נִתְוַכֵּחַ עמו על כך:
בעבור תהיה לי. זאת:
לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו ועדה המצבה:
כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו, שלו היא, ועלו לקראת אברהם:
אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא, מה):
ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שֶׁמִשֶּׁלִי אכלתם, מִשֶּׁל מי שאמר והיה העולם אכלתם:
ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו, שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר ויעבור אברם, ויעתק משם, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שְׁלָחוֹ פרעה, מיד וילך למסעיו עד ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתרים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א):
אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:)אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זְבַח אותו לְפָנַי, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מְיַרְאֵנִי, אילו אמר הקדוש ברוך הוא זְבַח עצמך לפני, לא הייתי מעכב:
הנני. כך היא עֲנָיָיתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון הוא:
קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בְּזוֹ הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש:
את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק, ולמה לא גילה לו מתחילה, שלא לערבבו פתאום, וְתָזוּחַ דעתו עליו וְתִטָּרֵף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור:
ארץ המריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (ב ג, א)לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. ורבותינו פירשו, על שֵׁם שֶׁמִּשָּׁם הוראה יצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים:
והעלהו. לא אמר לו שְׁחָטֵהוּ, לפי שלא היה חפץ הקדוש ברוך הוא לְשָׁחֲטוֹ, אלא לְהַעֲלֵהוּ להר לעשותו עולה, וּמִשֶּׁהֶעֱלָהוּ, אמר לו הורידהו:
אחד ההרים. הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים [ס"א משהה לצדיקים] ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך (לעיל יב, א), וכן ביונה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה (יונה ג, ב):
וישכם. נזדרז למצוה:
ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה:
את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו:
ויבקע. תרגומו וְצַלַּח, כמו וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן (שמואל־ב יט, יח), לשון ביקועפינדר"א בלע"ז:
ביום השלישי. למה איחר מלהראותומיד, כדי שלא יאמרו הַמָּמּוֹ וְעִרְבְּבוֹ פתאום וְטִרֵף דעתו, ואילו היה לו שהות להִמָלֵך אל לבו, לא היה עושה:
וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:
עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך:
ונשובה. נתנבא שישובו שניהם:
המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב), וְשֶׁמַּכְשֶׁרֶת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה:
וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:
יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לְהִשָּׁחֵט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה:
ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה, והוא לשון עֲקֻדִּים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר:
אברהם אברהם. לשון חִבָּה הוא, שכופל את שמו:
אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:
כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה (תהלים פט, לה), כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שְׁחָטֵהוּ אלא הַעֲלֵהוּ, אַסִּקְתֵּיהּ אַחְתֵיהּ:מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חִבָּתִי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואים כי ירא אלהים אתה:
והנה איל. מוכן היה לכך מששת ימיבראשית:
אחר. אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וּזְקַף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹהִי בָּתַראִלֵּין. [ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם]:
בסבך. אילן:
בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם, והשטן סובכו ומערבבובאילנות:
תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשויה בבני, כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאילו הוא מופשט, כאילו הוא נקטר ונעשה דשן:
ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות:
אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יֵרָאֶה הקדוש ברוך הוא לעמו:
היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שֶׁיֵּאָמֵר היום הזה בכל הדורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:
ברך אברכך. אחת לאב ואחת לבן:
וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה:
אחרי הדברים האלה ויגד וגו'. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי לְהַשִּׂיאוֹ אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בִּשְּׂרוֹ הקדוש ברוך הוא שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה:
גם הוא. אף היא השוָותה משפחותיה למשפחות אברהם י"ב, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פִלֶּגֶשׁ:
ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי:
שני חיי שרה. כולן שוין לטובה:
בקרית ארבע. על שם ארבע ענקים שהיו שם, אחימן ששי ותלמי ואביהם. דבר אחר, על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו,אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה:
ויבא אברהם. מבארשבע:
לספד לשרה ולבכתה. ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:
גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת, ונתיישבתי עמכם. ומדרש אגדה, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת:
אחזת קבר. אחוזת קרקע לביתהקברות:
לא יכלה. לא ימנע, כמו לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ, יב), וכמו ויכלא הגשם (לעיל ח, ב):
נפשכם. רצונכם:
ופגעו לי. לשון בקשה, כמו אַל תִּפְגְּעִי בִי (רות א, טז):
המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר, שכפולה בזוגות:
בכסף מלא. אשלם כל שויה, וכן דוד אמר לְאֲרַוְנָה בְּכֶסֶף מָלֵא (דברי הימים־א כא, כד):
ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה:
לכל באי שער עירו. שכולן בטלו ממלאכתן, ובאו לגמול חסד לשרה:
לא אדני. לא תקנה אותה בדמים:
נתתי לך. הרי היא כמו שנתתיה לך:
אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם, אני אי אפשי בכךאך אם אתה לו שמעני, הלואי ותשמעני:
נתתי. דונא"י בלע"ז, מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי לךכבר:
ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו, מה היא חשובה לכלום, אלא הנחאת הַמֶּכֶר, ואת מתך קבור:
וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, צנטינאר"ש בלע"ז:
ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנָה וגו':
בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם הקנהולו:
ברך את אברהם בכל. בַכֹּל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאואשה:
זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זְקַן:
תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך ליטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה:
ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעךוגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:
מבית אבי. מחרן:
ומארץ מולדתי. מאורכשדים:
ואשר דבר לי. לצרכי, כמו אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים־ב ב, ד). וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם, עַלַי, עַלוֹהִי, עַלֵיהוֹן, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עִמִּי, עִמֵּהּ, עִמְּהוֹן, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם:
ואשר נשבע לי. בין הבתרים:
ונקית משבעתי וגו'. וקח לו אשה מבנות ענר אשכולוממרא:
רק את בני וגו'. רק מעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור:
מגמלי אדניו. נִכָּרִין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין, מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:
וכל טוב אדניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם:
ארם נהרים. בין שתי נהרותיושבת:
ויברך הגמלים. הרביצם:
אתה הכחת. ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם, ולשון הוכחת, ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז:
ובה אדע. לשון תְּחִנָּה, הודע ליבה:
כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:
בתולה. ממקום בתולים:
ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שהיא נקיה מכל:
וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המיםלקראתה:
הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז:
ותרד כדה. מעל שכמה:
עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר:
אם כלו. תרגם אונקלוס דִיסַפְּקוּן, שזו היא גמר שתייתן כששתו די ספוקן:
ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה, הַמְעַרֶה מִכֶּלִי אֶל כֶּלִי, ובמקרא יש לו דומה אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהלים קמא, ח), אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיה נג, יב):
השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים:
משתאה. לשון שְׁאִיָּה, כמו שָׁאוּ עָרִים, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיה ו, יא):משתומם ומתבהל, על שראה דבריו קרובים להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחילת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה (מגזרת שאה), מִשְׁתּוֹלֵל (שם נט, טו)מגזרת שׁוֹלָל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם (שם טז)מגזרת שְׁמָמָה, וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו, טז)מגזרת שַׁמֵּר, אף כאן משתאה מגזרת תִּשָּׁאֶה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים (איוב יח, כ), שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיה ב, יב), אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא (דניאל ד, טז), כך תפרש לשון שְׁאִיָּה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שְׁהִיָּה, וְגַבְרָא שָׁהֵי, שוהה ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שָׁתֵי שהרי אינו לשון שְׁתִיָה, שאין אל"ף נופלת בלשוןשתיה:
משתאה לה. משתומם עליה, כמו אמרי לי אחי הוא (לעיל כ, יג), וכמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו, ז):
בקע. רמז לשקלי ישראל, בקעלגלגולת:
ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצומדות:
עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן:
ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שְׂאָלָהּ, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקדוש ברוך הוא דרכו:
ללין. לינה אחת, לין שם דבר, והיא אמרה ללון כמה לינות:
בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים:
בדרך. דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח, מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:
לבית אמה. דרך הנשים היתה, להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה:
וירץ. למה רץ ועל מה רץ, [אלא] ויהי כראות את הנזם, אמר, עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:
על הגמלים. לשמרן, כמו והוא עומד עליהם (לעיל יח, ח), לשמשם:
פניתי הבית . מעבודת אלילים:
ויפתח. התיר זָמָם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים:
עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה (להלן מט, י), זהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כי משמש בד' לשונות, והאחד אי, והוא אם:
ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם:
לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחילה אל בית אבי ולא תאבה ללכתאחריך:
אלי לא תלך האשה. אֵלַי כתיב, בת היתה לולאליעזר, והיה מחזר למצוא עִילָה שיאמר לו אברהם לפנות אליו לְהַשִּׂיאוֹ בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבקבברוך:
ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:
גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו:
הוכיח. בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא, בִּרוּר דָבָר:
טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, ויכול לכתוב טרם כִּלִּיתִי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כִּי אָמַר אִיּוֹב (איוב א, ה), הרי לשון עבר, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (שם)הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך:
ואשאל ואשם. שינה הסדר, שהרי הוא תחילה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא:
על ימין. מבנות ישמעאל:
על שמאל. מבנות לוט, שהיה יושב לשמאלו של אברהם:
ויען לבן ובתואל. רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו:
לא נוכל דבר אליך. למַאֵן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון וניכר, (ס"א לפי שניכר) שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך:
וישתחו ארצה. מכאן שמודים על בשורהטובה:
ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:
וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:
ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:
ימים. שנהכמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט)שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש, לפרנס את עצמה בתכשיטים:
או עשור. י' חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה:
ונשאלה את פיה. מכאן שאין משׂיאין את האשה אלא מדעתה:
ותאמר אלך. מעצמי ואף אם אינכםרוצים:
את היי לאלפי רבבה. אַתְּ וזרעֵך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע מִמֵּךְולא מאשה אחרת:
מבוא באר לחי ראי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה:
יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש וביןשור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש ובין ברד:
לשוח. לשון תפלה, כמו יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ (תהלים קב, א):
ותרא את יצחק. ראתה אותו הָדוּר וְתָּוְהָא (ס"א ותמהה)מפניו:
ותפל. השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו וְאִתְרְכִינַת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, אַרְכִינִי.וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל־ב כ, י), וְאַרְכִּין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כִּי יִפּוֹל לֹא יוּטָל (תהלים לז, כד), כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:
ותתכס. לשון ותתפעל, כמו וַתִּקָּבֵר, וַתִּשָּׁבֵר:
ויספר העבד. גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ, ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:
האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:
אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, וּמִשֶּׁמֵתָה, הוא מתנחם באשתו:
קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שֶׁנָאִים מעשיה כקטורת, ושקשרה פִּתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפִּרשה מאברהם:
אשורים ולטושים. שֵם ראשי אומות ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא, שפירש לְמַשִּׁירְיָן, לשון מחנה, ואם תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף, ונתוספה אל"ף בראשם, כמו חוֹמַת אֲנָךְ, שהוא מן נְכֵה רַגְלָיִם, וכמו אָסוּךְ שָׁמֶן, שהוא מן וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ:
ולטושים. הם בעלי אהלים, המתפזרים אנה ואנה, ונוסעים איש בְּאָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ, וכן הוא אומר וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (שמואל־א ל, טז)שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו:
ויתן אברהם וגו'. אמר ר' נחמיה, ברכת דייתיקי [ס"א ברכה ודייתיקי] נתן לו, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק:
הפילגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר, היא קטורה. נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין (כא.)בנשים ופלגשים דדוד:
נתן אברהם מתנת. פירשו רבותינו (שם צא.), שֵׁם טומאה מסר להם. דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם:
מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן ק' כבן ע' [נ"א לכח], ובן ע' כבן ה' בלא חטא:
יצחק וישמעאל. מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו, והיא שֵיבה טובה שנאמרה באברהם:
ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו'. נִחֲמוֹ תנחומיאבלים. דבר אחר, אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק, מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר, יבוא בעל הברכות ויברך את אשר יִיטב בעיניו, ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:
בשמתם לתולדתם. סדר לידתן זה אחר זה:
בחצריהם. כרכים שאין להם חומה. ותרגומו בְּפַצְחֵיהוֹן, שהם מפוצחים, לשון פתיחה, כמו פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ (תהלים צח, ד):
ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אמר רבי חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל, כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב, משנותיו של ישמעאל למדנו, ששִמש יעקב בבית עֵבר ארבע עשרה שנה כשפירש מאביו, קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר (להלן כח, ט)וילך עשו אל ישמעאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגילה נקראת (מגילה יז.):
ויגוע. לא נאמרה גויעה אלאבצדיקים:
נפל. שָכן, כמו וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק (שופטים ז, יב). כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן הוא אומר על פני כל אחיו ישכון (לעיל טז, יב), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל:
ואלה תולדת יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה:
אברהם הוליד את יצחק. [ס"א, לאחר שקרא הקדוש ברוך הוא שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר], על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:
בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה היו, כי בת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים, ונשאה:
בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומהאנשי רֶשַׁע, ולא למדה ממעשיהם:
מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון צֶמֶד בָּקָר, תרגום, פַּדַן תּוֹרִין, ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:
ויעתר. הִרְבָּה והפציר בתפלה:
ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. ואומר אני, כל לשון עתר, לשון הפצרה ורבוי הוא, וכן וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת (יחזקאל ח, יא), מרבית עלית העשן. וכן וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (שם לה, יג), וכן וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא(משלי כז, ו), דומות למרובות והנם למשא, אנקרישר"א בלע"ז:
לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זוומתפללת:
ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה:
ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שֶׁסָּתַם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות:
ותאמר אם כן. גדול צער העיבור:
למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון:
ותלך לדרש. לבית מדרשו שלשם [ס"א ועבר]:
לדרש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה:
ויאמר ה' לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקודש, והוא אמר לה:
שני גוים בבטנך. גיים כתיב (ס"א, כמו המו גאים), אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:
ושני לאמים. אין לאום אלאמלכות:
ממעיך יפרדו. מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעווזה לתומו:
מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כו, ב), לא נתמלאה צוֹר אלא מחרבנה של ירושלים:
וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה, שלא מלאו ימיה, כי לז' חדשים יְלָדָתָם:
והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:
אדמוני. סימן הוא שיהא שופך דמים:
כלו כאדרת שער. מלא שערכטלית של צמר המלאה שער:
ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:
ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו (תחת) [אחר] זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין:
בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותועד שזה עומד ונוטלה הימנו:
ויקרא שמו יעקב . הקדוש ברוך הוא (ס"א, אמר, אתם קריתון לבכוריכם שם, אף אני אקרא לבני בכורי שם, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו יעקב). דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב:
בן ששים שנה. י' שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון, וי' שנים הללו, צפה והמתין לה, כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה, ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:
ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן שהיו קטנים לא היו נִכָּרִים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה:
יודע ציד. לצוד וּלְרַמּוֹת את אביו בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:
איש שדה. כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו חיותועופות:
תם. אינו בקי בכל אלה כְּלִבּוֹ כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:
ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר:
בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו וּמְרַמֵּהוּ בדבריו:
ויזד. לשון בישול כתרגומו:
והוא עיף. ברציחה, כמה דתימא כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיה ד, לא):
הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו:
מן האדם האדם. עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, לפיכך קיצר הקדוש ברוך הוא ה' שנים משנותיו, שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את הָאָבֵל, ולמה עדשים שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד מה עדשים אין להם פה, כך הָאָבֵל אין לו פה, שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחילת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אָבֵל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן (כא:). אבל, כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל בתחילה, מג' ועד ז' משיב ואינו שואל מכאן ואילך שואל ומשיב, ברש"י ישן):
מכרה כיום. כתרגומו כְיוֹם דִּלְהֵן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה:
בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא:
הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה. ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:), אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:
ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעושביזה עבודתו של מקום:
אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:
האל. כמו האלה:
והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו' (להלן מח, כ), ואף לענין הקללה מצינו כן, והיתה האשה לאלה (במדבר ה, כז), שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיה סה, טו), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:
שמע אברהם בקלי. כשנסיתי אותו:
וישמר משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות, ושבות לשבת:
מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראוין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים:
חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיועל עבדיו:
ותורתי. להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:
לאשתו .על אשתו, כמו אמרי לי אחי הוא (לעיל כ, יג):
כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר:
וישקף אבימלך וגו'. ראהו משמשמטתו:
אחד העם. המיוחד בעם, זה המלך:
והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר הבאתעלינו אשם:
בארץ ההוא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גוים:
בשנה ההוא. אף על פי שאינה כְּתִקְנָהּ, שהיתה שנת רעבון:
בארץ ההוא בשנה ההוא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה:
מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת מאה ממה שאמדוה. ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרותהיה:
כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך:
ועבדה רבה. פעולה רבה, בלשון לע"ז אוברוינ"א, עֲבוֹדָה משמע עבודה אחת, עֲבֻדָּה משמע פעולה רבה:
סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאותעלינו. טַמּוֹנּוּן פלשתאי, לשון סתימה, ובלשון התלמוד מטמטם את הלב:
בנחל גרר. רחוק מןהעיר:
וישב ויחפר. את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן:
עשק. ערעור:
כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:
שטנה. נויישמנ"ט בלע"ז:
ופרינו בארץ. כתרגומו וְנִיפוּשׁבְּאַרְעָא:
ואחזת מרעהו. כתרגומו וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי, סיעת מאוהבי. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה, כמו שְׁלשִׁים מֵרֵעִים (שופטים יד, יא), דשמשון, כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפותרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של אחוזת, ואף על פי שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא עֶזְרָת מִצָּר (תהלים ס, יג), וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיה נא, כא):
אחזת. לשון קביצה ואגודה, שנאחזין יחד:
ראו ראינו. ראו באביך ראינו בך:
תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינוובינך:
לא נגענוך. כשאמרנו לְךָ לֵךְ מעמנו:
אתה. גם אתה (ס"א עתה) עשה עמנו כמוכן:
שבעה. על שם הברית:
בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד), החזיר הזה, כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים, אמר, אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:
מרת רוח. לשון המראת רוח, כמו ממרים הייתם(דברים ט, כד), כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון:
ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודה זרה:
ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה). דבר אחר, כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות:
לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן,וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת קכ"ז, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא:
שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח.), אין משחיזין את הסכין אבל מַשִּׂיאָהּ על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה:
תליך. חרבך, שדרך לתלותה:
וצודה לי. מן ההפקר, ולא מן הגזל:
לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל:
לפני ה'. ברשותו, שיסכים על ידי:
וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום:
שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר:
כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי:
איש שעיר. בעל שער:
ימשני. כמוממשש בצהרים (דברים כח, כט):
החמדת. הנקיות כתרגומו דָּכְיָתָא. דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד:
אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:
אנכי עשו בכורך. אנכי המביא לך, ועשו הואבכורך:
עשיתי. כמה דברים, כאשר דברת אלי:
שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אִסְתַּחַר:
גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה' אלהיך:
קול יעקב. שמדבר בלשוןתחנונים, קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דיבר, יקום אבי:
ויאמר אני. לא אמר אני עשו, אלא אני:
וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן:
כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כך דרשו רז"ל:
ויתן לך. יתן ויחזורויתן. ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו':
מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים.
[האלהים]. מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ (מלכים־א ח, לט), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו' וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר:
בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אִמָּהוֹת, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת, אמר בני אמך:
ארריך ארור ומברכך ברוך. ובבלעם הוא אומר מברכיך ברוך וארריך ארור, הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:
יצא יצא. זה יוצא וזהבא:
ויחרד. כתרגומו וּתְוָה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה גיהנםפתוחהמתחתיו:
מי אפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. דבר אחר איפוא, איה פֹה, מי הוא ואיפה הוא הצד ציד:
ואכל מכל. מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו:
גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אלולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכומדעתו:
במרמה. בחכמה:
הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הכי אחי אתה (להלן כט, כו), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתידלעקבני. תנחומא (תולדות כג), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה:
ויעקבני. כתרגומו וְכָמַנִּי, אָרְבַנִּי. וארב, וְכָמַן. ויש מתרגמין וְחַכְּמַנִּי, נתחכם לי:
אצלת. לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל):
הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו:
ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפה אבקש מה לעשות לך:
הברכה אחת. ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו הבמחנים (במדבר יג, יט), השמנה היא (שם כ), הַכְּמוֹת נָבָל (שמואל־ב ג, לג):
משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה שליון:
ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם (יחזקאל לג, כו), בחרבכם. על צבאותם (שמות ו, כו)בצבאותם:
והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אָרִיד בְּשִׂיחִי (תהלים נה, ג), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עולו וגו':
יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. ומדרש אגדה לכמה פנים יש:
ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:
מתנחם לך. נִחַם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכותבהריגתך:
אחדים. מועטים:
למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. לימד על הקובר את בניו שקרוי שָׁכוּל, וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי:
גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקודש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.):
קצתי בחיי. מאסתי בחיי:
פדנה. כמו לפדן:
ביתה בתואל. לבית בתואל, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה:
ואל שדי. מי שֶׁדַּי בברכותיו למתברכין מפיו, יברך אותך:
את ברכת אברהם. שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך, יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרעהַמְבוֹרָךְ:
אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:
וישמע יעקב. מחובר לענין של מעלה, וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל:
אחות נביות. ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל מִשֶּׁיָּעֲדָּה לעשו קודם נשואיה, וְהִשִּׂיאָהּ נביות אחיה, ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס"ג שנים, שהרי ישמעאל בן ע"ד שנים היה כשנולד יעקב, שי"ד שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם, הרי ע"ד, ושנותיו היו קל"ז, שנאמר ואלה שני חיי ישמעאל וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עברי"ד שנים, ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י"ד שנה, שנאמר עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', ויוסף בן שלשים שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים ט' שנים, ז' של שובע וב' של רעב, ויעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, צא וחשוב י"ד שנה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב, הרי נ"ג, וכשפירש מאביו היה בן ס"ג, הרי קי"ו, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים י"ד שנים, הא למדת, שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר י"ד שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא כ"ב שנה, דהיינו מי"ז עד ל"ט, כנגד כ"ב שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם כ' שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה מזה הפסוק ששהה י"ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוו בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל, משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנים, ששם אנו מוצאים עוד י"ד שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם, ולא פירש יוסף ממנו אלא כ"ב שנה, מדה כנגד מדה, ע"כ ברש"י ישן):
על נשיו. הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות:
ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר, חזר לענין הראשון:
ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם (רות א, ז), האמור בנעמי ורות:
וילך חרנה. יצא ללכתלחרן:
ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק:
ויפגע. כמו וּפָגַע בִּירִיחוֹ (יהושע טז, ז), וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:)לשון תפלה, כמו וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:):
כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם:
וישם מראשותיו. עֲשָׂאָן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:
וישכב במקום ההוא. לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:
עלים וירדים. עולים תחילהואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו:
נצב עליו. לשמרו:
ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר הֵן בִּקְדשָׁו לֹא יַאֲמִין (איוב טו, טו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. תנחומא (תולדות ז):
שכב עליה. קיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רָמַז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (כארבע אמות, שזה מקומו של אדם):
ופרצת. וחזקת, כמו וכןיפרץ:
אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן:
עד אשר אם עשיתי. אם משמש בלשוןכי:
דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן:
ואנכי לא ידעתי. שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה:
כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועומגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, (וכלפי) [ואני אומר לפי] שאמרו רבותינו, שאמר הקדוש ברוך הוא, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קרא לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. ואם תאמר כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לִבֵּיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בגמרא (פסחים פח.)לְכוּ וְנַעֲלֶה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ פירוש רש"י מדויק):
מה נורא. תרגום מָה דְּחִילוּ אַתְרָא הָדֵין. דחילו שם דבר הוא כמו סוּכְלְתָנוּוּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ:
וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכווןכנגד בית המקדש של מטה:
אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך:
ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך:
ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהלים לז, כה):
ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה:
בשלום. שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן:
והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז):
והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם יעשה לי את אלה אף אני אעשה זאת:
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אֱהֵי פָּלַח עֲלָהּ קָדָם ה', וכן עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קום עלה בית אל (שם לה, א)מה נאמר שם, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך (שם יד):
וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח):
ישקו העדרים. משקים הרועיםאת העדרים, והמקרא דיבר בלשון קצרה:
ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה האבן גדולה:
וגללו. וגוללין ותרגומו וּמְגַנְדְרִין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההווה תמיד, כבר היה ועתיד להיות:
והשיבו. תרגומו וּמְתִיבִין:
באה עם הצאן. הטעם באלף, ותרגומו אָתְיָא, וְרָחֵל בָּאָה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אָתַת, הראשון לשון עוֹשָׂה והשני לשון עָשְׂתָה:
הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף מקנם הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עתהאסף המקנה וגו':
לא נוכל. להשקות לפי שהאבן גדולה:
וגללו. זה מתורגם וִיגַנְדְּרוּן, לפי שהוא לשון עתיד:
ויגש יעקב ויגל. כאדם שמעביר את הפקקמעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:
ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:
כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:
ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, לא היה לה להגיד אלא לו:
וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים:
ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים הביא והנם בחיקו:
וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא והם בפיו:
ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממנו את ממונו:
אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו:
הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדניחנם:
ועבדתני. כמו וְתַעֲבְדֵנִי, וכן כל תיבה שהוא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, והיא הופכת התיבה להבא:
רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד (ישעיה מד, יג), קונפא"ס בלע"ז:
מראה. הוא זיו קלסתר:
אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים, ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימיםאחדים:
ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו:
מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:
ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים:
מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף, שְׁבוּעַ של זאת, והן שבעת ימי המשתה, בגמרא ירושלמית במועד קטן ואי אפשר לומר שָׁבוּעַ ממש, שאם כן היה צריך להנקד בפת"ח השי"ן, ועוד שֶׁשָׁבוּעַ לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שָׁבוּעַ אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז:
ונתנה לך. לשון רבים, כמו וְנִשְׂרְפָה, נֵרְדָה וְנָבְלָה, אף זה לשון וְנִיתֶּן:
גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתהותעבוד לאחר נשואיה:
עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:
ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור:
הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היוויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וארבע נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:
על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, לפי שהארוןהיה מכלה בהם:
קרא שמו לוי. בכולם כתיב וַתִּקְרָא, וזה כתב בו קָרָא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שליוהו במתנות קראו לוי:
הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:
ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים:
הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה:
מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשובכמת (ב"ר שם):
התחת. וכי במקומו אני:
אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנעולא ממני:
על ברכי. כתרגומו וַאֲנָא אֱרַבֵּי:
ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זְקֵנָתִי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי:כְּשָׂרָה:
דנני אלהים. דנני וחייבנידנני וְזִכַּנִּי:
נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת צָמִיד פָּתִיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לִזְכּוֹת לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי:
גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפלה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונעתרתי כאחותי:
נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון:
ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה:
בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא, ודומה לו הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיה סה, יא). ומדרש אגדה, שנולד מהול כמו גֹדּוּ אִילָנָא(דניאל ד, יא), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:
בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו:
דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל יסמי"ן:
ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו וּלְמֵיסַב:
לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה להקבר עמו:
שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה:
בלילה הוא. הקדוש ברוך הוא סייעו, שיצא משם יששכר:
וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוהומחזרת להרבות שבטים:
זבד טוב. כתרגומו:
יזבלני. לשון בֵּית זְבוּל, הירבריי"א בלע"ז, בית מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, שיש לי בנים כנגד כל נשיו:
דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה:
ויזכר אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, הָאַדְמוֹן כְּבָט שֶׁלֹּא חָלָהצָבָה לְקַחְתָּהּ לוֹ וְנִתְבֶּהָלָה:
אסף. הכניסה במקום שלא תֵרָאֶה, וכן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיה ד, א), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד, טו), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיה ס, כ), לא יטמן:
חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:
יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא התפללה אלא על בן אחר:
כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בָּטַח יעקב בהקדוש ברוך הוא ורצה לשוב:
תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות:
נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן:
נקבה שכרך. כתרגומו פָּרֵישׁ אַגְרָךְ:
ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מִעוּט מקנך שבא לידי מתחילה כמה היו:
לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח). לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי (שופטים ח, ה), הבאים עמי:
גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסומכן, וזהו גם:
נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פויינטור"א בלע"ז:
וטלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות:
חום. שָׁחוּםדומה לאדום רוש"ו בלע"ז, לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה:
והיה שכרי. אותן שֶׁיִּוָּלְדוּ מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם וְהַפְקִידֵם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחילה, ועוד, שלא תאמר ליעל ידי הזכרים שהן נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:
וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבא צדקתיותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי:
הן. לשון קבלתדברים:
לו יהי כדבריך. הלואי שתחפוץ בכך:
ויסר. לבן:
ביום ההוא את התישים. עזים זכרים:
כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות:
ויתן. לבן ביד בניו:
הנותרת. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:
מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, כמה דתימא תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה (הושע ד, יג), ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז, שהוא לבן:
לח. כשהוא רטוב:
לוז. ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז:
וערמון. קשטניי"ר בלע"ז:
פצלות. קִלּוּפִים קִלּוּפִים, שהיה עושהו מנומר:
מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הַקִּלּוּף:
ויצג. תרגומו וְדָעִיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמי, והרבה יש בתלמוד דָצָהּ וְשָׁלְפָהּ, דץ ביה מידי, דָּצָה כמו דְעָצָהּ, אלא שמקצר את לשונו:
ברהטים. במרוצות המיםבבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן:
אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:
ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלותוהיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו. רבי הושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו':
אל המקלות. אל מראותהמקלות:
עקדים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם:
והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצאבצאן לבן:
וישת לו עדרים. כמו שפירשתי:
המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אַחִיתוֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים (שמואל־ב טו, לא). וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ (שם פסוק יב)אותן המתקשרות יחד למהר עיבורן:
ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובְלַקִּישׁוּת. ומנחם חברו עם הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת (ישעיה ג, כב), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתיחם על ידי הזכרים:
צאן רבות. פרות ורבותמשאר צאן:
ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, ולוקח לו כל אלה:
עשה. כָּנַס, כמו וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק (שמואל־א יד, מח):
שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר להשרותשכינתי עליך:
ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחילה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם וגו' (רות ד, יא), הקדימו רחל ללאה:
עשרת מנים. אין מוניםפחות מעשרה:
מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:
והנה העתדים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, לעדר שביד יעקב:
וברדים. תרגומו וּפְצִיחִין, פייש"ר בלע"ז, חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא:
האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב):
משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח:
אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות:
העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לִירַשׁ מנכסי אבינו כלום בין הזכרים:
הלא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מְכָרָנוּ לך בשכר הפעולה:
את כספנו. שעכב דמי שכר פעולתך:
כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקדוש ברוך הוא מאבינו, שלנו הוא:
הציל. לשון הפריש,וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב:
את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' (בראשית לו, ו):
מקנה קנינו. מה שקנה מִצֹּאנוֹ, עבדים ושפחות וגמלים וחמורים:
לגזז את צאנו. שנתן ביד בניודרך שלשת ימים בינו ובין יעקב:
ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה מעבודה זרהנתכוונה:
ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם:
את אחיו. קרוביו:
דרך שבעת ימים. כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, הלך לבן ביום אחד (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעה ימים):
מטוב עד רע. כל טובתן של רשעיםרעה היא אצל הצדיקים:
כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמהקרוי חרב:
ותגנב אתי. גנבת את דעתי:
יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קודש, על שם עִזּוּז ורוב אונים הוא:
נכספתה. חָמַדְתָּ, והרבה יש במקרא נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג), לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו):
כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנתי וגו':
לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך:
מה עמדי. משלך:
באהל יעקב. הוא אהל רחל, שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב:
ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל הָאֲמָהוֹת (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית:
בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.)שנינו, הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז:
דלקת. רדפת, כמו עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ (איכה ד, יט), וכמו מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים (שמואל־א יז, נג):
ויוכיחו. ויבררו עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז:
לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רֶחֶם מַשְׁכִּיל (הושע ט, יד), תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כא, י):
ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא:
טרפה. על ידי ארי וזאב:
אנכי אחטנה. לשון קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיא (שופטים כ, טז), אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים (מלכים־א א, כא), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, חסרה לי, שמידי תבקשנה:תרגומו דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט), תרגומו וְלָא שְׁגָא:
גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי:
גנבתי. כמו רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א, א), מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיה א, כא), אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ (הושע י, יא):
אכלני חרב. לשון אש אֹכְלָה:
וקרח. כמו מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ (תהלים קמז, יז), תרגומו גְלִידָא:
שנתי. לשון שינה:
ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים:
ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתיירא לומר אלהי, ואמר ופחד:
ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה:
מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי להרע להן:
והיה לעד . הקדוש ברוך הוא:
לאחיו. הם בניו, שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה:
יגר שהדותא. תרגומו של גלעד:
גלעד. גל עד:
והמצפה אשר אמר וגו'. והמצפה אשר בהר הגלעד, כמו שכתוב וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד (שופטים יא, כט), ולמה נקרא שמו מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו,יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית:
כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו:
בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש:
אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש:
יריתי. כמו ירה בים, כזה שהוא יורה החץ:
אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג):
לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא:
אלהי אברהם . קודש:
ואלהי נחור. חול:
ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה:
לאחיו. לאוהביושעם לבן:
לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א), נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיה יא, יט):
ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללוותו לארץ:
מחנים. שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עדכאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:
וישלח יעקב מלאכים. מלאכיםממש:
ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:
גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים:
ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ,זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:
שור וחמור. דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחברו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים:
ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני באאליך:
למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:
באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:
ויירא ויצר. ויירא שמא יֵהָרֵג, ויצר לו, אם יַהֲרוֹג הואאת אחרים:
המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז, ג), הרי לשון נקבה. המחנה הזה (להלן לג, ח), לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, השמש יצא על הארץ (לעיל יט, כג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים יט, ז), הרי לשון זכר, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים־ב ג, כב)הרי לשון נקבה. וכן רוח, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה (איוב א, יט), הרי לשון נקבה. וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (שם), הרי לשון זכר. וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים־א יט, יא), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, ואש יצאה מאת ה' (במדבר טז, לה), לשון נקבה. אֵשׁ לֹהֵט (תהלים קד, ד), לשון זכר:
והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחםעמו. התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה:
ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר ופחד יצחק, ועוד, מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו', אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא, שתי הבטחות הִבְטַחְתָּנִי, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:
קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי לְהִמָּסֵר ביד עשו:
ומכל האמת. אמיתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני:
כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדןונבקע הירדן:
מיד אחי מיד עשו. מיד אחי, שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:
היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכותאבותיך:
ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא והיה זרעךכעפר הארץ (לעיל כח, יד), אלא שאמר לו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (שם טו), ולאברהם אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (לעיל כב, יז):
הבא בידו. ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כו). ומדרש אגדה מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו, מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:
עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו, ז)דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לששה חדשים, ואיני יודע לכוון המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן, שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר:
גמלים מיניקות. שלשים ובניהםעמהם. ומדרש אגדה (ב"ר שם)ובניהם, בָּנְאֵיהֶם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש, לא פרסמו הכתוב:
ועירים. חמורים זכרים:
עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו:
עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבואאחריכם:
ורוח תשימו. עדר לפני חבירומלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על ריבוי הדורון:
למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגומו דְּמָאן אַתְּ:
ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת שלוחהלמ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וכל אשר אתה רֹאֶה לי הוא (לעיל לא, מג)שלי הוא, לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א), של ה':
ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת לְמִי אַתָּה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דְּעַבְדָּךְ דְּיַעֲקֹב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו':
והנה גם הוא . יעקב:
אכפרה פניו. אבטל רוגזו, וכן וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיה כח, יח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מז, יא), ונראה בעיני, שכל כפרה שהוא אצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בתלמוד וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש כְּפוֹרֵי זָהָב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:
על פניו. כמו לפניו, וכן חָמָס וָשֹּׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיה ו, ז), וכן הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי (ישעיה סה, ג), ומדרש אגדה על פניו, אף הוא שרוי בכעסשהיה צריך לכל זה:
ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:
יבק. שם הנהר:
את אשר לו. הבהמה והמטלטלים, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן:
ויותר יעקב. שכח פכים קטניםוחזר עליהם:
ויאבק איש. מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג:), ואביק ליה מיבק (מנחות מב.)לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שהוא שרו של עשו (ב"ר עז, ג):
ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקילבוסת קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה:
ותקע. נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ (ירמיה ו, ח), לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:
כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום:
ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן:
לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה, כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקדוש ברוך הוא נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזה שכתוב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִתְחַנֶּן לוֹ (הושע יב, ה), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:
ועם אנשים. עשו ולבן:
ותוכל. להם:
למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:
ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג, כ), ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו:
והוא צלע. היה צולע כשזרחההשמש:
גיד הנשה. למה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיה נא, ל), וכן כי נשני אלהים את כל עמלי (להלן מא, נא):
(על כף הירך. פּוֹלפֶּ"א בלע"ז. כל בשר גבוה ותלול ועגול קרוי כף, כמו עד שתתמרך הכף, בסימני בגרות):
ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב:
עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה:
ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:
וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט), יש שדרשו נקודה זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם):
מי אלה לך. מי אלה להיות שלך:
נגש יוסף ורחל. בכולן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין:
מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתישהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:
יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:
אל נא. אל נא תאמר ליכן:
אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, והן חשובין ליכראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך. ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:
ותרצני. נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז, כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב), יודעים לפייס ולרצות:
ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה (להלן מז, ז), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה (מלכים־ב יח, לא), דסנחריב, וכן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ (שמואל־ב ח, י), דתוֹעִי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר, אף זו ברכתי, מו"ן שַׂלוּ"ד:
אשר הבאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך:
חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חֲנָנַנִּי, שאין חנן בלא שתי נוני"ן, והשלישית לְשִׁמּוּשׁ, כמו עָשַׂנִי, זְבָדַנִי:
יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דיבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:
נסעה. כמו שְׁמָעָה, סְלָחָה, שהוא כמו שְׁמַע, סְלַח, אף כאן נִסְעָה כמו נִסַּע, והנו"ן יסוד בתיבה, ותרגום של אונקלוס טוּל וּנְהָךְ, עשו אמר ליעקב נִסַּע מכאן ונלך:
ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך:
עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט:
עלות. מגדלות עולליהן, לשון עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב, יא), עוּל יָמִים (ישעיה סה, כ), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל־א ו, י), ובלע"ז אנפיטי"ש:
ודפקום יום אחד. ואם ידפקום יום אחד ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן:
ודפקום. כמו קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק (שיר השירים ה, ב), נוקש בדלת:
יעבר נא אדני. אל נא תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ואף אם תתרחק:
אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו אֵרֲדָה, אֶשְׁמְעָה:
לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו הַהֹלְכִים לְאַט (ישעיה ח, ו), לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל־ב יח, ה). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:
לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך:
ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך:
עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו לילך אלא עד סוכות, אמר אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). ומדרש אגדה יש לפרשה זו רבים:
ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זושאיני צריך לה:
אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:
וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו), והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא בימי דוד, שנאמר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל־א ל, יז):
ויבן לו בית. שהה שם י"ח חודש, קיץ וחורףוקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:
שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן:
עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א, יט):
בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:
ויחן את פני העיר. ערב שבת היה:
קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חוּרְפָן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר):
ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקדוש ברוך הוא, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי:
בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל כאמה כבתה):
וישכב אתה. כדרכה:
ויענה. שלא כדרכה:
על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה [ס"א ותקני] העיר וכל שדותיה:
וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידיהמבול:
חשקה. חפצה:
מהר. כתובה:
במרמה. בחכמה:
אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טימא את דינה אחותם:
חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חבירו היה אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גִּדּוּף:
נאות לכם. נתרצה לכם, לשון וַיֵּאֹתוּ (מלכים־ב יב, ט):
להמול. להיות נמול, אינו לשון לִפְעוֹל, אלא לשוןלְהִפָּעֵל:
ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, וְנָתַנְנוּ:
ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את אשר יבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו לנשים, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:
שלמים. בשלום ובלב שלם:
והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:
בהמול. בהיות נמול:
אך נאותה להם. לְדָבָר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:
שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינםבניו, שלא נטלו עצה הימנו:
אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליהנקראו אחיה:
בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה (ב"ר פ, י), בטוחים היו על כחו שלזקן:
על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לְחַלָּצָא קָטוֹלַיָּא:
חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז), וישראל עֹשֶּׂה חיל (במדבר כד, יח), וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם (תהלים מט, יא):
שבו. לשון שְׁבִיָּיה, לפיכך טעמומלרע:
עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרהונחלת את הארץ, לפיכך היושותקין:
מתי מספר. אנשים מועטים:
הכזונה . הפקר:
את אחותנו. יתאֲחָתָנָא:
קום עלה. לפי שאחרת בדרך [ס"א נדריך] (תנחומא וישלח ח), נענשתובא לך זאת מבתך:
הנכר. שיש בידכם משלל של שכם:
והטהרו. מעבודה זרה:
והחליפו שמלתיכם. שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה:
האלה. מין אילןסרק:
עם שכם. אצל שכם:
חתת. פחד:
אל בית אל. הקדוש ברוך הוא בבית אל, גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (שמואל־ב ט, ד), כמו בבית מכיר, בית אביך (לעיל כד, כג), כמו בבית אביך:
נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדוני יוסף (להלן לט, כ), אם בעליו עמו (שמות כב, יד), ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:
ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (לעיל כז, מה)ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:
מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר:
תחת האלון. בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני אחר (נ"א אבל), ולפיכך [ס"א ולפי ש]העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה:
עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו:
ויברך אתו. ברכת אבלים:
לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב ועקבה, אלא לשון שר ונגיד:
אני אל שדי. שאני כדאילברך, שהברכות שלי:
פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו:
גוי. בנימין:
גוים. מנשה ואפרים, שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים:
ומלכים. שאול ואיש בושת, שהיו משבט בנימין שעדיין לא נולד(ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן את בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה (שופטים כא, א), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו:
גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו להעשות כמנין הגוים, שהם שבעים אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן)):
במקום אשר דבר אתו. איני יודעמה מלמדנו:
כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, ריבוי, מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת כִּכְבָרָה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, וְהַשָּׁרָב עדיין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ (מלכים־ב ה, יט), ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת (ה)שדה, כך במהלך אדם נותן שֵׁם מדה כברת ארץ:
כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה:
בן אוני. בן צערי:
בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה:בן ימין, לשון צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם (תהלים פט, יג), לפיכך הוא מלא. [דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנותו, וימים יש שנכתבים בנו"ן כמו לְקֵץ הַיָּמִין (דניאל יב, יג)]:
בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון אצל יצחק, ארעוהו כל אלה:
וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שְׁכָבָהּ. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל:
ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראויים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן:
בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור:בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור למנין, ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים:
ממרא. שםהמישור:
קרית הארבע. שם העיר:
ממרא קרית הארבע. איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם, אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל־א טז, א), בְּעָפְרַת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו, כד), בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים־א טז, ד):
ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים ממאה ושמונים שנה, נשארו ק"כ, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר (לעיל ל, כה)ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר (להלן מא, מו)ויוסף בן שלשים שנה וגו', ושבע שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, נמצא יעקב במכירתו של יוסף בן ק"ח:
עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה:
אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו:
בת ענה בת צבעון. אם בת ענהלא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו:
בשמת בת ישמעאל. ולהלן (לעיל כח, ט)קורא לה מַחֲלַת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), שלשה מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו:
אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו:
ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפזהיה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין:
וילך אל ארץ. לגור באשר ימצא:
ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג)מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני הבושה שמכר את בכורתו:
ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר:
ותמנע היתה פלגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פלגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעירויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב:
אלה אלופי בני עשו. ראשימשפחות:
ישבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בְּיִּשּׁוּבָהּ של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין העפר ויודעין אי זו נטיעה ראויה לו:
ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח, יג), נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס (תהלים עו, ז):
הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה:
את הימים. פרדים. הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). [והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן]. ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה:
ואלה המלכים וגו'. שמונה היו, וכנגדן העמיד יעקב, וּבִטֵּל מלכות עשו בימיהם, אלו הן, שאול, ואיש בושת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם בנו כתוב, בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (מלכים־ב ח, כ), ובימי שאול [יהושפט] כתיבוּמֶלֶך אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ:
יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה וגו' (ירמיה מח, כד), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם, שנאמר כִּי זֶבַח לה' בְּבָצְרָה (ישעיה לד, ו):
המכה את מדין בשדה מואב. שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל:
בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום:
ואלה שמות אלופי עשיו. שנקראו על שם מדינותיהםלאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (א א, נא)וַיָּמָת הֲדָר וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אַלּוּף תִּמְנָע וגו':
מגדיאל. היא רומי:
וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו, וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קִצַּר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם מְמַשְׁמֵשׁ בחול וכוברו בִּכְבָרָה עד שמוצא את המרגלית, וּמִשֶּׁמְּצָאָהּ, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגלית. (דבר אחר וישב יעקב, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פִּיקֵחַ אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא מִמַּפּוּחַ שלך ששורף את כולו, כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. ברש"י ישן):
אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם, עד שבאו לכלל יישוב. סיבה ראשונה, יוסף בן שבע עשרה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא, להיות דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף, מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלאברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומהלו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אָחִיו מבקש להרגו וזה אֶחָיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (פד, ו). ועוד נדרש בו, וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:
והוא נער. שהיה עושה מעשה נַעֲרוּת, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:
את בני בלהה. כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן:
את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיובני לאה, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה, על אבר מן החי, וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי(כדי שילקה בשחיטה), ועל דבה שֶׁסִפֵּר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף, ועל העריות שֶׁסִפֵּר עליהם, ותשא אשת אדוניו וגו':
דבתם. כל לשון דבה פרלדי"ץ בלע"ז. כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מְסַפֵּר:
דבה. לשון דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר השירים ז, י):
בן זקנים. שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
פסים. לשון כלי מלת (שבת י:), כמו כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת (אסתר א, ו), וכמו כְּתֹנֶת פַּסִּים דתמר ואמנון (שמואל־ב יג, יח). ומדרש אגדה על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:
ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:
דברו. לדבר עמו:
מאלמים אלמים. כתרגומו מְאַסְרִין אֱסָרָן, עמרין, וכן נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכו, ו), וכמוהו בלשון משנה והאלומות נוטל ומכריז:
קמה אלומתי. נזקפה:
וגם נצבה. לעמוד על עמדהבזקיפה:
ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:
ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שֶׁסִפֵּר אותו לאחיו, חזר וְסִפְּרוֹ לאביו בפניהם:
ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו:
הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שֶׁגִּדְלַתּוּ כאמו. ורבותינו למדו מכאן, שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו, שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך, כך השאר בטל:
שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיה כו, ב), וכן לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי (איוב יד, טז), לא תמתין:
לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:
הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאיןאותו:
מעמק חברון. והלא חברון בהר, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג):
ויבא שכמה. מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם עִנּוּ את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר וַיֵלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים־א יב, א):
וימצאהו איש. זה גבריאלשנאמר וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ט, כא):
נסעו מזה. הסיעו עצמןמן האחוה:
נלכה דותינה. לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו, שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:
ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות:
אתו. כמו אִתּוֹ, עמו, כלומראליו:
ונראה מה יהיו חלמתיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:
לא נכנו נפש. מכת נפש, זו היא מיתה:
למען הציל אתו. רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאתאלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר, אני בכור וגדול שבכולן, לא יִתָּלֶה הסרחון אלא בי:
את כתנתו. זה חלוק:
את כתנת הפסים. הוא שהוסיף לו אביויותר על אחיו:
והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרביםיש בו:
ארחת. כתרגומו שְׁיָרַת, על שם הולכי אורח:
וגמליהם נשאים וגו'. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע:
נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מלכים־ב כ, יג), מרקחת בשמיו. ואונקלוס תרגם לשון שעוה:
וצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף והוא נָטָף הנמנה עם סמני הקטורת:
ולט. לוטם שמו בלשון משנה, ורבותינו פירשו שורש עשב ושמו אַרִסְטוֹלוֹגִיֶה, במסכת נדה (ח.):
מה בצע. מַה מָמוֹן, כתרגומו:
וכסינו את דמו. ונעלים אתמיתתו:
וישמעו. וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים, כגון זה, וכגון וישמע יעקב אל אביו, נעשה ונשמע מתרגם נְקַבֵּיל, וכל שהיא שמיעת האוזן, כגון וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, ורבקה שומעת, וישמע ישראל, שמעתי את תלונת, כולן מתורגם וּשְׁמָעוּ, וּשְׁמָעַת, וּשְׁמַע, שְׁמִיעַ קֳדָמַי:
ויעברו אנשים מדינים. זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב, שנמכר פעמים הרבה:
וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבורוימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים:
וישב ראובן. ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. דבר אחר, עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:
אנה אני בא. אנה אברחמצערו של אבא:
שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם:
הַכֻּתֹּנֶת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת, כגון כְּתֹנֶת יוֹסֵף, כְּתֹנֶת פַּסִּים, כְּתֹנֶת בַּד, נקוד כְּתֹנֶת:
ויאמר כתנת בני. היא זו:
חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקודש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גִלָּה לו הקדוש ברוך הוא, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקדוש ברוך הוא עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר, האיך אגלה, והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו:
ימים רבים. כ"ב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קִיֵּים יעקב כִּבּוּד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל. וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:
וכל בנתיו. רבי יהודה אומר, אֲחָיוֹת תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום. רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו:
וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי, וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שֶׁיִּשְׁתַּכֵּחַ מן הלב, ולא על החי:
ארד אל בני. כמו על בניוהרבה אל משמשין בלשון על,אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל־ב כא, א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (שם־א ד, כא):
אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כלימי. ומדרשו, גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מִבָּנַי בְּחַיַּי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם:
ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבלשהיה יודע שהוא חי:
הטבחים. שוחטי בהמות המלך:
ויהי בעת ההיא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך:
ויט. מאת אחיו:
עד איש עדלמי. נשתתף עמו:
כנעני . תגרא:
והיה בכזיב. שם המקום, ואומר אני, על שם שפסקה מִלֶּדֶת נקרא כזיב, לשון הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב (ירמיה טו, יח), אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (ישעיה נח, יא), דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה, ד)ראיתי, ותקרא שמו שלה וגו' פסקת:
רע בעיני ה'. כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וַיָּמֶת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעוכדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:
והקם זרע. הבן יקרא על שם המת:
ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ:
כי אמר וגו'. כלומר, דוחה היה אותה בְּקַשׁ, שלא היה בדעתו להשיאה לו:
כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זושימותו אנשיה:
ויעל על גזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:
עולה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה (שופטים יד, א), בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן:
ותתעלף. כסתה פניהשלא יכיר בה:
ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו, שכל עינים מצפות לראותו (סוטה י.):
כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:
ויחשבה לזונה. לפי שיושבתבפרשת דרכים:
כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועהלפיכך לא חֲשָׁדָהּ:
ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה, נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטורני"ר:
הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:
ערבון. משכון:
חתמך ופתילך. עִזְקָתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָךְ. טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה:
ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:
הקדשה. מקודשת ומזומנת לזנות:
תקח לה. יהיה שלהמה שבידה:
פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד, יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי:
הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שֶׁרִמָּה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתונת יוסף בדמו, רִמּוּהוּ גם אותו בגדי עזים:
כמשלש חדשים. רובו של ראשון, ורובו שלאחרון, ואמצעי שלם. ולשון כמשלש חדשים, כְּהִשְׁתַּלֵּשׁ הֶחָדָשִׁים, כמו וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת (אסתר ט, יט), מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וכן תרגם אונקלוס כִּתְלָתוּת יַרְחַיָא:
הרה לזנונים. שם דבר, מעוברת, כמו אשה הרה, וכמו בָּרָה כַּחַמָּה:
ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתהשהוא כהן, לפיכך דנוהבשריפה:
הוא מוצאת. להשרף:
והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו, ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים:
הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך, ואל תְּאַבֵּד שלש נפשות:
צדקה. בדבריה:
ממני. היא מעוברת. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:
כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:
ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים לא פסק (וחבירו גבי אלדד ומידד, ולא יָסָפוּ (במדבר יא, כה), ומתרגמינן ולא פסקו):
בעת לדתה. וברבקה הוא אומר וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים:
והנה תאומים. מלא, ולהלן תומים חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים:
ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו הַשָּׁנִי, החזירה:
פרצת. חזקת עליך חוזק:
אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח, אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב (ב"ר פה, יד):
ויקרא שמו זרח. על שם זריחתמראית השני:
ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:
כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו:
וכל יש לו. הרי לשון קצר, חסר אשר:
ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום:
כי אם הלחם. היא אשתו, אלא שדיבר בלשון נקייה:
ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותהומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב. מיד:
ותשא אשת אדוניו וגו'. כל מקום שנאמר אחר, סמוך:
וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות:
לשכב אצלה. אפילו בלא תשמיש:
להיות עמה. לעולם הבא:
ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודה זרה, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך:
לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביווכו', כדאיתא במסכת סוטה (לו:):
ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן:
עברי. מעבר הנהר, מבני עבר:
אדניו. של יוסף:
בא אלי. לצחק בי, העבד העבריאשר הבאת לנו:
ויהי כשמוע אדניו וגו'. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה:
ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו,לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה:
הוא היה עושה. כתרגומו בְּמֵימְרֵיהּ הֲוָהמִתְעֲבֵיד:
באשר ה' אתו. בשביל שה' אתו:
אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו ולגנותו, הביא להם הקדוש ברוך הוא סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם:
חטאו. זה נמצא זבובבפיילי פוטירין שלו, וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו:
והאופה. את פת המלך, ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע"ז פִּיסְטוֹ"ר:
ויפקד שר הטבחים את יוסף. להיותאתם:
ויהיו ימים במשמר. שנים עשר חודש:
ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהםחלום, זה פשוטו. ומדרשו, כל אחד חלם חלום שניהם, שחלם את חלומו ואת פתרון חלום חבירו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר:
איש כפתרון חלמו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם:
זעפים. עֲצֵבִים, כמו סַר וְזָעֵף (מלכים־א כ, מג), זַעַף ה' אֶשָּׂא (מיכה ז, ט):
שריגים. זמורות ארוכות שקורין וידי"ץ:
והיא כפרחת. דומה לפורחתוהיא כפורחת, נדמה לי בחלומי כאילו היא פורחת, ואחר הפרח עלתה נצה ונעשו סמדר, אַשְׂפַּנִי"ר בלע"ז, ואחר כך הבשילו, וְהִיא כַד אַפְרַחַת אֲפֵיקַת לַבְלְבִין, עד כאן תרגום של פורחת. נֵץ גדול מפרח, כדכתיב וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה (ישעיה יח, ה), וכתיב ויֹצא פרח, והדר ויצץ ציץ (במדבר יז, כד):
ואשחט. כתרגומו וְעַצָּרִית, והרבה יש בלשון משנה:
שלשת ימים הם. סימן הם לך לשלשת ימים. ויש מדרשי אגדה הרבה:
ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה, יִמְנֶה אותך עמהם:
כנך. בסיס שלך ומושבך:
כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך, מאחר שייטב לךכפתרוני:
ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה (נ"א הרי אתה עושה עמי חסד):
סלי חרי. סלים של נצרים קלופים עשוים חורים חורים, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש בלע"ז, לתתם באותם סלים:
יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יוםגינוסיא. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים, שהחיה מְיַלֶּדֶת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ (יחזקאל טז, ד), וכן אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע (ויקרא יג, נה), שכיבוסו על ידי אחרים:
וישא את ראש וגו'. מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו שאו את ראש, לשון מנין:
ולא זכר שר המשקים. בו ביום:
וישכחהו. לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף [בטחונו] לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהלים מ, ה), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב:
ויהי מקץ. כתרגומו מִסּוֹף, וכל לשון קץ, סוף הוא:
על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים, חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר (כשאר ארצות):
[מן היאר עולות. זהו עקרו של חלום, לפי ששביעתן ורעיבתן מתוך גדלות הנהר ומתוך יבישותו: (רש"י ישן)]
יפות מראה. סימן הוא לימי השובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה:
באחו. באגם, מַרִישְׂ"קְ בלע"ז, כמו יִשְׂגֶּא אָחוּ (איוב ח, יא):
ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז, לשון דק:
ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב:
בקנה אחד. טואיד"ל בלע"ז:
בריאות. שֶׂיינְ"שׂבלע"ז:
ושדופת. השלייד"ש בלע"ז. ושקיפן קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו:
קדים. רוח מזרחית [ס"א מזרחית דרומית], שקורין בִּישֶׂ"א:
הבריאות. שֶׂיינְ"שׂ בלע"ז:
והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניווהוצרך לפותרים:
ותפעם רוחו. וּמִטַּרְפָּא רוּחֵיה, מְקַשְׁקֶשֶׁת בתוכו כפעמון, ובנבוכדנצר הוא אומר וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ (דניאל ב, א), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו:
חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי הן עצמות בלשון ארמי, ובמשנה (אהלות פי"ז מ"ג)בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות:
ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר:
איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו:
נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון:
נער. שוטה, ואין ראוי לגדולה:
עברי. אפילו לשוננו אינו מכיר:
עבד. וכתוב בנימוסי מצרים, שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס"א שירים. וכן גרס רא"ם):
איש כחלמו. לפי החלום וקרוב לענינו:
השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קְצַר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:
מן הבור. מן בית הסוהר, שהוא עשוי כמין גומא, וכן כל בור שבמקרא לשון גומא, ואף אם אין בו מים קרוי בור, פוש"י בלע"ז:
ויגלח. מפני כבוד המלכות:
תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו:
תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שֹׁמֵע יוסף (להלן מב, כג), אשר לא תשמע לשונו (דברים כח, מט), אנטינדר"א בלע"ז:
בלעדי. אין החכמה משלי, אלא אלהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה:
דלות. כחושות, כמו מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל (שמואל־ב יג, ד)דאמנון:
ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי בשר, ובלע"ז בלוא"ש:
צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לִחֲלוּחַ, וקשות (נ"א ויבשות) כסלע. ותרגומו נָצָן לָקְיָן, נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע:
שבע שנים. שבע שנים. כולן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פַּעֲמָיִם, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות החלום וגו'. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה:
ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה:
ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה:
נכון. מזומן:
וחמש. כתרגומו וִיזָרֵז, וכן וחמושים:
את כל אֹכֶל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן, ואוֹכֵל שהוא פּוֹעַל, כגון כי כל אוכֵל חלב, טעמו למטה בכ' ונקוד קמץ קטן:
תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו:
והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז לקיום הארץ:
הנמצא כזה. הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח:
אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, לא נמצא כמוך:
ישק. יִתְּזַן, יתפרנס, כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (בראשית טו, ב), וכמו נַשְּׁקוּ בַר (תהלים ב, יב), גַרְנִישׂוֹ"ן בלע"ז:
רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך:
כסא. לשון (ס"א של) שם המלוכה, כמו וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (מלכים־א א, לז):
נתתי אתך. מַנִּיתִי יָתָךְ, ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו ולתתך עליון (דברים כו, יט). בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב, ט):
ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה:
בגדי שש. דבר חשיבותהוא במצרים:
רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי (משלי ז, טז), רִצַּפְתִּי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן (מדות פ"א מ"ח). על הרובד שבעזרה (יומא פ"ד מ"ג), והיא רצפה:
במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו:
אברך. כתרגומו דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא, רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.)לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ"א)דרש רבי יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, עד מתי אתה מְעַוֵות עלינו את הכתובים, אין אברך אלא לשון בִּרְכַּיִם, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו, כענין שנאמר ונתון אותו וגו':
אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו:
בלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא (אלא שהוצרך לפרש לו בשעת נתינת הטבעת):
את ידו ואת רגלו. כתרגומו:
צפנת פענח. מפרש הַצְּפוּנוֹת, ואין לפענח דמיון במקרא:
פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר:
ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקרמלשון עשייה:
לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים:
אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום, ומעמיד את התבואה מִלֵירָקֵב:
עד כי חדל לספר. עד כי חדל לו הסופר לספור, והרי זה מקרא קצר:
כי אין מספר. לפי שאין מספר, והרי כי משמש בלשון דהא:
בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון:
ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף:
אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:
על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו העשירים:
את כל אשר בהם. כתרגומו דִּי בְהוֹן עִיבּוּרָא:
וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיה נה, א):
וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף. [נ"א, וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף. סרסהו ופרשהו, וכל הארץ באו מצרים אל יוסף, ואם תפרשהו כסדרו היה צריך לכתוב לשבר מן יוסף]:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו', ומהו וירא, ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שֶׂבֶר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף:
למה תתראו. למה תַּרְאוּ עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה. (ולי נראה פשוטו למה תתראו, למה יהיו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי יא, כה):
רדו שמה. ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו:
וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם:
עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כולם לב אחד להם:
פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים:
(כי היה הרעב. מוּסָב על הבאים, כי היה הרעב בארץ כנען והיו באים הרבה שיירות משם):
וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פישוט ידים ורגלים הוא:
ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכריבדברים לדבר קשות:
ויכר יוסף וגו'. לפי שהניחם חתומי זקן:
והם לא הכרהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:
אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו:
ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה לִיכָּבֵשׁ, כמו את מקרה הערה (ויקרא כ, יח), וכמו עֵרֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל טז, ז), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בִּדְקָא דְאַרְעָא, כמו בֶּדֶק הַבַּיִת (מלכים־ב יב, ו), רִעוּעַ הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:
לא אדני. לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אוכל:
כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקודש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם:
כנים. אמתיים כמו כן דברת (שמות י, כט), כן בנות צלפחד דֹבְרֹת (במדבר כז, ז), וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו (ישעיה טז, ו):
כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד:
ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו'. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו:
הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים, הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:
חי פרעה. אם יחיה פרעה, כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה:
אם תצאו מזה. מן המקום הזה:
האמת אתכם. אם אמת אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם:
משמר. ביתהאסורים:
בבית משמרכם. שאתם אסורים בועכשיו:
ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם:
שבר רעבון בתיכם. מה שקניתםלרעבון אנשי בתיכם:
ויאמנו דבריכם. יתאמתו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב), וכמו יֵאָמֶן נָא דְּבָרְךָ (מלכים־א ח, כו):
אבל. כתרגומו בְּקוּשְׁטָא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח)לישנא דרומאה הוא, אבל ברם:
באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אָתַת לָנָא:
וגם דמו. אתין וגמין רִבּוּיִין, דמו וגם דם הזקן:
והם לא ידעו כי שמע יוסף. מֵבִין לשונם, ובפניו היו מדברים כן:
כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:
המליץ. זה מנשה בנו:
ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה:
ויבך. לפי ששמעשהיו מתחרטין:
את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללויהנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוין יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו:
ויאסור אותו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו:
ויפתח האחד. הוא לוישנשאר יחיד משמעון בן זוגו:
במלון. במקום שלנובלילה:
אמתחתו. הוא שק:
וגם הנה באמתחתי. גם הכסף בו עם התבואה:
מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו:
ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שֶׁמְחַזְרִים וסובבים אחר פרקמטיא:
צרור כספו. קשר כספו:
אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף:
שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שָׁכוּל:
לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:
כאשר כלו לאכל. יהודה אמר להםהמתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית:
כאשר כלו. כַּד שֵׁצִיאוּ (והמתרגם כַּד סַפִּיקוּ, טועה, כאשר כִּלּוּ הגמלים לשתות, מתורגם כַּד סַפִּיקוּ, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו):
העד העד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם (ירמיה יא, ז), רד העד בעם (שמות יט, כא):
לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוניבלא אחיכם אתכם. ואונקלוס תרגם אֱלָהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן, יִּישֵׁב ביאור הדבר על אופניו, ולא דקדק לתרגםאחר לשון המקרא:
לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עצי עריסותינוגילה לנו:
ונגד לו. שיש לנו אב ואח:
על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד:
כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שימוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי (לעיל כד, לג):
ונחיה. נצנצה בו רוח הקודש, על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר (להלן מה, כז)ותחי רוח יעקב אביהם:
ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:
והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי:
וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:
לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת כל הימים הללו:
אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה לְהַשִּׁיאֲכֶם, ואומר אני זאת עשו:
מזמרת הארץ. מתורגם מִדִמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם:
נכאת. שעוה:
בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א"ב של רבי מַכִּיר ראיתי, פושטציא"ס, ודומה לי שהם אפרסקין:
וכסף משנה. פי שנים כראשון:
קחו בידכם. לשבור אוכלשמא הוקר השער:
אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שְׁכָחוֹ שוגג:
ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם:שֶׁדַי בנתינת רחמיו, וּכְדַי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שָׁקַטְתִּי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין:
ושלח לכם. וְיִפְטַר לְכוֹן כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וְיִשְׁלַח, שהרי לשם הם הולכים אצלו:
את אחיכם. זה שמעון:
אחר. רוח הקודש נזרקה בו, לרבות יוסף:
ואני. עד שובכם אהיה שָׁכוּלמספק:
כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון:
שכלתי. מבנימין:
ואת בנימין. מתרגמינן וּדְבָרוּ יַת בִּנְיָמִן, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן וְנָסִיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר:
וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר וּטְבַח:
בצהרים. זה מתורגם בְּשֵׁירוּתָא, שהוא לשון סעודה ראשונהבלשון ארמי ובלע"ז דיזנ"ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לְכַלְבָּא שֵׁירוּתֵיהּ, בָּצַע אַכּוּלָא שֵׁירוּתָא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:
וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי"ן, ותרגומו וּדְחִילוּ:
כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו, שאין זה אלא לאספם אל משמר:
אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה:
להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם וּלְאִסְתַּקָפָאעֲלָנָא, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עלילת דברים, תַּסְקוֹפֵי מִּלִּין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לְאִתְרַבְרְבָא, הוא לשון גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת יב, ו), וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה (נחום ב, ח), שהוא לשון מלכות:
בי אדני. לשון בעיא ותחנונים הוא, בלשון ארמי בייא בייא:
ירד ירדנו. ירידה הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך:
אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון:
ויבא האיש. הֲבָאָה אחר הֲבָאָה, לפי שהיו דוחפים אותו לחוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו:
ויכינו. הזמינו, עִטְרוּהָ בכלים נאים:
הביתה. מפרוזדור לטרקלין:
ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, השתחוואהמשתטח לארץ:
אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה:
כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וגו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמי. אשבל, שֶׁשְׁבָאוֹ אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במסכת סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו:
נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי מִשּׁוּם מִכְמַר בִּשְׂרָא (פסחים נח.), ובמקרא (איכה ה, י)עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ:
ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב, כא), וכן אֲפִיקֵי מָגִנִּים (שם מא, ז), חוזק:
כי תועבה הוא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:
הבכור כבכרתו. מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי:
משאת. מנות:
חמש ידות. חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים:
וישכרו עמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו:
גביע. כוס ארוך, וקורין לו מדרינ"ש:
חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקדוש ברוך הוא יהי עלינו מעשות זאת, והרבה יש בגמרא חס ושלום:
הן כסף וגו'. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכולן מנויין בבראשית רבה (צב, ז):
גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת, כדבריכם כן הוא, שכולכם חייביםבדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר יִמָּצֵא אתו יהיה לי עבד:
בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא:
ויעמס איש על חמרו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון:
וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה:
עודנו שם. שהיה ממתין להם:
הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינהכי אתם גנבתם הגביע:
האלהים מצא. יודעים אנו שלא סָרַחְנוּ, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו:
ומה נצטדק. לשון צֶדֶק, וכן כל תיבה שתחילת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נִצְטַדָּק מֵגִזְרַת צֶדֶק, יִצְטַבַּע (דניאל ד, יב)מגזרת צָבַע, וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט, ד)מגזרת צִיר אֱמוּנִים (משלי יג, יז), הִצְטַיַּדְנוּ (יהושע ט, יב)מגזרת צֵידָה לדרך (לעיל מב, כה). ותיבה שתחילתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת, התי"ו מַפְרֶדֶת את אותיות העיקר כגון, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב, ה), מגזירת סָבַל. מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא (דניאל ז, ח), מגזרת סָכַל. וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו, טז), מגזרת שַׁמֵּר. וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיה נט, טו), מגזרת מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל (איוב יב, יז). מסתולל בעמי (שמות ט, יז), מגזרת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (ירמיה יח, טו):
ויגש אליו וגו' דבר באזני אדני. יכנסודברי באזניך:
ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדיבר אליוקשות:
כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו, ומדרשו (ב"ר צג, ו), סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעהעל ידי זקנתי שרה, על לילה אחת שֶׁעִכְּבָהּ. דבר אחר, מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשים עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה, אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדונך (ב"ר שם):
אדני שאל את עבדיו. מתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני, לא כחדנו ממך דבר:
ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר, אם אוֹמַר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי:
לבדו לאמו. מאותה האםאין לו עוד אח:
ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה:
וקרהו אסון. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי, אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה, דומה עלי ששלשתן מתו ביום אחד:
והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו:
כי עבדך ערב את הנער. ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אֶחָי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב' עולמות:
ישב נא עבדך וגו'. לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורהולמלחמה וּלְשַׁמֵּשׁ:
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליוושומעין שאחיו מתביישין בְּהִוָּדְעוֹ להם:
וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו, ואין זה לשון בית ממש, אלא כמו בֵּית יִשְׂרָאֵל (שמות מ, לח), בֵּית יְהוּדָה (שמואל־ב ב, ד), מישנד"ה בלע"ז:
נבהלו מפניו. מפני הבושה:
גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אַחַי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנוניםוהראה להם שהוא מהול:
למחיה. להיות לכם למחיה:
כי זה שנתים הרעב. עברו משני הרעב:
לאב. לְחָבֵר ולפטרון:
ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות:
פן תורש. דִּלְמָא תִתְמַסְכַּן, לשון מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר (שמואל־א ב, ז):
והנה עיניכם ראות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכםבלשון הקודש:
ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי בלבי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם:
ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשותשעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן לֵיחָרֵב:
ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו לֵיחָרֵב:
וינשק. הוסיף בנשיקה, מְנַשֵּׁק והולך דיבייש"ר בלע"ז:
ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם:
דברו אחיו אתו. שמתחילה היו בושים ממנו:
והקל נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית ממש:
טענו את בעירכם . תבואה:
את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולהשאין בה דגים:
חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא:
ואתה צויתה. מפי לומרלהם:
זאת עשו. כך אמור להם שברשותי היא:
שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו':
מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול:
בר ולחם. כתרגומו:
ומזון. ליפתן:
אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר [וְהִכָּנְסוּ בחמה לעיר]. ולפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו:
וכי הוא מושל. ואשר הואמושל:
ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מֵאֵין הֲפֻגוֹת (איכה ג, מט), וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (ירמיה מח, יא),מתרגמינן וְרֵיחֵיהּ לָא פָג:
את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלותאשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה:
ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינהשפירשה ממנו:
רב. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי:
בארה שבע. כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה:
לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם:
יעקב יעקב. לשון חיבה:
אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:
ואנכי אעלך. הבטיחולהיות נקבר בארץ:
אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם הכל נתן לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו:
ובנות בניו. סרח בת אשר ויוכבד בת לוי:
הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב באים, ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו:
בן הכנענית. בן דינה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה:
אלה בני לאה. ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה:
שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר נו, כט)אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים:
בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית:
כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים, ואין הַבָּאָה זוֹ לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב, יד), וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן (לעיל כט, ו), לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות. ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומרשמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד, ו)עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן נַפְשׁוֹת ביתולשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:
להורת לפניו. כתרגומו, לְפַנּוֹת לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה:
לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:
ויאסר יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים לַמֶּרְכָּבָה, לְהִזְדָּרֵז לכבוד אביו:
וירא אליו. יוסףנראה אל אביו:
ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד (איוב לד, כג), לשון רִבּוּי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הִרְבָּה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נְשָׁקוֹ, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע:
אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו. ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות. בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקדוש ברוך הוא מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת:
ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לווהאנשים רועי צאן וגו':
בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם, שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם:
כי תועבת מצרים כל רעה צאן. לפי שהם להם אלהות:
ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן, שמעון, לוי, יששכר, ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכם, אבל שמות הגבורים כפל. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד, ולנפתלי אמר נפתלי, ולדן אמר דן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד)שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו, שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו, לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, כדאיתא בבבא קמא (צב.). ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו:
אנשי חיל. בקיאין באומנותןלרעות צאן:
על אשר לי. על צאן שלי:
ויברך יעקב. היא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים שַׂלוּדֵי"ר בלע"ז:
שני מגורי. ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ,
ולא השיגו. בטובה:
ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים, אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא אל נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ. תנחומא (ישן נשאכו):
רעמסס. מארץ גושן היא:
לפי הטף. לפי הצריךלכל בני ביתם:
ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, לתחילת שני הרעב:
ותלה. כמו וַתִּלְאֶה, לשון עייפות כתרגומו, ודומה לו כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיּוֹרֶה זִקִּים (משלי כו, יח):
בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו אתהכסף:
אפס. כתרגומו שְׁלִים:
וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אֵין מְנַהֵל לָהּ (ישעיה נא, יח), עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהלים כג, ג):
בשנה השנית. שנית לשני הרעב:
כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה, ובא הכל אל יד אדוני:
בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו:
ותן זרע. לזרוע האדמה, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וְכָלָה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (פ"י ה"ג):
לא תשם. לא תהא שממה, לָא תְבוּר, לשון שדה בּוּר, שאינו חרוש:
ותהי הארץ לפרעה. קנויהלו:
ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, לְזִכָּרוֹן שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אֶחָיו, שלא יהיו קורין אותם גולים:
מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, מקצה גבולה ועד קצה גבולה:
הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין, כהן און:
חק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום:
הא. כמו הִנֵּה, כמו וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי (יחזקאל טז, מג):
לזרע השדה. שבכלשנה:
ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחותאשר בבתיכם:
טפכם. בנים קטנים:
נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת:
והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה,
לחק. שלא יעבור:
וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים:
ויאחזו בה. לשון אחוזה:
ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד, שהתחילולשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו:
ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה למות, לא הגיע לימי אבותיו (יצחק חי ק"פ ויעקב קמ"ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חי ת' שנים והוא חי ע'):
ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות:
שים נא ידך. וְהִשָּׁבֵעַ:
חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:
אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים (וּמְרַחֲשִׁין תחת גופי), ושאין מֵתֵי חוצה לארץ חיים אלא בצער גילגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:
ושכבתי עם אבתי. וי"ו זו מחוברת למעלה לתחילת המקרא, שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תִּשָּׂאֵנִי ממצרים, ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריוונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, ואחר כךוַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים־א ב, י):
וישתחו ישראל. תעלא בְּעִידָנֵיהּסְגִיד לֵיהּ (מגילה טז:):
על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו (שבת יב: נדרים מ.), שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. דבר אחר על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:
ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלךאפרים אצל אביו למצרים להגיד לו:
ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם יעקב לפנימותו:
ויגד. המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראותקִצְרֵי לשון:
ויתחזק ישראל. אמר, אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. וכן משה חלק כבוד למלכות, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות יא, ח), וכן אליהו וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וגו' (מלכים־איח, מו):
ונתתיך לקהל עמים. בִּשְּׂרַנִּי שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים, הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, לִמְּדַנִּי שעתיד אחד מִשְּׁבָטַי לֵיחָלֵק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך:
הנולדים לך. עד באי אליך. לפני בואי אליך, כלומר שנולדו מִשֶּׁפָּרַשְׁתָּ ממני עד שבאתי אצליך:
לי הם. בחשבון שאר בני הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו:
ומולדתך וגו'. אם תוליד עוד, לא יהיו במנין בָּנַי, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם, כדכתיב (במדבר כו, נד)לרב תרבה נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורים, מכל מקום לא נקראו שבטיםאלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה):
ואני בבאי מפדן וגו'. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם:
כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה, כמדת תחום שבת, כדברי ר' משה הדרשן, ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הַגְּרִיד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת כִּכְבָרָה:
ואקברה שם. ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כְּשֶׁיַּגְלֶה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו' (ירמיה לא, יד-טז), והקדוש ברוך הוא משיבה יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וגו' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. ואונקלוס תרגם כְּרוּב אַרְעָא, כדי שיעור חרישת יום [ס"א הארץ], ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קוראיד"א בלע"ז, כדאמרינן כָּרִיבוְתָנֵי, כְּמָה דְּמַסִּיק תְּעָלָא מִבֵּי כַרְבָּא:
וירא ישראל את בני יוסף. ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, וְיֵהוּא ובניו ממנשה:
ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה:
בזה. הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, וביקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש:
ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זהו שאמר הכתוב, וְאָנֹכִי תִּרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע יא, ג), תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שֶׁלְקָחָם על זרועותיו:
לא פללתי. לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הָבִיאִי עֵצָה עֲשִׂי פְלִילָה (ישעיה טז, ג):
ויוצא יוסף אתם. לאחר שֶׁנְשָׁקָם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם:
וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו מלפני אביו:
את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חבירו, ימינו כנגד שמאל חבירו, וכיון (שהוא) [שיהא] הבכור מְיֻמָּן לברכה:
שכל את ידיו. כתרגומואַחְכְּמִינוּן, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו:
המלאך הגאל אתי. מלאך הרגיל לְהִשְׁתַּלֵּחַאלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל:
יברך את הנערים. מנשה ואפרים:
וידגו. כדגים הללו שֶׁפָּרִים וְרָבִים ואין עין הרע שולטת בהם:
ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנוותמכה בידו:
ידעתי בני ידעתי. שהוא הבכור:
גם הוא יהיה לעם [וגם הוא יגדל]. שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו:
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וִילַמֵּד תורה לישראל:
וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שָׁמְעוֹ ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וְיָרֵח בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:
בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
וישם את אפרים. בברכתו לפנימנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים:
ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואיזוֹ, זוֹ שכם, שנאמר וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ וגו' מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם:
שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לךחלק אחד יתירה על אחיך:
בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וְחָגַר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא, כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהלים כא, יג), תָּשִׁית שׂוֹנְאַי לפני לחלקים, אֲחַלְּקָה שְׁכֶם (שם ס, ח), דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה (הושע ו, ט)איש חלקו, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג, ט):
אשר לקחתי מיד האמורי. מיד עשו, שעשה מעשה אמורי. דבר אחר, שהיה צד אביו באמרי פיו:
בחרבי ובקשתי. היא חכמתוותפלתו:
ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות את הקץונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר דברים אחרים:
וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו:
אוני. כוחי, כמו מָצָאתִי אוֹן לִי (הושע יב, ט), מֵרֹב אוֹנִים (ישעיה מ, כו), וּלְאֵין אוֹנִים (שם כט):
יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים:
ויתר עז. במלכות, כמו וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל־א ב, י), ומי גרם לך להפסיד כל אלה:
פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך:
אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתירות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פָּחַזְתָּ:
כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שֵׁם שעלה על יצועי, והיא השכינהשהיה דרכה להיות עולה על יצועי:
פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואילו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה:
יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לְבָדִין וּסְדִינִין, והרבה דומים לו, אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי (תהלים סג, ז), אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (שם קלב, ג):
שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הםשקראם אביהם אחים:
כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו:
מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר. דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתםנהגו עצמן בכלי חמס, כמו מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ (יחזקאל טז, ג), וזה תרגום של אונקלוס:
בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה, יד)זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:
בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן:
אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז, א)קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (א ו, כב), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כִּמְדַבֵּר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם, כמו לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה יד, כ):
כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו, טז), וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד וכן במצרים סוס ורכבו רמה בים (שמות טו, א), זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל יט, ג):
וברצנם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג, יז)בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע יא, ו):
ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג, ח)מה אקב לא קבה אל:
אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵּר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתודרך כבוד:
יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בְּקִנְטוּרִים, התחיל יהודה לִסּוֹג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וּקְרָאוֹ יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם:
ידך בערף איביך. בימי דוד, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף (שמואל־ב כב, מא):
בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק:
גור אריה. על דוד נתנבא, בתחילה גור, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ה, ב), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס שִׁלְטוֹן יְהֵא בְּשֵׁירוּיָא, בתחילתו:
מטרף. ממה שחשדתיך בטָרֹף טֹרַף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:
בני עלית. סִלַקְתָּ את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמרשהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וגו' (מלכים־א ה, ה):
לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילךאלו ראשי גָלֻיּוֹת שבבבל, שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות:
ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכהשלו, וכן תִּרְגֵם אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שַׁי לו שנאמר יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהלים עו, יב):
ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כח, ז), ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאַחְוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב יג, יז), ושבאִבְחַת חָרֶב (יחזקאל כא, כ), וְאָסוּךְ שָׁמֶן (מלכים־ב ד, ב), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ (ישעיה יא, י), ודומה לו עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם (משלי ל, יז), לְקִבּוּץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי וּמַקְהוּ אַקְהָתָאבְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדָעָא ביבמות (קי:), ויכול היה לומר קְהִיַּית עמים:
אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עַיָּר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד:
שרקה. זמורה ארוכה, קורייר"א בלע"ז:
כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין:
סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא:
אסרי. כמו אוסר דוגמת מְקִימִי מֵעָפָר דָּל (תהלים קיג, ז), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (שם קכג, א), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלךהמשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֺרֵק (ירמיה ב, כא):
בני אתנו. יִבְנוּן הֵיכָלֵיהּ, לשון שַׁעַר הָאִיתוֹן בספר יחזקאל (מ, טו), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עַבְדֵי אוֹרַיְיתָא בְּאוּלְפַן, על שם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹתצְחֹרוֹת (שופטים ה, י), כבס ביין, יְהֵא אַרְגְּוָון טַב לְבוּשׁוֹהִי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מְרַוֶּה, תלמוד לומר סותה:
חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כג, כט), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין:
מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים לשון הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תִּרְגְמוֹ בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נַעֲוֹהִי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת ע"א (עבודה זרה עד:), נַעֲוָה ארתחו, יְחַוְורָן בִּקְעָתֵיהּ תרגם שִׁנַּיִם, לשון שִׁנֵּי הסלעים:
זבולן לחוף ימים. על חוף ימים תהיה ארצו, חוף, כתרגומו סְפַר, מַרְקֶ"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, פור"ט בלע"ז, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים:
וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן (שמות כו, כב):
יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד:
רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם חבילות של פרקמטיא:
וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות:
ויט שכמו לסבל. עול תורה:
ויהי. לכל אחיו ישראל:
למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עִבּוּרִין, שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים־א יב, לג), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם:
ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל־ב כב, י)הַטּוּ אָזְנְכֶם (ישעיה נה, ג). ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הַסְפָר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד:
דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו:
כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד עמו, ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה:
שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושףכמו ואתה תשופנו עקב (לעיל ג, טו):
הנשך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וגו' (שופטים טז, כט), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כְּחִיוֵי חוּרְמָן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם, וכְפִתְנָא, כמו פֶתֶן (ישעיה יא, ח), יִכְמוֹן, יארוב:
לישועתך קויתי ה'. נתנבא שֶׁיְּנַקְרוּ פלשתים את עיניו, וסופו לומר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם (שופטים טז, כח):
גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות לְהִכָּפֵל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כַּצִּפּוֹר לָנוּד (משלי כו, ב), מגזרת וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים (איוב ז, ד), שָׁם נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה, כז), מגזרת יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהליםצא, ו), [נ"א ישוד צהרים מגזרת שם נפל שדוד], אף יגוד יגודנו, וגדוד מֵגִזְרָה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יִפְעַל, אינו כפול, כמו יָגוּד, יָנוּד, יָרוּם, יָשׁוּד, יָשׁוּב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יִתְגוֹדֵד, יִתְנוֹדֵד, יִתְרוֹמֵם, יִתְבּוֹלֵל, יִתְעוֹדֵד, ובלשון מפעיל יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהלים קמו, ט), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיה מט, ה), מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת (שם נח, יב), אף יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יָגוּד הימנו, כמו בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיה י, כ), יצאו ממני. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ:
והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עַקֵּבָם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יִּפָּקֵד מהם איש:
עקב. בדרכם ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ (תהלים עז, כ), וכן בְּעִקְבֵי הַצֹּאן (שיר השירים א, ח), בלשון לע"ז תרציא"ס:
מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שָׁמֵן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו משה וטבל בשמן רגלו (דברים לג, כד), כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לוּדְקִיָּא לשמן וכו':
אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אַיָּלָה שְׁלֻחָה, אילה משולחת לרוץ:
הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וגו' (שופטים ד, ו), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שִׁלּוּחַ, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו:על ידם שרו דבורה וברק שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יִתְרְמֵי עַדְבֵיהּ, יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:
בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נַמְטֵייהּ לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.):
בן פרת עלי עין. חִנּוֹ נָטוּי על העין הָרוֹאָה אותו:
בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות (על החומה) להסתכל ביופיו, בנות הרבה צעדה כל אחת ואחתבמקום שתוכל לראותו משם. דבר אחר
עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב (במדברכד, יז). ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה לְיִּשׁוּב לשון המקרא:
פרת. תי"ו שבוהוא תקון הלשון, כמו עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג, יח):
שור. כמו לָשׁוּר.(דבר אחר) עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אונקלוס בנות צעדה עלי שור, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי וכו', וכתב בנות, עלשם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. בְּרִי דְיִסְגֵי יוֹסֵף, פורת לשון פריה ורביה. ויש בו מדרשי אגדה המתיישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו הָאִמָּהוֹת ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה וְשִׁרְבֵּב קוֹמָתוֹ לְכַסּוֹתָהּ, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה:
בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם:
וימררהו ורבו. וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון וימררו את חייהם (שמות א, יד):
ורבו. נעשו לו אֶחָיו אנשי ריב, אטינצורינטש"י בלע"ז. ואין הלשון הזה לשון פָּעָלוּ, שאם כן היה לו לינקד וְרָבוּ כמו המה מי מריבה אשר רָבוּ וגו' (במדבר כ, יג), ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו לינקד, ואינו אלא לשון פֹּעֲלוּ, כמו שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיה ב, יב), שהוא לשון הושמו, וכן רוֹמּוֹ מְעַט (איוב כד, כד), שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שֹׁמוּ, רֹמוּ, רֹבוּ, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס וְנַקְּמוֹהִי:
בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מָרֵי פַלְגּוּתָא, לשון ותהי המחצה (במדבר לא, לו), אותן שהיו ראויים לחלוק עמו נחלה:
ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק: קשתו. חזקו:
ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זָהָב מוּפָז (מלכים־א י, יח), זאת היתה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עיקרן של ישראל, לשון הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה (זכריה ד, ז), לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵיהּ, החלומות אשר חלם להם, עַל דְּקַיַּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא, תוספת הואולא מלשון עברי שבמקרא, וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, וַתָּשָׁב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היתה לו לקשת ולמבטח, בְּכֵן יִתְרְמָא דְּהַב עַל דְּרָעוֹהִי, לכך וַיָּפֹזוּ זְרֹעֵי יָדָיו, לשון פז:
אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהןובנין, יעקב ובניו:
מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך:
ואת שדי. ועם הקדוש ברוך הוא היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך:
ברכת שדים ורחם. בִּרְכָּתָא דְאַבָּא וּדְאִמָּא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן:
שדים. ירה יירה מתרגמינן אִישְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, אף שדים כאןעל שם שהזרע יורה כחץ:
ברכת אביך גברו וגו'. הברכות שברכני הקדוש ברוך הוא גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי:
עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם, שנאמר (לעיל כח, יד)ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (לעיל יג, יד), ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו' (לעיל כו, ג), וזהו שאמר ישעיה וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ (ישעיה נח, יד), ולא אמר נחלת אברהם:
הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו הורה גבר (איוב ג, ג):
עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י), תתאו לבא חמת, כך חברו מנחם בן סרוק (שם ח):
תאות. אַשָּׁמוֹלְ"ץ בלע"ז. [ואונקלוס תרגם תאות וכו' לשון תאוה וחמדה וגבעות לשון מצוקי ארץ שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלן]:
תהיין. כולם לראש יוסף:
נזיר אחיו. פְּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב, ב), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד). ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ.
ויפזו זרעי ידיו. כמו ויפוצו, שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו:
מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות [גבעות] עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות (עולם) לשון מְצֻקֵי אֶרֶץ (ש"א ב, ח)(והם הברכות) שֶׁחֲמָדָתַן אמו וְהִזְקִיקַתּוּ לקבלם:
בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. ניבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ (שופטים כא, כא), בפלגש בגבעה. וניבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה וגו' וַיִּלָּחֶם סָבִיב וגו', בְּמוֹאָב וגו' וּבֶאֱדוֹם וגו' וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (שמואל־א יד, מז):
בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עֲדָאָה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית, אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל (ישעיה לג, כד). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחילת בּוֹקְרָן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל:
ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל:
יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר (אסתר ח, ז)הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:
וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע:
איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:
ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קַלּוּתוֹ של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:
נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה (שופטים יט, טו), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט), הַכְנָסָתָם לבית מפני הגשמים, באספך את מעשיך (שמות כג, טז), וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה:
אל אבתי. עם אבותי:
ויאסף רגליו. הכניס רגליו:
ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו יעקב אבינו לאמת (תענית ה:):
לחנט את אביו. ענין מרקחת בְּשָׂמִים הוא:
וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו ארבעים יום:
ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שֶׁכָּלָה הרעב והיו מי נילוס מתברכין:
אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג). ומדרשו, עוד מתיישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כְּרִי, דָּגוּר, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה:
כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על השבועה שנשבעתי לך, שלא אֲגַלֶּה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון, ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:):
גרן האטד. מוקף אֲטָדִין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.)על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כולן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים:
כאשר צום. מהו אשר צום:
וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות (במדבר ב, ב), באות שמסר להם אביהם לישא מטתו:
הוא ואחיו וכל העלים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר (פסוק ז)ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך (פסוק ח)כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד:
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קֵרְבָן:
לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהי כדברך (לעיל ל, לד), לו שמעני (לעיל כג, יג), וְלוּ הוֹאַלְנוּ (יהושע ז, ז), לו מתנו (במדבר יד, ב). ויש לו משמש בלשון אם (ואולי) [ואילו] כגון לו חכמו (דברים לב, כט), לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיה מח, יח), וְלֻא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי (שמואל־ב יח, יב). ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי (לעיל לד, כט), לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה, כגון אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי (שמואל־ב טז, יב), אוּלַי ה' אוֹתִי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים:
ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג), צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שָׁלִיחַ אל יוסף לומר לו כן. ואתמי צוו, את בני בלהה, שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז, ב)והוא נער את בני בלהה:
אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו:
שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלהיו קיים, והם עבדיו:
וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות:
כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם:
וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה, וְנִשְׁתַּבֵּחַ בהם, ואמר אַחַי הם ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר, עשרה נרותלא יכלו לכבות נר אחד וכו':
על ברכי יוסף. כתרגומו. גדלן בין ברכיו:
ואלה שמות בני ישראל. אף על פי שמנאןבחייהן בשמותם, חזר ומנאן (במיתתן) [אחר מיתתן], להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן [במספר] ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָםלְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא (ישעיה מ, כו):
ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:
וישרצו. שהיו יולדות ששהבכרס אחד:
ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשוגזירותיו (סוטה יא.):
ידע. עשה עצמו כאילולא ידע:
הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לְדָבָר הוא, כלומר הזמינו עצמיכם לכך:
נתחכמה לו. לעם, נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראללדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבוללעולם (שמו"ר א, יא). (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן):
ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב, וְעָלִינוּ מן הארץ והם יירשוה:
עליו. על העם:
מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה:
למען ענתו בסבלתם. שלמצרים:
ערי מסכנות. כתרגומו, וכן לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה (ישעיה כב, טו), גזבר הממונה על האוצרות (שמו"ר א, יד):
את פתם ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחילה לכך, ועשאום חזקותובצורות לאוצר:
וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ:
כן ירבה. כן רבה וכן פרץ. זהו פשוטו. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה (סוטה יא. תנחומא ישן ח):
ויקצו. קצובחייהם. ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם (סוטה שם, שמו"ר א, יא):
בפרך. בעבודה קשה הַמְּפַרֶכֶת את הגוף וּמְשַׁבְרַתּוֹ:
למילדת. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קלויש לשון כבד, כמו שובר וּמְשַׁבֵּר, דובר וּמְדַּבֵּר, כך מוליד וּמְיַלֵּד:
שפרה. זוֹ יוכבד, על שם שֶׁמְשַׁפֶּרֶת את הולד:
פועה. זוֹ מרים, על שם שֶׁפּוֹעָה ומדברת וְהוֹגָה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה:לשון צעקה, כמו כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (ישעיה מב, יד):
בילדכן. כמו בהולידכן:
האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו מַשְׁבֵּר, וכמוהו עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח, ג)מושב כלי אומנות יוצר חרס:
אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אִצְטַגְנִינָיו שעתיד להוולד בן המושיע אותם:
וחיה. ותחיה:
ותחיין את הילדים. מְסַפְּקוֹת להם מים ומזון. תרגום הראשון וְקַיָּמָא, והשני וְקַיֶּמְתּוּן, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פְּעַלְתֶּן, כגון ותאמרנה איש מצרי (להלן ב, יט)לשון עָבַר כמו ויאמרו לזכרים, וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם (ירמיה מד, כה)לשון דִּבַּרְתֶּן כמו וַתְּדַבְּרוּ לזכרים, וכן וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי (יחזקאל יג, יט)לשון עבר חִלַּלְתֶּן כמו וַתְּחַלְּלוּ לזכרים:
כי חיות הנה. בקיאות כמילדות, תרגום מילדות חַיָּתָא. ורבותינו דרשו (סוטה יא: ושמו"ר)הרי הן משולות לחיות הַשָּׂדֶהשאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו, הרי הכתוב כללן (ס"א ויברך אותם ועוד כתיב) מָה אִמְּךָלְבִיָּא (יחזקאל יט, ב):
וייטב. הטיב להן, וזה חלוק בתיבה שיסודה ב' אותיות ונתן לו וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון וַיַפְעִיל, הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמץ קטן (נ"א או בסגו"ל שהוא פת"ח קטן)כגון וַיֵּיטֶב אלהים למילדות, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב, ה)הִרְבָּה תַּאֲנִיָּה, וכן וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית, דנבוזראדן (דברי הימים־ב לו, כ)הִגְלָה את השארית, וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו, ד)הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון מפעיל את אחרים, וכשהוא מדבר בלשון וַיִפְעַל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון וַיִּיטַב בעיניו (ויקרא י, כ)לשון הוּטַב, וכן וַיִּרֶב הָעָם, נתרבה העם, וַיִּגֶל יְהוּדָה (גָלָה) הָגְלָה יהודה, וַיִּפֶן כה וכה, פָּנָה לכאן ולכאן. ואל תשיבני, וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב, וַיֵּרֶד, וַיֵּצֵא, לפי שאינן מֵגִזְרָתָן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, יָרֹד, יָצֹא, יָשֹׁב, יָשֹׁךְ, יו"ד אות שלישית בו:
וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה:
ויעש להם בתים. בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, כמו שכתוב (ויבן) [אֲשֶׁר בָּנָה] וגו' אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ (מלכים־א ט, י), כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות מִמִּרְיָם, כדאיתא במסכת סוטה (יא:):
לכל עמו. אף עליהם גזר, יום שנולד משה אמרו לו אִצְטַגְנִינָיו, היום נולד מושיען, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה:
ויקח את בת לוי. פָּרוּשׁ היה ממנה מפני גזירת פרעה (וחזר וּלְקָחָהּ, וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות. ברש"י ישן) והחזירהועשה בה לקוחין שניים, ואף היא נהפכה להיותנערה. ובת ק"ל שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנים נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי:
כי טוב הוא. כשנולד נתמלא הביתכֻּלּוֹ אורה:
ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא יְלָדַתוֹ לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה:
גמא. גמי בלשון משנה ובלע"ז יונ"ק, ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:
בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיקריח רע של זפת:
ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלע"ז, ודומה לו קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ (ישעיה יט, ו):
לרחץ על היאר. סַרֵס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו:
על יד היאר. אצל היאור, כמו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי (שמואל־ב יד, ל), והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו (סוטה יב:)הולכות לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב)הולכות למות לפי שמיחובה, והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות:
את אמתה. אתשפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו לְהִנָּקֵד אַמָּתָהּ מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה, את ידה שנשתרבבהאמתה אמות הרבה (סוטה שם):
ותפתח ותראהו. את מי ראתה, הילד, זהו פשוטו. ומדרשו, שראתהעמו שכינה (סוטה שם שמו"ר א, כח):
והנה נער בכה. קולוכנער:
מן העברית. מלמד שֶׁהֶחֱזִירַתוֹ על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה (שמו"ר א,ל. סוטה שם):
ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם:
היליכי. נתנבאה ולא ידעה מהנתנבאה, הי שליכי:
משיתהו. כתרגומו שְׁחַלְתֵּיהּ, הוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָאמֵחַלְבָא (ברכות ח.), ובלשון עברי משיתהו, לשון הסירותיו, כמו לא ימיש (להלן יג, כב), לא משו (במדבר יד, מד), כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מִגִּזְרַת מָשָׁה, ולשון הוצאה הוא, וכן יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים (שמואל־ב כב, יז), שאילו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר מְשִׁיתִהוּ אלא הַמִּישׁוֹתִיהוּ, כאשר יאמר מן קָם הַקִּימוֹתִי, ומן שָב הַשִּׁיבוֹתִי, ומן בָּא הַבִיאוֹתִי, או מַשְׁתִּיהוּ, כמו וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ (זכריה ג, ט), אבל משיתי, אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה, כגון מָשָׁה, בָּנָה, עָשָׂה, צִוָּה, פָּנָה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עָשִׂיתִי, בָּנִיתִי, פָּנִיתִי, צִוִּיתִי:
ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
איש מצרי. נוגשׂ היה, ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגברלמלאכתם:
מכה איש עברי. מלקהוורודהו. ובעלה של שלומית בת דבריהיה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:
ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:
וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנושיתגייר:
שני אנשים עברים. דתן ואבירם, הם שהותירו מן המן:
נצים. מריבים:
למה תכה. אף על פי שלא הכהו, נקרא רשעבהרמת יד:
רעך. רשעכמותך:
מי שמך לאיש. והרי עודך נער:
הלהרגני אתה אמר. מכאן אנו למדים שהרגובשם המפורש:
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דֵּילָטוֹרִין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תָּמֵהַּ עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודתפרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:
וישמע פרעה. הםהלשינו עליו:
ויבקש להרג את משה. מסרו לְקוֹסְטֵינָר להרגו ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (להלן יח, ד), ויצלני מחרב פרעה:
וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו וישב יעקב:
וישב על הבאר. לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:
ולכהן מדין. רב שבהן, ופירש לו מעבודת אלילים ונידוהו מאצלם:
את הרהטים. את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ:
ויגרשום. מפני הנידוי:
למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:
ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר (בראשית לט, ו)כי אם הלחם אשר הוא אוכל:
ויואל. כתרגומו (נ"א כמשמעו) ודומה לו הוֹאֶל נָא וְלִין (שופטים יט, ו), וְלוּ הוֹאַלְנוּ (שם ז, ז), הואלתי לדבר (בראשית יח, לא). ומדרשו לשון אָלָה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:
ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גָּר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו. (ברש"י ישן):
וימת מלך מצרים. נִצְטַרֵע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:
נאקתם. צעקתם, וכן מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ (איוב כד, יב):
את בריתו את אברהם. עם אברהם:
וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו:
אחר המדבר. להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:
אל הר האלהים. על שם העתיד:
בלבת אש. בשלהבת אש לבו של אש, כמו לב השמים (דברים ד, יא), בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל־ב יח, יד), ואל תִּתְּמַה על התי"ו, שיש לנו כיוצא בו, מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ (יחזקאל טז, ל):
מתוך הסנה. ולא אילן אחר, משום עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צא, טו):
אכל. נֶאֱכָל, כמו לא עֻבַּד בה (דברים כא, ג), אשר לֻקַּח משם (בראשית ג, כג):
אסרה נא. אסורה מכאן להתקרב לשם:
של. שְׁלוֹף והוצא, כמו ונשל הברזל (דברים יט, ה)כי ישל זיתך (שם כח, מ):
אדמת קודש הוא. המקום:
כי ידעתי את מכאביו. כמו וידע אלהים (שמות ב, כה), כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אטום (את) אזני מצעקתם:
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. ואם תאמר מה תועיל, והוצא את עמי, יועילו דבריך ותוציאם משם:
מי אנכי. מה אני חשובלדבר עם המלכים:
וכי אוציא את בני ישראל. ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שֶׁיֵּעָשֶׂה (נ"א: שֶׁתַּעֲשֶׂה) להם נס ואוציאם ממצרים:
ויאמר כי אהיה עמך. השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה, לך האות כי אנכי שלחתיך, (ותצליח בשליחותי) וכדאי אני להציל, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אֻכָּל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק, וששאלת מה זכות יש לישראל שיֵּצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשיםשיצאו ממצרים. דבר אחר כי אהיה עמך, וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו, וְזֶה לְּךָ הָאוֹתאָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וגו' (ישעיה לז, ל)מפלת סנחריב תהיה לך לאות על הבטחה אחרת, שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים:
אהיה אשר אהיה. אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבונו של עולם מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו':
זה שמי לעלם. חסר וי"ו לומר, העלימהו, שלא יִקָּרֵא ככתבו:
וזה זכרי. לִמְּדוֹ היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר, ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר:
את זקני ישראל. מיוחדים לישיבה. ואם תאמר זקנים סתם, היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ששים רבוא:
ושמעו לקולך. מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שֶׁבִּלְשׁוֹן זה הם נגאלים, יעקב אמר להם ואלהים פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ, כד), יוסף אמר להם פקוד יפקוד אלהים אתכם (שם פסוק כה):
(אלהי העבריים. יו"ד יתירה, רמז לי' מכות. ברש"י ישן):
נקרה עלינו. לשון מקרה, וכן ויקר אלהים (במדבר כג, ד)ואנכי אקרה כה (שם פסוק טו), אֱהֵא נקרה מאתוהלום:
לא יתן אתכם מלך מצרים להלך. אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך:
לא יתן. [כתרגומו] לָא יִשְׁבּוֹק, כמו על כן לא נתתיך (בראשית כ, ו), לא נתנו אלהים להרע עמדי (שם לא, ז), וכולן לשון נתינה הם. ויש מפרש ולא ביד חזקה. ולא בשביל שידו חזקהכי מאז אֲשַׁלַּח את ידי והכיתי את מצרים וגו' ומתרגמינן אותו וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף. משמו של רבי יעקב ברבי מנחם נאמר לי:
ומגרת ביתה. מאותה שהיא גרה אִתָּהּ בבית:
ונצלתם. כתרגומו וּתְרוֹקְנוּן, וכן וינצלו את מצרים (להלן יב, לו)ויתנצלו בני ישראל את עדים (שם לג, ו)והנו"ן בו יסוד. ומנחם חברו במחברת צד"י, עם וַיַּצֵּל אלהים את מקנה אביכם (בראשית לא, ט)אשר הִצִּיל אלהים מאבינו (שם פסוק טז), ולא יֵאָמְנוּ דבריו, כי אם לא היתה הנו"ן יסוד והיא נקודה בחיר"ק, לא תהא משמשת בלשון וּפְעַלְתֶּם, אלא בלשון וְנִפְעַלְתֶּם, כמו וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל האדמה (דברים כח, סג), וְנִתַּתֶּם ביד אויב (ויקרא כו, כה), וְנִגַּפְתֶּם לפני אויביכם (שם פסוק יז), וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ (יחזקאל כב, כא), וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ (ירמיה ז, י), לשון נִפְעַלְנוּ, וכל נו"ן שהיא באה בתיבה לפרקים, ונופלת ממנה, כנו"ן של נוֹגֵף, נוֹשֵׂא, נוֹתֵן, נוֹשֵׁךְ, כשהיא מדברת לשון וּפְעַלְתֶּם, תִּנָּקֵד בשו"א בחטף, כגון ונשאתם את אביכם (בראשית מה, יט), וּנְתַתֶּם להם את ארץ הגלעד (במדבר לב, כט), וּנְמַלְּתֶּם את בשר ערלתכם (בראשית יז, יא). לכן אני אומר, שזאת הנקודה בחיר"ק מן היסוד היא, ויסוד שם דבר נִצּוּל, והוא מן הלשונות הכבדים, כמו דִּבּוּר, כִּפּוּר, לִמּוּד, כשידבר בלשון ופעלתם יִנָּקֵד בחיר"ק, כמו וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע (במדבר כ, ח)וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת (יחזקאל מה, כ)וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם (דברים יא, יט):
מזה בידך. לכך נכתב תיבה אחת לדרוש, מִזֶּה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. ופשוטו, כאדם שאומר לחבירו, מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אמר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ:
ויהי לנחש. רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל (באומרו לא יאמינו לי), וְתָּפַשׂ אומנתו של נחש:
ויחזק בו. לשון אחיזה הוא, והרבה יש במקרא, ויחזיקו האנשים בידו (בראשית יט, טז), והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא), וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ (שמואל־א יז, לה), כל לשון חִזּוּק הדבוק לבי"ת, לשון אחיזה הוא:
מצורעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה, ואם בהרת לבנה היא (ויקרא יג, ד), אף באות זה רמז לו שלשון הרע סִפֵּר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע:
ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מכאן, שֶׁמִּדָּה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו:
והאמינו לקל האת האחרון. משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שֶׁסִּפַּרְתִּי עליכם לשון הרע, יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה:
ולקחת ממימי היאור. רָמַז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם (פירוש, כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, נפרע מאלהותם תחילה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם, והפכם לדם. ברש"י ישן):
והיו המים וגו'. והיו, והיו, שני פעמים, נראה בעיני, אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם (ואז) [ואף] כשירדו לארץ יהיו בהוייתן, אבל עכשיו מלמדנו, שלא יהיו דםעד שיהיו ביבשת:
גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו', ועוד נאמר לעלי הכהן) הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם (שמואל־א ב, כז), הוא אהרן, וכן וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וגו' וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ (יחזקאל כ, ה-ז), ואותה נבואה לאהרן נאמרה:
כבד פה. בכבידות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"ו:
מי שם פה וגו'. מי למדך לְדַבֵּר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי:
או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים שלא שמעובצוותו עליך, וְלָאִסְפַּקְלָטוֹרִין ההורגים מי עֲשָׂאָם עִוְרִים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת:
הלא אנכי. ששמי ה' עשיתי כל זאת:
ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוחוהוא אהרן. דבר אחר, ביד אַחֵר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה:
ויחר אף. רבי יהושע בן קרחה אומר, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה לוי, שנאמר וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברי הימים־א כג, יד):
הנה הוא יצא לקראתך. כשתלך למצרים:
וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרןלְעֲדִי החושן הנתון על הלב:
ודבר הוא לך. בשבילך ידבר אל העם, וזה יוכיח על כל לך ולי ולו ולכם ולהם הסמוכים לדבור, שכולם לשון על הם:
יהיה לך לפה. למליץ, לפי שאתה כבד פה:
לאלהים. לרב ולשר:
וישב אל יתר חתנו. ליטול רשות, שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). ושבעה שמות היו לו, רעואל, יתר, יתרו, קיני, חובב, חבר, פוטיאל:
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת:
על החמר. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח לְהִגָּלוֹת עליו, שנאמר עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט, ט):
וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקיםבמקרא:
בלכתך לשוב מצרימה וגו'. דע, שעל מנת כן תלך, שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי לפני פרעה ולא תירא ממנו:
אשר שמתי בידך. לא על שלשה אותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני ישראל שיאמינו לו, ולא מצינו שֶׁעֲשָׂאָם לפניו, אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך במצרים, כמו [שנאמר] כי ידבר אלכם פרעה וגו' (להלן ז, ט), ולא תתמה על אשר כתיב אשר שמתי, שכן משמעו, כשתדבר עמו כבר שַׂמְתִּים בידך:
ואמרת אל פרעה. כשתשמע שלבו חזק וימאן לשלוח, אמור לו כן:
בני בכורי. לשון גדולה, כמו אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ (תהלים פט, כח)זוֹ פשוטו. ומדרשו, כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו:
ואמר אליך. בשליחותו של מקום:
שלח את בני וגו'. הנה אנכי הרג וגו'. היא מכה אחרונה, ובה הִתְרָהוּ תחילה מפני שהיא קָשָׁה, וזה הוא שנאמר באיוב הֶן אֵל יַשְׂגִיב בְּכֹחוֹ, לפיכך, מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב לו, כב)בשר ודם המבקש להנקם מחבירו, מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב:
ויהי בדרך במלון. משה:
ויבקש המיתו. [המלאך] למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק במלון תחילה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורהשבשביל המילה הוא:
ותגע לרגליו. הִשְׁלִיכַתּוּ לפני רגליו של משה:
ותאמר. על בנה:
כי חתן דמים אתה לי. אתה היית גורם להיות הֶחָתָן שלי נרצח עליך. הורג אישי אתה לי:
וירף. המלאך ממנו. אז,הבינהשעל המילה בא להורגו:
אמרה חתן דמים למולת. חֲתָנִי היה נרצח על דבר המילה:
למולת. על דבר המולות, שם דבר הוא, והלמ"ד משמשת בלשון על, כמו ואמר פרעה לבני ישראל (להלן יד, ג), ואונקלוס תרגם דמים, על דם המילה:
ואחר באו משה ואהרן וגו'. אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לְפַלָּטִין, לפי שֶׁיָּרְאוּ ללכת, ובסיני נפרע להם, ונגש משה לבדו וגו' והם לא יגשו (להלן כד, ב), החזירם לאחוריהם:
פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר לו, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו, לשון מקרה מות הוא:
תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה, וכן פְּרָעֵהוּ, אַל תַּעֲבָר בּוֹ (משלי ד, טו), רְחָקֵהוּ, וכן וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (שם א, כה), כי פרוע הוא (להלן לב, כה), נרחק ונתעב:
לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:
הן רבים עתה עם הארץ. שהעבודה מוטלת עליהם, ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:
הנגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממונה על כמה שוטרים, והשוטר ממונה לִרְדּוֹת בעושי המלאכה:
תבן. אֵשְׂטוֹבְּלֶ"א, היו גובלין אותו עם הטיט:
לבנים. טיוול"ש בלע"זשעושים מטיט, ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן:
כתמול שלשם. כאשר הייתם עושיםעד הנה:
וקששו. ולקטו:
ואת מתכנת הלבנים. סכום חשבון הַלְּבֵנִים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נִתַּן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם:
כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו':
מתכנת. ותוכן לבנים (פסוק יח), וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת (שמואל־א ב, ג), אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן (מלכים־ב יב, יב), כולם לשון חשבון הם:
נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה רֶטְרֵיי"שׁ בלע"ז:
ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח, לאמר נלכה נזבחה, ודומה לו וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד (תהלים קיט, קיז), למשל ולשנינה (דברים כח, לז)מתרגמינן לְשׁוֹעֵי, וַיְסַפֵּר (להלן יח, ח)וְאִשְׁתָּעֵי, ואי אפשר לומר ישעו, לשון וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ד-ה), ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר, או לדברי שקר, כי כן גִּזְרַת כולם, יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ (ישעיה יז, ז), וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (שם לא, א), וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת (שם יז, ח), ולא מצאתי שמוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור כמתעסק לדבר בדבר, נופל לשון שמוש בי"ת, כגון הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (יחזקאל לג, ל), ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א), הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי (זכריה ד, א), לדבר בם (דברים יא, יט), וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, מו), אף כאן אל ישעו בדברי שקר, אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:
אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך בזריזות, כי אין נגרע דבר מכל סכום לְבֵנִים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נִתַּן לכם מזומן מבית המלך:
לקשש קש לתבן. לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט:
קש. לשון לִקּוּט, על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:
אצים. דוחקים:
דבר יום ביומו. חשבון של כל יום כַּלּוּ ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:
ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מִלְּדָחֲקָם, וכשהיו משלימין הַלְּבֵנִים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושַׂם עליהם, שנאמר (במדבר יא, טז)אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:אשר שָׂמוּ נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם, לאמר מדוע וגו', למה ויוכו, שהיו אומרים להםמדוע לא כליתם גם תמול גם היום, חק הקצוב עליכם לִלְבּוֹן [כתמול שלשום] כתמול השלישי, שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:
ויכו. לשון וַיּוּפְעֲלוּ, הוכו מיד אחרים, הנוגשיםהִכּוּם:
ולבנים אמרים לנו עשו. הנוגשים אומרים לנו עשו לְבֵנִיםכמנין הראשון:
וחטאת עמך. אילו היה נקוד פת"ח, הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חַטַּאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמץ, שם דבר הוא, וכך פירושו, ודבר זה מביא חַטָּאת על עמך, כאילו כתוב וְחָטָאת לעמך, כמו כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם (רות א, יט), שהוא כמו לבית לחם,וכן הרבה:
ותכן לבנים. חשבון הַלְּבֵנִים, וכן אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן (מלכים־ב יב, יב), המנוי,כמו שאמר בענין וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף (שם יא):
ויראו שטרי בני ישראל. את חבריהם הנרדים על ידם:
ברע. ראו אותם ברעה וצרה הַמּוֹצְאֵת אותם, בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו':
ויפגעו. אנשים מישראלאת משה ואת אהרן וגו'. ורבותינו דרשו, כל נִצִּים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם (במדבר טז, כז)יצאו נצבים:
למה הרעתה לעם הזה. ואם תאמר מה איכפת לך, קוֹבֵל אני על שֶּׁשִּׁלַּחְתָּנִי:
הרע. לשון הפעיל הוא, הִרְבָּה רעה עליהם, ותרגומו אַבְאֵשׁ:
עתה תראה וגו'. הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב)ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה, ולא הרהר אחר מדותי, לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומותכשאביאם לארץ:
כי ביד חזקה ישלחם. מפני ידי החזקה שֶׁתֶּחֱזַקעל פרעה, ישלחם:
וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צדה, וכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':
וידבר אלהים אל משה. דִּבֶּר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה:
ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיךכי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע, כשהוא אומר אצל עונש, כגון וחללת את שם אלהיך אני ה' (ויקרא יט יב), וכשהוא אומר אצל קיום מצות, כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' (שם כב לא), נאמן ליתן שכר:
וארא. אל האבות:
באל שדי. הבטחתים הבטחות, ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:
ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נִכַּרְתִּי להם במדה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שהרי הבטחתיםולא קיימתי:
וגם הקמתי את בריתי וגו'. וגם כשנראיתי להם באל שדי, הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:
לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר, אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית יז, א־ח), ליצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם (שם כו, ג), ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו' (שם לה, יא), ואת הארץ אשר וגו' (שם יב), הרי שנדרתי להםולא קיימתי:
וגם אני. כמו שהצבתי והעמדתי הבריתיש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים:
אשר מצרים מעבדים אתם ואזכור. אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית טו, יד):
לכן. על פי אותה השבועה:
אמר לבני ישראל אני ה'. הנאמן בהבטחתי:
והוצאתי אתכם. כי כן הבטחתיו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם):
סבלת מצרים. טורח משאמצרים:
נשאתי את ידי. הרימותיה לִישָׁבַעבכסאי:
ולא שמעו אל משה. לא קבלו תנחומין:
מקצר רוח. כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריךבנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה, בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה' (ירמיה טז, כא)למדנו כשהקדוש ברוך הוא מְאַמֵּן את דבריו אפילו לפורענות, מודיע ששמו ה', וכל שכן הַאֲמָנָה לטובה. ורבותינו דרשוהו (שמו"ר ו, ד סנהדרין קיא.)לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה (לעיל ה, כב)אמר לו הקדוש ברוך הוא חֲבָל על דְּאָבְדִין ולא מִשְׁתַּכְּחִין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמומה אומר אליהם (לעיל ג, יג):
וגם הקימותי וגו'. וכשבקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו (בראשית לג, יט), ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים, אחת, שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי, ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחילה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז), ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדבריםשהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו', לכן אמור לבני ישראל, לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו, והדרשה תדרש, שנאמר הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כג, כט), [מה הסלע הזה מתפוצץ לכמה ניצוצות, כך דברי תורה מתחלקין] מתחלק לכמה ניצוצות:
ואיך ישמעני פרעה. זה אחדמעשרה קל וחומר שבתורה:
ערל שפתים. אָטוּם שפתים, וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. עֲרֵלָה אָזְנָם (שם ו, י), אֲטוּמָה מִשְּׁמוֹעַ. עַרְלֵי לֵב (שם ט, כה), אטומים מהבין. שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל (חבקוק ב, טז), וְהֵאָטֵם מֵשִּׁכְּרוּת כוס הקללה (נ"א התרעלה). ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה. וערלתם ערלתו (ויקרא יט, כג), עֲשׂוּ לו אוטם וכיסוי, איסור שיבדיל בפני אכילתו. שלש שנים יהיה לכם ערלים (שם), אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה ואני ערל שפתים, צירף לו הקדוש ברוך הוא את אהרן להיות לו לְפֶה ולמליץ:
ויצום אל בני ישראל. צִוָּם עליהם להנהיגם בנחתולסבול אותם:
ואל פרעה מלך מצרים. צִוָּם עליו לַחֲלוֹק לו כבוד בדבריהם, זה מדרשו (שמו"ר ז, ג). ופשוטו, צִוָּם על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. וּדְבַר הַצִּוּוּי מהו, מְפוֹרָשׁ בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם, ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן, ובמי נתיחסו:
אלה ראשי בית אבתם. מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן בשביל משה ואהרן, התחיל ליחסם דרך תולדותםמראובן. (ובפסיקתא גדולה (פ"ז)ראיתי, לפי שֶׁקִּנְטְרָם יעקב אבינו לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב וְיִחֲסָם כאן לבדם, לומר שחשובים הם):
ושני חיי לוי וגו'. למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים, לא היה שעבוד, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו (לעיל א, ו), ואחרי כן ויקם מלך חדש (שם א, ח), ולוי האריך ימיםעל כולם:
ושני חיי קהת. ושני חיי עמרם וגו'. מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חֲשׁוֹב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה, לא תמצאם ארבע מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לְבָנִים בשני האבות:
יוכבד דדתו. אֲחַת אֲבוּהִי, בת לוי אחות קהת:
אחות נחשון. מכאן למדנו, הנושא אשה צריך לבדוקבְּאַחֶיהָ:
מבנות פוטיאל. מזרע יתרו שֶׁפִּטֵּם עגליםלעבודת אלילים, ומזרע יוסףשפטפט ביצרו:
הוא אהרן ומשה. אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם. הוא אהרן ומשה אשר אמר ה', יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:
על צבאותם. בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם. יש על, שאינו אלא במקום אות אחת, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ), כמו בחרבך. עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם (יחזקאל לג, כו), כמו בחרבכם:
הם המדברים וגו'. הם שנצטוו הם שקיימו:
הוא משה ואהרן. הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף:
ויהי ביום דבר וגו'. מחוברלמקרא שלאחריו:
וידבר ה'. הוא הדבור עצמו האמור למעלה בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו:
אני ה'. כדאי אני לְשָׁלְחֲךָ ולקיים דברי שליחותי:
ויאמר משה לפני ה'. היא האמירה שאמר למעלה הן בני ישראל לא שמעואלי, וְשָׁנָה הכתוב כאן, כיון שהפסיק הענין, וכך היא הַשִּׁיטָה, כאדם האומר נחזור על הראשונות:
נתתיך אלהים לפרעה. שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין:
יהיה נביאך. כתרגומו יְהֵי מְתוּרְגְּמָנָךְ, וכן כל לשון נבואה, אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת נִיב שְׂפָתָיִם (ישעיה נז, יט), יָנוּב חָכְמָה (משלי י, לא)וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת דשמואל (שמואל־א י, יג), ובלע"ז קוראין לו פרידיג"ר:
אתה תדבר. פעם אחתכל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה:
ואני אקשה. מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים, לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו, למען הרבות בו אותותי וְתַכִּירוּאת גבורתי, וכן מדתו של הקדוש ברוך הוא, מביא פורענות על האומות עובדי אלילים, כדי שישמעו ישראל וְיִּירָאוּ, שנאמר הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם וגו' (צפניה ג, ו), אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר (שם ז), ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר וַיְחַזֵּק ה' את לב פרעה, אלא וַיֶּחֱזַק לב פרעה:
את ידי. יד ממש, להכות בהם:
מופת. אות, להודיע שיש צורך(צרוך) במי ששולח אתכם:
לתנין. נחש:
בלהטיהם. בְּלַחֲשֵׁיהוֹן, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד), דומה שהיא מתהפכתעל ידי לחש:
ויבלע מטה אהרן. מאחר שחזר ונעשה מטהבלע את כולן:
כבד. תרגומו יַקִּיר, ולא אִתְיַקַּר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי כבד ממך הדבר (להלן יח, יח):
הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו:
עד כה. עד הנה. ומדרשו, עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכהכה אמר ה' כחצות הלילה (להלן יא, ד):
ונהפכו לדם. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם:
ונלאו מצרים. לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראויין לשתות:
אמר אל אהרן. לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן:
נהרתם. הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו:
יאריהם. הם בריכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות:
אגמיהם. קבוצת מים שאינן נובעין ואין מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אֵשְׂטַנְ"קְ:
מצרים. אף במרחצאות וּבְאֲמְבַּטָּאוֹת שבבתים:
ובעצים ובאבנים. מים שבכלי עץובכלי אבן:
בלטיהם. לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו, בלטיהם מעשהשדים, בלהטיהם מעשה כשפים (סנהדרין סז:):
ויחזק לב פרעה. לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסים לַעֶפְרַיִים עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים:
גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם:
וימלא. מנין שבעת ימיםשלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חודש, ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם:
ואם מאן אתה. ואם סַרְבָן אתה. מָאֵן כמו מְמָאֵן, מְסָרֵב, אלא כינה האדם על שם הַמְּפַעֵל, כמו שָׁלֵו (איוב טז, יב)וְשֹׁקֵט (ירמיה מח, יא), סַר וְזָעֵף (מלכים־א כ, מג):
נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (להלן כא, כב)אינו לשון מיתה, וכן וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם (ירמיה יג, טז), פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהלים צא, יב), וּלְאֶבֶן נֶגֶף (ישעיה ח, יד):
ועלו. מן היאור:
בביתך. ואחר כך בבתי עבדיך, הוא התחיל בעצה תחילה, ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפורענות:
ובכה ובעמך. בתוך מעיהם נכנסיםומקרקרין:
ותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה, והיו מַכִּין אותה והיא מתזת נחילים נחילים, זהו מדרשו (שמו"ר י, ד). ופשוטו יש לומר, שִׁרוּץ הצפרדעים קורא לשון יחידוּת, וכן ותהי הַכִּנָּם, הרחישה גדוליר"א בלע"ז, ואף ותעל הצפרדע גרינוליר"א בלע"ז:
התפאר עלי. כמו הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ (ישעיה י, טו), מִשְׁתַּבֵּחַ לומר אני גדול ממך ונטי"ר בלע"ז, וכן התפאר עלי, הִשְׁתַּבֵּחַ להתחכם ולשאול דבר גדול ולומרשלא אוכל לעשותו:
למתי אעתיר לך. את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שֶׁיִּכָּרֵתוּ, ותראה אם אשלים דְּבָרִי למועד שתקבע לי. אילו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר לְמָתַי, משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע לי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אַעְתִּיר הַעְתִּירוּ וְהַעְתַּרְתִּי, ולא נאמראֶעְתַּר עִתְּרוּ וְעָתַּרְתִּי, מפני שכל לשון עֶתֶר הרבות פֶּלֶל הוא, וכאשר יאמר הַרְבּוּ אַרְבֶּה וְהִרְבֵּיתִי לשון מַפְעִיל, כך יאמר אַעֲתִּיר הַעֲתִּירוּ וְהַעְתַּרְתִּי דברים [נ"א, כן העתירו והעתרתי אעתיר, אעתיר דברים], ואב לכולם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (יחזקאל לה, יג), הרביתם:
ויאמר למחר. התפלל היוםשֶׁיִּכָּרֵתוּ למחר:
ויצא. ויצעק. מיד, שיכרתו למחר:
חמרם חמרם. צְבוּרִים צְבוּרִים, כתרגומו דְּגוֹרִין, גַּלִּין:
והכבד את לבו. לשון פָּעוֹל הוא, כמו הָלוֹךְ ונסוע (בראשית יב, ט), וכן וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים־ב ג, כד), וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים (שמואל־ א כב, יג), הַכֵּה וּפָצֹעַ (מלכים־א כ, לז):
כאשר דבר ה'. והיכן דיבר, ולא ישמע אליכם פרעה (לעיל ז, ד):
אמר אל אהרן. לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן:
ותהי הכנם. הָרְחִישָׁה, פדוליר"א בלע"ז:
להוציא את הכנים. לבראותם [נ"א ולהוציאם]ממקום אחר:
ולא יכלו. שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה:
הוא. מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא:
כאשר דבר ה'. ולא ישמע אליכם פרעה:
משליח בך. מגרה בך, וכן ושן בהמות אשלח בם (דברים לב, כד), לשון שִׁסּוּי אינציט"ר בלע"ז:
את הערב. כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא, והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר באגדהבכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, בטכסיסי מִלְחֲמוֹת מלכים בא עליהם, כסדר מלכות, כשצרה על עיר, בתחילה מקלקל מעיינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות לְיַּרְאָם וּלְבַהֲלָם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא (בא ד):
והפליתי. והפרשתי, וכן והפלה ה' (להלן ט, ד), וכן לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יא), לא מובדלת ומופרשת היא ממך:
למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. אף על פי ששכינתי בשמים, גזרתי מתקיימת בתחתונים:
ושמתי פדת. שיבדיל בין עמי ובין עמך:
תשחת הארץ. נשחתה הארץ, אִתְחַבָּלַת אַרְעָא:
זבחו לאלהיכם בארץ. במקומכם, ולא תלכו במדבר:
תועבת מצרים. יראת מצרים, כמו וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן (מלכים־ב כג, יג), ואצל ישראל קורא אותהתועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצריםזביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים:
ולא יסקלנו. בתמיה:
התל. כמו להתל:
ויעתר אל ה'. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר וַיַּעְתִּיר, היה יכול לומר, ומשמע וַיַּרְבֶּה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בלשון וַיִפְעַל, משמע וירבה להתפלל:
ויסר הערב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו יהיה להם הנאה בעורות:
גם בפעם הזאת. אף על פי שאמר אנכי אשלח אתכם, לא קִיֵּים הבטחתו:
מחזיק בם. אוחז בם, כמו והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא):
הנה יד ה' הויה. לשון הֹוֶה, כי כן יאמר בלשון נקבה, על שעבר היתה, ועל העתיד תהיה, ועל העומד הוֹיָה, כמו עוֹשָׂה, רוֹצָה, רוֹעָה:
והפלה. והבדיל:
מלא חפניכם. ילויינו"ש בלע"ז:
פיח כבשן. דבר הַנִּפַּח מן הגחלים עוממים הנשרפים בכבשן, ובלע"ז אוֹלְבֶּ"שׂ.פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:
וזרקו משה. וכל דבר הנזרק בכח, אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קוּמְצוֹ של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק עלכל ארץ מצרים:
אבעבעת. כתרגומו לְשִׁיחֲנָא סַגִּי אֲבַעְבּוּעִין, שעל ידו צומחין (בהן) בועות:
שחין. לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה, שנה שחונה (יומא נג:):
באדם ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור (להלן יד, ז):
את כל מגפתי. למדנו מכאן, שמכתבכורות שקולה כנגד כל המכות:
כי עתה שלחתי את ידי וגו'. כי אילו רציתי, כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמךעם הבהמות (ותכחד) [וְנִכְחַדְתֶּם] מן הארץ אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':
עודך מסתולל בעמי. כתרגומו כְּבֵישַׁת בֵּיהּ בְּעַמִּי, והוא מגזרת מְסִלָּה דמתרגמינן אוֹרַח כְּבִישָׁא, ובלע"ז קַלְקֵי"ר. וכבר פירשתי בסוף ויהי מקץ, כל תיבה שתחילת יסודה סמ"ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי"ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זוֹ, וכגון וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב, ה), מגזרת סַבָּל. כי תשתרר עלינו (במדבר טז, יג), מגזרת שַׂר ונגיד. וכן מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית (דניאל ז, ח):
כעת מחר. כָּעֵת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן, ירד הברד:
הוסדה. שנתיסדה. וכל תיבה שתחילת יסודה יו"ד, כגון יָסַד, יָלַד, יָדַּע, יָסַר, כשהיא מִתְפָּעֶלֶת, תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו הִוָּסְדָה, הִוָּלְדָהּ, וַיִּוָּדַע, ויולד ליוסף (בראשית מח, כ), בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט, יט):
שלח העז. כתרגומו שַׁלַּח כְּנַשׁ, וכן יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ (ישעיה י, לא), הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן (ירמיה ו, א):
ולא יאסף הביתה. לשון הכנסה הוא:
הניס. הבריח, לשון וינס:
על השמים. לצד השמים. ומדרש אגדה, הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלהמן השמים:
מתלקחת בתוך הברד. נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:
ורב. די לו במה שהוריד כבר:
כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים:
טרם תיראון. עדיין לא תיראון. וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו טרם ישכבו (בראשית יט, ד), עַד לָא שְׁכִיבוּ. טרם יצמח (שם ב, ה), עַד לָא צְמַח. אף זה כן הוא, ידעתי כי עדיין אינכם יראים, ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:
והפשתה והשערה נכתה. נשברה, לשון פַרְעֹה נְכֹה (מלכים־ב כג, כט), נְכָאִים (ישעיה טז, ז), וכן לא נֻכּוּ, ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נוּכָּתָה כמו הוּכָּתָה, נֻכּוּ כמו הֻכּוּ, אלא הנו"ן שורש בתיבה, והרי הוא מגזרת וְשֻׁפּוּ עַצְמֹתָיו (איוב לג, כא):
כי השערה אביב. כבר ביכרה ועומדת בְּקַשֶּׁיהָ, ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר וְהוּקְשָׁה לעמוד בגבעוליה:
השעורה אביב. עמדה בְאִבֶּיהָ, לשון בְּאִבֵּי הַנָּחַל (שיר השירים ו, יא):
כי אפילת הנה. מאוחרות, ועדיין היו רכות, ויכולות לעמוד בפני קשה, ואף על פי שנאמר ואת כל עשב השדה הכה הברד, יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בְּקִלְחָם הראויים ללקות בברד. ומדרש רבי תנחומא (וארא טז)יש מרבותינו שנחלקו על זאת, ודרשו כי אפילות, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו:
לא נתך. לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה (דניאל ט, יא)(דעזרא) [דדניאל], ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק חברו בחלקכְּהִתּוּךְ כֶּסֶף (יחזקאל כב, כב), לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו כתרגומו וַיִּצֹק, וְאַתִּיךְ (להלן לח, ה). לָצֶקֶת, לְאַתָּכָא (שם פסוק כז). אף זה לא נִתַּךְ לארץ, לא הוצק לארץ:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. והתרה בו:
שתי. שומי [נ"א: שִׂימִי], שאשית אני:
התעללתי. שִׂחַקְתִּי, כמו כי התעללת בי (במדבר כב, כט), הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם (שמואל־א ו, ו)האמור במצרים, ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי (איכה א, כב), אֲשֶׁר עוֹלַל לִי (שם יב):
לענת. כתרגומו לְאִתְכְּנָעָא, והוא מגזרת עני, מֵאַנְתָּ להיות עני ושפל מפני:
את עין הארץ. את מראההארץ:
ולא יוכל וגו'. הרואה, לראות את הארץ, ולשון קצרה דיבר:
הטרם תדע. העוד לא ידעתכי אבדה מצרים:
ויושב. הוּשָׁבוּ על ידי שָׁלִיחַששלחו אחריהם, והשיבום אל פרעה:
כאשר אשלח אתכם וגו'. אף כי אֲשַׁלַּח גם את הצאןואת הבקר כאשר אמרתם:
ראו כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי, כוכב אחד יש ששמו רעה, אמר להם פרעה, רואה אני בָּאִיצְטַגְנִינוּת שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל בעגל וביקש הקדוש ברוך הוא להרגם, אמר משה בתפלתו, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (להלן לב, יב), זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד וינחם ה' על הרעה (שם פסוק יד), והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם (יהושע ה, ט), שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:
לא כן. כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים ועבדו את ה':
כי אתה אתם מבקשים. (אותהעבודה) [כי אותה] בקשתם עד הנה, נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח:
ויגרש אותם. הרי זה לשון קצר, ולא פירש מי המגרש:
בארבה. בשביל מכת הארבה:
ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו, שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר:
ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר בו כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם (יואל ב, ב), למדנו שהיה כבד משל משה (כי אותו של יואל היה) על ידי מינין הרבה, שהיו יחד ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה:
כל ירק. עָלֶהירוק, ויאדור"א בלע"ז:
רוח ים. רוח מערבי:
ימה סוף. אומר אני, שֶׁיַּם סוף היה מקצתו במערב [וּ]כנגד כל רוח דרומית, וגם במזרחה של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו, וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מים סוף ועד ים פלשתים (להלן כג, לא), ממזרח למערב, שֶׁיַּם פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים ישְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים (צפניה ב, ה):
לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחיםשמלחו מהם:
וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה, חשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד:
וימש. כמו וְיֵאָמֵשׁ. יש לנו תיבות הרבה חסרות אל"ף, לפי שאין הברת האל"ף ניכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי (ישעיה יג, כ), כמו לא יַאֲהִל לא יטה אהלו. וכן וַתַּזְרֵנִי חַיִל (שמואל־ב כב, מ), כמו וַתְּאַזְרֵנִי. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו לא ימיש בָּתַר דְּיַעְדֵי קְבֵל לֵילְיָא, כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוי"ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו, לשון ממשש בצהרים (דברים כח, כט), שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש:
ויהי חשך אפלה וגו' שלשת ימים וגו'. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב. ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים [ס"א פושעים], ולא [ס"א שלא] היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים בְּמַפַּלְתָּם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאווהיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא:
שלשת ימים. שִׁלּוּשׁ שלימים, טִרְצֵיינֶ"א בלע"ז, וכן שבעת ימים בכל מקום, שְׂטֵיינֶ"א של ימים:
יצג. יהא מוצגבמקומו:
גם אתה תתן. לא דייך שמקננו ילך עמנו, אלא גם אתה [ס"א משלך] תתן:
פרסה. פרסת רגל פְּלַנְטֶ"א בלע"ז:
לא נדע מה נעבד. כמה תכבד העבודה, שמא ישאל ממנו יותר ממה שיש בידינו:
כן דברת. יפה דברתובזמנו דברת, אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך:
כלה. גמירא, (כלה) כליל, כולכם יְשַׁלַּח:
דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הַזְהִירֵם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קִיֵּים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קִיֵּים בהם:
ויאמר משה כה אמר ה'. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו:
כחצת הלילה. כְּהֵחָלֵק הלילה, כחצות כמו כַּעֲלוֹת (שמואל־א ט, כו), בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ (תהלים קכד, ג), זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו, כמו בחצי הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בַּדָּאי הוא (ברכות ד.), אבל הקדוש ברוך הוא יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות:
עד בכור השבי. למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, והביאה פורעניות על מצרים:
מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם:
וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עובדי כוכבים, נפרע מאלהיה:
לא יחרץ כלב לשנו. אומר אני שהוא לשון שִׁנּוּן, לא יְשַׁנֵּן. וכן לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ (יהושע י, כא), לא שָׁנַן. אָז תֶּחֱרָץ (שמואל־ב ה, כד), תִּשְׁתַּנֵּן. לְמוֹרַג חָרוּץ (ישעיה מא, טו), שָׁנוּן. מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ (משלי כא, ה), אדם חָרִיף וְשָׁנוּן. וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר (שם י, ד), חריפים, סוחרים שנונים:
אשר יפלה. יבדיל:
וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי, ולא אמר לו משה מתחילה וירדת אלי והשתחוית לי:
אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך:
ואחרי כן אצא. עם כל העם מארצך:
ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריויצא מלפניו:
בחרי אף. על שאמר לו אל תוסף ראותפני:
למען רבות מופתי. (מופתי שְׁנַיִם, רבות שלשה),מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנעראת מצרים:
ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה שלאחריה:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור:
בארץ מצרים. חוץ לִכְרָךְ, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו', ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דִּבּוּר חמור כזה לא כל שכן:
החדש הזה. הֶרְאָהוּ לבנה בחדושה, ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חודש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שיעור תֵּרָאֶה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר ויהי ביום דבר ה' (לעיל ו, כח), ביום צוותו (ויקרא ז, לח), מן היום אשר צוה ה' והלאה (במדבר טו, כג), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:
דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, [ואתה דבר אל בני ישראל לאמר (להלן לא, יג)] אלא חולקיןכבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים:
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש:
הזה. פסח מצרים מקחו בעשור, ולא פסח דורות:
שה לבית אבת. למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לַבָּיִת:
ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משֶׂה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו', זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, לְלַמֵּד שאחר שנמנו עליו, יכולין לְהִתְמָעֵט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט, מהיות משֶׂה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים ולא משנשחט (פסחים פט.):
במכסת. חשבון, וכן מכסת הערכך (ויקרא כז, כג):
לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולהוזקן שאינן יכולין לאכול כזית:
תכסו. תִּתְמְנוּן:
תמים. בלא מום:
בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנהזו:
מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה, שאף עז קרוי שה, שנאמר ושה עִזִּים (דברים יד,ד):
והיה לכם למשמרת. זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שֶׁיִּגָּאֵלוּ, שנאמר וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה (שם פסוק ז), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (שם פסוק ו), בשני דמים, ואומר גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ (זכריה ט, יא)(ושהיו) [ולפי שהיו] שטופים בעבודת כוכבים, אמר להם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה:
ושחטו אתו וגו'. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו:
קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו, נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (סד:):
בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחילת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחילת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה (ישעיה כד, יא):
ולקחו מן הדם. זו קבלתהדם, יכול ביד, תלמוד לומר אשר בסף:
המזוזת. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:
המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט"ל בלע"ז. ולשון שקיפה, חבטה, כמו קול עלה נדף (ויקרא כו, לו), טַרְפָא דְשָׁקִיף. חַבּוּרָה (להלן כא, כה), מַשְׁקוֹפֵי:
על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן [ובבית האוצר] ובבית הַבָּקָר, שאין [בני אדם] דרין בתוכן:
את הבשר. ולא גידים ועצמות:
על מררים. כל עשב מר נקרא מרור, וְצִיוָם לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם:
אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי:
ובשל מבושל. כל זה באזהרת לא תאכלו:
במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום:
כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:
ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחדעם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון על צבאותם (לעיל ו, כו), כמו בצבאותם, כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו מִשָּׁלֵם:
והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בוקר פעם שניה, ליתן בוקר על בוקר, שהבוקר משמעו משעת הֵנֵץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, לִמֵּד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבוקר ראשון, עד בוקר שניתעמוד ותשרפנו:
מתניכם חגרים. מזומניםלדרך:
בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת (שמואל־א כג, כו), אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם (מלכים־ב ז, טו):
פסח הוא לה'. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוגוהפסיחה שהקדוש ברוך הוא מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים [דבר אחר]דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק"א לשון פסיעה:
ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ"ז), ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:
כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחריםוהם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם (תהלים קלו, י):
מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחילה ממנו מתחלת הפורענות:
ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:
אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי, ולא על ידי שָׁלִיחַ:
והיה הדם לכם לאת. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:
וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים בְּמִצְוֺתַי, ופוסח אני עליכם:
ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, וּפָסַחְתִּי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְעִפִּים (מלכים־א יח, כא), וכן כל הַפִּסְחִים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וּמְמַלְטוֹ מבין המומתים:
ולא יהיה בכם נגף. אבל הוֹוֶה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הוֹוֶה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף:
לזכרון. לדורות:
וחגתם אתו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו, ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר זכור את היום הזה אשר יצאתם (להלן יג, ג), למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג, ג), הֱוֵי אומר יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבוקר יצאו:
לדרתיכם וגו'. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו:
שבעת ימים. שטיינ"א של ימים:
שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים טז, ח), לִמֵּד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר שבעת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכללויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה:
אך ביום הראשון תשביתו שאר. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הֲרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד (איוב טו, ז), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:
הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס:
מישראל. שומע אני תִּכָּרֵת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:
מקרא קדש. מקרא שם דבר, קְרָא אותו קודש, לאכילה ושתיה וכסות:
לא יעשה בהם. אפילו על ידי אחרים:
הוא לבדו. (יכול אף לגוים, תלמוד לומר הוא לבדו יֵעָשֶׂה לכם, לכם ולא לגוים) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:
לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם [נ"א תלמוד לומר, אך, חלק]:
ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת, אלא את הַמִּצְווֹת, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:
ושמרתם את היום הזה. ממלאכה:
לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יֵעָשֶׂה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור:
עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו':
לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך, יצא חמצו של עובד כוכבים שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות:
כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם:
בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:
מחמצת לא תאכלו. אזהרהעל אכילת שאור:
כל מחמצת. להביא את תערובתו:
בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה לְהֵאָכֵל בכל מושבותיכם, פרט למעשר שניוחלות תודה (שאינם ראוים להאכל בכל מוֹשָׁבוֹת אלא בירושלים):
משכו. מי שיש לו צאן ימשוך משלו:
וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק:
למשפחתיכם. שה לבית אבות:
אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין:
אגדת אזוב. שלשה קלחיןקרויין אגודה:
אשר בסף. בכלי, כמו סִפּוֹת כֶּסֶף (מלכים־ב יב, יד):
מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:
ואתם לא תצאו וגו'. מגיד, שמאחר שניתנה רשות למשחיתלחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר (תהלים קד, כ):
ופסח. וחמל ויש לומר וְדִלֵּג:
ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא, כמו ולא נתנו אלהים להרע עמדי (בראשית לא, ז):
והיה כי תבאו. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור:
כאשר דבר. והיכן דיבר, והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (לעיל ו, ח):
ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם:
וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו:
וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שָׂכָר להליכה ושכר לעשייה:
כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דברמכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה ואהרןכן עשו:
וה'. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני:
הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים:
מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בעבור הראותך את כחי בים סוף (לעיל ט, טז):
עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה פורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הַפָּחוּת, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:
ויקם פרעה. ממטתו:
לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:
הוא. תחילה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן:
כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ (תהלים פט, כח). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מֵרַוָוקִים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:
ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי:
גם אתם. הגברים:
גם בני ישראל. הטף:
ולכו עבדו וגו' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג:
גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י, כה):
וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור:
כלנו מתים. אמרו, לא כִגְזֵרַת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, חמשה או עשרה בבית אחד:
טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ:
משארתם. שְׁיָרֵימצה ומרור (שם):
על שכמם. אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצוות:
כדבר משה. שאמר להם במצרים, וישאלו איש מאת רעהו (לעיל יא, ב):
ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:
וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהםהיו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים וְלֵךְ:
וינצלו. ורוקינו:
מרעמסס סכתה. ק"ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (להלן יט, ד):
הגברים. מבן עשרים שנהומעלה:
ערב רב. תערובת אומות של גרים:
עגת מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה:
וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלהזָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב-ג), ומה שָׂכָר מְפוֹרָשׁ אחריו, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' וגו':
אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:
שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתריםעד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, ואפילו בחברון, (כענין) שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה, כז), ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (לעיל ו, ד), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:
ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ובט"ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים:
ליל שמרים. שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:
הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:
שמרים לכל בני ישראל לדרתם. מְשֻׁמָּר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר ולא יתן המשחית וגו':
זאת חקת הפסח. בי"ד בניסן נאמרה להםפרשה זו:
כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל מומר [משומד] במשמע:
ומלתה אתו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, אם כן מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד (יבמות ע:):
תושב. זה גר תושב:
ושכיר. זה העובד כוכבים, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:
בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וּלְלַמֵּד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר (לעיל יב, ז)על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל בשני מקומות:
לא תוציא מן הבית. מן החבורה:
ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם:
כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראליעשו אותו:
ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:
וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו:
תורה אחת וגו'. להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה:
פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחילה, כמו פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי יז, יד). וכן יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח), יפתחו שפתים:
לי הוא. לעצמי קניתים, על ידי שהכיתי בכורי מצרים:
זכור את היום הזה. למד, שמזכירין יציאת מצריםבכל יום:
בחדש האביב. וכי לא (היינו) [היו] יודעין באיזה חודש יצאו, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחודש שהוא כָּשֵׁר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים, וכן הוא אומר מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח, ז), חֹדֶשׁ שהוא כשר לצאת:
אל ארץ הכנעני וגו'. ואף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע, שכולן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחת כנען היתה שלא נקרא לה שם, אלא כנעני:
נשבע לאבתיך וגו'. באברהם הוא אומר, ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' (בראשית טו, יח), וביצחק הוא אומר גור בארץ הזאת וגו' (שם כו, ג), וביעקב הוא אומר הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו':
זבת חלב ודבש. חלב זב מן העזים, והדבש זב מן התמרים ומן התאנים:
את העבודה הזאת. של פסח, והלא כבר נאמר למעלה (יב, כה)והיה כי תבאו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה, בפרשה ראשונה נאמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם (שם פסוק כו), בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:
בעבור זה. בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסחמצה ומרור הללו:
עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאילו היית שםלא היית כדאי לִיגָאֵל:
והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות:
על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שתכתוב פרשיות הללו וְתִקְשְׁרֵם בראש ובזרוע:
על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז), לדרוש בה יד שהיאכֵהָה:
מימים ימימה. משנה לשנה:
והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן, שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו, לומר אם תקיימוהו במדבר, תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם:
נשבע לך. והיכן נשבע לך, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' (לעיל ו, ח):
ונתנה לך. תהא בעיניךכאילו נִתְּנָה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות:
והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר (במדבר כז, ח)והעברתם את נחלתו לבתו:
שגר בהמה. נֵפֶל, שֶׁשִּׁגְרַתּוּ אמו וּשְׁלָחַתּוּ בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו, ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו שגר אלפיך (דברים ז, יג), אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל, שהרי כבר כתב כל פטר רחם, ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע, בא ופירש במקום אחר בבקרך ובצאנך (שם טו, יט). לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדםהכתוב מדבר:
פטר חמר. ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים (בכורות ה:):
תפדה בשה. נותן שה לכהן, ופטר חמור מותר בהנאה והשהחולין ביד כהן (שם ט:):
וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו:
וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו, קצוב במקום אחר:
כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה, וכגון מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ (יהושע כב, כד), דבני גד ובני ראובן:
מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו, וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו' (דברים ו, כ), הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול, והשואל דרך חכמה:
ולטוטפת בין עיניך. תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרוין טטפת, טט בְּכַתְּפֵישתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם (יחזקאל כא, ב), אַל תַּטִּיפוּ (מיכה ב, ו), לשון דִּבּוּר, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו:
ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נִהֲגָם, כמו לך נחה את העם (להלן לב, לד), בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ (משלי ו, כב):
כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה:
מלחמה. כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו' (במדבר יד, מה), אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נִתְּנָה ראשונשובה מצרימה, אם הוליכם בִּפְּשׁוּטָה על אחת כמה וכמה:
פן ינחם. יחשבו מחשבהעל שיצאו, ויתנו לב לשוב:
ויסב. הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה:
ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגםשֶׁגְּדֵלִים בו קנים, כמו ותשם בסוף, קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ (ישעיה יט, ו):
וחמשים. אין חמושים אלא מזויינים (לפי שהסיבתן במדבר, הוא גרם להם שעלו חמושים, שאילו (היה) [הסיבן] דרך ישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לְזַמֵּן לו כל הצורך. וכתוב זה לא נכתב כי אם לְשַׂבֵּר את האוזן, שלא תאמר [נ"א תתמה] במלחמת עמלק ובמלחמת סיחון ועוג ומדין מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל לפי חרב. ברש"י ישן), וכן הוא אומר, וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים (יהושע א, יד), וכן תרגם אונקלוס מְזָרְזִין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד, יד)וְזָרֵיז. דבר אחר חמושים, אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:
השבע השביע. השביעםשישביעו לבניהם,ולמה לא השביע לבניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביע יעקב, אמר יוסף, אני שליט הייתי במצרים והיה סִיפֵּק בידי לעשות, אבל בָּנַי לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם, שישאוהו:
והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לְאֶחָיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אִתְּכֶם:
ויסעו מסכת. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות:
לנחתם הדרך. נקוד פת"ח, שהוא כמו להנחותם, כמו לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), שהוא כמו לְהַרְאוֹתְכֶם, אף כאן להנחותם על ידי שליח, ומי הוא השליח, עמוד הענן, והקדוש ברוך הוא בכבודומוליכו לפניהם, ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים. עמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:
לא ימיש. הקדוש ברוך הואאת עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:
וישבו. לאחוריהם, לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי, כדי להטעות את פרעה, שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר ואמר פרעה לבני ישראל וגו':
ויחנו לפני פי החירות. הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות, על שם שנעשו שם בני חורין, והם שני סלעים גבוהים זקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים:
לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן, ועליו פירש איוב מַשְׁגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב יב, כג):
ואמר פרעה. כשישמע שהם שָׁבִים לאחוריהם:
לבני ישראל. על בני ישראל. וכן ה' ילחם לכם, עליכם. אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג), אמרי עלי:
נבכים הם. כלואים ומשוקעים, ובלע"ז שירי"ר, כמו בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תהלים פד, ז), מִבְּכִי נְהָרוֹת (איוב כח, יא), נִבְכֵי יָם (שם לח, טז). נבוכים הם, כלואים הם במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו:
ואכבדה בפרעה. כשהקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד, וכך הוא אומר וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ וגו', ואחר כך וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וגו' (יחזקאל לח, כב־כג), ואומר שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת, ואחר כך נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים (תהלים עו, ב־ד), ואומר נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה (שם ט, יז):
בפרעה ובכל חילו. הוא התחיל בעבירה וממנו התחילה הפורענות:
ויעשו כן. להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:
ויוגד למלך מצרים. אִיקְטוּרִין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעישל פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי:
ויהפך. נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי (לעיל יב, לא), ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונםשהשאילום:
מעבדנו. מֵעֲבוֹד אותנו:
ויאסר את רכבו. הוא בעצמו:
ואת עמו לקח עמו. מְשָׁכָם בדברים, לקינו ונטלו ממוננו וְשִׁלַּחְנוּם, בואו עִמִּי, ואני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים, דרך שאר מלכים עבדיו קודמין לו במלחמה, ואני אקדים לפניכם, שנאמר ופרעה הקריב, הקריב עצמו ומיהר לפני חיילותיו, דרך שאר מלכים ליטול ביזה בראש כמו שיבחר, אני אשוה עמכם בחלק, שנאמר אחלק שלל:
בחור. נבחרים, בחור לשון יחיד, כל רכב ורכב שבמנין זה היה בחור:
וכל רכב מצרים. ועמהם כל שאר הרכב. ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר מִשֶׁל מצרים, הרי נאמר וימת כל מקנה מצרים (לעיל ט, ו), ואם תאמר מִשֶׁל ישראל, והלא נאמר וגם מקננו ילך עמנו (שם י, כו), מִשֶׁל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים [שבגוים] הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו:
ושלשים על כלו. שרי צבאות כתרגומו:
ויחזק ה' את לב פרעה. שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וְחִזֵּק את לבו לרדוף:
ביד רמה. בגבורה גבוהה ומפורסמת:
ופרעה הקריב. היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב, הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם:
נסע אחריהם. בלב אחד כאיש אחד. דבר אחר והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצריםנוסע מן השמים לעזור למצרים:
ויצעקו. תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר, אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט, כז). ביצחק, לשוח בשדה (שם כד, סג). ביעקב, ויפגע במקום (שם כח, יא):
המבלי אין קברים. וכי מחמת חסרון קברים, שאין קברים במצרים ליקבר שם, לקחתנו משם. שיפו"ר פלינצס"א דינו"ן פוֹשֵׂי"שׂ:
אשר דברנו אליך במצרים. והיכן דברו, יֵרֶא ה' עליכם וישפוט:
ממתנו. מאשר נמות, ואם היה נקוד מלאפו"ם, היה נבאר ממיתתנו, עכשיו שנקוד בשור"ק, נבאר מאשר נמות. וכן מי יתן מותנו, שנמות. וכן מִי יִתֵּן מוּתִי [אֲנִי תַחְתֶּיךָ] (שמואל־ב יט, א)דאבשלום, שאמות. כמו לְיוֹם קוּמִי לָעַד (צפניה ג, ח), עַד שׁוּבִי בְשָׁלוֹם (דברי הימים־ב יח, כו)שאקום, שאשוב:
כי אשר ראיתם את מצרים וגו'. מה שראיתם אותם אינו אלא היום, היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד:
ה' ילחם לכם. בשבילכם, וכן כי ה' נלחם להם, וכן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן (איוב יג, ח), וכן ואשר דבר לי (בראשית כד, ז), וכן הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל (שופטים ו, לא):
מה תצעק אלי. למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר מה תצעק אלי, עליהדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן, עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי (ישעיה מה, יא):
דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם אלא ליסע, שאין הים עומדבפניהם, כדאי זכות אבותיהם, והם, והאמונה [נ"א והם באמנה] שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים:
וילך מאחריהם. להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים וּבְלִיסְטְרָאוֹתשל מצרים. בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך האלהים, אין אלהים בכל מקוםאלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים:
ויסע עמוד הענן. כשחשכה, והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, לא נסתלק הענן כמו שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי, אלא נסע והלך לו מאחריהם, להחשיך למצרים:
ויבא בין מחנה מצרים. משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו, באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו וּנְתָנוֹ לאחריו, בא זאב מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו, נתנו על זרועו ונלחם בהם. כך וְאָנֹכִי תִּרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע יא, ג):
ויהי הענן והחשך. למצרים:
ויאר. עמוד האשאת הלילה לישראל, והולך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה, והחושך של ערפל לצד מצרים:
ולא קרב זה אל זה. מחנה אל מחנה:
ברוח קדים עזה. ברוח קדים שהיא עזה שברוחות, היא הרוח שהקדוש ברוך הוא נפרע בה מן הרשעים, שנאמר כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם (ירמיה יח, יז), יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' (הושע יג, טו), רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים (יחזקאל כז, כו), הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים (ישעיה כז, ח):
ויבקעו המים. כל מיםשבעולם:
כל סוס פרעה. וכי סוס אחד היה, מגיד שאין כולם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד:
באשמרת הבוקר. שלשת חלקי הלילה קרויין אַשְׁמוּרוֹת, ואותה שלפני הבוקר קורא אשמורת הבוקר. ואומר אני, לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת, וזהו שתרגם אונקלוסמַטְּרַת:
וישקף. ויבט, כלומר פנה אליהםלהשחיתם. ותרגומו וְאִסְתְּכֵי, אף הוא לשון הבטה, כמו שדה צופים (במדבר כג, יד), לַחֲקַל סְכוּתָא:
בעמוד אש וענן. עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט, ועמוד אש מרתיחו, וטלפי סוסיהם משתמטות:
ויהם. לשון מהומה, אשטורדיטו"ן בלע"זערבבם, נטל סִגְנִיּוּתשלהם. ושנינו בפרקי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, כל מקום שנאמר בו מהומה, הרעשת קול הוא, וזה אב לכולן, וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל וגו' עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם (שמואל־א ז, י):
ויסר את אופן מרכבותיו. מכח האש נשרפו הגלגלים, והמרכבות נגררות, והיושבים בהם נעים ואבריהן מתפרקין:
וינהגהו בכבדות. בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם, במדה שמדדו וַיַּכְבֵּד לבו הוא ועבדיו, אף כאן וינהגהו בכבדות:
נלחם להם במצרים. במצריים. דבר אחר במצרים, בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים:
וישובו המים. שזקופים ועומדים כחומה, ישובו למקומם ויכסו על מצרים:
לפנות בקר. לעת שהבוקר פונה לבא:
לאיתנו. לתקפו הראשון:
נסים לקראתו. שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים:
וינער ה'. כאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים, ונתן הקדוש ברוך הוא בהם חַיּוּת לקבל היסורין:
וינער. וְשַׁנִּיק, והוא לשון טֵרוּף בלשון ארמי. והרבה יש במדרש אגדה:
ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה. כך דרך המקראות לכתוב למ"ד יתירה, כמו לכל כליו תעשה נחושת (להלן כז, ג), וכן לכל כלי המשכן בכל עבודתו (שם פסוק יט), ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם (במדבר ד, לב), ואינה אלא תקון לשון:
וירא ישראל את מצרים מת. שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולים מצד זה, כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו:
את היד הגדולה. את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממשהן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור:
אז ישיר משה. אז כשראה הנס, עלה בלבושישיר שירה. וכן אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע י, יב). וכן וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה (מלכים־א ז, ח), חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירהלה'. וכן ביהושע, כשראה הנס אמר לו לבו שידבר, וכן עשה, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע י, יב), וכן שירת הבאר, שפתח בה אז ישיר ישראל, פירש אחריו עלי באר ענו לה. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה (מלכים־א יא, ז), פירשו בו חכמי ישראל שביקש לבנות ולא בנה, למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, וכן בכולן, חוץ משל שלמה שפירשוהו ביקש לבנות ולא בנה. ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א, ה), על פי ה' יחנו (במדבר ט, כ), ויש אשר יהיה הענן (שם פסוק כא), לפי שהן דבר ההווה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד ובין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה, אינו יכול לישבו בלשון הזה:
כי גאה גאה. כתרגומו. (דבר אחר, בא הַכֶּפֶל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים, וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו כִּי גֵאוּת עָשָׂה (ישעיה יב, ה), וכן כל השירה תמצא כפולה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כולם. ברש"י ישן). דבר אחר כי גאה גאה, על כל השירות וכל מה שאקלס בו, עוד יש בו תוספת, ולא כמדת מלך בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו:
סוס ורכבו. שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין:
רמה. השליך, וכן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג, כא). ומדרש אגדה, כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר ירה, מלמד שהיו עולין לָרוּם ויורדין לתהום, כמו מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ (איוב לח, ו), מלמעלה למטה:
עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תּוּקְפִי וְתֻשְׁבַּחְתִּי, עָזִּי כמו עֻזִּי בשור"ק, וזמרת כמו וזמרתי, ואני תמה על לשון המקרא, שאין לך כמוהו בנקודתובמקרא, אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור"ק, ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי (ירמיה טז, יט), עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה (תהלים נט, י), וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניהבשו"א בחטף, הראשונה נקודה בשור"ק, כגון עֹז עֻזִּי, רוֹק רוּקִי, חֹק חֻקִּי, עוֹל (עוּלִי) [עוּלוֹ] יסור עולו, כֹּל כֻּלּוֹ, וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ. ואלו שלשה עזי וזמרת, של כאן ושל ישעיה ושל תהלים, נקודים בחטף קמ"ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי, אלא וזמרת, וכולם סמוך להםויהי לי לישועה. לכך אני אומר לְיַשֵּׁב לשון המקרא, שאין עזי כמו עוזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עָזִּי שם דבר הוא, כמו הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג, א), שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע (עובדיה א, ג), שוכני סנה (דברים לג, טז). וזהו השבח, עזי וזמרת יה, הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו לְעֶזְרַת ה' (שופטים ה, כג), בְּעֶבְרַת ה' (ישעיה ט, יח), עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג, יח). ולשון וזמרת, לשון לא תזמור (ויקרא כה, ד), זְמִיר עָרִיצִים (ישעיה כה, ה), לשון כִּסּוּחַ וכריתה, עֻזּוֹ ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי, שלא נאמר היה, שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה, וזה דוגמתו, אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב (מלכים־א ו, ה), היה לו לומר עשה צלעות סביב. וכן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם (שם יב, יז), היה לו לומר מָלַך עליהם רחבעם. מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם (במדבר יד, טז), היה לו לומר שְׁחָטָם. והאנשים אשר שלח משה וגו' וימותו (שם פסוקים לו־לז), מתו היה לו לומר. ואשר לא שם לבו אל דְּבַר ה' ויעזוב (לעיל ט, כא), היה לו לומר עזב:
זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים:
ואנוהו. אונקלוס תרגם לשון נָוֶה, נָוֶה שַׁאֲנָן (ישעיה לג, כ), לִנְוֵה צֹאן (שם סה, י). דבר אחר ואנוהו, לשון נוי, אספר נוֹיָו ושבחו לבאי עולם, כגון מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם (שיר השירים ה, ט־י), וכל הענין:
אלהי אבי. הואזה, וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלהותו עלי מימי אבותי:
ה' איש מלחמה. בעל מלחמה, כמו אִישׁ נָעֳמִי (רות א, ג), וכל איש ואישך מתורגמין בעל, וכן וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ (מלכים־א ב,ב), לגבור:
ה' שמו. מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת (שמואל־א יז, מה). דבר אחר ה' שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו [קוראיו] ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקיו, ואין בו כח לעשות זו וזו:
ירה בים. שְׁדִי בְיַמָּא, שְׁדִי לשון ירייה. וכן הוא אומר או ירה יירה (להלן יט, יג), תרגום אונקלוס או אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, והתי"ו משמשת באלו במקום יִתְפָּעֵל:
ומבחר. שםדבר, כמו מֶּרְכָּב, מִּשְׁכָּב, מקרא קודש:
טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה (תהלים סט, ג), וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט (ירמיה לח, ו). מלמד שנעשה הים טיט, לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:
יכסימו. כמו יְכַסּוּם, והיו"ד האמצעית יתירה בו, ודרך המקראות בכך, כמו ובקרך וצאנך יִרְבְּיֻן (דברים ח, יג), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו, ט), והיו"ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד, כך פרשהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יְכַסְיֻמוּ, אין דומה לו במקרא בנקודתו, ודרכו להיות נקוד יְכַסֵּימוֹ במלאפו"ם:
כמו אבן. ובמקום אחר צללו כעופרת, ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:
ימינך. ימינך. שני פעמים, כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין:
ימינך ה' נאדרי בכח. להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה, אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא, ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך, היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו, כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ (תהלים צב, י), עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ (שם צד, ג), נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם (שם צג, ג), לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ (שם קטו, א), אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם (הושע ב, כג), אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה (שופטים ה, ג), לוּלֵי ה' וגו' לולי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם (תהלים קכד, ב), עוּרִי עוּרִי דְבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַבְּרִי שִׁיר (שופטים ה, יב), תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי (ישעיה כו, ו), וְנָתַן אַרְצָם (לנחלה) [נַחֲלָה] נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל (עבדו) עַמּוֹ (תהלים קלה, יב):
נאדרי. היו"ד יתירה, כמו רַבָּתִי עָם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א, א), גנובתי יום (בראשית לא, לט):
תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בשופטים (י, ח). (דבר אחר, ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב):
וברב גאונך. (אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרומם ברוב גאונו אז יהרוס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, קל וחומר כששלח בם חרון אף יאכלמו):
תהרס. תמיד אתה הורס קָמֶיךָ הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, ומה היא ההמיה, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (תהלים פג, ג־ד), ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:
וברוח אפיך. [רוח] היוצא משני נְחִירַיִם של אף, דִּבֵּר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה, שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (תהלים יח, ט), וכן וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ (איוב ד, ט), וזהו שאמר לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי (ישעיה מח, ט), כשזעפו נחהנשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה. וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ (שם), ולמען תהלתי אשים חֲטָםבאפי, לסתום נְחִירַי בפני האף והרוח שלא יצאו. לך, בשבילך. אחטם, כמו נאקה בַּחֲטָם, במסכת שבת (נא:), כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, חרה אף, כמו וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב (איוב ל, ל), לשון שריפה ומוקד, שֶׁהַנְחִירַיִם מתחממים וְנֶחֳרִים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חֵמָה לשון חמימות, על כן הוא אומר וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר א, יב), וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אומר, נתקררה דעתו:
נערמו מים. אונקלוס תרגם לשון ערמימות, ולשון צחות המקרא כמו עֲרֵמַת חִטִּים (שיר השירים ז, ג), ונצבו כמו נד יוכיח:ממוקד רוח שיצא מאפך יבשו המים, והם נעשו כמין גלים וּכְרִיּוֹת של עֲרֵמָה שהם גבוהים:
כמו נד. כתרגומו כְשׁוּר, כחומה:
נד. לשון צבור וכנוס, כמו נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה (ישעיה יז, יא), כֹּנֵס כַּנֵּד (תהלים לג, ז), לא כתיב כונס כנֹאד אלא כַּנֵּד, ואילו היה כנד כמו כנאד, וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכניס (כִּבְנֹאד) [כבנד] מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן קָמוּ נֵד אֶחָד (יהושע ג, טז), וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד (שם פסוק יג), ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו"ם (חול"ם), כמו שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ (תהלים נו, ט), אֶת נֹאוד הֶחָלָב (שופטים ד, יט):
קפאו. כמו וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי (איוב י, י), שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קוֹשִׁי:
בלב ים. בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, עד לב השמים (דברים ד, יא), בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל־ב יח, יד), לשון עקרו וְתָקְפּוֹ של דבר:
אמר אויב. לעמו, כשפיתם בדברים ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שָׂרַי וַעֲבָדַי:
תמלאמו. תִּמָּלֵא מהם:
נפשי. רוחי ורצוני, ואל תתמה על תיבה המדברת בשתים, תמלאמו, תמלאמהם, יש הרבה כלשון הזה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי (שופטים א, טו), כמו נתת לי. ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד), כמו דבר עמו. בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיה י, כ), כמו יצאו ממני. מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ (איוב לא, לז), כמו אגיד לו. אף כאן תמלאמו, תמלא נפשי מהם:
אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה, כמו מריקים שקיהם (בראשית מב, לה), וְכֵלָיו יָרִיקוּ (ירמיה מח, יב). ואל תאמר, אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון וירק את חניכיו (בראשית יד, יד), אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוּסָב אף על היוצא, שֶׁמֶן תּוּרַק (שיר השירים א, ג), וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי (ירמיה מח, יא). לא הורק הכלי אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין, וכן וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ (יחזקאל כח, ז), דחירם:
תורישמו. לשון רֵישׁוּת וְדַלּוּת, כמו מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר (שמואל־א ב, ז):
נשפת. לשון הפחה, וכן וְגַם נָשַׁף בָּהֶם (ישעיה מ, כד):
צללו. שקעו, עמקו לשון מצולה:
כעופרת. אֲבָר פְּלוֹ"ם בלע"ז:
באלים. בחזקים, כמו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה (תהלים כב, כ):
נורא תהלת. יָרְאוּי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמו שכתוב (שם סה, ב)לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה:
נטית ימינך. כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו, הרשעים כָּלִים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר (ישעיה לא, ג), משל לכלי זכוכית הנתונים ביד אדם, מַטֶּה ידו מעט והן נופלין ומשתברין:
תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו ה' הצדיק:
נהלת. לשון מנהל. ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:
ירגזון . מתרגזין:
ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים, שמיהרו את הקץויצאו בְחָזְקָה, כמפורש בדברי הימים (א ז, כא), וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת:
אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרילא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטעריםעל כבודם של ישראל:
נמוגו. נָמַסּוּ, כמו בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה (תהלים סה, יא). אמרו, עלינו הם באים, לכלותינו ולירש את ארצנו:
תפול עליהם אימתה. על הרחוקים:
ופחד. על הקרובים, כענין שנאמר, כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ וגו' (יהושע ב, י):
עד יעבר. עד יעבר. כתרגומו:
קנית. חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם:
תבאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו:
מכון לשבתך. מקדש של מטהמכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת:
מקדש. הטעם עליו זקף גדול, להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ (ישעיה מח, יג), ומקדש בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:
לעולם ועד. לשון עולמית הוא, והוי"ו בו יסוד, לפיכך היא פתוחה, אבל וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד (ירמיה כט, כג), שהוי"ו בו שמוש, קמוצההיא:
כי בא סוס פרעה. כאשרבא:
ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה, כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (יב:). דבר אחר אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:
את התף. כלי של מיני זמר:
בתפים ובמחלת. מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, והוציאו תֻּפִים ממצרים:
ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירהלנשים:
ויסע משה. הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א, יא), לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:
ויבאו מרתה. כמו למרה. ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה, והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תֵּהָפֵךְ הה"א של שורש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שורש בתיבה תתהפך לתי"ו בסמיכתה. כמו חֵמָה אֵין לִי (ישעיה כז, ד), וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר א, יב), הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו מפני שנסמכת אל הוא"ו הנוספת. וכן עבד ואמה (ויקרא כה, מד), הנה אמתי בלהה (בראשית ל, ג). לנפש חיה (שם ב, ז), וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם (איוב לג, כ). בֵּין הָרָמָה (שופטים ד, ה), וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה (שמואל־א ז, יז):
וילנו. לשון נפעל הוא, וכן התרגום לשון נפעל הוא, וְאִתְרַעֲמוּ, וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם, מתלונן, מתרועם, ולא אמר לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דקומפ"ל ישנ"ק שי"י מוּסָב הדבור אליו באמרו שי"י:
שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומהודינין:
ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן, שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בַּקֵּשׁ עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:
אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם:
תעשה. היא עשייה:
והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם:
כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:
לא אשים עליך. ואם אשים, הרי הוא כלא הוּשָׂמָה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך, ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך (דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות), וכן הוא אומררִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ (משלי ג, ח):
שתים עשרה עינת מים. כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים:
בחמשה עשר יום. נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, למדנו, שאכלו מִשִּׁיָּרֵי הבצק (נ"א המצה) ששים ואחת סעודות, וירד להם מן בששה עשר באייר, ויום א' בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (פז:):
וילונו. לפי שכלה הלחם:
מי יתן מותנו. שנמות, ואינו שם דבר כמו מוֹתֵנוּ (בחול"ם), אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו. ותרגומולְוַי דְמִיתְנָא, כמו לו מתנו (במדבר יד, ב), הלואי והיינו מתים:
דבר יום ביומו. צורך אכילת יוםילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר:
למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו, ולא יצאו בשבת ללקוט:
והיה משנה. ליום ולמחרת:
משנה. על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע. ואומר אני אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו בו משנה במדידה, על אשר ילקטו וְיָּמֹדוּ יום יום, וזהו לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה, וזהו על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים, נותן לכם ברכה (פוּיְשָׂ"ן) בבית, למלאות העומר פַּעֲמָיִם ללחם יומים:
ערב. כמולערב:
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים, אלא ה' הוציא אתכם שֶׁיַּגִּיז לכם את השליו:
ובקר וראיתם. לא על הכבוד שנאמר והנה כבוד ה' נראה בענן נאמר, אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם, ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו, ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבוקר תראו את כבוד אור פניו, שיורידֵהו לכם דרך חִבָּה בבוקר שיש שהות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא:
תלנתיכם על ה'. כמו אשר על ה':
ונחנו מה. מה אנחנו חשובין:
כי תלינו עלינו. שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב. ועל כרחי אני זקוק לפרש תַלִּינוּ בלשון תפעילו, מפני דגשותו וקרייתו, שאילו היה רפה, הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו וילן העם על משה (להלן יז, ג), או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תִּלוֹנוּ, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תַּלִּינוּ את אחרים, כמו במרגלים וַיַּלִּינוּ עליו את כל העדה (במדבר יד, לו):
בשר לאכול. ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע. ומה ראה להוריד לחם בבוקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח שלא כהוגן:
אשר אתם מלינים עליו. את האחרים, השומעים אתכם מתלוננים:
קרבו. למקום שהענן ירד:
קרבו. למקום שהענן ירד:[ס"א
נראה בענן. נגלה להם בעמוד ענן]:
השליו. מין עוף, ושמן מאד:
היתה שכבת הטל. הטל שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו' (במדבר יא, ט), הטל יורד על הארץ, והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו, והרי הוא כמונח בקופסא:
ותעל שכבת הטל וגו'. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן, וראווהנה על פני המדבר וגו':
דק. דבר דק:
מחספס. מגולה, ואין דומה לו במקרא, ויש לפרש מחוספס, לשון חפיסה וּדְלוּסְקְמָאשבלשון משנה, כשנתגלה משכבת הטל, ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מְקַלַּף, לשון מַחְשׂף הַלָּבָן (בראשית ל, לז):
ככפור. כפור גְלִידֵ"א בלע"ז, דַּעְדַק כְּגִיר (ישעיה כז, ט), כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם, הגיר וְהַזַּרְנִיךְ. דַּעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא, דק היה כגירושוכב מוגלד כקרח על הארץ, וכן פירושו דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינב"ש בלע"ז, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה, וכְּגִיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק:
מן הוא. הכנת מזון הוא, כמו וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ (דניאל א, ה):
כי לא ידעו מה הוא. שיקראוהו בשמו:
עומר. שם מדה:
מספר נפשתיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו, תקחו עומר לכל גולגולת:
המרבה והממעיט. יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם, מדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו:
ויותירו אנשים. דתןואבירם:
וירם תולעים. לשון רמה:
ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, שבתחילה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים:
וחם השמש ונמס. הנשאר בשדה נמוחונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמים בהם טעם מן, ויודעים מה שבחן של ישראל. ונמס, פָּשָׁר, לשון פושרים, על ידי השמש מתחמם ומפשיר:
ונמס. דישטנפרי"ר, ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות (סז:):
לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם, מצאו כִּפְלַיִּם שני העומר לאחד. ומדרש אגדה, לחם משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (שאם להגיד ששנים היו והלא כתיב שני העומר לאחד, אלא משונה בטעם וריח):
ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת, שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:
את אשר תאפו אפו. מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אֱפוּ היוםהכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפייה נופל בלחם ולשון בישול בתבשיל:
למשמרת. לגניזה:
ויאמר משה אכלהו היום וגו'. שחרית שהיו רגילין לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום, ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא יֵרֵד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו, מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו:
וביום השביעי שבת. שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפוריםוימים טובים:
עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא, בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כַּרְבָּא (ב"ק צב.), על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:
ראו. בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת, לתת לכם לחם יומים:
שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, ג' לגופו, וא' לפישוט ידים ורגלים:
אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:
והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו קוֹלִיַינְדְרֵ"י, וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין הָעִגּוּל כזרע גד היה, והוא לבן:
כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אַסְקְרִיטין בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס:
למשמרת. לגניזה:
לדרתיכם. בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה', שמעו לא נאמר, אלא רְאוּ, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:
צנצנת. צלוחית של חרס כתרגומו:
והנח אותו לפני ה'. לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:
ארבעים שנה. והלא חסר שלשים יום, שהרי בט"ו באייר ירד להם המן תחילה, ובט"ו בניסן פסק, שנאמר וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת (יהושע ה, יב), אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:
אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן. (ס"א, שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן (דברים ג, כה), ותרגום של נושבת יָתְבָתָא, ר"ל מיושבת. רש"י ישן):
אל קצה ארץ כנען. בתחילת הגבול, קודם שעברו את הירדן והוא ערבות מואב, נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום, עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (יהושע ה, יא):
עשירית האיפה. האיפה שלש סאין, והסאה ו' קבין, והקב ד' לוגין, והלוג ששה ביצים, נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה, והוא שיעור לחלה ולמנחות:
מה תנסון. לומר היוכל לתת מים בארץ צִיָּה:
עוד מעט. אם אמתין עוד מעט וסקלוני:
עבור לפני העם. וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בָּנַי:
וקח אתך מזקני ישראל. לעדות, שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור, ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם:
ומטך אשר הכית בו את היאור. מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה, שאינו מוכן אלא לפורענות, בו לקה פרעה, ומצרים כמה מכות, במצרים ועל הים, לכך נאמר אשר הכית בו את היאור, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:
והכית בצור. על הצור לא נאמר, אלא בצור, מכאן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סְנַפִּירִינוֹן, והצור נבקע מפניו:
ויבא עמלק וגו'. סמך פרשה זו למקרא זה לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:
בחר לנו. לי ולך, הִשְׁוֵהוּ לו, מכאן אמרו חכמים, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך מנין, שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני (במדבר יב, יא), והלא אהרן גדול מאחיו היה, ועושה את חברו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר אדני משה כלאם (שם יא, כח), כלם מן העולם, חייבין הם כלייה, המורדים בך כאילו מרדו בהקדוש ברוך הוא:
וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו:
מחר. בעת המלחמהאנכי נצב:
בחר לנו אנשים. גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים, שיודעין לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפים היו:
ומשה אהרן וחור. מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרוים:
חור. בנה של מרים היה, וכלב בעלה:
כאשר ירים משה ידו. וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' [עושות מלחמה או שוברות מלחמה], כדאיתא בראש השנה (כט.):
וידי משה כבדים. בשביל שנתעצל במצוה וּמִנָּה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו:
ויקחו. אהרן וחור:
אבן וישימו תחתיו. ולא ישב לו על כר וכסת, אמר, ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער:
ויהי ידיו אמונה. ויהי משהידיו באמונה, פרושות השמים בתפלה נאמנהונכונה:
עד בא השמש. שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיא"ה, באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות:
ויחלש יהושע. חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם, ולא הֲרָגָם כולם, מכאן אנו למדים, שעשו על פי הדבור של שכינה:
כתב זאת זכרון. שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות:
ושים באזני יהושע. המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו, כאן נרמז לו למשה שיהושע מכניס את ישראל לארץ:
כי מחה אמחה. לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו:
ויקרא שמו. של מזבח:
ה' נסי. הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח, זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו:
ויאמר. משה:
כי יד על כס יה. ידו של הקדוש ברוך הואהורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקדוש ברוך הוא, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שֶׁיִּמָּחֶה שמו של עמלק [נ"א עשו] כולו, וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח (תהלים ט, ז), זהו עמלק [נ"א עשו] שכתוב בו וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח (עמוס א, יא)וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה (תהלים שם), מהו אומר אחריו, וה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב, הרי השם שלם, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ, הרי הכסא שלם:
וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:
יתרו. שבע שמות נקראו לו, רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל.יתר, על שם שֶׁיִּתֵּר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות, הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב, שֶׁחִבֵב את התורה, וחובב הוא יתרושנאמר מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא). ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומהו אומר ותבאנה אל רעואל אביהן (לעיל ב, יח), שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי (בהעלותך עח):
משה. כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך, ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו, שנאמר וישב אל יתר חותנו:
למשה ולישראל. שָׁקוּל משהכנגד כל ישראל:
את כל אשר עשה. להם בירידת המן, ובבאר, ובעמלק:
כי הוציא ה' וגו'. זו גדולה על כולם:
אחר שלוחיה. כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדין, לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו', ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים, אמר לו מי הם הללו, אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בָנַי, אמר לו ולהיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים, אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם, אמר לה לכי לבית אביך, נטלה שני בניהוהלכה לה:
ויצלני מחרב פרעה. כְּשֶׁגִלּוּ דתן ואבירם על דבר המצרי, וביקש להרוג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש:
אל המדבר. אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דִּבֶּר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם, וּנְדָבוֹ לבו לצאת אל המדבר מקום תֹּהוּ, לשמוע דברי תורה:
ויאמר אל משה. על ידי שָׁלִיחַ:
אני חתנך יתרו וגו'. אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה:
ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה, יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא:
וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר והאיש משה:
ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה:
את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק:
התלאה. למ"ד אל"ף מן היסוד של תיבה, והתי"ו הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:
ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, נעשה בשרוחִדּוּדִין חִדּוּדִין, מיצר על אבוד מצרים, היינו דְאָמְרֵי אִינְשֵׁי, גִּיוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ (סנהדרין צד.):
על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה, ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:
אשר הציל אתכם מיד מצרים. אומה קשה:
ומיד פרעה. מלך קשה:
מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות הידשהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:
עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר:
מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודת כוכבים שבעולם, שלא הניח עבודת כוכבים שלא עֲבָדָהּ:
כי בדבר אשר זדו עליהם. כתרגומו, במים דִּמּוּ לאבדם והם נאבדו במים:
אשר זדו. אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו (סוטה יא.)לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה, כט), בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו:
עולה. כמשמעה, שהיא כולה כליל:
זבחים. שלמים:
ויבא אהרן וגו'. ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם:
לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה:
ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי וגו', וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד וְשִׁבֵּר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו (במדבר י, כט־לא), ואם זה קודם מתן תורה, מִשֶּׁשְּׁלָחוֹ והלךהיכן מצינו שחזר. ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא):
וישב משה וגו' ויעמוד העם. יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, והוכיחו על כך, שנאמר מדוע אתה יושב לבדך וכולם נצבים:
מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו ויהי ערב וגו':
כי יבא. כי בא, לשוןהווה:
לדרש אלהים. כתרגומו לְמִתְבַּע אוּלְפַן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:
כי יהיה להם דבר בא אלי. מי שהיה [שיהיה] לו הדברבא אלי:
ויאמר חתן משה. דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך:
נבל תבול. כתרגומו. ולשונו לשון כְּמִישָׁה פְלֵיישְׂטְרֵ"א בלע"ז, כמו וְהֶעָלֶה נָבֵל (ירמיה ח, יג), כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וגו' (ישעיה לד, ד), שהוא כָּמוּשׁ על ידי חמה ועל ידי קרח, וכחו תש ונלאה:
גם אתה. לרבות אהרן וחור ושבעים זקנים:
כי כבד ממך. כובדו רב יותר מכחך:
איעצך ויהי אלהים עמך. בעצה, אמר לו צא הִמָּלֵךְ בגבורה:
היה אתה לעם מול האלהים. שָׁלִיחַ ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו:
הדברים. דברי ריבותם:
ואתה תחזה. ברוח הקודששעליך:
אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים:
אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעין:
שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן, כל דיינא דמפקין ממונא מִנֵּיהּ בדינא, לאו דיינא הוא (בבא בתרא נח:):
שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף (סנהדרין יח.):
שרי מאות. ששת אלפים היו:
שרי חמשים. י"ב אלף:
שרי עשרות. ששים אלף:
ושפטו. וִידוּנוּן, לשון צווי:
והקל מעליך. דבר זה להקלמעליך. והקל, כמו והכבד את לבו, וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים־ב ג, כד), לשון הווה:
וצוך אלהים ויכלת עמוד. הִמָּלֵךְ בגבורה, אם יצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד:
וגם כל העם הזה. אהרן נדב ואביהוא, ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך:
ושפטו. וְדָיְנִין יָת עַמָּא:
יביאון. מָיְיתִין:
ישפוטו הם. כמו יִשְׁפְּטוּ [יִשְׁפּוֹטוּ], וכן לֹא תַעֲבוּרִי (רות ב, ח), כמו לא תַעֲבְרִי [תַעֲבוֹרִי]. ותרגומו דָּיְנִין אִנּוּן. מקראות העליונים היו לשון צווי, לכך מתורגמין וִידוּנוּן, יַיְתוּן, יְדוּנוּן, ומקראות הללו לשון עשייה:
וילך לו אל ארצו. לגיירבני משפחתו:
ביום הזה . בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו:
ויסעו מרפידים. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה:
ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת:
נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:
ומשה עלה. ביוםהשני, וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר וישכם משה בבוקר (להלן לד, ד):
כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:
לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:
ותגיד לבני ישראל. עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין:
אתם ראיתם. לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:
ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כולם לרעמסס. ואונקלוס תרגם ואשא, וְאַטָּלִית יַתְכוֹן, כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבור דרך כבוד למעלה:
על כנפי נשרים. כנשרהנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בְּבָנַי, אף אני עשיתי כן, ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בְּלִיסְטְרָאוֹת, והענן מקבלם:
ואבא אתכם אלי. כתרגומו:
ועתה. אם עתה תקבלועליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות:
ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכםעל שמירת התורה:
סגלה. אוצר חביב, כמו וּסְגֻלַּת מְלָכִים (קהלת ב, ח), כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת, כי לי כל הארץ, והם בעיני ולפני לכלום:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר, וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל־ב ח, יח):
אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:
וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:
בעב הענן. במעבה הענן, וזהו ערפל:
וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך:
ויגד משה וגו'. ביום המחרתשהוא רביעי לחודש:
את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננולראות את מלכנו:
ויאמר ה' אל משה. אם כן שמזקיקין לְדַבֵּר עמם, לך אל העם:
וקדשתם. וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:
והיו נכנים. מובדליםמאשה:
ליום השלישי. שהוא ששה בחודש, ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
לעיני כל העם. מלמד, שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כולם:
והגבלת. קְבַע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:
לאמר. הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:
בקצהו. אפילובקצהו:
ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוהשתי קומות:
יירה. יושלך למטה לארץ, כמו ירה בים (לעיל טו, ד):
במשוך היבל. כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סִלּוּק שכינה והפסקת הקול, וכיון שאסתלק הם רשאין לעלות:
היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לְדִכְרָא יוֹבָלָא. ושופר של אילושל יצחק היה:
מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם:
היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשת ימים, הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות, לא הוסיף משה כלום, ולשלשת ימים, כמו ליום השלישי (שבת פז.):
אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו, כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע, וטהור מלטמא את הפולטת:
בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם, מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וגו' (יחזקאל ג, כב), וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד (שם פסוק כג):
לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתםכחתן היוצא לקראת כלה, וזה שנאמר ה' מסיני בא (דברים לג, ב), ולא נאמר לסיני בא:
בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו, שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהםכגיגית (שבת פח.):
עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פָּעַל, כמו אָמַר, שָׁמַר, שָׁמַע, לכך תרגומו תָּנַן כּוּלֵיהּ ולא תרגם תְּנָנָא, וכל עָשָׁן שבמקרא נקודים קמ"ץ, מפני שהם שם דבר:
הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר בוער באש עד לב השמים (דברים ד, יא), ומה תלמוד לומר כבשן, לְשַׂבֵּר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג (הושע יא, י), וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לְשַׂבֵּר את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים (יחזקאל מג, ב), וכי מי נתן קול למים והלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו כדי לְשַׂבֵּר את האוזן:
הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאוד, ולמה כך, מתחילה לְשַׂבֵּר אזניהם מה שיכולין לשמוע:
משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:
יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ (מלכים־א יח, כד), על דבר האש להורידו:
וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר כי מן השמים דברתי עמכם (להלן כ, יט),מלמד שֶׁהִרְכִּין שמים העליונים ותחתונים, והציען על גבי ההר כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:
העד בעם. הַתְרֵה בהםשלא לעלות בהר:
פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם, על ידי שֶׁתַּאֲוָתָם אל ה' לראות, ויקרבו לצד ההר:
ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידיחשוב לְפָנַי רב:
יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:
וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם:
הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:
יתקדשו. יהיו מזומנים להתיצב על עמדן:
פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:
לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות:
לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:
ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, [כלומר] משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':
בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ, אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם, כשהיא באה [ס"א סמוכה] במקף, משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:
ויאמר אליהם. התראה זו:
וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אלהים לא תקלל ותרגומו דַּיָּינָא, לפי שיש פרשיות בתורה שאם עֲשָׂאָן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע:
את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו:
לאמר. מלמד שהיו עוניןעל הן הן ועל לאו לאו:
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמהונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (להלן כד, י), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך (להלן לב, יא), לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי:
מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה, עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:
לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מניןשלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך:
אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עֲשָׂאוּם אלהים עליהם. ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:
על פני. כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור:
פסל. על שםשנפסל:
תמונה. תמונת (כל) דבראשר בשמים:
אל קנא. מקנא ליפרע, ואינו עובר על מדתולמחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרימנ"ט בלע"ז, נותן לב להפרע:
לשנאי. כתרגומו, כשאוחזיןמעשה אבותיהם בידיהם:
נוצר חסד. שאדם עושה, לשלם שכר עד לְאַלְפַּיִם דור, נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות, שֶׁזוֹ לארבעה דורות, וְזוֹ לאלפים:
לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כְּמָה דְּתֵימַר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מַגָּן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ, ועל אבן אבן:
זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת (להלן לא, יד)וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (דברים כב, יא־יב), וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח, טז)יבמה יבא עליה (דברים כה, ה), הוא שנאמר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהלים סב, יב). זָכוֹר לשון פָּעוֹל הוא, כמו אָכֹל וְשָׁתוֹ (ישעיה כב, יג), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל־ב ג, טז), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת:
ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:
אתה ובנך ובתך. אלו קטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזהו שֶׁשָּׁנִינוּ (שבת קכא.)קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליך:
וינח ביום השביעי. כביכול הִכְתִּיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת:
ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:
למען יאריכון ימיך. אם תְּכַבֵּד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:
לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר [ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו] מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, י), ואומר הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז, לב):
לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין:
וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אִלֵּם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חֵרֵשׁ, תלמוד לומר נעשה ונשמע:
רואים את הקולת. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:
את הקולת. היוצאיןמפי הגבורה:
וינעו. אין נוֹעַ אלאזִיעַ:
ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם, ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים סח, יג):
לבעבור נסות אתכם. לְגַדֵּל אתכם בעולם, שֶׁיֵּצֵא לכם שֵׁם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם:
נסות. לשון הרמה וגדולה, כמו הָרִימוּ נֵס (ישעיה סב, י), אָרִים נִסִּי (שם מט, כב), וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה (שם ל, יז), שהוא זקוף:
ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יָראוּי וּמְאֻיָּם, תדעו כי אין זולתו, וְתִירְאוּ מפניו:
נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן, וערפל, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל (דברים ד, יא). ערפל הוא עב הענן, שאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן:
כה תאמר. בלשון הזה:
אתם ראיתם. יש הֶפְרֵשׁ בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין:
כי מן השמים דברתי. וכתוב אחד אומר, וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד, לו), כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הִרְכִּין שמים ושמי השמים, והציען על ההר, וכן הוא אומר וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד (תהלים יח, י):
לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שַׁמָּשַׁי המשמשים לפני במרום (מכילתא פ"י):
אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שִׁנִּיתָם לעשותן של כסף, הרי הן לפני כאלהות:
ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב:
לא תעשו לכם. לא תאמר, הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:
מזבח אדמה. מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים (נ"א בסיס).דבר אחר, שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן:
תעשה לי. שתהא תחילת עשייתו לשמי:
וזבחת עליו. אצלו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ),או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר (דברים יב, כז)הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח:
את עלתיך ואת שלמיך. אשרמצאנך ומבקרך. את צאנך ואת בקרך.פירוש לאת עולתיך ואת שלמיך:
בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד, שלא נִתַּן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם נִתַּן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם:
ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר אבנים שלמות תבנה (דברים כז, ו). וכן אם כסף תלוה (להלן כב, כד), חובה הוא, שנאמר והעבט תעביטנו (דברים טו, ח), ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן ואם תקריב מנחת ביכורים (ויקרא ב, יד), זו מנחת העומר שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כַּאֲשֶׁר הם משמשים:
גזית. לשון גזיזה, שפוסלן (ומכתתן) ומסתתן בברזל:
כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:
ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:
ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות, אשקלונ"ש בלע"ז, אלא חלק יהא ומשופע:
אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:
ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס"א המזבח):
אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אֶשְׁנֶה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
לפניהם. ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות, מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם (ס"א להחשיבם), שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים לב, לא), כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:
כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד, ומה אני מקיים והתנחלתם אותם (ויקרא כה, מו), בְּלָקוּחַ מן הנכרי, אבל בלקוח מישראל יֵצֵא בשש, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי (דברים טו, יב), לא אמרתי אלאבאחיך:
כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר אם אין לו ונמכר בגנבתו (להלן כב, ב), או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט), הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין:
לחפשי. לחירות:
אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה, כתרגומו אִם בִּלְחוֹדוֹהִי. ולשון בגפו, בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי בתוך לבושו, בכנף בגדו:
בגפו יצא. מגיד, שאם לא היה נשוי מתחילה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית[על כרחו] להוליד ממנה עבדים:
אם בעל אשה. ישראלית:
ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו:
אם אדניו יתן לו אשה. מכאן, שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר אחיך העברי או העבריה (דברים טו, יב)מלמד שאף העבריה יוצאה בשש:
את אשתי. השפחה:
אל האלהים. לבית דין, צריך שֶׁיִּמָּלֵךְ במוכריושֶׁמְכָרוּהוּ לו:
אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר ונתתה באזנו ובדלת (דברים טו, יז), בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד:
ורצע אדניו את אזנו. הימנית, או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אוזן אוזן לגזירה שוה, נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע תנוך אוזן המטהר הימנית (ויקרא יד, יד), מה להלן הימנית אף כאן הימנית. ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תֵּרָצַע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תֵּרָצַע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, יֵרָצַע בפניהם:
ועבדו לעלם. עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י), מגיד שחמשים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג:
וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר, יכול אפילו הביאה סימנים, אמרת קל וחומר, ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שכתוב ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותו לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:
העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש, או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה, ונותן לה דמי עינה או דמי שינה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו, מה עברי יוצא בששוביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי איברים כעבדים כנענים, יכול העברי יוצא בראשי איברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה, מה העבריה אינה יוצאה בראשי איברים, אף הוא אינו יוצא בראשי איברים:
אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכונסה:
אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. וכאן רָמַז לך הכתוב שמצוה ביעוד, וְרָמַז לךשאינה צריכה קידושין אחרים:
והפדה. יתן לה מקום לְהִפָּדוֹת ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה, ומה הוא מקום שנותן לה, שֶׁמְּגַרֵעַ מפדיונה במספר השנים שעשתה אצלו כאילו היא שכורה אצלו, כיצד, הרי שֶׁקְנָאָהּ במנה ועשתה אצלו שתי שנים, אומרים לו, יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש שנה, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שני שלישיות המנה ותצא מאצלך:
ימשל למכרה. שאינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב:
בבגדו בה. אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה וּמְכָרָהּ לזה:
ואם לבנו ייעדנה. האדון, מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה אם ירצה אביו, ואינו צריך לקידושין אחרים, אלא אומר לה, הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך:
כמשפט הבנות . שאר כסות ועונה:
אם אחרת יקח לו. עליה:
שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמהשייעד לו כבר:
שארה. מזונות:
כסותה. כמשמעו:
ענתה. תשמיש:
ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחתמשלש אלה לא יעשה לה, ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יִגְרַע מפדיונה ותצא, וזה לא יְעָדָהּ לא לו, ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה:
ויצאה חנם. ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין, ותשהה עמו עוד עד שתביא סימנין, ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים טו, יב), ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן, או אינו אומר שתצא אלא בבגרות, תלמוד לומר אין כסף, לרבות יציאת בגרות, ואם לא נאמרו שניהם, הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק:
מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש:למה נאמר, לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת (ויקרא כד, יז), שומע אני הכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מניין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה. ועוד, אילו נאמר מכה איש, שומע אני אפילו קטן שהכה והרגיהא חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה (שם), ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם אפילו נפלים במשמע, תלמוד לומר מכה איש, שאינו חייב עד שיכה בן קיימא, הראוי להיות איש:
ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכוין. צדה לשון אָרַב, וכן הוא אומר וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּה (שמואל־א כד, יא). ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד, שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה, ושם דבר בה צַיִד, וזה שם דבר בו צְדִיָּה, ופועל שלו צודה, וזהו פועל שלו צָד. ואומר אני פתרונו כתרגומו וְדִי לָא כְמָן לֵיהּ. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו, ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נְחַבְּרֶנּוּ בחלק עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב), צִדָּה אוֹרֶה (שמואל־א כ, כ), וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל (דניאל ז, כה), אף כאן אשר לא צדה, לא צָדַד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, מכל מקום לשון אורב הוא:
והאלהים אנה לידו. זימֵן לידו, לשון לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י), לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן (משלי יב, כא), מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מלכים־ב ה, ז), מזדמן למצוא לי עילה:ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע (שמואל־א כד, יג), ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא מְשַׁל הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זהשהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לִגְלוֹת, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:
ושמתי לך מקום. אף במדבר שינוס שמה. ואי זה מקום קולטו, זה מחנהלויה:
וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו', שומע אני אפילו רופא שהמית, ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג, להרגו בערמה ולא שליח בית דין והרופא והרודה בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין, אין מערימין:
מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:
ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה. ואינו חייב אלא בהכאהשיש בה חבורה:
אביו ואמו. או זה או זה:
מות יומת. בחנק:
וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר כי יִמָּצֵא איש גונב נפש מאחיו (דברים כד, ז), אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר גונב נפש (שם), לכך הוצרכו שניהם, מה שֶׁחִסֵּר זה גִלָּה זה:
ונמצא בידו. שראוהו עדים שֶׁגְנָבוֹ וּמְכָרוֹ, ונמצא בידו כברקודם מכירה:
מות יומת. בחנק. כל מיתה האמורה בתורה סתם, חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן:
ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ, ט)איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו, סָתַם, בין איש ובין אשה, אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן:
מות יומת. בסקילה. וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (שם כ, כז), ובמקלל אביו ואמו נאמר (שם ט, ט)דמיו בו:
וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שֶׁבֶת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו:
ונפל למשכב. כתרגומו וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:
על משענתו. על בוריווכחו:
ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שֶׁיֵּהָרֵג זה שלא הרג, אלא למדך כאן, שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו, כשקם זה והולך על משענתו, אז ונקה המכה, אבל עד שלא יקום זה, לא נקה המכה:
רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי, כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל:
ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא:
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית, והרי היה בכלל מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור:
בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל, ואם באבן יד אשר ימות בה (במדבר לה, יז)(או בכלי עץ יד אשר ימות בו. גירסת רא"ם) הכהו, והלא דברים קל וחומר, מה ישראל חמור אין חייב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן:
נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה):
אך אם יום או יומים יעמד לא יוקם. אם על יום אחד הוא פטור על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת:
לא יוקם כי כספו הוא. הא אַחֵר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קודם שמת, חייב:
וכי ינצו אנשים. זה עם זה, ונתכוין להכות את חבירו, והכה את האשה:
ונגפו. אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהלים צא, יב), וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם (ירמיה יג, טז), וּלְאֶבֶן נֶגֶף (ישעיה ח, יד):
ולא יהיה אסון. באשה:
ענוש יענש. לשלם דמי ולדות לבעל, שָׁמִין אותה כמה היתה ראויה להמכר בשוק, להעלות בדמיה בשביל הריונה:
ענש יענש. יגבוממון ממנו, כמו וענשו אותו מאה כסף (דברים כב, יט):
כאשר ישית עליו וגו'. כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך:
ונתן. המכהדמי ולדות:
בפללים. על פי הדיינים:
ואם אסון יהיה. באשה:
ונתת נפש תחת נפש. רבותינו חולקים בדבר (סנהדרין עט.), יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, ושהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה, ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק:
עין תחת עין. סימא עין חבירו, נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד.):
כויה תחת כויה. מִכְוַת אש. ועד עכשיו דיבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער, כגון כְּוָואוֹ בְּשָׁפּוּד על צפרניו, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך:
פצע. היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלע"ז, הכל לפי מה שהוא, אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובושת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער, לומר, הואיל וקנה ידו, יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חֲתָכָהּ בברזל וְצִעֲרוֹ:
חבורה. היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו, ולשון חבורה טק"א בלע"ז, כמו וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו (ירמיה יג, כג), ותרגומו מַשְׁקוֹפֵי, לשון חבטה, בַּטְדוּרֶ"א בלע"ז, וכן שדופות קדים (בראשית מא, כג), שקיפן קידום, חבוטות ברוח. וכן על המשקוף (לעיל יב, ז), על שם שהדלת נוקש עליו:
את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצללא תצא כצאת העבדים:
תחת עינו. וכן בכ"ד ראשי אברים, אֶצְבְּעוֹת הידים והרגלים, ושתי אזנים, והחוטם, וראש הגויה שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר, מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו. ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר, אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:
וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה:
ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שְׁחָטוֹ לאחר שנגמר דינו אסור באכילה, בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו (בבא קמא מא.). ופשוטו כמשמעו, לפי שנאמר בְּמוּעָד, וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי:
מתמל שלשם. הרי שלשנגיחות:
והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו העד העיד בנו האיש (בראשית מג, ג):
והמית איש וגו'. לפי שנאמר כי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, ובעיטה, מנין, תלמוד לומרוהמית:
וגם בעליו יומת. בידי שמים, יכול בידי אדם, תלמוד לומר מות יומת המכה רוצח הוא (במדבר לה, כא), על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:
אם כפר יושת עליו. אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו אם כסף תלוה (להלן כב, כד), לשון אשר, זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר:
ונתן פדיון נפשו. דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר דמי מזיק (בבא קמא כז.):
או בן יגח. בן שהוא קטן:
או בת. שהיא קטנה, לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו', לחייב על הקטנים כגדולים:
אם עבד או אמה. כנעניים:
שלשים שקלים יתן. גזירת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר. והשקל משקלו ארבעה זהובים, שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קלוני"א:
וכי יפתח איש בור. שהיה מכוסה וְגִּלָּהוּ:
או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהואחייב:
ולא יכסנו. הא אם כסהופטור, ובחופר ברשות הרביםדיבר הכתוב:
שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר (להלן כג, יב)למען ינוח שורך וחמורך, מה להלן כל בהמה וחיה כשור, שהרי נאמר במקום אחר (דברים ה, יד)וכל בהמתך, אף כאן כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדםחמור ולאכלים:
בעל הבור. בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שֶׁעֲשָׂאוֹ ברשות הרבים, עֲשָׂאוֹ הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזקיו:
כסף ישיב לבעליו. ישיב, לרבות שוה כסף ואפילו סובין:
והמת יהיה לו. לניזק, שָׁמִין את הנבילה ונוטלה בדמים, ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:
וכי יגף. ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשיניו, כולן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה:
שור איש. שורשל איש:
ומכרו את השור וגו'. בְּשָׁוִים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבילה שוה הרבה בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו, שהתם משלם חצי נזק, שֶׁמִּן השוין אתה לָמֵד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שהמזיק משתכר הרבה, כשהנבילה שוה לִימָכֵר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר, או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק, ואם אמרת כן הרי תם חָמוּר מִמוּעָד. על כרחך לא דיבר הכתוב אלא בשוין, ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמוד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו, שָׁמִין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה נוטל חצי הפחת והולך. ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, לְלַמֵּד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת אחר כך, אין הניזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה:
או נודע. או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא, היום ומתמול שלשום, הרי שלש נגיחות:
שלם ישלם שור. נזק שלם:
והמת יהיה לו. לניזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו:
חמשה בקר וגו'. אמר רבן יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו, ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה:
תחת השור תחת השה. שנאן הכתוב לומר, שאין מדת תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד:
אם במחתרת. כשהיה חותראת הבית:
אין לו דמים. אין זוֹ רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן לִמְדָתְךָ תורה, אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך, על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו, יהרגנו:
אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמין משל, אם ברור לך הדברשיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות:
דמים לו. כְּחַי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית:
שלם ישלם. הגנב ממוןשגנב, ואינו חייב מיתה. ואונקלוס שתרגם אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָּא נְפָלַת עֲלוֹהִי, לקח לו שיטה אחרת, לומר שאם מְצָאוּהוּ עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו התרו בו שלא יהרגהו, דמים לו, חייב עליו אם הֲרָגוֹ, שמאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:
אם המצא תמצא בידו. ברשותו, שלא טבח ולא מכר:
משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל, בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו:
חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים:
כי יבער. את בעירה. ובער. כולם לשון בהמה, כמו אנחנו ובעירנו:
כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו, ויזיק אותו באחת משתי אלו, או בְּשִׁלּוּחַ בעירה, או בְּבִיעוּר, ופירשו רבותינו (בבא קמא ב:), וְשִׁלַּח הוא נזקי מִדְרַךְ כף רגל, וּבִעֵר הוא נזקי השן האוכלת ומבערת:
בשדה אחר. בשדהשל איש אחר:
מיטב שדהו ישלם. שָׁמִין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו, אם היה נזקו סלע, יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו. למדך הכתוב, שהניזקין שמין להם בעידית:
כי תצא אש. אפילומעצמה:
ומצאה קוצים. קַרְדוֹנְ"שׂ בלע"ז:
ונאכל גדיש. שֶׁלִּיחֲכָה בקוצים, עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת לקרקע:
או השדה. שליחכה את נירו, וצריך לָנִיר אותה פעם שניה:
שלם ישלם המבעיר. אף על פי שהדליק בתוך שלו, והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גַּחֲלְתּוֹ שלא תצא ותזיק:
וגנב מבית האיש. לפידבריו:
אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לִבְעָלִים:
אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית:
ונקרב. אל הדיינין, לדון עם זה, ולישבע לו שלא שלח ידו בְּשֶׁלּוֹ:
על כל דבר פשע. שֶׁיִּמָּצֵא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גְנָבוֹ, וירשיעוהו אלהים על פי העדים:
אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו, אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך, עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדות, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו, כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, לומר כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני:
ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב הימנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל, ואימתי, בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים. שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה, ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחייב כפל אם באו עדים שהוא בידו, נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד שְׁבֻעַת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה:
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שכתוב וְגֻנַּב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית, לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו, ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב אם גנב יגנב מעמו ישלם, אבל על האונס, כמו מת מעצמו, או נשבר, או נשבה בחזקה על ידי לסטים.ואין רואה.שיעיד בדבר:
שבועת ה' תהיה. יִשָּׁבַע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר כך נאנסה, חייבבאונסים:
ולקח בעליו. השבועה:
ולא ישלם. לו השומרכלום:
אם טרף יטרף. על ידי חיה רעה:
יבאהו עד. יביא עדיםשנטרפה באונס ופטור:
הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם, טִרְפַת חָתוּל ושועל וּנְמִיָּה משלם, טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם, ומי לְחָשְׁךָלָדוּן כן, שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל:
וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחייב באונסין:
בעליו אין עמו. אם בעליו של שור אינו עם השואלבמלאכתו:
אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה:
הוא. אם השוראינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם, רבי יהודה אומר כשומר שכר:
וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וְאֲרֵי יְשַׁדֵּל. שִׁדּוּל בלשון ארמי כְּפִתּוּי בלשון עברי:
מהר ימהרנה. יפסוק להמוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב להכתובה וישאנה:
כמהר הבתולות. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כב, כט):
מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות:
מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות:(ס"א
כל שוכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן דמיהם בם):
לאלהים. לעבודת גלולים. אילו היה נקוד לֵאלֹהִים (הלמ"ד בציר"י), היה צריך לפרש ולכתוב אחרים, עכשיו שאמר לָאֱלֹהִים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למ"ד ובי"ת וה"א המשמשות בראש התיבה, אם נקודה בחטף (רצה לומר: בשו"א), כגון לְמֶלֶךְ, לְמִדְבָּר, לְעִיר, צריך לפרש לְאֵיזֶה מלך, לְאֵיזֶה מִדְבָּר, לאיזו עיר, וכן לִמְלָכִים וְלִרְגָלִים, בחיר"ק, צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לֵאלֹהִים כל אלהים במשמע, אפילו קודש, אבל כשהיא נקודה פת"ח, כמו לַמֶּלֶךְ, לַמִּדְבָּר, לָעִיר, נודע באיזה מלך מְדַבֵּר, וכן לָעִיר נודע באיזה עיר מְדַבֵּר, וכן לָאֱלֹהִים לאותם שהוזהרתם עליהם במקום אחר. כיוצא בו אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים (תהלים פו, ח), לפי שלא פירש, הוצרך לְהִנָּקֵד פת"ח:
יחרם . יומת. ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמרה בו מיתה במקום אחר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא וגו' (דברים יז, ה), אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופירש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך שהם עבודות בפנים, וחייבין עליהם לכל עבודה זרה, בין שדרכה לעבדה בכך בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה אלא באזהרה:
וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליאי"ר בלע"ז, כמו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם (ישעיה מט, כו):
ולא תלחצנו. בגזילת ממון:
כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך, ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שֶׁבְּךָ אל תאמר לְחֲבֶרְךָ. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:
כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
אם ענה תענה אותו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש עונשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד, טו), גזם ולא פירש עונשו, אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גִּזּוּם, כלומר סופך ליטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו':
והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם, לפי שאין יודעים אם מתו או נשבו:
אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה, וזה אחד מהן:
את עמי. עמי ונכרי, עַמִּי קודם. עני ועשיר, עני קודם. עֲנִיֵּי עירך וְעֲנִיֵּי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו, אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לגוי, ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני, לאותו שעמך. (דבר אחר את עמי, שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עַמִּי:
את העני עמך. הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני):
לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר, לא תכלימהו:
נשך. רִבִּית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רִבִּית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:
אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמןואינו פורע. (חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמר הקדוש ברוך הוא, כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב):
עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בוקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה:
כי הוא כסותה. זו טלית:
שמלתו. זו חלוק:
במה ישכב. לרבות את המצע:
אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרהלקללת דיין:
מלאתך. חובה המוטלת עליךכשתתמלא תבואתך להתבשל, והם ביכורים:
ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע:
לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לְאַחֵר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים, ומעשר לתרומה:
בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן,והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך [לצאנך], מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה (במדבר יח, טז), אף בכור בהמה דקה מטפל בו שלשים יום, ואחר כך נותנו לכהן:
שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את קרבנו, לא ימהר קודם שמונה, לפי שהוא מחוסר זמן:
ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן ומיום השמיני והלאה ירצה (ויקרא כב, כז), מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו, וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי:
ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:
ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות לִיטָרֵף, וכן כי בשדה מצאה (דברים כב, כז), וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (שם כג, יא), הוא הדין למקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה. (ואונקלוס תרגם) וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בשר שנתלש על ידי טִרְפַת זאב או ארי (או) מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בְּחֲיֶּיהָ:
לכלב תשליכון אותו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו תלמוד לומר בנבלה או מכור לנכרי (דברים יד, כא)קל וחומר לטרפה שמותרת בכל הנאות, אם כן מה תלמוד לומר לכלב למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בִּרְיָה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (לעיל יא, ז), אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו:
לא תשא שמע שוא. כתרגומו לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִּשְׁקָר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:
אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חבירו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:
לא תהיה אחרי רבים לרעות. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אָפְנָיו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד (סנהדרין ב.), וסוף המקרא דרשו, אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הַטֵּה הדין על פיהם לחובה, ובדיני נפשות הכתוב מדבר. ואמצע המקרא דרשו, ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחילה שיאמרו את דעתם. ולפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא:
לא תהיה אחרי רבים לרעת. לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו המחייבין על המזכין:
ולא תענה על רב. לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן:
אחרי רבים להטות. ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין. וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לָא תִתִּמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָה דִבְעֵינָךְ עַל דִּינָא, ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש:
לא תענה על ריב לנטות, אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו וכך פתרונו:
לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם:
ולא תענה על ריב לנטות וגו'. ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מֵאַמִּתּוֹ, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים:
לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר, דל הוא אֲזַכֶּנּוּואכבדנו:
כי תראה חמור שונאך וגו'. הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שִׁמּוּשֵׁי כי, וכה פתרונו, שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו:
וחדלת מעזב לו. בתמיה:
עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן עצור ועזוב (דברים לב, לו), וכן וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג, ח), מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו, כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' (דברים ז, יז), שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו כך דרשו רבותינו (בבא מציעא לב:)כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל, וחדלת:לפרק המשא, מִלְמִשְׁקַל לֵיהּ, מליטול משאוי ממנו:
אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאבלכל טובה:
ונקי וצדיק אל תהרג. מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרוג, ואף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לְזַכּוֹתוֹ. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו לבית דין, תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין:
כי לא אצדיק רשע. אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה:
ושחד לא תקח. אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות את הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לא תטה משפט:
יעור פקחים. אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שֶׁתִּטָּרֵף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו:
ויסלף. כתרגומו וּמְקַלְקֵל:
דברי צדיקים. דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פִּתְגָּמִין תְּרִיצִין, ישרים:
וגר לא תלחץ. בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר, מפני שסורורע:
את נפש הגר. כמה קשה לו כשלוחצים אותו:
ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב):
תשמטנה .מעבודה:
ונטשתה. מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה, מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה, מִלְּזַבֵּלומלקשקש:
ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה, מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית:
כן תעשה לכרמך. ותחילת המקרא מדבר בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה הימנו תזרע את ארצך:
וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר, הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהוג בה שבת בראשית:
למען ינוח שורך וחמורך. תן לו נייח, להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע, או אינו אלא יְחַבְּשֶׁנוּ בתוך הבית, אמרת, אין זה נייח אלא צער:
בן אמתך. בעבד ערלהכתוב מדבר (שם):
והגר. זה גרתושב:
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו:
לא תזכירו. שלא יאמר לו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לְלַמֶּדְךָ, ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות [העברות] כולן, והנזהר בה כשומר את כולן:
לא ישמע. מן הנכרי:
על פיך. שלא תעשה שותפות עם נכרי, וישבע לך בעבודה זרה שלו, נמצאת שאתה גורם שֶׁיִּזָּכֵר על ידך:
רגלים. פעמים, וכן כי הכיתני זה שלש רגלים (במדבר כב, כח):
חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו בְּאִבֶּיהָ. [לשון אחר] אביב לשון אב, בִּכּוּר וראשון לבשל פירות:
ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:
וחג הקציר. הוא חגשבועות:
בכורי מעשיך. שהוא זמן הבאת ביכורים, ששתי הלחם הבאין בעצרת, היו מתירין הֶחָדָשׁ לִמְנָחוֹת ולהביא ביכורים למקדש, שנאמר וביום הביכורים וגו' [בשבועותיכם] (במדבר כח, כו):
וחג האסיף. הוא חג הסוכות:
באספך את מעשיך. שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים:
שלש פעמים וגו'. לפי שהענין מדבר בשביעית, הוצרך לומר שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן:
כל זכורך. הזכריםשבך:
לא תזבח על חמץ וגו'. לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ:
ולא ילין חלב חגי וגו'. חוץלמזבח:
עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר על מוקדה על המזבח כלהלילה (ויקרא ו, ב):
ולא ילין. אין לינה אלא בעמוד השחר, שנאמר עד בוקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח:
ראשית בכורי אדמתך. אף השביעית חייבת בביכורים, לכך נאמר אף כאן ביכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימןומקדישה. ואין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים במקרא ארץ חטה ושעורה וגו' (דברים ח, ח):
לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומותבתורה שכתוב גדי והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון אנכי אשלח גדי עזים (בראשית לח, יז), את גדי העזים (שם פסוק כ), שני גדיי עזים (שם כז, ט). לְלַמֶּדְךָ שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובשלש מקומות נכתב בתורה, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול:
הנה אנכי שולח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך (להלן לג, ג):
אשר הכינותי. אשר זִמַּנְתִּי לתת לכם, זהו פשוטו. ומדרשו, אל המקום אשר הכינותי כבר, מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה:
אל תמר בו. לשון המראה, כמו אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ (יהושע א, יח):
כי לא ישא לפשעכם. אינו מלומד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד, שהוא שָׁלִיחַ, ואינו עושה אלא שליחותו:
כי שמי בקרבו. מחובר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משותף בו. ורבותינו אמרו, זה מטטרו"ן, ששמו כשם רבו (סנהדרין לח:), מטטרו"ן בגימטריא שדי:
וצרתי. כתרגומווְאָעִיק:
הרס תהרסם. לאותםאלהות:
מצבותיהם. אבנים שהם מציבין להשתחוות להם:
לא תהיה משכלה. אם תעשהרצוני:
משכלה. מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה:
והמתי. כמו וְהָמַמְתִּי, ותרגומו וֶאֱשַׁגֵּשׁ. וכן כל תיבה שפועל שלה בְּכֵפֶל אות אחרונה, כְּשֶׁתֵּהָפֵךְ לְדַבֵּר בלשון פָּעַלְתִּי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפו"ם, כגון וְהַמּוֹתִי, מגזרת וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיה כח, כח). וְסַבּוֹתִי, מגזרת וְסָבַב בֵּית אֵל (שמואל־א ז, טז). דַּלּוֹתִי (תהלים קטז, ו), מגזרת דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיה יט, ו). עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ (שם מט, טז), מגזרת חִקְקֵי לֵב (שופטים ה, טו). אֶת מִי רַצּוֹתִי (שמואל־א יב, ג), מגזרת רִצַּץ עָזַב דַּלִּים (איוב כ, יט). והמתרגם והמותי, וְאֶקְטַל, טועה הוא, שאילו מגזרת מיתה היה, אין ה"א שלה בפת"ח, ולא מ"ם שלה מודגשת, ולא נקודה מלאפו"ם. אלא וְהֵמַתִּי (בציר"י)כגון וְהֵמַתָּה את העם הזה (במדבר יד, טו), והתי"ו מודגשת לפי שתבא במקום ב' תוי"ן, האחת נשרשת לפי שאין מיתה בלא תי"ו, והאחרת משמשת כמו אָמַרְתִּי, חָטָאתִי, עָשִׂיתִי. וכן וְנָתַתִּי, התי"ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלשה תוי"ן, שתים ליסוד כמו בְּיוֹם תֵּת ה' (יהושע י, יב), מַתַּת אֱלֹהִים הִיא (קהלת ג, יג), והשלישית לשמוש:
ערף. שֶׁיָּנוּסוּ מלפניך וְיַהֲפְכוּ לך ערפם:
הצרעה. מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם, ומטילה בהם ארס והם מתים. והצרעה לא עברהאת הירדן:
והחתי והכנעני. הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אומות לא מנה כאן אלא אלו. וְחִוִּי, אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (שם), על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:
שממה. ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה:
ורבה עליך. ותרבה עליך:
עד אשר תפרה. תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו:
ושתי. לשון השתה, והתי"ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא תי"ו, והאחת לשמוש:
עד הנהר. פרת:
וגרשתמו. וּתְגָרְשֵׁם:
כי תעבד וגו'. הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשוןאי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש, וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו ואם תקריב מנחת ביכורים (ויקרא ב, יד), שהיא חובה:
ואל משה אמר עלה. פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמרה לו עֲלֵה:
ונגש משה לבדו. אל הערפל:
ויבא משה ויספר לעם. בו ביום:
את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה:
ואת כל המשפטים. שבע מצות שנצטוו בני נח, ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:
ויכתב משה. מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה (שם):
וישכם בבקר. בחמשהבסיון:
את נערי. הבכורות:
ויקח משה חצי הדם. מי חֲלָקוֹ, מלאך באוְחֲלָקוֹ:
באגנת. שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה, ואחד לחצי דם שלמים, להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו, שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים, שאין הזאה בלא טבילה:
ספר הברית. מבראשית ועד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה:
ויזרק. ענין הזאה, ותרגומו וּזְרַק עַל מַדְבְּחָאלְכַפָּרָא עַל עַמָּא:
ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצוונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (במדבר יא, א), בקצינים שבמחנה:
כמעשה לבנת הספיר. היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים:
וכעצם השמים לטהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו:
וכעצם. כתרגומו לשון מראה:
לטהר. לשון בָּרוּר וצלול:
ואל אצילי. הם נדב ואביהוא והזקנים:
לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בהם יד:
ויחזו את האלהים. היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא (בהעלותך טו). ואונקלוס לא תרגם כן, אצילי, לשון גדולים, כמו וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ (ישעיה מא, ט), ויאצל מן הרוח (במדבר יא, כה), שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה (יחזקאל מא, ח):
ויאמר ה' אל משה. לאחר מתן תורה:
עלה אלי ההרה והיה שם. ארבעים יום:
את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. כל שש מאות ושלש עשרה מצותבכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד, לכל דבור ודבור מִצְוֹת התלויות בו:
ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מְלַוֶּה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה, וישמע יהושע את קול העם ברעה (להלן לב, יז), למדנו שלא היה יהושע עמהם:
ואל הזקנים אמר. בצאתומן המחנה:
שבו לנו בזה. והתעכבו כאןעם שאר העם במחנה, להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו:
חור. בנה של מריםהיה, ואביו כלב בן יפונה, שנאמר וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר (דברי הימים־א ב, יט), אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא:):
מי בעל דברים. מישיש לו דין:
ויכסהו הענן. רבותינו חולקים בדבר (יומא ד:), יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חודש (עד עצרת יום מתן תורה. רש"י ישן):להר:
ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה. ויש אומרים, ויכסהו הענן למשה ששה ימים, לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחילת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים (שם):
בתוך הענן. ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל (נ"א חופה)בתוכו:
ויקחו לי תרומה. לי, לשמי:
תרומה. הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה:
ידבנו לבו. לשוןנדבה, והוא לשון רצון טוב, פיישנ"ט בלע"ז:
תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו, שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגולת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי, ואחת תרומת המזבח בקע לגלגולת, לקופות, לקנות מהן קָרְבְּנוֹת צבור, ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד. י"ג דבריםהאמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם:
זהב וכסף ונחשת וגו'. כולם באו בנדבה איש איש מה שֶׁנְּדָבוֹ לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד. ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר וכסף פקודי העדה וגו' בקע לגלגולת וגו' (להלן לח, כה־כו), ושאר הכסףהבא שם בנדבה, עֲשָׂאוּהוּ לכלי שרת:
ותכלת. צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק:
וארגמן. צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן:
ושש. הוא פשתן (יבמות ד:):
ועזים. נוצה של עזים, לכך תרגם אונקלוס וּמְעַזֵּי, הבא מן העזים, ולא עזים עצמן, שתרגום של עזים עִזַּיָּא:
מאדמים. צבועות היו אדוםלאחר עִבּוּדָן:
תחשים. מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם סַסְגּוֹנָא,שֶׁשָׂשׂ ומתפאר בגוונין שלו:
ועצי שטים. ומאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא (תרומה ט), יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים וּנְטָעָם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כְּשֶׁיֵּצְאוּ ממצרים:
שמן למאר. שמן זית זךלהעלות נר תמיד:
בשמים לשמן המשחה. שנעשה למשוחכלי המשכן והמשכן לקדשן, והוצרכו לו בשמים, כמו שמפורש בכי תשא:
ולקטרת הסמים. שהיו מקטירין בכל ערב ובוקר, כמו שמפורש בואתה תצוה. ולשון קטורת, העלאת קיטור ותמרות עשן:
אבני שהם. שתים הוצרכו שם, לצורך האפוד האמור בואתה תצוה:
מלאים. על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא, קרויים אבני מלואים, ומקום המושב קרוי מִשְׁבֶּצֶת:
לאפד ולחשן. אבני השהם לאפודואבני המלואים לחושן. וחושן ואפוד מפורשים בואתה תצוה, והם מיני תכשיט:
ועשו לי מקדש. ועשו לשמיבית קדושה:
ככל אשר אני מראה אותך. כאן, את תבניתהמשכן. המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו, ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך:
וכן תעשו. לדורות, אם יֹאבַד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו, לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו:
ועשו ארון. כמין ארונות שעושים בלא רגלים, עשויים כמין ארגז שקורין אישקרי"ן, יושב על שוליו:
מבית ומחוץ תצפנו. שלשה ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ, וארבעה כתלים ושולים לכל אחד, ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וְחִפָּה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ:
זר זהב. כמין כתר מוקף לו סביב, למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי, עד שעלה למול עוֹבִי הכפורת ולמעלה הימנו משהו, וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה:
ויצקת. לשון התכה כתרגומו:
פעמותיו. כתרגומו זִוְיָתֵיהּ. ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונים, שתים מכאן ושתים מכאן לרחבושל ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאין את הארון מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות (צח:)בפרק שתי הלחם:
האחת. הן הן הארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירש לך היכן היו, והוי"ו זו יתירה היא, ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך לישבה כן, ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת:
צלעו. צדו:
בדי. מוטות:
לא יסרו ממנו. לעולם:
ונתת אל הארן. כמו בארון:
העדת. התורה, שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה:
כפרת. כסוי על הארון, שהיה פתוח מלמעלה, וּמַנִּיחוֹ עליו כמין דף:
אמתים וחצי ארכה. כארכו של ארון, ורחבה כרחבו של ארון, ומונחת על עובי הכתלים ארבעתם, ואף על פי שלא נתן שיעור לעוביה, פירשו רבותינו שהיה עוביה טפח (סוכה ה.):
כרבים. דמות פרצוףתינוק להם:
מקשה תעשה. שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם, כמעשה צורפים שקורין שׂוּלְדִירִי"ץ, אלא הַטֵּל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, וְהַכֵּה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשיו בולטין למעלה, וְצִיֵּיר הכרובים בבליטת קצותיו:
מקשה. בַּטֶדִי"ץ בלע"ז, כמו דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה, ו):
קצות הכפרת. ראשי הכפורת:
ועשה כרוב אחד מקצה. שלא תאמר שנים כרובים לכל קצה וקצה, לכך הוצרך לפרש כרוב אחד מקצה מזה:
מן הכפרת. עצמה תעשה את הכרובים, זהו פירושו של מקשה תעשה אותם, שלא תעשם בפני עצמם וּתְחַבְּרֵם לכפורת:
פרשי כנפים. שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא פְּרוּשִׂיםוגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הַכְּנָפַיִם לכפורת, כדאיתא בסוכה (ה:):
ואל הארן תתן את העדת. לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן, נאמר ויתן את העדות אל הארון (להלן מ, כ), ואחר כך ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה:
ונועדתי. כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד, שאבא שם לדבר אליך:
ודברתי אתך מעל הכפרת. ובמקום אחר הוא אומר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א), זה המשכן מחוץ לפרוכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, ובבא משה אל אהל מועד וגו' וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו' (במדבר ז, פט), משה היה נכנס למשכן, וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד:
ואת כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הרי וי"ו זו יתירהוּטְפֵלָה, וכמוהו הרבה במקרא, וכה תִפְתֹּר, ואת אשר אדבר עמך שם את כל אשר אצוה אותך, אל בני ישראל הוא:
קמתו. גובה רגליו עם עובי השולחן:
זר זהב. סימן היא לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים:
מסגרת. כתרגומו גְּדַנְפָא, ונחלקו חכמי ישראל בדבר, יש אומרים למעלה היתה סביב לשולחן, כמו לבזבזין שבשפת שולחן שרים, ויש אומרים למטה היתה תקועה, מרגל לרגל בארבע רוחות השולחן, ודף השולחן שוכב על אותה מסגרת:
ועשית זר זהב למסגרתו. הוא זר האמור למעלה, ופירש לך כאן שעל המסגרת היה:
לעמת המסגרת תהיין הטבעות. בְּרַגְלַיִם תקועות כנגד ראשי המסגרת:
לבתים לבדים. אותן טבעות יהיו בתים להכניס בהן הבדים:
לבתים. לצורךבתים:
לבדים. כתרגומו לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא:
ונשא בם. לשון נפעל, יהיה נשא בם את השולחן:
ועשית קערתיו וכפתיו. קערותיו זה הדפוס, שהיה עשוי כדפוס הלחם, והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה, שולים לו למטה, וקופל מכאן ומכאןכלפי מעלה כמין כותלים, ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן, לצדי הבית מזה ומזה, נותן ארכו לרחבו של שולחן, וכתליו זקופים כנגד שפת השולחן. והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל, בשל ברזל הוא נאפה, וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השלחן, ואותו דפוס קרוי קערה:
וכפותיו. הן בזיכין שנותנין בהם לבונה, ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות, שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה (ויקרא כד, ז):
וקשותיו. הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן, דוגמתן עשה של זהב, וּמְסַדֵּר שלשה על ראש כל לחם, שֶׁיֵּשֵׁב לחם האחד על גבי אותן הקנים, ומבדילין בין לחם ללחם, כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו, ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א:
ומנקיתיו. תרגומו וּמְכִילָתֵיהּ, הן סניפים, כמין יתדות זהב עומדין בארץ, וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גּוֹבַהּ מערכת הלחם, ומפוצלים ששה (גירסת הרא"ם: חמשה) פצולים זו למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וְיִשָּׁבֵּרוּ, ולשון מכילתיה, סובלותיו, כמו נִלְאֵיתִי הָכִיל (ירמיה ו, יא). אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין, ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צז.), קשותיו אלו סניפין, שמקשין אותו ומחזיקים אותו שלא ישבר. ומנקיותיו.אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש, אבל אונקלוס שתרגם מְכִילָתֵיהּ, היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין:
אשר יסך בהן. אשר יכוסה בהן, ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך, שהיו עליו כמין סכך וכסוי, וכן במקום אחר הוא אומר ואת קשות הנסך (במדבר ד, ז), וזה וזה, יוסך והנסך, לשון סכך וכסוי הם:
לחם פנים. שיש לו פנים, כמו שפירשתי, ומנין הלחם וסדר מערכותיו, מפורשים באמור אל הכהנים:
מקשה תיעשה המנורה. שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפים שקורין שׂוּלְדִירִ"ץ, אלא כולה באה מֵחֲתִּיכָה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות, ומפריד הקנים אילך ואילך:
מקשה. תרגומו נְגִיד, לשון המשכה, שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס, ולשון מקשה מכת קורנס, בַּטֶדִי"ץ בלע"ז, כמו דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה, ו):
תיעשה המנורה. מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך את הככר לָאוֹר והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תַּעֲשֶׂה:
ירכה. הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלשה הרגלים יוצאין הימנה ולמטה:
וקנה. הקנה האמצעי שלה העולה באמצע הַיָּרֵךְ, זקוף כלפי מעלה, ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך, לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה:
גביעיה. הן כמין כוסות שעושין מזכוכית, ארוכים וקצרים, וקורין להם מדרינ"ס, ואלו עשויין מזהב, ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה כמנין שנתן בהם הכתוב, ולא היו בה אלא לנוי:
כפתריה. כמין תפוחים עגולין סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי, כדרך שעושין למנורות שלפני השרים, וקורין להם פומל"ש, ומנין שלהם כתוב בפרשה כמה כפתורים בולטין ממנה וכמה חָלָק שבין כפתור לכפתור:
ופרחיה. ציורין עשויין בה כמין פרחין:
ממנה יהיו. הכל מקשה יוצא מתוך חֲתִּיכַת הָעֶשֶׁת, ולא יעשם לבדם וידביקם:
יצאים מצדיה. לכאן ולכאן באלכסון, נמשכים ועולין עד כנגד גובהה של מנורה, שהוא קנה האמצעי, ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה, התחתון ארוך, ושל מעלה קצר הימנו, והעליון קצר הימנו, לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים:
משקדים. כתרגומו, מצויירים היו, כדרך שעושין כלי כסף וזהב שקורין נִיאֶלֶ"ר:
ושלשה גבעים. בולטין מכל קנה וקנה:
כפתר ופרח. היה לכל קנה וקנה:
ובמנרה ארבעה גבעים. בגופה של מנורה היו ארבעה גביעים, אחד בולט בה למטה מן הקנים, והג' למעלה מן יציאת הקנים היוצאין מצדיה:
משקדים כפתריה ופרחיה. זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע, אין יָדוּעַ אם גביעים משוקדים, או משוקדים כפתוריה ופרחיה:
וכפתר תחת שני הקנים. מתוך הכפתור היו הקנים נמשכים משני צִדֶּיהָ אילך ואילך. כך שנינו במלאכת המשכן (מנחות כח:), גוֹבְהָהּ של מנורה י"ח טפחים, הָרַגְלַיִם והפרח ג' טפחים, הוא הפרח האמור בירך, שנאמר עד ירכה עד פרחה (במדבר ח, ד), וטפחיים חלק, וטפח שבו גביע מהארבעה גביעים, וכפתור ופרח משני כפתורים ושני פרחים האמורים במנורה עצמה, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה, למדנו שהיה בקנה שני כפתורים ושני פרחים לבד מן הג' כפתורים שהקנים נמשכין מתוכן, שנאמר וכפתור תחת שני הקנים וגו', וטפחיים חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אילך ואילך נמשכים ועולים כנגד גובהה של מנורה, טפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו, וטפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו ונמשכים ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפחיים חלק, נשתיירו שם ג' טפחים, שבהם ג' גביעים וכפתור ופרח, נמצאו גביעים כ"ב, י"ח לששה קנים ג' לכל אחד ואחד, וארבעה בגופה של מנורה הרי כ"ב, ואחד עשר כפתורים, ו' בששת הקנים, וג' בגופה של מנורה שהקנים יוצאים מהם, ושנים עוד נאמרו במנורה, שנאמר משוקדים כפתוריה, ומיעוט כפתורים שנים, האחד למטה אצל הַיָּרֵךְ, והאחד בג' טפחים העליונים עם ג' הגביעים, ותשעה פרחים היו לה, ו' לששת הקנים, שנאמר בקנה האחד כפתור ופרח, וג' למנורה, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה, ומיעוט פרחים שנים, ואחד האמור בפרשת בהעלותך, עד ירכה עד פרחה. ואם תדקדק במשנה זו הכתובה למעלה, תִּמְצְאֵם כמנינם איש איש במקומו:
את נרתיה. כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות:
והאיר על עבר פניה. עֲשֵׂה פי ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה, מסובים כלפי האמצעי, כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה, מוסב אורם אל צד פני הקנההאמצעי שהוא גוף המנורה:
ומלקחיה. הם הַצְּבָתִים העשויין ליקח בהם הפתילה מתוך השמן, לישבן ולמושכן בפי הנרות, ועל שם שלוקחים בהם קרויים מלקחים. וְצִבְיְתָהָא שתרגם אונקלוס, לשון צבת, טוליי"ש בלע"ז:
ומחתתיה. הם כמין בזיכין קטנים, שחותה בהן את האפר שבנר בבוקר בבוקר, כשהוא מטיב את הנרות מאפר הפתילות שדלקו הלילה וכבו, ולשון מחתה פוישידויר"א בלע"ז, כמו לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (ישעיה ל, יד):
ככר זהב טהור. שלא יהיה משקלה עם כל כֵּלֶיהָ אלא ככר, לא פחות ולא יותר, והככר של חול ששים מנה, ושל קודש היה כפול, ק"ך מנה, והמנה היא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א, והם מאה זהובים, עשרים וחמשה סלעים, והסלע ארבעה זהובים:
וראה ועשה. ראה כאן בהרתבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש:
אשר אתה מראה. כתרגומו דִּי אַתְּ מִתְחֲזִי בְּטוּרָא, אילו היה נקוד מַרְאֶה בפת"ח, היה פתרונו אתה מַרְאֶה לאחרים, עכשיו שנקוד חטף קמ"ץ, פתרונו דאת מתחזי, שאחרים מַרְאִים לך (שֶׁהַנִּקּוּד מפריד בין עושֶׂה לְנַעֲשֶׂה):
ואת המשכן תעשה עשר יריעת. להיות לו לגג וְלִמְחִיצוֹת מחוץ לקרשים, שהיריעות תלויות מאחוריהן לכסותן:
שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. הרי ארבעה מינין יחד בכל חוט וחוט, אחד של פשתים, ושלשה של צמר, וכל חוט וחוט כפול ששה, הרי ארבעה מינין כשהן שזורין יחד כ"ד כְּפָלִים לחוט:
כרבים מעשה חשב. כרובים היו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה, כמו שאורגין חגורות של משי שקורין בלע"ז פיישיש"א:
תהיין חברת. תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד:
אשה אל אחותה. כך דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה, ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו כמו שנאמר בכרובים, ופניהם איש אל אחיו (לעיל כה, כ):
ללאת. לַצוֹלֶ"שׂ בלע"ז, וכן תרגם אונקלוס עֲנוּבִין, לשון עניבה:
מקצה בחברת. באותה יריעה שבסוף החבור. קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת:
וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. באותה יריעה שהיא קיצונה, לשון קצה, כלומר לסוף החוברת:
מקבילות הללאות אשה אל אחותה. שְׁמוֹר שתעשה הלולאות מכוונות במדה אחת, הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו כן יהא בחברתה, שכשתפרושׂ חוברת אצל חוברת יהיו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו, וזהו לשון מקבילות, זו כנגד זו, תרגומו של נגד לָקֳבֵל. היריעות ארכן כ"ח ורחבן ארבע, וּכְשֶׁחִבֵּר חמש יריעות יחד נמצא רחבן כ', וכן החוברת השנית. והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, שנאמר עשרים קרשים לפאת נגבה תימנה, וכן לצפון, וכל קרש אמה וחצי האמה, הרי שלשים מן המזרח למערב. רוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות, שנאמר ולירכתי המשכן ימה וגו', ושני קרשים [תעשה] למקצעות הרי (עשר) לשמונה עשר, ובמקומם אפרשם למקראות הללו. נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן, עשר אמות האמצעיות לגג חֲלַל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביים אמה, נשתיירו ט"ז אמה, ח' לצפון וח' לדרום מכסות קומת הקרשים שגבהן עשר, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות. רחבן של יריעות ארבעים אמה כשהן מחוברות, עשרים אמה לחוברת, שלשים מהן לגג חֲלַל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, שלא היו קרשים במזרח אלא ד' (ברש"י ישן חמשה) עמודים, שהמסך פרוש ותלוי בווין שבהן כמין וילון, נשתיירו שמונה אמות התלויין על אחורי המשכן שבמערב, ושתי אמות התחתונות מגולות. זו מצאתי בברייתא (דמסכת) [דמ"ט] מדות, אבל במסכת שבת (פרק הזורק צח:), אין היריעות מכסות את עמודי המזרח, ותשע אמות תלויות אחורי המשכן, והכתוב בפרשה זו מסייענו, ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי הברייתא הזאת, נמצאת פרוכת משוכה מןהקרסים ולמערב אמה:
קרסי זהב. פֶירְמֵילְ"שְׂ בלע"ז, ומכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, וראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, ומחברן בהן:
יריעות עזים. מִנּוֹצָה של עזים:
לאהל על המשכן. לפרוש אותן על היריעות התחתונות:
שלשים באמה. שכשנותן ארכן לרוחב המשכן כמו שנתן את הראשונות, נמצאו אלו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן, לכסות אחת מהשתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים, והאמה התחתונה של קרש שאין היריעה מכסה אותו, היא האמה התחובה בנקב האדן, שהאדנים גבהן אמה:
וכפלת את היריעה הששית. העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות:
אל מול פני האהל. חצי רחבה היה תלוי, וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לְכַלָּה צנועה המכוסה בצעיף על פניה:
וסרח העדף ביריעת האהל. על יריעות המשכן. יריעות האהל הן העליונות של עזים, שקרויים אהל, כמו שנאמר בהן לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב, שהחצי של יריעה אחת עשרה היתירה, היה נכפל אל מול פני האהל, נשארו שתי אמות רוחב חציה, עודף על רוחב התחתונות:
תסרח על אחרי המשכן. לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים:
אחורי המשכן. הוא צד מערבי, לפי שהפתח במזרח שהן פניו, וצפון ודרום קרויין צדדין, לימין ולשמאל:
והאמה מזה והאמה מזה. לצפון ולדרום:
בעדף בארך יריעות האהל. שהן עודפות על אורך יריעות המשכן שתי אמות:
יהיה סרוח על צדי המשכן. לצפון ולדרום, כמו שפירשתי למעלה. לִמְּדָה תורה דרך ארץ, שיהא אדם חס על היפה:
מכסה לאהל. לאותו גג של יריעות עזים, עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים, ועוד למעלה ממנומכסה עורות תחשים, ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג, ארכן ל' ורחבן י', אלו דברי רבי נחמיה. ולדברי רבי יהודה, מִכְסֶה אחד היה חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים:
ועשית את הקרשים. היה לו לומר ועשית קרשים, כמו שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו [צפה ברוח הקודש] נטע ארזים במצרים, וכשמת, צוה לבניו להעלותם עמהם כְּשֶׁיֵּצְאוּ ממצרים, ואמר להם שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם, הוא שיסד (הבבלי) הפייטן בפיוט שלו, טַס מַטַּע מְזוֹרָזִים קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן:
עצי שטים עומדים. אישטנטבי"ש בלע"ז, שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים, להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש:
עשר אמות ארך הקרש. למדנו, גבהו של משכן עשר אמות:
ואמה וחצי האמה רחב. למדנו, ארכו של משכן לעשרים קרשים שהיו בצפון ובדרום מן המזרח למערב, שלשים אמה:
שתי ידות לקרש האחד. היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, וּמַנִּיחַ רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן, והן הן הידות, וְהֶחֱרִיץ חצי רוחב הקרש באמצע, ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים, והאדנים גבהן אמה, ויושבים רצופים ארבעים זה אצל זה, וִידוֹת הקרש הנכנסים בְּחֲלַל האדנים חרוצות משלשהצדיהן, רוחב הֶחָרִיץ כְּעוֹבֵי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם, וזהו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה:
משלבת. עשויות כמין שליבות סולם, מובדלות זו מזו, ומשופין ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן, כשליבה הנכנסת בנקב (בתוך) עמודי הסולם:
אשה אל אחתה. מכוונות זו כנגד זו, שיהיו חריציהם שויםזו כמדת זו, כדי שלא יהיו שתי יָדוֹת זוֹ משוכה לצד פנים וזוֹ משוכה לצדחוץ בעובי הקרש שהוא אמה, ותרגום של ידות צִירִין, לפי שדומות לצירי הדלת הנכנסים בחורי המפתן:
לפאת נגבה תימנה. אין פאה זו לשון מקצוע, אלא כל הרוח קרויה פאה, כתרגומו לְרוּחַ עֵיבַר דְּרוֹמָא:
ולירכתי. לשון סוף, כתרגומו וְלִסְיָפֵי. ולפי שהפתח במזרח קרוי מזרח פנים והמערב אחוריים, וזהו סוף, שהפנים הוא הראש:
תעשה ששה קרשים. הרי תשע אמות רוחב:
ושני קרשים תעשה למקצעת. אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית, כל שמונה קרשים בסדר אחד הן, אלא שאלו השתים אינן בחלל המשכן, אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראות בחלל להשלים רחבולעשר, והאמה מזה והאמה מזה, באות כנגד אמות עובי קרשי המשכן הצפון והדרום, כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה:
ויהיו תאמים מלמטה. כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה, שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקן זו מזו, זהו שפירשתי, שיהיו צירי הידות חרוצים מצדיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ לידי הקרש, לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה, וקרש המקצוע שבסדר המערב, חרוץ לרחבו בְּעָבְיוֹ כנגד חריץ של צד קרש הצפוני והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם:
ויחדו יהיו תמים. כמו תאומים:
על ראשו. של קרש:
אל הטבעת האחת. כל קרש וקרש היה חרוץ מלמעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כדי עובי טבעת, ומכניסן בטבעת אחת, נמצא מתאים לקרש שאצלו. אבל אותן טבעות לא ידעתי אם קבועות הןאם מטולטלות. ובקרש שבמקצוע היה טבעת בעובי הקרש הדרומי והצפוני, וראש קרש המקצוע שבסדר מערב נכנס לתוכו, נמצאושני הכתלים מחוברים:
כן יהיה לשניהם. לשני הקרשים שבמקצוע, לקרש שבסוף צפון ולקרשהמערבי, וכן לשני המקצועות:
והיו שמנה קרשים. הן האמורות למעלה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות, נמצאו שמונה קרשים בסדר מערבי. כך שנויה במשנת מעשה סדר הקרשים במלאכת המשכן. היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, וְהֶחֱרִיץ חֶצְיוֹ באמצע, ועשה לו שתי ידות כמין שני חמוקין (ולי נראה שהגרסא כמין שני חווקין) כמין שני שליבות סולם המובדלות זו מזו, ומשופות לְהִכָּנֵס בְּחֲלַל האדן כשליבה הנכנסת בנקב עמודי הסולם, והוא לשון משולבות, עשויות כמין שליבה, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר שני אדנים שני אדנים, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן לתוך טבעת אחת של זהב, כדי שלא יהיו נפרדין זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה וגו', כך היא המשנה, והפירוש שלה הצעתי למעלה בסדר המקראות:
בריחם. כתרגומו עַבְּרִין, ובלע"ז אישפרי"ש:
חמשה לקרשי צלע המשכן. אלו חמשה, ג' הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חֲתִּיכוֹת, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעות מצד זה וזה נכנס בטבעות מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצא שהעליון ותחתון שנים שהן ארבעה, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל, ומבריח מִקְצֵה הכותל ועד קצהו, שנאמר והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה, שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות בקרשים להכנס לתוכן, שתי טבעות לכל קרש, משולשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש, חלק אחד מן הטבעת העליונה ולמעלה, וחלק אחד מן התחתונה ולמטה, וכל חלק הוא רביע אורך הקרש, ושני חלקים בין טבעת לטבעת, כדי שיהיו כל הטבעות מכוונות זו כנגד זו, אבל לבריח התיכון אין טבעות, אלא הקרשים נקובים בעוביין, והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה, וזהו שנאמר בתוך הקרשים. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ושבדרום, אורך כל אחד חמש עשרה אמה, והתיכון ארכו שלשים אמה, וזהו מן הקצה אל הקצה, מן המזרח ועד המערב, וחמשה בריחים שבמערב אורך העליונים והתחתונים שש אמות, והתיכון ארכו י"ב, כנגד רוחב שמונה קרשים, כך היא מפורשת במלאכת המשכן (ברייתא דמ"ה פ"א):
בתים לבריחם. הטבעות שתעשה בהן יהיו בָּתִּים להכניס בהן הבריחים:
וצפית את הבריחם זהב. לא שהיה הזהב מדובק על הבריחים, שאין עליהם שום צפוי, אלא בקרש היה קובע כמין שתי פיפיות של זהב כמין שני סדקי קנה חלול, וקובען אצל הטבעות לכאן ולכאן, ארכן ממלא את רוחב הקרש מן הטבעת לכאן וממנה לכאן, והבריח נכנס לתוכו, וממנו לטבעת, ומן הטבעת לפה השני, נמצאו הבריחים מצופים זהב כשהן תחובין בקרשים, והבריחים הללו מבחוץ היו בולטות. הטבעות והפיפיותלא היו נראות בתוך המשכן, אלא כל הכותל חָלָק מבפנים:
והקמת את המשכן. לאחר שֶׁיִּגָּמֵר, הֲקִימֵהוּ:
הראית בהר. קודם לכן, שאני עתיד ללמדך ולהראותך סדר הקמתו:
פרכת. לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם:
תכלת וארגמן. כל מין ומין היה כפול, בכל חוט וחוט ששה חוטין:
מעשה חשב. כבר פירשתי שזו היא אריגה של שתי קירות, והציורין שמשני עבריה אינן דומין זה לזה:
כרובים. ציורין של בריות יעשה בה:
[ארבעה עמודי]. ארבעה עמודים תקועים בתוך ארבעה אדנים, ואונקליות קבועין בהן, עקומין למעלה להושיב עליהן כְּלוֹנָס שראש הפרוכת כרוך בה, והאונקליות הן הווין, שהרי כמין ווין הן עשוים, והפרוכת ארכה עשר אמות לרחבו של משכן, ורחבה עשר אמות כגבהן של קרשים, פרוסה בשליש של משכן, שיהא הימנה ולפנים עשר אמות, והימנה ולחוץ עשרים אמה, נמצא בית קדשי הקדשים עשר על עשר, שנאמר ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, המחברים את שתי חוברות של יריעות המשכן, ורוחב החוברת עשרים אמה, וּכְשֶׁפֵּרְשָׂם על גג המשכן מן הפתח למערב, כלתה בשני שלישי המשכן, והחוברת השניה כסתה שלישו של משכן, והמותר תלוי לאחוריו לכסות את הקרשים:
ושמת את השלחן. שולחן בצפון, משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום, משוכה מן הכותל הדרומי שתי אמות ומחצה, וּמִזְבַּח הזהב נתון כנגד אויר שבין שולחן למנורה, משוך קמעא כלפי המזרח, וכולם נתונים מן חצי המשכן ולפנים. כיצד, אורך המשכן מן הפתח לפרוכת עשרים אמה, המזבח והשולחן והמנורה משוכים מן הפתח לצד מערב עשר אמות:
ועשית מסך. וילון, שהוא מסך כנגד הפתח, כמו שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א, י), לשון מגין:
מעשה רקם. הצורות עשויות בו מעשה מחט, כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה:
רקם. שם האוּמָן ולא שם האומנות, ותרגומו עוֹבַד צַיָּר, ולא עובד צִיּור. מדת המסך כמדת הפרוכת עשר אמות על עשר אמות:
ועשית את המזבח וגו'. ושלש אמות קומתו. דברים ככתבן, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, נאמר כאן רבוע ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו, ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה (זבחים נט:):
ממנו תהיין קרנתיו. שלא יעשם לבדם ויחברם בו:
וצפית אותו נחשת. לכפר על עזות מצח, שנאמר וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה (ישעיה מח, ד):
סירותיו. כמין יורות:
לדשנו. להסיר דשנו לתוכם, והוא שתרגם אונקלוס לְמִסְפֵּי קִטְמֵיהּ, לספות הדשן לתוכם, כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה, כמו וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ (תהלים פ, י), אֱוִיל מַשְׁרִישׁ (איוב ה, ג), וחלופו, וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (שם לא, יב). וכמוהו בִּסְעִיפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיה יז, ו), וחלופו מְסָעֵף פֻּארָה (שם י, לג), מְפַשֵּׁחַ סעיפיה. וכמוהו וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ (ירמיה נ, יז), שבר עצמיו. וכמוהו וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים (מלכים־א כא, יג), וחלופו סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיה סב, י), הסירו אבניה, וכן וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ (שם ה, ב). אף כאן לדשנו להסיר דשנו, ובלע"ז אדשצנדרי"ר:
ויעיו. כתרגומו, מגרפות שנוטל בהם הדשן, והן כמין כִּסּוּי קדרה של מתכת דק, ולו בית יד, ובלע"ז וידי"ל:
ומזרקתיו. לקבל בהם דם הזבחים:
ומזלגתיו. כמין אונקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו, ומהפכו בהן על גחלי המערכה שיהא ממהר שריפתן, ובלע"ז קְרוֹצִינְ"שׂ, ובלשון חכמים צינוריות:
ומחתתיו. בית קבול יש להם, ליטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטורת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (ישעיה ל, יד), לשון שאיבת אש ממקומה, וכן הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ (משלי ו, כז):
לכל כליו. כמוכל כליו:
מכבר. לשון כברה שקורין קריבל"ש, כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת, ומקרא זה מסורס, וכה פתרונו, ועשית לו מכבר נחשת מעשה רשת:
כרכב המזבח. סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי כרכוב, כמו ששנינו בהכל שוחטין (חולין כה.), אלו הן גולמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף ולכרכב, והוא כמו שעושין חריצין עגולין בקרשי דפני התיבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו, והיה רחבו אמה בדופנו לנוי, והוא לסוף שלש (ס"א שש) אמות של גבהו, כדברי האומר גבהו פי שנים כארכו, הא מה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה, אבל סובב לְהִלּוּךְ הכהנים, לא היה למזבח הנחושת, אלא על ראשו לפנים מקרנותיו, וכן שנינו בזבחים (סב.), איזהו כרכוב, בין קרן לקרן, והיה רוחב אמה, ולפנים מהן אמה של הלוך רגלי הכהנים, ושתי אמות הללו קרויים כרכוב. ודקדקנו שם, והכתיב תחת כרכוב המזבח מלמטה, למדנו שהכרכוב בדפנו הוא ולבוש המכבר תחתיו, ותירץ המתרץ, תרי הוו, חד לנוי, וחד לכהנים דלא ישתרגו, זה שבדופן לנוי היה, ומתחתיו הלבישו המכבר, והגיע רחבו עד חצי המזבח, נמצא שהמכבר רֹחַב אמה, והוא היה סימן לחצי גבהו, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, וכנגדו עשו למזבח בית עולמים (דוגמת) [חגורת] חוט הסקרא באמצעו. וְכֶבֶשׁ שהיו עולין בו, אף על פי שלא פירשו בענין זה, כבר שמענו בפרשת מזבח אדמה תעשה לי, ולא תעלה במעלות, לא תעשה לו מעלות בכבש שלו אלא כֶּבֶשׁ חָלָק, למדנו שהיה לו כבש. כך שנינו במכילתא (בחדש פי"א). ומזבח אדמה הוא מזבח הנחושת, שהיו ממלאין חללו אדמהבמקום חנייתן, והכבש היה בִּדְרוֹם המזבח, מובדל מן המזבח מלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, כדברי האומר עשר אמות קומתו. ולדברי האומר דברים ככתבן, שלש אמות קומתו, לא היה אורך הכבש אלא י' אמות, כך מצאתי במשנת מ"ט מדות, וזה שהיה מובדל מן המזבח מלא החוט, במסכת זבחים (סב:)למדנוה מן המקרא:
בטבעת. בארבע טבעות שנעשו למכבר:
נבוב לחת. כתרגומו חֲלִיל לוּחִין, לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע, ולא יהא כולו עץ אחד, שיהא עביו חמש אמות על חמש אמות, כמין סדן:
קלעים. עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג, ותרגומו סְרָדִין כתרגומו של מכבר המתורגם סְרָדָא לפי שהן מנוקבין ככברה:
לפאה האחת. כל הרוח קרוי פאה:
ועמדיו עשרים. חמש אמות בין עמודלעמוד:
ואדניהם. של עמודיםנחושת, האדנים יושבים על הארץ, והעמודים תקועין לתוכן, היה עושה כמין קונדסיןשקורין פלא"ש, ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה, וטבעת נחושת קבועה בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין וי"ו, ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד, כאותן שעושין להציב דלתות שקורין גונזי"ש, וְרֹחַב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר:
ווי העמודים. הם האונקליות:
וחשקיהם. מוקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב, ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם, ואם באמצעם, אך יודע אני שֶׁחִשּׁוּק לשון חגורה, שכך מצינו בפילגש בגבעה, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים (שופטים יט, י), תרגומו חֲשִׁיקִין:
לפאת קדמה מזרחה. פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים, אחור, לשון אחוריים, לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמה דאת אמר הים האחרון (דברים יא, כד), יַמָּא מַעַרְבָא:
חמשים אמה. אותן חמשים אמה לא היו סתומים כולם בקלעים, לפי ששם הפתח, אלא ט"ו אמה קלעים לכתף הפתח מכאן, וכן לכתף השנית, נשאר רֹחַב חלל הפתח בינתים כ' אמה, וזהו שנאמר ולשער החצר מסך עשרים אמה, וילון למסך כנגד הפתח, כ' אמה ארך כרוחב הפתח:
עמדיהם שלשה. חמש אמות בין עמוד לעמוד, בין עמוד שבראש הדרום העומד במקצוע דרומית מזרחית, עד עמוד שהוא מן השלשה שבמזרח חמש אמות, וממנו לשני חמש אמות, ומן השני לשלישי חמש אמות, וכן לכתף השנית, וארבעה עמודים למסך, הרי י' עמודים למזרח כנגד י' למערב:
כל עמודי החצר סביב וגו'. לפי שלא פירש ווין וחשוקים ואדני נחושת אלא לצפון ולדרום, אבל למזרח ולמערב לא נאמר ווין וחשוקים ואדני נחושת, לכך בא ולמד כאן:
ארך החצר. הצפון והדרום שמן המזרח למערב מאה באמה:
ורחב חמשים בחמשים. חצר שבמזרח היתה מרובעת חמשיםעל חמשים, שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, העמיד מזרח פתחו בשפת חמשים החיצונים של אורך החצר, נמצא כולו בחמשים הפנימים, וְכָלָה ארכו לסוף שלשים, נמצא עשרים אמה ריוח לאחוריו בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן, ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר, נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן, וכן למערב, וחמשים על חמשים חצר לפניו:
וקמה חמש אמות. גובה מחיצות החצר, והוא רוחב הקלעים:
ואדניהם נחשת. להביא אדני המסך, שלא תאמר לא נאמרו אדני נחושת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אַחֵר היו. כך נראה בעיני שלכך חזר ושנאן:
לכל כלי המשכן. שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו, כגון מַקָּבוֹתלתקוע יתדות ועמודים:
יתדות. כמין נַגְּרֵינחושת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מַגְבִּיהָתָן, ואיני יודע אם תחובין בארץ, או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות שלא ינועו ברוח, ואומר אני, ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (ישעיה לג, כ):
ואתה תצוה. זך. בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו.), מגרגרובראש הזית וכו':
כתית. הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהאבו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות:
להעלת נר תמיד. מדליק עד שתהא שלהבתעולה מאליה:
תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח, ו), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר תמיד (ויקרא ו, יג), ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אבל תָּמִיד האמור בלחם הפנים, משבת לשבת הוא:
מערב עד בקר. תן לה מדתהשתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי תקופת טבת הָאֲרוּכִין, וכן לכל הלילות, ואם יִוָּתֵר אין בְּכָךְ כלום:
ואתה הקרב אליך. לאחר שֶׁתִּגָּמֵרמלאכת המשכן:
לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו בכהונהעל ידי הבגדים, שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא, שנטדיא"ה בלע"ז:
חשן. תכשיט כנגד הלב:
ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פּוֹרְצִינְ"ט שחוגרות הַשָּׂרוֹת כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו מלמטה, שנאמר וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד (שמואל־ב ו, יד), למדנו שהאפודחגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר ויתן עליו את האפוד (ויקרא ח, ז)ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד (שם), ותרגם אונקלוס בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא, למדנו שֶׁהַחֵשֶׁב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שֵׁם לבד, וְהַכְּתֵפוֹת שֵׁם לבד, והחשב שֵׁם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדוומקשטו בו, כמו שנאמר ויאפוד לו בו (שם), והחשב הוא חגור שלמעלה הימנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד, כַּרְדוּט דְּבוּץ, וְתִרְגֵּם כמו כן מעילין, כַּרְדוּטִין, במעשה תמר אחות אבשלום, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים (שמואל־ב יג, יח):
ומעיל. הוא כמין חלוק, וכן הַכֻּתּוֹנֶת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו, ומעיל קרוי חלוק העליון:
תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעת אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד מֻסַּבֹּת משבצות זהב, ובלע"ז קוראין אותו קשטינ"ס:
מצנפת. כמין כיפתכובע שקורין קוֹפִיֶ"א, שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות, ומתרגמינןכּוֹבָעִין:
ואבנט. הוא חגורה על הַכֻּתּוֹנֶת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן, ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד:
בגדי קדש. מתרומה המקודשת לשמייעשו אותם:
והם יקחו. אותם חכמי לבשיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת, לעשות מהן את הבגדים:
ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד וחושן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות. האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר, ומגיע עד עֲקֵבָיו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, וְהַכְּתֵפוֹת מחוברות בחשב, אחת לימין ואחת לשמאל, [מרוחקות זו מזו כשיעור הבדלת כְּתֵפָיִם] מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארוכּות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפניכתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טַבָּעוֹת שבחושן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרת [הימנית] תקועים במשבצות לימין, וכן שני ראשיהשרשרת השמאלית תקועין במשבצת שבכתף שמאל, נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו, ועוד שתי טבעות בשני קצות החושן בְּתַחְתִּיתוֹ, וכנגדםשתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה, בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החושן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה, וּמְרַכְּסָן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחושן, שיהא תחתית החושן דבוק לחשב האפוד, ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר:
זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט. היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקים, וקוצצין פתילים מהם, וְטָוִין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת, וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול כ"ח, וכן מפורש במסכת יומא (עב.), ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות (ס"א, את פתילי הזהב) בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' (לקמן לט, ג)למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין:
מעשה חושב. כבר פירשתי שהיא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו:
שתי כתפת וגו'. הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה, וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כָּתֵף וְכָתֵף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החושן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני שהם קבועות בהן, אחת בכל אחת:
אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש, שנאמר לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע (יחזקאל מד, יח), אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם:
וְחֻבָּר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יֶאֱרְגֵם עמו, אלא אורגם לבד ואחר כך מחברם:
וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו, הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו:
אשר עליו. למעלה בשפת הסינר היא החגורה:
כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינים, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת המינים:
ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יֶאֱרְגֶנּוּ לבד ויחברנו:
כתולדתם. כסדר שנולדו, ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה, גד אשר יששכר זבולן [ס"א זבלון] יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת:
מעשה חרש אבן. מעשה אומן של אבנים. חרש זה, דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו (ישעיה מד, יג), חרש של עצים. וכן חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד (שם פסוק יב), כל אלה דבוקים ופתוחים:
פתוחי חתם. כתרגומו כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלֹףדְּעִזְקָא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש:
על שמות. כמובשמות:
מסבת משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב, שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן, וּמְשַׁקְעָהּ במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד:
לזכרון. שיהא רואה הקדוש ברוך הוא את השבטים כתובים לפניו, ויזכור צדקתם:
ועשית משבצות. מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, ובפרשת החושן גומר לך פירושן:
שרשרת זהב. שלשלאות:
מגבלות. לסוף גבול החושן תעשה אותם:
מעשה עבת. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וּכְפָלִים כאותן שעושיןלבורות, אלא כאותן שעושין לְעַרְדַּסְקָאוֹתשקורין אינשינשייר"ש:
ונתתה את שרשרת. של עבותות העשויות מעשה עבות על משבצות הללו. ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החושן חוזר וּמְצַוֵּהו על עשייתן ועל קביעתן, ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת, לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החושן, תתנם על המשבצות הללו:
חשן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו אמת, דרישנמ"ט בלע"ז, שהמשפט משמש שלש לשונות, דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון בירור דברים, שמפרש ומברר את דבריו:
כמעשה אפד. מעשה חושב ומחמשת מינין:
זרת ארכו וזרת רחבו. כפול, ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר והיו על לב אהרן, תלוי בְּכִתְפוֹת האפוד הבאות מאחוריו על כתפיו, ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחושן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין:
ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון מלואים:
משבצים זהב. יהיו הטורים במלואתם, מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואותם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות, לא פחות ולא יותר:
איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כולם:
על החשן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין:
שרשת. לשון שָׁרֳשֵׁי אילן, המאוחזין לאילן לְהֵאָחֵז וּלְהִתָּקֵעַ בארץ, אף אלו יהיו מאחזין לחושן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות, ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם, ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלתבלשון משנה:
גבלת. היא מגבלות האמור למעלה, שתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החושן, וכל גבול לשון קצה, אשומי"ל בלע"ז:
מעשה עבות. מעשה קליעה:
על החשן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחילת עשייתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחילת המקרא ועשית על קצות החושןשתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן:
על שני קצות החשן. לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:
ונתתה את שתי עבתת הזהב. הן הן שרשות גבלות הכתובות למעלה, ולא פירש מקום קְבוּעָן בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודילא הוכפלו:
ואת שתי קצות. של שתי העבותות, שני ראשיהם של כל אחת ואחת:
תתן על שתי המשבצות. הן הן הכתובות למעלה בין פרשת החושן ופרשת האפוד, ולא פירש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החושן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי שרשרת הימנית תוקע במשבצת של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרת השמאלית:
ונתתה. המשבצות:
על כתפות האפוד. אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החושן שלא יפול ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החושן התחתונה הולכת ובאה, ונוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך:
אל מול פניו. של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פָּנִים:
על שני קצות החשן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל:
על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. הרי לך שני סימנין, האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו, שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן, שלא יקבעם בעבר החושן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים, שנאמר בָּיְתָה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו לכהן, ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החושן, וקצותיו שוכבין עליו:
על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים, הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה ליתן בראשן השני שהוא מחוברלאפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברתלעומת החגורה, וְאֵלוּ נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החושן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החושן, ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החושן הולך לְפָנִים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה:
ממול פניו. בעבר החיצון:
וירכסו. לשון חבור, וכן מֵרֻכְסֵי אִישׁ (תהלים לא, כא), חבורי חבלי רשעים. וכן וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיה מ, ד), הרים הסמוכים זה לזה, שאי אפשר לירד לְגַיְּא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הַגַּיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך:
להיות על חשב האפוד. להיות החושן דבוק אל חשב האפוד:
ולא יזח. לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט:
האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו וּמְתַּמֵּם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר ושאל לו במשפט האורים (במדבר כז, כא):
את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים וְנִוָּכְחִים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות. ולפי מדרש אגדה, שהחושן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט, על שם סליחת המשפט:
את מעיל האפוד. שהאפוד נִיתַּן עליולחגורה:
כליל תכלת. כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:
והיה פי ראשו. פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר:
בתוכו. כתרגומו כָּפִיל לְגַוֵהּ, כפול לתוכו, להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:
כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:
לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן ולא יזח החושן (פסוק כח), וכן לא יסורו ממנו (לעיל כה, טו), הנאמר בבדי הארון:
רמני. עגולים וחלולים היו, כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת:
ופעמני זהב. זגין עם עִנְבָּלִין שבתוכם:
בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל:
פעמן זהב ורמון וגו'. פעמון זהב ורמון אצלו:
ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו, חייב מיתה בידי שמים:
ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן:
על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר, ויתנו עליו פתיל תכלת (להלן לט, לא), ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שָׁנִינוּ (זבחים יט.), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים, ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששהבשלשה מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הַקָּדְקֹד, והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, והולך על פני רוחב הראש מלמעלה, נמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה:
ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים:
את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה.)אי זה עון הוא נושא, אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:
והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש [ס"א שימשמש] בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:
ושבצת. עשה אותם משבצות משבצות וכולה של שש:
ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר, כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה:
והלבשת אתם את אהרן. אותם האמורין באהרן, חושן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, וציץ, ומכנסים, הכתובים למטה בכולם:
ואת בניו אתו. אותםהכתובים בהם:
ומשחת אותם. את אהרן ואת בניובשמן המשחה:
ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חִנּוּךְ, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה (הוא) [הוא מילוי], ובלשון לע"ז, כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גואנ"ט, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ווירסטי"ר, והוא מלוי ידים:
ועשה להם. לאהרן ולבניו:
מכנסי בד. הרי שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט:
והיו על אהרן. כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו:
ועל בניו. האמורין בהם:
בבואם אל אוהל מועד. להיכל וכן למשכן:
ומתו. הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, במיתה:
חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו:
לקח. כמו קח, ושתי גִזְרוֹת הן, אחת של קיחה ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד:
פר אחד. לכפר על מעשה העגלשהוא פר:
ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו ג' מינין, רבוכה, וחלות, ורקיקין. לחם מצות היא הקרויה למטה בענין חלת לחםשמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות:
בשמן. כשהן קמח, יוצק בהן שמן ובוללן:
משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כ"ף יונית שהיא עשויה כנו"ן שלנו:
והקרבת אתם. אל חֲצַר המשכןביום הקמתו:
ורחצת. זו טבילתכל הגוף:
ואפדת. קַשֵּׁט וְתַקֵּן החגורה והסינר סביבותיו:
נזר הקדש. זה הציץ:
על המצנפת. כמו שפירשתי למעלה (כח, לז), על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:
ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כ"ף יונית, נותן שמןעל ראשו, ובין ריסי עיניו, ומחברן באצבעו:
והיתה להם. מלוי ידים זה לכהונת עולם:
ומלאת. על ידיהדברים [נ"א הבגדים] האלה:
יד אהרן ויד בניו. במילויופקודת הכהונה [במינוי הכהונה]:
פתח אוהל מועד. בחצר המשכןשלפני הפתח:
על קרנות. למעלה, בִּקְרָנוֹתממש:
ואת כל הדם. שיריהדם:
אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ:
החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיל"א:
ואת היתרת. הוא טַרְפְּשָׁא דְכַבְדָא שקורין איבר"ש:
על הכבד. אף מן הכבדיטול עמה:
באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:
וזרקת. בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן, כדי שֶׁיֵּרָאֶה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש, אלא עומד בארץ וזורק:
סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נג:), שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:
על נתחיו. עם נתחיו,מוּסָף על שאר הנתחים:
ריח ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני:
אשה. לשון אש, היא הקטרת איברים שעל האש:
תנוך. הוא הַסְּחוּס, גָּדֵר האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנרו"ס:
בהן ידם. הגודל, ובפרקהאמצעי:
החלב. זה חלב הדקים או הקיבה:
והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג, ט), שנאמר לעומת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, וּבְאֵמוּרֵי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונין אליה:
ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימיןעם הָאֵמוּרִים, אלא זו בלבד:
כי איל מלאים הוא. שְׁלָמִים לשון שְׁלֵמוּת, שהושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שְׁלָמִים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה וְלִבְעָלִים, לכך אני מצריכו הֶחָזֶה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במלואים, וְהַשְׁאָר אכלו אהרן ובניו, שהם בְּעָלִים, כמפורש בענין:
וככר לחם. מן החלות:
וחלת לחם שמן. ממיןהרבוכה:
ורקיק. מן הרקיקין, אחד מעשר שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת, אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד:
על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקיןבתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מַנִּיחַ ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בְּעָלִים ומשה כהן:
תנופה. מוליך ומביאלמי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות [ס"א פורענות רוחות רעות]. תרומה, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים:
על העולה. על האיל הראשוןשהעלית עולה:
לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:
אשה. לאש נִּתָּן:
לה'. לשמו של מקום:
תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז):
וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קַדְּשֵׁם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם בחזה (נ"א כחזה) ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול:
תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז):
הורם. לשון מעלה ומוריד:
לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לִבְעָלִים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:
כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:
לבניו אחריו. למי שבא בגדולהאחריו:
למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח, ח), אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי (תהלים קה, טו):
ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבשבכהונה גדולה:
שבעת ימים. רצופין:
הכהן. אשר יקום מבניו תחתיולכהונה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול:
אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן ליכנס לפני ולפניםביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו:
תחתיו מבניו. מלמד, שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, יְמַנּוּהוּ כהן גדול תחתיו:
הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד ממש, לפיכך ניגון תְּבִיר נמשך לפניו:
במקום קדוש. בַּחֲצַר אהל מועד, שהשלמים הללוקדשי קדשים היו:
פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:
ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:
אשר כפר בהם. להם כל זרותותיעוב:
למלא את ידם. באיל ולחםהללו:
לקדש אתם. שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה:
כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:
ועשית לאהרן ולבניו ככה. שָׁנָה הכתוב וְכָפַל לעכב, שאם חִסֵּר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה:
אתכה. כמו אותך:
שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה ובקרבנות הללובכל יום:
[ופר חטאת תעשה. לכל יום]:
על הכפרים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זָרוּת ותיעוב, ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לְחִטּוּי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרךמקרא זה. ומדרש תורת כהנים (מילואים ט"ו)אומר, כפרת המזבח הוצרכה, שמא התנדב איש דבר גזול במלאכת המשכן והמזבח:
וחטאת. וּתְדַכֵּי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי:
ומשחת אותו. בשמן המשחה, וכל המשיחות כמין [כי] כ"ףיונית:
והיה המזבח קדש. ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קִדְשׁוֹ המזבח להכשירו שלא יֵרֵד, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פִּסּוּלוֹ בקודש, כגון הרובע והנרבע ומוקצה ונעבד והטריפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראויה, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנווחוץ למקומו, וכיוצא בהן:
ועשרן סולת. עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחומשביצה:
בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית, אלא להכשיר, לפי שנאמר כָּתִית לַמָּאוֹר, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן:
רבע ההין. שלשה לוגין:
ונסך. לִסְפָלִים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.), שני סְפָלִים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים, נותן היין לתוכו, והוא מקלח ויוצא דרך החוטם, ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתיןבמזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:
לריח ניחח. על המנחה נאמר, שמנחת נסכים כולה כליל, וסדר הקרבתם, האיברים בתחילה ואחר כך המנחה, שנאמר עולה ומנחה (ויקרא כג, לז):
תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתיים:
אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענולבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפורת, כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת (שמות כה, כב). ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:
ונעדתי שמה. אֶתְוַּעֵד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם:
ונקדש. המשכן:
בכבודי .שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי [ס"א בִּכְבוּדַי], במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג), והיכן דִּבֶּר, ונקדש בכבודי:
לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם:
מקטר קטרת. להעלות עליו קִטּוּר עשן סמים:
את גגו. זה היה לו גג, אבל מִזְבַּח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם:
זר זהב. סימן הוא לכתר כהונה:
צלעותיו. כאן הוא לשון זויותכתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו:
והיה. מעשה הטבעותהאלה:
לבדים. לכל בית תהיה הטבעתלְבָּד:
לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, תלמוד לומר לפני הכפורת, מכוון כנגד הארון מבחוץ:
בהיטיבו. לשון נִקּוּי הַבָּזִיכִין של המנורה, מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מֵטִיבָן בכל בוקר ובוקר:
הנרת. לוּצֶי"שׂ בלע"ז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה:
ובהעלת. כשידליקם להעלות להבתן:
יקטירנה. בכל יום, פרסמקטיר שחרית, ופרס מקטיר בין הערבים:
לא תעלו עליו. על מזבחזה:
קטרת זרה. שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו:
ועולה ומנחה. ולא עולהומנחה. עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם:
וכפר אהרן. מתן דמים:
אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו (ויקרא טז, יח):
חטאת הכפורים. הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאתמקדש וקדשיו:
קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת:
כי תשא. לשון קבלהכתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, וְהַדֶּבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:
זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אשומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:
העבר על הפקדים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב), וכן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג):
מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקודש, כגון שקלים האמורין בפרשת עֲרָכִין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה הוא:
גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל־א ב, לו)יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹלַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:
עשרים גרה השקל. הַשָּׁלֵם שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':
מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא, ונמנה בכלל אנשים:
לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפועל ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (להלן לח, כה), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים, באחד לחודש השני בשנה השנית (במדבר א, א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחושת (להלן לה, כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שֶׁנְדָבוֹ לבו:
ונתת אתו על עבדת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגף ה' את העם (להלן לב, לה), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דֶּבֶר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מְנֵה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחודש השני (במדבר א, א), והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו' (להלן מ, ב), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבדת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו:
כיור. כמין דּוּד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו. כתרגומו וּבְסִיסֵיהּ, מושב מתוקן לכיור:
לרחצה . מוסב על הכיור:
ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור מָשׁוּךְ קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (להלן מ, כט), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, מָשׁוּךְ קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.):
את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיוורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קידוש ידים ורגלים, מַנִּיחַ ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:
בבאם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערביםקטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים:
ולא ימותו. הא אם לא יִרְחָצוּ ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:
ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רָחוּץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:
בשמים ראש. חשובים:
וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתותהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזירת הכתוב הוא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.):
וקנה בשם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים. סך משקלכולו:
וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, רבי מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו רבי יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו סִיפֵּק, אלא שְׁרָאוּםבמים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וְקִפְּחוּלשמן מעל העקרין:
רקח מרקחת. רֹקַח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו (רֶקַע) [רֶקַח], רֶגַע, ואינו כמו רֹגַע הַיָּם (ישעיה נא, טו), וכמו רֹקַע הָאָרֶץ (שם מב, ה), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזהאו ריח או טעם, קרוי מרקחת:רֶקַח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח. שם האומן בדבר:
ומשחת בו. כל המשיחות כמין כ"ף יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:
וקדשת אתם. משיחה זו מְקַדַּשְׁתָּםלהיות קודש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא ולינה וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש (להלן כט, לז), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יִסַּד המלך שזה חִנּוּךְ גדולתן, ושאר משיחות, כגון רקיקין משוחין, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית:
לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:):
זה. בגימטריא תריסר לוגין הוו:
לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו ולמען ייטב לך (דברים ה, טז):
על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין שמן, אבל אם פִּחֵת או רִבָּה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו:
ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכונת הלבנים, וכן בְמַתְכֻּנְתָּהּ, של קטורת:
ואשר יתן ממנו. מאותו של משה:
על זר. שאינו צורך כהונה ומלכות:
נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גוּמֶ"א, והצרי קורין לו טריאק"ה:
ושחלת. שורש בֹּשֶׂם, חָלָק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וְטוּפְרָא:
וחלבנה. בֹּשֶׂם שריחו רע, וקורין לו גַלְבַּנָ"א, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, לְלַמְּדֵנוּ שלא יֵקַל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראלשיהיו נמנין עמנו:
סמים. אחרים:
ולבנה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:)י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מיעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבותעוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקילופה והקנמון הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן לְלַבְּנָהּ שתהא נאה:
בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה:
ממלח. כתרגומו מְעָרַב, שֶׁיְּעֲרֵב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים (יונה א, ה), מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ (יחזקאל כז, כז), על שם שמהפכין את המים בְּמָשׁוֹטוֹת כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:
ממלח טהור קדש. ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקודש יהיה:
ונתתה ממנה וגו'. היא קטורת שבכל יום ויוםשעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה. כל מועדי דִבּוּר שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:
במתכנתה. במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה'. שלא תעשנה אלא לשמי:
להריח בה. אבל עושה אתה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור:
קראתי בשם. לעשות מלאכתי, את בצלאל:
בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד:
ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד:
ובדעת. רוח הקודש:
לחשוב מחשבת. אריגת מעשה חושב:
ובחרשת. לשון אומנות, כמו חָרָשׁ חָכָם (ישעיה מ, כ). ואונקלוס פירש, ושִׁנָה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר:
למלאת. להושיבה במשבצת שלה במלואה, לעשות המשבצת לְמִדַּת מושב האבן וְעוֹבְיָהּ:
ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך:
הארן לעדת. לצורך לוחות העדות:
הטהרה. על שם זהבטהור:
ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת (במדבר ד, ו), ונתנו עליו בגד ארגמן (שם פסוק יג), ונתנו עליהם בגד תולעת שני (שם פסוק ח), ונראין דְּבָרַי, שנאמר ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש (להלן לט, א), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:
בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קְלָעִים ותרגום של מִכְבָּר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצידי"ן בלע"ז:
ואת קטרת הסמים לקדש. לצורךהקטרת ההיכל שהוא קודש:
ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:
אך את שבתתי תשמרו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תִדָּחֶה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:
כי אות הוא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:
לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם:
מות יומת. אם יש עדים והתראה:
ונכרתה. בלא התראה:
מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה:
שבת שבתון. מנוחת מרגועולא מנוחת עראי: (לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כג, לב), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם פסוק לט), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש):
קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי:
וינפש. כתרגומו וְנָח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיה מ, כח), וכל פָּעָלוֹבמאמר הכתיב מנוחהלעצמו, לְשַׂבֵּר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:
ויתן אל משה וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:
ככלתו. ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמודכולה בזמן מועט כזה. דבר אחר, מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (פרק ג), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים:
לדבר אתו. החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרין ושוניןאת ההלכה שניהם יחד:
לחת. לחת כתיב, שהיושתיהן שוות:
כי בשש משה. כתרגומו לשון איחור, וכן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה, כח), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג, כה), כי כשעלה משה להר אמר להם, לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בז' בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז, בט"ז בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חושך ואפילה וערבוביא, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם מת משה שכבר באושש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (פט.), ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן, בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות:
אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה אִיווּ להם:
כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים:
אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו:
באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:
פרקו. לשון צווי, מגזרת פָּרֵק ליחיד, כמו בָּרְכוּ מגזרת בָּרֵךְ:
ויתפרקו. לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הםמפורקים מנזמיהם, דִישְׂקַרְיֵי"ר בלע"ז:
את נזמי. כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר (לעיל ט, כט), מן העיר:
ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סוּדָר, כמו וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים (ישעיה ג, כב), וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים (מלכים־ב ה, כג). והשני ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו וּכְתוֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ (ישעיה ח, א), וזהו שתרגם אונקלוס וְצַר יָתֵיהּ בְּזִיפָא, לשון זיוף (נ"א זיפה) הוא, כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז נַיי"ל, ומזייפין על ידו חותמות:
עגל מסכה. כיון שהשליכו לָאוּר בְּכּוּר, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסיבנין שנתמעך בו במצרים (סנהדרין קא:), והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הַכּוּר, ויצא העגל:
מסכה. לשון מתכת. דבר אחר, קכ"ה קנטרין זהב היו בו, כגימטריא של מסכה:
אלה אלהיך [ישראל]. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והםשעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:
וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים, שנאמר בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים קו, כ), וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי:
ויבן מזבח. לדחותם:
ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (י, ג), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן (לשון בינה)מזבח לפניו, וַיָבֶן מִזָּבוּחַ לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שֶׁיִּתָּלֶה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא:
חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום:
וישכימו. השטן זרזם כדי שֶׁיֶּחְטְאוּ:
לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל־ב ב, יד), אף כאן נהרג חור:
וידבר. לשון קושיהוא, כמו וידבר אתם קשות (בראשית מב, ז):
לך רד. רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם, באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:
שחת עמך. שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:
קשה עורף. מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע:
הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:
למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:
והנחם. הִתְעַשֵּׁת מחשבה אחרת להיטיב להם:
על הרעה. אשר חשבת להם:
זכר לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו, תנהו לו ויצאו עשר בעשר:
לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשריפה הם, זכורלאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים, אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה, אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחומר לכסא של רגל אחד:
אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כב, טז), וליצחק נאמר, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (שם כו, ג), וליעקב נאמר אני אל שדי פרה ורבה [וגו'] (שם לה, יא), נשבע לו באל שדי:
משני עבריהם. היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:
מעשה אלהים המה. כמשמעו, הוא בכבודו עשאן. דבר אחר, כאדם האומר לחבירו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית, כך כל שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בתורה:
חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק, אנטליי"ר בלע"ז:
ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:
אין קול ענות גבורה. אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים ווי, או ניסה:
קול ענות. קול חרופין וגדופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:
וישלך מידיו וגו'. אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים ואתננה להם:
תחת ההר. לרגליההר:
ויזר. לשון נִפּוּץ, וכן יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית (איוב יח, טו), וכן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א, יז), שזורין בה דגן וקטנית:
וישק את בני ישראל. נתכוין לבודקם כסוטות, שלש מיתות נידונו שם, אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחתשהן מרובין, עדים בלא התראה, במגפה, שנאמר ויגף ה' את העם, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:
מה עשה לך העם הזה. כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה:
כי ברע הוא. בדרךרע הם הולכין תמיד, ובנסיונות לפני המקום:
ואמר להם. אמרתי להם דבר אחד, למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי:
ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא:
פרוע. מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח):
לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:
מי לה' אלי. יבאאלי:
בני לוי. מכאן שכל השבט כשר:
כה אמר וגו'. והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (לעיל כב, יט), כך שנויה במכילתא (פסחא פי"ב):
אחיו. מאמו, והוא ישראל:
מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכולהיות כהנים למקום:
כי איש. מכם ימלא ידו בבנוובאחיו:
אכפרה בעד חטאתכם. אשים כופר וקנוח וסתימה לנגדחטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:
אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך, שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו, ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:
ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני:
ואם אין מחני. וזה מקרא קצר, וכן הרבה:
מספרך. מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:
אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ (מלכים־א ב, יט):
הנה מלאכי. ולאאני:
וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:
ויגף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:
לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, לכך נאמר עלה. דבר אחר, כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה:
אתה והעם. כאן לא אמר ועמך:
וגרשתי את הכנעני וגו'. ששה אומות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:
אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לךלהעלותם:
כי לא אעלה בקרבך. לכך אני אומר לךושלחתי לפניך מלאך:
כי עם קשה ערף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי, מרבה אני עליכם זעם:
אכלך. לשון כליון:
הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:
איש עדיו. כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע:
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמי, שנאמר חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיה כו, כ), ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:
ועתה. פורענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם:
ואדעה מה אעשה לך. בפקודת שאר העון, אני יודעמה שבלבי לעשות לך:
את עדים מהר חורב. את הָעֲדִי שהיה בידםמהר חורב:
ומשה. מאותו עון והלאה:
יקח את האהל. לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר, מנודה לרבמנודה לתלמיד:
הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג, ד):
וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:
כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכינה:
יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה', אפילו מלאכי השרתכשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:
והיה. לשון הווה:
כצאת משה. מן המחנה ללכת אל האהל:
יקומו כל העם. עומדים מפניו, ואין יושבין עד שנתכסה מהם:
והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:
ודבר עם משה. כמו ומִדַּבֵּר עם משה. תרגומו וּמִתְמַלֵּל עִם משֶׁה, שהוא כבוד השכינה, כמו וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו (במדבר ז, פט), ואינו קורא מְדַבֵּר אליו, כשהוא קורא מִדַּבֵּר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מְדַבֵּר, משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:
והשתחוו. לשכינה:
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. וּמִתְמַלֵּל עם משה:
ושב אל המחנה. לאחר שׁנִּדְבַּר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד, והדבר הזהנהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה, שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' (להלן לב, ל), ועשה שם ארבעים יום וביקש רחמים, שנאמר ואתנפל לפני ה' וגו' (דברים ט, יח), ובראש חודש אלול נאמר לו ועלית בבוקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' (שם י, י), מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד, אלא מאהל מועד:תרגומו וְתָב לְמַשְׁרִיתָא, לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין, וראה כל העם וַחֲזָן, ונצבו וְקַיְּימִין. והביטו, וּמִסְתַּכְּלִין. והשתחוו, וְסָגְדִין. ומדרשו, ודיבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:
ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך, אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כג, כ), אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה:
ואתה אמרת ידעתיך בשם. הִכַּרְתִּיךָ משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם (שם יט, ט):
ועתה. אם אמת שמצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותןלמוצאי חן בעיניך:
ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמולך, מה היא מציאת חןשמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכירכמה שכר מציאת החן:
וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תְּמַאֵס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזהתודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (ז.), ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי:
ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב (שמואל־ב יז, יא):
ויאמר אליו. בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:
ובמה יודע אפוא. יִוָּדַע מציאת החן, הלא בלכתך עמנו, ועוד דבר אחד אני שואל ממך, שלא תשרה שכינתךעוד על אומות העולם:
ונפלינו אני ועמך. ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם וגו', כמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' מצרים וגו' (לעיל ט, ד):
גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על עובדי אלילים אעשה, ואין דבריו של בלעם הרשע על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב (איוב ד, יב), שומעין על ידי שליח:
ויאמר הראני נא את כבדך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:
ויאמר אני אעביר וגו'. הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה:
וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות. וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות, הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רַחֲמַילא כָלִים:
וחנתי את אשר אחן. אותן פעמיםשארצה לחון:
ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:
ויאמר לא תוכל וגו'. אף כשאעביר כל טובי על פניך, איני נותן לך רשות לראות את פני:
הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמךתמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תוזק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו, על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר המקום אתי ואינו אומר אני במקום, שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:
בעבר כבדי. כשאעבורלפניך:
בנקרת הצור. כמו העיני האנשים ההם תנקר (במדבר טז, יד), יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל (משלי ל, יז), אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם (ישעיה לז, כה), גִּזְרָה אחת להם:
נקרת הצור. כרייתהצור:
ושכתי כפי. מכאן שניתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו וְאָגֵין בְּמֵימְרִי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכףממש:
והסרותי את כפי. וְאַעְדֵּי יָת דִּבְרַתיְקָרִי, כשתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך, ללכת משם ולהלן:
וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין:
פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:אתה שִׁבַּרְתָּ הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה (לה) לך נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:
נכון. מזומן:
ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואותוקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות:
ויקרא בשם ה'. מתרגמינןוּקְרָא בִּשְׁמָא דַה':
ה' ה'. מדת רחמים היא, אחת קודםשיחטא, ואחת לאחר שיחטאוישוב:
אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר, אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), ואין לומר למדת הדין למה עזבתני, כך מצאתי במכילתא (שירה פ"ג):
ארך אפים. מאריך אפו, ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:
ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להםזכיות כל כך:
ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:
נצר חסד. שהאדם עושהלפניו:
לאלפים. לשני אלפים דורות:
[עון ופשע]. עונות, אלו הזדונות. פשעים, אלו המרדים שאדם עושה להכעיס:
ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו (יומא פו.), מנקה הוא לשביםולא ינקה לשאינן שבים:
פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר לשונאי:
ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמשמאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:
וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:
ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחתנו, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו וגו'. יש כיבמקום אם:
ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה (ס"א שתתן לנו נחלה) מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות עובדי כוכבים:
כרת ברית. עלזאת:
אעשה נפלאות. לשון ונפלינו, שתהיו מובדלים בזו מכל האומות עובדי כוכבים, שלא תשרה שכינתי עליהם:
את האמרי וגו'. ו' אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:
אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:
שמו. מקנא להפרע ואינו מוותר. וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:
ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:
חדש האביב. חודש הַבִּכּוּר, שהתבואה מתבכרת בבישולה:
כל פטר רחם לי. באדם:
וכל מקנך תזכר וגו'. וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה:
פטר. לשון פתיחה, וכן פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי יז, יד). תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוּסָב על היולדת:
ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה:
תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין בידכהן, ופטר חמור (מותר) [הותר] בעבודה לִבְעָלִים:
וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו:
כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה [וגו' חמשת שקלים וגו'] (במדבר יח, טז):
ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא, דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוּסָב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית פנים, אלא אזהרה אחרת היא, וכשתעלו לרגל לֵרָאוֹת, לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. ולפי מדרש ברייתא, מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהוא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קידושין (יז.):
בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים (ראש השנה ט.), על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, לְלַמֶּדְךָ שמוסיפין מחול על הקודש, וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ועבודת ו' הימים שהתרתי לך, יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו' (ויקרא כה, ד). ויש מהם אומרים שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך, מה חריש רשותאף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה, ודוחה את השבת:
בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחםמן החטים:
בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח, מן השעורים היא:
וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לַבָּיִת. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב):
תקופת השנה. שהוא בחזרת השנה, בתחילת השנה הבאה:
תקופת. לשון מסיבה והקפה:
כל זכורך. כל הזכריםשבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם, ועל מנין עשה שבהם:
אוריש. כתרגומו אֲתָרֵךְ, וכן החל רש (דברים ב, לא), וכן ויורש את האמורי (במדבר כא, לב), לשון גירושין:
והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה, ואינך יכול לֵרָאוֹת לפני תמיד, לכך אני קובע לךשלשה רגלים הללו:
לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אזהרה לשוחט, או לזורק, או לאחדמבני חבורה:
ולא ילין. כתרגומו, אין לינה מועלתבראש המזבח, ואין לינה אלאבעמוד השחר:
זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטרחלבים ואברים:
ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך, ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' (דברים ח, ח), וּדְבָשׁ, הואדבש תמרים:
לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלשה פעמים כתוב בתורה, אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאיסור בישול:
גדי. כל ולד רך במשמע, ואף עגל וכבש, ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:
בחלב אמו. פרט לעוף, שאין לו חלב אֵם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:
[כתב לך] את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתובתורה שבעל פה:
ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:
כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר ושכותי כפי (לעיל לג, כב):
וייראו מגשת אליו. בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (לעיל כד, יז), ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:
הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה:
וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הווה הואכל הענין הזה:
ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן, כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו', כדאיתא בעירובין (נד:):
ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בֵּית אַפֵּי, לשון ארמי הוא בגמרא סְוֵי לִבָּא (כתובות סב:), ועוד בכתובות (ס.), הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה, בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:
ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו, וכשהוא מסתלק מהם:
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:
ויקהל משה. למחרת יום הכפוריםכשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומווְאַכְנֵשׁ:
ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר, שאינו דוחה את השבת:
לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים, הבערהללאויצאת, ויש אומרים לחלקיצאת (שבת ע.):
זה הדבר אשר צוה ה'. לילאמר לכם:
נדיב לבו. על שם שלבו נְדָבוֹ קרוי נדיב לב. כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם:
את המשכן. יריעות התחתונותהנראות בתוכו קרוים משכן:
את אהלו. הוא אהל יריעות עזיםהעשוי לגג:
ואת מכסהו. מכסה עורות האיליםוהתחשים:
ואת פרכת המסך. פרוכת המחיצה. כל דבר המגין בין מלמעלהבין מכנגד קרוי מסך וסכך, וכן שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א, ו), הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ (הושע ב, ח):
לחם הפנים. כבר פירשתי, על שם שהיו לו פנים לכאן ולכאן, שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה:
ואת כליה. מלקחים ומחתות:
נרתיה. לוציני"ש בלע"ז, בזיכים שהשמן והפתילות נתונין בהן:
ואת שמן המאור. אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משונה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (פו.), מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך:
מסך הפתח. וילון שלפני המזרח, שלא היו שם קרשים ולא יריעות:
את עמודיו ואת אדניה. הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה:
ואת מסך שער החצר. וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות, של רוחב החצר שהיה חמשים רחב, וסתומין הימנו לצד צפון ט"ו אמה, וכן לדרום, שנאמר וחמש עשרה אמה קלעים לכתף (שמות כז, יד):
יתדת. לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ, שלא ינועו ברוח:
מיתריהם. חבלים לקשור:
בגדי השרד. לכסות הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות:
על הנשים. עם הנשים, וסמוכין אליהם:
חח. הוא תכשיט של זהב עגול, נתון על הזרוע, והוא הצמיד:
וכומז. כלי זהב הוא, נתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו שםכומז, כאן מקום זמה:
וכל איש אשר נמצא אתו. תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים, כולם הביאו:
טוו את העזים. היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים היו טווין אותם:
והנשאים הביאו. אמר ר' נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (להלן לו, ז), אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב:
חור. בנהשל מרים היה:
ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל (איוב לד, יט):
מדי העבדה. יותרמכדי צורך העבודה:
ויכלא. לשון מניעה:
דים לכל המלאכה. ומלאכת ההבאה היתה דיםשל עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן לעשות אותה, ולהותר:
והותר. כמו והכבדאת לבו (לעיל ח, יא), וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים־ב ג, כד):
ויעש בצלאל. לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו:
נבוב לחת. נבוב הוא חלול, וכן וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב (ירמיה נב, כא):הלוחות של עצי שטים לכל רוח, והחלל באמצע:
במראת הצבאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קַבֵּל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צְבָאוֹת רבותבמצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹבדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח, ה), וזהו שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לָשׂוּם שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלהונסתרה, ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, לָמַדְתָּ, שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא (פקודי ט), וכן תרגם אונקלוס בְּמֶחְזְיַן נְשַׁיָא, והוא תרגוםשל מראות, מירוא"ש בלע"ז, וכן מצינו בישעיה (ג, כג), וְהַגִּלְיֹנִים, מתרגמינן וּמַחְזְיָתָא:
אשר צבאו. להביאנדבתן:
לעמת קלעי החצר. כמדת קלעיהחצר:
אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכןלכסף ולזהב ולנחושת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו:
המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל:
משכן העדת. עדותלישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:
עבדת הלוים. פקודי המשכן וכליו, הִוא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהורידולהקים, איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד):
ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו:
ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא, אמר לו משה, בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא, וכן עשה, המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים:
ככר. ששים מנה, ומנה של קודש כפולהיה, הרי הככר ק"כ מנה, והמנה כ"ה סלעים, הרי ככר של קודש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בִּפְרוֹטְרוֹט כל השקלים שפחותין במנינם מג' אלפים, שאין מגיעין לככר:
בקע. הוא שם משקלשל מחצית השקל:
לשש מאות אלף וגו'. כך היו ישראל, וכך עלה מניינם אחר שהוקם המשכןבספר במדבר, ואף עתה בנדבת המשכן כך היו, ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף, עולה מאת ככר כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן ג' מאות אלף שלימים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין, עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים:
לצקת. כתרגומו לְאַתָּכָא:
את אדני הקדש. של קרשי המשכן, שהם מ"ח קרשים, ולהן צ"ו אדנים, ואדני פרוכת ארבעה, הרי מאה, וכל שאר האדנים נחושת כתיב בהם:
וצפה ראשיהם. של עמודיםמהן, שבכולן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף:
ומן התכלת והארגמן וגו'. שש לא נאמר כאן, ומכאן אני אומר שאין בגדי שרד הללו בגדי כהונה, שבבגדי כהונה היה שש, אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקודש בשעת סלוק מסעות, שלא היה בהם שש:
וירקעו. כמו לְרוֹקַע הָאָרֶץ (תהלים קלו, ו), כתרגומו וְרַדִּידוּ טסין היו מרדדין מן הזהב, אֵשְׂטֵנְדְרֵ"א בלע"ז, טסין דקות. כאן (הוא) מלמדך היאך היו טווין את הזהב עם החוטין, מרדדין טסין דקין, וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים מעורבים עם כל מין ומין בחושן ואפוד, שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין, שכל המינין חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד:
ואת פארי המגבעות. תפארתהמגבעות, המגבעות המפוארות:
לתת על המצנפת מלמעלה. ועל ידי הפתילים היה מושיבן על המצנפת כמין כתר, ואי אפשר לומר הציץ על המצנפת, שהרי בשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה, ומהו על המצנפת מלמעלה. ועוד הקשיתי בה, כאן הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובענין הצוואה הוא אומר ושמת אתו על פתיל תכלת (לעיל כח, לז). ואומר אני, פתיל תכלת זה חוטין הן, לקשרו בהן במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאוזן לאוזן ובמה יקשרנו במצחו, והיו קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו, שבהן קושרו ותולהו במצנפת כשהוא בראשו, ושני חוטין היו בכל קצה וקצה, אחת ממעל ואחת מתחת לצד מצחו, וכן באמצעו, שכך הוא נוח לקשור, ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמר על פתיל תכלת, ועליו פתיל תכלת, וקושר ראשיהם השנים כולם יחד מאחוריו למול ערפו, ומושיבו על המצנפת. ואל תתמה שלא נאמר פתילי תכלת, הואיל ומרובין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד וירכסו את החשן וגו', ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשתי קצות החשן היו ב' טבעות החשן, ובב' כתפות האפוד היו ב' טבעות האפוד שכנגדן, ולפי דרך קשירה ד' חוטין היו, ומכל מקום פחות משנים אי אפשר:
ויעשו בני ישראל. את המלאכהככל אשר צוה ה' וגו':
ויביאו את המשכן וגו'. שלא היו יכוליןלהקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא (פקודי י"א):
ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו' (תהלים צ, יז), והוא אחד מי"א מזמורים שבתפלה למשה:
וסכת על הארן. לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה:
וערכת את ערכו. שתי מערכות של לחם הפנים:
ויפרש את האהל. הן יריעות העזים:
את העדת. הלוחות:
על ירך המשכן צפנה. בחצי הצפוני של רוחב הבית:
ירך. כתרגומו צִדָּא, כירך הזה שהוא בצדו של אדם:
ויקטר עליו קטרת. שחרית וערבית, כמו שנאמר בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות וגו' (לעיל ל, ז):
ויעל עליו וגו'. אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן, שימש משהוהקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוה אהרן בו ביום, שנאמר קרב אל המזבח וגו' (ויקרא ט, ז):
את העלה. עולתהתמיד:
ואת המנחה. מנחת נסכיםשל תמיד, כמו שנאמר ועשרון סלת בלול בשמן וגו' (לעיל כט, מ):
ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. יום שמיני למלואים הושוו כולם לכהונה, ותרגומו וִיקַדְּשׁוּן מִנֵּהּ, בו ביום קדש משה עמהם:
ובקרבתם. כמו וּבְקָרְבָם, כשיקרבו:
ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד. וכתוב אחד אומר, ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז, פט), בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי שכן עליו הענן, אמור מעתה, כל זמן שהיה עליו הענן, לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן, נכנס וּמִדַּבֵּר עמו:
לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא קרוימסע, וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג), וכן אלה מסעי (במדבר לג, א), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות:
ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווייםקדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמרוְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו, ג), אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי בלשון טומאה, שנאמר (במדבר כג, ד)ויקר אלהים אל בלעם:הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקותהיתהקריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:
אליו. למעט את אהרן, רבי יהודה בן בתירא אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"גמיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן י"ג מיעוטיןלדבר אתו (במדבר ז, פט), מדבר אליו (שם), וידבר אליו (שם), ונועדתי לך (שמות כה, כב), כולן בתורת כהנים, יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו, משה שמעוכל ישראל לא שמעו:
מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר אתהקול (במדבר ז, פט), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כט, ד־ה)קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק, כיוצא בו וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י, ה), יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ (שם), אם כן למה נאמר עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה, שכיון שמגיע שם היה נפסק:
מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומרמעל הכפורת (במדבר ז, פט), יכול מעל הכפורת כולה, תלמוד לומר (שם)מבין שני הכרובים:
לאמר. צא ואמור להם דברי כבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמרויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמהלמות, וגו' וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, טז־יז), אלי היה הדבור. דבר אחר, צא ואמור להם דְּבָרַי, והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמרוישב משה את דבריהעם וגו' (שמות יט, ח):
אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנותנדבה דִּבֵּר הענין:
אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
הבהמה. יכול אף החיה בכלל, תלמוד לומר בָּקָר וצאן:
מן הבהמה. ולא כולה, להוציא את הרובעואת הנרבע:
מן הבקר. להוציא את הנעבד:
מן הצאן. להוציאאת המוקצה:
ומן הצאן. להוציא את הנוגחשהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה:
תקריבו. מלמד שֶׁשְּׁנַיִםמתנדבים עולה בשותפות:
קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץהמזבחהבאה מן הַמּוֹתָרוֹת:
זכר. ולא נקבה, כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:
תמים. בלא מום:
אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתועד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב, אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחד לשם מי שהוא, וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כולן עולות, וְתֵקָרֵב כל אחת לשם מי שהוא, יכול אפילו נתערבה בפסוליןאו בשאינו מינו, תלמוד לומר יַקְרִיבֶנּוּ:
יקריב אתו. מלמדשכופין אותו, יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
לפני ה' וסמך. אין סמיכהבְּבָמָה:
על ראש העלה. להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת הצאן:
העלה. פרטלעולת העוף:
ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים, או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה, ועל לאושנתק לעשה:
ושחט והקריבו הכהנים. מִקַּבָּלָה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר:
לפני ה'. בעזרה:
והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן [ס"א ששתיהן]בבני אהרן:
בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:
את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם שני פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו, יכול אף בפסולים, או בחטאות הפנימיות, או בחטאות החיצוניות, שֶׁאֵלּוּ למעלהוהיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו:
וזרקו. עומד למטה, וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתון בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה, אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד, נותן שתי מתנותשהן ארבע:
אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:
והפשיט את העולה. מה תלמוד לומר העולה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:
אתה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים:
ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט:
בני אהרן הכהן. כשהוא בְּכִהוּנוֹ, הא אםעבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:
בני אהרן הכהנים. כשהםבְּכִהוּנָם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:
את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותזבשחיטה, לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:
ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:
אשר על המזבח. שלא יהיו הַגְּזִירִיןיוצאין חוץ למערכה:
עלה. לשם עולה יקטירנו:
אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש, וכל אִשֶּׁה לשון אש, פושיי"רבלע"ז:
ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני:
ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
מן הצאן מן הכשבים מן העזים. הרי אלו ג' מיעוטין,פרט לזקן ולחולה ולמזוהם:
על ירך המזבח. על צד המזבח:
צפנה לפני ה'. ואין צפון בבמה:
מן העוף. ולא כל העוף. לפי שנאמרתמים זכר בבקר בכשביםובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:
התרים. גדולים ולא קטנים:
בני היונה. קטניםולא גדולים:
מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הציהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:
והקריבו. אפילו פרידהאחת יביא:
הכהן ומלק. אין מליקה בכלי, אלא בעצמושל כהן, קוצץ בצפרנו ממול העורףוחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
ונמצה דמו. לשוןוּמִיץ אַפַּיִם (משלי ל, לג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיה טז, ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד:
ומלק והקטיר ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר:
מראתו. מקום הרעי [הראי] זה הזפק:
בנצתה. עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כִּינָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד, טו), וזהו שתרגם אונקלוס בְּאוּכְלֵיהּ, וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו, קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (זבחים סה.). בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים וגו' והקטיר, ובעוף שֶׁנִּזּוֹן מן הַגָּזֵל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל:
אצל המזבח קדמה. במזרחושל כבש:
אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה, וכולם נבלעיםשם במקומן:
ושסע. אין שִׁסּוּעַ אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי (שופטים יד, ו):
בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:נוצה [נ"א כנפיו] ממש. והלא אין לך הדיוט שֶׁמֵּרִיחַ ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שָׂבֵעַ ומהודר בקרבנו של עני:
לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חֲתִיכוֹת, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים:
ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קָרְבְּנוֹת נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הואמעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו:
סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונהשֶׁבִּמְנָחוֹת ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:
סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר סלת חטים (שמות כט, ב), ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה (להלן יד, כא), עשרון לכל מנחה:
ויצק עליה שמן. על כולה:
ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד, ומה ראית לומר כן, שאין ריבויאחר ריבוי בתורה אלא למעט.דבר אחר שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה, ונקמץ עמה, כמו שנאמרמסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר על כללבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה:
ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה וּבְלִילָה כשרים בזר:
הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה:
וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:
מלא קמצו. יכול מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחרוהרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ, אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פסידו, וזהו קומץ, במשמע לשון העברית:
על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:
לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה:
מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:
אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זִכְרוֹן המנחה, שבו נזכר בְּעָלֶיהָּ לטובה ולנחת רוח:
לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:
קדש קדשים. היא להם:
מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:
וכי תקריב וגו'. שאמר הרי עלי מנחת מאפהתנור, ולמד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין, ונחלקו רבותינו במשיחתן, יש אומרים מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן, ויש אומרים מושחן כמין כ"ף יונית, ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בוזָךְ. ושנינו במנחות (עו.)כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין באה עשרה רקיקין:
ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשי המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן. וכולן טעונותשלש מתנות שמן, יציקה ובלילה ומתן שמןבכלי קודם לעשייתן:
סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:
פתות אתה פתים. לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצהלפתיתה:
ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה, יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה. אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר היא:
מרחשת. כלי הוא שהיהבמקדש, עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שַׁמְנָהּ צָבוּר ואין הָאוּר שורפו, לפיכך מעשי מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:
אשר יעשה מאלה. מאחד מן המינים הללו:
והקריבה. בעליה אל הכהן:
והגישה. הכהן:
אל המזבח. מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח:
את אזכרתה. היא הקומץ:
דבש. כל מתיקת פריקרויה דבש:
קרבן ראשית תקריבו אתם. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש, קרבן ראשית, שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר חמץ תאפינה (להלן כג, יז), וביכורים מן הדבש, כמו ביכורי תאנים ותמרים:
מלח ברית [אלהיך]. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג:
על כל קרבנך. על עולת בהמה ועוף, ואימורי כל הקדשים כולן:
ואם תקריב. הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה, וכןואם יהיה היובל וגו' (במדבר לו, ד):
מנחת בכורים. במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה, נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט, לא)כי השעורה אביב:
קלוי באש. שמיבשין אותה על האור בְּאַבּוּב של קַלָּאִים (פירש"י במנחות שם הכלי של מוכרי קליות)שאילולי כן אינה נטחנת בריחים לפי שהיא לחה:
גרש כרמל. גרוסה בעודה לחה:
גרש. לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות, כמו וַיַּגְרֵס בֶּחָצָּץ (איכה ג, טז), וכן גָּרְסָה נַפְשִׁי (תהלים קיט, כ):
כרמל. בעוד הכרמלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן וְכַרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ (מלכים־ב ד, מב):
שלמים. שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים וְלִבְעָלִים:
ואת כל החלב וגו'. להביא חֵלֶב שעלהַקֵּבָה דברי רבי ישמעאל,רבי עקיבא אומר, להביא חֵלֶב שעל הדקין:
הכסלים. פלנקי"ן בלע"ז שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים, והם מלמטה, וזהו החלב שתחת המתנים שקורין בלע"ז לונבילו"ש, לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים, ובתחתיתו הבשר חופהו:
היתרת. הוא דופן המסךשקורין איברי"ש, ובלשון ארמי חַצְרָא דְכַבְדָא:
על הכבד. שיטול מן הכבד עמה מעט, ובמקום אחר (להלן ט, י)הוא אומר ואת היותרתמן הכבד:
על הכבד על הכליות. לבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו:
על העלה. מלבד העולה, למדנו שתקדים עולת תמידלכל קרבן, על המערכה:
אם כשב. לפי שיש באימורי הכשב מה שאין באימורי העז, שהכשב אַלְיָתוֹ קריבה, לכך נחלקולשתי פרשיות:
וזרקו. שתי מתנות שהן ארבע, ועל ידי הכלי הוא זורק, ואינו נותן באצבע אלא בחטאת:
חלבו. המובחר שבו, ומהו, זה האליה תמימה:
לעמת העצה. למעלה מן הכליות היועצות:
לחם אשה לה'. לחמו של אשלשם גבוה:
לחם. לשון מאכל, וכן נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיה יא, יט), עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א), לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם (קהלת י, יט):
חקת עולם. יפה מפורש בתורת כהנים כל הפסוק הזה:
מכל מצות ה'. פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאווְכָרֵת ושגגתו חטאת:
מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת, שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה,כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל:
פר. יכול זקן תלמוד לומר בן, אי בן יכולקטן, תלמוד לומר פר,הא כיצד, זה פר בן שלש:
אל אהל מועד. למשכן, ובבית עולמים להיכל:
את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדושתה,מְכוּוָן כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרוכת,ואם נגעו נגעו:
ואת כל דם. שיריהדם:
ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים ויותרת:
החטאת. להביא שעירי עבודה זרה לכליות ולחלבים וליותרת:
ירים ממנו. מן המחובר,שלא יְנַתְּחֶנּוּ קודם הסרת חלבו:
כאשר יורם. מאותן אימורין המפורשין בשור זבח השלמים, וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן, אלא להקישו לשלמים, מה שלמים לִשְּׁמָן,אף זה לשמו, ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים (זבחים מט:)מצריכו ללמוד הימנו, שאין למדין למד מן הלמדבקדשים, בפרק איזהו מקומן:
על הכבד על הכליות. על ראשו ועל כרעיו. כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד:
אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור:
מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר,כמו שפירשוהו רבותינו במסכת יומא (סח.)ובסנהדרין (מב:):
אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח,כמו שנאמר והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (להלן ו, ד):
על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר, אלא ללמד שאפילו אין שם דשן:
עדת ישראל. אלוסנהדרין:
ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר:
הקהל ועשו. שעשוצבור על פיהם:
את פני הפרכת. ולמעלה (פסוק ו)הוא אומר את פני פרוכת הקודש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מִעוּטָהּ סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שֵׁם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם חס ושלום נסתלקה הקדושה:
יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח:
ואת כל חלבו ירים. אף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מִוְּעָשָׂה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל, משל למלך שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו (זבחים מא:):
לפר. זה:
כאשר עשה לפר החטאת. כמו שמפורש בפר כהן מָשִׁיחַ, להביא יותרת ושתי כליות, שפירש שם מה שלא פירש כאן,ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חִסֵּר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון שֶׁנְּתָנָן במתנה אחת כִּפֵּר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:
אשר נשיא יחטא. לשוןאשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו:
או הודע. כמו אם הודע הדבר, הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא, לו):
אליו. כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה:
במקום אשר ישחט את העלה. בצפון שהוא מפורש בעולה:
חטאת הוא. לשמו כשר,שלא לשמו פסול:
ואת דמו. שיירי הדם:
כחלב זבח השלמים. כאותן אימורים המפורשים בעז,האמור אצל שלמים:
זבח השלמים. כאימורי עז האמורים בשלמים:
ושחט אתה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת:
כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אימוריו באליה, אף חטאת כשהיא באה כשבה טעונה אַלְיָה עם האימורין:
על אשי ה'. על מדורות האשהעשויות לשם, פוֹאֶיילִי"שׂ בלע"ז:
ושמעה קול אלה [והוא עד]. בדבר שהוא עדבו, שהשביעוהו שבועה שאםיודע לו בעדות שיעיד לו:
או נפש אשר תגע וגו'. ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים,או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת, במסכת שבועות (ו:)נדרש כן:
ונעלם ממנו. הטומאה:
ואשם. באכילת קודש או בביאת מקדש:
בטמאת אדם. זו טומאת מת:
לכל טמאתו. לרבות טומאת מגע זבין וזבות:
אשר יטמא. לרבות הנוגע בבועל נדה:
בה. לרבות בולע נבלת עוף טהור:
ונעלם. ולא ידע [והוא ידע] ששכחהטומאה:
ואשם. באכילת קודש או בביאתמקדש:
בשפתים. ולאבלב:
להרע. לעצמו:
או להיטיב. לעצמו כגון אוֹכַל ולא אוֹכַל אישן ולא אישן:
לכל אשר יבטא. לרבות לשעבר:
ונעלם ממנו. ועברעלשבועתו. כל אלה בקרבן עולה ויורדכמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם:
והקריב את אשר לחטאת ראשונה. חטאת קודמת לעולה למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לְרַצּוֹת, רִצָּה פְרַקְלִיט נכנס דורון אחריו:
ולא יבדיל. אינו מולק אלא סימןאחד:
עורף. הוא גובה הראש המשופע לצד הצואר: מול עורף, מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצואר:
והזה מדם החטאת. בעולה לא הטעין אלא מצוי,ובחטאת הזאה ומצוי, אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח:
חטאת הוא. לשמה כשרה,שלא לשמה פסולה:
כמשפט. כדת האמורה בעולת העוףשל נדבה בראשהפרשה:
כי חטאת הוא. ואין בדין שיהא קרבנו מהודר:
חטאת הוא. נקמצה ונקטרה לשמהכשרה שלא לשמה פסולה:
על חטאתו אשר חטא. כאן שִׁנָּה הכתוב, שהרי בַּעֲשִׁירוּת ובדלות נאמר מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו, דקדקו רבותינו (כריתות כז:)מכאן שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה וְהֶעֱנִי, יביא ממקצתן שתי תורים, הפריש מעות לשתי תורים וְהֶעֱנִי, יביא ממקצתן עשירית האיפה, הפריש מעות לעשירית האיפה וְהֶעֱשִׁיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו:
מאחת מאלה. מאחת משלש כפרותהאמורות בענין, או בעשירות, או בדלות, או בדלי דלות. ומה תלמוד לומר, שיכול הַחֲמוּרִים שבהם יהיו בכשבה או שעירה, והקליןיהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות:
לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריהנאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו (מנחות עג:)והיתה לכהן כמנחה, ואם חוטא זה כהן הוא, תהיה לו כשאר מנחת נדבת כהן,שהיא בכליל תהיה לא תאכל (להלן ו, טז):
כי תמעל מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, וכן הוא אומר וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶםוַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ (דברי הימים־א ה, כה), וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה, יב)ומעלה בו מעל:
וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שנהנה מן ההקדש, והיכן הוזהר, נאמר כאן חֵטְא, ונאמר להלן חטא בתרומה ולא ישאו עליו חטא (להלן כב, ט), מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר, אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכלאף כאן לא הזהיר אלא על האוכל, תלמוד לומר תמעול מעל ריבה:
מקדשי ה'. המיוחדים לשם,יצאו קדשים קלים:
איל. לשון קשה, כמו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אף כאן קשה בן שתי שנים:
בערכך כסף שקלים. שיהא שוהשתי סלעים:
ואת אשר חטא מן הקדש ישלם. קרןוחומש להקדש:
ולא ידע ואשם וגו' והביא. הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חֵלֶב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת, אמרו לו אחת של חֵלֶב היתה, ולא ידע אם זו של חֵלֶב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יִוָדַע לו לאחר זמן יביא חטאת:
ולא ידע ואשם ונשא עונו. רבי יוסי הגלילי אומר, הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את מי שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות מְעוּטָה רְאֵה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים וגו' (דברים יז, ו), אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא שלישי להחמיר עליו כאלו הועיל, ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה, אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. רבי אלעזר בן עזריה אומר כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, הרי הוא אומר למען יברכך וגו' (שם כד, יט), קָבַע הכתוב ברכהלמי שבאת על ידו מצוה בלא יָדַע, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו, ונפלה הימנו, וּמְצָאָהּ הֶעָנִי ונתפרנס בה, הרי הקדוש ברוך הוא קובע לו ברכה:
בערכך לאשם. בערך האמורלמעלה:
אשר שגג והוא לא ידע. הא אם ידע לאחר זמן לא נתכפר לו באשם זה, עד שיביא חטאת, הא למה זה דומה, לעגלה ערופה שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה יֵהָרֵג:
אשם הוא אשם אשם. הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פָּעַל, ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר דרוש הוא בתורת כהנים אשם אשם להביא אֲשַׁם שפחה חרופה שיהא איל(בן שתי שנים)[שוה שתי סלעים]. יכול שאני מרבה אֲשַׁם נזיר וַאֲשַׁם מצורע,תלמוד לומר, הוא:
נפש כי תחטא. אמר רבי עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים וּבִשְׁטָר, לפיכך בזמן שהוא מְכַחֵשׁ, מְכַחֵשׁ בעדים וּבִשְׁטָר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישישביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם:
בתשומת יד. שֶׁשָּׂם בידו ממון להתעסק, או במלוה:
בגזל. שגזל מידוכלום:
או עשק. הוא שכר שכיר:
וכחש בה. שֶׁכָּפַר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהשבע על שקר לכפירת ממון:
ואשם. כשיכיר בעצמולשוב בתשובה, ולדעת ולהודות כי חטא ואשם:
בראשו. הוא הקרן,ראש הממון:
וחמשתיו. רִבְּתָה תורה חמשיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה חוזר ומביא חומש על אותו חומש, וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע (עליו) [לו], פָּחוּת משוה פרוטה:
לאשר הוא לו. (לאפוקי בנו ושלוחו. ת"כ)למישהממון שלו:
צו את אהרן. אין צואלא לשון זִרוּז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בוחסרון כיס (תו"כ):
זאת תורת העלה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורת לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלולא ירדו:
הוא העלה. למעט את הָרוֹבֵעַ ואת הנרבע, וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקודש שנפסלו קודם שבאולעזרה (כל הענין בת"כ פרשתא א, ח וזבחים פ"ג ופ"ד):
מדו בד. היא הַכֻּתּוֹנֶת, ומה תלמוד לומר מדו,שתהא כמדתו (ת"כ):
על בשרו. שלא יהא דבר חוצץבינתים (זבחים יט.):
והרים את הדשן. היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחושל כבש (תמיד כח:):
הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח:
(על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות שנאמר את העולה על המזבח. ברש"י ישן):
ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, בגדים שֶׁבִּשֵּׁל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן:
והוציא את הדשן. הַצָּבוּר בַּתַּפּוּחַכשהוא רָבָה ואין מקום במערכה, מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:
והאש על המזבח תוקד בו. רִבָּה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במסכת יומא (מה.)שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם:
וערך עליה העלה. עולת תמיד היא תקדים. (ברש"י ישן, ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה, עולה ראשונה):
חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים. ורבותינו (שם)למדו מכאןעליה, על עולת הבוקר, השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:
אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד (שמות כז, כ), אף היא מעל מזבח החיצון תוקד:
לא תכבה. המכבה אש על המזבח עוברבשני לאוין:
וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת:
הקרב אתה. היא הגשהבקרן דרומיתמערבית:
לפני ה'. הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד:
אל פני המזבח. הוא הדרום שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:
[והרים ממנו. מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה]:
בקמצו. שלא יעשה מדהלקומץ:
מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבהשמנה:
המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת:
ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. מלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא, הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן:
קדש. ואיזהו,בחצר אהל מועד:
לא תאפה חמץ חלקם. אף הַשִּׁירַיִם אסורים בחמץ (מנחות נה.):
כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קָמְצָהּ שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קָמְצָהּ שלא לשמה כשרה:
כל זכר. אפילו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה, הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו' (להלן כא, כב), אלא לרבות בעלי מומיןלמחלוקת:
כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה:
יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יִפָּסְלוּ, ואם כשרה יֵאָכְלוּ כחומרהמנחה:
זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהם מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו',והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם:
מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה:
תפיני. אפויה אפיות הרבה,אחר חליטתה אוֹפָהּ בתנור, וחוזר ומטגנה במחבת:
מנחת פתים. מלמד שטעונה פתיתה.[ברש"י ישן: ולא פתיתה ממש בִּצּוּעִין ופירורין, לפי שאינה נקמצת, אלא כופלה לשנים וחוזר וכופלה לד' שתי וערב ואינו מבדיל, וכן מקטיר לאשים, בתורת כהנים מפרש לה]:
המשיח תחתיו מבניו. המשיחמבניו תחתיו:
כליל תקטר. אין נקמצת להיות שִׁירֶיהָ נאכלין, אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהןשל נדבה כלילתהיה:
כליל. כולה שוה לגבוה:
המחטא אתה. העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו:
המחטא אתה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמיםשאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכל אתה:
יגע בבשרה. כל דְּבַר אוֹכֶל אשר יגע ויבלע ממנה:
יקדש. להיות כָּמוֹהָ, אם פסולה תִּפָּסֵל, ואם היא כשרה תֵּאָכֵל כחומר שבה:
ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הוזה מדמה על הבגד אותו מקום דםהבגד אשר יזה עליה תכבס בתוך העזרה:
אשר יזה. יהא ניזה כמו וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם (איוב טו, כט), יהא נטוי:
ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נַעֲשָׂה נותר והוא הדין לכל הקדשים:
ומרק. לשון וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים (אסתר ב, יב)אשקורמנ"ט בלע"ז:
ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דָפְיוֹ לעולם:
כל זכר בכהנים יאכל אתה. הא למדת שֶׁהַמְחַטֵּא אֹתָהּ האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לְחִטּוּי:
חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה:
וכל. לרבות שאר קדשים:
קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין תמורתוקריבה (תמורה יח. ת"כ):
[ישחטו. ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו רבים, ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון]:
ואת כל חלבו וגו'. עד כאן לא נתפרשו אימורין באשםלכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא:
את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:
אשם הוא. עד שֶׁיִּנָּתֵק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליואף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שֶׁנִּתַּק לרעייה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו 'הוא' הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אימורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריוכשר:
קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש:
תורה אחת להם. בדבר זה:
הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרהחולק בו, פרט לטבול יוםומחוסר כפוריםואונן:
עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפוריםואונן שאינן חולקים בעורות:
לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יוםשמקריבין אותה:
בלולה בשמן. זו מנחתנדבה:
וחרבה. זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן:
אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם (תהלים קז, כא), וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה (שם כב), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן:
והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (דף עז:), וְשִׁעוּרָן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון (שם עו:):
מרבכת. לחם חלוט בְּרוֹתְחִיןכל צָרְכּוֹ:
יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא וטבול יום, ומלצאת לחולין בפדיוןעד שֶׁיִּשָּׁחֵט הזבח (שם עח:):
אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, וְהַשְׁאָר נאכללַבְּעָלִים (שם עז:), ובשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים:
ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם, ואיל נזיר, וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה:
ביום קרבנו יאכל. וְכִזְמַן בְּשָׂרָהּ זמןלַחְמָהּ (שם):
לא יניח ממנו עד בקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק האדם מן העבירה:
ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין:
וממחרת והנותר ממנו. בראשון, יאכל. (ס"א והנותר ממנו יאכל)וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד)תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח, יג):
ואם האכל יאכל וגו'. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישיהכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי יִפָּסֵל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חָשַׁב פגול יהיה:
והנפש האכלת ממנו. אפילו בתוך הזמן, עונה תשא:
והבשר. של קודש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל:לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר:
כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל (דברים יב, כז), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר:
[והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם שאם יצאו חוץ לקלעים אסורין, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לךכל טהור יאכל בשר, אפילו בכל העיר]:
וטמאתו עליו. בטומאת הגוףהכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (מכות יד:). שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשום רבותינו בשבועות (דף ז.), אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:
יעשה לכל מלאכה. בא ולימד על החלב שאינו מטמאטומאת נבלות:
ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה יבוא איסור נבילה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אֲכָלוֹ יתחייב אף על לאו של נבילה, ולאתאמר אין איסור חל על איסור:
לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים:
בכל מושבתיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקענוהגת בכל מוֹשָׁבוֹת, ובמסכת קדושין בפרק א' (דף לז:)מפרש למה הוצרך לומר:
ידיו תביאינה וגו'. שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהןמלמטה ומניפן:
את אשי ה'. ומה הן האשים, את החלב על החזה:
יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' (להלן י, טו), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (להלן ט, כ), למדנו ששלשה כהניםזקוקין לה, כך מפורש במנחות (דף סב.):
את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים, לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו':
והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרןלמדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימוריםלמטה מן המזבח:
שוק. מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעישהוא סובך של (ירך) [רגל]:
המקריב את דם השלמים וגו'. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעתהקטר חלבים שאינו חולק בבשר:
תנופה, תרומה. מוליךומביא מעלה ומוריד:
ולמלואים. ליום חינוך הכהונה:
קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה:קחנו בדברים ומשכהו:
ואת פר החטאת וגו'. אלו הנאמרים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה (שמות כט)ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה:
הקהל אל פתח אהל מועד. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט אתהמרובה:
זה הדבר. דברים שתראושאני עושה לפניכם צוני הקדוש ברוך הוא לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה.כל הענין הזה דפרשת המלואים פירשתי בואתה תצוה (שם):
את האורים. כתב של שם המפורש:
וישם על המצנפת. פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפתנמצא הציץ תלוי במצנפת:
ויז ממנו על המזבח. לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו:
ויצק. וימשח. בתחילה יוצק על ראשו, ואחר כך נותן בין ריסי עיניו, ומושך באצבעו מזה לזה:
ויחבש. לשון קשירה:
ויחטא את המזבח. חִטְּאוֹ וְטִהֲרוֹ מִזָּרוּת ליכנס לקדושה:
ויקדשהו. בעבודה זו:
לכפר עליו. מעתה כל הכפרות:
ואת יתרת הכבד. על הכבד לבד הכבד, שהיה נוטל מעט מןהכבד עמה:
איל המלאים. איל השלמים שהמלואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם:
וחלת לחם שמן. היא רבוכה, שהיה מרבה בה שמןכנגד החלות והרקיקין, כך מפורש במנחות (עח.):
ויקטר המזבחה. משה שמש כל שבעת ימי המלואיםבחלוק לבן:
על העלה. אחר העולה, ולא מצינו שוק של שלמים קרבבכל מקום חוץ מזה:
צוה ה' לעשות. כל שבעתהימים. ורבותינו ז"ל דרשו, לעשות, זה מעשה פרה, לכפר זה מעשה יום הכפורים, וּלְלַמֵּד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה:
ולא תמותו. הא אם לא תעשו כן,הרי אתם חייבים מיתה:
ויעש אהרן ובניו. להגיד שבחןשלא הטו ימין ושמאל:
ויהי ביום השמיני. שמינילמלואים, הוא ראש חודש ניסן,שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם:
ולזקני ישראל. להשמיעםשעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס:
קח לך עגל. להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הואעל ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה:
כי היום ה' נראה אליכם. להשרות שכינתובמעשה ידיכם, לכך קרבנות הללו באיןחובה ליום זה:
קרב אל המזבח. שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת:
את חטאתך. עגל בן בקר:
ואת עלתך. האיל:
קרבן העם. שעיר עזים ועגל וכבש. כל מקום שנאמר עגל בן שנההוא, ומכאן אתה למד:
ואת הבשר ואת העור וגו'. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת חוץ מזו, ושל מלואים, וכולן על פי הדבור:
וימצאו. לשון הושטה והזמנה:
ויחטאהו. עשהו כמשפט חטאת:
כראשון. כעגלשלו:
ויעשה כמשפט. המפורש בעולת נדבהבויקרא:
וימלא כפו. היא קמיצה:
מלבד עלת הבקר. כל אלה עשה אחר עולתהתמיד:
והמכסה. חלב המכסה את הקרב:
וישימו את החלבים על החזות. לאחר התנופה נְתָנָן כהן המניף לכהן אחר להקטירם,נמצאו העליונים למטה:
ויברכם. ברכת כהנים, יברכך, יאר,ישא:
וירד. מעל המזבח:
ויבא משה ואהרן וגו'. למה נכנסו, מצאתי בפרשת מלואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשההקטורת. או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה, מה ירידה מֵעֵין עבודה, אף ביאה מעין עבודה, הא למדת למה נכנס משה עם אהרןללמדו על מעשה הקטורת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:
ויצאו ויברכו את העם. אמרו וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ (תהלים צ, יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו, וּפֵרְקוֹ בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, וְתֵדְעוּשהמקום בחר בו:
וירנו. כתרגומו:
ותצא אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, רבי ישמעאל אומר שְׁתוּיֵי יין נכנסולמקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש, משל למלך שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה (יב, א):
הוא אשר דבר וגו'. היכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג), אל תקרי בכבודי אלא בִּמְכוּבָּדַי. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או ביאו בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:
וידם אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:
בקרבי. בבחירי:
ועל פני כל העם אכבד. כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים סח, לו), אל תקרי מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אלא מִמְּקוּדָשֶׁיךָ:
דד אהרן. עוזיאל אחי עמרם היה, שנאמר ובני קהת וגו' (שמות ו, יח):
שאו את אחיכם וגו'. כאדם האומר לחבירו, העבר את המתמלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה:
בכתנתם. של מתים, מלמד, שלא נשרפו בגדיהם, אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם:
אל תפרעו. אל תגדלושער, מכאן שֶׁאָבֵל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:
ולא תמתו. הא אם תעשו כן,תמותו:
ואחיכם כל בית ישראל. מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלתעל הכל להתאבל בה:
יין ושכר. יין דרךשכרותו:
בבאכם אל אהל מועד. אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין, נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקדוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד, מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד:
ולהבדיל. כדי שתבדילו בין עבודה קְדוֹשָׁה למחוללת, הא למדת שאם עבד עבודתו פסולה:
ולהורת. למד (שאסור שִׁיכּוֹר) [שֶׁשִּׁיכּוֹר אסור] בהוראה, יכול יהא חייב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אִתָּךְ ולא תמותו, כהנים בעבודתםבמיתה, ואין חכמים בהוראתן במיתה:
הנותרים. מן המיתה, מלמד שאף עליהםנקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (דברים ל, כ)ואין השמדה אלא כִּלּוּי בנים, שנאמר וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל [וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת] (עמוס ב, ט)ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר ואתפלל גםבעד אהרן בעת ההיא (דברים שם):
קחו את המנחה. אף על פי שאתם אוננין, וקדשים אסורים לאונן:
את המנחה. זו מנחת שמיניומנחת נחשון:
ואכלוה מצות. מה תלמוד לומר, לפי שהיא מנחת צבורומנחת שעה, ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות:
וחק בניך. אין לַבָּנוֹת חק בקדשים:
כי כן צויתי. באנינות יאכלוה:
ואת חזה התנופה. של שלמיצבור:
תאכלו במקום טהור. וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהם קדשי קדשים, הוזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם לֵיאָכֵל תוך מחנה ישראל, שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר:
אתה ובניך ובנתיך. אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להם מתנות רשאות הן לאכול בחזה ושוק, או אינו אלא אף הבנות בחלק, תלמוד לומר כי חקך וחק בניך נתנו, חק לַבָּנִים, ואין חקלַבָּנוֹת:
[שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם. תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה. לא ידענו. ששניהם בהרמה והנפה]:
על אשי החלבים. [כמו על חלבי האישים]. מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וְיִשּׁוּב המקראות שלא יכחישו זה את זה כבר פירשתי את שלשתן בצו את אהרן:
שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום, קחו שעיר עזים, ושעיר נחשון, ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה, ונחלקו בדבר חכמי ישראל (בת"כ פרק ב, ח־י)יש אומרים מפני הטומאה שנגעה בו נשרף, ויש אומרים מפני אנינות נשרף, ולפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות:
דרש דרש. שתי דרישות, מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלואלו, כך היא בתורת כהנים (פרק ב, ב):
על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:
לאמר. אמר להם השיבוניעל דברי:
מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. וכי חוץ לקודש אכלוה, והלא שרפוה, ומה הוא אומר במקום הקודש, אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה:
כי קודש קדשים הוא. ונפסלין ביוצא, והם אמרו לו לאו, אמר להם הואיל ובמקום הקודש היתה, מדוע לא אכלתם אותה:
ואתה נתן לכם לשאת וגו'. שהכהנים אוכלים וּבְעָלִים מתכפרים:
לשאת את עון העדה. מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה, שהוא מכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו:
הן לא הובא וגו'. שאילו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' (ויקרא ו, כג):
אכל תאכלו אתה. היה לכם לאכלהאף על פי שאתם אוננים:
כאשר צויתי. לכםבמנחה:
וידבר אהרן. אין לשון דבור אלא לשון עז, שנאמר וידבר העם וגו' (במדבר כא, ה). אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד, אמרו, אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו, יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' (שם לא, כא), הרי כשרצה דיבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני:
הן היום הקריבו. מהו אומר, אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין, שאונן שעבד חִלֵּל, אמר לו אהרן, וכי הם הקריבושהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כהן גדול, ומקריב אונן:
ותקראנה אתי כאלה. אפילו לא היו המתים בָּנַי, אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם:
ואכלתי חטאת. ואם אכלתי, הייטב וגו':
היום. אבל אנינות לילה מותר, שאין אונן אלא יום קבורה:
הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות:
וייטב בעיניו. הודה ולא בוש לומר לא שמעתי:
אל משה ואל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן:
לאמר אליהם. אמר שיאמר לאלעזרולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דִּבּוּר אָמוּר לישראל, הא מה אני מקיים לאמר אליהם, לבניו, לאלעזר ולאיתמר:
דברו אל בני ישראל. את כולם השוה להיות שלוחים לדיבור זה, לפי שהושוו בִּדְמִימָה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה:
זאת החיה. לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא:מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. את זה תאכלו וגו'. אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם, וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף, וכן בשרצים וזה לכם הטמא:
זאת החיה מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה:
מפרסת. כתרגומו סְדִיקָא:
פרסה. פלאנט"ה בלע"ז:
ושסעת שסע. שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין, כתרגומו וּמְטַּלְפָא טִלְפִין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברות:
מעלת גרה. מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:
גרה. כך שמו, ויתכן להיותו מגזרת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים (שמואל־ב יד, יד)שהוא נגרר אחר הפה, ותרגומו פִּשְׁרָא, שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונמוח:
בבהמה. תיבה זו יתירה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:
אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליו בעשה ולאתעשה:
מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו':
מבשרם. על בשרם באזהרה, ולא על עֲצָמוֹת וגידין וְקַרְנַיִם וּטְלָפַיִם:
ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא, א), כהנים מוזהרין, ואין ישראל מוזהרין, קל וחומר מעתה, ומה טומאת מת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן, ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. וזהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:
סנפיר. אלו שֶׁשָּׁט בהם:
קשקשת. אלו קַלִּיפִין הקבועים בו, כמו שנאמר וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ (שמואל־א יז, ה):
שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:
ושקץ יהיו. לאסור את עירוביהןאם יש בו בנותןטעם:
מבשרם. אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות:
ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושיןשסיננן, יבחושין מושיילונ"ש בלע"ז:
אשר אין לו וגו'. מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, הֵשִׁירָן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעלייתו מותר:
לא יאכלו. לחייב את המאכילן לקטנים, שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך, או אינו אלא לאסרן בהנאה, תלמוד לומר לא תאכלו(דברים יד, יב),באכילה אסורין, בהנאה מותרין. כל עוף שנאמר בו לְמִינָהּ, לְמִינוֹ, לְמִינֵהוּ, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד:
הנץ. אִישְׂפְּרַוִי"ר:
השלך. פירשו רבותינו (חולין סג.)זה השולה (פי' מגביה)דגים מן הים, וזהו שתרגם אונקלוס וְשָׁלֵינוּנָא:
כוס וינשוף. הם צואיטי"ש הצועקים בלילה, ויש להם לסתות כאדם, ועוד אחר דומה לו שקורין ייב"ץ:
תנשמת. היא קַלְבְ"א שׂוּרִי"ץ, ודומה לעכבר ופורחת בלילה, ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים, וקורין לה טַלְפֶּ"א:
החסידה. זו דיה לבנה, ציגוני"ה, ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חֲסִידוּת עם חברותיה במזונות:
האנפה. היא דיה רגזנית, ונראה לי שהיא שקורין אותה היירו"ן:
הדוכיפת. תרנגול הבר, וְכַרְבַּלְתּוֹ כפולה, ובלע"ז הִרוּפְ"א, ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו, תרגום אונקלוס וְנַגַּר טוּרָא, נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במסכת גיטיןבפרק מי שאחזו (דף סח:):
שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:
על ארבע. על ארבע רגלים:
ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש מהן הרבה [במקומנו], כאותן שקורין לַנְגוּשְׂטֶ"א, אבל אין אנו בקיאין בהן,שארבע סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב,וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:
וכל שרץ העוף וגו'. בא ללמד שאם יש לוחמש טהור:
ולאלה. העתידין להאמר למטה בענין:
תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טומאה:
וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:
מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה:
על כפיו. כגון כלב ודובוחתול:
טמאים הם לכם. למגע:
וזה לכם הטמא. כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה, אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען, ונאסר לאכול תרומה וקדשים, וליכנס במקדש:
החלד. מושטיל"ה:
והצב. פויי"ט, שדומה לצפרדע:
אנקה. הֵרִיצוֹ"ן:
הלטאה. לישרד"ה:
חמט. לִימַצְ"א:
תנשמת. טַלְפֶּ"א:
במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה:
עד הערב. ואחר כך וטהר בְּהַעֲרֵב השמש:
אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלאמֵאֲוֵירוֹ (חולין כד:):
כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מהשבאוירו (ס"א צ"ל בתוכו):
ואתו תשברו. למד שאין לו טהרהבמקוה:
מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקראהעליון כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל אשר יאכל אשר באו עליו מים, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא, וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאועליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת, מקבל טומאה לעולם, ואפילו נגוב, והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים, שכך יש לדרוש המקרא אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים, שכך שנינו (פסחים כ:)יכול יהו כל הכלים מִטְמָאִין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל, אוכל ומשקהמיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מִטַּמְאִין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטומאה, והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה, ולא נֹאמַר רואין את התנור כאילו מלא טומאה ותהא הפת תחילה, שאם אתה אומר כן, לא נתמעטו כל הכלים מליטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד, על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים, משנתלשו. ולמדנו עוד שאין אוכלמְטַמֵּא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה שנאמר אשר יֵאָכֵל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:
תנור וכירים. כלים המיטלטליןהם, והן של חרס, ויש להן תוך, ושופת על נקב החלל את הקדרה ושניהם פיהם למעלה:
יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:
וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מְצֻוֶּה אני לְנַתְּצָם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי:
אך מעין ובור מקוה מים. המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה. ועוד יש לך ללמוד, יהיה טהור, הטובל בהם מטומאתו:
ונגע בנבלתם יטמא. אפילו הוא תוך מעין ובור ונוגע בטומאתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר, אם מטהר את הטמאים מטומאתם, קל וחומר שיציל את הטהורמליטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:
זרע זרוע. זריעה של מיני זֵרְעוֹנִין. זֵרוּעַ שם דבר הוא, כמו וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים (דניאל א, יב):
טהור הוא. למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרותאוכל לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים:
וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר:
מים על זרע. בין מים, בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין זרענופל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים (פרק יא, ו):
ונפל מנבלתם עליו. אף מִשֶּׁנָּגַב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוֹכֶל, וּמִשֶּׁיָּרַד לו הכשר קבלת טומאה פעם אחת שוב אינונעקר הימנו:
בנבלתה. ולא בעצמותוגידים, ולא בְקַרְנַיִם וּטְלָפַיִם, ולא בעור:
והנשא את נבלתה. חמורה טומאת משא, מטומאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:
והאכל מנבלתה. יכול תטמאנואכילתו, כשהוא אומר בְּנִבְלַת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב, ח), בה אתה מְטַמֵּא בגדים באכילתה, ואין נִבְלַת בהמה מטמאה בגדים באכילתה, בלא משא, כגון אם תְּחָבָהּ לו חבירו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האוכל, ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, והואכזית:
וטמא עד הערב. אף על פי שטבל, צריך הַעֲרֵב שמש:
השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שֶׁבַּכְּלִיסִין וְשֶׁבַּפּוֹלִין, ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו:
לא יאכל. לחייב על המאכיל כאוכל, ואין קרוי שרץ, אלא דבר נמוך קְצַר רגלים אינו נראה אלא כרוחש ונד:
הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון, שְׁחִיָּה, שהולך שָׁח ונופל על מעיו:
כל הולך. להביא השלשוליןואת הדומה לדומה:
הולך על ארבע. זה עקרב:
כל. להביא את החפושית, אשקרבי"ט בלע"ז, ואת הדומה לדומה:
מרבה רגלים. זה נַדָּל, שֶׁרֶץ, שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד"ש:
אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שיקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתם:
ונטמתם בם. אם אתם מִטְמָאִין בהם בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא, ובישיבה שלמעלה:
כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש, שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו את עצמכם למטה:
והייתם קדשים. (לפי) [לְפָנַי] שאני אקדש אתכם למעלה, ולעולם הבא:
ולא תטמאו וגו'. לעבור עליהם בלאוין הרבהוכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד (מכות טז:)אכל פּוּטִיתָא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:
כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מִצְוֺתַי העליתי אתכם. [דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב הוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה]:
להבדיל. לא בלבד השונה אלאשתהא יודע ומכיר ובקי בהן:
בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך,לִטְהוֹרָה לך, בין נשחט חציו של קנה, לנשחט רובו:
ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפהכשרה, לנולדו בה סימני טרפהפסולה:
אשה כי תזריע. אמר רב שמלאי (ויק"ר יד, א)כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:
כי תזריע. לרבות שאפילו יְלָדַתּוּ מָחוּי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה:
כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנדה, מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם:
דותה. לשון דבר הזבמגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלאתֶחֱלָה ראשה [וראשה] ואבריה כבדין עליה:
תשב. אין תשב [אין לשון ישיבה] אלא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א, מו), וישב באלוני ממרא (בראשית יג, יח):
בדמי טהרה. אף על פי שרואה דם טהורה:לא מפיק ה"א, והוא שֵׁם דבר, כמו טוהר:
ימי טהרה. מפיק ה"א, ימי טוהר שֶׁלָּהּ:
לא תגע. אזהרה לאוכל וכו', כמו ששנויה ביבמות (דף עה.):
בכל קדש. לרבות את התרומה, לפי שֶׁזּוֹ טבולת יום ארוךשטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרתטהרתה:
והקריבו. ללמדך, שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה:
וטהרה. מכלל שעד כאן קרויהטמאה:
אחד לעלה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים (צ.)בפרק כל התדיר:
או ספחת וגו'. שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו:
בהרת. חברבורות טייא"ר בלע"ז, וכן בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים (איוב לז, כא):
אל אהרן וגו'. גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:
ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור ונהפך ללבן בתוךהנגע. ומעוט שער שנים:
עמק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
וטמא אתו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבןסימן טומאה הוא גזירת הכתוב:
ועמק אין מראה. לא ידעתיפירושו:
והסגיר. יסגירנו בבית אחד, ולא יראה עד סוף השבוע, ואז יוכיחו הסימנים עליו:
בעיניו. במראהו ובשיעורוהראשון:
והסגירו, שנית. הא אם פשה בְּשָׁבוּעַ ראשון טמא מוחלט:
כהה. הוכההממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:
מספחת. שם נגע טהור:
וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק לְהִסָּגֵר נקרא טמא, וצריך טבילה:
וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מוחלט, וזקוק לצפרים ולתגלחתולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה:
צרעת הוא. המספחתהזאת:
צרעת. לשון נקבה, נגע לשון זכר:
ומחית. שנימינ"ט בלע"ז, שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה:
צרעת נושנת היא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית [נעשית] בריאה למעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיהאטהרנה:
מראשו. של אדם ועד רגליו:
לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:
וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מִחְיָה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד, ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שִׁפּוּעוֹ על ידי שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא:
וביום הראות. מה תלמוד לומר וביום, ללמד שיש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולאצטליתווְלִכְסוּתוֹ ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:
צרעת הוא. הבשר ההוא, בשר לשון זכר:
שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בְּלִקּוּיהבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור:
ונרפא. השחין העלה אֲרוּכָה ובמקומו העלה נגע אחר:
או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק, אלא פָּתוּךְ ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:
מראה שפל. ואין מַמָּשָׁהּ שפל, אלא מתוך לבנינותו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
נגע הוא. השאת הזאת או הבהרת:
תחתיה. במקומה:
צרבת השחין. כתרגומו רשֶׁם שִׁחֲנָא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים (יחזקאל כא, ג), רייטרי"ר בלע"ז:
צרבת. רייטישמנ"ט בלע"ז:
מחית המכוה. שנימני"ט בלע"ז, כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה, לא ידונו כגריס [שלם]:
בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן, וזה סימנו בשער צהוב:
ובו שער צהב. שנהפך שער שחורשבו לצהוב:
נתק הוא. כך שמו של נגע שבמקום שער:
ושער שחור אין בו. הא אם היה בו שער שחור טהור, ואין צריך לְהִסָּגֵר, שהשער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו':
והנה לא פשה וגו'. הא אם פשה, או היה בושער צהוב,טמא:
והתגלח. סביבות הנתק:
ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא ניכר אם פשה, שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח:
אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הַפִּטּוּר, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה [מכל מקום]:
ושער שחור. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. (ולשון) וּלְמַה צהוב דומה לתבנית הזהב. צהוב כמו זהוב, אוֹרַבְּלֶ"א בלע"ז:
טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן לא טהור:
בהרות. חברבורות:
כהות לבנת. שאין לובן שלהן עז אלא כהה:
בהק. כמין לובן, הנראה בִּבְשַׂר אָדָם, אָדוֹם שקורין רוש"ו בין חברבורות אדמימותו קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:
קרח הוא טהור הוא. טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגעי עור בשר, (בשער לבן) מחיה ופשיון:
ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו, קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו,קרוי קרחת:
נגע לבן אדמדם. פָּתוּךְ. מנין שאר המראות, תלמוד לומר כמראה צרעת עור בשר, כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר, אדם כי יהיה בעור בשרו, ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות, וְנִדּוֹן בשתי שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מִטְמָאִין בארבע מראות, שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:
בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כולן. על כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו':
פרמים. קרועים:
פרוע. מְגֻדָּל שֵׂעָר:
ועל שפם יעטה. כאבל:
שפם. שער השפתים, גרינו"ן בלע"ז:
וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו [הכל] ממנו:
בדד ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו, מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יִבָּדֵל:
מחוץ למחנה. חוץ לשלשמחנות:
לפשתים ולצמר. של פשתים או של צמר:
או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה:
או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה:
ירקרק. ירוק שבירוקין:
אדמדם. אדום שבאדומים:
צרעת ממארת. לשון סִלּוֹןמַמְאִיר (יחזקאל כח, כד), פויינט"ש בלע"ז. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה הימנו:
בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה, אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את הָאִימְרִיוֹת שבו שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא:
את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע, יכול כל הבגד כולו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע, הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:
אחרי הכבס. לשון הֵעָשׂוֹת:
לא הפך הנגע את עינו. לא הוכהה ממראיתו:
והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים וכו' כדאיתא בתורת כהנים, ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו:
פחתת הוא. לשון גומא, כמו בְּאַחַת הַפְּחָתִים (שמואל־ב יז, ט), כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:
בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בִּשְׁחִיקוּתֵהּ אוֹ בְּחַדָתוּתֵיהּ:
קרחתו. שחקים, ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור. לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו, קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאילו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים, והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים (פרק טו, ט):
וקרע אתו. יקרע מקום הנגע מן הבגד, וישרפנו:
פרחת הוא. דבר החוזר וצומח:
באש תשרפנו. את כל הבגד:
וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחילה על פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי:
וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון, וְיִתְחַוַּר, חוץ מזה שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו וְיִצְטַבַּע, וכן כל כִּבּוּסֵי בגדים שהן לטבילה מְתֻּרְגָמִין וְיִצְטַבַּע:
זאת תהיה תורת המצרע וגו'. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:
אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנותשֶׁנִּשְׁתַּלֵּחַ שם בימי חלוטו:
חיות. פרטלטרפות:
טהרות. פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פִּטְפּוּטֵי דברים, לפיכך הוזקקולטהרתו צפרים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול:
ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסותהרוח:
ושני תולעת ואזב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מִגַּאֲוָתוֹ כתולעת וכאזוב:
עץ ארז. מַקֵּלשל ארז:
ושני תולעת. לשון של צמר צבוע זהורית:
על מים חיים. נותן אותם תחילה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, וכמה הם, רביעית:
את הצפר החיה יקח אתה. מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישהלעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כך לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:
וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמישהמטה:
את כל שערו וגו'. כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שערונראה:
וכבשה אחת . לחטאת:
ושלשה עשרנים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורעטעונין נסכים:
ולג אחד שמן. להזות עליו שבע, וליתן ממנועל תנוך אזנו ומתן בהונות:
לפני ה'. בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים:
והקריב אתו לאשם. יקריבנו לתוך העזרהלשם אשם:
להניף. שהוא טעון תנופה חי:
והניף אתם. את האשםואת הלוג:
במקום אשר ישחט וגו'. על ירך המזבח בצפון, ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו':
כי כחטאת. כי ככל החטאות:
האשם. הזה:
הוא לכהן. בכל עבודות התלויות בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים וְאֵמוּרִים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו נִיתַּן למעלהכחטאת, תלמוד לומר וכו', בתורת כהנים (פרק ג, א):
תנוך. גָּדֵר אמצעי שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורים לו טנדרו"ס:
בהן. גודל:
לפני ה'. כנגדבית קדשי הקדשים:
ואת המנחה. מנחת נסכים של בהמה:
ועשרון סלת אחד. לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו:
ולג שמן. לתת ממנו על הבהונות, ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש:
ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים, ולהזאת עץ ארז ואזובושני תולעת:
על מקום דם האשם. אפילו נִתְקַנֵּחַ הדם, למד, שאין הדם גורם, אלא המקום גורם:
ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להםשהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
כנגע נראה לי בבית. אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:
בטרם יבא הכהן וגו'. שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שָׁם תורת טומאה:
ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרסשאין להם טהרה במקוה:
שקערורת. שוקעותבמראיהן:
וחלצו את האבנים. כתרגומו וִישַׁלְּפוּן, יטלום משם, כמו וחלצה נעלו (דברים כה, ט), לשון הסרה:
אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאותמקומן בעודן בו:
יקצע. רודוניי"ר בלע"ז, ובלשון משנה יש הרבה:
מבית. מבפנים:
סביב. סביבותהנגע, בתורת כהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע:
הקצו. לשון קצה, אשר קִצְעוּ בקצוע הנגע סביב:
הקצות. לשון הֵעָשׂוֹת, וכן הטוח. אבל חִלֵּץ את האבנים, מוּסָב הלשון אל האדם שחלצן, והוא משקל לשון כבד, כמו כִּפֵּר, דִּבֵּר:
ואם ישוב הנגע וגו'. יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן, ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן, בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:
ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים, ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טִמֵּא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טִמֵּא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית, היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע, וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא עלנגע העומד בעיניו בשבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני, ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן, ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חוזר נותץ, לא חזר טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא ואם בא יבא, במה הכתוב מדבר, אם בפושה בראשון, הרי כבר אמור, אם בפושה בשני, הרי כבר אמור, הא אינו אומר (ובא) ואם בא יבא, אלא את שבא בסוף שבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כך וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרשתא ז, י). גמרו של דבר, אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוי וטיחה, ואין החוזר צריך פִּשְׂיוֹן. וסדר המקראות כך הוא, ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה, ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:
כל ימי הסגיר אתו. ולא ימים שקלףאת נגעו, יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו, תלמוד לומר כל ימי:
יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפילו שהה בכדי אכילת פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכבמנין, תלמוד לומר וְהַשֹּׁכֵב, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס, יכבס ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס:
ואם בא יבא. לסוף שבוע שני:
וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני, מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצע והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקיצוי וטיחה ושבוע שלישי, וכן המקרא נדרש, ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקיצוי, ואחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית, אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר, כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה:
להורת ביום הטמא. איזה יום מטהרו, ואיזה יום מטמאו:
כי יהיה זב. יכול זב מכל מקוםיהא טמא, תלמוד לומר מבשרו, ולא כל בשרו. אחר שֶׁחִלֵּק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון טִמֵּא בזב וְטִמֵּא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מִטְמְאָה טומאה קלהנדה, מטמאה טומאה חמורה זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה זיבה:
זובו טמא. למד על הטפה שהיא מטמאה. זוב דומה לְמֵי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:
רר. לשון ריר שזב את בשרו:
את זובו. כמו ריר שיוצאצלול:
או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו (מגילה ח. נדה מג:)מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתיםלטומאה, והשלישית מַזְקִיקַתּוֹ לקרבן:
כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת, תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמודונעשה מלאכתנו:
אשר ישב. יָשַׁב לא נאמר, אלא אשר יֵשֵׁב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:
ואיש אשר יגע במשכבו. לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב, אינו אלא ולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:
והישב על הכלי. אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה, כולן מִטְמָאִין משום מושב, וכן במשכב:
וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו או נשאושהרוק מטמא במשא:
וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, כגון הַתְּפוּס של סַרְגָאשקורין אַרְצוֹ"ן, טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אליו"ש, טמא טומאת מושב:
וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב, בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב:
והנושא אותם. את כל האמור בענין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב, משאן מטמא אדם לטמא בגדים:
וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, לְלַמֶּדְךָשאין בית הסתריםטעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:
וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרשתא ג, א), עד איזהו מגעו שהוא בכולו, הוי אומר זההיסטו:
וכי יטהר. כשיפסוק:
שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטומאת זיבהשלא יראה זוב, וכולן רצופין:
ורחצו במים. גזירת מלך היא שֶׁתִּטָּמֵא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:
כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל אֵבָרֶיהָ, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ, יח), אין דם מטמא אלא הבא מן הַמָּקוֹר:
דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:
בנדתה. כמו וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ, שהיא מנודה ממגע כל אדם:
תהיה בנדתה. אפילו לא ראתהאלא ראיה ראשונה:
ואם על המשכב הוא. השוכב, או היושב על משכבה, או על מושבה, אפילו לא נגע בו, אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:
על הכלי. לרבות את המרכב:
בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:ואינו טעון כבוס בגדים, שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים, [אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים]:
ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים, ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:
ימים רבים. שלשהימים:
בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעתימי נדתה:
או כי תזוב. את שלשת הימים הללו:
על נדתה. מופלג מנדתהיום אחד זו היא זבה, ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת ז' נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה, ודרשו בפרשה זו י"א יוםשבין סוף נדה לתחילתנדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה:
והזרתם. אין נזירהאלא פרישה, וכן נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד), וכן נזיר אחיו (בראשית מט, כו):
ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:
זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו:
ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי, טמא טומאת ערב:
והזב את זובו. בעל שתי ראיותובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה:
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה תלמוד לומר(ס"א אין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון), היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל, לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אַחֵר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון,לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו:
ולא ימות. שאם בא הוא מת:
כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענןהקטורת ביום הכפורים:
בזאת. גימטריא שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון:
בזאת יבא אהרן וגו'. ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשהבחודש השביעי בעשור לחודש:
כתנת בד וגו'. מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ:
קדש ילבש. שיהיומשל הקדש:
יצנף. כתרגומו יָחֵת בְּרֵישֵׁהּ, יניח בראשו, כמו ותנח בגדו (בראשית לט, טז)וְאַחְתְתֵיהּ:
ורחץ במים. אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מַחֲלִיףמעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קידושי ידים ורגלים מן הכיור:
את פר החטאת אשר לו. הוא האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור:
וכפר בעדו ובעד ביתו. מתודה עליו עונותיוועונות ביתו:
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. מעמיד אחד לימין ואחד לשמאל, ונותן שתי ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם, ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל:
עזאזל. הוא הר עז וקשה, צוק גבוה, שנאמר ארץ גזרה, חתוכה:
ועשהו חטאת. כשמניח הגורל עליו קורא לו שםואומר לה' חטאת:
יעמד חי. כמו יוּעֲמַד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יִתָּקַם כַּד חַי. מה תלמוד לומר חי, לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שִׁלּוּחוֹ אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּחַ, מכאן שֶׁשִּׁלּוּחוֹ למיתה:
עליו. שיתודה עליוכדכתיב והתודה עליו וגו':
וכפר בעדו וגו'. וידוי שֵׁנִי עליו ועל אֶחָיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה' וגו' (תהלים קלה, יט), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, וכפר על הקודש מטומאות וגו':
מעל המזבח . החיצון:
מלפני ה'. מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי:
דקה. מה תלמוד לומר דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר ושחקת ממנה הדק (שמות ל, לו), אלא שתהא דקה מן הדקה, שבערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת:
על האש. שבתוך המחתה:
ולא ימות. הא אם לא עֲשָׂאָהּ כְתִּקְנָהּ חייבמיתה:
והזה באצבעו. הזאה אחתבמשמע:
ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה:
אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהניםמכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם:
כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה ושבע למטה:
מטמאת בני ישראל. על הנכנסין למקדש בטומאה ולאנודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג:
ומפשעיהם. אף הנכנסין מזידבטומאה (שם ג):
וכן יעשה לאהל מועד. כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה:
השכן אתם בתוך טמאתם. אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם:
אל המזבח אשר לפני ה'. זה מִזְבַּח הזהב, שהוא לפני ה' בהיכל. ומה תלמוד לומר ויצא, לפי שהזה ההזאות על הפרוכת, ועמד מן המזבח ולפנים והזה, ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ, ויתחיל מקרן מזרחית צפונית:
וכפר עליו. מה היא כפרתו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר, מעורביןזה לתוך זה:
והזה עליו מן הדם. אחר שנתן מתנות באצבעו על קרנותיו, מַזֶּה שבע הזאות עלגגו:
וטהרו. ממה שעבר:
וקדשו. לעתיד לבא:
איש עתי. המוכן לכך מיוםאתמול (יומא סו:):
ובא אהרן אל אהל מועד. אמרו רבותינו, שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא(דף לב.), ואמרו כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם וְהַקְטָרַת אימורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל וּמְקַדֵּשׁ ופושטן ולובש בגדי לבן:
ובא אל אהל מועד. להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטורת לפני ולפנים:
ופשט את בגדי הבד. אחר שהוציאם, ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים. וזהו סדר העבודות, תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וּקְטֹרֶת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וּקְטֹרֶת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב, וסדר המקראות לפי (סדר) העבודות כך הוא, ושלח את השעיר במדבר, ורחץ את בשרו במים וגו', ויצא ועשה את עולתו וגו', ואת חלב החטאת וגו', וכל הפרשה עד ואחרי כן יבוא אל המחנה, ואחר כך ובא אהרן:
והניחם שם. מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום הכפורים אחר:
ורחץ את בשרו וגו'. למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם, שכשהוא מְשַׁנֶּה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה שבאותה טבילה פשט בגדי זהב שעבד בהן עבודת תמיד של שחר ולובש בגדי לבן לעבודת היום, וכאן למדנו שכשהוא מְשַׁנֶּה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה:
במקום קדוש. המקודש בקדושת עזרה, והיא היתה בגג בית הַפַּרְוָה, וכן ארבע טבילות הבאות חובה ליום, אבל הראשונה היתהבחיל:
ולבש את בגדיו. שמונה בגדים שהוא עובד בהן כל ימותהשנה:
ויצא. מן ההיכל אל החצר שמזבח העולה שם:
ועשה את עלתו. איל [ואיל] לעולה האמור למעלה בזאת יבוא אהרן וגו':
ואת עלת העם. ואיל אחד לעולה האמור למעלה ומאת עדת בני ישראל וגו':
ואת חלב החטאת. אימורי פרושעיר:
יקטיר המזבחה. על מזבח החיצון, דאילו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה (שמות ל, ט):
אשר הובא את דמם. להיכל ולפני ולפנים:
וכפר הכהן אשר ימשח וגו'. כפרה זו של יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול, לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמוהו:
ואשר ימלא את ידו. אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלאאת ידו וגו', והם כל הכהנים הגדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה:
לכהן תחת אביו. ללמדשאם בנו ממלא את מקומו, הוא קודם לכל אדם:
ויעש כאשר צוה ה' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך:
אשר ישחט שור או כשב. במוקדשיןהכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:
במחנה. חוץ לעזרה:
דם יחשב. כשופך דם האדםשמתחייב בנפשו:
דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ:
אשר הם זבחים. אשר הם רגיליםלזבוח:
לשעירם. לשדים, כמווּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג, כא):
אשר יעלה עלה. לחייב על המקטיר איברים בחוץ(עי' ברא"ם)כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו, שניהם חייבין:
ונכרת. זרעו נכרת, וימיו נכרתין:
כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים, תלמוד לומרכל דם:
ונתתי פני. פנאישלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
כי נפש הבשר. של כל בִּרְיָהבדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם, תבוא נפש ותכפר על הנפש:
כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים:
אשר יצוד. אין לי אלא ציד, [אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין, כגון] אווזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר צֵיד מכל מקום, אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשראלא בהזמנה הזאת:
אשר יאכל .פרט לטמאים:
דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו:
כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם. דם ובשר לשון זכר, נפש לשון נקבה:
אשר תאכל נבלה וטרפה. בְּנִבְלַת עוף טהורדיבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה, ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, [ואינה מטמאה במגע], וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לִדְרוֹשׁ, וכן שנינו יכול תהא נִבְלַת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה, תלמוד לומר טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:
ונשא עונו. אם יאכל קודש, או יִכָּנֵס למקדש, חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:
ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיםבמלקות:
אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לִנָּתֵק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין ליפרעונאמן לשלם שכר:
כמעשה ארץ מצרים. מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקוםשישבו בו ישראל מקולקל מן הכל:
אשר אני מביא אתכם שמה. מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם:
ובחקתיהם לא תלכו. מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן,דברים החקוקין להם, כגוןטַרְטִיָּאוֹתוְאִצְטַדְּיָאוֹת, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:
את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורהבמשפט, שאילו לא נאמרו היו כדאי לאומרן:
ואת חקתי תשמרו. דברים שהן גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה', גָזַרְתִּי עליכם, אי אתה רשאי ליפטר:
ללכת בהם. אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות:
ושמרתם את חקתי וגו'. לרבותשאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם. דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים, לפי שלאנתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים:
וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:
אני ה'. נאמן לשלם שכר:
לא תקרבו. להזהיר הנקבהכזכר, לכך נאמר לשון רבים:
אני ה'. נאמן לשלם שכר:
ערות אביך. זו אשת אביך, או אינו אלא כמשמעו, נאמר כאן ערות אביך, ונאמר להלן ערות אביו גלה (ויקרא כ, יא), מה להלן אשת אביו, אף כאן אשת אביו:
וערות אמך. להביא אמושאינה אשת אביו:
ערות אשת אביך. לרבות אחר מיתה:
בת אביך. אף בת אנוסה במשמע:
מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, ובין שאומרים לו לאביך הוצא את אמה, כגון ממזרת או נתינה:
ערות בת בנך וגו'. בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר, ובתו ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה שנאמר בהן לא תגלה, בין שהיא ממנו ובין שהיא מאיש אחר:
ערות בת בנך. קל וחומר לבתך, אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מגזרה שוה במסכת יבמות (ג.):
ערות בת אשת אביך. לימד שאינו חייב עלאחותו מִשִּׁפְחָה ונכרית, [לפי שאמר למעלה מולדת חוץ, שאומרים לאביך הוצא, יכול אפילו מִשִּׁפְחָה ונכרית], לכך נאמר בת אשת אביך, בראויה לקידושין:
ערות אחי אביך לא תגלה. ומה היא ערותו, אל אשתו לא תקרב:
אשת בנך היא. לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה, פרט לאנוסה ושפחה ונכרית:
ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא על ידי נשואי הראשונה, לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה, וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ, יד), לשון קיחה, אבל אנס אשה מותר לישא בתה:
שארה הנה. קרובות זו לזו:
זמה. עצה, כתרגומו עֲצַת חֶטְאִין, שיצרך יועצך לחטוא:
אל אחתה. שתיהןכאחת:
לצרר. לשון צרה, לעשות את זו צרה לזו:
בחייה. למדך, שאם גרשה לא ישא את אחותה, כל זמןשהיא בחיים:
למלך. עבודה זרה היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש:
לא תתן. זו היא מסירתו לכומרים:
להעביר למלך. זו העברת האש:
תבל הוא. לשון קָדֵשׁ וערוה וניאוף, וכן וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישעיה י, כה). דבר אחר תבלהוא, לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה:
ולא תקיא הארץ אתכם. משל לבן מלךשהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה. ותרגומו וְלָא תְרוֹקֵן, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם:
הנפשות העשת. הזכרוהנקבה במשמע:
ושמרתם את משמרתי. להזהיר בית דיןעל כך:
ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכךנאמר אני ה' אלהיכם:
דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
קדושים תהיו. הוו פרושיםמן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גָּדֵר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' (להלן כא, ז), אני ה' מקדשכם (שם ח). ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו (שם טו). קדושים יהיו וגו' (שם ו), אשה זונה וחללה וגו' (שם ז):
איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראואביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו (ת"כ שם ג, קידושין ל:)אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראוהרי כאן שנים, אם כן למה נאמר איש, שהאיש סִפֵּק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחריםעליה:
אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אֵם לְאָב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, וּבְכִּבּוּד הקדים אָב לְאֵם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שֶׁמְּשַׁדְלַתּוֹבדברים:
ואת שבתתי תשמרו. סמךשמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות:
אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דְּבָרַי. איזהו מורא, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כִּבּוּד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:
אל תפנו אל האלילם. לעבדם. אלילים לשון אַל, כלא הוא חשוב:
ואלהי מסכה. תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך שאתה עושה אותם אלהות:
לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים, ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר לא יהיה לך (שמות כ, ג), לא שלך ולא של אחרים:
וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו, אלאלְלַמֵּד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לֵיאָכֵל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' (לעיל ז, טז):
לרצנכם תזבחהו. תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:
לרצנכם. אפיימינ"ט, זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג:)מכאן למתעסק בקדשיםשפסול, שצריך שיתכוין לשחוט:
ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן זה שקבעתי לכם כבר:
ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' (לעיל ז יח), תנהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא (שם), ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו:
פגול. מתועב, כמו וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם (ישעיה סה, ד):
ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדברואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מיעטו הכתוב, וזהו בנותר גמור מדבר, ובמסכת כריתות (ה.)למדוהו מגזרה שוה:
לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו:
ולקט קצירך. שִׁבֳּלִים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט:
לא תעולל. לא תטול עוֹלֵלוֹת שבה והן ניכרות. איזהו עוללות, כל שאין לו לא כָתֵף ולא נָטֵף:
ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושריםבשעת בצירה:
אני ה' אלהיכם. דיין ליפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר אַל תִּגְזָל דָּל וגו', כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וגו' [וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ] (משלי כב, כב־כג):
לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחייבין עליו מיתת בית דין:
ולא תכחשו . לפי שנאמר וכחש בה (לעיל ה, כב), משלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו:
ולא תשקרו. לפי שנאמר ונשבע על שקר (שם), ישלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת סופך לְכַחֵשׁ, סופך לְשַׁקֵּר, סופך לִישָׁבַע לשקר:
ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז), יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הַכִּנּוּיִין, תלמוד לומר ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שֵׁם שיש לי:
לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר:
לא תלין. לשון נקבה, מוּסַב על הפעולה:
עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גִּבּוּי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר ולא תבוא עליו השמש (דברים כד, טו), מדבר בשכיר לילה, שֶׁהַשְׁלָמַת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גִּבּוּי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונהלבקש מעות:
לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאור (שמות כב, כז), אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים:
ולפני עור לא תתן מכשול. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקףעליו ונוטלה הימנו:
ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול לְהִשָּׁמֵט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנוי, ומשוקץ, חרם, ותועבה. שֶׁהָעָוֶל קרוי תועבה, שנאמר כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול(דברים כה, טז), והתועבה קרויה חרם ושקץ, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו' (שם ז, כו):
לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אֲזַכֶּנוּ בדין ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר, ולא תהדר פני גדול:
בצדק תשפט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חבירך לכף זכות:
לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים וּמְסַפְּרֵי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לְרַגֵּל מה יראו רָע או מה ישמעו רָע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אִשְׂפִּיֶימֶנְ"טְ בלע"ז. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיה ו, כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהלים קא, ה), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם קכ, ג), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם יב, ד), לכך אני אומר, שהלשון רכיל, לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד, ורי"ש וזי"ן בצד"י, וכן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ וגו' (שמואל־ב יט, כח), וכן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהלים טו, ג), וכן רוכל הסוחר וּמְרַגֵּל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שֶׁמְחַזֵּר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לָא תֵיכוּל קוּרְצִין, כמו וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא (דניאל ג, ח), אָכַל בֵּיה קוּרְצֶא בֵי מַלְכָּא (ברכות נח.), נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו, יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים:
לא תעמד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגוןטובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה'. נאמן לשלםשכר, ונאמן ליפרע:
ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים:
לא תקם. אמר לו השאילני מַגְלָךְ, אמר לו לָאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני את קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבואף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כללגדול בתורה:
את חקתי תשמרו. ואלו הן, בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרת מלך שאין טעם לדבר:
ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שׁוּעַ טָוּוּי וָנוּז, ואומר אני, נוז לשון דבר הנמלל ושזורזה עם זה לחברו, מִישְׂטִי"ר בלע"ז, כמו חַזְיָין לֶנַאזִי דְאִית בְּהוֹן (מועד קטן יב:), שאנו מפרשין לשון כמוש, פיילטר"א, ולשון שעטנזפירש מנחם, מחברת צמר ופשתים:
נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר:
והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף:
או חפשה. בשטר:
בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבה מיתה, כי לא חפשה, ואין קִדּוּשֶׁיהָ קדושין גמורין. ורבותינו (כריתות יא.)למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדיינים המלקין קורין על הלוקה, אם לא תשמור לעשות וגו' (דברים כח, נח), והפלה ה' את מכותך וגו' (שם נט):
כי לא חפשה. לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חופשה, קידושיה קידושין וחייב [וחייבין] מיתה:
ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזידכשוגג:
וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:
יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו, יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר יהיה, בהוייתו יהא:
יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קודש לה' (להלן כז, ל), מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לְשַׁבֵּחַ ולהלל לשמים:
להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה, היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו:
אני ה'. אני ה' המבטיח על כך, ונאמן לשמור הבטחתי:
לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג.), אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:
לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:
ולא תעוננו. לשון עוֹנוֹת ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:
לא תקפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:
פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו, והן חמש, שתים בכל לחי ולחי, למעלה אצל הראששהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו, מקום חבור שניהלחיים יחד (שם כ):
ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים, להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:
וכתבת קעקע. כתב המחוקה (ושקוע) ותקוע, שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם (שם כא):
קעקע. לשון והוקע אותם (במדבר כה, ד), וְהוֹקַעֲנוּם (שמואל־ב כא, ו), תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פּוֹרפּוֹיְינְ"טְ בלע"ז:
אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין:
ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וגו' (ירמיה ג, ג):
ומקדשי תיראו. לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש דוחה שבת:
אל תפנו אל האבת. אזהרה לבעל אוב וידעוני. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המכניס עצם חיה ששמהידוע לתוך פיו, והעצם מדבר:
אל תבקשו. להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם:
אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפיןבמי:
מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנהחכמה:
והדרת פני זקן. איזהו הִדּוּר, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא רָאָהוּ, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך:
לא תונו. אונאת דברים, לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:
כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך:
אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני:
לא תעשו עול במשפט. אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט, ומהו משפט השנוי כאן, הוא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שִׁקֵּר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, וּמַגְלֶה אותם מארצם:
במדה. זו מדת הארץ:
במשקל. כמשמעו:
ובמשורה. היא מדת הלח (והיבש):
אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן:
איפת. היא מדתהיבש:
הין. זו היא מדתהלח:
אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, ואני הנאמן ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלחלהונות את הבריות שאין מכירין בהם:
ואל בני ישראל תאמר. עונשין עלהאזהרות:
מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין, עם הארץ מסייעין אותן:
עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ, דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו (שם):
אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין:
כי מזרעו נתן למולך. לפי שנאמר (דברים יח, י)מעביר בנו ובתו באש, בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך, זרע פסול מנין, תלמוד לומר (פסוק ד)בתתו מזרעו למולך:
למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראלשהיא מקודשת לי, כלשון ולא יחלל את מקדשי (להלן כא, כג):
ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימוסנהדרי גדולה:
ובמשפחתו. אמר רבי שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולן מחפיןעליו:
והכרתי אתו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בְּהִכָּרֵת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין:
לזנות אחרי המלך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך, ואפילו אין זו עבודתה:
והתקדשתם. זו פרישות עבודה זרה:
אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה:
דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיו בו, דמיהם בם, ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ופשוטו של מקרא, כמו דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ (יהושע ב, יט), אין נענש על מיתתו, אלא הוא, שגרם לעצמו שֶׁיֵּהָרֵג:
ואיש. פרטלקטן:
אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קדושין, ועל איזו אשת איש חייבתי לך:
אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת גוי, למדנו שאין קדושין לגוי:
מות יומת הנאף והנאפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק:
תבל עשו. גנאי. לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן:
משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת:
ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נְשָׂאָהּ בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן שתיהן לאסור, שנשא את חמותו ואמה (סנהדרין עו:). ויש מרבותינו שאומרים (שם)אין כאן אלא חמותו, ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא, הן, אחת:
ואת הבהמה תהרגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תִּסָּקֵל.קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עֲבֵרָה. כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב, ב), הרי דברים קל וחומר ומה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שְׂרוֹף וְכַלֵּה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת כמה וכמה:
חסד הוא. לשון ארמי חֶרְפָּה, חִסוּדָא (בראשית לד, יד). ומדרשו (עי' סנהדרין נח:)אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג):
הערה. גִּלָּה. וכן כל לשון ערוה גִּלּוּי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת וְלֹא קָם וְלֹא זָע (אסתר ה, ט), וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו (יבמות נה:)יש אומרים זו נשיקת שַׁמָּשׁ, ויש אומרים זו הכנסת עטרה:
וערות אחות אמך וגו'. שנה הכתוב באזהרתן, לומר, שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב, בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:
אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בעונש הליכת ערירי:
ערירים. כתרגומו בְּלָא וְלָד, ודומה לו ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב), יש לו בנים קוברן,אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שִׁנָּה בשני מקראות אלו, ערירים ימותו, ערירים יהיו (להלן פסוק כא), ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עֲבֵרָה, לא יהיו לו כשימות, לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו:
נדה הוא. השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו (יבמות נד:)לאסור העראה בה כנדה שהעראה מפורשתבה את מקרה הערה (לעיל פסוק יח):
ואקץ. לשון מיאוס, כמו קצתי בחיי (בראשית כז, מו), כאדם שהוא קץ במזונו:
והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין וניכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של סימן, לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו, מלא שערה:
אשר הבדלתי לכם לטמא . לאסור:
ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:
כי יהיה בהם אוב וגו'. כאן נאמר בהם מיתה, ולמעלה כרת, עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בכרת, ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:
אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:
בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:אף בעלי מומין במשמע:ולא בנות אהרן:
לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מתמצוה:
כי אם לשארו. אין שארו אלאאשתו:
הקרובה. לרבות את הארוסה:
אשר לא היתה לאיש. למשכב:
לה יטמא . מצוה:
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו, וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהיא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחללהוא מכהונתו:
לא יקרחה קרחה. על מת, והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם (דברים יד, א), יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה, ונאמר (להלן) בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת:
ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל לא תשחית (לעיל יט, כז), יכול לקטו בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער:
ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם פסוק כח), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו, ואני יודע שהיא שרטת:
קדשים יהיו. על כרחם יקדישוםבית דין בכך:
זנה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר:
חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה (וחלוצה) מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה:
וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהוויסרהו עד שיגרש:
קדש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה:
כי תחל לזנות. כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל, וזנתה או מן הארוסיןאו מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא:), והכל מודים שלא דיבר הכתוב בפנויה:
את אביה היא מחללת. חִלְלָה וּבִזְתָה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גִּדֵּל:
לא יפרע. לא יגדל פרע על אֵבֶל, ואיזהו גידול פרע יותר משלשיםיום:
ועל כל נפשות מת וגו'. באהלהמת:
נפשות מת. להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל:
לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתירלו מת מצוה:
ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו (סנהדרין פד.)שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:
ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חִלֵּל:
וחללה. שנולדהמפסולי כהונה:
ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה:
לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א):
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מלאכי א, ח):
חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתיעיניו כאחת:
שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה:
או גבן. שורצילו"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:
או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טֵילֶ"א, כמו הַנּוֹטֶה כַדֹּק (ישעיה מ, כב):
או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוֹגֶל המקיף את השחור שקורין פְּרוּנִילֶ"א, והחוט הזה פוסק את הָעִגּוּל ונכנס בשחור. ותרגום תְּבַלֻּל חִילִיז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחשעֵינָב (בכורות לח.):
גרב וילפת. מיני שחין הם:
גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:
ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז), כשסמך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (מא.):
מרוח אשך. לפי התרגום מְרִיס פַּחֲדִין, שפחדיומרוססין, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ (איוב מ, יז):
כל איש אשר בו מום. לרבות שארמומין:
בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:
לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:
מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים:
ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמר קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים, כך מפורש בזבחים (קא:):
אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרוכת:
ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו לְהִכָּתֵב, ומפורש בתורת כהנים (ג, י):
ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתומחוללת להפסל:
וידבר משה. המצוה הזאת:
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים:
וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי (יחזקאל יד, ז), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו:
הם מקדשים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:
כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע (לעיל יב, ד)אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (יבמות עה.)מגזירה שוה [מהיקש]. ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (לעיל ז, כ־כא)שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בתורת כהנים (פרשתא ד, ז), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, מִשֶּׁיִכָּשֵׁר ליקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, כברנדרשו במסכת שבועות (ז.)אחת לכלל, ואחת לפרט וכו':
וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:
ונכרתה. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:
ונכרתה. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:[ס"א
מזרע אהרן. אין לי אלא זרעו, גופו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע, שיכול הואיל ומקריב אונן יקריב צרוע וזב, תלמוד לומר והוא:
עד אשר יטהר. ביאת השמש. או אינו אלא טבילה, נאמר כאן וטהר ונאמר למטה וטהר, ובא השמש וטהר (להלן פסוק ז), מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש]:
בכל טמא נפש. במי שנטמא במת:
בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא, בכעדשה:
או באדם. במת:
אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, וזהו כזית:
לכל טמאתו. לרבות נוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת [ובמצורע]:
נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים הללו:
ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:)בתרומה, שמותר לְאָכְלָהּ בהערב השמש:
מן הקדשים. ולא כל הקדשים:
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:
ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה בטומאת הגוף:
ומתו בו. למדנו שהיא במיתהבידי שמים (סנהדרין פג.):
לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דיבר בה:
תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכולבתרומתו:
וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי לגופו:
ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח קיז):
לאיש זר. ללויוישראל:
אלמנה וגרושה. מן האיש הזר:
וזרע אין לה. ממנו:
ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, אסורה בתרומה כל זמן שהזרעקיים:
וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותרבתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות:
כי יאכל קדש . תרומה:
ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קודש, שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה:
ולא יחללו וגו'. להאכילם לזרים:
והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם בְּמֵיכְלֵהוֹן בְּסוֹאֲבָא, שלא לצורךתרגמו כן:זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב):
נדריהם. הריעלי:
נדבותם. הרי זו:
לרצנכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיימנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון:
תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמותוזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר:
לפלא נדר. להפרישבדיבורו:
עורת. שם דבר של מום, עִוָּרוֹן בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת:
או שבור. לאיהיה:
חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:
יבלת. וֶרוּאֶ"ה בלע"ז:
גרב. מין חזזית, וכן ילפת, ולשון ילפת כמו וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן (שופטים טז, כט), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:
לא תקריבו. שלש פעמים, להזהיר על הקדשתן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן:
ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן:
שרוע. אבר גדול מחבירו:
וקלוט. פרסותיוקלוטות:
נדבה תעשה אתו. לבדק הבית:
ולנדר. למזבח:
לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:
ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד:
מעוך. ביציו מעוכין ביד:
כתות. כתושים יותר ממעוך:
נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:
וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס:
ומעוך. תרגומו וְדִמְרִיס, זהו לשונו בארמית, לשון כתישה:
וכתות. תרגומו וְדִרְסִיס, כמו הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים (עמוס ו, יא), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס (שבת פ:):
ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסירוס אלא בארץ, שהרי סירוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:
ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד [ליד] כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
משחתם. חִבּוּלְהוֹן:
לא ירצו לכם. לא ירצו לכפר עליכם:
כי יולד. פרט ליוצא דופן:
אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]:אף בנוואותו במשמע:
לרצנכם תזבחו. תחילת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תְּחַשְּׁבוּ בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תְּחַשְּׁבוּ בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (לעיל ז, טו):
אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:
ושמרתם. זו המשנה:
ועשיתם. זה המעשה:
ולא תחללו. לעבור על דְּבָרַי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וְקַדֵּשׁ שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וגו' (דניאל ג, יח), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו':
המוציא אתכם. על מנת כן:
אני ה'. נאמן לשלםשכר:
דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה על גָּלֻיּוֹת שנעקרו ממקומם לעלות לרגלועדיין לא הגיעו לירושלים:
ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאילו קיים את השבתות:
אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בְּעִבּוּר שנה, וכאןמדבר בְּקִדּוּשׁ החודש:
בין הערבים. משש שעותולמעלה:
פסח לה'. הקרבת קרבן ששמופסח:
והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה:
והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים, הָבֵא אילים, ואם אין פרים ואילים, הָבֵא כבשים:
שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת:
מלאכת עבדה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בִּבְטֵלָה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסורבמלאכת עבודה וכו':
ראשית קצירכם. שתהא ראשונהלקציר:
עמר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו וימודו בעומר (שמות טז, יח):
והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים:
לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם:
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו:
ועשיתם. כבש. חובה לעומרהוא בא:
ומנחתו. מנחת נסכיו:
שני עשרנים. כפולה היתה:
ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:
וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור:
וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי"ש:
בכל משבתיכם. נחלקובו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שֶׁהֶחָדָשׁ נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וְחִלְּקוּ:
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב:
תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:
השבת השביעת. כתרגומו שְׁבוּעֲתָאשְׁבִיעֵתָא:
עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום:
חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא:
מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קָרְבָה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מןהשעורים:
ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ:
לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה:
בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תִקָּרֵב מן החדש קודם לשתי הלחם:
על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם:
ומנחתם ונסכיהם. כמשפטמנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד־ז ט־י):
ועשיתם שעיר עזים. יכול שבעת כבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינם הם, אֱמוֹר מעתה אֵלוּ לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:
והניף הכהן אתם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים, יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים:
קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור שהן קדשי קדשים:
ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אברדימס ברבי יוסף [בר רבי יוסי], מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו [כאילו בית המקדש קיים ומקריב קרבנותיו לתוכו]:
תעזב. הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם:
אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר:
זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכורלכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:
והקרבתם אשה. המוספין האמורין בחומש הפקודים:
אך. כל אכין ורקיןשבתורה מִעוּטִים, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים:
והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
כל מלאכה וגו'. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילהכמלאכת יום:
מקרא קדש. [ביום הכפורים] קדשהובכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:
עצרת הוא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שֶׁזִּמֵּן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר, בָּנַי, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם:
כל מלאכת עבדה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר:
לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא:
עלה ומנחה. מנחת נסכיםהַקְרֵיבָה עם העולה:
דבר יום ביומו. חֹק הקצוב בחומשהפקודים:הא אם עבר יומו בטל קרבנו:
אך בחמשה עשר יום, תחגו. קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה:
באספכם את תבואת הארץ. שיהא חודש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לְעַבֵּר את השנים, שאם אין הָעִבּוּר, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף:
תחגו. שלמי חגיגה:
שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין:
פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה:
הדר. הַדָּר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג:
כפת תמרים. חסר וי"ו, לָמַד שאינה אלא אחת:
וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשויכמין קליעה:
האזרח. זה אזרח:
בישראל. לרבות את הגרים (ת"כ פרק יז, ט):
כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (סוכה יא:):
צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה (שמות כז)לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:
שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והם מפורשים במנחות (דף פו.)ובתורת כהנים (פרשתא יג, א):
תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד (במדבר כח, ו), שאינה אלא מיום ליום:
לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב: ת"כ שם ט), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:
יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם:
המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טַהֲרָהּ של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחילה מן האפר:
שש המערכת. שש חלות המערכת האחת:
השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שולחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:
ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות הרי שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:
והיתה. הלבונה הזאת:
ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהואאזכרה למנחה:
והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה, בכלל מנחה הוא:
ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:
ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א), מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב)כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגדף:
בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה:
בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר:
וינצו במחנה. על עסקי המחנה:
ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בומִטַּע אהלו:
ויקב. כתרגומו, וּפָרֵישׁ, שנקב שם המיוחד וְגִדֵּף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:
ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה:
שלמית. דַּהֲוַת פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל:
בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו), שֶׁבַח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו:
ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת (שמות שם יד), אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו (במדבר טו, לד), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:
השמעים. אלו העדים:
כל. להביא את הדיינים:
את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך, שאתה גרמת לך:
כל העדה. במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו:
ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:
ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי:
ונקב. לשון קללה, כמו מה אקוב (במדבר כג, ח):
ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש ומת (שמות כא, יב), אין לי אלא שהרג את האיש, אשהוקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:
כן ינתן בו. פירשו רבותינו (ב"ק פד.)שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:
ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דִּבֵּר בהורג בהמה, וכאן דיבר בעושה בה חבורה:
ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דיבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:
אני ה' אלהיכם. אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מיחדו על הגרים:
ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה, ותלייה:
בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים (פרשתא א, א). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה [ופירושיה] כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:
שבת לה'. לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית (שמות כ, י):
יהיה לארץ. לשדותולכרמים:
לא תזמר .שקוצצין זמורותיה, ותרגומו לָא תִכְסָח, ודומה לו קוֹצִים כְּסוּחִים (ישעיה לג, יב), שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה (תהלים פ, יז):
את ספיח קצירך. אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:
לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציראלא הפקר יהיה לכל:
נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:
לא תבצר. אותם אינךבוצר, אלא מן המופקר:
והיתה שבת הארץ וגו'. אף על פי שאסרתים עליך לא באכילה (ולא בהנאה) [ובהנאה] אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך:
שבת הארץ לכם לאכלה. מן הַשָּׁבוּתאתה אוכל, ואי אתה אוכלמן השמור:
לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בְּעָלִים ועבדים ושפחות אמורים כאן:
ולשכירך ולתושבך. אף הגוים:
ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה הַאֲכֵל לבהמתךמן הבית, כָּלָה לחיה מן השדה כַּלֵּה לבהמתך מן הבית:
שבתת שנים. שמיטות שנים, יכוליעשה שבע שנים רצופות שמיטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמיטה ושמיטה בזמנה:
והיו לך ימי שבע וגו'. מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמיטותעשהיובל לסוף מ"ט שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמיטות למספר מ"ט:
והעברת. לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו, ו), לשון הכרזה:
ביום הכפרים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחודש, אם כן למה נאמר בעשור לחודש, אלא לומר לך, תקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:
וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בבית דין, ואומרים מקודשת השנה:
וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כָּלוּ לו שש שנים משנמכר, אמר רבי יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בידיירא (ומסחר בכל מדינה) (ראש השנה ט:), שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:
יובל הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר:
ושבתם איש אל אחזתו. שהשדותחוזרות לבעליהן:
משפחתו תשבו. לרבות אתהנרצע:
יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו', כדאיתא בראש השנה (ח:), ובתורת כהנים (פרק ג, א):
את נזריה. את הענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמיטה, ושנת החמשים יובל:
קדש תהיה לכם .תופסת דמיה כהקדש, יכול תצא היא לחולין, תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא:
מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כָּלָה לחיה מן השדה, צריך אתה לבער מן הבית. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל:
תשבו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר ושבתם איש אל אחזתו (לעיל פסוק י), אלא לרבות, המוכר שדהו ועמד בנו וְגָאֲלָהּ, שחוזרתלאביו ביובל:
וכי תמכרו וגו'. לפי פשוטו, כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר מְכוֹר לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, מכור, ומנין שאם באת לקנות, קְנֵה מישראל חברך, תלמוד לומר או קָנֹה מיד עמיתך:
אל תונו. זו אונאתממון:
במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו ליישב המקרא על אופניו, על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השניםותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה, [וּלְקָחָהּ בדמים מועטים], הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן (ערכין כט:), שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון, שֶׁמְכָרָהּ לו בְקָמוֹתֶיהָ, וּשְׁנֵי, אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, וּמִעוּט שָׁנִים שְׁנַיִם:
תרבה מקנתו. תמכרנהביוקר:
תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:
ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו, ולא יַשִּׁיאֶנוּ עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמיטה ישראלגולים, שנאמר אז תרצה הארץ אתשבתותיה, והרצת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (להלן כו, לד), ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שבטלו היו:
ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת:
ואכלתם לשבע. אף בתוך המעיים תהא בו ברכה:
ולא נאסף. אלהבית:
את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן, וספיחין הבאים מאליהם:
לשלש השנים. לקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:
עד השנה התשיעת. עד חג הסכות של תשיעית שהוא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמיטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות כולן:
והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לִבְעָלִיםביובל, שלא יהא הלוקח כובשה (ת"כ שם ח):
לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:
כי לי הארץ. אל תרע עינך בה, שאינה שלך:
ובכל ארץ אחזתכם. לרבות בתים, ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקידושין בפרק ראשון (דף כא.). ולפי פשוטו, סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים, או הוא, או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:
כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני:
מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, שֶׁיְשַּׁיֵּיר שדה לעצמו:
וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:
ואיש כי לא יהיה לו גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לוגואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:
וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף, בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:
לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה, שבא לגאלה:
די השיב לו. מכאן שאינוגואל לחצאין:
עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחילתו:
בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המוקפתחומה מימות יהושע בן נון:
והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונות אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרט בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:שלבית:
ימים. ימי שנה שלימה קרויים ימים, וכן תשב הנערה אתנו ימים (בראשית כד, נה):
וקם הבית וגו' לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה:
(אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין לב.)אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת, זה נופל על זה):
לא יצא ביבל. אמר רב ספרא (אף) אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא (ערכין לא:):
ובתי החצרים. כתרגומו פַּצְחַיָּא, עיירות פתוחות מאין חומה, ויש הרבה בספר יהושע הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם (יהושע יג, כח), בחצריהם ובטירותם (בראשית כה, טז):
על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל, ויוצאין ביובל לבעלים, אם לא נגאלו:
גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה, ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אינן נגאלות עד שתי שנים:
וביבל יצא . בחנם:
וערי הלוים. ארבעים ושמונה עיר שנתנו להם:
גאלת עולם. גואל מיד אפילו לפני שתי שנים אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה:
ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם, ויצא ביובל, אותו ממכר של בית או של עיר, וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאולה זו, לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים, יכול לא דיבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם:
ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לאגאלה, יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:
כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לא היו להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, כדי שלא תופקע נחלתם מהם:
ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מֶכֶר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גְאָלָהּ ומכרה גזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד (להלן כז, כ), אבל בן לוי גואל לעולם:
והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוֹטַת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:
גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:
נשך ותרבית. חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין (ב"מ ס:):
ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך, או התולה מעותיו בגוי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך:
אשר הוצאתי וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית, ואומר של גוי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי, ואפילו הן כבדות עליכם:
לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי:
להיות לכם לאלהים. שכל הַדָּר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה, כעובד עבודה זרה:
עבדת עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעל לו מנעליו:
כשכיר כתושב. עבודת קרקע, ומלאכת אומנות, כשאר שכירים התנהג בו:
עד שנת היבל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו:
הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו (קידושין כב.):
ואל אחזת אבתיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך על כך:
אחזת. חזקת:
כי עבדי הם. שטרי קודם:
ממכרת עבד. בהכרזה, כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הָלֶקַח:
לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, אל תאמר לו הָחֵם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:
ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, באומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז), אלא מי ישמשני:
מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים:
אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה:
וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אבל אתה מותר לקנותו כעבד:
מהם תקנו. אותםתקנו:
והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולאיתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם:
והתנחלתם. כמו וְהִתְחַזַּקְתֶּם (במדבר יג, כ):
איש באחיו. להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:
יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו עֲרַל תּוֹתָב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:
וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דִּבּוּקוֹ עמך:
ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דִּבּוּקוֹ עמו, על ידי שלמד ממעשיו:
משפחת גר. זה הוא עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה, להיות לה שַׁמָּשׁ, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:
גאלה תהיה לו. מיד, אל תניחהו שֶׁיִּטָּמַע:
עד שנת היבל. שהרי כל עצמו לא קְנָאוֹ אלא לְעָבְדוֹ עד היובל, שהרי ביובל יֵצֵא, כמו שנאמר למטה, ויצא בשנת היובל, ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וּקְנָאוֹ בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:
כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יְחַשֵּׁב כאילו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו:
אם עוד רבות בשנים. עד היובל:
לפיהן. הכל כמו שפירשתי:
לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה:
ואם לא יגאל באלה. באלההוא נגאל, ואינו נגאל בשש:
(הוא ובניו עמו. הגוי חייב במזונות בניו, כישראל):
כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם:
אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה, כאילו משעבד מלמעלה:
לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל וְרַבִּי מגלה עריותאף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו. ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר(מה כתיב ביה או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד)לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי:
ואבן משכית. לשון כסוי, כמו ושכתי כפי (שמות לג, כב), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:
להשתחות עליה. אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץמן המקדש:
אני ה'. נאמן לשלם שכר:
אם בחקתי תלכו. יכול זה קִיּוּם המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגו' הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמליםבתורה:
ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א)ולמדתם אתםושמרתם לעשותם:
בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון(בלילי רביעית. רש"י ישן)בלילי שבתות:
ועץ השדה. הן אילניסרק, ועתידין לעשות פירות:
והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרובה, ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:
ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא, והואמתברך במעיו:
ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקולכנגד הכל, וכן הוא אומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם ובורא את הכל (ישעיה מה, ז):
וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:
לפניכם לחרב. איש בחרברעהו (שם):
ורדפו מכם. מן החלשים שבכם, ולא מן הגבוריםשבכם:
חמשה מאה ומאה מכם רבבה. וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא ומאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובין העושין את התורה (שם):
ונפלו איביכם וגו'. שיהיו נופלים לפניכם, שלא כדרך הארץ:
ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכרפועלים וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרק ב, ה):
והפריתי אתכם. בפריהורביה:
והרביתי אתכם. בקומה זקופה (שם):
והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא כַבְּרִית וגו' (ירמיה לא, ל־לא):
ואכלתם ישן נושן. הפירות יהיו משתמרים וטובים לְהִתְיַּשֵּׁן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד:
וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הַגְּרָנוֹת מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר, לתת החדש לתוכן:
משכני . זה בית המקדש:
ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים (שמואל־ב א, כא), לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור בְּחֵלֶב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור:
והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מִזְדַּעְזְעִים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:
אני ה' אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לכם נסים גדולים:
מטת. כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור וְיֻתַּר הקשר, כמו עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת (ירמיה כז, ב), קְבִילְיֶי"א בלע"ז:
קוממיות. בקומה זקופה:
ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו' הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו, וכן בנמרוד גבור ציד לפני ה' (בראשית י, ט), שמכירו ומתכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (שם יג, יג), מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו:
ולא תעשו. משלא תלמדו, לא תעשו, הרי שתי עבירות:
ואם בחקתי תמאסו. מואסבאחרים העושים:
משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים:
לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות:
את כל מצותי. כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות:
להפרכם את בריתי. כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:
והפקדתי עליכם. וצויתיעליכם:
שחפת. חולי שמשחף את הבשר, אַנְפּוֹלֵי"שׁ בלע"ז דומה לנפוח שהוקלה נפיחתוומראית פניו זעופה:
קדחת. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב):
מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שֶׁיֵּקַל וְיֵרָפֵא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה, קרויה כליון עינים:
וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח,ואכלוהו אויביכם:
ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם:
ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו, ישלטו בכם. אגדת תורת כהנים מפרשה זו (פרק ד):
אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף, וכן והלכתי אף אני עמכם בקרי:
והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצליכם, אביא אחרת ואסמכנה לה:
בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואיזו, זו מכתמותן:
את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר שחפת, שהוא נשחף, או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח, תלמוד לומר ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח, או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה, תלמוד לומר מכלות עינים, או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש:
וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, תלמוד לומר ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד. דבר אחר, וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם (איכה ב, כב):
ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה (לעיל פסוק ט)ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני. משלו משל למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה:
ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים, ובעלי דְבָבֵיכוֹן מקיפין אתכם מבחוץ:
ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וגו' (שופטים ו, ג), וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ (שם ד), אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵרעַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ [וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ] וגו' (מיכה ג, ג):
ונסתם. מפני אימה:
ואין רדף אתכם .מבלי כח:
ואם עד אלה. ואם בעוד אלה לא תשמעו:
ויספתי. עוד יסורין אחרים:
שבע על חטאתיכם. שבעפורעניות על שבע עבירות האמורות למעלה:
ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם (יחזקאל כד, כא):
ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה ששם הוא אומר והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו' (דברים כח, כג), שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחושת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ויהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחושת מזיעה, והיאמאבדת פירותיה:
ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נִכֵּשׁשלא כסח שלא עדר, ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע וְנִכֵּשׁ וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו, הרי שִׁנָּיו של זה קהות:
ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה שאתהמוביל לה בשעת הזרע:
ועץ הארץ. אפילו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה:
לא יתן. משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי:
לא יתן פריו. כשהוא מַפְרֶה מֵשִׁיר פירותיו, הרי שתי קללות, וישכאן שבע פורעניות:
ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש לשון מניעה, וכן הֹקַר רַגְלְךָ (משלי כה, יז), וכן יְקַר רוּחַ (שם יז, כז)וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, לשון קושי, שֶׁמַּקְשִׁין לבם לימנע מהתקרב אלי:
שבע כחטאתיכם. שבע פורעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם:
והשלחתי. לשוןגירוי:
ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם (דברים לב, כד), הרי שתים, ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר (שם), מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין, כבר היו שניםבארץ ישראל, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:
ושכלה אתכם . אלו הקטנים:
והכריתה את בהמתכם. מבחוץ:
והמעיטה אתכם. מבפנים:
ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים. הרי שבע פורעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:
לא תוסרו לי. לשוב אלי:
נקם ברית. ויש נקם שאינו בברית, כדרך שאר נקמות, וזהו סימוי עיניו של צדקיהו. [נ"א, נקם ברית, כדרך שאר נקמות, ויש נקם שאינו כברית, וזהו סימוי עיניו של צדקיהו] דבר אחר נקם ברית, נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא, היא מלחמת חיילות אויבים:
ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור:
ושלחתי דבר בתוככם. על ידי הַדֶּבֶר, וְנִתַּתֶּם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים אתהמת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו נִתָּנִין ביד אויב:
מטה לחם. לשון מִשְׁעָן, כמו מַטֵּה עֹז (ירמיה מח, יז):
בשברי לכם מטה לחם. אשבור לכם כל מִסְעֲדאוכל, והם חִצֵי רעב:
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסרעצים:
והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם:
ואכלתם ולא תשבעו. זוֹ מארה בתוך המעיים (בלחם). הרי שבע פורעניות, חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעיים. ונתתם אינה מן המניןהיא החרב:
במתיכם. מִגְדָּלִים וּבִרָנִיוֹת:
חמניכם. מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים:
ונתתי את פגריכם. תְּפוּחֵי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקםומנשקים אותם, וכריסו נבקעת ונופל עליה:
וגעלה נפשי אתכם. זה סילוק שכינה:
ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשימותי אני את הארץ, הרי אדם אמור, הא מה אני מקיים חרבה, מעובר ושב:
והשמותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשמותי את מקדשיכם מן הַגְּדוּדִיוֹת, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות, אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות הרי שתים, כריתות חמנים אין כאן פורעניות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות וְיִכָּרֵתוּ, ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלש, סילוק שכינה ארבע, חורבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע:
והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה לישראלשלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:
ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני המדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמים, וישראל נִזְּרוּ כְבַמִּזְרָה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:
והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן. ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור:
והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירווסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כהנים (פרק ז, א):
אז תרצה. תפייס את כעס המקום, שֶׁכָּעַס על שמיטותיה:
והרצת. למלך למלאת את שבתותיה: (
כל ימי השמה. לשון הֵעָשׂוֹת, ומ"ם דגש במקום כפל שממה):
את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל, הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עוונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל (ד, ד־ו)וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וגו', וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְּמָנִי שֵׁנִית, וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם, ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לִגְלוֹת המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר שנות מנשה חמשים וחמש היו, מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה, דכתיב וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב (מ"ב כא, ג)ואחאב מלך עשרים ושתים שנה כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קט.), ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם,והם שש עשרה למאה, ארבע עשרה שמיטין ושנים יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסו בשמיטה המשלמת לשבעים (נ"א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעוונם נחשב להם). ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים, וכן הוא אומר בדברי הימים (ב לו, כא)עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה:
והבאתי מרך. פחד ורך לבב. מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:
ונסו מנסת חרב. כאילו רודפיםהורגים אותם:
עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קַל טַרְפָּא דְשָׁקִיף, לשון חבטה, שְׁדוּפֹת קָדִים (בראשית מא, ו), שְׁקִיפָן קִדּוּם, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת וכןתרגומו של חַבּוּרָה (שמות כא, כה), מַשְׁקוֹפֵי:
וכשלו איש באחיו. כשירוצו לנוס יִכָּשְׁלוּ זה בזה, כי יִבְהַלוּ לרוץ:
כמפני חרב. כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו (ת"כ פרק ז, ה), וכשלו איש באחיו, בשביל אחיו זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה:
ואבדתם בגוים . כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה:
ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה:
בעונת אבתם אתם. כשעונות אבותם אתם כשאוחזים מעשהאבותיהם בידיהם:
ימקו. לשון הַמָּסָה, כמו יִמַּסּוּ, וכמוהו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן (זכריה יד, יב), נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי (תהלים לח, ו):
והבאתי אתם. אני בעצמי אביאם. זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כְּנָפַי, שנאמר (יחזקאל כ, לב־לג)וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה וגו', חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה [וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם]:
או אז יכנע. כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא, לו), אם אז יכנע. לשון אחר אולי, שמא אז יכנע לבבם וגו':
ואז ירצו את עונם. יכפרו על עונםביסוריהם:
וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו:למה נמנו אבות אחורנית, כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לְפָנַי צָבוּר ומונח על המזבח:
יען וביען. גמול ובגמול אשרבמשפטי מאסו:
ואף גם זאת. ואף אפילו אני עושה עמהם זאת הפורעניות אשר אמרתי, בהיותם בארץ אויביהם,לא מאסתים לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם:
ברית ראשנים. של שבטים:
והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו למשה בסיני:
כי יפלא. יפריש בפיו:
בערכך נפשת. ליתן ערך נפשו, לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו, עלי:
והיה ערכך וגו'. אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו, הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו:
ערכך. כמו ערך,וכפל הכפי"ן, לא ידעתי מאיזהלשון הוא:
ואם מבן חמש שנים. לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי:
ואם מבן ששים שנה וגו'. כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה לְהֵחָשֵׁב כאיש, לפיכך האיש פוחת בזקנותו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה דאמרי אינשי סָבָא בְּבֵיתָא פַּחָאבְּבֵיתָא, סַבְתָּא בְּבֵיתָא סִימָא בְּבֵיתָא וְסִימָנָא טָבָא בְּבֵיתָא:
ואם מך הוא. שאין ידו משגת ליתן הערך הזה:
והעמידו. לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך:
על פי אשר תשיג. לפי מה שיש לו יסדרנו, וישאיר לו כדי חייו, מטה כר וכסת וכלי אומנות, אם היה חַמָּר משאיר לו חמורו:
כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של זו עולה, דבריו קיימין, וְתִמָּכֵר לצרכי עולה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו האבר:
טוב ברע. תם בבעלמום:
או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב, ורע ברע:
ואם כל בהמה טמאה. בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון, אלא אם כן הוממו:
כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבאלקנותה מיד הקדש:
ואם גאל יגאלנה. בִּבְעָלִים החמיר הכתוב להוסיףחומש, וכן במקדיש בית, וכן במקדיש את השדה, וכן בפדיון מעשר שני, הבעלים מוסיפין חומש, ולא שאר כל אדם:
והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שוויה, אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשן שוים, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזירת הכתוב, והוא שבא לגאלה בתחילת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו נותן לפי החשבון, סלע וּפוּנְדְיוֹן לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה, ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:
אם משנת היבל יקדיש. אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא זה לגאלה מיד:
כערכך יקום. כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:
ואם אחר היבל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד הגזבר ובא זה לגאלה אחר היובל:
וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת. כפי חשבון. כיצד הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה ושקל יתר על כולן, והשקל ארבעים ושמונה פונדיון, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן, ואמרו רבותינו (בכורות נ.)שאותו פונדיון קַלְבּוֹן לִפְרוֹטְרוֹט,והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:
ונגרע מערכך. מִנְיַן השנים שמשנת היובל, עד שנת הפדיון:
ואם גאל יגאל. המקדיש אותו יוסיף חומש על הקצבה הזאת:
ואם לא יגאל את השדה. המקדיש:
ואם מכר . הגזבר:
את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשובליד המקדיש:
והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל:
קדש לה'. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר, אלא כשדה החרם הניתן לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד), אף זו תתחלק ביובל לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו:
ואם את שדה מקנתו וגו'. חילוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך, אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה, ואם לא יגאל, וימכרנה הגזבר לאחר, או אם [נ"א: אם לא] יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה, ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחזת הארץ, מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:
וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים, יהיה בשקל הקודש:
עשרים גרה. עשרים מעות, כך היו מתחילה, ולאחר מכאן הוסיפו שתות, ואמרו רבותינו (בכורות נ.)שש מעה כסף דינר, עשריםוארבע מעות לסלע:
לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:
ואם בבהמה הטמאה וגו'. אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך, וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש, שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:
ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן:
ואם לא יגאל. על ידי בעלים:
ונמכר בערכך. לאחרים:
אך כל חרם וגו'. נחלקו רבותינו בדבר (ערכין כח:־כט.), יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד), בחרמי כהנים, שפירש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים:
לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים, והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון, עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים:
כל חרם קדש קדשים הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית, מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים, מפרש כל חרם קודש קדשים הוא, ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין (כח:)אם נדרנותן דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתה:
מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:
אשר יחרם וגו'. היוצא ליהרגואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:
מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו לא דמים ולא ערך:
וכל מעשר הארץ. במעשר שניהכתוב מדבר:
מזרע הארץ. דגן:
מפרי העץ. תירוש ויצהר:
לה' הוא. קנאו ה' ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול [לעלותו ולאכלו] בירושלים,כמו שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך וגו' (דברים יד, כג):
ממעשרו. ולא ממעשר חבירו, הפודה מעשר של חבירו אין מוסיף חומש. ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר ונתת בכסף וגו' (דברים יד, כה):
תחת השבט. כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבועה בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה לטלאים ולעגליםשל כל שנה ושנה:
יהיה קדש. ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא ניתן לכהנים:
לא יבקר וגו'. לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם (שם יב, יא), יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום, חָלָה עליו קדושה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר, ואסור ליגזז וליעבד:
במדבר סיני באחד לחדש וגו'. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:
למשפחתם. דע מנין כל שבטושבט:
לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, יקום על שבט אביו:
לגלגלתם. על ידי שקלים בקע לגלגולת:
כל יצא צבא. מגיד, שאין יוצא בצבאפחות מבן עשרים:
ואתכם יהיו. כשתפקדו אותם, יהיו עמכם נשיאכל שבט ושבט:
אלה קרואי העדה. הנקראים לכל דְבַר חשיבותשבעדה:
האנשים האלה. את שנים עשר נשיאים הללו:
אשר נקבו. לו כאן, בשמות:
ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהםועידי חזקת לידתם, כל אחד ואחד, להתייחס על השבט:
אך את מטה לוי לא תפקד. כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנהלבדו דבר אחר, צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי שלא טעובעגל:
ואתה הפקד את הלוים. כתרגומו מַנֵּי, לשון מִּנּוּי שררה על דבר שהוא ממונה עליו, כמו וְיַפְקֵד המלך פקידים (אסתר ב, ג):
יורידו אתו. כתרגומו יְפַרְקוּן, כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע, היו מפרקיןאותו מהקמתו, ונושאין אותועד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם, ומקימין אותו:
והזר הקרב. לעבודתםזו:
יומת. בידישמים:
ואיש על דגלו. כמו שהדגלים סדורים בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל:
ולא יהיה קצף. אם תעשו כמצוָתִי לא יהיה קצף, ואם לאו, שֶׁיִּכָּנְסוּ זרים בעבודתם זו, יהיה קצף. כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא הקצף וגו' (להלן יז, יא):
באתת. כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כְּגַוָּן אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך כל אחד יכיר את דגלו. דבר אחר, באותות לבית אבותם, בְאוֹת שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בראשית נ, יב), יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' כדאיתא בתנחומא (במדבר יב)בפרשה זו:
מנגד. מרחוק מיל, כמו שנאמר ביהושע (ג, ד)אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה, שיוכלו לבא בשבת. משה ואהרן ובניו והלוים, חונים בסמוך לו:
קדמה. לְפָנִים הקרויה קֶדם, ואיזו, זו רוח מזרחית, והמערב קרוי אחור:
ראשנה יסעו. כשרואין הענן מסתלק, תוקעין הכהנים בחצוצרות, ונוסע מחנה יהודה תחילה. וכשהולכין הולכין כדרך חנייתן, הלוים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון:
ונסע אהל מועד. לאחר שני דגליםהללו:
כאשר יחנו כן יסעו. כמו שפירשתי, הליכתן כחנייתן, כל דגל מְהַלֵךְ לרוח הקבוע לו:
על ידו. על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח של צדו קרוי על ידו, הסמוכה לולכל הושטת ידו, אֵינְשוֹ"ן אֵיְישֵׂ"א בלע"ז:
ועליו. כתרגומו, וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי:
ואלה תולדת אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שֶׁלִּמְדָן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ:
ביום דבר ה' את משה. נעשו אלו התולדות שלו, שֶׁלִּמְדָן מה שלמד מפי הגבורה:
על פני אהרן. בחייו:
ושרתו אתו. ומהו השֵׁירוּת, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש (להלן יח, א)והלוים הללו מסייעין אותם, זו היא השֵׁירוּת:
ושמרו את משמרתו. כל מִנּוּי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו, קרוי משמרת, בכל המקרא ובלשון המשנה, כמו שאמר בבגתן ותרש, והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה (מגילה יג:), וכן במשמרות כהונה ולויה:
ואת משמרת בני ישראל. שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם (להלן יח, לא):
נתונם המה לו . לעזרה:
מאת בני ישראל. כמו מתוך בני ישראל, כלומר משאר כל העדה נבדלו לְכָך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר ואתנה את הלוים נתונים וגו' (שם ח, יט):
ואת אהרן ואת בניו תפקד. לשון פקידות, ואינו לשון מנין:
ושמרו את כהנתם. קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים:
ואני הנה לקחתי. ואני מהיכן זכיתי בהן:
מתוך בני ישראל. שיהיו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם:
מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים, הוא נמנה לִיקָרֵא שומר משמרת הקודש. אמר רבי יהודה ברבי שלום, למוּד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים (להלן כו, נט), עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין:
על פי ה'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מְקַדֶּמֶת לפניו, ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה':
לגרשון משפחת הלבני. כלומר לגרשון היו הפקודים, משפחת הלבני ומשפחת השמעי, פקודיהם כך וכך:
המשכן. יריעותהתחתונות:
והאהל. יריעות עזיםהעשויות לגג:
מכסהו. עורות אילים ותחשים:
ומסך פתח. הוא הוילון:
ואת מיתריו. של משכןוהאוהל, ולא של חצר:
משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לָקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם:
והמסך. היא הפרוכת, שאף היא קרויה פרכת המסך (שמות לה, יב):
ונשיא נשיאי הלוי. ממונה על כולם, ועל מה היא נשיאותו, פקודת שומרי משמרת הקדש, על ידו היא פקודת כולם:
משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר יְהוּדָה מְחֹקְקִי (תהלים ס, ט), וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה וגו' (דברי הימים־א יב, לג)מאתים ראשי סנהדראות, וּמִזְּבוּלֻן משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר (שופטים ה, יד):
אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה נמנה במניןהלוים:
שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים, הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות. ולמה לא כללן עם השאר, ויפדו את הבכורות ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (ה.)אותן שלש מאות לויים, בכורים היו, וְדַיָּם שיפקיעו עצמם מן הפדיון:
פקד כל בכר זכר וגו' מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל ספק נפלים:
ואת בהמת הלוים וגו'. לא פדו בְּהֶמוֹת הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של בן לוי פטר כמה פִּטְרֵי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנההעודפים בבהמה:
ואת פדויי השלשה וגו'. ואת הבכורות הצריכין לְהִפָּדוֹת בהם, אלו שלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם, יתרים על הלוים, מהם תקח חמשת שקלים לגלגולת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל:
העדפים על פדויי הלוים. על אותן שפדו הלוים בגופן:
חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגולת, למאתים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלש מאות וחמשים שקל, לשלשה בכורות חמשה עשר שקל, אמר כיצד אעשה, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים יאמר לי אני מפדויי הלוים, מה עשה, הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהם בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן חמשת שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל:
נשא את ראש וגו'. מְנֵה מהם את הראויין לעבודת משא, והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשיםלא נתמלא כחו, מכאן אמרו (אבות פ"ה מכ"א)בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה:
קדש הקדשים. המקודש שבכולן, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת:
ובא אהרן ובניו וגו'. יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת:
בנסע המחנה. כשהענן מסתלק הם יודעין שיסעו:
קערת וכפת וקשות ומנקית. כבר פירשתים במלאכת המשכן (שמות כה, כט):
הנסך. הַכִּסּוּי. לשון מסך, כדכתיב אשר יוסך בהן (שם):
מלקחיה. כמין צבת, שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה:
מחתתיה. כמין כף קטנה, ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחיצה לפניה אלא מִצִדֶיהָ וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן:
נרתיה. לוצי"ש בלע"ז שנותנים בהן השמן והפתילות:
אל מכסה עור תחש. כמיןמרצוף:
את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש. בתוך המשכן שהוא קודש, והן כלי הקטורת שמשרתין בהם במזבח הפנימי:
ודשנו את המזבח. מִזְבַּח הנחושת:
ודשנו. יטלו את הדשן מעליו:
ופרשו עליו בגד ארגמן. ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד כארי בִּשְׁעַת המסעות ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחושת:
מחתת. שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן, העשויה כמין מחבת, שאין לה אלא שלש מחיצות, ומלפניה שואבת את הגחלים:
מזלגת. צנוריות של נחושת, שבהן מכין באברים שעל המזבח להפכן, כדי שיתעכלו יפה ומהר:
יעים. הם מגרפות ובלע"ז וִוידֵי"ל והן של נחושת, ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח:
לכסת את הקדש. הארון והמזבח:
ואת כל כלי הקדש. המנורה וכלי שרת:
ומתו. שאם יגעו חייבין מיתהבידי שמים:
ופקדת אלעזר. שהוא ממונה עליהם לשאת אותם:
שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. עליו מוטל לצוות ולזרזולהקריב בעת חנייתן:
פקדת כל המשכן. ועוד היה ממונה על משא בני קהת, לצוות איש איש על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו כל הסדורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינה מקודש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (לקמן פסוק כח):
אל תכריתו. אל תגרמו להםשימותו:
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו הוא כסויו:
נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת, לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה:
את יריעת המשכן. עשרתחתונות:
ואת אהל מועד. יריעות עזים העשויות לאהל עליו:
מכסהו. עורות איליםמאדמים:
מסך פתח. וילון המזרחי:
אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר, הסוככים ומגינים על המשכןועל מִזְבַּח הנחושת סביב:
ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו וְיָת כָּל דְּיִתְמְסַר לְהוֹן, לבני גרשון:
על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממונה עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן:
ויתדתם ומיתריהם. של עמודים, שהרי יְתֵדוֹת ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, וִיתֵדוֹת ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב, לתלות בהם הקלעיםבשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין, כמו ששנויה במלאכת המשכן (ברייתא דמלאכת המשכן פ"ה):
עבדת עבדה. הוא השיר בִּמְצֶלְתַּיִם וכנורות, שהיא עבודהלעבודה אחרת:
ועבדת משא . כמשמעו:
ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנהועד בן חמשים:
צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הניזקין (ס.):
וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני (לעיל א, נ־נד)היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נִשְׁתַּלֵּחַ חוץלכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז.):
טמא לנפש. דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא, אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדריאנוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:
למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא)ומָעַלָה מַעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד שכתוב והתודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני שפירש על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים:
את אשמו בראשו. הוא הקרןשנשבע עליו:
לאשר אשם לו. למי שנתחייבלו:
ואם אין לאיש גאל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים:
להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שְׁאֵר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים:
האשם המושב. זה הקרן והחומש:
לה' לכהן. קְנָאוֹ השם, וּנְתָנוֹ לכהןשבאותו משמר:
מלבד איל הכפרים. האמור בויקרא (ה, כה)שהוא צריך להביא:
וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבִּכּוּרִים שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך (שמות כג, יט)ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב וְלִמֵּד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן:
ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים. ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי (ו). ומדרש אגדה, ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה לְמוּדָהלעשות:
איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו:
לו יהיה. ממון הרבה:
איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין, ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:
איש איש. ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה:
כי תשטה אשתו. שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב (משלי ו, לב). ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות וְתֵחָשֵׁד בעיניו, כמו שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר (שם ד, טו)אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ (שם ז, כה):
ומעלה בו מעל. ומהו המעל, ושכב איש אותה:
ושכב איש אתה. פרט לקטן ומי שאינו איש (סוטה כו:):
אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה, כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:
ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא. הא אם היה רואהוּמְעֲמְעֵם [ס"א וּמַעֲלִים] אין המים בודקין אותה:
ונסתרה. שיעור שֶׁתֵּרָאֶהלטומאת ביאה:
ועד אין בה. הא אם היה בה אפילו עד אחדשאמר נטמאת, לא היתה שותה:בטומאה אבל יש עדיםלסתירה:
נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):
ועבר עליו. קודםלסתירה:
רוח קנאה וקנא. פירשו רבותינו (סוטה ג.)לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני (שם ה:):
והוא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:
קמח. שלא יהא מסולת:
שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה:
לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אורוהיא עשתה בחשך:
ולא יתן עליו לבנה. שֶׁהָאִמָּהוֹת נקראו לבונה, שנאמר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה (שיר השירים ד, ו)והיא פֵּרְשָּׁה מדרכיהן:
כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר:
מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:
מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחושת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לְאַחֵר, תִּבָּדֵק בו:
בכלי חרש. היא הִשְׁקְתָה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים בִּמְקֵדָה בזויה של חרס:
והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעיןהיו אותה ממקום למקום, כדי לְיַּגְעָהּ וְתִטָּרֵף דעתה ותוֹדֶה:
ופרע. סותר את קליעת שערה, כדי לבזותה. מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:
לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים:
ונתן על כפיה. לְיַּגְעָהּ, אולי תטרף דעתה ותודה, ולא יִמָּחֶה שם המיוחד על המים:
המרים. על שם סופן שהם מריםלה:
המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סִלּוֹן מַמְאִיר (יחזקאל כח, כד). ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מְלַטְטַיָּא, שמראות קללה בגופה של זו:
והשביע אתה וגו'. ומה היא השבועה, אם לא שכב הנקי, הא אם שכבחִנָּקִי, שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות:
ואת כי שטית. כי משמש בלשוןאם:
בשבעת האלה. שבועה של קללה:
יתן ה' אותך לאלה וגו'. שיהיו הכל מקללין ביך, יְבוֹאֵך כדרך שבא לפלונית:
ולשבעה. שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי [נ"א, ואם לא, יארע לי] כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב, ג)בך יברך ישראל לאמר (שם מח, כ):
את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחילה:
צבה. כתרגומו נפוחה:
לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פַּתָּ"ח שהלמ"ד נקודה בו, וכן לַנחותם הדרך (שמות יג, כא), לַראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לַנפיל ירך, להנפיל ירך, שהמים מַצְבִים את הבטן ומפילים את הירך:
לצבות בטן ולנפל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:
אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האָלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:
והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מְבַשְׂרְךָ שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך, מנין לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה, בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחילה לפיכך התחיל מהם הפורענות:
למרים. להיות לה רעים ומָרים:
והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו, שֶׁיָּדָהּ למעלה מידו של כהן:
והקריב אתה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה, כשאר מנחות:
אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו, המנחה באה לזכרון לגבוה:
והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגילה, מערערין אותהומשקין אותה בְּעַל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני:
וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחילה, המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה:
והיתה האשה לאלה. כמו שפירשתי, שיהיו הכל אָלין בה:
בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר:
ואם לא נטמאה האשה. בסתירה זו:
וטהרה הוא. ממקום אחר:
ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לְבָנִים:
או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא, לכך והעמיד את האשה:
ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר, חַבְתִּי במיתתה, נקי הוא מן העונש (ספרי כא). דבר אחר, מִשֶּׁיַשְׁקֶנָהּ תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה:
כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולהיזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף:
נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין:
להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים:
מיין ושכר. כתרגומו מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק, שהיין משכרכשהוא יָשָׁן:
וכל משרת. לשון צביעהבמים או בכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה, אין שורין דיו וסממנים (שבת יז:), נזיר ששָׁרה פִּתו ביין (נזיר לד:):
מחרצנים. הם הגרעינין:
זג. הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג:
קדש יהיה. הַשֵּׂעָר שלו, לגדל הפרע של שער ראשו:
פרע. נקוד פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שֵׂעָר. ופירוש של פרע גידול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות משלשים יום:
כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדושת הגוףמִלִּיטַמֵּא למתים:
בפתע. זה אונס:
פתאם. זה שוגג, ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרהשל פתאום:
וכי ימות מת עליו. באהל שהוא בו:
ביום טהרתו. ביום הזייתו, או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי שביעי יכול אפילו לא הִזָה, תלמוד לומר ביום טהרתו:
וביום השמיני יבא שתי תרים. להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן לִקְרֵבִין, וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה:
מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער עצמו מןהיין (תענית יא.):
וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו:
והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחילה:
והימים הראשנים יפלו. לא יעלו מן המנין:
יביא אתו. יביא את עצמו, וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז)את עצמם. כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו (ספרי לב):
ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים, כדין עולה ושלמים:
חלות בלולות, ורקיקי מצות. עשר מכל מין:
זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם:
את מנחתו ואת נסכו. של איל:
וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון, אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים, שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב):
אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוּד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשלה ולהניף לפני ה':
הזרע בשלה. לאחר שנתבשלה:
קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע, תרומה הןלכהן:
על חזה התנופה. מלבד חזה ושוקהראויים לו מכל שלמים, מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. לפי שהיו שלמי נזיר בכלל, ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע, הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק:
מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לְגַלֵּחַ על מאה עולות ועל מאהשלמים:
כפי נדרו אשר ידר כן יעשה. מוּסָף על תורת נזרו. על תורת הנזיר מוסף ולא יחסר. שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לְגַלֵּחַ על שלש בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידורכן יעשה:
אמור להם. כמו זָכוֹר שָׁמוֹרבלע"ז דִּישַׂנְ"טְ:שיהיו כולםשומעים (ספרי לט):
אמור. מָלֵא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם (במ"ר יא, ד):
יברכך. שיתברכו נכסיך:
וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים ליסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקדוש ברוך הוא הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:
יאר ה' פניו אליך. יַרְאֶה לך פנים שוחקות, פנים צהובות:
ויחנך. יתן לך חן:
ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו:
ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש:
ואני אברכם. לישראל, ואסכים עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם, לכהנים:
ויהי ביום כלות משה. כַּלוֹת [ס"א כלת] כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה:
כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' וגו' (תהלים קלב, א־ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד (מלכים־א יב, טז):
ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פֵרְקוֹ, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כָלו הקמותיו, וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הֻזוּ הַזָיה ראשונה, ובשביעיגֻלְּחוּ:
הם נשיאי המטת. שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר וַיֻּכּוּ שוטרי בני ישראל וגו' (שמות ה, יד):
הם העמדים על הפקדים. שעמדו עם משה ואהרןכְשֶּׁמָנוּ את ישראל, שנאמר ואתכם יהיו וגו' (לעיל א, ד):
שש עגלת צב. אין צב אלא מחופים, וכן וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים (ישעיה סו, כ), עגלות מכוסות קרויות צַבִּים. ויש שדורשין צב, לשון הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל (שמואל־ב, א, יט)שהם יפות:
ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לומפי המקום. אמר רבי נתן, מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דַיָם (שמות לו, ז), אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחושן, לכך התנדבו כאן תחילה:
כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל מִשֶׁל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים:
כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדושה, הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו:
ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נְשָׂאָם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו:
ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח. כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:
יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעותאיש יומו:
ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' כדאיתא בסדר עולם (פ"ז):
למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שֶּׁגָבָה משבטו והקריב, או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, מִשֶׁלוֹ הביא:
שניהם מלאים סלת. למנחתנדבה:
עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשרשקלי הקודש היה בה:
מלאה קטרת. לא מצינו קטורת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:
פר אחד. מיוחדשבעדרו:
שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קברהתהום וטומאת ספק:
הקריב נתנאל בן צוער. הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר, דַּיַּי שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו, אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסעות לדגליהם, לכך אמר הקרב את קרבנו והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הַקְרֵב לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקרב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שֵׁנִי לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים (דברי הימים־א יב, לג), ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וביסודו של רבי משה הדרשן מצאתי, אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער הִשִּׂיאָן עצה זו:
קערת כסף. מנין אותיותיו בגימטריא תתק"ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון:
שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' (בראשית ה, ג):
מזרק אחד כסף. בגימטריא תק"כ על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה (שם ו, ג)לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין:
שבעים שקל. כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו:
כף אחת. כנגד התורה שנִתנה מידו של הקדוש ברוך הוא:
עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות:
מלאה קטרת. גימטריא של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:
פר אחד. כנגד אברהם שנאמר בו ויקח בן בקר (שם יח, ז):
איל אחד. כנגד יצחק ויקח את האיל וגו' (שם כב, יג):
כבש אחד. כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ):
שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (שם לז, לא):
ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים:
אילם עתדים כבשים. שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה ונביאים וכתובים, שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד וחמשה הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של רבי משה הדרשן:
ביום השלישי נשיא וגו'. ביום השלישי היה הנשיאהמקריב לבני זבולון וכן כולם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני:
ביום המשח אתו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקיים אחרי המשח, שנמשח תחילה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר ביום משחו אותם(ויקרא ז, לו), למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אותו, ביום שנמשח הקריב:
קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבוולא אירע בהם פִּסּוּל:
שלשים ומאה הקערה האחת וגו'. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה ולא פירש באיזו שקל, לכך חזר ושנאה כאן, וְכָלַל בכולן כל כסף הכלים בשקל הקודש:
כל כסף הכלים וגו'. למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד, לא ריבה ולא מיעט:
כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהבומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו:
ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א, א)והוא חוץ לפרוכת, וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפורת (שמות כה, כב), בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:
וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל:
מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו:
וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות:
בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות:על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומיטיב (ספרי ח, ה):
אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה:
יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:
ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה:
וזה מעשה המנרה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:
מקשה. בַּטֶדִי"ץ בלע"ז לשון דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה, ו), עֶשֶׁתשל ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בְּכַשִׁיללפשט אֵבָרֶיהָ כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חבור:
עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים:כלומר גופה של מנורה כולה וכל התלוי בה:
עד ירכה. שהוא אבר גדול:
עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה, הכל מקשה, ודרך עַד לשמש בלשון זה, כמו מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת (שופטים טו, ה):
כמראה אשר הראה וגו'. כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו' (שמות כה, מ):
כן עשה את המנורה. מי שֶׁעֲשָׂאהּ. ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה (תנחומא ג):
קח את הלוים. קחםבדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:
הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה, מפני טמאי מתים שבהם:
והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שֶׁנִּתְּנוּ כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:
ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שכתוב ועשה את [וגו' ואת] האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה:
ופר שני. מה תלמוד לומר שני, לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת, ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים (ויקרא ד, ג), ואומר אני, שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאתעבודה זרה עם פר העולה:
והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:
והניף אהרן את הלוים תנופה. כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי:
נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר:
פטרת. פתיחת:
כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים:
ואתנה וגו'. חמש פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה (ג, ה):
ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם יגשו יהיה נגף:
ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. משה העמידן, ואהרן הניפן, וישראל סמכו את ידיהם:
כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהם, שאחד מהם לא עִכֵּב:
זאת אשר ללוים. שָׁנִים פוסלים בהם, ואין המומין פוסלים בהם:
מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר מבן שלשים שנה (לעיל ד, ג), הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שניםששוב אינו רואה (חולין כד.):
ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים וְלָשִׁיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עִם אֲחוֹהִי כתרגומו:
לשמר משמרת. לחנות סביב לאוהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:
בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהיא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זהבלבד:
במועדו. אף בשבת, במועדו, אף בטומאה:
ככל חקתיו. אלו מצות שבגופו, שה, תמים, זכר, בן שנה:
וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה, ולביעור חמץ (ס"א, מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ):
וידבר משה וגו'. מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר וידבר משה את מועדי ה' (ויקרא כג, מד), אלא כששמע פרשת מועדים מסיני אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:
לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום, ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מִנַיִן לו:
למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה, אמרו לו יִזָּרֵק הדם עלינו בכהנים טהוריםוְיֵּאָכֵל הבשר לטהורים, אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו לֵיאָמֵר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שֶׁתֵּאָמֵר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שם):
או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר, לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני, מצה וחמץ עמו בבית, ואין שֵׁם יום טוב, ואין אִסּוּר חמץ אלא עמו באכילתו:
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקת הפסח וכמשפט יעשה:
המשכן לאהל העדת. המשכן העשוי להיות אהלללוחות העדות:
יהיה על המשכן. כמו הֹוֶהעל המשכן, וכן כל לשון הפרשה:
העלות הענן. כתרגומו אִסְתַּלָּקוּת, וכן ונעלה הענן, ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן, ועלה הענן, שאין זה לשון סִלּוּק אלא צִמּוּחַ ועלייה, כמו הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם (מלכים־א יח, מד):
על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה' (להלן י, לה), ונסע דגל מחנה יהודה. זו בספרי (פד):
ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן היה מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נִפְרַשׂ עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (להלן י, לו), הוי אומר על פי ה' וביד משה:
ויש. כלומר ופעמים:
ימים מספר. ימים מועטים:
או ימים. שנה, כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט):
עשה לך. [שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר ויהי בישרון מלך (דברים לג, ה)]:אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר]:
למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם, ותקראם לֵאָסוֹף אליך, תקראם על ידי חצוצרות:
ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעותתתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקדוש ברוך הוא ועל פי משה ועל פי החצוצרות:
מקשה. מן הָעֶשֶׁת, תֵּעָשֶׂה בהַקָשַׁת הקורנס:
ותקעו בהן. בשתיהן, והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד:
ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים, ואף הם יעידתן אל פתח אהל מועד, ומגזרה שוה הוא בא בספרי (עג):
ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנותתקיעה תרועה ותקיעה, כך הוא נדרש בספרי (עג)מן המקראות היתרים:
ובהקהיל את הקהל וגו'. לפי שהוא אומר והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו', אף מסע המחנות בשתיהן, יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות, תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו', לומר שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, זו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה:
ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו:
על עלתיכם. בקרבן צבור הכתובמדבר:
אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון זה זכרונות, אני ה' אלהיכם, זה מלכיות וכו':
[בשנה השנית] בחדש השני. נמצאת אתה אומר שנים עשר חדש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שםולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה:
למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם, מי ראשון ומי אחרון:
במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן היה, ושם חנו ממסע זה:
והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה, נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה (לעיל ד, ה), ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, ונוסעין, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים:
נשאי המקדש. נושאי הדברים המקודשים:
והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררישהיו קודמים להם מסע שני דגלים, היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, והיו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש [ס"א המשכן], וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. וזהו משמעות המקרא, והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בֹּאָם של בני קהת (שם):
מאסף לכל המחנת. תלמוד ירושלמי (עירובין פ"ה ה"א). לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסיןהיה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתֵיבָה היו מהלכין, ומפיק לה מן כאשר יחנו כן יסעו (לעיל ב, יז). ואית דאמרי כקורה היו מהלכין, ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:
אלה מסעי. זהסדר מסעיהם:
ויסעו. ביום ההואנסעו:
חבב. הוא יתרושנאמר מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא), ומה תלמוד לומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח), מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, ושמות הרבה [ס"א ושני שמות] היו לו, יתרו על שם שֶׁיִּתֵּר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו':
נסעים אנחנו אל המקום. מיד, עד שלשה ימיםאנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת ליכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים, ומפני מה שִׁתֵּף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס:
אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נְכָסַיאם בשביל משפחתי:
אל נא תעזב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מֵחִבָּה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו:
כי על כן ידעת חנתנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת, על אשר ידעת חנותנו במדבר, וראית נסים וגבורות שנעשו לנו:
כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני (בראשית לח, כו), כי על כן עברתם (שם יח, ה), כי על כן באו (שם יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י):
והיית לנו לעינים. לשון עברכתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י, יט):
והיה הטוב ההוא וגו'. מה טובה הטיבו לו, אמרו, כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שֶׁיִּבָּנֶה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רֵכָב, שנאמר (שופטים א, טז)וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן משֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים וגו':
דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד:
וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמהובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:
וענן ה' עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם, ארבעה מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם, מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים:
מן המחנה. ממקום חנייתן:
ויהי בנסע הארן. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענותלפורענות וכו', כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז.):
קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשה ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר. במדרש תנחומא בויקהל (ז):
ויפצו איביך. המכונסין:
וינסו משנאיך. אלו הרודפים:
משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ (תהלים פג, ג), ומי הם, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (שם ד):
שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיה ל, טו):
רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפיםושתי רבבות:
ויהי העם כמתאננים. אין העםאלא רשעים, וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה (שמות יז, ד), ואומר הָעָם הַזֶּה הָרָע (ירמיה יג, י), וכשהם כשרים קרואים עמי שנאמר שלח עמי (שמות ח, טז), עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ (מיכה ו, ג):
כמתאננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ (שופטים יד, ד):
רע באזני ה'. תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט, אמרו אוי לנו כמה לבטנובדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך:
ויחר אפו. אני הייתי מתכוין לטובתכם, שֶׁתִּכָּנְסוּ לארץ מיד:
בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקציניםשבהם ובגדולים (ספרי פה):
ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות, היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:
והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים:
וישבו. גם בני ישראלויבכו עמהם:
מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' (שמות יב, לח), ואם תאמר אֲכָלוּם, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' (להלן לב, א), אלא שמבקשים עלילה:
אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות:
את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהם קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך וכו', כדאיתא בספרי (פז):
הקשאים. הם קוֹקוֹמְבְר"שׂ בלע"ז:
אבטחים. בּוֹדִיקְ"שְׂ:
החציר. כרישין פּוֹרִילְ"שׂ ותרגומו יָת בּוֹצִינַיָּא וכו':
אל המן עינינו. מָן בשחר מָן בערב:
והמן כזרע גד. מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקדוש ברוך הוא הִכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בָּנַי, והמן כך וכך הוא חשוב:
כזרע גד. עגול כגידאזרע קוֹלִיַינְדְרֵ"י:
הבדלח. שֵׁם אבן טובה קְרִיסְטַ"ל:
שטו. אין שייט אלא לשון טיול אִישְׂבְּנֵיֵי"ר, בלא עמל:
וטחנו ברחים וגו'. לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה, אלא משתנה היה טעמולנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:
בפרור. קדרה:
לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פירשו דונש, ודומה לו נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ (תהלים לב, ד), והלמ"ד יסוד, נֶהְפַּךְ לַחְלוּחִי בחרבוני קיץ, ורבותינו פירשוהו (ספרי פט)לשון שָׁדַיִם, אך אין ענין שדים אצל שמן, ואי אפשר לומר לשד השמן לשון וישמן ישורון (דברים לב, טו), שאם כן היה המ"ם נקוד קמץ [קטן] (ציר"ה)וטעמו למטה תחת המ"ם, עכשיו שהמ"ם נקוד פתח קטן (סגול) והטעם תחת השי"ן, לשון שֶׁמֶן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפת"ח קטן, מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד, לשון נוטריקון, לִישׁ שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלוס דמתרגם דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה:
בכה למשפחתיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם (ספרי צ):
כי תאמר אלי. שאתה אומר אלישאהו בחקיך, והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב, לד), ואומר ויצום אל בני ישראל (שם ו, יג), על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:
על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אתה אומר לילשאתם בחיקי:
ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה, כשהראהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם, על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שֶׁכִּינָה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים בתורהלכינוי ולתקון לשון:
אספה לי. הרי תשובה לתלונתךשאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז), אלא באש תבערה מתו, וראוים היו לכך מסיני, דכתיב ויחזו את האלהים (שם כד, יא), שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך, וזהו ויאכלו וישתו (שם), ולא רצה הקדוש ברוך הוא ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:
אשר ידעת כי הם וגו'. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר וַיֻּכּוּ שוטרי בני ישראל (שמות ה, יד), עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן:
ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקדוש ברוך הוא:
וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:
ודברתי עמך. ולא עמהם:
ואצלתי. כתרגומו וַאֲרַבֵּי, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא):
ושמתי עליהם. לְמַה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום:
ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בָּנַי שהם טרחנים וסרבנים:
ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:
התקדשו. הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג)וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה:
עד חדש ימים. זו בכשרים, שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי (צד). אבל במכילתא (ויסע פ"ג)שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו דִי תְקוֹצוּן בֵּיהּ, יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי, עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:
והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקיןאותו יותר ממה שקרבתם, ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי, שיש לשון שקורין לחרב זרא:
את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:
שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכואלא אותן שיצאו ממצרים:
הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי מספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו), ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים(להלן כ, י), אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (להלן יב, ז), יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שֶׁיֵּהָרְגוּ, ותהי אכילה זו מַסְפִּקָתָן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקדוש ברוך הוא ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קְצָרָה לפניהם אפילו שעה אֶחָת:
עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, אי אפשר לעמוד על הטפלמאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בִקַשְׁנוּ, ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן, אמר להם היד ה' תקצר הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וגו' הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו' (ספרי צה):
ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי (שם). ואונקלוס תרגם וְלָא פָסְקִין, שלא פסקה נבואה מהם:
וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:
והמה בכתבים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לִפְחוֹת משבטו זקן אחד, מה עשה, נטל ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חָלָק, וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע"ב, אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, ומי שעלה בידו זקן נתקדש, ומי שעלה בידו חָלָק אמר לו, המקום לא חפץ בך:
וירץ הנער. יש אומרים גרשוםבן משה היה:
כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כָּלִיםמאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:
המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הַקִנְאָתִי אתה מקנא:
לי. כמו בשבילי, כל לשון קנאה, אדם הנותן לב על הדבר, או לנקום או לעזור, אִנְפְרִינִימִינְ"טְ בלע"ז, אוחז בעובי המשא:
אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל:
(א,א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
(א, א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
(א, א) א בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא: רש"י:
בראשית. אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחילאת התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל,ומה טעם פתחבבראשית, משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לאשר ישר בעיניו, ברצונו נְתָנָהּ להם, וברצונו נטלה מהם וּנְתָנָהּ לנו:
בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלאדורשני, כמו שדרשוהו רבותינו (בראשית רבה א, ו)בשביל התורה שנקראת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיה ב, ג). ואם באת לפרשוכפשוטו כך פרשהו, בראשית בְּרִיאַת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו', ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות, כך היה לו לכתוב, בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו, כמו בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם (שם כו, א), ראשית ממלכתו (בראשית י, י), ראשית דגנך (דברים יח, ד), אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' כמו בְּרֵאשִׁית בְּרוֹא, ודומה לו תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ(הושע א, ב),כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ וגו'. ואם תאמר להורות בא שֶאֵלוּ תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי (איוב ג, י), ולא פירש מי הסוגר, וכמו יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק (ישעיה ח, ד), ולא פירש מי ישאנו, וכמו אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (עמוס ו, יב), ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיה מו, י), ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גילה המקרא (בסידור הקודמים והמאוחרים כלום) בריאת המים מתי היתה, הא למדת, שקדמו המים לארץ, ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
ברא אלהים. ולא נאמר בראה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:
(א,ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
(א, ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
(א, ב) ב וְאַרְעָא הֲוַת צָדְיָא וְרֵיקַנְיָא וַחֲשׁוֹכָא פָּרִישׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא: רש"י:
תהו ובהו. תהו לשון תָּמֵהַ ושממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה:
תהו. אַשְׂטוֹרְדִישׂוֹ"ן בלע"ז:
בהו . לשון ריקות וצדו:
על פני תהום . על פני המים שעל הארץ:
ורוח אלהים מרחפת. כסא הכבוד עומד באויר, ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הואובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן, אַקוֹבִטִי"ר בלע"ז:
(א,ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר:
(א, ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר:
(א, ג) ג וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא:
(א,ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
(א, ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
(א, ד) ד וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵשׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא: רש"י:
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה(חגיגה יב.), רָאָהוּ שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:
(א,ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
(א, ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
(א, ה) ה וּקְרָא יְיָ לִנְהוֹרָא יְמָמָא וְלַחֲשׁוֹכָא קְרָא לֵילְיָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹמָא חָד:רש"י:
יום אחד. לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים, שני, שלישי, רביעי, למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג, ח־ט):
(א,ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
(א, ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
(א, ו) ו וַאֲמַר יְיָ יְהִי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָּא וִיהִי מַפְרִישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא: רש"י:
יהי רקיע. יתחזק הרקיע, שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקָרְשוּ בשני מִגַּעֲרַת הקדוש ברוך הוא באומרו יהי רקיע, וזהו שנאמר עַמּוּדֵי שָׁמַיִםיְרוֹפָפוּ (איוב כו, יא), כל יום ראשון, ובשניוְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ, כאדם שמשתומם ועומד מִגְּעָרַת המאיים עליו:
בתוך המים. באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת, שהם תלויים במאמרו של מלך:
(א,ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן:
(א, ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן:
(א, ז) ז וַעֲבַד יְיָ יָת רְקִיעָא וְאַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא דִּי מִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵין מַיָּא דִּי מֵעַל לִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן: רש"י:
ויעש אלהים את הרקיע . תקנו על עמדו, והיא עשייתו, כמוועשתה את צפרניה (דברים כא, יב):
מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר, אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויין באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו וטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כָּפַל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת יום השני, ואחד לגמר מלאכת היום:
(א,ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
(א, ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
(א, ח) ח וּקְרָא יְיָ לִרְקִיעָא שְׁמַיָּא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תִּנְיָן:רש"י:
ויקרא אלהים לרקיע שמים. שָׂא מים, שָׁם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:
(א,ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן:
(א, ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן:
(א, ט) ט וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְּשׁוּן מַיָּא מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לַאֲתַר חָד וְתִתְחֲזֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן: רש"י:
יקוו המים. שְטוּחִין היו על פני כל הארץ, והֵקווּם באוקינוס הוא הים הגדול שבכל הַיַמִים:
(א,י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, י) י וּקְרָא יְיָ לְיַבֶּשְׁתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְּנִישׁוּת מַיָּא קְרָא יַמְמֵי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב: רש"י:
קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה מן הים באספמיא:
(א,יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
(א, יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
(א, יא) יא וַאֲמַר יְיָ תַּדְאֵית אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע אִילַן פֵּירִין עָבֵד פֵּירִין לִזְנֵהּ דִּי בַר זַרְעֵהּ בֵּיהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן: רש"י:
תדשא הארץ דשא עשב . לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שֶׁמִינֵי דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון לַמְדַבֵר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מִתְמַלֵאת בדשאים:
תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים, בלשון לע"ז נקרא דשא ארברי"ץ, כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:
מזריע זרע . שיגדל בו זרע לזרוע ממנו במקום אחר:
עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:
אשר זרעו בו. הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומחכשנוטעים אותן:
(א,יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, יב) יב וְאַפֵּקַת אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילַן עָבֵד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵהּ בֵּיהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב: רש"י:
ותוצא הארץ וגו'. אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחומר בעצמן, כדמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס.):
(א,יג) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
(א, יג) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
(א, יג) יג וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תְּלִיתָאִי:
(א,יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
(א, יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
(א, יד) יד וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִשְּׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִמְנֵי בְהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין: רש"י:
יהי מארת וגו'. מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם לְהִתָּלוֹת ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה:
יהי מארת. חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מְאֵרה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו, ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות:
להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת (נ"א בו') ימי בראשית, שִמְשוּ האור והחושך הראשונים שניהם יחד, בין ביום ובין בלילה:
והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ וגו' (ירמיה י, ב), בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא, אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות:
ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה:
ולימים. שִׁמּוּשׁ החמה חצי יום וְשִׁמּוּשׁ הלבנה חציו הרי יום שלם:
ושנים. לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום), יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם, והיא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון:
(א,טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
(א, טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
(א, טו) טו וִיהוֹן לִנְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן: רש"י:
והיו למאורות. עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:
(א,טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
(א, טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
(א, טז) טז וַעֲבַד יְיָ יָת תְּרֵין נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא יָת נְהוֹרָא רַבָּא לְמִשְׁלַט בִּימָמָא וְיָת נְהוֹרָא זְעֵרָא לְמִשְׁלַט בְּלֵילְיָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא: רש"י:
המאורות הגדולים. שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה, על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:
ואת הכוכבים. על ידישמיעט את הלבנה, הִרְבָּה צבאיה להפיס דעתה:
(א,יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ:
(א, יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ:
(א, יז) יז וִיהַב יָתְהוֹן יְיָ בִּרְקִיעָא דִשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא:
(א,יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, יח) יח וּלְמִשְׁלַט בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:
(א,יט) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:
(א, יט) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:
(א, יט) יט וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם רְבִיעָאִי:
(א,כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
(א, כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
(א, כ) כ וַאֲמַר יְיָ יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵשׁ נַפְשָׁא חַיְתָא וְעוֹפָא יְפָרַח עַל אַרְעָא עַל אַפֵּי רְקִיעָא דִשְׁמַיָּא: רש"י:
נפש חיה. שיהא בה חִיוּת:
שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמָלִיםוחִיפוּשִׁים ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכל הדגים:
(א,כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, כא) כא וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּרְחִשָׁא דִּי אַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב: רש"י:
התנינם. דגים גדולים שֶׁבַיָם. ובדברי אגדה (בבא בתרא עד:)הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב:
נפש החיה. נפש שיש בה חִיוּת:
(א,כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
(א, כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
(א, כב) כב וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא: רש"י:
ויברך אותם. לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם, הוצרכו לברכה, ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן, שלא יהיה הוא בכלל:
פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות:
ורבו. אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מולידהרבה:
(א,כג) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
(א, כג) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
(א, כג) כג וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם חֲמִישָׁאִי:
(א,כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן:
(א, כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן:
(א, כד) כד וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵשׁ וְחֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן: רש"י:
תוצא הארץ. הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשוןולא הוצרכו אלא להוציאם:
נפש חיה. שיש בה חִיוּת:
ורמש. הם שרצים, שהם נמוכים וְרוֹמשִׂים על הארץ ונראים כאילו נגררים, שאין הִלוּכָן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמוברי"ש:
(א,כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
(א, כה) כה וַעֲבַד יְיָ יָת חֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וְיָת בְּעִירָא לִזְנַהּ וְיָת כָּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב: רש"י:
ויעש. תקנםבצביונם בתיקונןובקומתן:
(א,כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־ הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
(א, כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־ הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
(א, כו) כו וַאֲמַר יְיָ נַעֲבִיד אֱנָשָׁא בְּצַלְמָנָא כִּדְמוּתָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָּא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא: רש"י:
נעשה אדם. עַנְוְתָנוּתוֹ של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב, שאמר לו מיכה רָאִיתִי אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְׂמֹאלוֹ (מלכים־א כב, יט), וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לִזְכוּת ואלו משמאילים לחובה, וכן בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָאוּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָּא (דניאל ד, יד), אף כאן בפמליא שלו נטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית:אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מִלְּלַמֵּד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב אעשה אדם, לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו, ויברא אלהים את האדם, ולא כתיב וַיִּבְרְאוּ:
בצלמנו . בדפוס שלנו:
כדמותנו. להבין ולהשכיל:
וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רידויולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:
(א,כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(א, כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(א, כז) כז וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵיהּ בְּצֵלַם אֱלָהִין בְּרָא יָתֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָא יָתְהוֹן: רש"י:
ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה (תהלים קלט, ה), נעשה בחותם, כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוני"ץ בלע"ז, וכן הוא אומר תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם (איוב לח, יד):
בצלם אלהים ברא אותו. פירש לך, שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא:
זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו' (בראשית ב, כא), במדרש אגדהשבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה ואחר כך חלקן, ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר:
(א,כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ:
(א, כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ:
(א, כח) כח וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלָהּ וּשְׁלוּטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרָחֵשָׁא עַל אַרְעָא: רש"י:
וכבשה. חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה, שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך, שהאיש שדרכולכבוש, מצווה על פריה ורביה, ולא האשה:
(א,כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(א, כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(א, כט) כט וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יָת כָּל עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע דִּי עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְיָת כָּל אִילָנָא דִּי בֵיהּ פֵּירֵי אִילָנָא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרָע לְכוֹן יְהֵא לְמֵיכָל: רש"י:
לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ. הִשְוָה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריהולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו', כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:
(א,ל) וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־ הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן:
(א, ל) וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־ הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן:
(א, ל) ל וּלְכָל חֵוַת אַרְעָא וּלְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָּא וּלְכֹל דְּרָחִישׁ עַל אַרְעָא דִּי בֵיהּ נַפְשָׁא חַיְתָא יָת כָּל יְרוֹק עִסְבָּא לְמֵיכָל וַהֲוָה כֵן:
(א,לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:
(א, לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:
(א, לא) לא וַחֲזָא יְיָ יָת כָּל דִּי עֲבַד וְהָא תַקִּין לַחֲדָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם שְׁתִיתָאִי:רש"י:
יום הששי. הוסיף ה' בששי, בגְמַר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי, כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה:
(ב,א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם:
(ב, א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם:
(ב, א) א וְאִשְׁתַּכְלָלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן:
(ב,ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ב, ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ב, ב) ב וְשֵׁיצֵי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִדְתֵּיהּ דִּי עֲבָד וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִדְתֵּיהּ דִּי עֲבָד: רש"י:
ויכל אלהים ביום השביעי. רבי שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערהונראה כאילו כִּלָּה בו ביום. דבר אחר, מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:
(ב,ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:
(ב, ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:
(ב, ג) ג וּבָרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדִּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵיהּ נַח מִכָּל עֲבִדְתֵּיהּ דִּי בְרָא יְיָ לְמֶעְבַּד:רש"י:
ויברך ויקדש. ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד להם עומר לגלגולת, ובששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא כתוב על שם העתיד:
אשר ברא אלהים לעשות .המלאכה שהיתה ראויה לֵעָשׂוֹת בשבת, כָּפַל וַעֲשָׂאָהּ בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא, ט):
(ב,ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ * בְּהִ בָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ב, ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ * בְּהִ בָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ב, ד) ד אִלֵּין תּוּלְדַת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא: רש"י:
אלה. האמוריםלמעלה:
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. ללמדך שכולםנבראו ביום ראשון. דבר אחר בהבראם, בה' בְּרָאָם, שנאמר בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד)בב' אותיות אלו של השם, יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א רמז שֶׁיֵּרְדוּ הרשעים למטה לראות שָׁחַתכה"א זאת שסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה לרדת דרך שם. (ס"א רמז כמו שה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו"ד, לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים כמו י' שהיא קטנה באותיות):
(ב,ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה:
(ב, ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה:
(ב, ה) ה וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווּ בְאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְחַקְלָא עַד לָא צְמָח אֲרֵי לָא אָחִית מִטְרָא יְיָ אֱלֹהִים עַל אַרְעָא וְאֶנַּשׁ לֵית לְמִפְלַח יָת אַדְמְתָא: רש"י:
טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לאהוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר כי טרם תיראון (שמות ט, ל), עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם:
וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח, ובג' שכתוב ותוצא הארץ, לא יצאו, אלא על פתח קרקע עמדו עד יום ששי, ולמה,
כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אַיִן לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם , התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
ה' אלהים. ה' הוא שמו, אלהים, שהוא שופט ושליט על כל העולם, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים:
(ב,ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ב, ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ב, ו) ו וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא וְאַשְׁקֵי יָת כָּל אַפֵּי אַדְמְתָא: רש"י:
ואד יעלה. לענין ברייתושל אדם העלה את התהום, והשקה העננים לשרות העפר, ונברא אדם, כְּגַבָּל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה, ואחר כך וייצר:
(ב,ז) וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ב, ז) וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ב, ז) ז וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא: רש"י:
וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן:
עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כ), אמר הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד:
ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד:
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור:
(ב,ח) וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ב, ח) וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ב, ח) ח וּנְצִיב יְיָ אֱלֹהִים גִּינְתָא בְעֵדֶן מִלְּקַדְמִין וְאַשְׁרֵי תַמָּן יָת אָדָם דִּי בְרָא: רש"י:
מקדם. במזרחושל עדן נטע את הגן, ואם תאמר הרי כבר נאמר ויברא את האדם וגו', ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם, זהו כלל, סָתַם בריאתו מהיכן וְסָתַם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו', ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, וַיַפֵל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, כדי לפרש וַיָּבֵא אל האדם לקרות שֵם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:
(ב,ט) וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
(ב, ט) וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
(ב, ט) ט וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילָן דִּמְרַגֵּג לְמֶחֱזֵי וְטַב לְמֵיכַל וְאִילַן דְחַיֵּי בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא וְאִילָן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ: רש"י:
ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר:
בתוך הגן. באמצע הגן:
(ב,י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
(ב, י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
(ב, י) י וְנַהֲרָא הֲוָה נָפִיק מֵעֵדֶן לְאַשְׁקָאָה יָת גִּינְתָא וּמִתַּמָּן מִתְפְּרֵשׁ וַהֲוֵי לְאַרְבְּעָה רֵישֵׁי נַהֲרִין:
(ב,יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב:
(ב, יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב:
(ב, יא) יא שׁוּם חָד פִּישׁוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אֲרַע דַחֲוִילָה דִּי תַמָּן דַּהֲבָא: רש"י:
פישון. הוא נילוס נהר מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו (חבקוק א, ח). דבר אחר פישון, שהוא מְגַדֵּל פשתן, שנאמר אצל מצרים וּבשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים (ישעיה יט, ט):
(ב,יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:
(ב, יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:
(ב, יב) יב וְדַהֲבָא דְּאַרְעָא הַהִיא טָב תַּמָן בְּדָלְחָא וְאַבְנֵי בוּרְלָא:
(ב,יג) וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ:
(ב, יג) וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ:
(ב, יג) יג וְשׁוּם נַהֲרָא תִנְיָנָא גִּיחוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אַרְעָא דְכוּשׁ: רש"י:
גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו וכי יגח (שמות כא, כח), שמנגח והולך והומה:
(ב,יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(ב, יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(ב, יד) יד וְשׁוּם נַהֲרָא תְּלִיתָאָה דִּיגְלַת הוּא מְהַלֵּךְ לְמַדִּנְחָא דְאַתּוּר וְנַהֲרָא רְבִיעָאָה הוּא פְרָת: רש"י:
חדקל. שמימיו חדין וקלין:
פרת. שמימיו פרין ורבין, ומברין את האדם:
כוש ואשור. עדיין לא היו, וכתב המקרא על שם העתיד:
קדמת אשור. למזרחהשל אשור:
הוא פרת. החשוב על כולם, הנזכרעל שם ארץ ישראל:
(ב,טו) וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
(ב, טו) וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
(ב, טו) טו וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרֵיהּ בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְּרַהּ: רש"י:
ויקח. לקחובדברים נאים, ופתהו ליכנס:
(ב,טז) וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(ב, טז) וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(ב, טז) טז וּפַקִּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא מֵיכַל תֵּיכוּל:
(ב,יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
(ב, יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
(ב, יז) יז וּמֵאִילָן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכוּל מִנֵּיהּ מֵימַת תְּמוּת:
(ב,יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(ב, יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(ב, יח) יח וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תַקִּין דְיֶהֱוֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵד לֵיהּ סְמַךְ לְקִבְלֵיהּ: רש"י:
לא טוב היות וגו'. שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג:
עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם:
(ב,יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(ב, יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(ב, יט) יט וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חֵוַת בְּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְתֵי לְוַת אָדָם לְמֶחֱזֵי מַה יִקְרֵי לֵיהּ וְכֹל דִּי הֲוָה קָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵיהּ: רש"י:
ויצר וגו' מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו, רקק גרביל"א בלע"ז, לפי שאמר למעלה שמן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ועוד למדך כאן, שבשעת יצירתן, מיד בו ביום, הביאם אל האדם לקרות להם שֵם. ובדברי אגדה (ב"ר יז, ד)יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ, יט), שכָבשן תחת ידו של אדם:
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'. סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שֵם, הוא שמו לעולם:
(ב,כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(ב, כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(ב, כ) כ וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִשְׁמַיָּא וּלְכֹל חֵוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סְמַךְ לְקִבְלֵיהּ:
(ב,כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(ב, כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(ב, כא) כא וּרְמָא יְיָ אֱלֹהִים שִׁנְתָא עַל אָדָם וּדְמֵךְ וְנָסִיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמְלֵי בִשְׂרָא תְּחוֹתַהּ:
(ב,כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם:
(ב, כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם:
(ב, כב) כב וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יָת עִלְעָא דִּנְסִיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא וְאַיְתַהּ לְוַת אָדָם: רש"י:
ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יַכְבִּיד משאו על קירותיו:
ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה. להיות אשה, כמו וַיַעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד (שופטים ח, כז), להיות אפוד:
(ב,כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת:
(ב, כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת:
(ב, כג) כג וַאֲמַר הָאָדָם הֲדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלָהּ נְסִיבָא דָא: רש"י:
זאת הפעם. מלמדשבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה:
לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'. לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש:
(ב,כד) עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
(ב, כד) עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
(ב, כד) כד עַל כֵּן יִשְׁבּוֹק גְּבַר בֵּית מִשְׁכְּבֵי אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ וְיִדְבַּק בְּאִתְּתֵיהּ וִיהוֹן לְבִסְרָא חָד: רש"י:
על כן יעזב איש. רוח הקודש אומרת כן, לאסור עריות על בני נח:
לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:
(ב,כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:
(ב, כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:
(ב, כה) כה וַהֲווֹ תַרְוֵיהוֹן עַרְטִילָאִין אָדָם וְאִתְּתֵיהּ וְלָא מִתְכַּלְּמִין: רש"י:
ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנִתְּנָה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ, ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע:
(ג,א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ג, א) א וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים מִכֹּל חֵוַת בְּרָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא בְּקוּשְׁטָא אֲרֵי אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא: רש"י:
והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש לעין כל, ונתאוה לה:
ערום מכל. לפי ערמתו וגדולתו היתה מַפַּלְתּוֹ, ערום מכל ארור מכל:
אף כי אמר וגו'. שמאאמר לכם לא תאכלו מכל וגו', ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הִרְבָה עליה דברים, כדי שתשיבנו ויבא לְדַבֵּר באותו העץ:
(ג,ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל:
(ג, ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל:
(ג, ב) ב וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְחִוְיָא מִפֵּירֵי אִילַן גִּינְתָא נֵיכוּל:
(ג,ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן:
(ג, ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן:
(ג, ג) ג וּמִפֵּירֵי אִילָנָא דִּי בִמְצִיעוּת גִּינְתָא אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִנֵּיהּ וְלָא תְקַרְבוּן בֵּיהּ דִּילְמָא תְּמוּתוּן: רש"י:
ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו (משלי ל, ו):
(ג,ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן:
(ג, ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן:
(ג, ד) ד וַאֲמַר חִוְיָא לְאִתְּתָא לָא מְמָת תְּמוּתוּן: רש"י:
לא מות תמותון. דְּחָפָהּ עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:
(ג,ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ג, ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ג, ה) ה אֲרֵי גְּלֵי קֳדָם יְיָ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכְלוּן מִנֵּיהּ וְיִתְפַּתְּחַן עֵינֵיכוֹן וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ: רש"י:
כי יודע. כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם:
והייתם כאלהים. יוצרי עולמות:
(ג,ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ג, ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ג, ו) ו וַחֲזַת אִתְּתָא אֲרֵי טַב אִילָן לְמֵיכָל וַאֲרֵי אַסוּ הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵיהּ וּנְסִיבַת מֵאִבֵּיהּ וַאֲכָלַת וִיהָבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמָּהּ וַאֲכָל: רש"י:
ותרא האשה. ראתה דבריושל נחשוהנאו לה וְהֶאֱמִינַתּוּ:
כי טוב העץ. להיות כאלהים:
וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם:
ונחמד העץ להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע:
ותתן גם לאישה. שלא תמות היא ויחיה הואוישא אחרת:
גם. לרבות בהמהוחיה:
(ג,ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
(ג, ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
(ג, ז) ז וְאִתְפַּתָּחָא עֵינֵי תַרְוֵיהוֹן וִידָעוּ אֲרֵי עַרְטִילָאִין אִינוּן וְחַטִּיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תְאֵנִין וַעֲבָדוּ לְהוֹן זְרָזִין: רש"י:
ותפקחנה וגו'. לענין החכמה דיבר הכתוב, ולא לענין רְאִיָה ממש, וסוף המקרא מוכיח:
וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה:
עלה תאנה. הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מליטול עַלֵּיהֶם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא (וירא פי"ד):
(ג,ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
(ג, ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
(ג, ח) ח וּשְׁמָעוּ יָת קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלֹהִים מְהַלֵּךְ בְּגִינְתָא לִמְנַח יוֹמָא וְאִיטַּמַּר אָדָם וְאִתְּתֵהּ מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים בְּגוֹ אִילַן גִינְתָא: רש"י:
וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו:מה שמעו, שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן:
לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם (ס"א לשם), וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב והם סרחו בעשירית:
(ג,ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
(ג, ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
(ג, ט) ט וּקְרָא יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וַאֲמַר לֵיהּ אָן אָתְּ: רש"י:
איכה. יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך (בראשית ד, ט), וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך (במדבר כב, ט), ליכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיהו בשלוחי מְרוֹדַךְ בַּלְאֲדָן (ישעיה לט, א):
(ג,י) וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(ג, י) וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(ג, י) י וַאֲמַר יָת קַל מֵימְרָךְ שַׁמְעִית בְּגִינְתָא וּדְחֵילִית אֲרֵי עַרְטִילַאי אֲנָא וְאִיטַמָּרִית:
(ג,יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
(ג, יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
(ג, יא) יא וַאֲמַר מָן חַוִּי לָךְ אֲרֵי עַרְטִילַאי אָתְּ הֲמִן אִילָנָא דִּי פַקֶּדְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל מִנֵּיהּ אֲכָלְתְּ: רש"י:
מי הגיד לך. מאין לך לדעת מה בֹּשֶת יש בעומדערום:
המן העץ. בתמיה:
(ג,יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל:
(ג, יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל:
(ג, יב) יב וַאֲמַר הָאָדָם אִתְּתָא דִּי יְהַבְתָּ עִמִּי הִיא יַהֲבַת לִי מִן אִילָנָא וַאֲכָלִית: רש"י:
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה:
(ג,יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:
(ג, יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:
(ג, יג) יג וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְאִתְּתָא מַה דָּא עַבְדָת וַאֲמָרַת אִתְּתָא חִוְיָא אַטְעֲיָנִי וַאֲכָלִית: רש"י:
השיאני. הטעני, כמו אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ (דברי הימים־ב לב, טו):
(ג,יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ:
(ג, יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ:
(ג, יד) יד וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדְתְּ דָּא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חֵוַת בָּרָא עַל מְעָךְ תֵּיזִיל וְעַפְרָא תֵיכוּל כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ: רש"י:
כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (ח.), ללמד שימי עיבורו של נחש שבעשנים:
על גחונך תלך. רגלים היו לוונקצצו:
(ג,טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
(ג, טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
(ג, טו) טו וּדְבָבוּ אֶשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבֵין אִתְּתָא וּבֵין בְּנָךְ וּבֵין בְנָהָא הוּא יְהֵי דְּכִיר לָךְ מַה דִּי עֲבַדְתָּ לֵיהּ מִלְּקַדְמִין וְאַתְּ תְּהֵא נָטִיר לֵיהּ לְסוֹפָא: רש"י:
ואיבה אשית. אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית:
ישופך. יכתתך, כמו וָאֶכֹּת אֹתוֹ (דברים ט, כא), ותרגומו וְשָׁפִית יָתֵהּ:
ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה, ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו, כמו נָשַׁף בָּהֶם (ישעיה מ, כד), כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשוןנופל על הלשון, כתב לשון נשיפה בשניהם:
(ג,טז) אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ:
(ג, טז) אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ:
(ג, טז) טז לְאִתְּתָא אֲמַר אַסְגָּאָה אַסְגֵּי צַעֲרַיְכִי וְעִדּוּיַיְכִי בִּצְעַר תְּלִידִי בְנִין וּלְּוַת בַּעְלִךְ תְּהֵא תְאוּבְתִּיךְ וְהוּא יִשְׁלָט בִּיךְ: רש"י:
עצבונך. זה צער גידול בנים:
והרונך. זה צער העבור:
בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה:
ואל אישך תשוקתך. לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולאמִמֵּךְ:
תשוקתך. תאותך, כמו וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה (ישעיה כט, ח):
(ג,יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(ג, יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(ג, יז) יז וּלְאָדָם אֲמַר אֲרֵי קַבֵּילְתָּ לְמֵימַר אִתְּתָךְ וַאֲכַלְתָּ מִן אִילָנָא דִּי פַקִּידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵּיהּ לִיטָא אַרְעָא בְּדִילָךְ בַּעֲמַל תִּיכְלִינָהּ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ: רש"י:
ארורה האדמה בעבורך. תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדים שינק מהם:
(ג,יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
(ג, יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
(ג, יח) יח וְכוּבִין וְאַטְדִּין תַּצְמַח לָךְ וְתֵיכוּל יָת עִסְבָּא דְחַקְלָא: רש"י:
וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ, כשתזרענה מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידיתיקון:
ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו', אלא מה אמור כאן בראש הענין, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עִשְׂבֵי השדה, ועל כרחך תאכלם:
(ג,יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב:
(ג, יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב:
(ג, יט) יט בְּזִעֲתָא דְאַפָּךְ תֵּיכוּל לַחְמָא עַד דְּתִיתוּב לְאַרְעָא דְּמִנַּהּ אִתְבְּרֵיתָא אֲרֵי עַפְרָא אַתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב: רש"י:
בזעת אפיך. לאחר שתטרח בוהרבה:
(ג,כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי:
(ג, כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי:
(ג, כ) כ וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִתְּתֵיהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוַת אִמָּא דְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא: רש"י:
ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק, אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך, שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש, נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:
חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מֶה הֹוֶה לָאָדָם (קהלת ב, כב)בלשון היה:
(ג,כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
(ג, כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
(ג, כא) כא וַעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ לְבוּשִׁין דִּיקַר עַל מְשַׁךְ בִּשְׂרֵיהוֹן וְאַלְבִּישִׁנּוּן:רש"י:
כתנות עור. יש דברי אגדה אומריםחלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם, ועשה להם כֻּתָּנוֹת ממנו:
(ג,כב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
(ג, כב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
(ג, כב) כב וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידִי בְּעַלְמָא מִנֵּיהּ לְמִידַע טַב וּבִישׁ וּכְעַן דִּילְמָא יוֹשִׁיט יְדֵיהּ וְיִסַּב אַף מֵאִילַן חַיָּיא וְיֵכוּל וִיחֵי לְעָלָם: רש"י:
היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה ובחיה:
ועתה פן ישלח ידו וגו'. ומשיחיה לעולם, הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו, ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו:
(ג,כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
(ג, כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
(ג, כג) כג וְשַׁלְּחֵיהּ יְיָ אֱלֹהִים מִגִּינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלַח יַת אַדְמְתָא דְּאִיתְבְּרֵי מִתַּמָּן:
(ג,כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
(ג, כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
(ג, כד) כד וְתָרִיךְ יָת אָדָם וְאַשְׁרֵי מִלְּקַדְמִין לְגִינְתָא דְעֵדֶן יָת כְּרוּבַיָּא וְיָת שְׁנַן חַרְבָּא דְּמִתְהַפְּכָא לְמֵיטַר יָת אוֹרַח אִילַן חַיָּיא: רש"י:
מקדם לגן עדן. במזרחושל גן עדן, חוץ לגן:
את הכרובים. מלאכי חבלה:
החרב המתהפכת. ולהלהט לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום להט שְׁנַן, כמו שלף שננא ובלשון לע"ז לַמְ"א (בְּרַנְטְ). ומדרשי אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו:
(ד,א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהֹוָה:
(ד, א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהֹוָה:
(ד, א) א וְאָדָם יְדַע יָת חַוָּה אִתְּתֵיהּ וְעַדִּיאַת וִילִידַת יָת קַיִן וַאֲמַרַת קָנִיתִי גַבְרָא מִן קֳדָם יְיָ: רש"י:
והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם, נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:
קין. על שם קניתי:
את ה'. (כמו) עם ה', כשברא אותי ואת אישי, הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו:
את קין את אחיו את הבל. ג' אתים רבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים, לכך נאמרותוסף:
(ד,ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
(ד, ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
(ד, ב) ב וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוּהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה גְבַר פָּלַח בְּאַרְעָא: רש"י:
רועה צאן. לפי שנתקללה האדמה, פירש לו מעבודתה:
(ד,ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהֹוָה:
(ד, ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהֹוָה:
(ד, ג) ג וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְאַרְעָא תִּקְרוּבְתָּא קֳדָם יְיָ: רש"י:
מפרי האדמה. מן הגרוע. ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה. (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר):
(ד,ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ:
(ד, ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ:
(ד, ד) ד וְהֶבֶל אַיְתֵי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנֵהּ וּמִשַּׁמִּנְהוֹן וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְקוּרְבָּנֵהּ: רש"י:
וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן וְאַל יִשְׁעוּ (שמות ה, ט), לא יפנו. וכן שְׁעֵה מֵעָלָיו (איוב יד, ו), פנה מעליו:ירדה אשוְלִחַכָה מנחתו:
(ד,ה) וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
(ד, ה) וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
(ד, ה) ה וּבְקַיִן וּבְקוּרְבָּנֵהּ לָא הֲוַת רַעֲוָא וּתְקֵף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי:
(ד,ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:
(ד, ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:
(ד, ו) ו וַאֲמַר יְיָ לְקָיִן לְמָא תְּקִיף לָךְ וּלְמָא אִתְכְּבִישׁוּ אַפָּיךְ:
(ד,ז) הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ:
(ד, ז) הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ:
(ד, ז) ז הֲלָא אִם תּוֹטֵיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵק לָךְ וְאִם לָא תוֹטֵיב עוֹבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְּאָךְ נְטִיר דְעָתִיד לְאִתְפָּרְעָא מִנָּךְ אִם לָא תְתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵק לָךְ: רש"י:
הלא אם תיטיב. כתרגומו פירושו:
לפתח חטאת רובץ. לפתח קברך חטאתך שָמוּר:
ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך:
ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו:
(ד,ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:
(ד, ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:
(ד, ח) ח וַאֲמַר קַיִן לְהֶבֶל אֲחוּהִי וַהֲוָה בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּחַקְלָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אַחוֹהִי וְקַטְלֵהּ: רש"י:
ויאמר קין אל הבל. נכנס עמו בדברי ריב ומצה, להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא:
(ד,ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:
(ד, ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:
(ד, ט) ט וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעְנָא הֲנָטֵר אָחִי אֲנָא: רש"י:
אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך:
לא ידעתי. נעשה כגונב דעת העליונה:
השומר אחי. לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פתח:
(ד,י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־ הָאֲדָמָה:
(ד, י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־ הָאֲדָמָה:
(ד, י) י וַאֲמַר מֶה עֲבָדְתָּא קַל דַּם זַרְעִין דַּעֲתִידִין לְמֵיפַּק מִן אָחוּךְ קָבְלִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא: רש"י:
דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה:
מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כברבַּעֲוֺנָהּ, וגם בזו הוסיפה לחטוא:
(ד,יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:
(ד, יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:
(ד, יא) יא וּכְעַן לִיט אָתְּ מִן אַדְמָתָא דִּפְתַחַת יָת פּוּמַהּ וְקַבִּילַת יָת דְּמֵי אָחוּךְ מִן יְדָךְ: רש"י:
אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה:
(ד,יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(ד, יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(ד, יב) יב אֲרֵי תִפְלַח יַת אַדְמָתָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חֵילַהּ לָךְ מִטַּלְטֵל וְגָלֵי תְּהֵא בְאַרְעָא: רש"י:
נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד:
(ד,יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשׂוֹא:
(ד, יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשׂוֹא:
(ד, יג) יג וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבָּק: רש"י:
גדול עוני מנשוא. בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לְךָ לטעון:
(ד,יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:
(ד, יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:
(ד, יד) יד הָא תָרִיכְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵין מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא וּמִן קֳדָמָךְ לֵית אֶפְשָׁר לְאִטַּמָּרָא וָאֱהִי מִטַּלְטַל וְגָלֵי בְּאַרְעָא וִיהֵי כָל דְּיִשְׁכְּחִנָנִי יִקְטְלִינָנִי:
(ד,טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ:
(ד, טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ:
(ד, טו) טו וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ בְּכֵן כָּל דְּיִקְטוֹל קַיִן לְשַׁבְעָא דָרִין יִתְפְּרַע מִנֵּיהּ וְשַׁוִּי יְיָ לְקַיִן אָתָא בְּדִיל דְּלָא לְמִקְטַל יָתֵיהּ כָּל דְיִשְׁכְּחִנֵיהּ: רש"י:
לכן כל הורג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזוולא פירשו, לכן כל הורג קין, לשון גְּעָרָה, כה יֵעָשֶׂה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו:
שבעתים יוקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבלמקין, הא למדנו שתחלת המקרא לשון גערה היא, שלא תהא בריה מַזִּיקָתוֹ. וכיוצא בו וַיֹּאמֶר דָּוִד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר (שמואל־ב ה, ח), ולא פירש מה יֵעָשֶׂה לו, אבל דבר הכתוב ברמז, כל מכה יבוסי ויגע בצנור ויקרב אל השער ויכבשנו, וְאֶת הָעִוְרִים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העִוֵר והפִּסֵחַ לֹא יָבֹא אֶל תּוֹך הַבָּיִת, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קִצֵּר דבריו, ובדברי הימים (א, יא, ו)פירש יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר:
וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמובמצחו (ס"א דבר אחר כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר, עד עכשיו היה פחדי על כל החיות, כמו שכתוב ומוראכם וגו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל):
(ד,טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־נוֹד קִדְמַת־עֵדֶן:
(ד, טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־נוֹד קִדְמַת־עֵדֶן:
(ד, טז) טז וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתִיב בְּאַרְעָא גָּלֵי וּמִטַּלְטַל דַּהֲוַת עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְקַדְמִין בְּגִינְתָא דְעֵדֶן: רש"י:
ויצא קין. יצא בהכנעהכגונב דעת העליונה:
בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם:
קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם, ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אָז יַבְדִּיל משֶׁה וגו' מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ (דברים ד, מא). דבר אחר בארץ נוד, כל מקום שהיה הולך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו, והבריות אומרים סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו:
(ד,יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:
(ד, יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:
(ד, יז) יז וִידַע קַיִן יָת אִתְּתֵיהּ וְעַדִּיאַת וִילִידַת יָת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵיהּ חֲנוֹךְ: רש"י:
ויהי. קין בונה עיר, ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך:
(ד,יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת־עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת־מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת־מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת־לָמֶךְ:
(ד, יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת־עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת־מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת־מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת־לָמֶךְ:
(ד, יח) יח וְאִתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יָת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יָת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל אוֹלִיד יָת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יָת לָמֶךְ: רש"י:
ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד, ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה נישטר"א בלע"ז, וזריעת תולדות האיש אניינדרי"ר בלע"ז, כשהוא אומר הוליד בלשון הִפְעִיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, כשהוא אומר ילד, מדבר בזריעת האיש, והוא בלע"ז אניידרי"ר:
(ד,יט) וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:
(ד, יט) וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:
(ד, יט) יט וּנְסִיב לֵיהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָּה: רש"י:
ויקח לו למך. לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקדוש ברוך הוא הבטחתו, שאמר שבעתים יוקם קין, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו':
שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש מַשְׁקָהּ כוס של עקרין כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא)רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב כמו שמפורש באגדת חלק:
עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו, עדה תרגום של סורה:
צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג, ב):
(ד,כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת־יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:
(ד, כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת־יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:
(ד, כ) כ וִילֵידַת עָדָה יָת יָבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּיַתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר: רש"י:
אבי יושב אוהל ומקנה. הוא היה הראשון לרועי בהמותבמדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה (יחזקאל ח, ג), וכן אחיו תופש כנור ועוגב, לזמר לעבודה זרה:
(ד,כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:
(ד, כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:
(ד, כא) כא וְשׁוּם אֲחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּכָל דִּמְנַגֵּן עַל פּוּם נִבְלָא יָדְעֵי זְמַר כִּנּוֹרָא וְאַבּוּבָא:
(ד,כב) וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה:
(ד, כב) וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה:
(ד, כב) כב וְצִלָּה אַף הִיא יְלֵידַת יָת תּוּבַל קַיִן רַבְּהוֹן דְּכָל דְּיָדְעֵי עִיבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וַאֲחָתֵיהּ דְּתוּבַל קַיִן נַעֲמָה: רש"י:
תובל קין. תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים:
לוטש כל חורש נחושת וברזל. מחדד אומנותנחושת וברזל, כמו יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי (איוב טז, ט), חוֹרֵשׁ אינו לשון פֹּעֶל (בסגו"ל) אלא לשון פּוֹעֵל (בציר"י), שהרי נקוד קמץ קטן (צירי), וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחושת וברזל:
נעמה. היא אשתו שלנח:
(ד,כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:
(ד, כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:
(ד, כג) כג וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹהִי עָדָה וְצִלָּה שִׁמְעַן קָלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ אָצֵיתָא לְמֵימְרִי לָא גַבְרָא קְטָלִית דִּבְדִילֵיהּ אֲנָא סָבִיל חוֹבִין לִמְמָת וְאַף לָא עוּלֵימָא חֲבָּלִית דִּבְדִילֵיהּ יִשְׁתֵּיצֵי זַרְעִי: רש"י:
שמען קולי. שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן; שמען קולי. להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי:
פצע, מכת חרב או חץ, נַבְרְידוּרְ"א בלע"ז:
(ד,כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:
(ד, כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:
(ד, כד) כד אֲרֵי שַׁבְעָא דָרִין אִיתְלִיאוּ לְקָיִן הֲלָא לְלֶמֶךְ בְּרֵיהּ שַׁבְעִין וְשַׁבְעָא: רש"י:
כי שבעתים יקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה:
שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש רבי תנחומא (בראשית יא). ומדרש בראשית רבה (כג, ד), לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו, מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה, וזה קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו:
(ד,כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:
(ד, כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:
(ד, כה) כה וִידַע אָדָם עוֹד יָת אִתְּתֵיהּ וִילִידַת בַּר וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ שֵׁת אֲרֵי אֲמָרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דְּקַטְלֵיהּ קָיִן: רש"י:
וידע אדם וגו'. בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להן, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד, ללמד שנתוספה לו תאוהעל תאותו. בבראשית רבה (כג, ה):
(ד,כו) וּלְשֵׁת גַּם־הוּא יֻלַּד־בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה:
(ד, כו) וּלְשֵׁת גַּם־הוּא יֻלַּד־בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה:
(ד, כו) כו וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיְלִיד בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ אֱנוֹשׁ בְּכֵן בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַיְיָ: רש"י:
אז הוחל. לשון חולין, לִקְרֹא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות:
(ה,א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:
(ה, א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:
(ה, א) א דֵּין סְפַר תּוּלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִּבְרָא יְיָ אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עֲבַד יָתֵיהּ: רש"י:
זה ספר תולדות אדם. זו היא ספירת תולדות אדם, ומדרשי אגדה יש רבים:
ביום ברא וגו'. מגיד שביום שנבראהוליד:
(ה,ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם:
(ה, ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם:
(ה, ב) ב דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָאנוּן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן וּקְרָא יָת שִׁמְהוֹן אָדָם בְּיוֹמָא דְאִתְבְּרִיאוּ:
(ה,ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת:
(ה, ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת:
(ה, ג) ג וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בִּדְמוּתֵיהּ דְּדָמֵי לֵיהּ וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ שֵׁת: רש"י:
שלשים ומאת שנה . עד כאן פירש מן האשה:
(ה,ד) וַיִּהְיוּ יְמֵי־אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, ד) וַיִּהְיוּ יְמֵי־אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, ד) ד וַהֲווֹ יוֹמֵי אָדָם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֵׁת תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,ה) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר־חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, ה) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר־חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, ה) ה וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אָדָם דַּחֲיָּא תְּשַׁע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וּמִית:
(ה,ו) וַיְחִי־שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אֱנוֹשׁ:
(ה, ו) וַיְחִי־שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אֱנוֹשׁ:
(ה, ו) ו וַחֲיָא שֵׁת מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ:
(ה,ז) וַיְחִי־שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, ז) וַיְחִי־שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, ז) ז וַחֲיָא שֵׁת בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ תַּמְנֵי מְאָה וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,ח) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, ח) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, ח) ח וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי שֵׁת תְּשַׁע מְאָה וְתַרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין וּמִית:
(ה,ט) וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־קֵינָן:
(ה, ט) וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־קֵינָן:
(ה, ט) ט וַחֲיָא אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת קֵינָן:
(ה,י) וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, י) וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, י) י וַחֲיָא אֱנוֹשׁ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת קֵינָן תַּמְנֵי מְאָה וַחֲמֵשׁ עַשְׂרֵי שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,יא) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, יא) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, יא) יא וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אֱנוֹשׁ תְּשַׁע מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית:
(ה,יב) וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מַהֲלַלְאֵל:
(ה, יב) וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מַהֲלַלְאֵל:
(ה, יב) יב וַחֲיָא קֵינָן שַׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל:
(ה,יג) וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, יג) וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, יג) יג וַחֲיָא קֵינָן בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְאַרְבְּעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,יד) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, יד) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, יד) יד וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי קֵינָן תְּשַׁע מְאָה וַעֲשַׂר שְׁנִין וּמִית:
(ה,טו) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־יָרֶד:
(ה, טו) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־יָרֶד:
(ה, טו) טו וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת יָרֶד:
(ה,טז) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, טז) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, טז) טז וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת יֶרֶד תַּמְנֵי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,יז) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, יז) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, יז) יז וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית:
(ה,יח) וַיְחִי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־חֲנוֹךְ:
(ה, יח) וַיְחִי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־חֲנוֹךְ:
(ה, יח) יח וַחֲיָא יֶרֶד מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ:
(ה,יט) וַיְחִי־יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, יט) וַיְחִי־יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, יט) יט וַחֲיָא יֶרֶד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,כ) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, כ) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, כ) כ וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי יֶרֶד תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּמִית:
(ה,כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מְתוּשָׁלַח:
(ה, כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מְתוּשָׁלַח:
(ה, כא) כא וַחֲיָא חֲנוֹךְ שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מְתוּשָׁלַח:
(ה,כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, כב) כב וְהַלִיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מְתוּשֶׁלַח תְּלַת מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,כג) וַיְהִי כָּל־יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה:
(ה, כג) וַיְהִי כָּל־יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה:
(ה, כג) כג וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי חֲנוֹךְ תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין:
(ה,כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(ה, כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(ה, כד) כד וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ וְלֵיתוֹהִי אֲרֵי (לָא) אֲמֵית יָתֵיהּ יְיָ: רש"י:
ויתהלך חנוך. צדיק היה, וקל (ס"א וקבל) בדעתולשוב ולהרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו:
כי לקח אותו. לפני זמנו, כמו הִנְנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵפָה (יחזקאל כד, כז):
(ה,כה) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־לָמֶךְ:
(ה, כה) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־לָמֶךְ:
(ה, כה) כה וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח מְאָה וְתַמְנִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת לָמֶךְ:
(ה,כו) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, כו) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, כו) כו וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,כז) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, כז) וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, כז) כז וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וּתְשַׁע שְׁנִין וּמִית:
(ה,כח) וַיְחִי־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן:
(ה, כח) וַיְחִי־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן:
(ה, כח) כח וַחֲיָא לֶמֶךְ מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בָּר: רש"י:
ויולד בן. שממנו נבנההעולם:
(ה,כט) וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר * זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ יְהֹוָה:
(ה, כט) וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר * זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ יְהֹוָה:
(ה, כט) כט וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ נֹּחַ לְמֵימָר דֵּין יְנַחֲמִנָּנָא מֵעוֹבָדָנָא וּמִלֵּאוּת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִּי לַטְטַהּ יְיָ: רש"י:
זה ינחמנו. יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו יניח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:
(ה,ל) וַיְחִי־לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, ל) וַיְחִי־לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(ה, ל) ל וַחֲיָא לֶמֶךְ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נֹחַ חֲמֵשׁ מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(ה,לא) וַיְהִי כָּל־יְמֵי־לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, לא) וַיְהִי כָּל־יְמֵי־לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ה, לא) לא וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וּשְׁבַע שְׁנִין וּמִית:
(ה,לב) וַיְהִי־נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
(ה, לב) וַיְהִי־נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
(ה, לב) לב וַהֲוָה נֹחַ בַּר חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד נֹחַ יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת: רש"י:
בן חמש מאות שנה. אמר ר' יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקדוש ברוך הוא, אם רשעים הם, יאבדו במים ורע לצדיק זה (ס"א לזרע של צדיק זה), ואם צדיקים הם, אטריח עליו לעשותתיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשיןלפני המבול (ב"ר כו, ב), דכתיב כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת (ישעיה סה, כ), ראוי לעונש לעתיד, וכן לפני מתן תורה:
את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחילה אתה דורשאת שם שהוא צדיק, ונולד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו' בבראשית רבה (כו, ג):
(ו,א) וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם:
(ו, א) וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם:
(ו, א) א וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן:
(ו,ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:
(ו, ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:
(ו, ב) ב וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנִּין וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ: רש"י:
בני האלהים. בני השרים והשופטים. דבר אחר בני האלהים, הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מָרוּת, וזה יוכיח וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים (שמות ד, טז), רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים (שם ז, א):
כי טבת הנה. אמר רבי יודן טָבַת כתיב, כשהיו מטיביןאותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחילה (ב"ר כו, ה):
מכל אשר בחרו. אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (ב"ר שם):
(ו,ג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:
(ו, ג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:
(ו, ג) ג וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַּם דָּרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן: רש"י:
לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשבילהאדם:
לעולם. לאורך ימים, הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים:
בשגם הוא בשר. כמו בְּשֶׁגַּם בסגו"ל, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה, ז), כמו שֶׁקַמְתִּי, וכן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי, כמו שֶׁאַתָּה, אף בְּשַׁגַּם כמו בְּשֶׁגַּם:
והיו ימיו וגו'. עד ק"ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כ"ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:
(ו,ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:
(ו, ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:
(ו, ד) ד גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וְיָלְדַן מִנְהוֹן אִנּוּן גִּבָּרַיָּא דִּי מֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא:רש"י:
הנפלים. על שם שנפלווהפילואת העולם, ובלשון עברי לשון ענקים הוא:
בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין:
וגם אחרי כן. אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם:
אשר יבאו. היו יולדות ענקים כמותם:
הגבורים. למרוד במקום:
אנשי השם. אותם שנקבו בשמות, עירד, מחויאל, מתושאל, שנקבו על שם אָבְדָּן, שנמוחו והותשו. דבר אחר, אנשי שממון, ששממו את העולם:
(ו,ה) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם:
(ו, ה) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם:
(ו, ה) ה וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא:
(ו,ו) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ:
(ו, ו) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ:
(ו, ו) ו וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ: רש"י:
וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאילו היה מן העליונים היה ממרידן. בבראשית רבה (כז, ד):
ויתעצב. האדם אל לבו של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם (במדבר כג, יט), וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים לב, לו), וַיִנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה (שמות לב, יד), נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי (שמואל־א טו, יא), כולם לשון מחשבה אחרת הם:
ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל־ב יט, ג), וזו כתבתי לתשובת המינים. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד, אמר לו הן, אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן, אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן, בשביל הצדיקיםהעתידים לעמוד מהם:
(ו,ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:
(ו, ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:
(ו, ז) ז וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֱנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנּוּן: רש"י:
ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:
מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר, הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו:
כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים:
(ו,ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:פפ
קמ"ו פסוקים, אמצי"ה סימן, יחזקיה"ו סימן.
(ו, ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:פפ
קמ"ו פסוקים, אמצי"ה סימן, יחזקיה"ו סימן.
(ו, ח) ח וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ:Q
(ו,ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ:
(ו, ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ:
(ו, ט) ט אִלֵּין תּוּלְדַת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הַלִּיךְ נֹחַ: רש"י:
אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו, סיפר בשבחו, שנאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י, ז). דבר אחר, לִמֵּד שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים:
בדרתיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.):
את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר התהלך לפני אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו:
התהלך. לשוןעבר, וזהו שמושה של ל' [נ"א ה"א] בלשון כבדמשמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך (שם יג, יז), להבא. התהלך נח, לשעבר. הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל־א יב, יט), להבא. וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (מלכים־א ח, מב), לשון עבר, אלא שהוי"ו שבראשוהופכו להבא:
(ו,י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
(ו, י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
(ו, י) י וְאוֹלִיד נֹחַ תְּלָתָא בְנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת:
(ו,יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:
(ו, יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:
(ו, יא) יא וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין: רש"י:
ותשחת. לשון ערוה ועבודה זרה כמו פן תשחיתון (דברים ד, טז)כי השחית כל בשר וגו':
ותמלא הארץ חמס. גזל (ס"א, שנאמר וּמִן הֶחָמָס אֲשֶּׁר בְּכַפֵּיהֶם (יונה ג, ח):
(ו,יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־ בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ:
(ו, יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־ בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ:
(ו, יב) יב וַחֲזָא יְיָ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֱנַשׁ יָת אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא: רש"י:
כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:
(ו,יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ:
(ו, יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ:
(ו, יג) יג וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָּא דְכָל בִּסְרָא עָל לְקֳדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֶּלְהוֹן עִם אַרְעָא: רש"י:
קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות (ועבודה זרה), אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים:
כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא עלהגזל:
את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט, כט), מן העיר. חָלָה אֶת רַגְלָיו (מלכים־א טו, כג), מן רגליו. דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו:
(ו,יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר:
(ו, יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר:
(ו, יד) יד עִיבֵד לָךְ תֵּבוֹתָא דְאָעִין דְּקַדְרוֹם מְדוֹרִין תַּעְבֵּד יָת תֵּבוֹתָא וְתַחֲפֵי יָתַהּ מִגָּו וּמִבָּרָא בְּכוּפְרָא: רש"י:
עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו:
עצי גפר. כך שמו, ולמה ממין זה, על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו:
קנים. מדורים מדורים (נ"א, קנים מתרגמינן מדורים, מדור) לכל בהמה וחיה:
בכפר. זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תָּשִׁים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומחוץ:
(ו,טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:
(ו, טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:
(ו, טו) טו וְדֵין דִּי תַעְבֵּד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא דְתֵבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פְּתָיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ:
(ו,טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ:
(ו, טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ:
(ו, טז) טז נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִנַּהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אַרְעָאִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ: רש"י:
צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב"ר לא, יא):
ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משופע ועולה, עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה מכאן ומכאן:
בצדה תשים. שלא יפלו הגשמיםבה:
תחתים שנים ושלשים. ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעיים למדור [נ"א בהמה וחיה ועופות], תחתיים לזבל:
(ו,יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־ בָּאָרֶץ יִגְוָע:
(ו, יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־ בָּאָרֶץ יִגְוָע:
(ו, יז) יז וַאֲנָא הָא אֲנָא מַיְתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דִּי בֵיהּ רוּחָא דְחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָא כֹּל דִּי בְאַרְעָא יְמוּת: רש"י:
ואני הנני מביא. הננימוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה):
מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אונקלוס שתרגם טוֹפָנָא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שִׁנְעָר, שננערו שם כל מתי [ס"א מימי] מבול:
(ו,יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(ו, יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(ו, יח) יח וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵעוֹל לְתֵבוֹתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ: רש"י:
והקמתי את בריתי. ברית היה צריך, על הפירותשלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור:
אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:
(ו,יט) וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:
(ו, יט) וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:
(ו, יט) יט וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכֹּלָּא תָּעֵיל לְתֵבוֹתָא לְקַיָּמָא עִמָּךְ דְּכַר וְנָקְבָּא יְהוֹן: רש"י:
ומכל החי .אפילו שדים:
שנים מכל. מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה:
(ו,כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:
(ו, כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:
(ו, כ) כ מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ מִכֹּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכֹּלָּא יֵעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּמָא: רש"י:
מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:
(ו,כא) וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:
(ו, כא) וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:
(ו, כא) כא וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְּמִתְאֲכֵל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל:
(ו,כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:
(ו, כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:
(ו, כב) כב וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקֵּיד יָתֵיהּ יְיָ כֵּן עֲבָד: רש"י:
ויעש נח .זה בנין התיבה:
(ז,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּי־אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:
(ז, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּי־אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:
(ז, א) א וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ עוּל אַתְּ וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתָךְ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי יָתָךְ חֲזֵיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין: רש"י:
ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו:
(ז,ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:
(ז, ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:
(ז, ב) ב מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַּב לָךְ שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנָקְבָּא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַכְיָא תְּרֵין דְּכַר וְנָקְבָּא: רש"י:
הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנושלמד נח תורה:
שבעה שבעה. כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו:
(ז,ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:
(ז, ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:
(ז, ג) ג אַף מֵעוֹפָא דִשְׁמַיָּא שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנָקְבָּא לְקַיָּמָא זַרְעָא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא: רש"י:
גם מעוף השמים וגו'. בטהורים הכתוב מדבר, ולמד סתום מן המפורש:
(ז,ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ז, ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ז, ד) ד אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שַׁבְעָא אֲנָא מָחֵת מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְאֶמְחֵי יָת כָּל יְקוּמָא דִי עַבָדִית מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: רש"י:
כי לימים עוד שבעה. אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפורענות, צא וחשוב שנותיו של מתושלח, ותמצא שהם כָּלִים בשנת שש מאות שנה לחיי נח:
כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על מאה ועשרים שנה:
ארבעים יום. כנגד יצירת הולד, שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים:
(ז,ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יְהֹוָה:
(ז, ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יְהֹוָה:
(ז, ה) ה וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקְּדֵיהּ יְיָ: רש"י:
ויעש נח. זה ביאתו לתיבה:
(ז,ו) וְנֹחַ בֶּן־שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל־הָאָרֶץ:
(ז, ו) וְנֹחַ בֶּן־שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל־הָאָרֶץ:
(ז, ו) ו וְנֹחַ בַּר שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין וְטוֹפָנָא הֲוָה מַיָּא עַל אַרְעָא:
(ז,ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ אֶל־הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל:
(ז, ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ אֶל־הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל:
(ז, ז) ז וְעָל נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ לְתֵבוֹתָא מִן קֳדָם מֵי טוֹפָנָא: רש"י:
נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער:
מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:
(ז,ח) מִן־הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן־הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר־רֹמֵשׂ עַל־הָאֲדָמָה:
(ז, ח) מִן־הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן־הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר־רֹמֵשׂ עַל־הָאֲדָמָה:
(ז, ח) ח מִן בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דִּי רָחֵשׁ עַל אַרְעָא:
(ז,ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ:
(ז, ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ:
(ז, ט) ט תְּרֵין תְּרֵין עֲלּוּ עִם נֹחַ לְתֵבוֹתָא דְּכַר וְנָקְבָּא כְּמָא דִי פַקֵּיד יְיָ יָת נֹחַ: רש"י:
שנים שנים. כלם הושוו במנין זה, מן הפחות היו שנים:
באו אל נח. מאליהן:
(ז,י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל־הָאָרֶץ:
(ז, י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל־הָאָרֶץ:
(ז, י) י וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעַת יוֹמִין וּמֵי טוֹפָנָא הֲווֹ עַל אַרְעָא:
(ז,יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי־נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה־ עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:
(ז, יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי־נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה־ עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:
(ז, יא) יא בִּשְׁנַת שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא רַבָּא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא אִתְפַּתָּחוּ: רש"י:
בחדש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה אייר:
נבקעו. להוציא מימיהן:
תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה:
(ז,יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
(ז, יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
(ז, יב) יב וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵת עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן: רש"י:
ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול:
ארבעים יום וגו'. אין יום ראשון מן המנין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כָּלִים בכ"ח בכסלו לרבי אליעזר, שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי י"ב ממרחשון וכ"ח מכסלו:
(ז,יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם־וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי־נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי־בָנָיו אִתָּם אֶל־הַתֵּבָה:
(ז, יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם־וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי־נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי־בָנָיו אִתָּם אֶל־הַתֵּבָה:
(ז, יג) יג בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עָל נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאִתַּת נֹחַ וּתְלַת נְשֵׁי בְנוֹהִי עִמְּהוֹן לְתֵבוֹתָא: רש"י:
בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקדוש ברוך הוא אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום:
(ז,יד) הֵמָּה וְכָל־הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל־הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף:
(ז, יד) הֵמָּה וְכָל־הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל־הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף:
(ז, יד) יד אִנּוּן וְכָל חַיְתָא לִזְנַהּ וְכָל בְּעִירָא לִזְנַהּ וְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לִזְנוֹהִי וְכָל עוֹפָא לִזְנוֹהִי כֹּל צִפַּר כָּל דְּפָרָח: רש"י:
צפור כל כנף. דבוק הוא, צפור של כל מיןכנף, לרבות חגבים. (כנף לשון נוצה, כמו ושסע אותו בכנפיו (ויקרא א, יז), שאפילו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה):
(ז,טו) וַיָּבֹאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים:
(ז, טו) וַיָּבֹאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים:
(ז, טו) טו וְעַלּוּ עִם נֹחַ לְתֵבוֹתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּשְׂרָא דִי בֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי:
(ז,טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל־בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ:
(ז, טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל־בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ:
(ז, טז) טז וְעָלַיָּא דְּכַר וְנָקְבָּא מִכָּל בִּשְׂרָא עַלּוּ כְּמָא דִי פַקֵּיד יָתֵיהּ יְיָ וַאֲגֵן יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ עֲלוֹהִי: רש"י:
ויסגר ה' בעדו. הגין עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו מן המים, וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא, בעד כל רחם (בראשית כ, יח), בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, עוֹר בְּעַד עוֹר (איוב ב, ד), מָגֵן בַּעֲדִי (תהלים ג, ד), הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל־א יב, יט), כנגד עבדיך:
(ז,יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל־הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת־הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ז, יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל־הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת־הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ז, יז) יז וַהֲוָה טוֹפָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָּא וּנְטָלוּ יָת תֵּבוֹתָא וְאִתָּרָמַת מֵעַל אַרְעָא: רש"י:
ותרם מעל הארץ. משוקעת היתה במים אחת עשרה אמה, כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפנינו יוכיחו:
(ז,יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
(ז, יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
(ז, יח) יח וּתְקִיפוּ מַיָּא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וּמְהַלְּכָא תֵבוֹתָא עַל אַפֵּי מַיָּא: רש"י:
ויגברו. מאליהן:
(ז,יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל־הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר־תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם:
(ז, יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל־הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר־תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם:
(ז, יט) יט וּמַיָּא תְּקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחֲפִיאוּ כָּל טוּרַיָּא רָמַיָּא דִּי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָּא:
(ז,כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים:
(ז, כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים:
(ז, כ) כ חֲמֵשׁ עַשְׂרֵי אַמִּין מִלְעֵלָּא תְּקִיפוּ מַיָּא וְאִתְחֲפִיאוּ טוּרַיָא: רש"י:
חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים, לאחר שהושוו המים לראשי ההרים:
(ז,כא) וַיִּגְוַע כָּל־בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:
(ז, כא) וַיִּגְוַע כָּל־בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:
(ז, כא) כא וּמִית כָּל בִּשְׂרָא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא וְכֹל אֱנָשָׁא:
(ז,כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת־רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:
(ז, כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת־רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:
(ז, כב) כב כֹּל דִּי נִשְׁמְתָא רוּחָא דְּחַיִּין בְּאַפּוֹהִי מִכֹּל דִּי בְּיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ: רש"י:
נשמת רוח חיים. נשימה [נ"א נשמה] של רוח חיים:
אשר בחרבה. ולא דגים שֶׁבְּיָם:
(ז,כג) וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
(ז, כג) וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
(ז, כג) כג וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתָּאַר בְּרַם נֹחַ וְדִי עִמֵּיהּ בְּתֵבוֹתָא: רש"י:
וימח. לשון וַיִפְעַל הוא, ואינו לשון וַיִפָּעֶל, והוא מִגִּזְרַת וַיִּפֶן וַיִּבֶן. כל תיבה שסופה ה"א, כגון בָּנָה, מָחָה, קָנָה, כשהוא נותן וא"ו יו"ד בראשה, נקוד בחירק תחת היו"ד:
אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה (נ"א וכוחה) דם(ב"ר לב, יא)מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻּׁלָּם (משלי יא, לא):
(ז,כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
(ז, כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
(ז, כד) כד וּתְקִיפוּ מַיָּא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:
(ח,א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
(ח, א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
(ח, א) א וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דִּי עִמֵּיהּ בְּתֵבוֹתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא: רש"י:
ויזכר אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' (בראשית ו, ה)ויאמר ה' אמחה (שם ז), והוא שם מדת הרחמים:
ויזכר אלהים את נח וגו'. מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שמשו בתיבה:
ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומיןוהנחה עברה לפניו:
על הארץ. על עסקי הארץ:
וישכו. כמו כְּשֹּׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ב, א), לשון הנחת חֵמָה:
(ח,ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן־הַשָּׁמָיִם:
(ח, ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן־הַשָּׁמָיִם:
(ח, ב) ב וְאִסְתְּכָרוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא וְאִתְכְּלִי מִטְרָא מִן שְׁמַיָּא: רש"י:
ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהן:
ויכלא. וַיִּמָּנַע, כמו לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ, יב), לא יכלה ממך (בראשית כג, ו):
(ח,ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
(ח, ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
(ח, ג) ג וְתָבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא אָזְלִין וְתָיְבִין וַחֲסָרוּ מַיָּא מִסּוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין: רש"י:
מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסורוהוא אחד בסיון. כיצד, בכ"ז בכסליופסקו הגשמים, הרי ג' מכסלו, וכ"ט מטבת הרי ל"ב, ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח, הרי ק"נ:
(ח,ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:
(ח, ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:
(ח, ד) ד וְנָחַת תֵּבוֹתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּשִׁבְעַת עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא עַל טוּרֵי קַרְדּוּ: רש"י:
בחדש השביעי. סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים:
בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים, והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לד' ימים, נמצא שבט"ז בסיון לא חסרו המים אלא ד' אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת י"א אמה במים שעל ראשי ההרים:
(ח,ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:
(ח, ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:
(ח, ה) ה וּמַיָּא הֲווֹ אָזְלִין וְחָסְרִין עַד יַרְחָא עֲשִׂירָאָה בַּעֲשִׂירָאָה בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲזִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָּא: רש"י:
בעשירי וגו'. נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול, ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחודש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון, והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחודש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההריםעד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן:
(ח,ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ח, ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ח, ו) ו וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּבוֹתָא דִּי עֲבָד: רש"י:
מקץ ארבעים יום. משנראו ראשי ההרים:
את חלון התבה אשר עשה. לצהר, ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה:
(ח,ז) וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ח, ז) וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ח, ז) ז וְשַׁלַּח יָת עָרְבָּא וּנְפַק מִפַּק וְתַיִב עַד דְּיַבִּישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא: רש"י:
יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:):
עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב"ר לג, ה), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר (מלכים־א יז, ו):
(ח,ח) וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ח, ח) וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ח, ח) ח וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה מִלְּוָתֵיהּ לְמֶחֱזֵי הֲקַלִּיאוּ מַיָּא מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: רש"י:
וישלח את היונה. לסוף ז' ימים, שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים:
וישלח. אין זה לשון שליחותאלא לשון שִׁלּוּחַ, שילחה ללכת לדרכה, ובזה יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:
(ח,ט) וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה:
(ח, ט) וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה:
(ח, ט) ט וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנָה מְנַח לְפַרְסַת רַגְלַהּ וְתָבַת לְוָתֵיהּ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי מַיָּא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ וְנָסְבַהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵיהּ לְתֵבוֹתָא:
(ח,י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה:
(ח, י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה:
(ח, י) י וְאוֹרִיךְ עוֹד שַׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְאוֹסֵיף שַׁלַּח יָת יוֹנָה מִן תֵּבוֹתָא: רש"י:
ויחל. לשון המתנה, וכן לִי שָּׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ (איוב כט, כא), והרבה יש במקרא:
(ח,יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ח, יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ח, יא) יא וַאֲתַת לְוָתֵיהּ יוֹנָה לְעִדַּן רַמְשָׁא וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מָחִית בְּפוּמַהּ וִידַע נֹחַ אֲרֵי קַלִּיאוּ מַיָא מֵעַל אַרְעָא: רש"י:
טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רוֹחֲצוֹת (שיר השירים ה, יב), כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָם הֹמוֹת (יחזקאל ז, טז), וכמו כְּיוֹנָה פוֹתָה (הושע ז, יא):
טרף. חָטַף. ומדרש אגדה (עירובין יח:)לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם:
(ח,יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא־ יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד:
(ח, יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא־ יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד:
(ח, יב) יב וְאוֹרִיךְ עוֹד שַׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה וְלָא אוֹסֵיפַת לְמִתּוּב לְוָתֵיהּ עוֹד: רש"י:
וייחל. הוא לשון וַיָּחֶל, אלא שזה לשון וַיִּפְעַל וזה לשון וַיִתְפָּעֵל, וַיָּחֶל וַיַמְתֵּן, וַיִּיָחֶל וַיִּתְמַתֵּן:
(ח,יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ח, יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ח, יג) יג וַהֲוָה בְּשִׁתְּ מְאָה וְחַד שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעְדִּי נֹחַ יָת חוֹפָאָה דְּתֵבוֹתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא: רש"י:
בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר"ה יא:):
חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה:
(ח,יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:
(ח, יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:
(ח, יד) יד וּבְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּעַשְׂרִין וְשַׁבְעָא יוֹמָא לְיַרְחָא יַבִּישַׁת אַרְעָא: רש"י:
בשבעה ועשרים. וירידתן בחודש השני בי"ז בחודש. אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה:
יבשה. נעשה גריד כהלכתה:
(ח,טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר:
(ח, טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר:
(ח, טו) טו וּמַלֵּיל יְיָ עִם נֹחַ לְמֵימָר:
(ח,טז) צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(ח, טז) צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(ח, טז) טז פּוּק מִן תֵּבוֹתָא אַתְּ וְאִתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ: רש"י:
אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה:
(ח,יז) כָּל־הַחַיָּה אֲשֶׁר־אִתְּךָ מִכָּל־בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־ הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ (הוצא כתיב) הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל־הָאָרֶץ:
(ח, יז) כָּל־הַחַיָּה אֲשֶׁר־אִתְּךָ מִכָּל־בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־ הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ (הוצא כתיב) הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל־הָאָרֶץ:
(ח, יז) יז כָּל חַיְתָא דְּעִמָּךְ מִכָּל בִּשְׂרָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא אַפֵּיק עִמָּךְ וְיִתְיַלְּדוּן בְּאַרְעָא וְיִפְּשׁוּן וְיִסְגּוּן עַל אַרְעָא: רש"י:
הוצא. הוֹצֵא כתיב הַיְצֵא קרי, היצא, אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:
ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:
(ח,יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ:
(ח, יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ:
(ח, יח) יח וּנְפַק נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ:
(ח,יט) כָּל־הַחַיָּה כָּל־הָרֶמֶשׂ וְכָל־הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה:
(ח, יט) כָּל־הַחַיָּה כָּל־הָרֶמֶשׂ וְכָל־הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה:
(ח, יט) יט כָּל חַיְתָא כָּל רִחֲשָׁא וְכָל עוֹפָא כֹּל דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לְזַרְעֲיָתְהוֹן נְפָקוּ מִן תֵּבוֹתָא: רש"י:
למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:
(ח,כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
(ח, כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
(ח, כ) כ וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּנְסִיב מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דְכֵי וְאַסֵּיק עֲלָוָן בְּמַדְבְּחָא: רש"י:
מכל הבהמה הטהרה. אמר, לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה שבעה, אלא כדי להקריב קרבן מהם:
(ח,כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
(ח, כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
(ח, כא) כא וְקַבִּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵף לְמֵילַט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דֶאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעִירֵיהּ וְלָא אוֹסֵף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דִי עֲבָדִית: רש"י:
מנעריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נִתַּן בו יצר הרע:
לא אוסיף ולא אוסיף. כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב אֲשֶּׁר נִשְּׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו.):
(ח,כב) עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
(ח, כב) עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
(ח, כב) כב עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוֹעָא וַחֲצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקַיְטָא וְסִתְוָא וִימָם וְלֵילְיָא לָא יִבְטְלוּן: רש"י:
עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו. ו' עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו, זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט, קור, [ס"א חורף] וכו' בבבא מציעא (קו:)(ס"א עוד כל ימי כלומר תמיד, כמו עוד טומאתו בו):
קור. קשה מחורף:
חורף. עת זרע שעורים וקטנית החריפין להתבשל מהר. קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן (
קציר. חצי ניסן ואייר וחצי סיון):
קיץ. הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ, כמו וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים (שמואל־ב טז, ב):
וחום. הוא סוף ימות החמה, חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט.), שלהי קייטאקשי מקייטא:
ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות, ולא ניכר בין יום ובין לילה:
לא ישבתו. לא יפסקוכל אלה מלהתנהג כסדרן:
(ט,א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ:
(ט, א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ:
(ט, א) א וּבָרִיךְ יְיָ יָת נֹחַ וְיָת בְּנוֹהִי וַאֲמַר לְהוֹן פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת אַרְעָא:
(ט,ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:
(ט, ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:
(ט, ב) ב וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חֵוַת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָּא בְּכֹל דִּי תַרְחֵשׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיֶדְכוֹן יְהוֹן מְסִירִין: רש"י:
וחתכם. ואימתכם, כמו תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו, כא). ואגדה, לשון חַיּוּת (שבת קנא:), שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:
(ט,ג) כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל:
(ט, ג) כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל:
(ט, ג) ג כָּל רִחֲשָׁא דְּהוּא חַי לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכָל כִּירוֹק עִשְׂבָּא יְהָבִית לְכוֹן יָת כֹּלָּא: רש"י:
לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:
(ט,ד) אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
(ט, ד) אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
(ט, ד) ד בְּרַם בִּשְׂרָא בְּנַפְשֵׁיהּ דְּמֵיהּ לָא תֵכְלוּן: רש"י:
בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, כלומר, כל זמן שנפשו בדמולא תאכלו הבשר:
בנפשו דמו. בעוד נפשו בו:
בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:
(ט,ה) וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם:
(ט, ה) וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם:
(ט, ה) ה וּבְרַם יָת דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֶתְבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אֶתְבְּעִנֵּיהּ וּמִיַּד אֱנָשָׁא מִיַּד גְּבַר דְּיֵשׁוֹד יָת דְּמָא דַאֲחוּהִי אֶתְבַּע יָת נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא: רש"י:
ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו:
לנפשתיכם. אף החונק עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם:
מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר נִמְשַּׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ (תהלים מט, יג), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:
ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש:
מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש אם לא יִגְלֶה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו, במסכת מכות (י:), הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו':
(ט,ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם:
(ט, ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם:
(ט, ו) ו דְּיֵשׁוֹד דְּמָא דֶאֱנָשָׁא בְּסַהֲדִין עַל מֵימַר דַּיָּנַיָּא דְּמֵיהּ יִתְּשָׁד אֲרֵי בְּצַלְמָא דַיְיָ עֲבַד יָת אֱנָשָׁא: רש"י:
באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם אלהים וגו':
עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא:
(ט,ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ:
(ט, ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ:
(ט, ז) ז וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוּ אִתְיְלִידוּ בְאַרְעָא וּסְגוּ בַהּ: רש"י:
ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו, הראשונה לברכהוכאן לצווי (כתובות ה.), ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:):
(ט,ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר:
(ט, ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר:
(ט, ח) ח וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּיהּ לְמֵימָר:
(ט,ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם:
(ט, ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם:
(ט, ט) ט וַאֲנָא הָא אֲנָא מֵקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן: רש"י:
ואני הנני. מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה, ובאחרונה אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחיזוק ברית להבטחתי ואתן לך אות:
(ט,י) וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ:
(ט, י) וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ:
(ט, י) י וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן בְּעוֹפָא בִבְעִירָא וּבְכָל חֵיוַת אַרְעָא דְּעִמְּכוֹן מִכֹּל נַפְקֵי תֵבוֹתָא לְכֹל חַיַת אַרְעָא: רש"י:
חית הארץ אתכם. הם המתהלכים עם הבריות:
מכל יצאי התיבה. להביא שקציםורמשים:
חית הארץ. להביא המזיקין, שאינן בכלל החיה אשר אתכם. שאין הילוכן עם הבריות:
(ט,יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:
(ט, יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:
(ט, יא) יא וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי כָל בִּשְׂרָא עוֹד מִמֵּי טוֹפָנָא וְלָא יְהֵי עוֹד טוֹפָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא: רש"י:
והקמתי. אעשה קיום לבריתי, ומהו קיומו, את הקשת, כמו שמסיים והולך:
(ט,יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:
(ט, יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:
(ט, יב) יב וַאֲמַר יְיָ דָּא אָת קְיָם דִּי אֲנָא יָהֵב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּי עִמְּכוֹן לְדָרֵי עַלְמָא: רש"י:
לדרת עולם. נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי:
(ט,יג) אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:
(ט, יג) אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:
(ט, יג) יג יָת קַשְׁתִּי יְהָבִית בַּעֲנָנָא וּתְהֵי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא:
(ט,יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:
(ט, יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:
(ט, יד) יד וִיהֵי בַּעֲנָנוּתִי עֲנָנָא עַל אַרְעָא וְתִתְחֲזֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא: רש"י:
בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפנילהביא חושך ואבדון לעולם:
(ט,טו) וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר:
(ט, טו) וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר:
(ט, טו) טו וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי דִּי בֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּשְׂרָא וְלָא יְהֵי עוֹד מַיָּא לְטוֹפָנָא לְחַבָּלָא כָל בִּשְׂרָא:
(ט,טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
(ט, טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
(ט, טז) טז וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאֵחֲזִנַּהּ לְמִדְכַּר קְיַם עָלָם בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּשְׂרָא דִּי עַל אַרְעָא: רש"י:
בין אלהים ובין כל נפש חיה. בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה, אלא זהו מדרשו, כשתבא מדת הדין לקטרג (עליכם) לחייב (אתכם), אני רואה את האות ונזכר:
(ט,יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
(ט, יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
(ט, יז) יז וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ דָּא אָת קְיָם דִּי אֲקֵמִית בֵּין מֵימְרִי וּבֵין כָּל בִּשְׂרָא דִּי עַל אַרְעָא:רש"י:
זאת אות הברית. הראהו הקשת ואמר לו, הרי האות שאמרתי:
(ט,יח) וַיִּהְיוּ בְנֵי־נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן־הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן:
(ט, יח) וַיִּהְיוּ בְנֵי־נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן־הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן:
(ט, יח) יח וַהֲווֹ בְנֵי נֹחַ דִּי נְפָקוּ מִן תֵּבוֹתָא שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבוּהִי דִכְנָעַן: רש"י:
וחם הוא אבי כנען. למה הוצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען:
(ט,יט) שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי־נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל־הָאָרֶץ:
(ט, יט) שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי־נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל־הָאָרֶץ:
(ט, יט) יט תְּלָתָא אִלֵּין בְּנֵי נֹחַ וּמֵאִלֵּין אִתְבַּדָּרוּ כָּל אַרְעָא:
(ט,כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם:
(ט, כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם:
(ט, כ) כ וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצִיב כַּרְמָא: רש"י:
ויחל. עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת:
איש האדמה. אדוני האדמה, כמו אִישּׁנָעֳמִי (רות א, ג):
ויטע כרם. כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורותויחורי תאנים:
(ט,כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:
(ט, כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:
(ט, כא) כא וּשְׁתִי מִן חַמְרָא וּרְוִי וְאִתְגְּלִי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ: רש"י:
ויתגל. לשון ויתפעל:
אהלה. אָהָלָה כתיב, רמז על עשרת השבטים שנקראו על שם שומרוןשנקראת אָהָלָה, שגלו על עסקי היין, שנאמר הַשֹׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו, ו):
(ט,כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ:
(ט, כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ:
(ט, כב) כב וַחֲזָא חָם אֲבוּהִי דִכְנַעַן יָת עֶרְיְתָא דַאֲבוּהִי וְחַוִּי לִתְרֵין אֲחוֹהִי בְּשׁוּקָא: רש"י:
וירא חם אבי כנען. יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו (ב"ר לו, ז), לכך הוזכר על הדבר ונתקלל:
וירא את ערות אביו. יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע.):
(ט,כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת־הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:
(ט, כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת־הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:
(ט, כג) כג וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מְחַזְּרִין וַחֲפִיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מְחַזְּרִין וְעֶרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ: רש"י:
ויקח שם ויפת. אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, לימד (ב"ר לו, ו)על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכו בניו לקבורה, שנאמר אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר (יחזקאל לט, יא). וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת וגו' (ישעיה כ, ד):
ופניהם אחרנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית:
(ט,כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:
(ט, כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:
(ט, כד) כד וְאִתְּעַר נֹחַ מֵחַמְרֵיהּ וִידַע יָת דִּי עֲבַד לֵיהּ בְּרֵיהּ זְעֵירָא: רש"י:
בנו הקטן. הפסול והבזוי, כמו הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם (ירמיה מט, טו):
(ט,כה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:
(ט, כה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:
(ט, כה) כה וַאֲמַר לִיט כְּנָעַן עֲבַד פְּלַח יְהֵי לַאֲחוֹהִי: רש"י:
ארור כנען. אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי (אחר) לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לְאֶחָיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי:
(ט,כו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
(ט, כו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
(ט, כו) כו וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהֵהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָא לְהוֹן: רש"י:
ברוך ה' אלהי שם. שעתיד לשמור הבטחתו לזרעולתת להם את ארץ כנען:
ויהי כנען עבד למו. למס עובד:
(ט,כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
(ט, כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
(ט, כז) כז יַפְתֵּי יְיָ לְיֶפֶת וְיַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּמַשְׁכְּנֵיהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָא לְהוֹן: רש"י:
יפת אלהים ליפת. מתורגם יפתי, ירחיב:
וישכן באהלי שם. ישרה שכינתו בישראל. ומדרש חכמים (ב"ר לו, ח), אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה, והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם:
ויהי כנען עבד. אף משיגלובני שֵם, ימכרו להם עבדים מבני כנען:
(ט,כח) וַיְחִי־נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
(ט, כח) וַיְחִי־נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
(ט, כח) כח וַחֲיָא נֹחַ בָּתַר טוֹפָנָא תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין:
(ט,כט) וַיְהִי כָּל־יְמֵי־נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ט, כט) וַיְהִי כָּל־יְמֵי־נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:
(ט, כט) כט וַהֲווֹ כָל יוֹמֵי נֹחַ תְּשַׁע מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין וּמִית:
(י,א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי־נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל:
(י, א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי־נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל:
(י, א) א וְאִלֵּין תּוּלְדַת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וְאִתְיְלִידוּ לְהוֹן בְּנִין בָּתַר טוֹפָנָא:
(י,ב) בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס:
(י, ב) בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס:
(י, ב) ב בְּנֵי יֶפֶת גּוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: רש"י:
ותירס. זו פרס:
(י,ג) וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה:
(י, ג) וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה:
(י, ג) ג וּבְנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתוֹגַרְמָה:
(י,ד) וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים:
(י, ד) וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים:
(י, ד) ד וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים:
(י,ה) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
(י, ה) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
(י, ה) ה מֵאִלֵּין אִתַּפְרָשׁוּ נַגְוַת עַמְמַיָּא בְּאַרְעֲהוֹן גְּבַר לְלִישָׁנֵיהּ לְזַרְעֲיָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן:
(י,ו) וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:
(י, ו) וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:
(י, ו) ו וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:
(י,ז) וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן:
(י, ז) וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן:
(י, ז) ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן:
(י,ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת־נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:
(י, ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת־נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:
(י, ח) ח וְכוּשׁ אוֹלִיד יָת נִמְרֹד הוּא שָׁרֵי לְמֶהֱוֵי גִבַּר תַּקִּיף בְּאַרְעָא: רש"י:
להיות גבור. להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה:
(י,ט) הוּא־הָיָה גִּבֹּר־צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י, ט) הוּא־הָיָה גִּבֹּר־צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י, ט) ט הוּא הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרֹד גִּבַּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ: רש"י:
גבור ציד. צָד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום:
לפני ה'. מתכויןלהקניטו על פניו:
על כן יאמר. על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר, זה, כנמרוד גבור ציד:
(י,י) וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:
(י, י) וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:
(י, י) י וַהֲוָה רֵישׁ מַלְכוּתֵיהּ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאַרְעָא דְבָבֶל:
(י,יא) מִן־הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת־נִינְוֵה וְאֶת־רְחֹבֹת עִיר וְאֶת־כָּלַח:
(י, יא) מִן־הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת־נִינְוֵה וְאֶת־רְחֹבֹת עִיר וְאֶת־כָּלַח:
(י, יא) יא מִן אַרְעָא (נ"א עֵיצָה) הַהִיא נְפַק אֲתוּרָאָה וּבְנָא יָת נִינְוֵה וְיָת רְחֹבֹת (נ"א רְחוֹבֵי) קַרְתָּא וְיָת כָּלַח: רש"י:
מן הארץ. כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם:
(י,יב) וְאֶת־רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה:
(י, יב) וְאֶת־רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה:
(י, יב) יב וְיָת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא קַרְתָּא רַבְּתָא: רש"י:
העיר הגדולה. היא נינוה, שנאמר וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים (יונה ג, ג):
(י,יג) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת־לוּדִים וְאֶת־עֲנָמִים וְאֶת־לְהָבִים וְאֶת־ נַפְתֻּחִים:
(י, יג) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת־לוּדִים וְאֶת־עֲנָמִים וְאֶת־לְהָבִים וְאֶת־ נַפְתֻּחִים:
(י, יג) יג וּמִצְרַיִם אוֹלִיד יָת לוּדָאֵי וְיָת עַנָמָאֵי וְיָת לְהָבָאֵי וְיָת נַפְתּוּחָאֵי: רש"י:
להבים. שפניהם דומה ללהב:
(י,יד) וְאֶת־פַּתְרֻסִים וְאֶת־כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת־כַּפְתֹּרִים:
(י, יד) וְאֶת־פַּתְרֻסִים וְאֶת־כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת־כַּפְתֹּרִים:
(י, יד) יד וְיָת פַּתְרוּסָאֵי וְיָת כַּסְלוּחָאֵי דִּי נְפָקוּ מִתַּמָּן פְּלִשְׁתָּאֵי וְיָת קַפּוּטְקָאֵי: רש"י:
ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלולאלו, ויצאו מהם פלשתים:
(י,טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת־צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת־חֵת:
(י, טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת־צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת־חֵת:
(י, טו) טו וּכְנַעַן אוֹלִיד יָת צִידוֹן בּוּכְרֵיהּ וְיָת חֵת:
(י,טז) וְאֶת־הַיְבוּסִי וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי:
(י, טז) וְאֶת־הַיְבוּסִי וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי:
(י, טז) טז וְיָת יְבוּסָאֵי וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת גִּרְגָּשָׁאֵי:
(י,יז) וְאֶת־הַחִוִּי וְאֶת־הָעַרְקִי וְאֶת־הַסִּינִי:
(י, יז) וְאֶת־הַחִוִּי וְאֶת־הָעַרְקִי וְאֶת־הַסִּינִי:
(י, יז) יז וְיָת חִוָּאֵי וְיָת עַרְקָאֵי וְיָת אַנְתּוֹסָאֵי:
(י,יח) וְאֶת־הָאַרְוָדִי וְאֶת־הַצְּמָרִי וְאֶת־הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי:
(י, יח) וְאֶת־הָאַרְוָדִי וְאֶת־הַצְּמָרִי וְאֶת־הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי:
(י, יח) יח וְיָת אַרְוָדָאֵי וְיָת צְמָרָאֵי וְיָת חֲמָתָאֵי וּבָתַר כֵּן אִתְבַּדָּרוּ זַרְעֲיַת כְּנַעֲנָאֵי: רש"י:
ואחר נפצו. מאלה נפוצו משפחות הרבה:
(י,יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד־עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה (וצבים כתיב) וּצְבוֹיִם עַד־לָשַׁע:
(י, יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד־עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה (וצבים כתיב) וּצְבוֹיִם עַד־לָשַׁע:
(י, יט) יט וַהֲוָה תְּחוּם כְּנַעֲנָאֵי מִצִּידוֹן מָטֵי לִגְרָר עַד עַזָּה מָטֵי לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאַדְמָה וּצְבוֹיִם עַד לָשַׁע: רש"י:
גבול הכנעני. סוף ארצו. כל גבול שבמקרא לשון סוף וקצה:
באכה. שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחבירו, גבול זה מגיע עד אשר תבוא למקום פלוני:
(י,כ) אֵלֶּה בְנֵי־חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
(י, כ) אֵלֶּה בְנֵי־חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
(י, כ) כ אִלֵּין בְּנֵי חָם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן בְּאַרְעָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן: רש"י:
ללשנתם בארצתם. אף על פי שנחלקו ללשונות וארצות, כולם בני חם הם:
(י,כא) וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם־הוּא אֲבִי כָּל־בְּנֵי־עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל:
(י, כא) וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם־הוּא אֲבִי כָּל־בְּנֵי־עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל:
(י, כא) כא וּלְשֵׁם אִתְיְלִיד אַף הוּא אֲבוּהוֹן דְּכָל בְּנֵי עֵבֶר אֲחוּהִי דְּיֶפֶת רַבָּא: רש"י:
אבי כל בני עבר. הנהרהיה שֵּׁם:
אחי יפת הגדול. איני יודע אם יפת הגדול, אם שם, כשהוא אומר שם בן מאת שנה וגו' שנתים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן ת"ק שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה לנח, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, וְשֵם לא הגיע למאהעד שנתים אחר המבול:
אחי יפת. ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו:
(י,כב) בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם:
(י, כב) בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם:
(י, כב) כב בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם:
(י,כג) וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ:
(י, כג) וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ:
(י, כג) כג וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ:
(י,כד) וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת־שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת־עֵבֶר:
(י, כד) וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת־שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת־עֵבֶר:
(י, כד) כד וְאַרְפַּכְשַׁד אוֹלִיד יָת שָׁלַח וְשֶׁלַח אוֹלִיד יָת עֵבֶר:
(י,כה) וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן:
(י, כה) וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן:
(י, כה) כה וּלְעֵבֶר אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין שׁוּם חַד פֶּלֶג אֲרֵי בְּיוֹמוֹהִי אִתְפְּלִיגַת אַרְעָא וְשׁוּם אֲחוּהִי יָקְטָן: רש"י:
נפלגה. נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם, למדנו שהיה עֵבֶר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו בסדר עולם (פ"א)שבסוף ימיו נתפלגו, שאם תאמר בתחילת ימיו, הרי יקטן אחיו צעיר ממנו, והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר ויקטן ילד וגו', ואחר כך ויהי כל הארץ וגו', ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת, שבשנת מות פלג נתפלגו:
יקטן. שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו:
(י,כו) וְיָקְטָן יָלַד אֶת־אַלְמוֹדָד וְאֶת־שָׁלֶף וְאֶת־חֲצַרְמָוֶת וְאֶת־ יָרַח:
(י, כו) וְיָקְטָן יָלַד אֶת־אַלְמוֹדָד וְאֶת־שָׁלֶף וְאֶת־חֲצַרְמָוֶת וְאֶת־ יָרַח:
(י, כו) כו וְיָקְטָן אוֹלִיד יָת אַלְמוֹדָד וְיָת שָׁלֶף וְיָת חֲצַרְמָוֶת וְיָת יָרַח: רש"י:
חצרמות. על שם מקומו, דברי אגדה (ב"ר לז, ח):
(י,כז) וְאֶת־הֲדוֹרָם וְאֶת־אוּזָל וְאֶת־דִּקְלָה:
(י, כז) וְאֶת־הֲדוֹרָם וְאֶת־אוּזָל וְאֶת־דִּקְלָה:
(י, כז) כז וְיָת הֲדוֹרָם וְיָת אוּזָל וְיָת דִּקְלָה:
(י,כח) וְאֶת־עוֹבָל וְאֶת־אֲבִימָאֵל וְאֶת־שְׁבָא:
(י, כח) וְאֶת־עוֹבָל וְאֶת־אֲבִימָאֵל וְאֶת־שְׁבָא:
(י, כח) כח וְיָת עוֹבָל וְיָת אֲבִימָאֵל וְיָת שְׁבָא:
(י,כט) וְאֶת־אוֹפִר וְאֶת־חֲוִילָה וְאֶת־יוֹבָב כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן:
(י, כט) וְאֶת־אוֹפִר וְאֶת־חֲוִילָה וְאֶת־יוֹבָב כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן:
(י, כט) כט וְיָת אוֹפִר וְיָת חֲוִילָה וְיָת יוֹבָב כָּל אִלֵּין בְּנֵי יָקְטָן:
(י,ל) וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם:
(י, ל) וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם:
(י, ל) ל וַהֲוָה מוֹתְבָנֵהוֹן מִמֵּשָׁא מָטֵי לִסְפַר טוּר מָדִינְחָא:
(י,לא) אֵלֶּה בְנֵי־שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם:
(י, לא) אֵלֶּה בְנֵי־שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם:
(י, לא) לא אִלֵּין בְּנֵי שֵׁם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן בְּאַרְעַתְהוֹן לְעַמְמֵיהוֹן:
(י,לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:
(י, לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:
(י, לב) לב אִלֵּין זַרְעֲיַת בְּנֵי נֹחַ לְתוּלְדָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן וּמֵאִלֵּין אִתַּפְרָשׁוּ עַמְמַיָּא בְּאַרְעָא בָּתַר טוֹפָנָא:
(יא,א) וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:
(יא, א) וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:
(יא, א) א וַהֲוָה כָל אַרְעָא לִישָׁן חָד וּמַמְלַל חָד: רש"י:
שפה אחת. לשוןהקודש:
ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים (ס"א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות:
(יא,ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(יא, ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(יא, ב) ב וַהֲוָה בְּמִטַּלְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא וְאַשְׁכָּחוּ בִּקְעֲתָא בְּאַרְעָא דְבָבֶל וִיתִיבוּ תַמָּן: רש"י:
בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כולם, ולא מצאו אלא שנער:
(יא,ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
(יא, ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
(יא, ג) ג וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ הָבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנִשְׂרְפִנּוּן בְּנוּרָא (יוֹקִדְתָּא) וַהֲוַת לְהוֹן לְבִנְתָּא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לְשִׁיעַ: רש"י:
איש אל רעהו. אומה לאומה, מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען:
הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפריקליי"ר בלע"ז:
לבנים. שאין אבנים בבבל שהיא בקעה:
ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורים טיוול"ש בלע"ז שורפים אותן בכבשן:
לחמר. לטוח הקיר:
(יא,ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:
(יא, ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:
(יא, ד) ד וַאֲמָרוּ הָבוּ נִבְנֵי לָנָא קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְנַעְבֵּיד לָנָא שׁוּם דִּילְמָא נִתְבַּדַּר עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא: רש"י:
פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:
(יא,ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
(יא, ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
(יא, ה) ה וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאִתְפְּרָעָא עַל עוֹבָדֵי קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא דִּי בְנוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא: רש"י:
וירד ה' לראות. לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ' נח יח):
בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתת עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
(יא,ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
(יא, ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
(יא, ו) ו וַאֲמַר יְיָ הָא עַמָּא חַד וְלִישָׁן חַד לְכֻלְּהוֹן וְדֵין דְּשָׁרִיוּ לְמֶעְבָּד וּכְעַן לָא יִתִּמְנַע מִנְּהוֹן כֹּל דִּי חַשִּׁיבוּ לְמֶעְבָּד: רש"י:
הן עם אחד. כל טובה זו יש עמהן שֶׁעַם אחד הם ושפה אחת לכולם, ודבר זה החלו לעשות:
החלם. כמו אָמְרָם עֲשׂוֹתָם, התחילו הם לעשות:
לא יבצר מהם וגו' לעשות. בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים (תהלים עו, יג):
(יא,ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
(יא, ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
(יא, ז) ז הָבוּ נִתְגְּלִי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן גְּבַר לִישַׁן חַבְרֵיהּ: רש"י:
הבה נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו היתירה:
הבה. מדה כנגד מדה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:
ונבלה. ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים, והֵ"א אחרונה יתירה, כְּהֵ"א של נרדה:
לא ישמעו. זה שואל לְבֵנָה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:
(יא,ח) וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
(יא, ח) וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
(יא, ח) ח וּבַדַּר יְיָ יָתְהוֹן מִתַּמָּן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וּמְנָעוּ לְמִבְנֵי (נ"י וְאִתְמְנָעוּ מִלְּמִבְנֵי) קַרְתָּא: רש"י:
ויפץ ה' אותם משם. בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מְגוֹרַת רָשָּׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ (משלי י, כד):
(יא,ט) עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ:
(יא, ט) עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ:
(יא, ט) ט עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ בָּבֶל אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל יְיָ לִישַׁן כָּל אַרְעָא וּמִתַּמָּן בַּדָּרִנּוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא:רש"י:
ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:
(יא,י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
(יא, י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
(יא, י) י אִלֵּין תּוּלְדַת שֵׁם שֵׁם בַּר מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד תַּרְתֵּין שְׁנִין בָּתַר טוֹפָנָא: רש"י:
שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחרהמבול:
(יא,יא) וַיְחִי־שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יא) וַיְחִי־שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יא) יא וַחֲיָא שֵׁם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שָׁלַח:
(יא, יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שָׁלַח:
(יא, יב) יב וְאַרְפַּכְשַׁד חֲיָא תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שָׁלַח:
(יא,יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יג) יג וַחֲיָא אַרְפַּכְשַׁד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֶׁלַח אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־עֵבֶר:
(יא, יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־עֵבֶר:
(יא, יד) יד וְשֶׁלַח חֲיָא תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת עֵבֶר:
(יא,טו) וַיְחִי־שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, טו) וַיְחִי־שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, טו) טו וַחֲיָא שֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת עֵבֶר אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,טז) וַיְחִי־עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־פָּלֶג:
(יא, טז) וַיְחִי־עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־פָּלֶג:
(יא, טז) טז וַחֲיָא עֵבֶר תְּלָתִין וְאַרְבַּע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת פָּלֶג:
(יא,יז) וַיְחִי־עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יז) וַיְחִי־עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יז) יז וַחֲיָא עֵבֶר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת פֶּלֶג אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,יח) וַיְחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ:
(יא, יח) וַיְחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ:
(יא, יח) יח וַחֲיָא פֶלֶג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת רְעוּ:
(יא,יט) וַיְחִי־פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יט) וַיְחִי־פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, יט) יט וַחֲיָא פֶלֶג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת רְעוּ מָאתָן וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שְׂרוּג:
(יא, כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שְׂרוּג:
(יא, כ) כ וַחֲיָא רְעוּ תְּלָתִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שְׂרוּג:
(יא,כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, כא) כא וַחֲיָא רְעוּ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שְׂרוּג מָאתָן וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר:
(יא, כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר:
(יא, כב) כב וַחֲיָא שְׂרוּג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת נָחוֹר:
(יא,כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, כג) כג וַחֲיָא שְׂרוּג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נָחוֹר מָאתָן שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח:
(יא, כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח:
(יא, כד) כד וַחֲיָא נָחוֹר עַשְׂרִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת תָּרַח:
(יא,כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יא, כה) כה וַחֲיָא נָחוֹר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת תֶּרַח מְאָה וּתְשַׁע עֲשַׂר שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:
(יא,כו) וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־ הָרָן:
(יא, כו) וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־ הָרָן:
(יא, כו) כו וַחֲיָא תֶרַח שִׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן:
(יא,כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט:
(יא, כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט:
(יא, כז) כז וְאִלֵּין תּוּלְדַת תֶּרַח תֶּרַח אוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן וְהָרָן אוֹלִיד יָת לוֹט:
(יא,כח) וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:
(יא, כח) וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:
(יא, כח) כח וּמִית הָרָן עַל אַפֵּי תֶּרַח אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דְיַלָּדוּתֵיהּ בְּאוּרָא דְכַסְדָּאֵי: רש"י:
על פני תרח אביו. בחיי אביו, ומדרש אגדה אומר (ב"ר לח, יג), שעל ידי אביו מת, שקָבַל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שֶּׁכִּתֵּת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני מִשלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן מִשֶל מי אתה, אמר להם הרן מִשֶל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם בן סרוק פירש, אוּר, בקעה, וכן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' (ישעיה כד, יד), וכן מְאוּרַת צִפְעוֹנִי (שם יא, ח), כל חוֹר וּבֶקַע [עמוק] קרוי אוּר:
(יא,כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה:
(יא, כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה:
(יא, כט) כט וּנְסִיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין שׁוּם אִתַּת אַבְרָם שָׂרָי וְשׁוּם אִתַּת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבוּהָא דְמִלְכָּה וַאֲבוּהָא דְיִסְכָּה: רש"י:
יסכה. זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה:
(יא,ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד:
(יא, ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד:
(יא, ל) ל וַהֲוַת שָׂרַי עֲקָרָה לֵית לָהּ וְלָד:
(יא,לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(יא, לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(יא, לא) לא וּדְבַר תֶּרַח יָת אַבְרָם בְּרֵיהּ וְיָת לוֹט בַּר הָרָן בַּר בְּרֵיהּ וְיָת שָׂרַי כַּלָּתֵיהּ אִתַּת אַבְרָם בְּרֵיהּ וּנְפָקוּ עִמְּהוֹן מֵאוּרָא דְכַסְדָּאֵי לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲתוֹ עַד חָרָן וִיתִיבוּ תַמָּן: רש"י:
ויצאו אתם. ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:
(יא,לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:פפ
קנ"ג פסוקים, בצלא"ל סימן, אבי יסכה לוט סימן.
(יא, לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:פפ
קנ"ג פסוקים, בצלא"ל סימן, אבי יסכה לוט סימן.
(יא, לב) לב וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶרַח מָאתָן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן:רש"י:
וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כִּבּוּד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל־ב כג, כ)וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי:
בחרן. הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם:
(יב,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
(יב, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
(יב, א) א וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלָּדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דִּי אַחֲזִנָּךְ: רש"י:
לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדולוכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם:
(יב,ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:
(יב, ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:
(יב, ב) ב וְאֶעְבְּדִנָּךְ לְעַם סַגִּי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וַאֲרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵא מְבָרָךְ: רש"י:
ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. [ס"א וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח, כנגד אבריו של אדם. ברש"י ישן]:
ואברכך. בממון:
והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, בֵרַכְתִי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. דבר אחר, ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם:
מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך:
אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (להלן כב, ב), כיוצא בו על אחד ההרים אשר אמר אליך (שם), כיוצא בו וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ (יונה ג, ב):
(יב,ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
(יב, ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
(יב, ג) ג וֶאֱבָרֵךְ מְבָרְכָיךְ וּמְלַטְטָךְ אֵילוּט וְיִתְבָּרֲכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיַת אַרְעָא: רש"י:
ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה (להלן מח, כ):
(יב,ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:
(יב, ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:
(יב, ד) ד וַאֲזַל אַבְרָם כְּמָא דְמַלֵּיל עִמֵּיהּ יְיָ וַאֲזַל עִמֵּיהּ לוֹט וְאַבְרָם בַּר שִׁבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּמִפְּקֵיהּ מֵחָרָן:
(יב,ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־אָחִיו וְאֶת־כָּל־ רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(יב, ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־אָחִיו וְאֶת־כָּל־ רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(יב, ה) ה וּדְבַר אַבְרָם יָת שָׂרַי אִתְּתֵיהּ וְיָת לוֹט בַּר אֲחוּהִי וְיָת כָּל קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעְבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִכְנַעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִכְנָעַן: רש"י:
אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עֲשָׂאוּם. ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא, א), וישראל עשה חיל (במדבר כד, יח), לשון קונה וכונס:
(יב,ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:
(יב, ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:
(יב, ו) ו וַעֲבַר אַבְרָם בְּאַרְעָא עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד מֵישַׁר מוֹרֶה וּכְנַעֲנָאָה בְּכֵן בְּאַרְעָא: רש"י:
ויעבר אברם בארץ. נכנס לתוכה:
עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם:
אלון מורה. היא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראלשבועת התורה:
והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש את ארץ ישראלמזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כְּשֶׁחִלֵּק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם(להלן יד, יח)לפיכך ויאמר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:
(יב,ז) וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
(יב, ז) וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
(יב, ז) ז וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ: רש"י:
ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורתארץ ישראל:
(יב,ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית־אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה:
(יב, ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית־אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה:
(יב, ח) ח וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְטוּרָא מִמַּדְנַח לְבֵית אֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵיהּ בֵּית אֵל מִמַּעַרְבָא וְעַי מִמָּדִינְחָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַיְיָ: רש"י:
ויעתק משם. אָהָלֹה:
מקדם לבית אל. בְּמִזְרָחָהּ של בית אל, נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מיָם:
אהלה. אָהָלָה כתיב, בתחילה נטע את אהל אשתו, ואחר כך את שלו:
ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו לְהִכָּשֵׁל שם על עֲוֹן עָכָן, והתפלל שם עליהם:
(יב,ט) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:
(יב, ט) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:
(יב, ט) ט וּנְטַל אַבְרָם אָזֵל וְנָטֵל לְדָרוֹמָא:רש"י:
הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל להר המוריה שהיא נחלתו:
(יב,י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:
(יב, י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:
(יב, י) י וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַמָּן אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא: רש"י:
רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו מַשִּׁיאוֹ לצאת ממנה:
(יב,יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ:
(יב, יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ:
(יב, יא) יא וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמֵיעַל לְמִצְרָיִם וַאֲמַר לְשָׂרַי אִתְּתֵיהּ הָא כְעַן יְדָעִית אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אָתְּ: רש"י:
הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה מתוך [מרוב] צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה. דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביפיה. ופשוטו של מקרא, הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יָפְיֵךְ, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו, הנה נא אדני סורו נא (להלן יט, ב):
(יב,יב) וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
(יב, יב) וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
(יב, יב) יב וִיהֵי כַּד (אֲרֵי) יֶחֱזוּן יָתִיךְ מִצְרָאֵי וְיֵימְרוּן אִתְּתֵיהּ דָּא וְיִקְטְלוּן יָתִי וְיָתִיךְ יְקַיְמוּן:
(יב,יג) אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:
(יב, יג) אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:
(יב, יג) יג אִמְרִי כְעַן אֲחָתִי אָתְּ בְּדִיל דְּיֵיטַב לִי בְּדִילָךְ וְתִתְקַיַם נַפְשִׁי בְּפִתְגָּמָיְכִי: רש"י:
למען ייטב לי בעבורך. יתנו לימתנות:
(יב,יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת־הָאִשָּׁה כִּי־יָפָה הִוא מְאֹד:
(יב, יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת־הָאִשָּׁה כִּי־יָפָה הִוא מְאֹד:
(יב, יד) יד וַהֲוָה כַּד עָל אַבְרָם לְמִצְרָיִם וַחֲזוֹ מִצְרָאֵי יָת אִתְּתָא אֲרֵי שַׁפִּירָא הִיא לַחֲדָא: רש"י:
ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואםמצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה:
(יב,טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל־פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:
(יב, טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל־פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:
(יב, טו) טו וַחֲזוֹ יָתַהּ רַבְרְבֵי פַרְעֹה וְשַׁבָּחוּ יָתַהּ לְפַרְעֹה וְאִדַּבָּרַת אִתְּתָא לְבֵית פַּרְעֹה: רש"י:
ויהללו אתה אל פרעה. הִלְּלוּהָ ביניהם, לומר הגונה זו למלך:
(יב,טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי־לוֹ צֹאן־וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
(יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי־לוֹ צֹאן־וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
(יב, טז) טז וּלְאַבְרָם אוֹטִיב בְּדִילַהּ וַהֲווֹ לֵיהּ עָאן וְתוֹרִין וַחֲמָרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וְגַמְלִין: רש"י:
ולאברם היטיב. פרעה בעבורה:
(יב,יז) וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת־פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת־בֵּיתוֹ עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
(יב, יז) וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת־פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת־בֵּיתוֹ עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
(יב, יז) יז וְאַיְתִי יְיָ עַל פַּרְעֹה מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עַל עֵיסַק שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם: רש"י:
וינגע ה' וגו'. במכת רָאֲתָן לקה, שהתשמיש קשה לו:
ואת ביתו. כתרגומו וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ. ומדרשו לרבות כְּתָלָיו עמודיו וכליו:
על דבר שרי. על פי דִּבּוּרָהּ, אומרת למלאך הַךְ, והוא מכה:
(יב,יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:
(יב, יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:
(יב, יח) יח וּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַאֲמַר מָה דָא עֲבַדְתָּ לִי לְמָא לָא חַוֵּיתָא לִי אֲרֵי אִתְּתָךְ הִיא:
(יב,יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
(יב, יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
(יב, יט) יט לְמָא אֲמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וּדְבָרִית יָתַהּ לִי לְאִנְתּוּ וּכְעַן הָא אִתְּתָךְ דְּבַר וְאִיזֵל: רש"י:
קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג, כ):
(יב,כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־לוֹ:
(יב, כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־לוֹ:
(יב, כ) כ וּפַקִּיד עֲלוֹהִי פַּרְעֹה גּוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵיהּ וְיָת אִתְּתֵיהּ וְיָת כָּל דִּילֵיהּ: רש"י:
ויצו עליו. על אודותיו, לשלחו ולשמרו:
וישלחו. כתרגומו וְאַלְוִּיאוּ:
(יג,א) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:
(יג, א) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:
(יג, א) א וּסְלִיק אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִתְּתֵיהּ וְכָל דִּי לֵיהּ וְלוֹט עִמֵּיהּ לְדָרוֹמָא: רש"י:
ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל, כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מְהַלֵּךְ, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל היא, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ:
(יג,ב) וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב:
(יג, ב) וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב:
(יג, ב) ב וְאַבְרָם תַּקִּיף לַחֲדָא בִּבְעִירָא בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא: רש"י:
כבד מאד. טעון משאות:
(יג,ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד־בֵּית־אֵל עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעָי:
(יג, ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד־בֵּית־אֵל עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעָי:
(יג, ג) ג וַאֲזַל לְמַטְלָנוֹהִי מִדָּרוֹמָא וְעַד בֵּית אֵל עַד אַתְרָא דִּי פְרַס תַּמָן מַשְׁכְּנֵיהּ בְּקַדְמֵיתָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי: רש"י:
וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו פרעהקפותיו:
מנגב. ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען:
(יג,ד) אֶל־מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָה:
(יג, ד) אֶל־מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָה:
(יג, ד) ד לַאֲתַר מַדְבְּחָא דִּי עֲבַד תַּמָּן בְּקַדְמֵיתָא וְצַלִּי תַמָּן אַבְרָם בִּשְׁמָא דַיְיָ: רש"י:
אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה':
(יג,ה) וְגַם־לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת־אַבְרָם הָיָה צֹאן־וּבָקָר וְאֹהָלִים:
(יג, ה) וְגַם־לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת־אַבְרָם הָיָה צֹאן־וּבָקָר וְאֹהָלִים:
(יג, ה) ה וְאַף לְלוֹט דְּאָזִיל עִם אַבְרָם הֲוָה עָאן וְתוֹרִין וּמַשְׁכְּנִין: רש"י:
ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, הליכתו עםאברם:
(יג,ו) וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא־יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:
(יג, ו) וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא־יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:
(יג, ו) ו וְלָא סוֹבָרַת יָתְהוֹן אַרְעָא לְמִיתַב כַּחֲדָא אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי וְלָא יְכִילוּ לְמִיתַב כַּחֲדָא: רש"י:
ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר:
(יג,ז) וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:
(יג, ז) וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:
(יג, ז) ז וַהֲוַת מַצּוּתָא בֵּין רָעֵי בְּעִירֵיהּ דְּאַבְרָם וּבֵין רָעֵי בְּעִירֵיהּ דְּלוֹט וּכְנַעֲנָאָה וּפְרִזָּאָה בְּכֵן יָתִיב בְּאַרְעָא: רש"י:
ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נִתְנָה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט [בן אחיו] יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז ישב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין:
(יג,ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:
(יג, ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:
(יג, ח) ח וַאֲמַר אַבְרָם לְלוֹט לָא כְעַן תְּהֵי מַצּוּתָא בֵּינָא וּבֵינָךְ וּבֵין רַעֲוָתִי וּבֵין רַעֲוָתָךְ אֲרֵי גוּבְרִין אַחִין אֲנָחְנָא: רש"י:
אנשים אחים. קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים:
(יג,ט) הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:
(יג, ט) הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:
(יג, ט) ט הֲלָא כָל אַרְעָא קֳדָמָךְ אִתְפְּרַשׁ כְּעַן מִלְּוָתִי אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא וַאֲנָא לְדָרוֹמָא וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא וַאֲנָא לְצִפּוּנָא: רש"י:
אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב לא אתרחק ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו':
ואימנה. אַיְמִין את עצמי, כמו וְאַשְׂמְאִילָה אַשְׂמְאִיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לִינָקֵד וְאַיְמִינָה, כך מצינו במקום אחר (שמואל־ב יד, יט)אִם אִשׁ לְהֵמִין, ואין נקוד לְהַיְמִין:
(יג,י) וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה כְּגַן־יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:
(יג, י) וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה כְּגַן־יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:
(יג, י) י וּזְקַף לוֹט יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת כָּל מֵישַׁר יַרְדְּנָא אֲרֵי כֻלַּהּ בֵּית שַׁקְיָא קֳדָם דְחַבֵּל יְיָ יָת סְדוֹם וְיָת עֲמֹרָא כְּגִינְתָא דַיְיָ כְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מָטֵי לְצֹעַר: רש"י:
כי כלה משקה. ארץ נחלי מים:
לפני שחת ה' את סדום ואת עמרה. היה אותומישור:
כגן ה'. לאילנות:
כארץ מצרים. לזרעים (ב"ר מא, ז):
באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשה לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:):
(יג,יא) וַיִּבְחַר־לוֹ לוֹט אֵת כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:
(יג, יא) וַיִּבְחַר־לוֹ לוֹט אֵת כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:
(יג, יא) יא וּבְחַר לֵיהּ לוֹט יָת כָּל מֵישַׁר יַרְדְּנָא וּנְטַל לוֹט מִלְּקַדְמִין וְאִתַּפְרָשׁוּ גְּבַר מִלְּוַת אֲחוּהִי: רש"י:
ככר. מישור כתרגומו:
מקדם. נסע מאצל אברם (ממזרחו), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:
(יג,יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד־סְדֹם:
(יג, יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד־סְדֹם:
(יג, יב) יב אַבְרָם יָתִיב בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְלוֹט יָתִיב בְּקִירְוֵי מֵישְׁרָא וּפְרַס עַד סְדוֹם: רש"י:
ויאהל. נטע אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום:
(יג,יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהֹוָה מְאֹד:
(יג, יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהֹוָה מְאֹד:
(יג, יג) יג וֶאֱנָשִׁין דִּסְדוֹם בִּישִׁין בְּמָמוֹנְהוֹן וְחַיָּבִין בִּגְוִיָּתְהוֹן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא: רש"י:
ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו מכאן (יומא לח:)שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי י, ז):
רעים. בגופם:
וחטאים . בממונם:
לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו:
(יג,יד) וַיהֹוָה אָמַר אֶל־אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:
(יג, יד) וַיהֹוָה אָמַר אֶל־אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:
(יג, יד) יד וַיְיָ אֲמַר לְאַבְרָם בָּתַר דְּאִתְפָּרֵשׁ לוֹט מֵעִמֵּיהּ זְקוֹף כְּעַן עֵינָיךְ וַחֲזֵי מִן אַתְרָא דְּאַתְּ תַּמָּן לְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וּלְמָדִינְחָא וּלְמַעֲרָבָא: רש"י:
אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיבוירא ה' אל אברם, באותה שעה כשר היה, וק"ל):
(יג,טו) כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם:
(יג, טו) כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם:
(יג, טו) טו אֲרֵי יָת כָּל אַרְעָא דִּי אַתְּ חָזֵי לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם:
(יג,טז) וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם־יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ גַּם־זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:
(יג, טז) וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם־יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ גַּם־זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:
(יג, טז) טז וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא כְּמָא דִּי לָא אֶפְשַׁר לִגְבַר לְמִמְנֵי יָת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף בְּנָיךְ לָא יִתִּמְנוּן: רש"י:
אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר לְהִמָּנוֹת, כך זרעך לא יִמָּנֶה:
(יג,יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:
(יג, יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:
(יג, יז) יז קוּם הַלִּיךְ בְּאַרְעָא לְאָרְכַּהּ וְלִפְתָיַהּ אֲרֵי לָךְ אֶתְּנִנַּהּ:
(יג,יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
(יג, יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
(יג, יח) יח וּפְרַס אַבְרָם וַאֲתָא וִיתֵב בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא דִּי בְחֶבְרוֹן וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ממרא. שֵםאדם:
(יד,א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ־שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:
(יד, א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ־שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:
(יד, א) א וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמֵי: רש"י:
אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם פּוֹל לתוך כבשן האש:
מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל:
(יד,ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת־בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת־בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים כתיב) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא־צֹעַר:
(יד, ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת־בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת־בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים כתיב) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא־צֹעַר:
(יד, ב) ב סְדָרוּ (נ"י עֲבַדוּ) קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִסְדֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַעֲמֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צֹעַר: רש"י:
ברע. רע לשמים ורע לבריות:
ברשע. שנתעלה ברשען:
שנאב. שונא אביו שבשמים:
שמאבר. שָׂם אֵבֶר לָעוּףולקפוץ, ולמרוד בהקדוש ברוך הוא:
בלע. שםהעיר:
(יד,ג) כָּל־אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל־עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:
(יד, ג) כָּל־אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל־עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:
(יד, ג) ג כָּל אִלֵּין אִתְכְּנָשׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָּא הוּא אֲתַר יַמָּא דְמִלְחָא: רש"י:
עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדותהרבה:
הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים לתוכוונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו:
(יד,ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:
(יד, ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:
(יד, ד) ד תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יָת כְּדָרְלָעֹמֶר וּתְלָת עַשְׂרֵי שְׁנִין מְרָדוּ: רש"י:
שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר:
(יד,ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת־הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:
(יד, ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת־הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:
(יד, ה) ה וּבְאַרְבַּע עַשְׂרֵי שְׁנִין אֲתָא כְּדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָּא דְּעִמֵּיהּ וּמְחוֹ יָת גִּבָּרַיָּא דִּי בְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִּיפַיָּא דִּבְהֶמְתָּא וְיָת אֵימְתָנֵי דִּבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: רש"י:
ובארבע עשרה שנה .למרדן:
בא כדרלעמר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה:
והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים:
הזוזים. הםזמזומים:
(יד,ו) וְאֶת־הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל־ הַמִּדְבָּר:
(יד, ו) וְאֶת־הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל־ הַמִּדְבָּר:
(יד, ו) ו וְיָת חוֹרָאֵי דִּי בְטוּרָא דְּשֵׂעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא: רש"י:
בהררם. בהר שלהם:
איל פארן. כתרגומו מֵישַׁר. ואומר אני, שאין אֵיל לשון מישור, אלא מישור של פארן אֵיל שמו ושל ממרא אֵלוֹנֵי שמו, ושל ירדן כִּכָּר שמו, ושל שטים אָבֵל שמו, אָבֵל הַשִׁטִּים, וכן בַּעַל גָּד (יהושע יא, יז)בַּעַל שמו, וכולם מתורגמין מֵישַׁר, וכל אחד שמו עליו:
על המדבר. אצל המדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ):
(יד,ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת־הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:
(יד, ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת־הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:
(יד, ז) ז וְתָבוּ וַאֲתוֹ לְמֵישַׁר פִּלּוּג דִּינָא הִיא רְקָם וּמְחוֹ יָת כָּל חֲקַל עֲמַלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְּיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי: רש"י:
עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן לְהִשָּׁפֵט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט:
שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד:
בחצצן תמר. הִיא עֵין גֶּדִי, מקרא מלא בדברי הימים (ב כ, ב)ביהושפט:
(יד,ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים כתיב) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא־צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים:
(יד, ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים כתיב) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא־צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים:
(יד, ח) ח וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדָּרוּ עִמְּהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָּא:
(יד,ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת־ הַחֲמִשָּׁה:
(יד, ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת־ הַחֲמִשָּׁה:
(יד, ט) ט עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמִין וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָּסָר אַרְבְּעָה מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁא: רש"י:
ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברם מלרדוף אחריהם:
(יד,י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ־סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ־שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:
(יד, י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ־סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ־שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:
(יד, י) י וּמֵישַׁר חַקְלַיָּא בֵּירִין בֵּירִין מַסְקִין חֵימָרָא וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָּן וּדְאִשְׁתָּאַרוּ לְטוּרָא עֲרָקוּ: רש"י:
בארות בארות חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה לטיט של בנין. ומדרש אגדה, שהיה הטיט (מוגבל) [מגובל] בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז):
הרה נסו. לְהַר נָסוּ (הֶרָה כְּמוֹ לְהַר), כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הֵ"א בסופה. ויש חילוק בין הֶרָה לְהָהָרָה שהֵ"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הֶרָה כמו לְהַר, או כמו אֶל הַר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחילה. וכשהוא נותן הֵ"א בראשה לכתוב הָהָרָהאו הַמִּדְבָּרָה, פתרונו כמו אֶל הָהָר או כמו לְהָהָר (ס"א להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה:
(יד,יא) וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת־כָּל־אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:
(יד, יא) וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת־כָּל־אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:
(יד, יא) יא וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכָלְהוֹן וַאֲזָלוּ:
(יד,יב) וַיִּקְחוּ אֶת־לוֹט וְאֶת־רְכֻשׁוֹ בֶּן־אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:
(יד, יב) וַיִּקְחוּ אֶת־לוֹט וְאֶת־רְכֻשׁוֹ בֶּן־אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:
(יד, יב) יב וּשְׁבוֹ יָת לוֹט וְיָת קִנְיָנֵיהּ בַּר אֲחוּהִי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵב בִּסְדוֹם: רש"י:
והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום:
(יד,יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־ אַבְרָם:
(יד, יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־ אַבְרָם:
(יד, יג) יג וַאֲתָא מְשֵׁיזָבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְאֶשְׁכּוֹל וַאֲחוּהִי דְעָנֵר וְאִנּוּן אֱנָשֵׁי קְיָמֵיהּ דְּאַבְרָם: רש"י:
ויבא הפליט. [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה). ומדרש בראשית רבה (מב, ח), זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, שנאמר הנפילים היו בארץ וגו', ומתכוין שְׁיֵהָרֵג אברם וישא את שרה:
העברי. שבא מעבר הנהר:
בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית [ס"א, דבר אחר שֶׁהִשִׂיאוּ לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר]:
(יד,יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן:
(יד, יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן:
(יד, יד) יד וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵמוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵיהּ תְּלָת מְאָה וְתַמְנֵי עֲסַר וּרְדַף עַד דָּן: רש"י:
וירק. כתרגומו וְזָרֵיז, ארמי"ר בלע"ז. וכן והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי (שמות טו, ט), וכן וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר (תהלים לה, ג):
חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חֲנוֹךְ לַנַּעַר (משלי כב, ו), חנוכת המזבח (במדבר ז, יא), חֲנֻכַּת הַבַּיִת (תהלים ל, א), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר:
שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.)אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו:
עד דן. שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל:
(יד,טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־ חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:
(יד, טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־ חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:
(יד, טו) טו וְאִתְפְּלֵג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא הוּא וְעַבְדוֹהִי וּמְחוֹנוּן וּרְדָפִנּוּן עַד חוֹבָא דִּי מִצִּפּוּנָא לְדַמָּשֶׂק: רש"י:
ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן:
לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחציו הראשון נעשה לו נס,וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים:
עד חובה. אין מקום ששמו חובה, אלא דן קורא חובה, על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם:
(יד,טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם:
(יד, טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם:
(יד, טז) טז וַאֲתֵב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט בַּר אֲחוּהִי וְקִנְיָנֵיהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָּא וְיָת עַמָּא:
(יד,יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־ כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
(יד, יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־ כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
(יד, יז) יז וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לָקֳדָּמוּתֵיהּ בָּתַר דְּתָב מִלְּמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיָת מַלְכַיָּא דִּי עִמֵּיהּ לְמֵישַׁר מַפְנָא הוּא אֲתַר בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא: רש"י:
עמק שוה. כך שמו, כתרגומו לְמֵישַׁר מַפְנָא, פנוי מאילנות ומכל מכשול:
עמק המלך. בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא, בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברם עליהם לנשיא אלהים ולקצין:
(יד,יח) וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:
(יד, יח) וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:
(יד, יח) יח וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֵם אַפֵּיק לְחֵם וַחֲמָר וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ קֳדָם אֵל עִלָּאָה: רש"י:
ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא שם בן נח (נדרים לב:):
לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו:
(יד,יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(יד, יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(יד, יט) יט וּבָרְכֵיהּ וַאֲמַר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִלָּאָה דְקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא: רש"י:
קנה שמים וארץ. כמו עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהלים קמו, ו), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו:
(יד,כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
(יד, כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
(יד, כ) כ וּבְרִיךְ אֵל עִלָּאָה דִּמְסַר סָנְאָךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַשְׂרָא מִכֹּלָּא: רש"י:
אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל (הושע יא, ח):
ויתן לו. אברם,מעשר מכל אשר לו, לפי שהיה כהן:
(יד,כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־סְדֹם אֶל־אַבְרָם תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח־לָךְ:
(יד, כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־סְדֹם אֶל־אַבְרָם תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח־לָךְ:
(יד, כא) כא וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא דְּבַר (נ"א סַב) לָךְ: רש"י:
תן לי הנפש. מן השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם, תן דוֹנֵא"שׁ בלע"ז:
(יד,כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל־יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(יד, כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל־יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(יד, כב) כב וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵימִית יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֵל עִלָּאָה דְּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא: רש"י:
הרמתי ידי. לשון שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (להלן כב, טז), נשבע אני, וכן נתתי כסף השדה קח ממני (להלן כג, יג), נותן אני לך כסף השדה קָחֵהוּ ממני:
(יד,כג) אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל וְאִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת־אַבְרָם:
(יד, כג) אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל וְאִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת־אַבְרָם:
(יד, כג) כג אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַּב מִכָּל דִּי לָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא אַעְתָּרִית יָת אַבְרָם: רש"י:
אם מחוט ועד שרוך נעל. אֱעַכֵּב לעצמי מן השבי:
ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לאאקח:
ולא תאמר וגו'. שהקדוש ברוך הוא הבטיחני לְעַשְּׁרֵנִי, שנאמר ואברכך וגו':
(יד,כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
(יד, כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
(יד, כד) כד לְחוֹד (נ"א בַּר) מִדִּאֲכָלוּ עוּלֵמַיָּא וְחָלָק גֻּבְרַיָּא דִּי אֲזָלוּ עִמִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא אִנּוּן יְקַבְּלוּן חֳלָקְהוֹן: רש"י:
הנערים. עֲבָדַי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', אף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר הוּא ועבדיו וַיַּכֵּם, וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָהוּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ (שמואל־א ל, כד), ולכך נאמר וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט (שם פסוק כה), לא נאמר והלאה, לפי שכבר ניתן החוק בימי אברם:
(טו,א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
(טו, א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
(טו, א) א בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין הֲוָה פִּתְגָּמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימָר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִּי לַחֲדָא: רש"י:
אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג. אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם
אנכי מגן לך. מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד:
(טו,ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהֹוִה מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן־מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:
(טו, ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהֹוִה מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן־מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:
(טו, ב) ב וַאֲמַר אַבְרָם יְיָ אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וַאֲנָא אָזֵיל בְּלָא וְלָד וּבַר פַּרְנָסָא הָדֵין דִּבְבֵיתִי הוּא דַּמַּשְׂקָאָה אֱלִיעֶזֶר: רש"י:
הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב, יב), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב לא, יב), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס. ולי נראה ער ועונה, מגזרת וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה, ב), וערירי לשון חרבן, וכן עָרוּ עָרוּ (תהלים קלז, ז), וכן עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג, יג), וכן עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמיה נא, נח), וכן כִּי אַרְזָה עֵרָה (צפניה ב, יד):
ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו ועל פיך ישק (להלן מא, מ), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי:
דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים:
(טו,ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:
(טו, ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:
(טו, ג) ג וַאֲמַר אַבְרָם הָא לִי לָא יְהַבְתְּ וְלָד וְהָא בַר בֵּיתִי יָרִית יָתִי: רש"י:
הן לי לא נתתה זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי:
(טו,ד) וְהִנֵּה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי־אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:
(טו, ד) וְהִנֵּה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי־אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:
(טו, ד) ד וְהָא פִּתְגָּמָא דַּיְיָ עִמֵּיהּ לְמֵימַר לָא יִרְתִנָּךְ דֵּין אֶלָּהֵין בַּר דְּתוֹלִיד הוּא יִרְתִנָּךְ:
(טו,ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:
(טו, ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:
(טו, ה) ה וְאַפִּיק יָתֵיהּ לְבָרָא וַאֲמַר אִסְתְּכִי כְּעַן לִשְׁמַיָּא וּמְנֵי כּוֹכְבַיָּא אִם תִּכּוֹל לְמִמְנֵי יָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ כְּדֵין יְהוֹן בְּנָיךְ: רש"י:
ויוצא אותו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן, שָׂרַי לא תלד, אבל שָׂרָה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלהלמטה:
(טו,ו) וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:
(טו, ו) וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:
(טו, ו) ו וְהֵימִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְחָשְׁבַהּ לֵיהּ לְזָכוּ: רש"י:
והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע:
ויחשבה לו צדקה. הקדוש ברוך הוא חֲשָׁבָהּ לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה [ס"א בָּנַי], אמר לו הקדוש ברוך הוא בזכות הקרבנות:
(טו,ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
(טו, ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
(טו, ז) ז וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ דְּאַפֵּקְתָּךְ מֵאוּרָא דְכַשְׂדָּאֵי לְמִּתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ:
(טו,ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:
(טו, ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:
(טו, ח) ח וַאֲמָר יְיָ אֱלֹהִים בְּמָה אִדַּע אֲרֵי אֵרְתִינַהּ:
(טו,ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:
(טו, ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:
(טו, ט) ט וַאֲמַר לֵיהּ קָרֵב קֳדָמַי עֶגְלִין תְּלָתָא וְעִזִּין תְּלָתָא וְדִכְרִין תְּלָת וְשַׁפְנִינָא וּבַר יוֹנָה: רש"י:
עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה:
ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד:
ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד:
ותור וגוזל. תור ובן יונה:
(טו,י) וַיִּקַּח־לוֹ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת־הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:
(טו, י) וַיִּקַּח־לוֹ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת־הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:
(טו, י) י וְקָרֵב קֳדָמוֹהִי יָת כָּל אִלֵּין וּפַלִּיג יָתְהוֹן בְּשָׁוֵי וִיהַב פַּלְגַיָּא פִּלּוּג לָקֳבֵל חַבְרֵיהּ וְיָת עוֹפָא לָא פַלִּיג: רש"י:
ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת עמו ברית לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בְּתָרֶיהָ, כמו שנאמר להלן הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל (ירמיה לד, יט), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש:
ואת הצפר לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וגו' (תהלים כב, יג), ואומר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח, כ), ואומר (שם פסוק כא)וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), לפיכך בִּתֵּר הבהמות, רמז שיהיו האומות כָּלִים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם:
(טו,יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:
(טו, יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:
(טו, יא) יא וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָּא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם: רש"י:
העיט. הוא עוף, על שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל (שמואל־א טו, יט):
על הפגרים. על הבתרים. [ס"א הפגרים מתרגמינן פַּגְלַיָּא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פַּלְגַיָּא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פַּלְגַיָא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פַּגְלַיָא לשון פִּגּוּל, כמו פִּגּוּל הוא (ויקרא יט, ז), לשון פגר]:
וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו יַשֵּׁב רוּחוֹ (תהלים קמז, יח), רמז שיבוא דוד בן ישי לְכַלּוֹתָם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח:
(טו,יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל־אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
(טו, יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל־אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
(טו, יב) יב וַהֲוָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל וְשִׁנְתָא נְפָלַת עַל אַבְרָם וְהָא אֵימָה קְבֵל סַגִּי נְפָלַת עֲלוֹהִי: רש"י:
והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחושך של גליות:
(טו,יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
(טו, יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
(טו, יג) יג וַאֲמַר לְאַבְרָם מִדַּע תִּדַּע אֲרֵי דַיָּרִין יְהוֹן בְּנָיךְ בְּאַרְעָא דְּלָא דִילְהוֹן וְיִפְלְחוּן בְּהוֹן וִיעַנּוּן יָתְהוֹן אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין: רש"י:
כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידתמשה:
בארץ לא להם. לא נאמר בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם, ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו', וביצחק גור בארץ הזאת, וְיַעֲקֹב גָר בְּאֶרֶץ חָם (תהלים קה, כג), לגור בארץ באנו (להלן מז, ד):
(טו,יד) וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
(טו, יד) וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
(טו, יד) יד וְאַף יָת עַמָּא דְּיִפְלְחוּן בְּהוֹן דָּיִין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִּי: רש"י:
וגם את הגוי. וגם, לרבות ארבע מַלְכֻיּוֹת, שאף הם כָּלִים על ששעבדו את ישראל:
דן אנכי. בעשר מכות:
ברכוש גדול. בממון גדולכמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו):
(טו,טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:
(טו, טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:
(טו, טו) טו וְאַתְּ תִּתְכְּנֵשׁ לְוַת אֲבָהָתָךְ בִּשְׁלָם תִּתְקְבַר בְּסֵיבוּ טָבָא: רש"י:
ואתה תבוא. ולא תראה כלאלה:
אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, למדך שעשה תרח תשובה:
תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום מרדעשו:
(טו,טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה:
(טו, טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה:
(טו, טז) טז וְדָרָא רְבִיעָאָה יְתוּבוּן הַלְכָא אֲרֵי לָא שְׁלִים חוֹבָא דֶאֱמוֹרָאָה עַד כְּעָן: רש"י:
ודור רביעי. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלשה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מְדַבֵר עמו וכרת ברית זו, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץהיה:
כי לא שלם עון האמורי. להיות מִשְׁתַּלֵּחַ מארצו עד אותו זמן, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה (ישעיה כז, ח):
(טו,יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:
(טו, יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:
(טו, יז) יז וַהֲוָה שִׁמְשָׁא עַלַּת וְקִבְלָא הֲוָה וְהָא תַנּוּר דִתְנַן וּבְעוּר דְּאֶשָּׁתָא דִּי עָבְרָא בֵּין פַּלְגַיָּא הָאִלֵּין: רש"י:
ויהי השמש באה. כמו ויהי הם מריקים שקיהם (להלן מב, לה), וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ (מלכים־ב יג, כא), כלומר ויהי דבר זה:
השמש באה. שקעה:
ועלטה היה. חָשַׁךְ היום:
והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו הַמַּלְכֻיּוֹת עובדי כוכבים בגיהנם:
באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבאה כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בָּא, קָם, שָׁב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ (רות א, טו), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה (אסתר ב, יד):
(טו,יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת:
(טו, יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת:
(טו, יח) יח בְּיוֹמָא הַהוּא גְּזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיָם לְמֵימָר לִבְנָיךְ יְהָבִית יָת אַרְעָא הָדָא מִן נַהֲרָא דְמִצְרַיִם וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת: רש"י:
לזרעך נתתי. אמירתו של הקדוש ברוך הוא כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב):
הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לְשַׁחְוָור וישתחוו לך:
(טו,יט) אֶת־הַקֵּינִי וְאֶת־הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:
(טו, יט) אֶת־הַקֵּינִי וְאֶת־הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:
(טו, יט) יט יָת שַׁלְמָאֵי וְיָת קְנִזָּאֵי וְיָת קַדְמוֹנָאֵי: רש"י:
את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה יא, יד):
(טו,כ) וְאֶת־הַחִתִּי וְאֶת־הַפְּרִזִּי וְאֶת־הָרְפָאִים:
(טו, כ) וְאֶת־הַחִתִּי וְאֶת־הַפְּרִזִּי וְאֶת־הָרְפָאִים:
(טו, כ) כ וְיָת חִתָּאֵי וְיָת פְּרִזָּאֵי וְיָת גִּבָּרָאֵי: רש"י:
ואת הרפאים. ארץ עוג, שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג):
(טו,כא) וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת־הַיְבוּסִי:
(טו, כא) וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת־הַיְבוּסִי:
(טו, כא) כא וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת כְּנַעֲנָאֵי וְיָת גִּרְגָּשָׁאֵי וְיָת יְבוּסָאֵי:
(טז,א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר:
(טז, א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר:
(טז, א) א וְשָׂרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵיהּ וְלַהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמַהּ הָגָר: רש"י:
שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר:
(טז,ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי:
(טז, ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי:
(טז, ב) ב וַאֲמָרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְּעַן מַנְעַנִי יְיָ מִלְּמֵילַד עוּל כְּעַן לְוַת אַמְתִי מָאִים אִתְבְּנֵי מִנַּהּ וְקַבִּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי: רש"י:
אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס:
אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוךביתי:
לקול שרי. לרוח הקודששבה:
(טז,ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
(טז, ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
(טז, ג) ג וּדְבָרַת שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם יָת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתַהּ מִסּוֹף עֲשַׂר שְׁנִין לְמִתַּב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וִיהָבַת יָתַהּ לְאַבְרָם בַּעְלַהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ: רש"י:
ותקח שרי. לְקָחַתָּהּ בדבריםאַשְׁרֵיךְ שֶׁזָּכִית לִידָּבֵק בגוף קדוש כזה:
מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שניםולא ילדה לבעלה חייב לישאאחרת:
לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל:
(טז,ד) וַיָּבֹא אֶל־הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:
(טז, ד) וַיָּבֹא אֶל־הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:
(טז, ד) ד וְעַל לְוַת הָגָר וְעַדִּיאַת וַחֲזַת אֲרֵי עַדִּיאַת וּקְלַת רִבָּנְתַּהּ בְּעֵינָהָא: רש"י:
ויבא אל הגר ותהר. מביאהראשונה:
ותקל גברתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סְתָּרָה כִּגְלוּיֶהָ, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה:
(טז,ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי * וּבֵינֶי ךָ:
(טז, ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי * וּבֵינֶי ךָ:
(טז, ה) ה וַאֲמָרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִּין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהָבִית אַמְתִי לָךְ וַחֲזַת אֲרֵי עַדִּיאַת וְקַלִּית בְּעֵינָהָא יְדִין יְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ: רש"י:
חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליךאני מטיל העונש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע בזיוניושותק:
אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בֵּינְךָ שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וּבֵינַיִּךְ, שהכניסה עין הרע בעיבּוּרה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הִנָּךְ הָרָה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון:
(טז,ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:
(טז, ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:
(טז, ו) ו וַאֲמַר אַבְרָם לְשָׂרַי הָא אַמְתִיךְ בִּידִיךְ עִבִידִי לַהּ כִּדְתַקִּין בְּעֵינָיְכִי וְעַנִיתַהּ שָׂרַי וְעָרְקַת מִן קֳּדָמָהָא: רש"י:
ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי:
(טז,ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר:
(טז, ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר:
(טז, ז) ז וְאַשְׁכְּחַהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָּא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא בְּאָרְחָא דְחַגְרָא:
(טז,ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי־מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת:
(טז, ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי־מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת:
(טז, ח) ח וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמָרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עָרָקָא (נ"י עֲרָקַת): רש"י:
אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזהאני באה:
(טז,ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ:
(טז, ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ:
(טז, ט) ט וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִשְׁתַּעְבְּדִי תְּחוֹת יְדָהָא: רש"י:
ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שָׁלוּחַ לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה:
(טז,י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
(טז, י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
(טז, י) י וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ אַסְגָּאָה אַסְגֵּי יָת בְּנָיְכִי וְלָא יִתִּמְנוּן מִסְּגֵי:
(טז,יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה אֶל־עָנְיֵךְ:
(טז, יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה אֶל־עָנְיֵךְ:
(טז, יא) יא וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ הָא אַתְּ מְעַדְיָא וּתְלִידִי בָּר וְתִקְרִי שְׁמֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרֵי קַבִּיל יְיָ צְלוֹתִיךְ: רש"י:
הנך הרה. כשתשובי תהרי, כמו הִנָּךְ הָרָה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז):
וילדת בן. כמו וְיוֹלֶדֶת, ודומה לו ישַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים (ירמיה כב, כג):
וקראת שמו. צווי הוא, כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק:
(טז,יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו יִשְׁכֹּן:
(טז, יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו יִשְׁכֹּן:
(טז, יב) יב וְהוּא יְהֵא מָרוֹד בֶּאֱנָשָׁא הוּא יְהֵא צְרִיךְ לְכֹלָּא וְאַף כָּל בְּנֵי אֱנָשָׁא יְהוֹן צְרִיכִין לֵיהּ וְעַל אַפֵּי כָל אֲחוֹהִי יִשְׁרֵי: רש"י:
פרא אדם. אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב וישב במדבר ויהי רובה קשת:
ידו בכל. לסטים:
ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו:
ועל פני כל אחיו ישכן. שיהיה זרעו גדול:
(טז,יג) וַתִּקְרָא שֵׁם־יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי:
(טז, יג) וַתִּקְרָא שֵׁם־יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי:
(טז, יג) יג וְצַלִּיאַת בִּשְׁמָא דַיְיָ דְּמִתְמַלֵּל עִמַּהּ אֲמָרַת אַתְּ הוּא אֱלָהָא דְחָזֵי כֹלָּא אֲרֵי אֲמָרַת הַבְרַם הָכָא (נ"י הַאַף אֲנָא) שָׁרֵתִי חָזְיָא בָּתַר דְּאִתְגְּלִי לִי: רש"י:
אתה אל ראי. נקוד חטף קמץ, מפני שהוא שם דבר, אֱלוֹהַּ הָרְאִיָּה, שרואה בעלבון של עלובין. [ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו]:
הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחיו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מוֹת נָמוּת (שופטים יג, כב), וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה:
(טז,יד) עַל־כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין־קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד:
(טז, יד) עַל־כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין־קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד:
(טז, יד) יד עַל כֵּן קְרָא לִבְאֵרָא בְּאֵרָא דְמַלְאַךְ קַיָּמָא אִתַּחֲזִי עֲלַהּ הָא (הִיא) בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא: רש"י:
באר לחי רואי. כתרגומו בֵּירָא דְּמַלְאַךְ קַיָמָא אִתַּחֲזֵי עֲלַה:
(טז,טו) וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:
(טז, טו) וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:
(טז, טו) טו וִילִידַת הָגָר לְאַבְרָם בָּר וּקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִּילִידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל: רש"י:
ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וְקָרָאת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקודש עליווקראו ישמעאל:
(טז,טז) וְאַבְרָם בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת־הָגָר אֶת־ יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:
(טז, טז) וְאַבְרָם בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת־הָגָר אֶת־ יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:
(טז, טז) טז וְאַבְרָם בַּר תְּמָנָן וְשִׁתְּ שְׁנִין כַּד יְלִידַת הָגָר יָת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם: רש"י:
ואברם בן שמונים שנה וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"גשנה כשנימול, ולא עיכב:
(יז,א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:
(יז, א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:
(יז, א) א וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים: רש"י:
אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושוכך, די שלו, והכל לפי הענין:
התהלך לפני. כתרגומו פְּלַח קֳדָמַי, הדבק בעבודתי:
והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, הֶיֵה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים, ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמניןאבריך:
(יז,ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:
(יז, ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:
(יז, ב) ב וְאֶתֵּן קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵּי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא: רש"י:
ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו:
(יז,ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל־פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
(יז, ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל־פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
(יז, ג) ג וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵּיל עִמֵּיהּ יְיָ לְמֵימָר: רש"י:
ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקודש נצבתעליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דרבי אליעזר מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט):
(יז,ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:
(יז, ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:
(יז, ד) ד אֲנָא הָא (גְזַר בנ"י איננו) קְיָמִי עִמָּךְ וּתְהֵי לְאַב סַגִּי עַמְמִין:
(יז,ה) וְלֹא־יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
(יז, ה) וְלֹא־יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
(יז, ה) ה וְלָא יִתְקְרֵי עוֹד יָת שְׁמָךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרֵי אַב סַגִּי עַמְמִין יְהָבִתָּךְ: רש"י:
כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחילה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחילה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד שנתוספה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז):
(יז,ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:
(יז, ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:
(יז, ו) ו וְאַפִּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין דְּשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן: רש"י:
ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו:
(יז,ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
(יז, ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
(יז, ז) ז וַאֲקֵים יָת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָיךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיָם עָלָם לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהָא וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ: רש"י:
והקמתי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים:
(יז,ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(יז, ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(יז, ח) ח וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ יָת אַרַע תּוֹתָבוּתָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִכְנַעַן לְאַחֲסָנַת עָלָם וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהָא: רש"י:
לאחזת עולם. ושם אהיה לכם לאלהים, אבל בן ישראל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אֱלוֹהַּ:
(יז,ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
(יז, ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
(יז, ט) ט וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַתְּ יָת קְיָמִי תִטָּר אַתְּ וּבְנָיךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן: רש"י:
ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו. זאת בריתי אשר תשמרו וגו' המול לכם וגו':
(יז,י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר:
(יז, י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר:
(יז, י) י דָּא קְיָמִי דִּי תִטְּרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָיךְ בַּתְרָךְ לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא: רש"י:
ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו:
ובין זרעך אחריך. העתידין לְהִוָּלֵד אחריך:
המול. כמו לְהִמּוֹל, כמו שאתה אומר עֲשׂוֹת כמו לַעֲשׂוֹת:
(יז,יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:
(יז, יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:
(יז, יא) יא וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן וִיהֵי (נ"י וּתְהֵא) לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן: רש"י:
ונמלתם. כמו וּמַלְתֶּם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נוֹשֵׁךְ ונ' של נוֹשֵׂא. וּנְמַלְתֶּם כמו וּנְשָׂאתֶם, אבל יִמּוֹל לשון יִפָּעֵל [ס"א יִתְפָּעֶל], כמו יֵעָשֶׂה, יֵאָכֵל:
(יז,יב) וּבֶן־שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:
(יז, יב) וּבֶן־שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:
(יז, יב) יב וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִתְגְּזַר (נ"י יִגְזַר) לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא לְדָרָתֵיכוֹן יְלִיד בֵיתָא וּזְבִין כַסְפָּא מִכֹּל בַּר עַמְמִין דְּלָא מִבְּנָיךְ הוּא: רש"י:
יליד בית. שֶׁיְלָדַתּוּ השפחה בבית [בביתך]:
ומקנת כסף. שקנאו משנולד:
(יז,יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם:
(יז, יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם:
(יז, יג) יג אִתְגַּזָּרָא יִתְגַּזְּרוּן (נ"י מִגְזַר יִגְזַר) יְלִיד בֵּיתָךְ וּזְבִין כַּסְפָּךְ וּתְהֵי קְיָמִי בְּבִשְׂרְכוֹן לִקְיָם עָלָם: רש"י:
המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו, ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחד [ס"א לאחר שמונה ימים], כמו שמפורש במסכת שבת (קלח:):
(יז,יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת־בְּרִיתִי הֵפַר:
(יז, יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת־בְּרִיתִי הֵפַר:
(יז, יד) יד וְעָרֵל דְּכוּרָא דִּי לָא יִתְגְּזַר יָת בְּשַׂר עָרְלָתֵיהּ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיה יָת קְיָמִי אַשְׁנִי: רש"י:
וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא ניכר בין זכרלנקבה:
אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה:
ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו:
(יז,טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־ שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:
(יז, טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־ שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:
(יז, טו) טו וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָׂרַי אִתְּתָךְ לָא תִקְרֵי יָת שְׁמַהּ שָׂרָי אֲרֵי שָׂרָה שְׁמַהּ: רש"י:
לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל:
(יז,טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(יז, טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(יז, טז) טז וֶאֱבָרֵךְ יָתַהּ וְאַף אֶתֵּן מִנַּהּ לָךְ בָּר וֶאֱבָרֲכִנַּהּ וּתְהֵי לְכִנְשִׁין מַלְכִין דְּשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנַּהּ יְהוֹן: רש"י:
וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה לנערותהשנאמר היתה לי עדנה (להלן יח, יב):
וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא הניקה את כולם. הוא שנאמר היניקה בנים שרה. בראשית רבה רמזו במקצת (נג, ט):
(יז,יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה־ שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם־שָׂרָה הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
(יז, יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה־ שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם־שָׂרָה הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
(יז, יז) יז וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי וַאֲמַר בְּלִבֵּיהּ הַלְבַר מְאָה שְׁנִין יְהֵי וְלַד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תְּלִיד: רש"י:
ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס וַחֲדִי לשון שמחה, ושל שרה לשון מָחוֹךְ, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם:
הלבן. יש תמיהות שהן קיימות, כמו הַנִגְלֹה נִגְלֵיתִי (שמואל־א ב, כז), הֲרוֹאֶה אַתָּה (שם־ב טו, כז), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי:
ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר, ובא תַּשׁוּת כחלעולם, צא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן בני ס' ובני ע':
(יז,יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:
(יז, יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:
(יז, יח) יח וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ לְוַי יִשְׁמָעֵאל יִתְקַיָּם קֳדָמָךְ: רש"י:
לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה:
יחיה לפניך. יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני, פְּלַח קֳדָמַי:
(יז,יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
(יז, יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
(יז, יט) יט וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָׂרָה אִתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בָּר וְתִקְרֵי יָת שְׁמֵיהּ יִצְחָק וַאֲקֵים יָת קְיָמִי עִמֵּיהּ לִקְיָם עָלָם לִבְנוֹהִי בַתְרוֹהִי: רש"י:
אבל. לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים־ב ד, יד):
וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים, על שם עשרה נסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם. [ס"א,
והקימותי את בריתי אתו למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמתי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמתי את בריתי אתו, ולא עם אחרים: ואת בריתי אקים את יצחק. למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן. דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק]:
את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק:
(יז,כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:
(יז, כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:
(יז, כ) כ וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ הָא בְּרֵכִית יָתֵיהּ וְאַפֵּשׁ יָתֵיהּ וְאַסְגֵּי יָתֵיהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵין עֲשַׂר רַבְרְבִין יְלִיד וְאֶתְּנִנֵּיהּ לְעַם סַגִּי: רש"י:
שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו, כמו נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כה, יד):
(יז,כא) וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:
(יז, כא) וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:
(יז, כא) כא וְיָת קְיָמִי אָקִים עִם יִצְחָק דִּי תְלִיד לָךְ שָׂרָה לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אָחֳרַנְתָּא:
(יז,כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם:
(יז, כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם:
(יז, כב) כב וְשֵׁיצֵי לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלָּווֹהִי דְּאַבְרָהָם: רש"י:
מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום:
(יז,כג) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל־יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל־מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל־זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת־ בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים:
(יז, כג) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל־יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל־מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל־זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת־ בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים:
(יז, כג) כג וּדְבַר אַבְרָהָם יָת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ וְיָת כָּל יְלִידֵי בֵיתֵיהּ וְיָת כָּל זְבִינֵי כַסְפֵּיהּ כָּל דְּכוּרָא בַּאֲנָשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וּגְזַר יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָא דִּי מַלִּיל עִמֵּיהּ יְיָ: רש"י:
בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא [בוש מן] הליצנים, ושלא יהיו אויביו [ס"א אוהביו] ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום:
וימל. לשון וַיִפְעַל:
(יז,כד) וְאַבְרָהָם בֶּן־תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(יז, כד) וְאַבְרָהָם בֶּן־תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(יז, כד) כד וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין כַּד אִתְגְּזַר בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵיהּ: רש"י:
בהמולו. בְּהִפָּעֲלוֹ כמו בְּהִבָּרְאָם (לעיל ב, ד): [נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקדוש ברוך הוא שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית, לו לא נאמר, אלא עמו, בראשית רבה. רש"י ישן]:
(יז,כה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(יז, כה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(יז, כה) כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ בַּר תְּלָת עַשְׂרֵי שְׁנִין כַּד אִתְגְּזַר יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵיהּ: רש"י:
בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בואת:
(יז,כו) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ:
(יז, כו) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ:
(יז, כו) כו בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אִתְגְּזַר (נ"י גְּזַר) אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ: רש"י:
בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנהולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו:
(יז,כז) וְכָל־אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן־נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ:פפ קכ"ו פסוקים, נמל"ו סימן, מכנדי"ב סימן.
(יז, כז) וְכָל־אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן־נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ:פפ קכ"ו פסוקים, נמל"ו סימן, מכנדי"ב סימן.
(יז, כז) כז וְכָל אֱנָשֵׁי בֵיתֵיהּ יְלִידֵי בֵיתָא וּזְבִינֵי כַסְפָּא מִן בְּנֵי עַמְמַיָא אִתְגְּזָרוּ (נ"י גְּזָרוּ) עִמֵּיהּ:
(יח,א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
(יח, א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
(יח, א) א וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּמֵשְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כְּמֵיחַם יוֹמָא: רש"י:
וירא אליו. לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו:
באלני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו:
ישב. יָשַׁב כתיב,בִּקֵש לעמוד, אמר לוהקדוש ברוך הוא שֵב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פב, א):
פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו:
כחם היום. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמותאנשים:
(יח,ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
(יח, ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
(יח, ב) ב וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גֻבְרִין קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לָקֳדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא: רש"י:
והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות, תדע לך שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הָפְכִּי, ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדתָּ שהאחד היה מציל:
נצבים עליו. לפניו,כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ)אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים:
וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם (ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו. (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא מציעא (פו:)כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוהו דהוה שָרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם:
(יח,ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
(יח, ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
(יח, ג) ג וַאֲמָר יְיָ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ (נ"י בְּעֵינָיךְ) לָא כְעַן תְּעִבַּר מֵעַל עַבְדָּךְ: רש"י:
ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול.דבר אחר, קודש הוא, והיה אומר להקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר כן, אלא אם כן קודם גזירת ק"כ שנה. ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י):
(יח,ד) יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
(יח, ד) יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
(יח, ד) ד יִסְּבוּן כְּעַן זְעֵיר מַיָּא וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וְאִסְתְּמִיכוּ תְּחוֹת אִילָנָא: רש"י:
יקח נא. על ידי שָׁלִיחַ, והקדוש ברוך הוא שילם לבניו על ידי שָׁלִיחַ, שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע (במדבר כ, יא):
ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו, אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם:
תחת העץ. תחת האילן:
(יח,ה) וְאֶקְחָה פַת־לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי־עַל־כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל־עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יח, ה) וְאֶקְחָה פַת־לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי־עַל־כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל־עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יח, ה) ה וְאֶסַּב פִּתָּא דְלַחְמָא וּסְעִידוּ לִבְּכוֹן בָּתַר כֵּן תְּעִבְּרוּן אֲרֵי עַל כֵּן עֲבַרְתּוּן עַל עַבְדְּכוֹן וַאֲמָרוּ כֵּן תַּעְבֵּיד כְּמָא דִּי מַלֵּלְתָּא: רש"י:
וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וסעדו לבכם. בנביאים, סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם (שופטים יט, ה). בכתובים, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד, טו). אמר רבי חמא, לְבַבְכֶם אין כתיב כאן, אלא לִבְּכֶם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים:
אחר תעברו. אחר כןתלכו:
כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם עלילכבודי:
כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן באו בצל קורתי (להלן יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י), כי על כן לא נתתיה (שם לח, כו), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא):
(יח,ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל־שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
(יח, ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל־שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
(יח, ו) ו וְאוֹחִי אַבְרָהָם לְמַשְׁכְּנָא לְוַת שָׂרָה וַאֲמַר אוֹחִי תְּלָת סְאִין קִמְחָא דְסָלְתָּא לוּשִׁי וְעִבִידִי גְרִיצָן: רש"י:
קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים, לכסות את הקדירה לשאוב אתהזוהמה:
(יח,ז) וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל־הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:
(יח, ז) וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל־הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:
(יח, ז) ז וּלְוַת תּוֹרֵי רְהַט אַבְרָהָם וּדְבַר בַּר תּוֹרֵי רַכִּיךְ וְטַב וִיהַב לְעוּלֵמָא וְאוֹחִי לְמֶעְבַּד יָתֵיהּ: רש"י:
בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו, כדי להאכילן ג' לשונותבחרדל (בבא מציעא פו:):
אל הנער. זה ישמעאל, לחנכובמצות:
(יח,ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:
(יח, ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:
(יח, ח) ח וּנְסִיב שְׁמַן וַחֲלָב וּבַר תּוֹרֵי דִּי עֲבַד וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ עִלָּוֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא וַאֲכָלוּ: רש"י:
ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה:
חמאה. שומן החָלָב שקולטין מעל פניו:בור"א בלע"ז:
ובן הבקר אשר עשה. אשר תיקן, קמא קמא שתיקן, אמטי ואייתיקמייהו:
ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג:
(יח,ט) וַיֹּאמְרוּ * א ֵלָי ו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:
(יח, ט) וַיֹּאמְרוּ * א ֵלָי ו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:
(יח, ט) ט וַאֲמָרוּ לֵיהּ אָן שָׂרָה אִתְּתָךְ וַאֲמַר הָא בְמַשְׁכְּנָא: רש"י:
ויאמרו אליו. נקוד על אי"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו',וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו אַיּוֹ אברהם. למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פז.)איתא, יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס של ברכה:
הנה באהל. צנועה היא:
(יח,י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה־בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:
(יח, י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה־בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:
(יח, י) י וַאֲמַר מִתַּב אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וְהָא בָר לְשָׂרָה אִתְּתָךְ וְשָׂרָה שְׁמַעַת בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְהוּא אֲחוֹרוֹהִי: רש"י:
כעת חיה. כָּעֵת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כְּעֵת אלא כָּעֵת
כָּעֵת חַיָה. כָּעֵת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כולכם שלמים וקיימים:
שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן. [אלישע אמר לשונמית לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן, וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, אותן המלאכים שֶׁבִּשְּׂרוּ את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו']:
והוא אחריו. הפתח היה אחר המלאך:
(יח,יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:
(יח, יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:
(יח, יא) יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה סִיבוּ עַלּוּ בְּיוֹמִין פְּסַק מִלְּמֶהֱוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא: רש"י:
חדל להיות. פסקממנה:
ארח כנשים. אורח נדות:
(יח,יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:
(יח, יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:
(יח, יב) יב וְחַיְכַת שָׂרָה בִּמְעָהָא לְמֵימָר בָּתַר דְּסֵיבִית תְּהֵי לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב: רש"י:
בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הַקְרָבַיִם הללו טעונין ולד, הַשָּׁדַיִם הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח):
עדנה. צִחֲצוּחַ בשר, ולשון משנה משיר את השיער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן, זמן וסת נדות:
(יח,יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
(יח, יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
(יח, יג) יג וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לְמָא דְנָן חַיְכַת שָׂרָה לְמֵימַר הַבְרַם בְּקוּשְׁטָא אוֹלִיד וַאֲנָא סֵיבִית: רש"י:
האף אמנם. הגם אמת אלד:
ואני זקנתי. שִׁנָּה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן:
(יח,יד) הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:
(יח, יד) הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:
(יח, יד) יד הֲיִתְכַּסֵּי מִן קֳדָם יְיָ פִּתְגָּמָא לִזְמַן אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וּלְשָׂרָה בָר: רש"י:
היפלא. כתרגומו הֲיִתְכַּסִּי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני:
למועד. לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול, לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאֲחֶרֶת:
(יח,טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
(יח, טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
(יח, טו) טו וְכַדִּיבַת שָׂרָה לְמֵימָר לָא חַיֵּכִית אֲרֵי דְחֵילָת וַאֲמַר לָא בְּרָם חַיָּכְתְּ: רש"י:
כי יראה וגו' כי צחקת. כי הראשון משמש לשון דְהָא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שֶׁיָּרֵאָה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כִדְּבָרֵךְ הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא:
(יח,טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל־פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:
(יח, טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל־פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:
(יח, טז) טז וְקָמוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וְאִסְתְּכִיאוּ עַל אַפֵּי סְדוֹם וְאַבְרָהָם אָזֵל עִמְּהוֹן לְאַלְווֹאֵיהוֹן: רש"י:
וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו), שגדול כח מתנת עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים:
לשלחם. ללוותם, כסבור אורחים הם:
(יח,יז) וַיהֹוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:
(יח, יז) וַיהֹוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:
(יח, יז) יז וַיְיָ אֲמָר הַמְכַסֵּי אֲנָא מֵאַבְרָהָם דִּי אֲנָא עָבֵד: רש"י:
המכסה אני. בתמיה:
אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידן וגו' בֹּאֲכָה סְדֹמָה ועמֹרה וגו', קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:
(יח,יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(יח, יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(יח, יח) יח וְאַבְרָהָם מֵהֲוָה יֶהֱוֵי לְעַם סַגִּי וְתַקִּיף וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילֵיהּ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא: רש"י:
ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ:
(יח,יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו:
(יח, יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו:
(יח, יט) יט אֲרֵי גְלִי קֳדָמַי (גי' רמב"ן יְדַעְתִּנֵיהּ) בְּדִיל דִּי יְפַקֵּד יָת בְּנוֹהִי וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ בַּתְרוֹהִי וְיִטְּרוּן אָרְחָן דְּתַקְּנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעְבַּד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּדִיל דְּיַיְתֵי יְיָ עַל אַבְרָהָם יָת דְּמַלֵּל עֲלוֹהִי: רש"י:
כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מוֹדַע לְאִישָׁהּ (רות ב, א), הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שם ג, ב), ואדעך בשם (שמות לג, יז), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מְצַוֶּה את בניו עלי, לשמור דְּרָכַי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה בניו וגו', אין למען נופל על הלשון:
יצוה. לשון הוֹוֶה, כמו כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א, ה):
למען הביא. כך הוא מְצַוה לבניו, שִמרו דרך ה' כדי שיביאה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאילו אינו מת:
(יח,כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
(יח, כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
(יח, כ) כ וַאֲמַר יְיָ קְבֵלַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אֲרֵי סְגִיאַת וְחוֹבָתְהוֹן אֲרֵי תְקִיפַת לַחֲדָא: רש"י:
ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו:
כי רבה. כל רָבָּה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גְּדוֹלָה, או גָּדְלָה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גָּדְלָה כְּבָר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ (רות א, טו):
(יח,כא) אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם־לֹא אֵדָעָה:
(יח, כא) אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם־לֹא אֵדָעָה:
(יח, כא) כא אִתְגְּלִי כְעַן וְאֶדּוּן הֲכִקְבִלְתְּהוֹן דְּעַלַּת לְקֳדָמַי עֲבָדוּ אַעֲבֵּיד עִמְּהוֹן גְּמִירָא אִם לָא תָיְבִין וְאִם תָּיְבִין לָא אֶתְפְּרָע: רש"י:
ארדה נא. לִמֵּד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בִרְאִיָּה, הכל כאשר פירשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם:
הכצעקתה. שלמדינה:
הבאה אלי עשו. (וכן) [ואם] עומדים במרדם, כָּלָה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אֲכַלֶּה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיְך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת רִיבָה אחת, שהרגוה במיתה משונה, על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:):
(יח,כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יח, כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יח, כב) כב וְאִתְפְּנִיאוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּעַן מְשַׁמֵּשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: רש"י:
ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוָום שם:
ואברהם עודנו עמד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד על אברהם, אלא תיקון סופרים הואזה:
(יח,כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע:
(יח, כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע:
(יח, כג) כג וּקְרֵב אַבְרָהָם וַאֲמָר הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי זַכָּאָה עִם חַיָּבָא: רש"י:
ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה וַיִגַּשׁ יוֹאָב וגו' (שמואל־ב י, יג), והגשה לפיוס וַיִגַּשׁ אֵלָיויְהוּדָה, והגשה לתפלה וַיִגַּשׁ אֵלִיָהוּ הַנָּבִיא (מלכים־א יח, לו), ולכל אלה נכנס [ס"א ניגש] אברהם, לְדַבֵּר קשות ולפיוס ולתפלה:
האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שֶׁתִּרְגְמוֹ לשון רוגז, כך פירושו, הַאַף יַשִּׁיאַךָ שתספה צדיק עם רשע:
(יח,כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ:
(יח, כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ:
(יח, כד) כד מָאִים אִית חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּי בְגַוָהּ: רש"י:
אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי ה' מקומות יש, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים:
(יח,כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
(יח, כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
(יח, כה) כה קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין לְקַטָּלָא זַכָּאָה עִם חַיָּבָא וִיהֵי זַכָּאָה כְּחַיָּבָא קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ דְּדָיִן (נ"י הֲדַיַן) כָּל אַרְעָא לָא (נ"י בְּרַם) יַעֲבֵּד דִּינָא: רש"י:
חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבולולדור הפלגה:
כדבר הזה. לא הוא ולא כיוצא בו:
חלילה לך. לעולםהבא:
השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:
(יח,כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם־אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל־הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:
(יח, כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם־אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל־הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:
(יח, כו) כו וַאֲמַר יְיָ אִם אַשְׁכַּח בִּסְדוֹם חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא וְאֶשְׁבּוֹק לְכָל אַתְרָא בְּדִילְהוֹן: רש"י:
אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב:
(יח,כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:
(יח, כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:
(יח, כז) כז וַאֲתֵב אַבְרָהָם וַאֲמָר הָא כְעַן אַסְגֵּיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא עָפָר וּקְטָם: רש"י:
ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:
(יח,כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת־כָּל־הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם־אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה:
(יח, כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת־כָּל־הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם־אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה:
(יח, כח) כח מָאִים יַחְסְרוּן מֵחַמְשִׁין זַכָּאִין חַמְשָׁא הַתְחַבֵּל בְּחַמְשָׁא יָת כָּל קַרְתָּא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא: רש"י:
התשחית בחמשה. והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:
(יח,כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים:
(יח, כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים:
(יח, כט) כט וְאוֹסִיף עוֹד לְמַלָּלָא קֳדָמוֹהִי וַאֲמַר מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן אַרְבְּעִין וַאֲמַר לָא אֶעְבֵּד גְּמֵרָא בְּדִיל אַרְבְּעִין: רש"י:
אולי ימצאון שם ארבעים. וְיִמָּלֵטוּ ד' כרכים. וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם:
(יח,ל) וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם־אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים:
(יח, ל) וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם־אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים:
(יח, ל) ל וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֹף קֳדָם (נ"י רוּגְזָא דַ)יְיָ וַאֲמַלֵּל מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן תְּלָתִין וַאֲמַר לָא אֶעְבֵּד גְּמֵרָא אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן תְּלָתִין:
(יח,לא) וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים:
(יח, לא) וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים:
(יח, לא) לא וַאֲמַר הָא כְעַן אַסְגֵּיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עֶשְׂרִין וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עֶשְׂרִין: רש"י:
הואלתי. רציתי, כמו ויואל משה:
(יח,לב) וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ־הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:
(יח, לב) וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ־הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:
(יח, לב) לב וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֹף קֳדָם יְיָ וֶאֱמַלֵּל בְּרַם זִמְנָא הָדָא מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עַשְׂרָא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עַשְׂרָא: רש"י:
אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולאמצא:
(יח,לג) וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל־אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:
(יח, לג) וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל־אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:
(יח, לג) לג וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַיְיָ כַּד שֵׁצִי לְמַלָּלָא עִם אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם תָּב לְאַתְרֵיהּ: רש"י:
וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין:
ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית:
(יט,א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־ סְדֹם וַיַּרְא־לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:
(יט, א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־ סְדֹם וַיַּרְא־לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:
(יט, א) א וְעַלּוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵב בְּתַרְעָא (נ"י בִּתְרַע) דִסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לָקֳדָּמוּתְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא: רש"י:
שני המלאכים. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבאלרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:
המלאכים. ולהלן קְרָאָם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קְרָאָם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים:
בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם לְלַמֵּד עליהם סניגוריא:
ולוט ישב בשער סדום. יָשַׁב כתיב, אותו היום מִנּוּהוּ שופטעליהם:
וירא לוט וגו'. מבית אברהם למד לחזר על האורחים:
(יט,ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:
(יט, ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:
(יט, ב) ב וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן וּבִיתוּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּתְקַדְּמוּן וּתְהָכוּן לְאָרְחֲכוֹן וַאֲמָרוּ לָא אֶלָּהֵן בִּרְחוֹבָא נְבִית: רש"י:
הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה:
סורו נא. עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו:
ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחילה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחילה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו:
ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול:
כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:
(יט,ג) וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:
(יט, ג) וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:
(יט, ג) ג וְאַתְקֵף בְּהוֹן לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָתֵיהּ וְעַלּוּ לְבֵיתֵיהּ וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וּפַטִּיר אֲפָא לְהוֹן וַאֲכָלוּ: רש"י:
ויסרו אליו. עִקְמוּ את הדרך לצד ביתו:
ומצות אפה. פסח היה:
(יט,ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן כָּל־הָעָם מִקָּצֶה:
(יט, ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן כָּל־הָעָם מִקָּצֶה:
(יט, ד) ד עַד לָא שְׁכִיבוּ וַאֲנָשֵׁי קַרְתָּא אֲנָשֵׁי סְדוֹם אַקִּיפוּ עַל בֵּיתָא מֵעוּלֵימָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָּא מִסּוֹפֵיהּ: רש"י:
טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רֶשַׁע, נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, ואנשי סדום רעים וחטאים:
כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד איןבהם:
(יט,ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם:
(יט, ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם:
(יט, ה) ה וּקְרוֹ לְלוֹט וַאֲמָרוּ לֵיהּ אָן גֻּבְרַיָּא דִּי אֲתוֹ לְוָתָךְ בְּלֵילְיָא אַפֵּקִנּוּן לְוָתָנָא וְנִדַּע יָתְהוֹן: רש"י:
ונדעה אותם. במשכב זכר, כמו אשר לא ידעואיש:
(יט,ו) וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו:
(יט, ו) וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו:
(יט, ו) ו וּנְפַק לְוָתְהוֹן לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי:
(יט,ז) וַיֹּאמַר אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ:
(יט, ז) וַיֹּאמַר אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ:
(יט, ז) ז וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן אַחַי לָא תַבְאִישׁוּן:
(יט,ח) הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי:
(יט, ח) הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי:
(יט, ח) ח הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דִּי לָא יְדָעִנּוּן גְּבַר אַפֵּק כְּעַן יַתְהוֹן לְוָתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהֵן כִּדְתַקֵּן בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגֻבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַעְבְּדוּן מִדַּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עַלּוּ בִּטְלַל שֵׁרוּתִי: רש"י:
האל. כמו האלה:
כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי, על אשר באו בצל קורתי. תרגום בִטְלַל שֵׁרוּתִי, תרגום של קורה שֵׁרוּתָא:
(יט,ט) וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ־הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת:
(יט, ט) וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ־הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת:
(יט, ט) ט וַאֲמָרוּ קְרֵב לְהַלָּא וַאֲמָרוּ חַד אֲתָא לְאִתּוֹתָבָא וְהָא דָיִין דִּינָא כְּעַן נַבְאֵשׁ לָךְ מִדִּילְהוֹן וְאַתְקִיפוּ בְגַבְרָא בְלוֹט לַחֲדָא וּקְרִיבוּ לְמִתְּבַר דָּשָׁא: רש"י:
ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדיןוהתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זרה הלאה (במדבר יז, ב), הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל־א כ, כב). גֶּשׁ הָלְאָה,הִמָּשֵׁךְ להלן, בלשון לע"ז טריטידנו"ש, ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי (ישעיה סה, ה), וכן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מט, כ), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחים, איך מִלָּאֲךָ לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גֶשׁ הָלְאָה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרייחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, וְנַעֲשֵׂתָ מוכיח אותנו:
הדלת. היא הסובבת לנעול ולפתוח:
(יט,י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ:
(יט, י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ:
(יט, י) י וְאוֹשִׁיטוּ גֻבְרַיָּא יָת יְדֵיהוֹן וְאָעִילוּ יָת לוֹט לְוָתְהוֹן לְבֵיתָא וְיָת דָּשָׁא אֲחָדוּ:
(יט,יא) וְאֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:
(יט, יא) וְאֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:
(יט, יא) יא וְיָת גֻּבְרַיָּא דִּי בִתְרַע בֵּיתָא מְחוֹ בְּשַׁבְרִירַיָּא מִזְּעֵירָא וְעַד רַבָּא וּלְאִיוּ לְאַשְׁכָּחָא תַרְעָא: רש"י:
פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין:
בסנורים. מכת עִוָּרוֹן:
מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחילה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם:
(יט,יב) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל־לוֹט עֹד מִי־לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן־הַמָּקוֹם:
(יט, יב) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל־לוֹט עֹד מִי־לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן־הַמָּקוֹם:
(יט, יב) יב וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָּא לְלוֹט עוֹד מָן לָךְ הָכָא חַתְנָא וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ וְכֹל דִּי לָךְ בְּקַרְתָּא אַפֵּיק מִן אַתְרָא: רש"י:
עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי יש לך עוד בעיר הזאת, חוץ מאשתך ובנותיך שבבית:
חתן ובניך ובנותיך. אם יש לך חתןאו בנים ובנות, הוצא מן המקום:
ובניך. בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סניגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות. קרי ביה מי לך פֶּה:
(יט,יג) כִּי־מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַׁחֲתָהּ:
(יט, יג) כִּי־מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַׁחֲתָהּ:
(יט, יג) יג אֲרֵי מְחַבְּלִין אֲנַחְנָא יָת אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי סְגִיאַת קְבִלְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁלְחָנָא יְיָ לְחַבָּלוּתַהּ:
(יט,יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת־הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו:
(יט, יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת־הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו:
(יט, יד) יד וּנְפַק לוֹט וּמַלִּיל עִם חַתְנוֹהִי נָסְבֵי בְנָתֵיהּ וַאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי מְחַבֵּל יְיָ יָת קַרְתָּא וַהֲוָה כִּמְחָיִךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹהִי: רש"י:
חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר:
לוקחי בנותיו. שאותן שבבית ארוסותלהם:
(יט,טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת־אִשְׁתְּךָ וְאֶת־שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן־תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר:
(יט, טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת־אִשְׁתְּךָ וְאֶת־שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן־תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר:
(יט, טו) טו וּכְמִסַּק צַפְרָא הֲוָא וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָּא בְּלוֹט לְמֵימָר קוּם דְּבַר יָת אִתְּתָךְ וְיָת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְּאִשְׁתְּכָחָא מְהֵימְנָן עִמָּךְ דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא: רש"י:
ויאיצו. כתרגומו וּדְחִיקוּ, מִהֲרוּהוּ:
הנמצאת. המזומנות לך בבית להצילם. ויש מדרש אגדה, אך זה ישובו של מקרא:
תספה. תהיה כלה, עד תום כל הדור, מתורגם, עַד דְּסַף כָּל דָּרָא:
(יט,טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
(יט, טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
(יט, טז) טז וְאִתְעַכַּב וְאַתְקִיפוּ גֻבְרַיָּא בִּידֵיהּ וּבִידָא דְאִתְּתֵיהּ וּבְיַד תַּרְתֵּין בְּנָתֵיהּ כִּרְחַם (נ"י בִּדְחָס) יְיָ עֲלוֹהִי וְאַפְּקוּהִי וְאַשְׁרוּהִי מִבָּרָא לְקַרְתָּא: רש"י:
ויתמהמה. כדי להציל את ממונו:
ויחזיקו. אחד מהם היה שָׁלִיחַ להצילו, וחבירו להפוך את סדום, לכך נאמר ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:
(יט,יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל־תַּעֲמֹד בְּכָל־הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה:
(יט, יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל־תַּעֲמֹד בְּכָל־הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה:
(יט, יז) יז וַהֲוָא כַּד אַפִּיקוּ יָתְהוֹן לְבָרָא וַאֲמַר חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתְּכִי לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי: רש"י:
המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון:
אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נִצּוֹל, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נִצּוֹל:
בכל הככר. ככר הירדן:
ההרה המלט. אצל אברהם בְּרַח, שהוא יושב בהר, שנאמר ויעתק משם ההרה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלֹה בתחלה, ואף על פי שכתוב ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון.
המלט לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא, אשמוצי"ר בלע"ז, וכן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיה סו, ז), שנשמט העובר מן הרחם. כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהלים קכד, ז), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיה מו, ב), להשמיט משא הָרֵעִי שֶׁבְּנִקְבֵיהֶם:
(יט,יח) וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי:
(יט, יח) וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי:
(יט, יח) יח וַאֲמַר לוֹט לְהוֹן בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנָי (נ"י יְיָ): רש"י:
אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:)ששם זה קודש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בְּבָעוּ כְעַן ה':
אל נא. אל תאמרו אלי להמלט ההרה:
נא. לשון בקשה:
(יט,יט) הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:
(יט, יט) הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:
(יט, יט) יט הָא כְעַן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְאַסְגֵּיתָא טֵיבוּתָךְ דִּי עֲבַדְתָּ עִמִּי לְקַיָּמָא יָת נַפְשִׁי וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּזָבָא לְטוּרָא דִּילְמָא תְעַרְעִנַּנִי בִשְׁתָּא וְאֵימוּת: רש"י:
פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה בני העיר, והייתי נִרְאֶה צדיק וכדאי לְהִנָּצֵל, וכשאבוא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים־א יז, יח), עד שלא באת אצלי, היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה עמי ואני צַדֵּקֶת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רְשָׁעָה:
(יט,כ) הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי:
(יט, כ) הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי:
(יט, כ) כ הָא כְעַן קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא לְמֵעִירוֹק לְתַמָּן וְהִיא זְעֵירָא אִשְׁתְּזֵב כְּעַן לְתַמָּן הֲלָא זְעֵירָא הִיא וְתִתְקַיַּם נַפְשִׁי: רש"י:
העיר הזאת קרבה. קרובה ישיבתה, נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן נ"ב שנה, שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם, כיצד, פלג חי אחרי הולידו את רעו ר"ט שנה, צא מהם ל"ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל', הרי ס"ב, ומנחור עד שנולד תרח כ"ט, הרי צ"א, ומשם עד שנולד אברהם ע', הרי קס"א, תן להם מ"ח, הרי ר"ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ"ב שנה, וצוער אִיחֲרָה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א:
הלא מצער הוא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה:
ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר קטנה היאואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה:
(יט,כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יט, כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יט, כא) כא וַאֲמַר לֵיהּ הָא נְסֵיבִית אַפָּךְ אַף לְפִתְגָּמָא הָדֵין בְּדִיל דְּלָא לְמֶהְפַּךְ יָת קַרְתָּא דִּבְעֵיתָא עֲלַהּ: רש"י:
גם לדבר הזה. לא דייך שאתה ניצל, אלא אף כל העיר אציל בגללך:
הפכי. הופך אני, כמו עד בֹּאי, אחרי רֹאי, מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיה לא, יט):
(יט,כב) מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר:
(יט, כב) מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר:
(יט, כב) כב אוֹחֵי לְאִשְׁתֵּזֵב לְתַמָּן אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא עַד מֵיתָךְ לְתַמָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא צוֹעַר: רש"י:
כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן:
כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד:
על כן קרא שם העיר צוער. על שם והיא מצער:
(יט,כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
(יט, כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
(יט, כג) כג שִׁמְשָׁא נְפַק עַל אַרְעָא וְלוֹט עַל לְצוֹעַר:
(יט,כד) וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמָיִם:
(יט, כד) וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמָיִם:
(יט, כד) כד וַיְיָ אַמְטַר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרֵיתָא וְאֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא: רש"י:
וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו:
המטיר על סדום. בעלות השחרכמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקדוש ברוך הוא אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חֲרֵבִין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבין, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים:
המטיר וגו' גפרית ואש. בתחילה מטר, ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ"ה):
מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו נְשֵׁי למך, ולא אמר נָשַׁי. וכן אמר דוד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים־א א, לג), ולא אמר מֵעֲבָדַי. וכן אחשורוש אמר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, ולא אמר בִּשְׁמִי. אף כאן אמר מאת ה', ולא אמר מאתו:
מן השמים. הוא שאמר הכתוב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וגו' (איוב לו, לא), כשבא לְיַסֵּר את הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד):
(יט,כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:
(יט, כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:
(יט, כה) כה וַהֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא הָאִלֵּין וְיָת כָּל מֵישְׁרָא וְיָת כָּל יָתְבֵי קִרְוַיָּא וְצִמְחָא דְאַרְעָא: רש"י:
ויהפך את הערים וגו'. ארבעתן יושבות בסלע אחד, והפכן מלמעלה למטה, שנאמר בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וגו' (איוב כח, ט):
(יט,כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:
(יט, כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:
(יט, כו) כו וְאִסְתְּכִיאַת אִתְּתֵיהּ מִבַּתְרוֹהִי וַהֲוַת קָמָא דְמִלְחָא: רש"י:
ותבט אשתו מאחריו. של לוט:
ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:
(יט,כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה:
(יט, כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה:
(יט, כז) כז וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דְּשַׁמֵּשׁ תַּמָּן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:
(יט,כח) וַיַּשְׁקֵף עַל־פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל־כָּל־פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן:
(יט, כח) וַיַּשְׁקֵף עַל־פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל־כָּל־פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן:
(יט, כח) כח וְאִסְתְּכִי עַל אַפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא דְמֵישְׁרָא וַחֲזָא וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְאַרְעָא כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא: רש"י:
קיטר. תימור של עשן, טורק"א בלע"ז:
הכבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:
(יט,כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־ אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
(יט, כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־ אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
(יט, כט) כט וַהֲוָה בְּחַבָּלוּת (נ"י כַּד חֲבַל) יְיָ יָת קִרְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יָת אַבְרָהָם וְשַׁלַּח יָת לוֹט מִגּוֹ הֲפֶכְתָּא כַּד הֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא דִּי הֲוָה יָתֵב בְּהֵן לוֹט: רש"י:
ויזכר אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו:
(יט,ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
(יט, ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
(יט, ל) ל וּסְלֵק לוֹט מִצּוֹעַר וִיתֵב בְּטוּרָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ עִמֵּיהּ אֲרֵי דָחִיל לְמִתַּב בְּצוֹעַר וִיתֵב בִּמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ: רש"י:
כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום:
(יט,לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ:
(יט, לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ:
(יט, לא) לא וַאֲמָרַת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא אֲבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא: רש"י:
אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד:
ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב, כמו בדור המבול:
(יט,לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(יט, לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(יט, לב) לב אִיתָא נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא חַמְרָא וְנִשְׁכּוּב עִמֵּיהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין:
(יט,לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ * וּבְקוּ מָהּ :
(יט, לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ * וּבְקוּ מָהּ :
(יט, לג) לג וְאַשְׁקִיאָה יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא בְּלֵילְיָא הוּא וְעַלַּת רַבְּתָא וּשְׁכִיבָא עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ: רש"י:
ותשקין וגו'. יין נזדמן להן במערה, להוציא מהן שתי אומות:
ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה לִמְדַּתָּהּ, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש:
ובקומה. של בכירה נקוד, לומר, שבקומה ידע, ואף על פי כן לא נשמר ליל שנימלשתות. [אמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו]:
(יט,לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה הֵן־שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת־אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם־הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(יט, לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה הֵן־שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת־אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם־הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(יט, לד) לד וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמָרַת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא הָא שְׁכֵיבִית רַמְשָׁא עִם אַבָּא נַשְׁקִנֵּה חַמְרָא אַף בְּלֵילְיָא וְעוּלִי שְׁכִיבִי עִמֵּיהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין:
(יט,לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת־אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
(יט, לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת־אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
(יט, לה) לה וְאַשְׁקִיאָה אַף בְּלֵילְיָא הַהוּא יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא וְקָמַת זְעֶרְתָּא וּשְׁכִיבַת עִמֵּיהּ וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ:
(יט,לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
(יט, לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
(יט, לו) לו וְעַדִּיאַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהֶן: רש"י:
ותהרין וגו'. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה:
(יט,לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם:
(יט, לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם:
(יט, לז) לז וִילִידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵיהּ מוֹאָב הוּא אֲבוּהוֹן דְּמוֹאֲבָאֵי עַד יוֹמָא דֵין: רש"י:
מואב. זו שלא היתה צנועה (נ"א פירסמה) פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קְרָאַתּוּ בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון ואל תתגר בם (דברים ב, יט), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו:
(יט,לח) וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם:
(יט, לח) וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם:
(יט, לח) לח וּזְעֶרְתָּא אַף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת שְׁמֵיהּ בַּר עַמִּי הוּא אֲבוּהוֹן דִּבְנֵי עַמּוֹן עַד יוֹמָא דֵין:
(כ,א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין־קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:
(כ, א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין־קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:
(כ, א) א וּנְטַל מִתַּמָּן אַבְרָהָם לַאֲרַע דָרוֹמָא וִיתֵב בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא וְאִתּוֹתַב בִּגְרָר: רש"י:
ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים, נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שֵם רע שבא על בנותיו:
(כ,ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת־שָׂרָה:
(כ, ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת־שָׂרָה:
(כ, ב) ב וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִתְּתֵיהּ אֲחָתִי הִיא וּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִגְרָר וּדְבַר יָת שָׂרָה: רש"י:
ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוּקָחָה לבית פרעה על ידי כן:
אל שרה אשתו. על שרה אשתו, כיוצא בו אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וגו' וְאֶל חָמִיהָ (שמואל־א ד, כא), שניהם בלשון על:
(כ,ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:
(כ, ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:
(כ, ג) ג וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ הָא אַתְּ מִית עַל עֵיסַק אִתְּתָא דִדְבַרְתָּא וְהִיא אִתַּת גְּבָר:
(כ,ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם־צַדִּיק תַּהֲרֹג:
(כ, ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם־צַדִּיק תַּהֲרֹג:
(כ, ד) ד וַאֲבִימֶלֶךְ לָא קְרֵב לְוָתַהּ וַאֲמַר יְיָ הָעָם אַף זַכַּאי תִּקְטוֹל: רש"י:
לא קרב אליה. המלאך מנעו, כמו שנאמר לא נתתיך לנגוע אליה:
הגוי גם צדיק תהרג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שֶׁהַרַגְתָּם על לא דבר, כשם שאתה אומר להרגני:
(כ,ה) הֲלֹא הוּא אָמַר־לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא־גַם־הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:
(כ, ה) הֲלֹא הוּא אָמַר־לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא־גַם־הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:
(כ, ה) ה הֲלָא הוּא אֲמַר לִי אֲחָתִי הִיא וְהִיא אַף הִיא אֲמָרַת אָחִי הוּא בְּקַשִּׁיטוּת לִבִּי וּבְזַכָּאוּת יְדַי עֲבָדִית דָּא: רש"י:
גם הוא. לרבות עבדים וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים שלה את כולם שאלתי ואמרו אחיה הוא:
בתם לבבי. שלא דִמִּיתִי לַחֲטוֹא:
ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה:
(כ,ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־ לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם־אָנֹכִי אוֹתְךָ * מֵחֲטוֹ ־לִי עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:
(כ, ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־ לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם־אָנֹכִי אוֹתְךָ * מֵחֲטוֹ ־לִי עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:
(כ, ו) ו וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ בְּחֶלְמָא אַף קֳדָמַי גְּלֵי אֲרֵי בְּקַשִׁיטוּת לִבָּךְ עֲבַדְתָּ דָּא וּמְנָעִית אַף אֲנָא יָתָךְ מִלְּמֶחְטֵי קֳדָמָי עַל כֵּן לָא שְׁבָקִתָּךְ לְמִקְרַב לְוָתַהּ: רש"י:
ידעתי כי בתם לבבך וגו'. אמת שלא דִמִּיתָ מתחילה לַחֲטוֹא, אבל נקיון כפיםאין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן):
לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מֵחֲטוֹא, ולא נתתי לך כח, וכן ולא נתנו אלהים (להלן לא, ז), וכן וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא (שופטים טו, א):
(כ,ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ כִּי־נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם־אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי־מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל־אֲשֶׁר־ לָךְ:
(כ, ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ כִּי־נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם־אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי־מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל־אֲשֶׁר־ לָךְ:
(כ, ז) ז וּכְעַן אֲתֵיב אִתַּת גַּבְרָא אֲרֵי נְבִיָּא הוּא וִיצַלֵּי עֲלָךְ וּתְחֵי וְאִם לֵיתָךְ מֵתִיב דַּע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת אַתְּ וְכָל דִּי לָךְ: רש"י:
השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה,או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו):
כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפללבעדך:
(כ,ח) וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל־עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד:
(כ, ח) וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל־עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד:
(כ, ח) ח וְאַקְדֵּים אֲבִימֶלֶךְ בְּצַפְרָא וּקְרָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין קֳדָמֵיהוֹן וּדְחִילוּ גוּבְרַיָּא לַחֲדָא:
(כ,ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה־עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה־חָטָאתִי לָךְ כִּי־הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל־מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:
(כ, ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה־עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה־חָטָאתִי לָךְ כִּי־הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל־מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:
(כ, ט) ט וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ מַה עֲבַדְתָּ לָנָא וּמַה חָבִית (נ"י חָטֵית) לָךְ אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלַי וְעַל מַלְכוּתִי חוֹבָא רַבָּא עוֹבָדִין דִּי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא עֲבַדְתָּ עִמִּי: רש"י:
מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הורגלה לבא על בִּרְיָה באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע, ושל קטנים, ושל רֵעִי, ואזנים וחוטם:
(כ,י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה:
(כ, י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה:
(כ, י) י וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה חָזֵיתָ אֲרֵי עֲבַדְתָּ יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין:
(כ,יא) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי:
(כ, יא) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי:
(כ, יא) יא וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרֵי אֲמָרִית לְחוֹד לֵית דַּחַלְתָּא דַיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלֻנַּנִי עַל עֵיסַק אִתְּתִי: רש"י:
רק אין יראת אלהים. אַכְסַנָּאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא:
(כ,יב) וְגַם־אָמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה:
(כ, יב) וְגַם־אָמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה:
(כ, יב) יב וּבְרַם בְּקוּשְׁטָא אֲחָתִי בַּת אַבָּא הִיא בְּרַם לָא בַת אִמִּי וַהֲוַת לִי לְאִנְתּוּ: רש"י:
אחתי בת אבי הוא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לגוי, וכדי לאַמת דבריוהשיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכך אמר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו:
אך לא בת אמי. הרן מאֵם אחרת היה:
(כ,יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי־לִי אָחִי הוּא:
(כ, יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי־לִי אָחִי הוּא:
(כ, יג) יג וַהֲוָה כַּד טָעוּ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן יָתִי קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּיהּ מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לַהּ דֵּין (נ"י דָּא) טֵיבוּתִיךְ דִּי תַעְבְּדִי עִמִּי לְכָל אַתְרָא דִּי נְהַךְ לְתַמָּן אֱמָרִי עֲלַי אָחִי הוּא: רש"י:
ויהי כאשר התעו אתי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישבו עוד דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו, כשהוציאני הקדוש ברוך הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, ידעתי שאעבור בִּמְקוֹם רשעים, ואומר לה זֶה חַסְדֵּךְ:
כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים, אלהים חיים, אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו עמו, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולֶה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (להלן כא, יד), תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד (תהלים קיט, קעו), יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב לח, מא), יֵצְאוּ וְיִתְעוּ לבקש אכלם:
אמרי לי. עלי, וכן וישאלו אנשי המקום לאשתו (להלן כו, ז), על אשתו. וכן ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), כמו על בני ישראל. פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ (שופטים ט, נד):
(כ,יד) וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
(כ, יד) וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
(כ, יד) יד וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ עָאן וְתוֹרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וִיהַב לְאַבְרָהָם וַאֲתֵיב לֵיהּ יָת שָׂרָה אִתְּתֵיהּ: רש"י:
ויתן לאברהם. כדי שיתפייס ויתפלל עליו:
(כ,טו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב:
(כ, טו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב:
(כ, טו) טו וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ הָא אַרְעִי קֳדָמָךְ בִּדְתַקִּין בְּעֵינָיךְ תִּיב: רש"י:
הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הנה אשתך קח ולך, לפי שנתיָרֵא, שהמצריים שטופי זמה:
באה עם הצאן. הטעם באלף, ותרגומו אָתְיָא, וְרָחֵל בָּאָה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אָתַת, הראשון לשון עוֹשָׂה והשני לשון עָשְׂתָה:
(כ,טז) וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא־לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֶת־כֹּל וְנֹכָחַת:
(כ, טז) וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא־לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֶת־כֹּל וְנֹכָחַת:
(כ, טז) טז וּלְשָׂרָה אֲמַר הָא יְהָבִית אֶלֶף סַלְעִין דִּכְסַף לְאָחוּךְ הָא הוּא לִיךְ כְּסוּת דִּיקָר (עַיְנִין) חֳלַף דִּשְׁלָחִית וּדְבַרְתִּיךְ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ וְעַל כָּל מַה דַּאֲמָרַת אִתּוֹכָחַת: רש"י:
ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים לכל אשר אתך יכסו עיניהם שלא יֵּקִילוּךְ, שאילו השיבותִיךְ ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסֵךְ, יהיו יודעים שעל כרחי השיבותִיךְ, ועל ידי נס:
ואת כל. ועם כל באי עולם:
ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוַכֵּחַ, ולהראות דברים ניכרים הללו, ולשון הוכחה בכל מקום, בֵּרוּר דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגמו וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ. ויש מדרשי אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי:
הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף מקנם הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עתהאסף המקנה וגו':
(כ,יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:
(כ, יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:
(כ, יז) יז וְצַלִּי אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ וְאַסִּי יְיָ יָת אֲבִימֶלֶךְ וְיָת אִתְּתֵיהּ וְאַמְהָתֵיהּ וְאִתְרְוָחוּ: רש"י:
וילדו. כתרגומו וְאִתְרְוָחוּ, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם:
(כ,יח) כִּי־עָצֹר עָצַר יְהֹוָה בְּעַד כָּל־רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל־דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:
(כ, יח) כִּי־עָצֹר עָצַר יְהֹוָה בְּעַד כָּל־רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל־דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:
(כ, יח) יח אֲרֵי מֵיחַד אֲחַד יְיָ בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָא לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק שָׂרָה אִתַּת אַבְרָהָם: רש"י:
בעד כל רחם. כנגד כל פתח:
על דבר שרה. על פי דִּבּוּרָהּ של שרה:
(כא,א) וַיהֹוָה פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
(כא, א) וַיהֹוָה פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
(כא, א) א וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמָר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דְמַלֵיל: רש"י:
וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו לכאן, לְלַמֶּדְךָ שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שֶׁרִפָּא את אבימלך:
פקד את שרה כאשר אמר. בהריון:
כאשר דבר .בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו', דבור, היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה:
ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:
(כא,ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־ דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(כא, ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־ דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(כא, ב) ב וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לְזִמְנָא דְמַלֵיל יָתֵיהּ יְיָ: רש"י:
לזקניו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה, את המועד אשר דיבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד:ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ורבי חמא אומר לשבעה חדשים:
(כא,ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ הַנּוֹלַד־לוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
(כא, ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ הַנּוֹלַד־לוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
(כא, ג) ג וּקְרָא אַבְרָהָם יָת שׁוּם בְּרֵיהּ דְּאִתְיְלִיד לֵיהּ דִּילִידַת לֵיהּ שָׂרָה יִצְחָק:
(כא,ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(כא, ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים:
(כא, ד) ד וּגְזַר אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָא דִי פַקִּיד יָתֵיהּ יְיָ:
(כא,ה) וְאַבְרָהָם בֶּן־מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:
(כא, ה) וְאַבְרָהָם בֶּן־מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:
(כא, ה) ה וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵיהּ יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ:
(כא,ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק־לִי:
(כא, ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק־לִי:
(כא, ו) ו וַאֲמָרַת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי: רש"י:
יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:
(כא,ז) וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי־יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
(כא, ז) וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי־יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
(כא, ז) ז וַאֲמָרַת מַאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם וְקַיִּים דְּתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסִיבְתוֹהִי: רש"י:
מי מלל לאברהם. לשון שֶׁבַח וחשיבות, כמו מִי פָעַל וְעָשָׂה (ישעיה מא, ד), מִי בָרָא אֵלֶּה (שם מ, כו), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקדוש ברוך הוא מבטיח ועושה:
מלל. שינה הכתוב ולא אמר דִּבֵּר, גימטריא שלו מאה, כלומר לסוף מאה לאברהם:
היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו הַשָּׂרוֹת בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אֲסוּפִי הביאה מן השוק:
(כא,ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק:
(כא, ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק:
(כא, ח) ח וּרְבָא רַבְיָא וְאִתְחֲסִיל וַעֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יָת יִצְחָק: רש"י:
ויגמל. לסוף כ"דחודש:
משתה גדול. שהיו שם גדולי הדורשֵׁם ועבר ואבימלך:
(כא,ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:
(כא, ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:
(כא, ט) ט וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ: רש"י:
מצחק. לשון עבודה זרה, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמו יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּוגו' (שמואל־ב ב, יג):
(כא,י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק:
(כא, י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק:
(כא, י) י וַאֲמָרַת לְאַבְרָהָם תָּרֵךְ אַמְתָא הָדָא וְיָת בְּרַהּ אֲרֵי לָא יֵרַת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי עִם יִצְחָק: רש"י:
עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואומר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימא כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וגו', וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כו, יח־יט):
עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק, אפילו אינו בני, אין זה כדאי לִירַשׁ עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו:
(כא,יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:
(כא, יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:
(כא, יא) יא וּבְאֵישׁ פִּתְגָּמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק בְּרֵיהּ: רש"י:
על אודות בנו. ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על שאמרה לו לשלחו:
(כא,יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
(כא, יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
(כא, יב) יב וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאֵשׁ בְּעֵינָיךְ עַל עוּלֵימָא וְעַל אַמְתָךְ כֹּל דִּי תֵימַר לָךְ שָׂרָה קַבֵּל מִנַּהּ אֲרֵי בְיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין: רש"י:
שמע בקלה. בקול רוח הקודש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:
(כא,יג) וְגַם אֶת־בֶּן־הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
(כא, יג) וְגַם אֶת־בֶּן־הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
(כא, יג) יג וְאַף יָת בַּר אַמְתָא לְעַמָּא אֲשַׁוִּנֵּיהּ אֲרֵי בְּרָךְ הוּא:
(כא,יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח־לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל־הָגָר שָׂם עַל־שִׁכְמָהּ וְאֶת־הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
(כא, יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח־לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל־הָגָר שָׂם עַל־שִׁכְמָהּ וְאֶת־הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
(כא, יד) יד וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִּי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ"י בְּמַדְבַּר) בְּאֵר שָׁבַע: רש"י:
לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה:
ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה, וְאָחֲזַתּוּ חַמָּה, ולא יכול לילך ברגליו:
ותלך ותתע. חזרה לגִלּוּלֵי ביתאביה:
(כא,טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:
(כא, טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:
(כא, טו) טו וּשְׁלִימוּ מַיָּא מִן רָקְבָּא וּרְמַת יָת רַבְיָא תְּחוֹת חַד מִן אִילָנַיָּא: רש"י:
ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתותהרבה:
(כא,טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:
(כא, טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:
(כא, טז) טז וַאֲזָלַת וִיתִיבַת לַהּ מִקֳּבֵל אַרְחֵיקַת (נ"י אַרְחִיק) כְּמֵיגַד קַשְׁתָּא אֲרֵי אֲמָרַת לָא אֶחֱזֵי בְּמוֹתָא דְרַבְיָא וִיתִיבַת מִקֳּבֵל וַאֲרִימַת יָת קָלַהּ וּבְכָת: רש"י:
מנגד . מרחוק:
כמטחוי קשת. כשתי טיחות, והוא לשון יְרִיַּית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כִמְטַחֵי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), מגזרת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיה יט, יז), ומגזרת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִׁכּוֹר (תהלים קז, כז), וכן קַצְוֵי אֶרֶץ (שם סה, ו), מגזרת קָצֶה:
ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק:
(כא,יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם:
(כא, יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם:
(כא, יז) יז וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵיהּ דְּרַבְיָא וּקְרָא מַלְאֲכָא דַיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר לַהּ מַה לָּךְ הָגָר לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵיהּ דְּרַבְיָא בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן: רש"י:
את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל:
באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק. אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנוֹ, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כְּשֶׁהִגְלָם נבוכדנצר, שנאמר מַשָּׂא בַּעְרָב וגו' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וגו' (ישעיה כא, יג־יד), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשַבָאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וִירַחֲמוּ עלינו, שנאמר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם), (אל תקרי דְדָנִים, אלא דוֹדִים), ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו וּפְתָחוֹ, הרוח נכנסת בגופו ומת:
(כא,יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:
(כא, יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:
(כא, יח) יח קוּמִי טוּלִי יָת רַבְיָא וְאַתְקִיפִי יָת יְדֵךְ בֵּיהּ אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנֵּיהּ:
(כא,יט) וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר:
(כא, יט) וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר:
(כא, יט) יט וּגְלָא יְיָ יָת עֵינָהָא וַחֲזַת בֵּירָא דְמַיָּא וַאֲזָלַת וּמְלַת יָת רָקְבָּא מַיָּא וְאַשְׁקִיאַת יָת רַבְיָא:
(כא,כ) וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת־הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:
(כא, כ) וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת־הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:
(כא, כ) כ וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדֵיהּ דְּרַבְיָא וּרְבָא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה רָבֵי קַשְׁתָּא: רש"י:
רבה קשת. יורה חצים בְּקֶשֶׁת:
קַשָּׁת. על שם האומנות, כמו חַמָּר, גַמָּל, צַיָּד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו':
(כא,כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח־לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כא, כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח־לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כא, כא) כא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן וּנְסִיבַת לֵיהּ אִמֵּיהּ אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
מארץ מצרים. מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי:
(כא,כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ אֶל־ אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה עֹשֶׂה:
(כא, כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ אֶל־ אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה עֹשֶׂה:
(כא, כב) כב וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵיהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד: רש"י:
אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:
(כא,כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם־תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־גַּרְתָּה בָּהּ:
(כא, כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם־תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־גַּרְתָּה בָּהּ:
(כא, כג) כג וּכְעַן קַיֵּם לִי בְּמֵימְרָא דַיְיָ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטִיבוּתָא דִּי עֲבָדִית עִמָּךְ תַּעְבֵּד עִמִּי וְעִם אַרְעָא דְאִתּוֹתַבְתָּא בַהּ: רש"י:
ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן:
כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הנה ארצי לפניך:
(כא,כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ:
(כא, כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ:
(כא, כד) כד וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵּם:
(כא,כה) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת־אֲבִימֶלֶךְ עַל־אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:
(כא, כה) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת־אֲבִימֶלֶךְ עַל־אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:
(כא, כה) כה וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אַנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: רש"י:
והוכיח. נִתְוַכֵּחַ עמו על כך:
(כא,כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם־אַתָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם:
(כא, כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם־אַתָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם:
(כא, כו) כו וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יְדָעִית מָאן עֲבַד יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְאַף אַתְּ לָא חַוֵּיתָ לִּי וְאַף אֲנָא לָא שְׁמָעִית אֶלָּהֵין יוֹמָא דֵין:
(כא,כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית:
(כא, כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית:
(כא, כז) כז וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַרְוֵיהוֹן קְיָם:
(כא,כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת־שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן:
(כא, כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת־שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן:
(כא, כח) כח וַאֲקִים אַבְרָהָם יָת שְׁבַע חוּרְפַן דְּעָאן בִּלְחוֹדֵיהֶן:
(כא,כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה:
(כא, כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה:
(כא, כט) כט וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה אִנּוּן שְׁבַע חוּרְפַן אִלֵּין דַּאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהֶן:
(כא,ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת־שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה־לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת־הַבְּאֵר הַזֹּאת:
(כא, ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת־שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה־לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת־הַבְּאֵר הַזֹּאת:
(כא, ל) ל וַאֲמַר אֲרֵי יָת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי בְּדִיל דִּתְהֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרֵי חֲפָרִית יָת בֵּירָא הָדֵין (נ"י הָדָא): רש"י:
בעבור תהיה לי. זאת:
לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו ועדה המצבה:
כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו, שלו היא, ועלו לקראת אברהם:
(כא,לא) עַל־כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
(כא, לא) עַל־כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
(כא, לא) לא עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיָּמוּ תַּרְוֵיהוֹן:
(כא,לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־ צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:
(כא, לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־ צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:
(כא, לב) לב וּגְזָרוּ קְיָם בִּבְאֵר שָׁבַע וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵיהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי:
(כא,לג) וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם:
(כא, לג) וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם:
(כא, לג) לג וּנְצֵיב נִצְבָּא (נ"י אִילָנָא) בִּבְאֵר שָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא: רש"י:
אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא, מה):
ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שֶׁמִשֶּׁלִי אכלתם, מִשֶּׁל מי שאמר והיה העולם אכלתם:
(כא,לד) וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:
(כא, לד) וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:
(כא, לד) לד וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם בְּאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי יוֹמִין סַגִּיאִין:רש"י:
ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו, שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר ויעבור אברם, ויעתק משם, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שְׁלָחוֹ פרעה, מיד וילך למסעיו עד ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתרים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א):
(כב,א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(כב, א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(כב, א) א וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַיְיָ נַסִּי יָת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא: רש"י:
אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:)אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זְבַח אותו לְפָנַי, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מְיַרְאֵנִי, אילו אמר הקדוש ברוך הוא זְבַח עצמך לפני, לא הייתי מעכב:
הנני. כך היא עֲנָיָיתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון הוא:
(כב,ב) וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
(כב, ב) וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
(כב, ב) ב וַאֲמַר דְּבַר כְּעַן יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ דִּי רְחַמְתָּ יָת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרְעָא פּוּלְחָנָא וְאַסְקֵיהּ קֳדָמַי תַּמָּן לַעֲלָתָא עַל חַד מִן טוּרַיָּא דִּי אֵימָר לָךְ: רש"י:
קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בְּזוֹ הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש:
את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק, ולמה לא גילה לו מתחילה, שלא לערבבו פתאום, וְתָזוּחַ דעתו עליו וְתִטָּרֵף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור:
ארץ המריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (ב ג, א)לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. ורבותינו פירשו, על שֵׁם שֶׁמִּשָּׁם הוראה יצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים:
והעלהו. לא אמר לו שְׁחָטֵהוּ, לפי שלא היה חפץ הקדוש ברוך הוא לְשָׁחֲטוֹ, אלא לְהַעֲלֵהוּ להר לעשותו עולה, וּמִשֶּׁהֶעֱלָהוּ, אמר לו הורידהו:
אחד ההרים. הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים [ס"א משהה לצדיקים] ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך (לעיל יב, א), וכן ביונה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה (יונה ג, ב):
(כב,ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים:
(כב, ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים:
(כב, ג) ג וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵז יָת חֲמָרֵיהּ וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּיהּ וְיָת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא וְקָם וְאָזַל לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵיהּ יְיָ: רש"י:
וישכם. נזדרז למצוה:
ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה:
את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו:
ויבקע. תרגומו וְצַלַּח, כמו וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן (שמואל־ב יט, יח), לשון ביקועפינדר"א בלע"ז:
(כב,ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
(כב, ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
(כב, ד) ד בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת אַתְרָא מֵרָחִיק: רש"י:
ביום השלישי. למה איחר מלהראותומיד, כדי שלא יאמרו הַמָּמּוֹ וְעִרְבְּבוֹ פתאום וְטִרֵף דעתו, ואילו היה לו שהות להִמָלֵך אל לבו, לא היה עושה:
וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:
(כב,ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עִם־הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד־כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
(כב, ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עִם־הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד־כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
(כב, ה) ה וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוּד וּנְתוּב לְוַתְכוֹן: רש"י:
עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך:
ונשובה. נתנבא שישובו שניהם:
(כב,ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת־הָאֵשׁ וְאֶת־הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
(כב, ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת־הָאֵשׁ וְאֶת־הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
(כב, ו) ו וּנְסֵיב אַבְרָהָם יָת אָעֵי דַעֲלָתָא וְשַׁוִּי עַל יִצְחָק בְּרֵיהּ וּנְסֵיב בִּידֵיהּ יָת אֶשָּׁתָא וְיָת סַכִּינָא וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא: רש"י:
המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב), וְשֶׁמַּכְשֶׁרֶת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה:
וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:
(כב,ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
(כב, ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
(כב, ז) ז וַאֲמַר יִצְחָק לְאַבְרָהָם אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא בְרִי וַאֲמַר הָא אֶשָּׁתָא וְאָעַיָּא וְאָן אִימְרָא לַעֲלָתָא:
(כב,ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
(כב, ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
(כב, ח) ח וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ גְּלֵי לֵיהּ אִימְרָא לַעֲלָתָא בְּרִי וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא: רש"י:
יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לְהִשָּׁחֵט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה:
(כב,ט) וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:
(כב, ט) וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:
(כב, ט) ט וְאָתוּ לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵיהּ יְיָ וּבְנָא תַמָּן אַבְרָהָם יָת מַדְבְּחָא וְסַדַּר יָת אָעַיָּא וַעֲקַד יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְשַׁוִּי יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא עֵיל מִן אָעַיָּא: רש"י:
ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה, והוא לשון עֲקֻדִּים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר:
(כב,י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־ בְּנוֹ:
(כב, י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־ בְּנוֹ:
(כב, י) י וְאוֹשֵׁיט אַבְרָהָם יָת יְדֵיהּ וּנְסֵיב יָת סַכִּינָא לְמֵיכַס יָת בְּרֵיהּ:
(כב,יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(כב, יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(כב, יא) יא וּקְרָא לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא: רש"י:
אברהם אברהם. לשון חִבָּה הוא, שכופל את שמו:
(כב,יב) וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־ יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
(כב, יב) וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־ יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
(כב, יב) יב וַאֲמַר לָא תוֹשֵׁיט יְדָךְ לְעוּלֵימָא וְלָא תַעְבֵּד לֵיהּ מִדָּעָם אֲרֵי כְּעַן יְדַעְנָא (נ"י יְדָעִית) אֲרֵי דַחֲלָא דַיְיָ אַתְּ וְלָא מְנַעְתָּ יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ מִנִּי: רש"י:
אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:
כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה (תהלים פט, לה), כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שְׁחָטֵהוּ אלא הַעֲלֵהוּ, אַסִּקְתֵּיהּ אַחְתֵיהּ:מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חִבָּתִי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואים כי ירא אלהים אתה:
(כב,יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
(כב, יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
(כב, יג) יג וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין וַחֲזָא וְהָא דִכְרָא אֲחִיד בְּאִילָנָא בְּקַרְנוֹהִי וַאֲזַל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָת דִּכְרָא וְאַסְקֵיהּ לַעֲלָתָא חֲלַף בְּרֵיהּ: Qרש"י:
והנה איל. מוכן היה לכך מששת ימיבראשית:
אחר. אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וּזְקַף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹהִי בָּתַראִלֵּין. [ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם]:
בסבך. אילן:
בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם, והשטן סובכו ומערבבובאילנות:
תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשויה בבני, כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאילו הוא מופשט, כאילו הוא נקטר ונעשה דשן:
(כב,יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה:
(כב, יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה:
(כב, יד) יד וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָן בְּאַתְרָא הַהוּא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ הָכָא יְהוֹן פַּלְחַן דָּרַיָּא בְּכֵן יִתְאַמַּר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ פְּלָח: רש"י:
ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות:
אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יֵרָאֶה הקדוש ברוך הוא לעמו:
היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שֶׁיֵּאָמֵר היום הזה בכל הדורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:
(כב,טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל־אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמָיִם:
(כב, טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל־אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמָיִם:
(כב, טו) טו וּקְרָא מַלְאָכָא דַיְיָ לְאַבְרָהָם תִּנְיָנוּת מִן שְׁמַיָּא:
(כב,טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ:
(כב, טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ:
(כב, טז) טז וַאֲמַר בְּמֵימְרִי קַיֵּמִית אֲמַר יְיָ אֲרֵי חֲלַף דִּי עֲבַדְתָּא יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְלָא מְנַעְתָּ יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ:
(כב,יז) כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
(כב, יז) כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
(כב, יז) יז אֲרֵי בָרָכָא אֲבָרְכִנָּךְ וְאַסְגָּאָה אַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּכְחָלָא דִּי עַל כֵּיף יַמָּא וְיִרְתוּן בְּנָיךְ יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן: רש"י:
ברך אברכך. אחת לאב ואחת לבן:
(כב,יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
(כב, יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
(כב, יח) יח וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָיךְ כֹּל עַמְמַיָּא דְאַרְעָא חֲלַף דִּי קַבֵּלְתָּא לְמֵימְרִי:
(כב,יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל־בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:
(כב, יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל־בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:
(כב, יט) יט וְתַב אַבְרָהָם לְוַת עוּלֵימוֹהִי וְקָמוּ וַאֲזָלוּ כַּחֲדָא לִבְאֵר שָׁבַע וִיתֵיב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:רש"י:
וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה:
(כב,כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם־הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:
(כב, כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם־הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:
(כב, כ) כ וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וְאִתְחֲוָא לְאַבְרָהָם לְמֵימָר הָא יְלֵידַת מִלְכָּה אַף הִיא בְּנִין לְנָחוֹר אָחוּךְ: רש"י:
אחרי הדברים האלה ויגד וגו'. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי לְהַשִּׂיאוֹ אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בִּשְּׂרוֹ הקדוש ברוך הוא שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה:
גם הוא. אף היא השוָותה משפחותיה למשפחות אברהם י"ב, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פִלֶּגֶשׁ:
(כב,כא) אֶת־עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת־בּוּז אָחִיו וְאֶת־קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:
(כב, כא) אֶת־עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת־בּוּז אָחִיו וְאֶת־קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:
(כב, כא) כא יָת עוּץ בּוּכְרֵיהּ וְיָת בּוּז אָחוּהִי וְיָת קְמוּאֵל אֲבוּהִי דַאֲרָם:
(כב,כב) וְאֶת־כֶּשֶׂד וְאֶת־חֲזוֹ וְאֶת־פִּלְדָּשׁ וְאֶת־יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:
(כב, כב) וְאֶת־כֶּשֶׂד וְאֶת־חֲזוֹ וְאֶת־פִּלְדָּשׁ וְאֶת־יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:
(כב, כב) כב וְיָת כֶּשֶׂד וְיָת חֲזוֹ וְיָת פִּלְדָּשׁ וְיָת יִדְלָף וְיָת בְּתוּאֵל:
(כב,כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:
(כב, כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:
(כב, כג) כג וּבְתוּאֵל אוֹלִיד יָת רִבְקָה תְּמַנְיָא אִלֵּין יְלֵידַת מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם: רש"י:
ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:
(כב,כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם־הִוא אֶת־טֶבַח וְאֶת־גַּחַם וְאֶת־תַּחַשׁ וְאֶת־מַעֲכָה: פפ קמ"ז פסוקים, אמנו"ן סימן.
(כב, כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם־הִוא אֶת־טֶבַח וְאֶת־גַּחַם וְאֶת־תַּחַשׁ וְאֶת־מַעֲכָה: פפ קמ"ז פסוקים, אמנו"ן סימן.
(כב, כד) כד וּלְחֵנָתֵיהּ וּשְׁמַהּ רְאוּמָה וִילֵידַת אַף הִיא יָת טֶבַח וְיָת גַּחַם וְיָת תַּחַשׁ וְיָת מַעֲכָה:
(כג,א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
(כג, א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
(כג, א) א וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: רש"י:
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי:
שני חיי שרה. כולן שוין לטובה:
(כג,ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה * וְלִבְכֹּ תָהּ:
(כג, ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה * וְלִבְכֹּ תָהּ:
(כג, ב) ב וּמִיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ: רש"י:
בקרית ארבע. על שם ארבע ענקים שהיו שם, אחימן ששי ותלמי ואביהם. דבר אחר, על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו,אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה:
ויבא אברהם. מבארשבע:
לספד לשרה ולבכתה. ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:
(כג,ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר:
(כג, ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר:
(כג, ג) ג וְקָם אַבְרָהָם מֵעַל אַפֵּי מִיתֵיהּ וּמַלֵּל עִם בְּנֵי חִתָּאָה לְמֵימָר:
(כג,ד) גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:
(כג, ד) גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:
(כג, ד) ד דַּיָּר וְתוֹתַב אֲנָא עִמְּכוֹן הָבוּ לִי אַחְסָנַת קְבוּרָא עִמְּכוֹן וְאֶקְבַּר מִיתִי מִן קֳדָמָי: רש"י:
גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת, ונתיישבתי עמכם. ומדרש אגדה, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת:
אחזת קבר. אחוזת קרקע לביתהקברות:
(כג,ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי־חֵת אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
(כג, ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי־חֵת אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
(כג, ה) ה וְאָתִיבוּ בְנֵי חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם לְמֵימַר לֵיהּ:
(כג,ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת־מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא־יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:
(כג, ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת־מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא־יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:
(כג, ו) ו קַבֵּל מִנָּנָא רִבּוֹנָנָא רַב קֳדָם יְיָ אַתְּ בֵּינָנָא בִּשְׁפַר קִבְרָנָא קְבַר יָת מִיתָךְ אֶנַּשׁ מִנָּנָא יָת קִבְרֵיהּ לָא יִמְנַע מִנָּךְ מִלְּמִקְבַּר מִיתָךְ: רש"י:
לא יכלה. לא ימנע, כמו לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ, יב), וכמו ויכלא הגשם (לעיל ח, ב):
(כג,ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת:
(כג, ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת:
(כג, ז) ז וְקָם אַבְרָהָם וּסְגִיד לְעַמָּא דְאַרְעָא לִבְנֵי חִתָּאָה:
(כג,ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת־מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ־לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן־צֹחַר:
(כג, ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת־מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ־לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן־צֹחַר:
(כג, ח) ח וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן לְמֵימָר אִם אִית רַעֲוָא בְנַפְשְׁכוֹן לְמִקְבַּר יָת מִיתִי מִן קֳדָמַי קַבִּילוּ מִנִּי וּבְעוּ לִי מִן עֶפְרוֹן בַּר צוֹחַר: רש"י:
נפשכם. רצונכם:
ופגעו לי. לשון בקשה, כמו אַל תִּפְגְּעִי בִי (רות א, טז):
(כג,ט) וְיִתֶּן־לִי אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
(כג, ט) וְיִתֶּן־לִי אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
(כג, ט) ט וְיִתֶּן לִי יָת מְעָרַת כָּפֶלְתָּא דִּי לֵיהּ דִּי בִּסְטַר חַקְלֵיהּ בְּכַסְפָּא שְׁלִים יִתְּנִינַהּ לִי בֵּינֵיכוֹן לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא: רש"י:
המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר, שכפולה בזוגות:
בכסף מלא. אשלם כל שויה, וכן דוד אמר לְאֲרַוְנָה בְּכֶסֶף מָלֵא (דברי הימים־א כא, כד):
(כג,י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי־חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת־אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ לֵאמֹר:
(כג, י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי־חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת־אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ לֵאמֹר:
(כג, י) י וְעֶפְרוֹן יָתֵב בְּגוֹ בְּנֵי חִתָּאָה וְאָתֵיב עֶפְרוֹן חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה לְכָל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ לְמֵימָר: רש"י:
ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה:
לכל באי שער עירו. שכולן בטלו ממלאכתן, ובאו לגמול חסד לשרה:
(כג,יא) לֹא־אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי־עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:
(כג, יא) לֹא־אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי־עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:
(כג, יא) יא לָא רִבּוֹנִי קַבֵּיל מִנִּי חַקְלָא יְהָבִית לָךְ וּמְעַרְתָּא דִּי בֵיהּ לָךְ יְהָבִיתַהּ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי יְהָבִיתַהּ לָךְ קְבַר מִיתָךְ: רש"י:
לא אדני. לא תקנה אותה בדמים:
נתתי לך. הרי היא כמו שנתתיה לך:
(כג,יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם־הָאָרֶץ:
(כג, יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם־הָאָרֶץ:
(כג, יב) יב וּסְגִיד אַבְרָהָם קֳדָם עַמָּא דְאַרְעָא:
(כג,יג) וַיְדַבֵּר אֶל־עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם־הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת־מֵתִי שָׁמָּה:
(כג, יג) וַיְדַבֵּר אֶל־עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם־הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת־מֵתִי שָׁמָּה:
(כג, יג) יג וּמַלֵּיל עִם עֶפְרוֹן קֳדָם עַמָּא דְאַרְעָא לְמֵימַר בְּרַם אִם אַתְּ עָבֵד לִי טִיבוּ קַבֵּל מִנִּי אֶתֵּן כַּסְפָּא דְמֵי חַקְלָא סַב מִנִּי וְאֶקְבַּר יָת מִיתִי תַּמָּן: רש"י:
אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם, אני אי אפשי בכךאך אם אתה לו שמעני, הלואי ותשמעני:
נתתי. דונא"י בלע"ז, מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי לךכבר:
(כג,יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
(כג, יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
(כג, יד) יד וְאָתֵיב עֶפְרוֹן יָת אַבְרָהָם לְמֵימַר לֵיהּ:
(כג,טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל־כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא וְאֶת־מֵתְךָ קְבֹר:
(כג, טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל־כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא וְאֶת־מֵתְךָ קְבֹר:
(כג, טו) טו רִבּוֹנִי קַבֵּל מִנִּי אַרְעָא שַׁוְיָא אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף בֵּינָא וּבֵינָךְ מַה הִיא וְיָת מִיתָךְ קְבַר: רש"י:
ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו, מה היא חשובה לכלום, אלא הנחאת הַמֶּכֶר, ואת מתך קבור:
(כג,טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־ הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:
(כג, טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־ הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:
(כג, טז) טז וְקַבֵּל אַבְרָהָם מִן עֶפְרוֹן וּתְקַל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן יָת כַּסְפָּא דְּמַלֵּיל קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף מִתְקַבֵּל סְחוֹרָא (נ"י דְּמִתְקַבֵּל סְחוֹרָתָא) בְּכָל מְדִינְתָּא: רש"י:
וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, צנטינאר"ש בלע"ז:
(כג,יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב:
(כג, יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב:
(כג, יז) יז וְקָם חֲקַל עֶפְרוֹן דִּי בְּכָפֶלְתָּא דִּי קֳדָם מַמְרֵא חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵיהּ וְכָל אִילָנֵי דִּי בְחַקְלָא דִּי בְכָל תְּחוּמֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר: רש"י:
ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנָה וגו':
(כג,יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ:
(כג, יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ:
(כג, יח) יח לְאַבְרָהָם לִזְבִינוֹהִי לְעֵינֵי בְּנֵי חִתָּאָה בְּכָל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ: רש"י:
בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם הקנהולו:
(כג,יט) וְאַחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל־מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל־פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(כג, יט) וְאַחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל־מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל־פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(כג, יט) יט וּבָתַר כֵּן קְבַר אַבְרָהָם יָת שָׂרָה אִתְּתֵיהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא עַל אַפֵּי מַמְרֵא הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן:
(כג,כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:
(כג, כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:
(כג, כ) כ וְקָם חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן בְּנֵי חִתָּאָה:
(כד,א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל:
(כד, א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל:
(כד, א) א וְאַבְרָהָם סִיב עָל בְּיוֹמִין וַיְיָ בְּרִיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכֹלָּא: רש"י:
ברך את אברהם בכל. בַכֹּל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאואשה:
(כד,ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:
(כד, ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:
(כד, ב) ב וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵיהּ סָבָא דְבֵיתֵיהּ דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִּי לֵיהּ שַׁוִי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי: רש"י:
זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זְקַן:
תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך ליטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה:
(כד,ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:
(כד, ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:
(כד, ג) ג וַאֲקַיֵּם עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא דִשְׁמַיָּא וֶאֱלָהָא דְאַרְעָא דְּלָא תִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִּי אֲנָא יָתֵב בֵּינֵיהוֹן:
(כד,ד) כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
(כד, ד) כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
(כד, ד) ד אֶלָּהֵין לְאַרְעִי וּלְיַלָּדוּתִי תֵּיזִיל וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי לְיִצְחָק:
(כד,ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ יָצָאתָ מִשָּׁם:
(כד, ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ יָצָאתָ מִשָּׁם:
(כד, ה) ה וַאֲמַר לֵיהּ עַבְדָא מָאִים לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרַי לְאַרְעָא הָדָא הַאֲתָבָא אָתֵיב יָת בְּרָךְ לְאַרְעָא דִּי נְפַקְתָּא מִתַּמָּן:
(כד,ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה:
(כד, ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה:
(כד, ו) ו וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תָתֵיב יָת בְּרִי לְתַמָּן:
(כד,ז) יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:
(כד, ז) יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:
(כד, ז) ז יְיָ אֱלָהָא דִשְׁמַיָּא דִּי דַבְּרַנִי מִבֵּית אַבָּא וּמֵאֲרַע יַלְדוּתִי וְדִי מַלֵּל לִי וְדִי קַיֵים לִי לְמֵימַר לִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכֵיהּ קֳדָמָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִתַּמָּן: רש"י:
ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעךוגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:
מבית אבי. מחרן:
ומארץ מולדתי. מאורכשדים:
ואשר דבר לי. לצרכי, כמו אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים־ב ב, ד). וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם, עַלַי, עַלוֹהִי, עַלֵיהוֹן, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עִמִּי, עִמֵּהּ, עִמְּהוֹן, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם:
ואשר נשבע לי. בין הבתרים:
(כד,ח) וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה:
(כד, ח) וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה:
(כד, ח) ח וְאִם לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרָךְ וּתְהֵי זַכָּאָה מִמּוֹמָתִי דָּא לְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָתֵב לְתַמָּן: רש"י:
ונקית משבעתי וגו'. וקח לו אשה מבנות ענר אשכולוממרא:
רק את בני וגו'. רק מעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור:
(כד,ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה:
(כד, ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה:
(כד, ט) ט וְשַׁוִּי עַבְדָא יָת יְדֵיהּ תְּחוֹת יַרְכָא דְאַבְרָהָם רִבּוֹנֵיהּ וְקַיֵּם לֵיהּ עַל פִּתְגָּמָא הָדֵין:
(כד,י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר:
(כד, י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר:
(כד, י) י וּדְבַר עַבְדָא עַשְׂרָא גַמְלִין מִגַּמְלֵי רִבּוֹנֵהּ וַאֲזַל וְכָל שְׁפַר רִבּוֹנֵיהּ בִּידֵיהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דִּי עַל פְּרָת לְקַרְתָּא דְנָחוֹר: רש"י:
מגמלי אדניו. נִכָּרִין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין, מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:
וכל טוב אדניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם:
ארם נהרים. בין שתי נהרותיושבת:
(כד,יא) וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת:
(כד, יא) וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת:
(כד, יא) יא וְאַשְׁרֵי גַמְלַיָּא מִבָּרָא לְקַרְתָּא עִם בֵּירָא דְמַיָּא לְעִדַּן רַמְשָׁא לְעִדַּן דְּנַפְקַן מַלְיָתָא: רש"י:
ויברך הגמלים. הרביצם:
(כד,יב) וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:
(כד, יב) וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:
(כד, יב) יב וַאֲמַר יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם זַמִּין כְּעַן קֳדָמַי יוֹמָא דֵין וְעִבֵד טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי אַבְרָהָם:
(כד,יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:
(כד, יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:
(כד, יג) יג הָא אֲנָא קָאִים עַל עֵינָא דְמַיָּא וּבְנַת אֱנָשֵׁי קַרְתָּא נַפְקַן לְמִמְלֵי מַיָא:
(כד,יד) וְהָיָה (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי:
(כד, יד) וְהָיָה (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי:
(כד, יד) יד וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכִינִי כְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתִּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָיךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמִּנְתָּא לְעַבְדָךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע אֲרֵי עֲבַדְתָּ טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי: רש"י:
אתה הכחת. ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם, ולשון הוכחת, ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז:
ובה אדע. לשון תְּחִנָּה, הודע ליבה:
כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:
(כד,טו) וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ:
(כד, טו) וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ:
(כד, טו) טו וַהֲוָה הוּא עַד לָא שֵׁיצֵי לְמַלָּלָא וְהָא רִבְקָה נְפָקַת דִּי אִתְיְלִידַת לִבְתוּאֵל בַּר מִלְכָּה אִתַּת נָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ:
(כד,טז) (והנער כתיב) וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:
(כד, טז) (והנער כתיב) וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:
(כד, טז) טז וְעוּלֶמְתָּא שַׁפִּירַת חֵיזוּ (נ"י שַׁפִּירָא לְמֶחֱזֵי) לַחֲדָא בְּתֻלְתָּא וּגְבַר לָא יַדְעָהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלַת קוּלְתַהּ וּסְלֵקָת: רש"י:
בתולה. ממקום בתולים:
ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שהיא נקיה מכל:
(כד,יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
(כד, יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
(כד, יז) יז וּרְהַט עַבְדָא לָקֳדָמוּתַהּ וַאֲמַר אַטְעֵמְנִי כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ: רש"י:
וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המיםלקראתה:
הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז:
(כד,יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:
(כד, יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:
(כד, יח) יח וַאֲמָרַת אֵשְׁתְּ רִבּוֹנִי וְאוֹחִיאַת וַאֲחֵיתַת קוּלְתַהּ עַל יְדַהּ וְאַשְׁקְתֵיהּ: רש"י:
ותרד כדה. מעל שכמה:
(כד,יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:
(כד, יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:
(כד, יט) יט וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵיהּ וַאֲמָרַת אַף לְגַמְלָיךְ אַמְלֵי עַד דִּי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי: רש"י:
עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר:
אם כלו. תרגם אונקלוס דִיסַפְּקוּן, שזו היא גמר שתייתן כששתו די ספוקן:
(כד,כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו:
(כד, כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו:
(כד, כ) כ וְאוֹחִיאַת וּנְפָצַת קוּלְתַהּ לְבֵית שַׁקְיָא וּרְהָטַת עוֹד לְבֵירָא לְמִמְלֵי וּמְלַת לְכָל גַּמְלוֹהִי: רש"י:
ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה, הַמְעַרֶה מִכֶּלִי אֶל כֶּלִי, ובמקרא יש לו דומה אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהלים קמא, ח), אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיה נג, יב):
השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים:
(כד,כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם־לֹא:
(כד, כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם־לֹא:
(כד, כא) כא וְגַבְרָא שָׁהֵי בַהּ מִסְתַּכֵּל שָׁתִיק לְמֵידַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵיהּ אִם לָא: רש"י:
משתאה. לשון שְׁאִיָּה, כמו שָׁאוּ עָרִים, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיה ו, יא):משתומם ומתבהל, על שראה דבריו קרובים להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחילת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה (מגזרת שאה), מִשְׁתּוֹלֵל (שם נט, טו)מגזרת שׁוֹלָל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם (שם טז)מגזרת שְׁמָמָה, וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו, טז)מגזרת שַׁמֵּר, אף כאן משתאה מגזרת תִּשָּׁאֶה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים (איוב יח, כ), שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיה ב, יב), אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא (דניאל ד, טז), כך תפרש לשון שְׁאִיָּה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שְׁהִיָּה, וְגַבְרָא שָׁהֵי, שוהה ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שָׁתֵי שהרי אינו לשון שְׁתִיָה, שאין אל"ף נופלת בלשוןשתיה:
משתאה לה. משתומם עליה, כמו אמרי לי אחי הוא (לעיל כ, יג), וכמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו, ז):
(כד,כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:
(כד, כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:
(כד, כב) כב וַהֲוָה כַּד סַפִּיקוּ גַמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּי וּנְסֵיב גַּבְרָא קָדָשָׁא דְדַהֲבָא תִּקְלָא מַתְקְלֵיהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדָהָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין דְּדַהֲבָא מַתְקַלְהוֹן: רש"י:
בקע. רמז לשקלי ישראל, בקעלגלגולת:
ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצומדות:
עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן:
(כד,כג) וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין:
(כד, כג) וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין:
(כד, כג) כג וַאֲמַר בַּת מָן אַתְּ חַוִּי כְעַן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אָתַר כָּשַׁר לָנָא לִמְבָת: רש"י:
ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שְׂאָלָהּ, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקדוש ברוך הוא דרכו:
ללין. לינה אחת, לין שם דבר, והיא אמרה ללון כמה לינות:
(כד,כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר:
(כד, כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר:
(כד, כד) כד וַאֲמָרַת לֵיהּ בַּת בְּתוּאֵל אֲנָא בַּר מִלְכָּא דִּילֵידַת לְנָחוֹר: רש"י:
בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
(כד,כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן:
(כד, כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן:
(כד, כה) כה וַאֲמָרַת לֵיהּ אַף תִּבְנָא אַף כִּסָּתָא סַגִּי עִמָּנָא אַף אָתַר כָּשַׁר לִמְבָת: רש"י:
מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים:
(כד,כו) וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהֹוָה:
(כד, כו) וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהֹוָה:
(כד, כו) כו וּכְרַע גַּבְרָא וּסְגִיד קֳדָם יְיָ:
(כד,כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי:
(כד, כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי:
(כד, כז) כז וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דִּי לָא מְנַע טִיבוּתֵיהּ וְקוּשְׁטֵיהּ מִן רִבּוֹנִי אֲנָא בְּאוֹרַח תַּקְנָא דַּבְּרַנִי יְיָ בֵּית אַחוֹהִי דְרִבּוֹנִי: רש"י:
בדרך. דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח, מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:
(כד,כח) וַתָּרָץ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כד, כח) וַתָּרָץ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כד, כח) כח וּרְהָטַת עוּלֶמְתָּא וְחַוִּיאַת לְבֵית אִמַּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין: רש"י:
לבית אמה. דרך הנשים היתה, להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה:
(כד,כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן:
(כד, כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן:
(כד, כט) כט וּלְרִבְקָה אָחָא וּשְׁמֵיהּ לָבָן וּרְהַט לָבָן לְוַת גַּבְרָא לְבָרָא לְוַת עֵינָא: רש"י:
וירץ. למה רץ ועל מה רץ, [אלא] ויהי כראות את הנזם, אמר, עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:
(כד,ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן:
(כד, ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן:
(כד, ל) ל וַהֲוָה כַּד חָזָא יָת קָדָשָׁא וְיָת שֵׁירַיָּא עַל יְדֵי אֲחָתֵיהּ וְכַד שְׁמַע יָת פִּתְגָּמֵי רִבְקָה אֲחָתֵיהּ לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵּיל עִמִּי גַּבְרָא וַאֲתָא לְוַת גַּבְרָא וְהָא קָאֵם עִלַּוֵּי גַמְלַיָּא עַל עֵינָא: רש"י:
על הגמלים. לשמרן, כמו והוא עומד עליהם (לעיל יח, ח), לשמשם:
(כד,לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:
(כד, לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:
(כד, לא) לא וַאֲמַר עוּל בְּרִיכָא דַיְיָ לְמָא אַתְּ קָאֵם בְּבָרָא וַאֲנָא פַּנֵּיתִי בֵיתָא וַאֲתַר כָּשַׁר לְגַמְלַיָּא: רש"י:
פניתי הבית . מעבודת אלילים:
(כד,לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
(כד, לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
(כד, לב) לב וְעַל גַּבְרָא לְבֵיתָא וּשְׁרָא גַּמְלַיָּא וִיהַב תִּבְנָא וְכִסָּתָא לְגַמְלַיָּא וּמַיָּא לְאַסְחָאָה רַגְלוֹהִי וְרַגְלֵי גֻבְרַיָּא דְּעִמֵּיהּ: רש"י:
ויפתח. התיר זָמָם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים:
(כד,לג) (ויישם כתיב) וַיּוּשָׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־ דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:
(כד, לג) (ויישם כתיב) וַיּוּשָׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־ דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:
(כד, לג) לג וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי לְמֵיכָל וַאֲמַר לָא אֵיכוּל עַד דַּאֲמַלֵּל פִּתְגָּמָי וַאֲמַר מַלֵּל: רש"י:
עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה (להלן מט, י), זהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כי משמש בד' לשונות, והאחד אי, והוא אם:
(כד,לד) וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי:
(כד, לד) וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי:
(כד, לד) לד וַאֲמַר עַבְדָּא דְאַבְרָהָם אֲנָא:
(כד,לה) וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
(כד, לה) וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
(כד, לה) לה וַיְיָ בָּרִיךְ יָת רִבּוֹנִי לַחֲדָא וּרְבָא וִיהַב לֵיהּ עָאן וְתוֹרִין וּכְסַף וּדְהַב וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וְגַמְלִין וַחֲמָרִין:
(כד,לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ:
(כד, לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ:
(כד, לו) לו וִילֵידַת שָׂרָה אִתַּת רִבּוֹנִי בַר לְרִבּוֹנִי בָּתַר דְּסֵיבָת וִיהַב לֵיהּ יָת כָּל דִּי לֵיהּ: רש"י:
ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם:
(כד,לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ:
(כד, לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ:
(כד, לז) לז וְקַיֵּם עָלַי רִבּוֹנִי לְמֵימָר לָא תִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִּי אֲנָא יָתֵב בְּאַרְעֵהּ: רש"י:
לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחילה אל בית אבי ולא תאבה ללכתאחריך:
(כד,לח) אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:
(כד, לח) אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:
(כד, לח) לח אֶלָּהֵן לְבֵית אַבָּא תֵּזֵיל וּלְזַרְעִיתִי וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי:
(כד,לט) וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:
(כד, לט) וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:
(כד, לט) לט וַאֲמָרִית לְרִבּוֹנִי מָאִים לָא תֵיתֵי אִתְּתָא בַּתְרָי: רש"י:
אלי לא תלך האשה. אֵלַי כתיב, בת היתה לולאליעזר, והיה מחזר למצוא עִילָה שיאמר לו אברהם לפנות אליו לְהַשִּׂיאוֹ בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבקבברוך:
(כד,מ) וַיֹּאמֶראֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:
(כד, מ) וַיֹּאמֶראֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:
(כד, מ) מ וַאֲמַר לִי יְיָ דִּי פְלָחִית קֳדָמוֹהִי יִשְׁלַח מַלְאָכֵיהּ עִמָּךְ וְיַצְלַח אָרְחָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִזַּרְעִיתִי וּמִבֵּית אַבָּא:
(כד,מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי:
(כד, מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי:
(כד, מא) מא בְּכֵן תְּהֵי זַכַּי (נ"י זַכָּא) מִמּוֹמָתִי אֲרֵי תְהַךְ לְזַרְעִיתִי וְאִם לָא יִתְּנוּן לָךְ וּתְהֵי זַכַּי מִמּוֹמָתִי:
(כד,מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:
(כד, מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:
(כד, מב) מב וְאָתִית (נ"י וַאֲתֵיתִי) יוֹמָא דֵין לְעֵינָא וַאֲמָרִית יְיָ אֱלָהָא דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם אִם אִית כְּעַן רַעֲוָא קֳדָמָךְ לְאַצְלָחָא אָרְחִי דִּי אֲנָא אָזֵיל עֲלַהּ: רש"י:
ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:
(כד,מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
(כד, מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
(כד, מג) מג הָא אֲנָא קָאִים עַל עֵינָא דְמַיָּא וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּתִפּוֹק לְמִמְלֵי וְאֵימַר לַהּ אַשְׁקִינִי כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ:
(כד,מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם־אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן־אֲדֹנִי:
(כד, מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם־אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן־אֲדֹנִי:
(כד, מד) מד וְתֵימַר לִי אַף אַתְּ אֵשְׁתְּ וְאַף לְגַמְלָיךְ אַמְלִי הִיא אִתְּתָא דְּזַמִּין יְיָ לְבַר רִבּוֹנִי: רש"י:
גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו:
הוכיח. בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא, בִּרוּר דָבָר:
(כד,מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל־לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:
(כד, מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל־לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:
(כד, מה) מה אֲנָא עַד לָא שֵׁיצִיתִי לְמַלָּלָא בְלִבִּי וְהָא רִבְקָה נְפָקַת וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלָת וַאֲמָרִית לַהּ אַשְׁקִינִי כְעָן: רש"י:
טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, ויכול לכתוב טרם כִּלִּיתִי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כִּי אָמַר אִיּוֹב (איוב א, ה), הרי לשון עבר, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (שם)הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך:
(כד,מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:
(כד, מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:
(כד, מו) מו וְאוֹחִיאַת וַאֲחִיתַת קוּלְתַהּ מִנַּהּ וַאֲמָרַת אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקִי וּשְׁתֵיתִי וְאַף גַּמְלַיָּא אַשְׁקִיאַת:
(כד,מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת־מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל־אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל־יָדֶיהָ:
(כד, מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת־מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל־אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל־יָדֶיהָ:
(כד, מז) מז וּשְׁאֵילִית יָתַהּ וַאֲמָרִית בַּת מָן אַתְּ וַאֲמָרַת בַּת בְּתוּאֵל בַּר נָחוֹר דִּילֵידַת לֵיהּ מִלְכָּה וְשַׁוֵּיתִי קָדָשָׁא עַל אַפַּהּ וְשֵׁירַיָּא עַל יְדָהָא: רש"י:
ואשאל ואשם. שינה הסדר, שהרי הוא תחילה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא:
(כד,מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהֹוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
(כד, מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהֹוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
(כד, מח) מח וּכְרָעִית וּסְגָדִית קֳדָם יְיָ וּבָרֵכִית יָת יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דְּדַבְּרַנִי בְּאוֹרַח קְשׁוֹט לְמִיסַב יָת בַּת אֲחוּהִי דְרִבּוֹנִי לִבְרֵיהּ:
(כד,מט) וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־שְׂמֹאל:
(כד, מט) וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־שְׂמֹאל:
(כד, מט) מט וּכְעַן אִם אִיתֵיכוֹן עָבְדִין טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם רִבּוֹנִי חַוּוֹ לִי וְאִם לָא חַוּוֹ לִי וְאִתְפְּנֵי עַל יַמִּינָא אוֹ עַל שְׂמָאלָא: רש"י:
על ימין. מבנות ישמעאל:
על שמאל. מבנות לוט, שהיה יושב לשמאלו של אברהם:
(כד,נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב:
(כד, נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב:
(כד, נ) נ וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וַאֲמָרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָּמָא לֵית אֲנַחְנָא יָכְלִין לְמַלָּלָא עִמָּךְ בִּישׁ אוֹ טָב: רש"י:
ויען לבן ובתואל. רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו:
לא נוכל דבר אליך. למַאֵן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון וניכר, (ס"א לפי שניכר) שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך:
(כד,נא) הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(כד, נא) הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(כד, נא) נא הָא רִבְקָה קֳדָמָךְ דְּבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִתְּתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דִּי מַלֵּל יְיָ:
(כד,נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהֹוָה:
(כד, נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהֹוָה:
(כד, נב) נב וַהֲוָה כַּד שְׁמַע עַבְדָּא דְאַבְרָהָם יָת פִּתְגָּמֵיהוֹן וּסְגֵד עַל אַרְעָא קֳדָם יְיָ: רש"י:
וישתחו ארצה. מכאן שמודים על בשורהטובה:
(כד,נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ:
(כד, נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ:
(כד, נג) נג וְאַפֵּק עַבְדָּא מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב וּלְבוּשִׁין וִיהַב לְרִבְקָה וּמִגְדָּנִין יְהַב לַאֲחוּהָא וּלְאִמַּהּ: רש"י:
ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:
(כד,נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:
(כד, נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:
(כד, נד) נד וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ הוּא וְגוּבְרַיָּא דִּי עִמֵּיהּ וּבָתוּ וְקָמוּ בְצַפְרָא וַאֲמַר שַׁלְּחוּנִי לְוַת רִבּוֹנִי: רש"י:
וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:
(כד,נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:
(כד, נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:
(כד, נה) נה וַאֲמַר אֲחוּהָא וְאִמַּהּ תֵּתֵיב עוּלֶמְתָּא עִמָּנָא עִדַּן בְּעִדַּן אוֹ עַשְׂרָא יַרְחִין בָּתַר כֵּן תֵּיזִיל: רש"י:
ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:
ימים. שנהכמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט)שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש, לפרנס את עצמה בתכשיטים:
או עשור. י' חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה:
(כד,נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי:
(כד, נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי:
(כד, נו) נו וַאֲמַר לְהוֹן לָא תְאַחֲרוּן יָתִי וַיְיָ אַצְלַח אָרְחִי שַׁלְּחוּנִי וְאֵיהַךְ לְוַת רִבּוֹנִי:
(כד,נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא (לנער כתיב) לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ:
(כד, נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא (לנער כתיב) לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ:
(כד, נז) נז וַאֲמָרוּ נִקְרֵי לְעוּלֶמְתָּא וְנִשְׁמָע מַה דְּהִיא אָמְרָה: רש"י:
ונשאלה את פיה. מכאן שאין משׂיאין את האשה אלא מדעתה:
(כד,נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:
(כד, נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:
(כד, נח) נח וּקְרוֹ לְרִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ הֲתֵיזְלִי עִם גַּבְרָא הָדֵין וַאֲמָרַת אֵיזִיל: רש"י:
ותאמר אלך. מעצמי ואף אם אינכםרוצים:
(כד,נט) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו:
(כד, נט) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו:
(כד, נט) נט וְשַׁלְּחוּ יָת רִבְקָה אֲחַתְהוֹן וְיָת מֵנִקְתַּהּ וְיָת עַבְדָּא דְאַבְרָהָם וְיָת גַּבְרוֹהִי:
(כד,ס) וַיְבָרְכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו:
(כד, ס) וַיְבָרְכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו:
(כד, ס) ס וּבָרִיכוּ יָת רִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ אֲחָתָנָא אַתְּ הֲוֵי לְאַלְפִין וּלְרִבְוָן וְיִרְתוּן בְּנַיְכִי יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן: רש"י:
את היי לאלפי רבבה. אַתְּ וזרעֵך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע מִמֵּךְולא מאשה אחרת:
(כד,סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ:
(כד, סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ:
(כד, סא) סא וְקָמַת רִבְקָה וְעוּלֶמְתָּהָא וּרְכִיבָא עַל גַּמְלַיָּא וַאֲזָלָא בָּתַר גַּבְרָא וּדְבַר עַבְדָּא יָת רִבְקָה וַאֲזָל:
(כד,סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב:
(כד, סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב:
(כד, סב) סב וְיִצְחָק אָתָא מִמֵּתוֹהִי (נ"י עַל בְּמֵתוֹהִי) מִבֵּירָא דְמַלְאַךְ קַיָּמָא אִתְחֲזִי עֲלַהּ וְהוּא יָתֵב בַּאֲרַע דָּרוֹמָא: רש"י:
מבוא באר לחי ראי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה:
יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש וביןשור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש ובין ברד:
(כד,סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:
(כד, סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:
(כד, סג) סג וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָּאָה בְחַקְלָא לְמִפְנֵי רַמְשָׁא וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַמְלַיָּא אָתָן: רש"י:
לשוח. לשון תפלה, כמו יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ (תהלים קב, א):
(כד,סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:
(כד, סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:
(כד, סד) סד וּזְקָפַת רִבְקָה יָת עֵינָהָא וַחֲזַת יָת יִצְחָק וְאִתְרְכִינַת מֵעַל גַּמְלָא: רש"י:
ותרא את יצחק. ראתה אותו הָדוּר וְתָּוְהָא (ס"א ותמהה)מפניו:
ותפל. השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו וְאִתְרְכִינַת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, אַרְכִינִי.וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל־ב כ, י), וְאַרְכִּין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כִּי יִפּוֹל לֹא יוּטָל (תהלים לז, כד), כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:
(כד,סה) וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
(כד, סה) וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
(כד, סה) סה וַאֲמָרַת לְעַבְדָּא מָן גַּבְרָא דֵיכִי דִּמְהַלֵּךְ בְּחַקְלָא לְקַדָּמוּתָנָא וַאֲמַר עַבְדָּא הוּא רִבּוֹנִי וּנְסֵיבַת עֵיפָא וְאִתְכַּסִּיאַת: רש"י:
ותתכס. לשון ותתפעל, כמו וַתִּקָּבֵר, וַתִּשָּׁבֵר:
(כד,סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה:
(כד, סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה:
(כד, סו) סו וְאִשְׁתָּעֵי עַבְדָּא לְיִצְחָק יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי עֲבָד: רש"י:
ויספר העבד. גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ, ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:
(כד,סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
(כד, סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
(כד, סז) סז וְאַעֲלַהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא וַחֲזָא וְהָא תַקְּנִין עוֹבָדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵּיהּ וּנְסֵיב יָת רִבְקָה וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וּרְחִימַהּ וְאִתְנְחֵם יִצְחָק בָּתַר דְּמִיתַת אִמֵּיהּ:רש"י:
האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:
אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, וּמִשֶּׁמֵתָה, הוא מתנחם באשתו:
(כה,א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:
(כה, א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:
(כה, א) א וְאוֹסֵיף אַבְרָהָם וּנְסֵיב אִתְּתָא וּשְׁמַהּ קְטוּרָה: רש"י:
קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שֶׁנָאִים מעשיה כקטורת, ושקשרה פִּתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפִּרשה מאברהם:
(כה,ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־זִמְרָן וְאֶת־יָקְשָׁן וְאֶת־מְדָן וְאֶת־מִדְיָן וְאֶת־ יִשְׁבָּק וְאֶת־שׁוּחַ:
(כה, ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־זִמְרָן וְאֶת־יָקְשָׁן וְאֶת־מְדָן וְאֶת־מִדְיָן וְאֶת־ יִשְׁבָּק וְאֶת־שׁוּחַ:
(כה, ב) ב וִילֵידַת לֵיהּ יָת זִמְרָן וְיָת יָקְשָׁן וְיָת מְדָן וְיָת מִדְיָן וְיָת יִשְׁבָּק וְיָת שׁוּחַ:
(כה,ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת־שְׁבָא וְאֶת־דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים:
(כה, ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת־שְׁבָא וְאֶת־דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים:
(כה, ג) ג וְיָקְשָׁן אוֹלִיד יָת שְׁבָא וְיָת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הֲווֹ לְמַשִּׁירְיָן וְלִשְׁכוּנִין וּלְנַגְוָן: רש"י:
אשורים ולטושים. שֵם ראשי אומות ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא, שפירש לְמַשִּׁירְיָן, לשון מחנה, ואם תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף, ונתוספה אל"ף בראשם, כמו חוֹמַת אֲנָךְ, שהוא מן נְכֵה רַגְלָיִם, וכמו אָסוּךְ שָׁמֶן, שהוא מן וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ:
ולטושים. הם בעלי אהלים, המתפזרים אנה ואנה, ונוסעים איש בְּאָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ, וכן הוא אומר וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (שמואל־א ל, טז)שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו:
(כה,ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:
(כה, ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:
(כה, ד) ד וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אִלֵּין בְּנֵי קְטוּרָה:
(כה,ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ לְיִצְחָק:
(כה, ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ לְיִצְחָק:
(כה, ה) ה וִיהַב אַבְרָהָם יָת כָּל דִּי לֵיהּ לְיִצְחָק: רש"י:
ויתן אברהם וגו'. אמר ר' נחמיה, ברכת דייתיקי [ס"א ברכה ודייתיקי] נתן לו, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק:
(כה,ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל־אֶרֶץ קֶדֶם:
(כה, ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל־אֶרֶץ קֶדֶם:
(כה, ו) ו וְלִבְנֵי לְחֵינָתָא דִּי לְאַבְרָהָם יְהַב אַבְרָהָם מַתְּנָן וְשַׁלְּחִנּוּן מֵעַל יִצְחָק בְּרֵיהּ בְּעוֹד דְּהוּא קַיָּם קִידוּמָא לְאַרַע מָדִינְחָא: רש"י:
הפילגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר, היא קטורה. נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין (כא.)בנשים ופלגשים דדוד:
נתן אברהם מתנת. פירשו רבותינו (שם צא.), שֵׁם טומאה מסר להם. דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם:
(כה,ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי־חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר־חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים:
(כה, ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי־חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר־חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים:
(כה, ז) ז וְאִלֵּין יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם דַּחֲיָא מְאָה וְשַׁבְעִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין: רש"י:
מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן ק' כבן ע' [נ"א לכח], ובן ע' כבן ה' בלא חטא:
(כה,ח) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
(כה, ח) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
(כה, ח) ח וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם בְּסֵיבוּ טָבָא סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּיהּ:
(כה,ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל־שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן־צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מַמְרֵא:
(כה, ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל־שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן־צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מַמְרֵא:
(כה, ט) ט וּקְבַרוּ יָתֵיהּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹהִי בִּמְעָרַת כָּפֶלְתָּא בַּחֲקַל עֶפְרוֹן בַּר צֹחַר חִתָּאָה דִּי עַל אַפֵּי מַמְרֵא: רש"י:
יצחק וישמעאל. מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו, והיא שֵיבה טובה שנאמרה באברהם:
(כה,י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר־קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי־חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
(כה, י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר־קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי־חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
(כה, י) י חַקְלָא דִּי זְבַן אַבְרָהָם מִן בְּנֵי חִתָּאָה תַּמָּן אִתְקְבַר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִתְּתֵיהּ:
(כה,יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם־בְּאֵר לַחַי רֹאִי:
(כה, יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם־בְּאֵר לַחַי רֹאִי:
(כה, יא) יא וַהֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּבָרֵךְ יְיָ יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ וִיתֵב יִצְחָק עִם בֵּירָא דְמַלְאַךְ קַיָּמָא אִתְחֲזֵי עֲלַהּ:רש"י:
ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו'. נִחֲמוֹ תנחומיאבלים. דבר אחר, אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק, מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר, יבוא בעל הברכות ויברך את אשר יִיטב בעיניו, ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:
(כה,יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם:
(כה, יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם:
(כה, יב) יב וְאִלֵּין תּוּלְדַת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם דִּי יְלֵידַת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתָא דְשָׂרָה לְאַבְרָהָם:
(כה,יג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם:
(כה, יג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם:
(כה, יג) יג וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמָהַתְהוֹן לְתוּלְדַתְהוֹן בּוּכְרָא דְיִשְׁמָעֵאל נְבָיוֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם: רש"י:
בשמתם לתולדתם. סדר לידתן זה אחר זה:
(כה,יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא:
(כה, יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא:
(כה, יד) יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא:
(כה,טו) חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה:
(כה, טו) חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה:
(כה, טו) טו חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה:
(כה,טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם:
(כה, טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם:
(כה, טז) טז אִלֵּין אִנּוּן בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאִלֵּין שְׁמָהַתְהוֹן בְּפַצְחֵיהוֹן וּבִכְרַכֵּיהוֹן תְּרֵין עֲסַר רַבְרְבִין לְאֻמֵּיהוֹן: רש"י:
בחצריהם. כרכים שאין להם חומה. ותרגומו בְּפַצְחֵיהוֹן, שהם מפוצחים, לשון פתיחה, כמו פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ (תהלים צח, ד):
(כה,יז) וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
(כה, יז) וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
(כה, יז) יז וְאִלֵּין שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאִתְנְגִיד וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּיהּ: רש"י:
ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אמר רבי חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל, כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב, משנותיו של ישמעאל למדנו, ששִמש יעקב בבית עֵבר ארבע עשרה שנה כשפירש מאביו, קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר (להלן כח, ט)וילך עשו אל ישמעאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגילה נקראת (מגילה יז.):
ויגוע. לא נאמרה גויעה אלאבצדיקים:
(כה,יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד־שׁוּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו נָפָל:פפ ק"ה פסוקים, יהויד"ע סימן.
(כה, יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד־שׁוּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו נָפָל:פפ ק"ה פסוקים, יהויד"ע סימן.
(כה, יח) יח וּשְׁרוֹ מֵחֲוִילָה עַד חַגְרָא דִּי עַל אַפֵּי מִצְרַיִם מָטֵי לְאָתוּר עַל אַפֵּי כָל אַחוֹהִי שְׁרָא:Qרש"י:
נפל. שָכן, כמו וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק (שופטים ז, יב). כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן הוא אומר על פני כל אחיו ישכון (לעיל טז, יב), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל:
(כה,יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־ יִצְחָק:
(כה, יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־ יִצְחָק:
(כה, יט) יט וְאִלֵּין תּוּלְדַת יִצְחָק בַּר אַבְרָהָם אַבְרָהָם אוֹלִיד יָת יִצְחָק: רש"י:
ואלה תולדת יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה:
אברהם הוליד את יצחק. [ס"א, לאחר שקרא הקדוש ברוך הוא שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר], על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:
(כה,כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־ בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה:
(כה, כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־ בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה:
(כה, כ) כ וַהֲוָה יִצְחָק בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין כַּד נְסֵיב יָת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה מִפַּדַּן אֲרָם אֲחָתֵיהּ דְּלָבָן אֲרַמָּאָה לֵיהּ לְאִנְתּוּ: רש"י:
בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה היו, כי בת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים, ונשאה:
בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומהאנשי רֶשַׁע, ולא למדה ממעשיהם:
מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון צֶמֶד בָּקָר, תרגום, פַּדַן תּוֹרִין, ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:
(כה,כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כה, כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כה, כא) כא וְצַלִּי יִצְחָק קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל אִתְּתֵיהּ אֲרֵי עֲקָרָה הִיא וְקַבֵּל צְלוֹתֵיהּ יְיָ וְעַדִּיאַת רִבְקָה אִתְּתֵיהּ: רש"י:
ויעתר. הִרְבָּה והפציר בתפלה:
ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. ואומר אני, כל לשון עתר, לשון הפצרה ורבוי הוא, וכן וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת (יחזקאל ח, יא), מרבית עלית העשן. וכן וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (שם לה, יג), וכן וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא(משלי כז, ו), דומות למרובות והנם למשא, אנקרישר"א בלע"ז:
לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זוומתפללת:
ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה:
(כה,כב) וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְהֹוָה:
(כה, כב) וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְהֹוָה:
(כה, כב) כב וְדַחֲקִין בְּנַיָּא בִּמְעָהָא וַאֲמָרַת אִם כֵּן לְמָה דְנָן אֲנָא וַאֲזָלַת לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ: רש"י:
ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שֶׁסָּתַם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות:
ותאמר אם כן. גדול צער העיבור:
למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון:
ותלך לדרש. לבית מדרשו שלשם [ס"א ועבר]:
לדרש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה:
(כה,כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים כתיב) גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
(כה, כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים כתיב) גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
(כה, כג) כג וַאֲמַר יְיָ לַהּ תְּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמֵּעַיְכִי יִתְפָּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַּלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַּעְבֵּיד לִזְעִירָא: רש"י:
ויאמר ה' לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקודש, והוא אמר לה:
שני גוים בבטנך. גיים כתיב (ס"א, כמו המו גאים), אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:
ושני לאמים. אין לאום אלאמלכות:
ממעיך יפרדו. מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעווזה לתומו:
מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כו, ב), לא נתמלאה צוֹר אלא מחרבנה של ירושלים:
(כה,כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
(כה, כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
(כה, כד) כד וּשְׁלִימוּ יוֹמָהָא לְמֵילָד וְהָא תְיוּמִין בִּמְעָהָא: רש"י:
וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה, שלא מלאו ימיה, כי לז' חדשים יְלָדָתָם:
והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:
(כה,כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:
(כה, כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:
(כה, כה) כה וּנְפַק קַדְמָאָה סִמּוֹק כֻּלֵּיהּ כִּגְלִים (נ"א כִּכְלָן) דִּשְׂעָר וּקְרוֹ שְׁמֵיהּ עֵשָׂו: רש"י:
אדמוני. סימן הוא שיהא שופך דמים:
כלו כאדרת שער. מלא שערכטלית של צמר המלאה שער:
ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:
(כה,כו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
(כה, כו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
(כה, כו) כו וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי וִידֵיהּ אֲחִידָא בְּעִקְבָא דְעֵשָׂו וּקְרָא שְׁמֵיהּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בַּר שִׁתִּין שְׁנִין כַּד יְלִידַת יָתְהוֹן: רש"י:
ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו (תחת) [אחר] זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין:
בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותועד שזה עומד ונוטלה הימנו:
ויקרא שמו יעקב . הקדוש ברוך הוא (ס"א, אמר, אתם קריתון לבכוריכם שם, אף אני אקרא לבני בכורי שם, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו יעקב). דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב:
בן ששים שנה. י' שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון, וי' שנים הללו, צפה והמתין לה, כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה, ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:
(כה,כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
(כה, כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
(כה, כז) כז וּרְבִיּוּ עוּלֵמַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְּבַר נַחְשִׁירְכָן גְּבַר נָפֵק לְחַקְלָא וְיַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים מְשַׁמֵּשׁ בֵּית אוּלְפָנָא: רש"י:
ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן שהיו קטנים לא היו נִכָּרִים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה:
יודע ציד. לצוד וּלְרַמּוֹת את אביו בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:
איש שדה. כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו חיותועופות:
תם. אינו בקי בכל אלה כְּלִבּוֹ כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:
ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר:
(כה,כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־ יַעֲקֹב:
(כה, כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־ יַעֲקֹב:
(כה, כח) כח וּרְחֵם יִצְחָק יָת עֵשָׂו אֲרֵי מִצֵּידֵיהּ הֲוָה אָכִיל וְרִבְקָה רְחֵימַת יָת יַעֲקֹב: רש"י:
בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו וּמְרַמֵּהוּ בדבריו:
(כה,כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:
(כה, כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:
(כה, כט) כט וּבַשִּׁיל יַעֲקֹב תַּבְשִׁילָא וַאֲתָא עֵשָׂו מִן חַקְלָא וְהוּא מְשַׁלְּהֵי: רש"י:
ויזד. לשון בישול כתרגומו:
והוא עיף. ברציחה, כמה דתימא כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיה ד, לא):
(כה,ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ אֱדוֹם:
(כה, ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ אֱדוֹם:
(כה, ל) ל וַאֲמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב אַטְעֵמְנִי כְעַן מִן סִמּוֹקָא סִמּוֹקָא הָדֵין אֲרֵי מְשַׁלְּהֵי אָנָא עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ אֱדוֹם: רש"י:
הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו:
מן האדם האדם. עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, לפיכך קיצר הקדוש ברוך הוא ה' שנים משנותיו, שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את הָאָבֵל, ולמה עדשים שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד מה עדשים אין להם פה, כך הָאָבֵל אין לו פה, שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחילת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אָבֵל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן (כא:). אבל, כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל בתחילה, מג' ועד ז' משיב ואינו שואל מכאן ואילך שואל ומשיב, ברש"י ישן):
(כה,לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי:
(כה, לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי:
(כה, לא) לא וַאֲמַר יַעֲקֹב זַבִּין כְּיוֹם דִּלְהֵן יָת בְּכֵרוּתָךְ לִי: רש"י:
מכרה כיום. כתרגומו כְיוֹם דִּלְהֵן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה:
בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא:
(כה,לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה:
(כה, לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה:
(כה, לב) לב וַאֲמַר עֵשָׂו הָא אֲנָא אָזֵל לִמְמָת וּלְמָה דְּנָן לִי בְּכֵרוּתָא: רש"י:
הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה. ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:), אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:
(כה,לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־ בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:
(כה, לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־ בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:
(כה, לג) לג וַאֲמַר יַעֲקֹב קַיֵּם לִי כְּיוֹם דִּלְהֵן וְקַיִּים לֵיהּ וְזַבִּין יָת בְּכֵרוּתֵיהּ לְיַעֲקֹב:
(כה,לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה:
(כה, לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה:
(כה, לד) לד וְיַעֲקֹב יְהַב לְעֵשָׂו לְחֵם וְתַבְשִׁיל דִּטְלוֹפְחִין וַאֲכַל וּשְׁתִי וְקָם וַאֲזָל וְשָׁט עֵשָׂו יָת בְּכֵרוּתָא:רש"י:
ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעושביזה עבודתו של מקום:
(כו,א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל־אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ־פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:
(כו, א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל־אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ־פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:
(כו, א) א וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בַּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דִּי הֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוַת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר:
(כו,ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
(כו, ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
(כו, ב) ב וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵחוֹת לְמִצְרָיִם שְׁרֵי בְאַרְעָא דִּי אֵימַר לָךְ: רש"י:
אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:
(כו,ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
(כו, ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
(כו, ג) ג דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָּךְ וְאֶבָרֵכִנָּךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְאָקֵם יָת קְיָמָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ: רש"י:
האל. כמו האלה:
(כו,ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(כו, ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(כו, ד) ד וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּן לִבְנָיךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָיךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא: רש"י:
והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו' (להלן מח, כ), ואף לענין הקללה מצינו כן, והיתה האשה לאלה (במדבר ה, כז), שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיה סה, טו), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:
(כו,ה) עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
(כו, ה) עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
(כו, ה) ה חֳלַף דִּי קַבִּיל אַבְרָהָם לְמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי: רש"י:
שמע אברהם בקלי. כשנסיתי אותו:
וישמר משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות, ושבות לשבת:
מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראוין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים:
חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיועל עבדיו:
ותורתי. להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:
(כו,ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:
(כו, ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:
(כו, ו) ו וִיתֵב יִצְחָק בִּגְרָר:
(כו,ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִוא:
(כו, ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִוא:
(כו, ז) ז וּשְׁאִילוּ אֱנָשֵׁי אַתְרָא עַל עֵיסַק אִתְּתֵיהּ וַאֲמַר אֲחָתִי הִיא אֲרֵי דְחִיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְלֻנַּנִי אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא: רש"י:
לאשתו .על אשתו, כמו אמרי לי אחי הוא (לעיל כ, יג):
(כו,ח) וַיְהִי כִּי־אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כו, ח) וַיְהִי כִּי־אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כו, ח) ח וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵיהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתְּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחַיִּיךְ עִם רִבְקָה אִתְּתֵיהּ: רש"י:
כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר:
וישקף אבימלך וגו'. ראהו משמשמטתו:
(כו,ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ:
(כו, ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ:
(כו, ט) ט וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִתְּתָךְ הִיא וְאֶכְדֵּין אֲמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמָרִית דִּלְמָא אִתְקְטֵיל עֲלַהּ:
(כו,י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת־אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:
(כו, י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת־אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:
(כו, י) י וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָה דָּא עֲבַדְתָּ לָנָא כִּזְעֵר פּוֹן שָׁכִיב דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא עִם אִתְּתָךְ וְאַיְתֵיתָא עֲלָנָא חוֹבָא: רש"י:
אחד העם. המיוחד בעם, זה המלך:
והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר הבאתעלינו אשם:
(כו,יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כו, יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כו, יא) יא וּפַקִּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימָר דְּיַנְזֵק לְגַבְרָא הָדֵין וּלְאִתְּתֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
(כו,יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָה:
(כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָה:
(כו, יב) יב וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי וּבָרְכֵיהּ יְיָ: רש"י:
בארץ ההוא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גוים:
בשנה ההוא. אף על פי שאינה כְּתִקְנָהּ, שהיתה שנת רעבון:
בארץ ההוא בשנה ההוא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה:
מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת מאה ממה שאמדוה. ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרותהיה:
(כו,יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד:
(כו, יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד:
(כו, יג) יג וּרְבָא גַבְרָא וַאֲזַל אֲזִיל (נ"א סָגֵי) וְרָבֵי עַד דִּי רְבָא לַחֲדָא: רש"י:
כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך:
(כו,יד) וַיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים:
(כו, יד) וַיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים:
(כו, יד) יד וַהֲווֹ לֵיהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרִין וּפָלְחָנָא (נ"א וַעֲבוּדָה) סַגְיָא וְקַנִּיאוּ בֵיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי: רש"י:
ועבדה רבה. פעולה רבה, בלשון לע"ז אוברוינ"א, עֲבוֹדָה משמע עבודה אחת, עֲבֻדָּה משמע פעולה רבה:
(כו,טו) וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:
(כו, טו) וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:
(כו, טו) טו וְכָל בֵּירִין דִּי חֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלֹאנוּן עַפְרָא: רש"י:
סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאותעלינו. טַמּוֹנּוּן פלשתאי, לשון סתימה, ובלשון התלמוד מטמטם את הלב:
(כו,טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:
(כו, טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:
(כו, טז) טז וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִזֵּל מֵעִמָּנָא אֲרֵי תְקֵפְתָּא מִנָּנָא לַחֲדָא:
(כו,יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל־גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
(כו, יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל־גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
(כו, יז) יז וַאֲזַל מִתַּמָּן יִצְחָק וּשְׁרָא בְנַחֲלָא דִגְרָר וִיתֵב תַּמָּן: רש"י:
בנחל גרר. רחוק מןהעיר:
(כו,יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו:
(כו, יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו:
(כו, יח) יח וְתָב יִצְחָק וְחָפַר יָת בֵּירֵי דְמַיָּא דִּי חֲפָרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהֵן שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דִּי הֲוָה קָרֵי לְהֵן אֲבוּהִי: רש"י:
וישב ויחפר. את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן:
(כו,יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי־יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ־שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים:
(כו, יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי־יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ־שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים:
(כו, יט) יט וַחֲפָרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחֲלָא וְאַשְׁכָּחוּ תַמָּן בֵּירָא דְּמַיִּין נָבְעִין:
(כו,כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם־רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ:
(כו, כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם־רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ:
(כו, כ) כ וּנְצוֹ רַעֲוָתָא דִגְרָר עִם רַעֲוָתָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִּילָנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עֵסֶק אֲרֵי אִתְעֲסִּיקוּ עִמֵּיהּ: רש"י:
עשק. ערעור:
כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:
(כו,כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם־עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:
(כו, כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם־עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:
(כו, כא) כא וַחֲפָרוּ בֵּירָא אָחֳרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָה: רש"י:
שטנה. נויישמנ"ט בלע"ז:
(כו,כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי־עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
(כו, כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי־עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
(כו, כב) כב וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפּוּשׁ (נ"א וְיַפְשִׁנָנָא) בְּאַרְעָא: רש"י:
ופרינו בארץ. כתרגומו וְנִיפוּשׁבְּאַרְעָא:
(כו,כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:
(כו, כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:
(כו, כג) כג וּסְלֵיק מִתַּמָּן לִבְאֵר שָׁבַע:
(כו,כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל־תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:
(כו, כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל־תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:
(כו, כד) כד וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעְדָּךְ מֵימְרִי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי:
(כו,כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט־שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ־שָׁם עַבְדֵי־יִצְחָק בְּאֵר:
(כו, כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט־שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ־שָׁם עַבְדֵי־יִצְחָק בְּאֵר:
(כו, כה) כה וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַיְיָ וּפְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵיהּ וּכְרוֹ תַמָּן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא:
(כו,כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר־ צְבָאוֹ:
(כו, כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר־ צְבָאוֹ:
(כו, כו) כו וַאֲבִימֶלֶךְ אֲזַל לְוָתֵיהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מְרַחֲמוֹהִי וּפִיכֹל רַב חֵילֵיהּ: רש"י:
ואחזת מרעהו. כתרגומו וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי, סיעת מאוהבי. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה, כמו שְׁלשִׁים מֵרֵעִים (שופטים יד, יא), דשמשון, כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפותרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של אחוזת, ואף על פי שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא עֶזְרָת מִצָּר (תהלים ס, יג), וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיה נא, כא):
אחזת. לשון קביצה ואגודה, שנאחזין יחד:
(כו,כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:
(כו, כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:
(כו, כז) כז וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מָה דֵּין אֲתֵיתוּן לְוָתִי וְאַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְשַׁלַּחְתּוּנִי מִלְּוָתְכוֹן:
(כו,כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:
(כו, כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:
(כו, כח) כח וַאֲמָרוּ מֶחֱזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָּךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דַּהֲוָת בֵין אֲבָהָתָנָא בֵּינָנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ: רש"י:
ראו ראינו. ראו באביך ראינו בך:
תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינוובינך:
(כו,כט) אִם־תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק־טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:
(כו, כט) אִם־תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק־טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:
(כו, כט) כט אִם תַּעְבֵּד עִמָּנָא בִּישָׁא כְּמָא דִּי לָא אַנְזִיקְנָךְ וּכְמָא דִי עֲבַדְנָא עִמָּךְ לְחוֹד טַב וּנְשַׁלְחִנָּךְ בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַיְיָ: רש"י:
לא נגענוך. כשאמרנו לְךָ לֵךְ מעמנו:
אתה. גם אתה (ס"א עתה) עשה עמנו כמוכן:
(כו,ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
(כו, ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
(כו, ל) ל וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ:
(כו,לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:
(כו, לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:
(כו, לא) לא וְאַקְדִּימוּ בְצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לְאָחוּהִי וְשַׁלָּחִנּוּן יִצְחָק וַאֲזָלוּ מִלְּוָתֵיהּ בִּשְׁלָם:
(כו,לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל־אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם:
(כו, לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל־אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם:
(כו, לב) לב וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְחַוִּיאוּ לֵיהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דִּי חֲפָרוּ וַאֲמָרוּ לֵיהּ אַשְׁכַּחְנָא מַיָּא:
(כו,לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(כו, לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(כו, לג) לג וּקְרָא יָתַהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּאֵרָא דְשֶׁבַע (נ"א בְּאֵר שֶׁבַע) עַד יוֹמָא הָדֵין: רש"י:
שבעה. על שם הברית:
(כו,לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־יְהוּדִית בַּת־ בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־אֵילֹן הַחִתִּי:
(כו, לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־יְהוּדִית בַּת־ בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־אֵילֹן הַחִתִּי:
(כו, לד) לד וַהֲוָה עֵשָׂו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסִיב אִתְּתָא יָת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי חִתָּאָה וְיָת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה: רש"י:
בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד), החזיר הזה, כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים, אמר, אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:
(כו,לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:
(כו, לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:
(כו, לה) לה וַהֲוָאָה מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה: רש"י:
מרת רוח. לשון המראת רוח, כמו ממרים הייתם(דברים ט, כד), כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון:
ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודה זרה:
(כז,א) וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
(כז, א) וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
(כז, א) א וַהֲוָה כַּד סִיב יִצְחָק וְכָהַיָּא עֵינוֹהִי מִלְּמֶחֱזֵי וּקְרָא יָת עֵשָׂו בְּרֵיהּ רַבָּא וַאֲמַר לֵיהּ בְּרִי וַאֲמַר לֵיהּ הָא אֲנָא: רש"י:
ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה). דבר אחר, כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות:
(כז,ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:
(כז, ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:
(כז, ב) ב וַאֲמַר הָא כְעַן סֵיבִית לֵית אֲנָא יָדַע יוֹמָא דְאֵימוּת: רש"י:
לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן,וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת קכ"ז, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא:
(כז,ג) וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי
(כז, ג) וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי
(כז, ג) ג וּכְעַן סַב כְּעַן זֵינָךְ סַיְפָךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא: רש"י:
שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח.), אין משחיזין את הסכין אבל מַשִּׂיאָהּ על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה:
תליך. חרבך, שדרך לתלותה:
וצודה לי. מן ההפקר, ולא מן הגזל:
(כז,ד) וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
(כז, ד) וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
(כז, ד) ד וְעִבֵיד לִי תַבְשִׁילִין כְּמָא דִרְחֵימִית וְאָעֵל לִי וְאֵיכוּל בְּדִיל דִּי תְבָרֵכִנָּךְ נַפְשִׁי עַד לָא אֵימוּת:
(כז,ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל־עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
(כז, ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל־עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
(כז, ה) ה וְרִבְקָה שְׁמַעַת כַּד מַלִּיל יִצְחָק עִם עֵשָׂו בְּרֵיהּ וַאֲזַל עֵשָׂו לְחַקְלָא לְמֵיצַד צֵידָא לְאַיְתָאָה: רש"י:
לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל:
(כז,ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל־יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת־ אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל־עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
(כז, ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל־יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת־ אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל־עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
(כז, ו) ו וְרִבְקָה אֲמָרַת לְיַעֲקֹב בְּרַהּ לְמֵימָר הָא שְׁמָעִית יַת אֲבוּךְ מְמַלֵּל עִם עֵשָׂו אֲחוּךְ לְמֵימָר:
(כז,ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי:
(כז, ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי:
(כז, ז) ז אַיְתִי לִי צֵידָא וְעִבֵיד לִי תַבְשִׁילִין וְאֵיכוּל וֶאֱבָרֵכִנָּךְ קֳדָם יְיָ קֳדָם מוֹתִי: רש"י:
לפני ה'. ברשותו, שיסכים על ידי:
(כז,ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
(כז, ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
(כז, ח) ח וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִּי לְמָא דִי אֲנָא מְפַקְדָא יָתָךְ:
(כז,ט) לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
(כז, ט) לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
(כז, ט) ט אִזֵּיל כְּעַן לְוַת עָנָא וְסַב לִי מִתַּמָּן תְּרֵין גַּדְיֵי (בַּר) עִזִּין טָבָן וְאֶעְבֵּד יָתְהוֹן תַּבְשִׁילִין לְאָבוּךְ כְּמָא דִי רְחֵם: רש"י:
וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום:
שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר:
כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי:
(כז,י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
(כז, י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
(כז, י) י וְתַיְתֵי לְאָבוּךְ וְיֵכוּל בְּדִיל דִּיְבָרְכִנָּךְ קֳדָם מוֹתֵיהּ:
(כז,יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
(כז, יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
(כז, יא) יא וַאֲמַר יַעֲקֹב לְרִבְקָה אִמֵּיהּ הָא עֵשָׂו אָחִי גְּבַר שַׂעֲרָן וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ: רש"י:
איש שעיר. בעל שער:
(כז,יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
(כז, יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
(כז, יב) יב מָאִים יְמֻשִּׁנַּנִי אַבָּא וְאֵהֵי בְעֵינוֹהִי כְּמִתְלָעָב וְאֵהֵי מַיְתֵי (נ"א וְאַיְיתֵי) עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן: רש"י:
ימשני. כמוממשש בצהרים (דברים כח, כט):
(כז,יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי:
(כז, יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי:
(כז, יג) יג וַאֲמָרַת לֵיהּ אִמֵּיהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּל מִנִּי וְאִזֵּיל סַב לִי:
(כז,יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
(כז, יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
(כז, יד) יד וַאֲזַל וּנְסִיב וְאַיְתִי לְאִמֵּיהּ וַעֲבָדַת אִמֵּיהּ תַּבְשִׁילִין כְּמָא דִּרְחֵם אֲבוּהִי:
(כז,טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת־יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
(כז, טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת־יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
(כז, טו) טו וּנְסִיבַת רִבְקָה יָת לְבוּשֵׁי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא דָּכְיָתָא דִּי עִמַּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יָת יַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא: רש"י:
החמדת. הנקיות כתרגומו דָּכְיָתָא. דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד:
אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:
(כז,טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
(כז, טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
(כז, טז) טז וְיָת מַשְׁכֵי גַּדְיֵי בַּר עִזֵּי אַלְבִּישַׁת עַל יְדוֹהִי וְעַל שְׁעִיעוּת צַוְּרֵיהּ:
(כז,יז) וַתִּתֵּן אֶת־הַמַּטְעַמִּים וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
(כז, יז) וַתִּתֵּן אֶת־הַמַּטְעַמִּים וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
(כז, יז) יז וִיהָבַת יָת תַּבְשִׁילַיָּא וְיָת לַחְמָא דִּי עֲבָדַת בִּידָא דְיַעֲקֹב בְּרַהּ:
(כז,יח) וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
(כז, יח) וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
(כז, יח) יח וְעַל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא מָן אַתְּ בְּרִי:
(כז,יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כז, יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כז, יט) יט וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲבוּהִי אֲנָא עֵשָׂו בּוּכְרָךְ עֲבָדִית כְּמָא דִי מַלֵּילְתָּא עִמִּי קוּם כְּעַן אִסְתַּחַר וֶאֱכוּל מִצֵּידִי בְּדִיל דִּי תְבָרֲכִנַּנִי נַפְשָׁךְ: רש"י:
אנכי עשו בכורך. אנכי המביא לך, ועשו הואבכורך:
עשיתי. כמה דברים, כאשר דברת אלי:
שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אִסְתַּחַר:
(כז,כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
(כז, כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
(כז, כ) כ וַאֲמַר יִצְחָק לִבְרֵיהּ מָה דֵּין אוֹחֵיתָא לְאַשְׁכָּחָא בְּרִי וַאֲמַר אֲרֵי זַמִּין יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָי:
(כז,כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם־לֹא:
(כז, כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם־לֹא:
(כז, כא) כא וַאֲמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב קְרֵיב כְּעַן וֶאֱמֻשִּׁנָּךְ בְּרִי הַאַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו אִם לָא: רש"י:
גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה' אלהיך:
(כז,כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
(כז, כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
(כז, כב) כב וּקְרֵיב יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי וּמָשְׁיֵיהּ וַאֲמַר קָלָא קָלָא דְיַעֲקֹב וִידַיָּא יְדוֹהִי דְעֵשָׂו: רש"י:
קול יעקב. שמדבר בלשוןתחנונים, קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דיבר, יקום אבי:
(כז,כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי־הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:
(כז, כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי־הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:
(כז, כג) כג וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵיהּ אֲרֵי הֲוָאָה יְדוֹהִי כִּידֵי עֵשָׂו אֲחוּהִי שְׂעִירַן וּבָרֲכֵיהּ:
(כז,כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:
(כז, כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:
(כז, כד) כד וַאֲמַר אַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו וַאֲמַר אֲנָא: רש"י:
ויאמר אני. לא אמר אני עשו, אלא אני:
(כז,כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ־לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
(כז, כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ־לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
(כז, כה) כה וַאֲמַר קָרֵיב קֳדָמַי וְאֵיכוּל מִצֵּידָא דִבְרִי בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנָּךְ נַפְשִׁי וְקָרֵיב לֵיהּ וַאֲכַל וְאַיְתִי לֵיהּ חַמְרָא וּשְׁתִי:
(כז,כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה־נָּא וּשֲׁקָה־לִּי בְּנִי:
(כז, כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה־נָּא וּשֲׁקָה־לִּי בְּנִי:
(כז, כו) כו וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אֲבוּהִי קְרֵיב כְּעַן וּנְשַׁק לִי (נ"א וְשַׁק לִי) בְּרִי:
(כז,כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיָּרַח אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:
(כז, כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיָּרַח אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:
(כז, כז) כז וּקְרֵב וּנְשַׁק לֵיהּ וַאֲרַח יָת רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹהִי וּבָרְכֵיהּ וַאֲמַר חֲזֵי רֵיחָא דִבְרִי כְּרֵיחָא דְחַקְלָא דִּי בָרֲכֵיהּ יְיָ: רש"י:
וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן:
כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כך דרשו רז"ל:
(כז,כח) וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:
(כז, כח) וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:
(כז, כח) כח וְיִתֶּן לָךְ יְיָ מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא וּמִטּוּבָא דְאַרְעָא וּסְגִיאוּת (נ"א וְסַגְיוּת) עִיבוּר וַחֲמָר: רש"י:
ויתן לך. יתן ויחזורויתן. ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו':
מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים.
[האלהים]. מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ (מלכים־א ח, לט), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו' וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר:
(כז,כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וישתחו כתיב) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ:
(כז, כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וישתחו כתיב) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ:
(כז, כט) כט יִפְלְחֻנָּךְ עַמְמִין וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לָךְ מַלְכְּוָן הֱוֵי רַב לְאַחָיךְ וְיִסְגְּדוּן לָךְ בְּנֵי אִמָּךְ לַיְטָיךְ יְהוֹן לִיטִין וּמְבָרֲכָיךְ יְהוֹן בְּרִיכִין: רש"י:
בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אִמָּהוֹת, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת, אמר בני אמך:
ארריך ארור ומברכך ברוך. ובבלעם הוא אומר מברכיך ברוך וארריך ארור, הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:
(כז,ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת־יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:
(כז, ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת־יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:
(כז, ל) ל וַהֲוָה כַּד שֵׁיצִי יִצְחָק לְבָרָכָא יָת יַעֲקֹב וַהֲוָה בְּרַם מִפַּק נְפַק יַעֲקֹב מִלְּוַת אַפֵּי יִצְחָק אֲבוּהִי וְעֵשָׂו אֲחוּהִי אָתָא מִצֵּידֵיהּ: רש"י:
יצא יצא. זה יוצא וזהבא:
(כז,לא) וַיַּעַשׂ גַּם־הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כז, לא) וַיַּעַשׂ גַּם־הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כז, לא) לא וַעֲבַד אַף הוּא תַּבְשִׁילִין וְאָעֵיל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר לַאֲבוּהִי יָקוּם אַבָּא וְיֵכוּל מִצֵּידָא דִבְרֵיהּ בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנַּנִי נַפְשָׁךְ:
(כז,לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי־אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
(כז, לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי־אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
(כז, לב) לב וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אֲבוּהִי מָן אָתְּ וַאֲמַר אֲנָא בְּרָךְ בּוּכְרָךְ עֵשָׂו:
(כז,לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד־צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה:
(כז, לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד־צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה:
(כז, לג) לג וּתְוָה יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר מָן הוּא דֵיכִי דְּצָד צֵידָא וְאָעֵיל לִי וַאֲכָלִית מִכֹּלָּא עַד לָא תֵיעוֹל וּבָרֵכִתֵּיהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי: רש"י:
ויחרד. כתרגומו וּתְוָה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה גיהנםפתוחהמתחתיו:
מי אפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. דבר אחר איפוא, איה פֹה, מי הוא ואיפה הוא הצד ציד:
ואכל מכל. מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו:
גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אלולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכומדעתו:
(כז,לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת־דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי:
(כז, לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת־דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי:
(כז, לד) לד כַּד שְׁמַע עֵשָׂו יָת פִּתְגָּמֵי אֲבוּהִי וּצְוַח צְוַחְתָּא רַבְּתָא וּמְרִירָא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר לַאֲבוּהִי בָּרֵכְנִי אַף אֲנָא (נ"א לִי) אַבָּא:
(כז,לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:
(כז, לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:
(כז, לה) לה וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחוּכְמָא וְקַבִּיל בִּרְכְּתָךְ: רש"י:
במרמה. בחכמה:
(כז,לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת־ בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא־אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:
(כז, לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת־ בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא־אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:
(כז, לו) לו וַאֲמַר יָאוּת קְרָא שְׁמֵיהּ יַעֲקֹב וְחַכְּמַנִי דְּנָן תַּרְתֵּין זִמְנִין יָת בְּכֵירוּתִי נְסִיב וְהָא כְּעַן קַבִּיל בִּרְכְּתִי וַאֲמַר הֲלָא שְׁבַקְתָּ לִּי בִּרְכְּתָא: רש"י:
הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הכי אחי אתה (להלן כט, כו), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתידלעקבני. תנחומא (תולדות כג), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה:
ויעקבני. כתרגומו וְכָמַנִּי, אָרְבַנִּי. וארב, וְכָמַן. ויש מתרגמין וְחַכְּמַנִּי, נתחכם לי:
אצלת. לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל):
(כז,לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת־כָּל־אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי:
(כז, לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת־כָּל־אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי:
(כז, לז) לז וַאֲתֵיב יִצְחָק וַאֲמַר לְעֵשָׂו הָא רַב שַׁוִּתֵּיהּ לָךְ (נ"א עִלַּוָךְ) וְיָת כָּל אֲחוֹהִי יְהָבִית לֵיהּ לְעַבְדִּין וְעִיבוּר וַחֲמָר סְעִדְתֵּיהּ וְלָךְ כְּעַן מָה אֶעְבֵּיד בְּרִי: רש"י:
הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו:
ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפה אבקש מה לעשות לך:
(כז,לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא־לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
(כז, לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא־לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
(כז, לח) לח וַאֲמַר עֵשָׂו לַאֲבוּהִי הֲבִרְכְּתָא חֲדָא הִיא לָךְ אַבָּא בָּרֵכְנִי אַף אֲנָא אַבָּא וַאֲרֵים עֵשָׂו קָלֵיהּ וּבְכָא: רש"י:
הברכה אחת. ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו הבמחנים (במדבר יג, יט), השמנה היא (שם כ), הַכְּמוֹת נָבָל (שמואל־ב ג, לג):
(כז,לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל:
*
(כז, לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל:
*
(כז, לט) לט וַאֲתֵיב יִצְחָק אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ הָא מִטּוּבָא דְאַרְעָא יְהֵא מוֹתְבָךְ וּמִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא מִלְּעֵלָּא: רש"י:
משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה שליון:
(כז,מ) וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:
(כז, מ) וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:
(כז, מ) מ וְעַל חַרְבָּךְ תֵּיחֵי וְיָת אָחוּךְ תִּפְלָח וִיהֵי כַּד יַעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא וְתַעְדֵּי נִירֵיהּ מֵעַל צַוְּרָךְ: רש"י:
ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם (יחזקאל לג, כו), בחרבכם. על צבאותם (שמות ו, כו)בצבאותם:
והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אָרִיד בְּשִׂיחִי (תהלים נה, ג), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עולו וגו':
(כז,מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַעֲקֹב עַל־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי:
(כז, מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַעֲקֹב עַל־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי:
(כז, מא) מא וּנְטַר עֵשָׂו דְּבָבוּ לְיַעֲקֹב עַל בִּרְכְּתָא דִּי בָרְכֵיהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר עֵשָׂו בְּלִבֵּיהּ יִקְרְבוּן יוֹמֵי אֶבְלֵיה דְאַבָּא וְאֶקְטוֹל יָת יַעֲקֹב אָחִי: רש"י:
יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. ומדרש אגדה לכמה פנים יש:
(כז,מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:
(כז, מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:
(כז, מב) מב וְאִתְחַוָּה לְרִבְקָה יָת פִּתְגָּמֵי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא וּשְׁלָחַת וּקְרַת לְיַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא וַאֲמָרַת לֵיהּ הָא עֵשָׂו אָחוּךְ כָּמִן לָךְ לְמִקְטְלָךְ: רש"י:
ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:
מתנחם לך. נִחַם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכותבהריגתך:
(כז,מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה:
(כז, מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה:
(כז, מג) מג וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִּי וְקוּם אִזֵיל לָךְ לְוַת לָבָן אָחִי לְחָרָן:
(כז,מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר־תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:
(כז, מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר־תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:
(כז, מד) מד וְתֵתֵיב עִמֵּיהּ יוֹמִין זְעֵירִין עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ: רש"י:
אחדים. מועטים:
(כז,מה) עַד־שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:
(כז, מה) עַד־שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:
(כז, מה) מה עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ מִנָּךְ וְיִתְנְשֵׁי יָת דִּי עֲבַדְתָּ לֵיהּ וְאֶשְׁלַח וְאֶדְבְּרִנָּךְ מִתַּמָּן לְמָה אֶתְכַּל אַף תַּרְוֵיכוֹן יוֹמָא חָד: רש"י:
למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. לימד על הקובר את בניו שקרוי שָׁכוּל, וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי:
גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקודש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.):
(כז,מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל־יִצְחָק * קַ צְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם־לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת־חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:
(כז, מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל־יִצְחָק * קַ צְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם־לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת־חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:
(כז, מו) מו וַאֲמָרַת רִבְקָה לְיִצְחָק עָקִית בְּחַיַּי מִן קֳדָם בְּנַת חִתָּאָה אִם נְסִיב יַעֲקֹב אִתְּתָא מִבְּנַת חִתָּאָה כְאִלֵּין מִבְּנַת אַרְעָא לְמָה לִי חַיִּים: רש"י:
קצתי בחיי. מאסתי בחיי:
(כח,א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
(כח, א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
(כח, א) א וּקְרָא יִצְחָק לְיַעֲקֹב וּבָרִיךְ יָתֵיהּ וּפַקְּדֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ לָא תִסַּב אִתְּתָא מִבְּנַת כְּנָעַן:
(כח,ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח־לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:
(כח, ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח־לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:
(כח, ב) ב קוּם אִזֵּיל לְפַדַּן אֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְאִמָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִתְּתָא מִבְּנַת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמָּךְ: רש"י:
פדנה. כמו לפדן:
ביתה בתואל. לבית בתואל, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה:
(כח,ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:
(כח, ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:
(כח, ג) ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְּשָׁךְ וְיַסְגִּנָּךְ וּתְהֵי לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין: רש"י:
ואל שדי. מי שֶׁדַּי בברכותיו למתברכין מפיו, יברך אותך:
(כח,ד) וְיִתֶּן־לְךָ אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת־אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר־נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:
(כח, ד) וְיִתֶּן־לְךָ אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת־אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר־נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:
(כח, ד) ד וְיִתֶּן לָךְ יָת בִּרְכְּתָא דְאַבְרָהָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָּךְ לְמֵירְתָךְ יָת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ דִּי יְהַב יְיָ לְאַבְרָהָם: רש"י:
את ברכת אברהם. שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך, יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרעהַמְבוֹרָךְ:
(כח,ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל־לָבָן בֶּן־ בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:
(כח, ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל־לָבָן בֶּן־ בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:
(כח, ה) ה וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם לְוַת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְרִבְקָה אִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו: רש"י:
אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:
(כח,ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי־בֵרַךְ יִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת־לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
(כח, ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי־בֵרַךְ יִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת־לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
(כח, ו) ו וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בָרִיךְ יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וְשַׁלַּח יָתֵיהּ לְפַדַּן אֲרָם לְמִסַּב לֵיהּ מִתַּמָּן אִתְּתָא כַּד בָּרִיךְ יָתֵיהּ וּפַקִּיד עֲלוֹהִי לְמֵימַר לָא תִסַּב אִתְּתָא מִבְּנַת כְּנָעַן:
(כח,ז) וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו וְאֶל־אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם:
(כח, ז) וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו וְאֶל־אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם:
(כח, ז) ז וְקַבִּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּיהּ וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם: רש"י:
וישמע יעקב. מחובר לענין של מעלה, וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל:
(כח,ח) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו:
(כח, ח) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו:
(כח, ח) ח וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בִּישָׁן בְּנַת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אֲבוּהִי:
(כח,ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת־מַחֲלַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל־נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:סס ק"ו פסוקים, על"ו סימן.
(כח, ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת־מַחֲלַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל־נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:סס ק"ו פסוקים, על"ו סימן.
(כח, ט) ט וַאֲזַל עֵשָׂו לְוַת יִשְׁמָעֵאל וּנְסִיב יָת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם אֲחָתֵיהּ דִּנְבָיוֹת עַל נְשׁוֹהִי לֵיהּ לְאִנְתּוּ:Qרש"י:
אחות נביות. ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל מִשֶּׁיָּעֲדָּה לעשו קודם נשואיה, וְהִשִּׂיאָהּ נביות אחיה, ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס"ג שנים, שהרי ישמעאל בן ע"ד שנים היה כשנולד יעקב, שי"ד שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם, הרי ע"ד, ושנותיו היו קל"ז, שנאמר ואלה שני חיי ישמעאל וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עברי"ד שנים, ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י"ד שנה, שנאמר עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', ויוסף בן שלשים שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים ט' שנים, ז' של שובע וב' של רעב, ויעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, צא וחשוב י"ד שנה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב, הרי נ"ג, וכשפירש מאביו היה בן ס"ג, הרי קי"ו, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים י"ד שנים, הא למדת, שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר י"ד שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא כ"ב שנה, דהיינו מי"ז עד ל"ט, כנגד כ"ב שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם כ' שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה מזה הפסוק ששהה י"ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוו בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל, משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנים, ששם אנו מוצאים עוד י"ד שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם, ולא פירש יוסף ממנו אלא כ"ב שנה, מדה כנגד מדה, ע"כ ברש"י ישן):
על נשיו. הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות:
(כח,י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:
(כח, י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:
(כח, י) י וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן: רש"י:
ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר, חזר לענין הראשון:
ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם (רות א, ז), האמור בנעמי ורות:
וילך חרנה. יצא ללכתלחרן:
(כח,יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(כח, יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(כח, יא) יא וַעֲרַע בְּאַתְרָא וּבַת תַּמָּן אֲרֵי עַל שִׁמְשָׁא וּנְסִיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִסָּדוֹהִי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא: רש"י:
ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק:
ויפגע. כמו וּפָגַע בִּירִיחוֹ (יהושע טז, ז), וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:)לשון תפלה, כמו וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:):
כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם:
וישם מראשותיו. עֲשָׂאָן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:
וישכב במקום ההוא. לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:
(כח,יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
(כח, יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
(כח, יב) יב וַחֲלַם וְהָא סֻלְמָא נָעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאָכַיָּא דַיְיָ סָלְקִין וְנָחֲתִין בֵּה: רש"י:
עלים וירדים. עולים תחילהואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו:
(כח,יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
(כח, יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
(כח, יג) יג וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אָבוּךְ וֶאֱלָהֵהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דִּי אַתְּ שָׁכִיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ: רש"י:
נצב עליו. לשמרו:
ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר הֵן בִּקְדשָׁו לֹא יַאֲמִין (איוב טו, טו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. תנחומא (תולדות ז):
שכב עליה. קיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רָמַז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (כארבע אמות, שזה מקומו של אדם):
(כח,יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל־מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:
(כח, יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל־מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:
(כח, יד) יד וִיהוֹן בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְתִתְקֵף לְמַעַרְבָא וּלְמָדִינְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָיךְ: רש"י:
ופרצת. וחזקת, כמו וכןיפרץ:
(כח,טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ:
(כח, טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ:
(כח, טו) טו וְהָא מֵימְרִי בְּסַעְדָּךְ וְאֶטְּרִנָּךְ בְּכָל אֲתַר דִּי תְהַךְ וַאֲתֵיבִנָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִנָּךְ עַד דִּי אֶעְבֵּיד יָת דִּי מַלֵּלִית לָךְ: רש"י:
אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן:
עד אשר אם עשיתי. אם משמש בלשוןכי:
דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן:
(כח,טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:
(כח, טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:
(כח, טז) טז וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵּיהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא (אִית) יְקָרָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יְדָע: רש"י:
ואנכי לא ידעתי. שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה:
(כח,יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
(כח, יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
(כח, יז) יז וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְּחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָּהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא: רש"י:
כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועומגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, (וכלפי) [ואני אומר לפי] שאמרו רבותינו, שאמר הקדוש ברוך הוא, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קרא לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. ואם תאמר כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לִבֵּיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בגמרא (פסחים פח.)לְכוּ וְנַעֲלֶה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ פירוש רש"י מדויק):
מה נורא. תרגום מָה דְּחִילוּ אַתְרָא הָדֵין. דחילו שם דבר הוא כמו סוּכְלְתָנוּוּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ:
וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכווןכנגד בית המקדש של מטה:
(כח,יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל־רֹאשָׁהּ:
(כח, יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל־רֹאשָׁהּ:
(כח, יח) יח וְאַקְדֵּים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסִיב יָת אַבְנָא דִּי שַׁוִּי אִסָּדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישַׁהּ:
(כח,יט) וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:
(כח, יט) וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:
(כח, יט) יט וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא מִלְּקַדְּמִין:
(כח,כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:
(כח, כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:
(כח, כ) כ וְקַיִּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימָר אִם יְהֵא מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדִּי וְיִטְּרִנַּנִי בְּאָרְחָא הָדֵין דִּי אֲנָא אָזֵל וְיִתֶּן לִי לַחֲמָא (נ"א לְחֵם) לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ: רש"י:
אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך:
ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך:
ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהלים לז, כה):
(כח,כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים:
(כח, כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים:
(כח, כא) כא וְאֵתוּב בִּשְׁלַם לְבֵית אַבָּא וִיהֵא מֵימְרָא דַיְיָ לִי לֶאֶלָהָא: רש"י:
ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה:
בשלום. שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן:
והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז):
(כח,כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
(כח, כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
(כח, כב) כב וְאַבְנָא הָדָא דִּי שַׁוֵּיתִי קָמָא תְּהֵי דִּי אֵהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם יְיָ וְכֹל דִּי תִּתֶּן לִי חַד מִן עַשְׂרָא אַפְרְשִׁנֵּיהּ קֳדָמָךְ: רש"י:
והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם יעשה לי את אלה אף אני אעשה זאת:
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אֱהֵי פָּלַח עֲלָהּ קָדָם ה', וכן עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קום עלה בית אל (שם לה, א)מה נאמר שם, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך (שם יד):
(כט,א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי־קֶדֶם:
(כט, א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי־קֶדֶם:
(כט, א) א וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ"א רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מָדִינְחָא: רש"י:
וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח):
(כט,ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל־פִּי הַבְּאֵר:
(כט, ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל־פִּי הַבְּאֵר:
(כט, ב) ב וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבִיעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא: רש"י:
ישקו העדרים. משקים הרועיםאת העדרים, והמקרא דיבר בלשון קצרה:
(כט,ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁמָּה כָל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת־הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת־הָאֶבֶן עַל־פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:
(כט, ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁמָּה כָל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת־הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת־הָאֶבֶן עַל־פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:
(כט, ג) ג וּמִתְכַּנְּשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ: רש"י:
ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה האבן גדולה:
וגללו. וגוללין ותרגומו וּמְגַנְדְרִין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההווה תמיד, כבר היה ועתיד להיות:
והשיבו. תרגומו וּמְתִיבִין:
(כט,ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:
(כט, ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:
(כט, ד) ד וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אַחַי מְנָן אַתּוּן וַאֲמָרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא:
(כט,ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת־לָבָן בֶּן־נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:
(כט, ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת־לָבָן בֶּן־נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:
(כט, ה) ה וַאֲמַר לְהוֹן הַיְדַעְתּוּן יָת לָבָן בַּר נָחוֹר וַאֲמָרוּ יְדַעְנָן:
(כט,ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם־הַצֹּאן:
(כט, ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם־הַצֹּאן:
(כט, ו) ו וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵיהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּיהּ אָתְיָא עִם עָנָא: רש"י:
הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הנה אשתך קח ולך, לפי שנתיָרֵא, שהמצריים שטופי זמה:
באה עם הצאן. הטעם באלף, ותרגומו אָתְיָא, וְרָחֵל בָּאָה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אָתַת, הראשון לשון עוֹשָׂה והשני לשון עָשְׂתָה:
(כט,ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא־עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:
(כט, ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא־עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:
(כט, ז) ז וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִּי לָא עִדַּן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִּילוּ רְעוּ: רש"י:
ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים לכל אשר אתך יכסו עיניהם שלא יֵּקִילוּךְ, שאילו השיבותִיךְ ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסֵךְ, יהיו יודעים שעל כרחי השיבותִיךְ, ועל ידי נס:
ואת כל. ועם כל באי עולם:
ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוַכֵּחַ, ולהראות דברים ניכרים הללו, ולשון הוכחה בכל מקום, בֵּרוּר דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגמו וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ. ויש מדרשי אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי:
הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף מקנם הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עתהאסף המקנה וגו':
(כט,ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:
(כט, ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:
(כט, ח) ח וַאֲמָרוּ לָא נִכּוּל עַד דִּי יִתְכַּנְשׁוּן כָּל עֲדָרַיָּא וִיגַנְדְּרוּן יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְנַשְׁקֵי עָנָא: רש"י:
לא נוכל. להשקות לפי שהאבן גדולה:
וגללו. זה מתורגם וִיגַנְדְּרוּן, לפי שהוא לשון עתיד:
(כט,ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:
(כט, ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:
(כט, ט) ט עַד דְּהוּא מְמַלֵּל עִמְּהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִּי לַאֲבוּהָ אֲרֵי רָעִיתָא הִיא:
(כט,י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:
(כט, י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:
(כט, י) י וַהֲוָה כַּד חֲזָא יַעֲקֹב יָת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵּיהּ וְיָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵּיהּ וּקְרֵב יַעֲקֹב וְגַנְדַּר יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵּיהּ: רש"י:
ויגש יעקב ויגל. כאדם שמעביר את הפקקמעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:
(כט,יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
(כט, יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
(כט, יא) יא וּנְשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵם יָת קָלֵיהּ וּבְכָא: רש"י:
ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:
(כט,יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:
(כט, יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:
(כט, יב) יב וְחַוִּי יַעֲקֹב לְרָחֵל אֲרֵי בַר אֲחַת אָבוּהָא הוּא וַאֲרֵי בַר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְחַוִּיאַת לְאָבוּהָא: רש"י:
כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:
ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, לא היה לה להגיד אלא לו:
(כט,יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כט, יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כט, יג) יג וַהֲוָה כַּד שְׁמַע לָבָן יָת שֵׁמַע יַעֲקֹב בַּר אֲחָתֵיהּ וּרְהַט לָקֳדָמוּתֵיהּ וְגַפֵּף לֵיהּ וְנַשִּׁיק לֵיהּ וְאַעֲלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וְאִשְׁתָּעִי לְלָבָן יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין: רש"י:
וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים:
ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים הביא והנם בחיקו:
וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא והם בפיו:
ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממנו את ממונו:
(כט,יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:
(כט, יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:
(כט, יד) יד וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן בְּרַם קָרִיבִי וּבִשְׂרִי אָתְּ וִיתֵיב עִמֵּיהּ יְרַח יוֹמִין: רש"י:
אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו:
(כט,טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי־אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:
(כט, טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי־אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:
(כט, טו) טו וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲמִדְּאָחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִי מַגָּן חַוִּי לִי מָה אַגְרָךְ: רש"י:
הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדניחנם:
ועבדתני. כמו וְתַעֲבְדֵנִי, וכן כל תיבה שהוא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, והיא הופכת התיבה להבא:
(כט,טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
(כט, טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
(כט, טז) טז וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל:
(כט,יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
(כט, יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
(כט, יז) יז וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן וְרָחֵל הֲוַת שַׁפִּירָא בְרֵיוָא וְיָאֲיָא בְחֶזְוָא: רש"י:
רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד (ישעיה מד, יג), קונפא"ס בלע"ז:
מראה. הוא זיו קלסתר:
(כט,יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
(כט, יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
(כט, יח) יח וּרְחֵם יַעֲקֹב יָת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין בְּרָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֶרְתָּא: רש"י:
אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים, ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימיםאחדים:
ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו:
(כט,יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
(כט, יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
(כט, יט) יט וַאֲמַר לָבָן טַב דְּאֶתֵּן יָתַהּ לָךְ מִדְּאֶתֵּן יָתַהּ לִגְבַר אָחֳרָן תִּיב עִמִּי:
(כט,כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
(כט, כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
(כט, כ) כ וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל שְׁבַע שְׁנִין וַהֲווֹ בְעֵינוֹהִי כְּיוֹמִין זְעִירִין בִּדְרַחֵם יָתַהּ:
(כט,כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן הָבָה אֶת־אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:
(כט, כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן הָבָה אֶת־אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:
(כט, כא) כא וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פֳלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ: רש"י:
מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:
(כט,כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:
(כט, כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:
(כט, כב) כב וּכְנַשׁ לָבָן יָת כָּל אֲנָשֵׁי אַתְרָא וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא:
(כט,כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(כט, כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(כט, כג) כג וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּיהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵיהּ וְעַל לְוָתַהּ:
(כט,כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:
(כט, כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:
(כט, כד) כד וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵיהּ לְלֵאָה בְרַתֵּיהּ לְאַמְהוּ:
(כט,כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל־לָבָן מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
(כט, כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל־לָבָן מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
(כט, כה) כה וַהֲוָה בְצַפְרָא וְהָא הִיא לֵאָה וַאֲמַר לְלָבָן מָה דָא עֲבַדְתָּ לִּי הֲלָא בְרָחֵל פְּלָחִית עִמָךְ וּלְמָא שַׁקַּרְתָּ בִּי: רש"י:
ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים:
(כט,כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:
(כט, כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:
(כט, כו) כו וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא:
(כט,כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם־אֶת־זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כט, כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם־אֶת־זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כט, כז) כז אַשְׁלִים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וְנִתֵּן לָךְ אַף יָת דָּא בְּפָלְחָנָא דִּי תִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין: רש"י:
מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף, שְׁבוּעַ של זאת, והן שבעת ימי המשתה, בגמרא ירושלמית במועד קטן ואי אפשר לומר שָׁבוּעַ ממש, שאם כן היה צריך להנקד בפת"ח השי"ן, ועוד שֶׁשָׁבוּעַ לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שָׁבוּעַ אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז:
ונתנה לך. לשון רבים, כמו וְנִשְׂרְפָה, נֵרְדָה וְנָבְלָה, אף זה לשון וְנִיתֶּן:
גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתהותעבוד לאחר נשואיה:
(כט,כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:
(כט, כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:
(כט, כח) כח וַעֲבַד יַעֲקֹב כֵּן וְאַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וִיהַב לֵיהּ יָת רָחֵל בְּרַתֵּיהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ:
(כט,כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
(כט, כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
(כט, כט) כט וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּיהּ יָת בִּלְהָה אַמְתֵיהּ לַהּ לְאַמְהוּ:
(כט,ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כט, ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כט, ל) ל וְעַל אַף לְוַת רָחֵל וּרְחֵים אַף יָת רָחֵל מִלֵּאָה וּפְלַח עִמֵּיהּ עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין: רש"י:
עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:
(כט,לא) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
(כט, לא) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
(כט, לא) לא וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא:
(כט,לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי־רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
(כט, לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי־רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
(כט, לב) לב וְעַדִּיאַת לֵאָה וִילִידַת בָּר וּקְרַת שְׁמֵיהּ רְאוּבֵן אֲרֵי אֲמָרַת אֲרֵי גְלִי קֳדָם יְיָ עֻלְבּוֹנִי אֲרֵי כְעַן יְרַחֲמִנַּנִי בַעְלִי: רש"י:
ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור:
(כט,לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה כִּי־שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן־לִי גַּם־אֶת־זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(כט, לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי־שָׁמַע יְהֹוָה כִּי־שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן־לִי גַּם־אֶת־זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(כט, לג) לג וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמָרַת אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא אֲנָא וִיהַב לִי אַף יָת דֵּין וּקְרַת שְׁמֵיהּ שִׁמְעוֹן:
(כט,לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ לֵוִי:
(כט, לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ לֵוִי:
(כט, לד) לד וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמָרַת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבַּר לִי בַעְלִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵיהּ תְּלָתָא בְנִין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ לֵוִי: רש"י:
הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היוויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וארבע נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:
על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, לפי שהארוןהיה מכלה בהם:
קרא שמו לוי. בכולם כתיב וַתִּקְרָא, וזה כתב בו קָרָא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שליוהו במתנות קראו לוי:
(כט,לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־יְהֹוָה עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
(כט, לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־יְהֹוָה עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
(כט, לה) לה וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמָרַת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵיהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד: רש"י:
הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:
(ל,א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
(ל, א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
(ל, א) א וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמָרַת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא: רש"י:
ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים:
הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה:
מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשובכמת (ב"ר שם):
(ל,ב) וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־ מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן:
(ל, ב) וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־ מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן:
(ל, ב) ב וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הֲמִנִּי אַתְּ בַּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעִין דִּי מְנַע מִנִּיךְ וַלְדָא דִמְעִין: רש"י:
התחת. וכי במקומו אני:
אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנעולא ממני:
(ל,ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה:
(ל, ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה:
(ל, ג) ג וַאֲמָרַת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָתַהּ וּתְלִיד וַאֲנָא אֱרַבֵּי וְאֶתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ: רש"י:
על ברכי. כתרגומו וַאֲנָא אֱרַבֵּי:
ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זְקֵנָתִי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי:כְּשָׂרָה:
(ל,ד) וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:
(ל, ד) וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:
(ל, ד) ד וִיהָבַת לֵיהּ יָת בִּלְהָה אַמְתַהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָתַהּ יַעֲקֹב:
(ל,ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן:
(ל, ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן:
(ל, ה) ה וְעַדִּיאַת בִּלְהָה וִילִידַת לְיַעֲקֹב בָּר:
(ל,ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:
(ל, ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:
(ל, ו) ו וַאֲמָרַת רָחֵל דְּנַנִּי יְיָ וְאַף קַבִּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בָּר עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵיהּ דָּן: רש"י:
דנני אלהים. דנני וחייבנידנני וְזִכַּנִּי:
(ל,ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ל, ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ל, ז) ז וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב:
(ל,ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־ יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
(ל, ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־ יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
(ל, ח) ח וַאֲמָרַת רָחֵל קַבִּיל יְיָ בָּעוּתִי בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי חֲמֵידִית דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהִיב לִי וּקְרַת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי: רש"י:
נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת צָמִיד פָּתִיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לִזְכּוֹת לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי:
גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפלה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונעתרתי כאחותי:
נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון:
(ל,ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:
(ל, ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:
(ל, ט) ט וַחֲזַת לֵאָה אֲרֵי קָמַת מִלְּמֵילַד וּדְבָרַת יָת זִלְפָּה אַמְתַהּ וִיהָבַת יָתַהּ לְיַעֲקֹב לְאִנְתּוּ:
(ל,י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:
(ל, י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:
(ל, י) י וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקֹב בָּר: רש"י:
ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה:
(ל,יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה
(ל, יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה
(ל, יא) יא וַאֲמָרַת לֵאָה אֲתָא גָד וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ גָּד: רש"י:
בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא, ודומה לו הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיה סה, יא). ומדרש אגדה, שנולד מהול כמו גֹדּוּ אִילָנָא(דניאל ד, יא), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:
(ל,יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ל, יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ל, יב) יב וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב:
(ל,יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אָשֵׁר:
(ל, יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אָשֵׁר:
(ל, יג) יג וַאֲמָרַת לֵאָה תֻּשְׁבָּחָא הֲוַת לִי אֲרֵי בְכֵן יְשַׁבְּחֻנַּנִי נְשַׁיָּא וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ אָשֵׁר:
(ל,יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל־לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל־לֵאָה תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
(ל, יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל־לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל־לֵאָה תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
(ל, יד) יד וַאֲזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי חֲצַד חִטִּין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְתִי יָתְהוֹן לְלֵאָה אִמֵּיהּ וַאֲמָרַת רָחֵל לְלֵאָה הָבִי כְעַן לִי מִיַּבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ: רש"י:
בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו:
דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל יסמי"ן:
(ל,טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת־אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת־ דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
(ל, טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת־אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת־ דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
(ל, טו) טו וַאֲמָרַת לַהּ הַזְעֵיר דִּדְבַרְתְּ יָת בַּעְלִי וּלְמֵיסַב אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי וַאֲמָרַת רָחֵל בְּכֵן יִשְׁכּוּב עִמָךְ בְּלֵילְיָא חֳלַף יַבְרוּחֵי דִבְרִיךְ: רש"י:
ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו וּלְמֵיסַב:
לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה להקבר עמו:
ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום:
כי אם הלחם. היא אשתו, אלא שדיבר בלשון נקייה:
ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותהומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב. מיד:
(ל,טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:
(ל, טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:
(ל, טז) טז וַאֲתָא (נ"א וְעַל) יַעֲקֹב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּנְפָקַת לֵאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ וַאֲמָרַת לְוָתִי תֵיעוֹל אֲרֵי מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִּבְרִי וּשְׁכִיב עִמַּהּ בְּלֵילְיָא הוּא: רש"י:
שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה:
בלילה הוא. הקדוש ברוך הוא סייעו, שיצא משם יששכר:
ותשא אשת אדוניו וגו'. כל מקום שנאמר אחר, סמוך:
(ל,יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל־לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:
(ל, יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל־לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:
(ל, יז) יז וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה וְעַדִּיאַת וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר חֲמִישָׁאֵי: רש"י:
וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוהומחזרת להרבות שבטים:
(ל,יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:
(ל, יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:
(ל, יח) יח וַאֲמָרַת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִּיהָבִית אַמְתִי לְבַעְלִי וּקְרַת שְׁמֵיהּ יִשָּׂשכָר:
(ל,יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:
(ל, יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:
(ל, יט) יט וְעַדִּיאַת עוֹד לֵאָה וִילִידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקֹב:
(ל,כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
(ל, כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
(ל, כ) כ וַאֲמָרַת לֵאָה יְהַב יְיָ יָתֵיהּ לִי חֳלַק טַב הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵיהּ דְּבַעְלִי לְוָתִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵיהּ שִׁתָּא בְנִין וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ זְבֻלוּן: רש"י:
זבד טוב. כתרגומו:
יזבלני. לשון בֵּית זְבוּל, הירבריי"א בלע"ז, בית מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, שיש לי בנים כנגד כל נשיו:
(ל,כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה:
(ל, כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה:
(ל, כא) כא וּבָתַר כֵּן יְלִידַת בְּרַתָּא וּקְרַת יָת שְׁמַהּ דִּינָה: רש"י:
דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה:
(ל,כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ:
(ל, כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ:
(ל, כב) כב וְעַל דּוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתַהּ יְיָ וִיהַב לַהּ עִדּוּי: רש"י:
ויזכר אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, הָאַדְמוֹן כְּבָט שֶׁלֹּא חָלָהצָבָה לְקַחְתָּהּ לוֹ וְנִתְבֶּהָלָה:
(ל,כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי:
(ל, כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי:
(ל, כג) כג וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וַאֲמָרַת כְּנַשׁ יְיָ יָת חִסּוּדִי: רש"י:
אסף. הכניסה במקום שלא תֵרָאֶה, וכן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיה ד, א), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד, טו), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיה ס, כ), לא יטמן:
חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:
(ל,כד) וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר:
(ל, כד) וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר:
(ל, כד) כד וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסֵף יְיָ לִי בַּר אָחֳרָן: רש"י:
יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא התפללה אלא על בן אחר:
(ל,כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:
(ל, כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:
(ל, כה) כה וַהֲוָה כַּד יְלִידַת רָחֵל יָת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן שַׁלְּחַנִי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי: רש"י:
כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בָּטַח יעקב בהקדוש ברוך הוא ורצה לשוב:
(ל,כו) תְּנָה אֶת־נָשַׁי וְאֶת־יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:
(ל, כו) תְּנָה אֶת־נָשַׁי וְאֶת־יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:
(ל, כו) כו הַב יָת נְשַׁי וְיָת בְּנַי דִּי פְלָחִית יָתָךְ בְּהֵן וְאֵזֵיל אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ יָת פָּלְחָנִי דִּי פְלָחִתָּךְ: רש"י:
תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות:
(ל,כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶךָ:
(ל, כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶךָ:
(ל, כז) כז וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ נַסֵּיתִי וּבָרְכַנִי יְיָ בְּדִילָךְ: רש"י:
נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן:
(ל,כח) וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה:
(ל, כח) וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה:
(ל, כח) כח וַאֲמָר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאֶתֵּן: רש"י:
נקבה שכרך. כתרגומו פָּרֵישׁ אַגְרָךְ:
(ל,כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי:
(ל, כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי:
(ל, כט) כט וַאֲמַר לֵיהּ אַתְּ יְדַעְתָּ יָת דִּי פְלָחִתָּךְ וְיָת דִּי הֲוָה בְעִירָךְ עִמִּי: רש"י:
ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מִעוּט מקנך שבא לידי מתחילה כמה היו:
(ל,ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי:
(ל, ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי:
(ל, ל) ל אֲרֵי זְעֵיר דִּי הֲוָה לָךְ קֳדָמַי וּתְקֵיף לְמִסְגֵּי וּבָרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּדִילִי וּכְעַן אֵימָתַי אֶעְבֵּיד אַף אֲנָא לְבֵיתִי: רש"י:
לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח). לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי (שופטים ח, ה), הבאים עמי:
גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסומכן, וזהו גם:
(ל,לא) וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן־לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא־תִתֶּן־לִי מְאוּמָה אִם־תַּעֲשֶׂה־לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר:
(ל, לא) וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן־לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא־תִתֶּן־לִי מְאוּמָה אִם־תַּעֲשֶׂה־לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר:
(ל, לא) לא וַאֲמַר מָה אֶתֶּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב לָא תִתֶּן לִי מִדַּעַם אִם תַּעְבֶּד לִי פִּתְגָּמָא הָדֵין אֱתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטָּר:
(ל,לב) אֶעֱבֹר בְּכָל־צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל־שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל־שֶׂה־חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי:
(ל, לב) אֶעֱבֹר בְּכָל־צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל־שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל־שֶׂה־חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי:
(ל, לב) לב אֶעְבַּר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵין הַעֲדֵי (נ"א אַעְדִּי) מִתַּמָּן כָּל אִמָּר נְמוֹר וּרְקוֹעַ וְכָל אִמָּר שְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא וּרְקוֹעַ וּנְמוֹר בְּעִזַּיָּא וִיהֵי אַגְרִי: רש"י:
נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פויינטור"א בלע"ז:
וטלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות:
חום. שָׁחוּםדומה לאדום רוש"ו בלע"ז, לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה:
והיה שכרי. אותן שֶׁיִּוָּלְדוּ מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם וְהַפְקִידֵם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחילה, ועוד, שלא תאמר ליעל ידי הזכרים שהן נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:
(ל,לג) וְעָנְתָה־בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי־תָבוֹא עַל־שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי:
(ל, לג) וְעָנְתָה־בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי־תָבוֹא עַל־שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי:
(ל, לג) לג וְתַסְהֵד בִּי זָכוּתִי בְּיוֹם דִּמְחָר אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ כֹּל דִּי לֵיתוֹהִי נְמוֹר וּרְקוֹעַ בְּעִזַּיָּא וּשְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא גְּנוּבָא הוּא עִמִּי: רש"י:
וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבא צדקתיותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי:
(ל,לד) וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ:
(ל, לד) וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ:
(ל, לד) לד וַאֲמַר לָבָן בְּרַם לְוַי יְהֵי כְפִתְגָּמָךְ: רש"י:
הן. לשון קבלתדברים:
לו יהי כדבריך. הלואי שתחפוץ בכך:
(ל,לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל־הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ וְכָל־חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד־בָּנָיו:
(ל, לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל־הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ וְכָל־חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד־בָּנָיו:
(ל, לה) לה וְאַעְדִּי בְיוֹמָא הַהוּא יָת תְּיָשַׁיָּא רְגוֹלַיָּא וּרְקוֹעַיָּא וְיָת כָּל עִזַיָּא נְמוֹרְתָא וּרְקוֹעֲתָא כֹּל דִּי חִוָּר בֵּיהּ וְכָל דִּשְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי: רש"י:
ויסר. לבן:
ביום ההוא את התישים. עזים זכרים:
כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות:
ויתן. לבן ביד בניו:
(ל,לו) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת־צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת:
(ל, לו) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת־צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת:
(ל, לו) לו וְשַׁוִּי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינוֹהִי וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רָעֵי יָת עָנָא דְלָבָן דְּאִשְׁתָּאֳרָא: רש"י:
הנותרת. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:
(ל,לז) וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל־הַמַּקְלוֹת:
(ל, לז) וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל־הַמַּקְלוֹת:
(ל, לז) לז וּנְסִיב לֵיהּ יַעֲקֹב חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבִין וּדְלוּז וְדִדְלוּף וְקַלִיף בְּהוֹן קִלְפִין חִוָרִין קִלוּף חִוָּר דִּי עַל חוּטְרַיָּא: רש"י:
מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, כמה דתימא תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה (הושע ד, יג), ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז, שהוא לבן:
לח. כשהוא רטוב:
לוז. ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז:
וערמון. קשטניי"ר בלע"ז:
פצלות. קִלּוּפִים קִלּוּפִים, שהיה עושהו מנומר:
מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הַקִּלּוּף:
(ל,לח) וַיַּצֵּג אֶת־הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת:
(ל, לח) וַיַּצֵּג אֶת־הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת:
(ל, לח) לח וְדָעִיץ יָת חוּטְרַיָּא דִּי קַלִּיף בִּרְהָטַיָּא אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתָן (נ"א דְּאָתְיָן) עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלֵהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי: רש"י:
ויצג. תרגומו וְדָעִיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמי, והרבה יש בתלמוד דָצָהּ וְשָׁלְפָהּ, דץ ביה מידי, דָּצָה כמו דְעָצָהּ, אלא שמקצר את לשונו:
ברהטים. במרוצות המיםבבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן:
אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:
ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלותוהיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו. רבי הושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו':
(ל,לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל־הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים:
(ל, לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל־הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים:
(ל, לט) לט וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין: רש"י:
אל המקלות. אל מראותהמקלות:
עקדים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם:
(ל,מ) וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל־עָקֹד וְכָל־חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל־צֹאן לָבָן:
(ל, מ) וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל־עָקֹד וְכָל־חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל־צֹאן לָבָן:
(ל, מ) מ וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵשׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוּם בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוִּי לֵיהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עֲרֵבִנּוּן עִם עָנָא דְלָבָן: רש"י:
והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצאבצאן לבן:
וישת לו עדרים. כמו שפירשתי:
(ל,מא) וְהָיָה בְּכָל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת־הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת:
(ל, מא) וְהָיָה בְּכָל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת־הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת:
(ל, מא) מא וַהֲוֵי בְּכָל עִדַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכִּירַיָּא וְשַׁוֵּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בִּרְהָטַיָּא לְיַחָמוּתְהֶן בְּחוּטְרַיָּא: רש"י:
המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אַחִיתוֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים (שמואל־ב טו, לא). וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ (שם פסוק יב)אותן המתקשרות יחד למהר עיבורן:
(ל,מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב:
(ל, מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב:
(ל, מב) מב וּבְלַקִּישׁוּת עָנָא לָא מְשַׁוֵּי וַהֲווֹ לַקִּישַׁיָּא לְלָבָן וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב: רש"י:
ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובְלַקִּישׁוּת. ומנחם חברו עם הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת (ישעיה ג, כב), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתיחם על ידי הזכרים:
(ל,מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי־לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
(ל, מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי־לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
(ל, מג) מג וּתְקֵיף גַּבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵיהּ עָן סַגִּיאָן וְאַמְהָן וְעַבְדִּין וְגַמְלִין וַחֲמָרִין: רש"י:
צאן רבות. פרות ורבותמשאר צאן:
ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, ולוקח לו כל אלה:
(לא,א) וַיִּשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי בְנֵי־לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל־הַכָּבֹד הַזֶּה:
(לא, א) וַיִּשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי בְנֵי־לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל־הַכָּבֹד הַזֶּה:
(לא, א) א וּשְׁמַע יָת פִּתְגָּמֵי בְנֵי לָבָן דְּאָמְרִין נְסִיב יַעֲקֹב יָת כָּל דִּי לְאָבוּנָא וּמִדִּי לְאָבוּנָא קְנָא יָת כָּל נִכְסַיָּא הָאִלֵּין: רש"י:
עשה. כָּנַס, כמו וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק (שמואל־א יד, מח):
(לא,ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת־פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:
(לא, ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת־פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:
(לא, ב) ב וַחֲזָא יַעֲקֹב יָת סְבַר אַפֵּי לָבָן וְהָא לֵיתָנִין עִמֵּיהּ כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמּוֹהִי:
(לא,ג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יַעֲקֹב שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:
(לא, ג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יַעֲקֹב שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:
(לא, ג) ג וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב תּוּב לְאַרְעָא דַאֲבָהָתָךְ וּלְיַלָּדֻתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעְדָּךְ: רש"י:
שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר להשרותשכינתי עליך:
(לא,ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל־צֹאנוֹ:
(לא, ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל־צֹאנוֹ:
(לא, ד) ד וּשְׁלַח יַעֲקֹב וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה לְחַקְלָא לְוַת עָנֵיהּ: רש"י:
ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחילה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם וגו' (רות ד, יא), הקדימו רחל ללאה:
(לא,ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת־פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי־אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי:
(לא, ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת־פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי־אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי:
(לא, ה) ה וַאֲמַר לְהֵן חָזֵי אֲנָא יָת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכֶן אֲרֵי לֵיתָנִין עִמִּי כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמּוֹהִי וֵאלָהֵהּ דְּאַבָּא הֲוָה בְּסַעְדִּי:
(לא,ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל־כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת־אֲבִיכֶן:
(לא, ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל־כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת־אֲבִיכֶן:
(לא, ו) ו וְאַתִּין יְדַעְתִּין אֲרֵי בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יָת אֲבוּכֶן:
(לא,ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:
(לא, ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:
(לא, ז) ז וַאֲבוּכֶן שְׁקַּר בִּי וְאַשְׁנִי יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא שָׁבְקֵיהּ יְיָ לְאַבְאָשָׁא עִמִּי: רש"י:
עשרת מנים. אין מוניםפחות מעשרה:
מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:
(לא,ח) אִם־כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם־כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים:
(לא, ח) אִם־כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם־כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים:
(לא, ח) ח אִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר נְמוֹרִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא נְמוֹרִין וְאִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר רְגוֹלִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא רְגוֹלִין:
(לא,ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן־לִי:
(לא, ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן־לִי:
(לא, ט) ט וְאַפְרֵשׁ יְיָ מִן בְּעִירָא דַאֲבוּכֶן וִיהַב לִי:
(לא,י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:
(לא, י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:
(לא, י) י וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עַיְנַי וַחֲזֵית בְּחֶלְמָא וְהָא תְיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִּיחִין:רש"י:
והנה העתדים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, לעדר שביד יעקב:
וברדים. תרגומו וּפְצִיחִין, פייש"ר בלע"ז, חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא:
(לא,יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי:
(לא, יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי:
(לא, יא) יא וַאֲמַר לִי מַלְאָכָא דַיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקֹב וַאֲמָרִית הָא אֲנָא:
(לא,יב) וַיֹּאמֶר שָׂא־נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל־הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:
(לא, יב) וַיֹּאמֶר שָׂא־נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל־הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:
(לא, יב) יב וַאֲמַר זְקוֹף כְּעַן עַיְנָךְ וַחֲזֵי כָּל תְּיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִּיחִין אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי יָת כָּל דִּי לָבָן עָבֵד לָךְ:
(לא,יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:
(לא, יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:
(לא, יג) יג אֲנָא אֱלָהָא דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִּי מְשַׁחְתָּא תַמָּן קָמָא דִּי קַיִּמְתָּא קֳדָמַי תַּמָּן קְיָם כְּעַן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לַאֲרַע יַלָּדוּתָךְ: רש"י:
האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב):
משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח:
אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות:
(לא,יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ:
(לא, יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ:
(לא, יד) יד וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵיהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא: רש"י:
העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לִירַשׁ מנכסי אבינו כלום בין הזכרים:
(לא,טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם־אָכוֹל אֶת־כַּסְפֵּנוּ:
(לא, טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם־אָכוֹל אֶת־כַּסְפֵּנוּ:
(לא, טו) טו הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵיהּ אֲרֵי זַבְּנָנָא וַאֲכַל אַף מֵיכַל יָת כַּסְפָּנָא: רש"י:
הלא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מְכָרָנוּ לך בשכר הפעולה:
את כספנו. שעכב דמי שכר פעולתך:
(לא,טז) כִּי כָל־הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:
(לא, טז) כִּי כָל־הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:
(לא, טז) טז אֲרֵי כָל עוּתְרָא דִּי אַפְרֵשׁ יְיָ מֵאֲבוּנָא דִּילָנָא הוּא וּלְבָנָנָא וּכְעַן כֹּל דִּי אֲמַר יְיָ לָךְ עֲבֵיד: רש"י:
כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקדוש ברוך הוא מאבינו, שלנו הוא:
הציל. לשון הפריש,וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב:
(לא,יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת־בָּנָיו וְאֶת־נָשָׁיו עַל־הַגְּמַלִּים:
(לא, יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת־בָּנָיו וְאֶת־נָשָׁיו עַל־הַגְּמַלִּים:
(לא, יז) יז וְקָם יַעֲקֹב וּנְטַל יָת בְּנוֹהִי וְיָת נְשׁוֹהִי עַל גַּמְלַיָּא: רש"י:
את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' (בראשית לו, ו):
(לא,יח) וַיִּנְהַג אֶת־כָּל־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:
(לא, יח) וַיִּנְהַג אֶת־כָּל־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:
(לא, יח) יח וּדְבַר יָת כָּל גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל קִנְיָנֵיהּ דִּקְנָא גֵּיתוֹהִי וְקִנְיָנֵיהּ דִּי קְנָא בְּפַדַּן אֲרָם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי לְאַרְעָא דִכְנָעַן: רש"י:
מקנה קנינו. מה שקנה מִצֹּאנוֹ, עבדים ושפחות וגמלים וחמורים:
(לא,יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ:
(לא, יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ:
(לא, יט) יט וְלָבָן אֲזַל לְמִגַּז יָת עָנֵיהּ וּנְסִּיבַת רָחֵל יָת צַלְמָנַיָּא דִּי לַאֲבוּהָא: רש"י:
לגזז את צאנו. שנתן ביד בניודרך שלשת ימים בינו ובין יעקב:
ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה מעבודה זרהנתכוונה:
(לא,כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל־בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא:
(לא, כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל־בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא:
(לא, כ) כ וְכַסִּי יַעֲקֹב מִן לִבָּא דְלָבָן אֲרַמָּאָה עַל דְּלָא חַוִּי לֵיהּ אֲרֵי אָזֵל הוּא:
(לא,כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת־הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת־פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:
(לא, כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת־הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת־פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:
(לא, כא) כא וַאֲזַל הוּא וְכָל דִּי לֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְגִלְעָד:
(לא,כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב:
(לא, כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב:
(לא, כב) כב וְאִתְחֲוָא לְלָבָן בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי אֲזַל יַעֲקֹב: רש"י:
ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם:
(לא,כג) וַיִּקַּח אֶת־אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:
(לא, כג) וַיִּקַּח אֶת־אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:
(לא, כג) כג וּדְבַר יָת אָחוּהִי עִמֵּיהּ וּרְדַף בַּתְרוֹהִי מַהֲלַךְ שַׁבְעָא יוֹמִין וְאַדְבֵּק יָתֵיהּ בְּטוּרָא דְגִלְעָד: רש"י:
את אחיו. קרוביו:
דרך שבעת ימים. כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, הלך לבן ביום אחד (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעה ימים):
(לא,כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע:
(לא, כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע:
(לא, כד) כד וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת לָבָן אֲרַמָּאָה בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תְמַלֵּיל עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ: רש"י:
מטוב עד רע. כל טובתן של רשעיםרעה היא אצל הצדיקים:
(לא,כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת־יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת־אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד:
(לא, כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת־יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת־אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד:
(לא, כה) כה וְאַדְבֵּיק לָבָן יָת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב פְּרַס יָת מַשְׁכְּנֵיהּ בְּטוּרָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יָת אֲחוֹהִי בְּטוּרָא דְגִלְעָד:
(לא,כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת־לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת־בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:
(לא, כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת־לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת־בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:
(לא, כו) כו וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב מָה עֲבַדְתָּ וְכַסֵּיתָא מִנִּי וּדְבַרְתָּא יָת בְּנָתַי כְּשִׁבְיַת חַרְבָּא: רש"י:
כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמהקרוי חרב:
(לא,כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:
(לא, כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:
(לא, כז) כז לְמָה אִטְמַרְתָּ לְמֵיזַל וְכַסֵּיתָא מִנִּי וְלָא חַוֵּיתָא לִי וְשַׁלָּחִתָּךְ פּוֹן בְּחֶדְוָא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִין וּבְכִנָּרִין: רש"י:
ותגנב אתי. גנבת את דעתי:
(לא,כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:
(לא, כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:
(לא, כח) כח וְלָא שְׁבַקְתַּנִי לְנַשָּׁקָא לִבְנַי וְלִבְנָתָי כְּעַן אַסְכֶּלְתָּא לְמֶעְבָּד:
(לא,כט) יֶשׁ־לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע:
(לא, כט) יֶשׁ־לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע:
(לא, כט) כט אִית חֵילָא בִידִי לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן בִּישׁ וֶאֶלָהָא דַאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אֲמַר לִי לְמֵימַר אִסְתַּמַּר לָךְ מִלְּמַלָּלָא עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ: רש"י:
יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קודש, על שם עִזּוּז ורוב אונים הוא:
(לא,ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי־נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי:
(לא, ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי־נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי:
(לא, ל) ל וּכְעַן מֵיזַל אֲזַלְתָּ אֲרֵי חַמָּדָא חַמֵּדְתָּא לְבֵית אָבוּךְ לְמָה נְסִבְתָּא יָת דַּחַלְתִּי: רש"י:
נכספתה. חָמַדְתָּ, והרבה יש במקרא נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג), לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו):
(לא,לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־תִּגְזֹל אֶת־בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי:
(לא, לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־תִּגְזֹל אֶת־בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי:
(לא, לא) לא וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרֵי דְחֵילִית אֲרֵי אֲמָרִית דִּילְמָא תֵנוֹס יָת בְּנָתָךְ מִנִּי: רש"י:
כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנתי וגו':
(לא,לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח־לָךְ וְלֹא־יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם:
(לא, לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח־לָךְ וְלֹא־יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם:
(לא, לב) לב עִם (נ"א אֲתַר) דִּי תַשְׁכַּח יָת דַּחַלְתָּךְ לָא יִתְקַיַּם קֳדָם אֲחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מָה דְעִמִּי וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקֹב אֲרֵי רָחֵל נְסַבְתִּנוּן: רש"י:
לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך:
מה עמדי. משלך:
(לא,לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל־יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל:
(לא, לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל־יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל:
(לא, לג) לג וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקֹב וּבְמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנָא דְּתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַּשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל: רש"י:
באהל יעקב. הוא אהל רחל, שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב:
ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל הָאֲמָהוֹת (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית:
(לא,לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת־הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת־כָּל־הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא:
(לא, לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת־הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת־כָּל־הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא:
(לא, לד) לד וְרָחֵל נְסִיבַת יָת צַלְמָנַיָּא וְשַׁוִּתִּנּוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתִיבַת עֲלֵיהוֹן וּמַשִּׁישׁ לָבָן יָת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכָּח: רש"י:
בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.)שנינו, הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז:
(לא,לה) וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים:
(לא, לה) וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים:
(לא, לה) לה וַאֲמָרַת לַאֲבוּהָא לָא יִתְקֵף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֵיקַם מִן קֳדָמָךְ אֲרֵי אֹרַח נְשִׁין לִי וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא:
(לא,לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה־ פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי:
(לא, לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה־ פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי:
(לא, לו) לו וּתְקֵיף לְיַעֲקֹב וּנְצָא עִם לָבָן וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן מַה חוֹבִי מַה סוּרְחָנִי אֲרֵי רְדַפְתָּא בַּתְרָי: רש"י:
דלקת. רדפת, כמו עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ (איכה ד, יט), וכמו מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים (שמואל־א יז, נג):
(לא,לז) כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי מַה־מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ:
(לא, לז) כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי מַה־מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ:
(לא, לז) לז אֲרֵי מַשִּׁשְׁתָּא יָת כָּל מָנַי מָה אַשְׁכַּחְתָּא מִכֹּל מָנֵי בֵיתָךְ שַׁוִּי הָכָא קֳדָם אַחַי וְאַחָיךְ וְיוֹכִיחוּן בֵּין תַּרְוָנָא: רש"י:
ויוכיחו. ויבררו עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז:
(לא,לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי:
(לא, לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי:
(לא, לח) לח דְּנַן עֶסְרִין שְׁנִין אֲנָא עִמָּךְ רְחֵלָךְ וְעִזָּךְ לָא אַתְכִּילוּ וְדִכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית: רש"י:
לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רֶחֶם מַשְׁכִּיל (הושע ט, יד), תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כא, י):
ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא:
(לא,לט) טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה:
(לא, לט) טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה:
(לא, לט) לט דִּתְבִירָא לָא אַיְתֵיתִי לְוָתָךְ דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא מִנִּי אַתְּ בָּעֵי לַהּ נְטָרִית בִּימָמָא וּנְטָרִית בְּלֵילְיָא: רש"י:
טרפה. על ידי ארי וזאב:
אנכי אחטנה. לשון קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיא (שופטים כ, טז), אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים (מלכים־א א, כא), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, חסרה לי, שמידי תבקשנה:תרגומו דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט), תרגומו וְלָא שְׁגָא:
גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי:
גנבתי. כמו רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א, א), מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיה א, כא), אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ (הושע י, יא):
(לא,מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי:
(לא, מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי:
(לא, מ) מ הֲוֵיתִי בִימָמָא אֲכַלְנִי שַׁרְבָא וּגְלִידָא הֲוָה נָחֵית עֲלַי בְּלֵילְיָא וּנָדַת שִׁנְתִּי מֵעֵינָי: רש"י:
אכלני חרב. לשון אש אֹכְלָה:
וקרח. כמו מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ (תהלים קמז, יז), תרגומו גְלִידָא:
שנתי. לשון שינה:
(לא,מא) זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:
(לא, מא) זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:
(לא, מא) מא דְּנַן לִי עֶשְׂרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלָחִתָּךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין בְּתַרְתֵּין בְּנָתָיךְ וְשִׁתְּ שְׁנִין בְּעָנָךְ וְאַשְׁנֵיתָא יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין: רש"י:
ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים:
(לא,מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת־עָנְיִי וְאֶת־יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:
(לא, מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת־עָנְיִי וְאֶת־יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:
(לא, מב) מב אִילוּלָא פוֹן אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵיהּ יִצְחָק הֲוָה בְּסַעְדִּי אֲרֵי כְעַן רֵיקָן שִׁלַּחְתָּנִי יָת עַמְלִי וְיָת לֵיאוּת יְדַי גְּלֵי קֳדָם יְיָ וְאוֹכַח בְּרַמְשָׁא: רש"י:
ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתיירא לומר אלהי, ואמר ופחד:
ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה:
(לא,מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לִי־הוּא וְלִבְנֹתַי מָה־ אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:
(לא, מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לִי־הוּא וְלִבְנֹתַי מָה־ אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:
(לא, מג) מג וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב בְּנָתָא בְּנָתַי וּבְנַיָּא בְנַי וְעָנָא עָנִי וְכֹל דִּי אַתְּ חָזֵי דִּילִי הוּא וְלִבְנָתַי מָה אֶעְבֵּיד לְאִלֵּין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִּילִידָן: רש"י:
מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי להרע להן:
(לא,מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
(לא, מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
(לא, מד) מד וּכְעַן אֱתָא נִגְזַר קְיָם אֲנָא וְאָתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ: רש"י:
והיה לעד . הקדוש ברוך הוא:
(לא,מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:
(לא, מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:
(לא, מה) מה וּנְסִיב יַעֲקֹב אַבְנָא וּזְקָפַהּ קָמָא:
(לא,מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ־גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל־הַגָּל:
(לא, מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ־גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל־הַגָּל:
(לא, מו) מו וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲחוֹהִי לְקוּטוּ אַבְנִין וּנְסִיבוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא וַאֲכָלוּ תַמָּן עַל דְּגוֹרָא: רש"י:
לאחיו. הם בניו, שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה:
(לא,מז) וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:
(לא, מז) וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:
(לא, מז) מז וּקְרָא לֵיהּ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קְרָא לֵיהּ גַּלְעֵד: רש"י:
יגר שהדותא. תרגומו של גלעד:
(לא,מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ גַּלְעֵד:
(לא, מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ גַּלְעֵד:
(לא, מח) מח וַאֲמַר לָבָן דְּגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ יוֹמָא דֵין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ גַּלְעֵד: רש"י:
גלעד. גל עד:
(לא,מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ:
(לא, מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ:
(לא, מט) מט וְסָכוּתָא דִּי אֲמַר יִסֶךְ מֵימְרָא דַיְיָ בֵּינָא וּבֵינָךְ אֲרֵי נִתְכַּסִּי גְּבַר מֵחַבְרֵיהּ: רש"י:
והמצפה אשר אמר וגו'. והמצפה אשר בהר הגלעד, כמו שכתוב וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד (שופטים יא, כט), ולמה נקרא שמו מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו,יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית:
כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו:
(לא,נ) אִם־תְּעַנֶּה אֶת־בְּנֹתַי וְאִם־תִּקַּח נָשִׁים עַל־בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
(לא, נ) אִם־תְּעַנֶּה אֶת־בְּנֹתַי וְאִם־תִּקַּח נָשִׁים עַל־בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
(לא, נ) נ אִם תְּעַנֵּי יָת בְּנָתַי וְאִם תִּסַּב נְשִׁין עַל בְּנָתַי לֵית אֱנַשׁ עִמָּנָא חָזֵי מֵימְרָא דַיְיָ סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ: רש"י:
בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש:
אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש:
(לא,נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
(לא, נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
(לא, נא) נא וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הָא דְגוֹרָא הָדֵין וְהָא קַמְתָא דִי אֲקֵימִית בֵּינָא וּבֵינָךְ: רש"י:
יריתי. כמו ירה בים, כזה שהוא יורה החץ:
(לא,נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם־אָנִי לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה:
(לא, נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם־אָנִי לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה:
(לא, נב) נב סָהִיד דְּגוֹרָא הָדֵין וְסָהֲדָא קָמָא אִם אֲנָא לָא אֶעְבַּר לְוָתָךְ יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְאִם אַתְּ לָא תֵעִבַּר לְוָתִי יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְיָת קַמְתָא הָדָא לְבִישׁוּ: רש"י:
אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג):
לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא:
(לא,נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:
(לא, נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:
(לא, נג) נג אֱלָהֵהּ דְאַבְרָהָם וֶאֱלָהֵהּ דְנָחוֹר יְדוּנוּן בֵּינָנָא אֱלָהָא דַאֲבוּהוֹן וְקַיֵּים יַעֲקֹב בִּדְדָחִיל לֵיהּ אֲבוּהִי יִצְחָק: רש"י:
אלהי אברהם . קודש:
ואלהי נחור. חול:
(לא,נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל־לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:
(לא, נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל־לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:
(לא, נד) נד וּנְכֵס יַעֲקֹב נִכְסָתָא בְּטוּרָא וּקְרָא לַאֲחוֹהִי לְמֵיכַל לַחֲמָא וַאֲכָלוּ לַחֲמָא וּבָתוּ בְּטוּרָא: רש"י:
ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה:
לאחיו. לאוהביושעם לבן:
לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א), נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיה יא, יט):
(לב,א) וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ:
(לב, א) וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ:
(לב, א) א וְאַקְדֵם לָבָן בְּצַפְרָא וּנְשַׁק לִבְנוֹהִי וְלִבְנָתֵיהּ וּבָרִיךְ יָתְהֵן וַאֲזַל וְתַב לָבָן לְאַתְרֵיהּ:
(לב,ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:
(לב, ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:
(לב, ב) ב וְיַעֲקֹב אָזַל לְאָרְחֵיהּ וַעֲרָעוּ בֵיהּ מַלְאָכַיָּא דַיְיָ: רש"י:
ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללוותו לארץ:
(לב,ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:פפ
קמ"ח פסוקים, חלק"י סימן, מחני"ם סימן.
(לב, ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:פפ
קמ"ח פסוקים, חלק"י סימן, מחני"ם סימן.
(לב, ג) ג וַאֲמַר יַעֲקֹב כַּד חֲזָנוּן מַשְׁרִיתָא מִן קֳדָם יְיָ דָּא וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא מַחֲנָיִם:Qרש"י:
מחנים. שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עדכאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:
(לב,ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:
(לב, ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:
(לב, ד) ד וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל אֱדוֹם: רש"י:
וישלח יעקב מלאכים. מלאכיםממש:
ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:
(לב,ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה:
(לב, ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה:
(לב, ה) ה וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימַר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן: רש"י:
גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים:
(לב,ו) וַיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ:
(לב, ו) וַיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ:
(לב, ו) ו וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ: רש"י:
ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ,זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:
שור וחמור. דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחברו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים:
ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני באאליך:
למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:
(לב,ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:
(לב, ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:
(לב, ז) ז וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לָקֳּדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גֻבְרִין עִמֵּיהּ: רש"י:
באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:
(לב,ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(לב, ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(לב, ח) ח וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵיהּ וּפַלֵּיג יָת עַמָּא דִי עִמֵּיהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִתְרֵין מַשִּׁירְיָן: רש"י:
ויירא ויצר. ויירא שמא יֵהָרֵג, ויצר לו, אם יַהֲרוֹג הואאת אחרים:
(לב,ט) וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
(לב, ט) וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
(לב, ט) ט וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּיהּ וִיהֵי (נ"א וְיִמְחֵנַהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְתִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא: רש"י:
המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז, ג), הרי לשון נקבה. המחנה הזה (להלן לג, ח), לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, השמש יצא על הארץ (לעיל יט, כג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים יט, ז), הרי לשון זכר, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים־ב ג, כב)הרי לשון נקבה. וכן רוח, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה (איוב א, יט), הרי לשון נקבה. וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (שם), הרי לשון זכר. וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים־א יט, יא), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, ואש יצאה מאת ה' (במדבר טז, לה), לשון נקבה. אֵשׁ לֹהֵט (תהלים קד, ד), לשון זכר:
והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחםעמו. התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה:
(לב,י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:
(לב, י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:
(לב, י) י וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֶאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ: רש"י:
ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר ופחד יצחק, ועוד, מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו', אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא, שתי הבטחות הִבְטַחְתָּנִי, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:
(לב,יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־ עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(לב, יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־ עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(לב, יא) יא זְעִירָן זַכְוָותַי מִכֹּל חִסְדִּין וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הַוֵיתִי לִתְרֵין (נ"א לְתַרְתֵּין) מַשִׁרְיָן: רש"י:
קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי לְהִמָּסֵר ביד עשו:
ומכל האמת. אמיתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני:
כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדןונבקע הירדן:
(לב,יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים:
(לב, יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים:
(לב, יב) יב שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׂו אֲרֵי דָחֵל אֲנָא מִנֵּיהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא: רש"י:
מיד אחי מיד עשו. מיד אחי, שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:
(לב,יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב:
(לב, יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב:
(לב, יג) יג וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטֵיב עִמָּךְ וַאֲשַׁוֵי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי: רש"י:
היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכותאבותיך:
ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא והיה זרעךכעפר הארץ (לעיל כח, יד), אלא שאמר לו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (שם טו), ולאברהם אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (לעיל כב, יז):
(לב,יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן־הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:
(לב, יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן־הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:
(לב, יד) יד וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסִיב מִן דְּאַיְתִי בִידֵיהּ תִּקְרֻבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי: רש"י:
הבא בידו. ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כו). ומדרש אגדה מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו, מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:
(לב,טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:
(לב, טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:
(לב, טו) טו עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָּא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין: רש"י:
עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו, ז)דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לששה חדשים, ואיני יודע לכוון המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן, שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר:
(לב,טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:
(לב, טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:
(לב, טז) טז גַּמְלֵי מֵינִיקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אַתְנָן עֶסְרִין וְעִילֵי עַסְרָא: רש"י:
גמלים מיניקות. שלשים ובניהםעמהם. ומדרש אגדה (ב"ר שם)ובניהם, בָּנְאֵיהֶם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש, לא פרסמו הכתוב:
ועירים. חמורים זכרים:
(לב,יז) וַיִּתֵּן בְּיַד־עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר:
(לב, יז) וַיִּתֵּן בְּיַד־עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר:
(לב, יז) יז וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עִבָּרוּ קֳדָמַי וּרְוָחָא תְּשַׁוּוּן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא: רש"י:
עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו:
עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבואאחריכם:
ורוח תשימו. עדר לפני חבירומלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על ריבוי הדורון:
(לב,יח) וַיְצַו אֶת־הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי־אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:
(לב, יח) וַיְצַו אֶת־הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי־אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:
(לב, יח) יח וּפַקֵּיד יָת קַדְמָאָה לְמֵימָר אֲרֵי יְעַרְעִנָּךְ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלִנָךְ לְמֵימָר לְמַן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵל וּלְמַן אִלֵּין דִּקֳדָמָךְ: רש"י:
למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגומו דְּמָאן אַתְּ:
ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת שלוחהלמ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וכל אשר אתה רֹאֶה לי הוא (לעיל לא, מג)שלי הוא, לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א), של ה':
(לב,יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם־הוּא אַחֲרֵינוּ:
(לב, יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם־הוּא אַחֲרֵינוּ:
(לב, יט) יט וְתֵימַר דְעַבְדָּךְ דְיַעֲקֹב תִּקְרֻבְתָּא הִיא דִּמְשַׁלְּחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בַתְרָנָא: רש"י:
ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת לְמִי אַתָּה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דְּעַבְדָּךְ דְּיַעֲקֹב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו':
והנה גם הוא . יעקב:
(לב,כ) וַיְצַו גַּם אֶת־הַשֵּׁנִי גַּם אֶת־הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת־כָּל־הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל־עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:
(לב, כ) וַיְצַו גַּם אֶת־הַשֵּׁנִי גַּם אֶת־הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת־כָּל־הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל־עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:
(לב, כ) כ וּפַקֵּיד אַף יָת תִּנְיָנָא אַף יָת תְּלִיתָאָה אַף יָת כָּל דְּאָזְלִין בָּתַר עֲדָרַיָּא לְמֵימָר כְּפִתְגָּמָא הָדֵין תְּמַלְּלוּן עִם עֵשָׂו כַּד תַּשְׁכְּחוּן יָתֵיהּ:
(לב,כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:
(לב, כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:
(לב, כא) כא וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בַתְרָנָא אֲרֵי אֲמַר אַנְחִנֵּיהּ לְרוּגְזֵיהּ בְּתִקְרֻבְתָּא דְּאָזְלַת לָקֳדָמַי וּבָתַר כֵּן אֶחֱזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַב אַפָּי: רש"י:
אכפרה פניו. אבטל רוגזו, וכן וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיה כח, יח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מז, יא), ונראה בעיני, שכל כפרה שהוא אצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בתלמוד וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש כְּפוֹרֵי זָהָב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:
(לב,כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל־פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה־הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:
(לב, כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל־פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה־הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:
(לב, כב) כב וַעֲבָרַת תִּקְרֻבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא: רש"י:
על פניו. כמו לפניו, וכן חָמָס וָשֹּׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיה ו, ז), וכן הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי (ישעיה סה, ג), ומדרש אגדה על פניו, אף הוא שרוי בכעסשהיה צריך לכל זה:
(לב,כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת־שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת־אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק:
(לב, כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת־שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת־אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק:
(לב, כג) כג וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵיהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְקָא: רש"י:
ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:
יבק. שם הנהר:
(לב,כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת־הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ:
(לב, כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת־הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ:
(לב, כד) כד וְדַבָּרִנוּן וְעַבָּרִנּוּן יָת נַחְלָא וְאַעְבַּר יָת דִּילֵיהּ: רש"י:
את אשר לו. הבהמה והמטלטלים, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן:
(לב,כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
(לב, כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
(לב, כה) כה וְאִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּיהּ עַד דִּסְלֵק צַפְרָא: רש"י:
ויותר יעקב. שכח פכים קטניםוחזר עליהם:
ויאבק איש. מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג:), ואביק ליה מיבק (מנחות מב.)לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שהוא שרו של עשו (ב"ר עז, ג):
(לב,כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
(לב, כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
(לב, כו) כו וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכִיל לֵיהּ וּקְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכֵּיהּ וְזָע פְּתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ: רש"י:
ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקילבוסת קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה:
ותקע. נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ (ירמיה ו, ח), לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:
(לב,כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי:
(לב, כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי:
(לב, כז) כז וַאֲמַר שַׁלְּחַנִי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְחִנָּךְ אֶלָּהֵין בֵּרַכְתָּנִי: רש"י:
כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום:
ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן:
(לב,כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:
(לב, כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:
(לב, כח) כח וַאֲמַר לֵיהּ מָה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב:
(לב,כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:
(לב, כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:
(לב, כט) כט וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רַב אַתְּ קֳדָם יְיָ וְעִם גוּבְרַיָּא וִיכָלְתָּא: רש"י:
לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה, כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקדוש ברוך הוא נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזה שכתוב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִתְחַנֶּן לוֹ (הושע יב, ה), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:
ועם אנשים. עשו ולבן:
ותוכל. להם:
(לב,ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:
(לב, ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:
(לב, ל) ל וּשְׁאֵל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַוִּי כְעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָה דְנַן אַתְּ שָׁאֵל לִשְׁמִי וּבָרִיךְ יָתֵיהּ תַּמָּן: רש"י:
למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:
(לב,לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
(לב, לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
(לב, לא) לא וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַיְיָ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתְּזָבַת נַפְשִׁי:
(לב,לב) וַיִּזְרַח־לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת־פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ:
(לב, לב) וַיִּזְרַח־לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת־פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ:
(לב, לב) לב וּדְנַח לֵיהּ שִׁמְשָׁא כַּד עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יַרְכֵּיהּ: רש"י:
ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג, כ), ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו:
והוא צלע. היה צולע כשזרחההשמש:
(לב,לג) עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
(לב, לג) עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
(לב, לג) לג עַל כֵּן לָא אָכְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא דְנַשְׁיָא דִּי עַל פְּתֵי יַרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּגִידָא דְנַשְׁיָא: רש"י:
גיד הנשה. למה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיה נא, ל), וכן כי נשני אלהים את כל עמלי (להלן מא, נא):
(על כף הירך. פּוֹלפֶּ"א בלע"ז. כל בשר גבוה ותלול ועגול קרוי כף, כמו עד שתתמרך הכף, בסימני בגרות):
(לג,א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת:
(לג, א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת:
(לג, א) א וּזְקַף יַעֲקֹב עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא עֵשָׂו אָתֵי וְעִמֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה גֻּבְרִין וּפַלִּיג יָת בְּנַיָּא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא:
(לג,ב) וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:
(לג, ב) וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:
(לג, ב) ב וְשַׁוִּי יָת לְחֵינָתָא וְיָת בְּנֵיהֶן קַדְמֵיתָא וְיָת לֵאָה וּבְנָהָא בַּתְרָאִין וְיָת רָחֵל וְיָת יוֹסֵף בַּתְרָאִין: רש"י:
ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב:
(לג,ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־ גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו:
(לג, ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־ גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו:
(לג, ג) ג וְהוּא עֲבַר קֳדָמֵיהוֹן וּסְגִיד עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִקְרְבֵיהּ עַד (נ"א לְוַת) אֲחוּהִי: רש"י:
עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה:
(לג,ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל־ (צוארו כתיב) צַוָּארָיו * וַ יִּ שָּׁ קֵ ה וּ וַיִּבְכּוּ:
(לג, ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל־ (צוארו כתיב) צַוָּארָיו * וַ יִּ שָּׁ קֵ ה וּ וַיִּבְכּוּ:
(לג, ד) ד וּרְהַט עֵשָׂו לָקֳדָמוּתֵיהּ וְגַפְּפֵיהּ וּנְפַל עַל צַוְּארֵיהּ וְנַשְׁקֵיהּ וּבְכוֹ: רש"י:
ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:
וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט), יש שדרשו נקודה זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם):
(לג,ה) וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר־חָנַן אֱלֹהִים אֶת־עַבְדֶּךָ:
(לג, ה) וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר־חָנַן אֱלֹהִים אֶת־עַבְדֶּךָ:
(לג, ה) ה וּזְקַף יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת נְשַׁיָא וְיָת בְּנַיָּא וַאֲמַר מָן אִלֵּין לָךְ וַאֲמַר בְּנַיָּא דִּי חַן יְיָ יָת עַבְדָּךְ: רש"י:
מי אלה לך. מי אלה להיות שלך:
(לג,ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:
(לג, ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:
(לג, ו) ו וּקְרִיבָן לְחֵינָתָא אִנּוּן וּבְנֵיהֶן וּסְגִידָא:
(לג,ז) וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(לג, ז) וַתִּגַּשׁ גַּם־לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(לג, ז) ז וּקְרֵיבַת אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ: רש"י:
נגש יוסף ורחל. בכולן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין:
(לג,ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, ח) ח וַאֲמַר מָן לָךְ כָּל מַשְׁרִיתָא הָדֵין דִּי עֲרָעִית וַאֲמַר לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: רש"י:
מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתישהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:
(לג,ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ:
(לג, ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ:
(לג, ט) ט וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ: רש"י:
יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:
(לג,י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:
(לג, י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:
(לג, י) י וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי: רש"י:
אל נא. אל נא תאמר ליכן:
אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, והן חשובין ליכראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך. ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:
ותרצני. נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז, כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב), יודעים לפייס ולרצות:
(לג,יא) קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח:
(לג, יא) קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח:
(לג, יא) יא קַבֵּל כְּעַן יָת תִּקְרֻבְתִּי דְּאִתּוֹתִיאַת לָךְ אֲרֵי רַחִים עֲלַי (קֳדָם) יְיָ וַאֲרֵי אִית לִי כֹלָּא וְאַתְקֵף בֵּיהּ וְקַבִּיל: רש"י:
ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה (להלן מז, ז), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה (מלכים־ב יח, לא), דסנחריב, וכן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ (שמואל־ב ח, י), דתוֹעִי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר, אף זו ברכתי, מו"ן שַׂלוּ"ד:
אשר הבאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך:
חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חֲנָנַנִּי, שאין חנן בלא שתי נוני"ן, והשלישית לְשִׁמּוּשׁ, כמו עָשַׂנִי, זְבָדַנִי:
יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דיבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:
(לג,יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
(לג, יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
(לג, יב) יב וַאֲמַר נִטַּל (נ"א טוּל) וְנֵיהָךְ וְאֵיהַךְ לְקָבְלָךְ: רש"י:
נסעה. כמו שְׁמָעָה, סְלָחָה, שהוא כמו שְׁמַע, סְלַח, אף כאן נִסְעָה כמו נִסַּע, והנו"ן יסוד בתיבה, ותרגום של אונקלוס טוּל וּנְהָךְ, עשו אמר ליעקב נִסַּע מכאן ונלך:
ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך:
(לג,יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן:
(לג, יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל־הַצֹּאן:
(לג, יג) יג וַאֲמַר לֵיהּ רִבּוֹנִי יָדַע אֲרֵי יָנְקַיָּא רַכִּיכִין וְעָנָא וְתוֹרֵי מֵינִיקָתָא עָלָי וְאִם אִדְחוֹקִנוּן יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא: רש"י:
עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט:
עלות. מגדלות עולליהן, לשון עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב, יא), עוּל יָמִים (ישעיה סה, כ), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל־א ו, י), ובלע"ז אנפיטי"ש:
ודפקום יום אחד. ואם ידפקום יום אחד ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן:
ודפקום. כמו קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק (שיר השירים ה, ב), נוקש בדלת:
(לג,יד) יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־ אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
(לג, יד) יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־ אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
(לג, יד) יד יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּיהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דְאֵיתֵי לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר: רש"י:
יעבר נא אדני. אל נא תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ואף אם תתרחק:
אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו אֵרֲדָה, אֶשְׁמְעָה:
לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו הַהֹלְכִים לְאַט (ישעיה ח, ו), לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל־ב יח, ה). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:
לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך:
ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך:
עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו לילך אלא עד סוכות, אמר אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). ומדרש אגדה יש לפרשה זו רבים:
(לג,טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־נָּא עִמְּךָ מִן־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(לג, טו) טו וַאֲמַר עֵשָׂו אֶשְׁבּוֹק כְּעַן עִמָּךְ מִן עַמָּא דְּעִמִּי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: רש"י:
ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זושאיני צריך לה:
אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:
(לג,טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:
(לג, טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:
(לג, טז) טז וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָׂו לְאָרְחֵיהּ לְשֵׂעִיר: רש"י:
וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו), והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא בימי דוד, שנאמר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל־א ל, יז):
(לג,יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
(לג, יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
(לג, יז) יז וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת וּבְנָא לֵיהּ בֵּיתָא וְלִבְעִירֵיהּ עֲבַד מְטַלָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סֻכּוֹת: רש"י:
ויבן לו בית. שהה שם י"ח חודש, קיץ וחורףוקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:
(לג,יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר:
(לג, יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר:
(לג, יח) יח וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים לְקַרְתָּא דִשְׁכֶם דִּי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַּן אֲרָם וּשְׁרָא לָקֳבֵל (אַפֵּי) קַרְתָּא: רש"י:
שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן:
עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א, יט):
בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:
ויחן את פני העיר. ערב שבת היה:
(לג,יט) וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־ חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:
(לג, יט) וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי־ חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:
(לג, יט) יט וּזְבַן יָת אַחֲסָנַת חַקְלָא דִּי פַרְסֵיהּ תַּמָּן לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִידָא דִבְנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִשְׁכֶם בְּמֵאָה חוּרְפָן: רש"י:
קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חוּרְפָן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר):
(לג,כ) וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לג, כ) וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לג, כ) כ וַאֲקֵם תַּמָּן מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל: רש"י:
ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקדוש ברוך הוא, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי:
(לד,א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(לד, א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(לד, א) א וּנְפָקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּי יְלִידַת לְיַעֲקֹב לְמֶחֱזֵי בִּבְנַת אַרְעָא: רש"י:
בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל כאמה כבתה):
(לד,ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
(לד, ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
(לד, ב) ב וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִיוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכִיב יָתַהּ וְעַנְיַהּ: רש"י:
וישכב אתה. כדרכה:
ויענה. שלא כדרכה:
(לד,ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל־לֵב (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה :
(לד, ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל־לֵב (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה :
(לד, ג) ג וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֶמְתָּא וּמַלִיל עַל לִבָּא דְעוּלֶמְתָּא: רש"י:
על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה [ס"א ותקני] העיר וכל שדותיה:
(לד,ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל־חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:
(לד, ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל־חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:
(לד, ד) ד וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימָר סַב לִי יָת עוּלֶמְתָּא הָדָא לְאִנְתּוּ:
(לד,ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת־דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד־בֹּאָם:
(לד, ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת־דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד־בֹּאָם:
(לד, ה) ה וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סָאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּיהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵיתוֹהִי בְּחַקְלָא וְשָׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן:
(לד,ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם אֶל־יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:
(לד, ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם אֶל־יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:
(לד, ו) ו וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִשְׁכֶם לְוַת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ:
(לד,ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן־הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת־בַּת־ יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:
(לד, ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן־הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת־בַּת־ יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:
(לד, ז) ז וּבְנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמָעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחֲדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב עִם בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר לְאִתְעֲבָדָא: רש"י:
וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידיהמבול:
(לד,ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
(לד, ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
(לד, ח) ח וּמַלִּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בִּבְרַתְּכוֹן הָבוּ כְעַן יָתַהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ: רש"י:
חשקה. חפצה:
(לד,ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ־לָנוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם:
(לד, ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ־לָנוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם:
(לד, ט) ט וְתִתְחַתְּנוּן בָּנָא בְּנָתֵיכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיָת בְּנָתָנָא תִּסְּבוּן לְכוֹן:
(לד,י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:
(לד, י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:
(לד, י) י וְעִמָּנָא תֵּתְבוּן וְאַרְעָא תְּהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וְעִבִידוּ בַהּ סְחוֹרְתָא וְאַחֲסִינוּ בַּהּ:
(לד,יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל־אָבִיהָ וְאֶל־אַחֶיהָ אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן:
(לד, יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל־אָבִיהָ וְאֶל־אַחֶיהָ אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן:
(לד, יא) יא וַאֲמַר שְׁכֶם לַאֲבוּהָא וּלְאַחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וְדִי תֵימְרוּן לִי אֶתֵּן:
(לד,יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ־לִי אֶת־ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה:
(לד, יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ־לִי אֶת־ (הנער כתיב) הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה:
(לד, יב) יב אַסְגּוֹ עֲלַי לַחֲדָא מוֹהֲרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּן כְּמָא דִי תֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יָת עוּלֶמְתָּא לְאִנְתּוּ: רש"י:
מהר. כתובה:
(לד,יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי־יַעֲקֹב אֶת־שְׁכֶם וְאֶת־חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:
(לד, יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי־יַעֲקֹב אֶת־שְׁכֶם וְאֶת־חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:
(לד, יג) יג וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמָתָא וּמַלִּילוּ דִּי סָאֵב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן: רש"י:
במרמה. בחכמה:
אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טימא את דינה אחותם:
(לד,יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת־אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ עָרְלָה כִּי־חֶרְפָּה הִוא לָנוּ:
(לד, יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת־אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ עָרְלָה כִּי־חֶרְפָּה הִוא לָנוּ:
(לד, יד) יד וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא: רש"י:
חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חבירו היה אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גִּדּוּף:
(לד,טו) אַךְ־בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל־זָכָר:
(לד, טו) אַךְ־בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל־זָכָר:
(לד, טו) טו בְּרַם בְּדָא נִטְפֵּס לְכוֹן אִם תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא: רש"י:
נאות לכם. נתרצה לכם, לשון וַיֵּאֹתוּ (מלכים־ב יב, ט):
להמול. להיות נמול, אינו לשון לִפְעוֹל, אלא לשוןלְהִפָּעֵל:
(לד,טז) וְנָתַנּוּ אֶת־בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:
(לד, טז) וְנָתַנּוּ אֶת־בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:
(לד, טז) טז וְנִתֵּן יָת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיָת בְּנָתֵיכוֹן נִסַּב לָנָא וְנִתֵּיב עִמְּכוֹן וְנֵהֵי לְעַמָּא חָד: רש"י:
ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, וְנָתַנְנוּ:
ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את אשר יבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו לנשים, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:
(לד,יז) וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת־בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ:
(לד, יז) וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת־בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ:
(לד, יז) יז וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וּנְדַבֵּר יָת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל:
(לד,יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר:
(לד, יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר:
(לד, יח) יח וּשְׁפָרוּ פִתְגָּמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר:
(לד,יט) וְלֹא־אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת־יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו:
(לד, יט) וְלֹא־אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת־יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו:
(לד, יט) יט וְלָא אוֹחַר עוּלֵימָא לְמֶעְבַּד פִּתְגָמָא אֲרֵי אִתְרְעִי בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא יַקִּיר מִכֹּל בֵּית אֲבוּהִי:
(לד,כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל־שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל־אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר:
(לד, כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל־שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל־אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר:
(לד, כ) כ וַאֲתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵיהּ לִתְרַע קַרְתְּהוֹן וּמַלִּילוּ עִם אֲנָשֵׁי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר:
(לד,כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת־יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת־בְּנֹתָם נִקַּח־לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם:
(לד, כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת־יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת־בְּנֹתָם נִקַּח־לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם:
(לד, כא) כא גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין שָׁלְמִין אִנוּן עִמָּנָא וִיתִיבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַרְעָא הָא פְתָיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יָת בְּנָתֵיהוֹן נִסַּב לָנָא לִנְשִׁין וְיָת בְּנָתָנָא נִתֵּן לְהוֹן: רש"י:
שלמים. בשלום ובלב שלם:
והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:
(לד,כב) אַךְ־בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל־זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים:
(לד, כב) אַךְ־בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל־זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים:
(לד, כב) כב בְּרַם בְּדָא יִטְפְּסוּן לָנָא גוּבְרַיָא לְמִתַּב עִמָּנָא לְמֶהֶוֵי לְעַמָּא חַד בְּמִגְזַר לָנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דִּי אִנוּן גְּזִירִין: רש"י:
בהמול. בהיות נמול:
(לד,כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל־בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:
(לד, כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל־בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:
(לד, כג) כג גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִּילָנָא אִנוּן בְּרַם נִטְפֵּס לְהוֹן וִיתִיבוּן עִמָנָא: רש"י:
אך נאותה להם. לְדָבָר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:
(לד,כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל־חֲמוֹר וְאֶל־שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל־זָכָר כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ:
(לד, כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל־חֲמוֹר וְאֶל־שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל־זָכָר כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ:
(לד, כד) כד וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵיהּ כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ וּגְזָרוּ כָּל דְּכוּרָא כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ:
(לד,כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי־בְנֵי־יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל־הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל־זָכָר:
(לד, כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי־בְנֵי־יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל־הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל־זָכָר:
(לד, כה) כה וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה גְּבַר חַרְבֵּיהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיַתְבָא לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא: רש"י:
שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינםבניו, שלא נטלו עצה הימנו:
אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליהנקראו אחיה:
בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה (ב"ר פ, י), בטוחים היו על כחו שלזקן:
(לד,כו) וְאֶת־חֲמוֹר וְאֶת־שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי־חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת־דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:
(לד, כו) וְאֶת־חֲמוֹר וְאֶת־שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי־חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת־דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:
(לד, כו) כו וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵיהּ קְטָלוּ לְפִתְגַּם דְּחָרֶב וּדְבָרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ:
(לד,כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל־הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
(לד, כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל־הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
(לד, כז) כז בְּנֵי יַעֲקֹב עַלוּ לְחַלָּצָא קָטִילַיָּא וּבְזוֹ קַרְתָּא דִּי סָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן: רש"י:
על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לְחַלָּצָא קָטוֹלַיָּא:
(לד,כח) אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר־בָּעִיר וְאֶת־ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:
(לד, כח) אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר־בָּעִיר וְאֶת־ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:
(לד, כח) כח יָת עָנְהוֹן וְיָת תּוֹרֵיהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּי בְקַרְתָּא וְיָת דִּי בְחַקְלָא דְבָרוּ:
(לד,כט) וְאֶת־כָּל־חֵילָם וְאֶת־כָּל־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת:
(לד, כט) וְאֶת־כָּל־חֵילָם וְאֶת־כָּל־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת:
(לד, כט) כט וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבְזוֹ וְיָת כָּל דִּי בְבֵיתָא: רש"י:
חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז), וישראל עֹשֶּׂה חיל (במדבר כד, יח), וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם (תהלים מט, יא):
שבו. לשון שְׁבִיָּיה, לפיכך טעמומלרע:
(לד,ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
(לד, ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
(לד, ל) ל וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִתַּן דְּבָבוּ בֵּינָנָא וּבֵין יָתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבַפְּרִזָּאָה וַאֲנָא עַם דְּמִנְיַן וְיִתְכַּנְּשׁוּן עֲלַי וְיִמְחוּנַנִי וְאֶשְׁתֵּצֵי אֲנָא וֶאֱנַשׁ בֵּיתִי: רש"י:
עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרהונחלת את הארץ, לפיכך היושותקין:
מתי מספר. אנשים מועטים:
(לד,לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ:
(לד, לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ:
(לד, לא) לא וַאֲמָרוּ הַכְנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵד (נ"א יַעְבֵּד יָת) לַאֲחָתָנָא:רש"י:
הכזונה . הפקר:
את אחותנו. יתאֲחָתָנָא:
(לה,א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית־אֵל וְשֶׁב־שָׁם וַעֲשֵׂה־שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:
(לה, א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית־אֵל וְשֶׁב־שָׁם וַעֲשֵׂה־שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:
(לה, א) א וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָּן וְעִבֵד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְּאִתְגְּלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ: רש"י:
קום עלה. לפי שאחרת בדרך [ס"א נדריך] (תנחומא וישלח ח), נענשתובא לך זאת מבתך:
(לה,ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל־אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:
(לה, ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל־אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:
(לה, ב) ב וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּיהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִּי בֵינֵיכוֹן וְאִדַּכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן: רש"י:
הנכר. שיש בידכם משלל של שכם:
והטהרו. מעבודה זרה:
והחליפו שמלתיכם. שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה:
(לה,ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית־אֵל וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:
(לה, ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית־אֵל וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:
(לה, ג) ג וְנֵקוֹם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאֶעְבֵּד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְּקַבֵּל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעְדִּי בְּאָרְחָא דִּי אֲזָלִית:
(לה,ד) וַיִּתְּנוּ אֶל־יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת־ הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם:
(לה, ד) וַיִּתְּנוּ אֶל־יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת־ הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם:
(לה, ד) ד וִיהָבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בִידֵיהוֹן וְיָת קָדָשַׁיָּא דִּי בְאוּדְנֵיהוֹן וְטַמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בָּטְמָא דִּי עִם שְׁכֶם: רש"י:
האלה. מין אילןסרק:
עם שכם. אצל שכם:
(לה,ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב:
(לה, ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב:
(לה, ה) ה וּנְטָלוּ וַהֲוַת דַּחֲלָא מִן קֳדָם יְיָ עַל עַמְמַיָא דִּי בְּקִרְוֵי סַחֲרָנֵיהוֹן וְלָא רְדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקֹב: רש"י:
חתת. פחד:
(לה,ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית־אֵל הוּא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ:
(לה, ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית־אֵל הוּא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ:
(לה, ו) ו וַאֲתָא יַעֲקֹב לְלוּז דִּי בְּאַרְעָא דִכְנַעַן הִיא בֵּית אֵל הוּא וְכָל עַמָּא דִּי עִמֵּיהּ:
(לה,ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
(לה, ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
(לה, ז) ז וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא אֵל בֵּית אֵל אֲרֵי תַמָּן אִתְגְּלִיאוּ לֵיהּ מַלְאָכַיָא דַיְיָ בְּמֵעִרְקֵיהּ מִן קֳדָם אָחוּהִי: רש"י:
אל בית אל. הקדוש ברוך הוא בבית אל, גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (שמואל־ב ט, ד), כמו בבית מכיר, בית אביך (לעיל כד, כג), כמו בבית אביך:
נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדוני יוסף (להלן לט, כ), אם בעליו עמו (שמות כב, יד), ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:
(לה,ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית־אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:
(לה, ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית־אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:
(לה, ח) ח וּמִיתַת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְּרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵיהּ מֵישַׁר בָּכִיתָא:רש"י:
ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (לעיל כז, מה)ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:
מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר:
תחת האלון. בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני אחר (נ"א אבל), ולפיכך [ס"א ולפי ש]העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה:
(לה,ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:
(לה, ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:
(לה, ט) ט וְאִתְגְּלִי יְיָ לְיַעֲקֹב עוֹד בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַּן אֲרָם וּבָרִיךְ יָתֵיהּ: רש"י:
עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו:
ויברך אתו. ברכת אבלים:
(לה,י) וַיֹּאמֶר־לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא־יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:
(לה, י) וַיֹּאמֶר־לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא־יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:
(לה, י) י וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ שְׁמָךְ יַעֲקֹב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ עוֹד יַעֲקֹב אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל יְהֵא שְׁמָךְ וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ יִשְׂרָאֵל: רש"י:
לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב ועקבה, אלא לשון שר ונגיד:
(לה,יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:
(לה, יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:
(לה, יא) יא וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְּשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְּקוּן: רש"י:
אני אל שדי. שאני כדאילברך, שהברכות שלי:
פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו:
גוי. בנימין:
גוים. מנשה ואפרים, שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים:
ומלכים. שאול ואיש בושת, שהיו משבט בנימין שעדיין לא נולד(ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן את בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה (שופטים כא, א), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו:
גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו להעשות כמנין הגוים, שהם שבעים אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן)):
(לה,יב) וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ:
(לה, יב) וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ:
(לה, יב) יב וְיָת אַרְעָא דִּי יְהָבִית לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לָךְ אֶתְּנִנַהּ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא:
(לה,יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ:
(לה, יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ:
(לה, יג) יג וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּאַתְרָא דִּי מַלֵּיל עִמֵּיהּ:
(לה,יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
(לה, יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
(לה, יד) יד וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא בְּאַתְרָא דִּי מַלִּיל עִמֵּיהּ קָמַת אַבְנָא וְאַסִּיךְ עֲלַהּ נִסּוּכִין וַאֲרִיק עֲלַהּ מִשְׁחָא: רש"י:
במקום אשר דבר אתו. איני יודעמה מלמדנו:
(לה,טו) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית־אֵל:
(לה, טו) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית־אֵל:
(לה, טו) טו וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִּי מַלִּיל עִמֵּיהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל:
(לה,טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי־עוֹד כִּבְרַת־הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:
(לה, טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי־עוֹד כִּבְרַת־הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:
(לה, טז) טז וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה עוֹד כְּרוּב אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילִידַת רָחֵל וְקַשִּׁיאַת בְּמֵילְדַהּ: רש"י:
כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, ריבוי, מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת כִּכְבָרָה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, וְהַשָּׁרָב עדיין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ (מלכים־ב ה, יט), ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת (ה)שדה, כך במהלך אדם נותן שֵׁם מדה כברת ארץ:
(לה,יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל־תִּירְאִי כִּי־גַם־זֶה לָךְ בֵּן:
(לה, יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל־תִּירְאִי כִּי־גַם־זֶה לָךְ בֵּן:
(לה, יז) יז וַהֲוָה בְּקַשְׁיוּתַהּ בְּמֵילְדַהּ וַאֲמָרַת לַהּ חָיְתָא לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי אַף דֵּין לִיךְ בָּר: רש"י:
כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה:
(לה,יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא־לוֹ בִנְיָמִין:
(לה, יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא־לוֹ בִנְיָמִין:
(לה, יח) יח וַהֲוָה בְּמִפַּק נַפְשַׁהּ אֲרֵי מִיתַת (נ"א מַיְתָא) וּקְרַת שְׁמֵיהּ בַּר דְּוָי וַאֲבוּהִי קְרָא לֵיהּ בִּנְיָמִין: רש"י:
בן אוני. בן צערי:
בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה:בן ימין, לשון צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם (תהלים פט, יג), לפיכך הוא מלא. [דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנותו, וימים יש שנכתבים בנו"ן כמו לְקֵץ הַיָּמִין (דניאל יב, יג)]:
(לה,יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
(לה, יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
(לה, יט) יט וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם:
(לה,כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל עַד־הַיּוֹם:
(לה, כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל עַד־הַיּוֹם:
(לה, כ) כ וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא עַל קְבֻרְתַּהּ הִיא קָמַת קְבֻרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין:
(לה,כא) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל־עֵדֶר:
(לה, כא) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל־עֵדֶר:
(לה, כא) כא וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וּפַרְסֵיהּ לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִלְּהַלָּא לְמִגְדְּלָא דְעֵדֶר:
(לה,כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל* וַיִּהְיוּ בְנֵי־ יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
(לה, כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל* וַיִּהְיוּ בְנֵי־ יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
(לה, כב) כב וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב יַת בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר: רש"י:
בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון אצל יצחק, ארעוהו כל אלה:
וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שְׁכָבָהּ. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל:
ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראויים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן:
(לה,כג) בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן:
(לה, כג) בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן:
(לה, כג) כג בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן: רש"י:
בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור:בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור למנין, ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים:
(לה,כד) בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
(לה, כד) בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
(לה, כד) כד בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
(לה,כה) וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי:
(לה, כה) וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי:
(לה, כה) כה וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי:
(לה,כו) וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד־לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:
(לה, כו) וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד־לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:
(לה, כו) כו וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי אִתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּפַדַּן אֲרָם:
(לה,כז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק:
(לה, כז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק:
(לה, כז) כז וַאֲתָא יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי לְמַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן דִּי דָר תַּמָּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק: רש"י:
ממרא. שםהמישור:
קרית הארבע. שם העיר:
ממרא קרית הארבע. איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם, אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל־א טז, א), בְּעָפְרַת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו, כד), בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים־א טז, ד):
(לה,כח) וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה:
(לה, כח) וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה:
(לה, כח) כח וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מְאָה וּתְמָנָן שְׁנִין:
(לה,כט) וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו:
(לה, כט) וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו:
(לה, כט) כט וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּיהּ סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵיהּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בְּנוֹהִי:רש"י:
ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים ממאה ושמונים שנה, נשארו ק"כ, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר (לעיל ל, כה)ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר (להלן מא, מו)ויוסף בן שלשים שנה וגו', ושבע שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, נמצא יעקב במכירתו של יוסף בן ק"ח:
(לו,א) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
(לו, א) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
(לו, א) א וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
(לו,ב) עֵשָׂו לָקַח אֶת־נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת־עָדָה בַּת־אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת־אָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה בַּת־צִבְעוֹן הַחִוִּי:
(לו, ב) עֵשָׂו לָקַח אֶת־נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת־עָדָה בַּת־אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת־אָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה בַּת־צִבְעוֹן הַחִוִּי:
(לו, ב) ב עֵשָׂו נְסִיב יָת נְשׁוֹהִי מִבְּנַת כְּנָעַן יָת עָדָה בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה וְיָת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן חִוָּאָה: רש"י:
עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה:
אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו:
בת ענה בת צבעון. אם בת ענהלא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו:
(לו,ג) וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת:
(לו, ג) וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת:
(לו, ג) ג וְיָת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחָתֵיהּ דִּנְבָיוֹת: רש"י:
בשמת בת ישמעאל. ולהלן (לעיל כח, ט)קורא לה מַחֲלַת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), שלשה מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו:
אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו:
(לו,ד) וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת־אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת־רְעוּאֵל:
(לו, ד) וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת־אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת־רְעוּאֵל:
(לו, ד) ד וִילִידַת עָדָה לְעֵשָׂו יָת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יְלִידַת יָת רְעוּאֵל:
(לו,ה) וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת־ (יעיש כתיב) יְעוּשׁ וְאֶת־יַעְלָם וְאֶת־קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ־לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(לו, ה) וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת־ (יעיש כתיב) יְעוּשׁ וְאֶת־יַעְלָם וְאֶת־קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ־לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(לו, ה) ה וְאָהֳלִיבָמָה יְלִידַת יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו דִּי אִתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: רש"י:
ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפזהיה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין:
(לו,ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת־נָשָׁיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־כָּל־נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל־קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל־אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:
(לו, ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת־נָשָׁיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־כָּל־נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל־קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל־אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:
(לו, ו) ו וּדְבַר עֵשָׂו יָת נְשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת בְּנָתֵיהּ וְיָת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵיהּ וְיָת גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל בְּעִירֵיהּ וְיָת כָּל קִנְיָנֵיהּ דִּי קְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲזַל לְאַרְעָא אָחֲרֵי מִן קֳדָם יַעֲקֹב אָחוּהִי: רש"י:
וילך אל ארץ. לגור באשר ימצא:
(לו,ז) כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:
(לו, ז) כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:
(לו, ז) ז אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי מִלְּמִתַּב כַּחֲדָא וְלָא יְכִילַת אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יָתְהוֹן מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן: רש"י:
ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג)מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני הבושה שמכר את בכורתו:
(לו,ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
(לו, ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
(לו, ח) ח וִיתֵיב עֵשָׂו בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:
(לו,ט) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר:
(לו, ט) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר:
(לו, ט) ט וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי בְּטוּרָא דְּשֵׂעִיר: רש"י:
ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר:
(לו,י) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן־עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן־בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, י) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן־עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן־בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, י) י אִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִתַּת עֵשָׂו רְעוּאֵל בַּר בָּשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו:
(לו,יא) וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז:
(לו, יא) וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז:
(לו, יא) יא וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז:
(לו,יב) וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן־עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת־עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יב) וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן־עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת־עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יב) יב וְתִמְנַע הֲוַת לְחֵינָתָא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו וִילִידַת לֶאֱלִיפַז יָת עֲמָלֵק אִלֵּין בְּנֵי עָדָה אִתַּת עֵשָׂו: רש"י:
ותמנע היתה פלגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פלגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעירויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב:
(לו,יג) וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יג) וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יג) יג וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָה אִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו:
(לו,יד) וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת־עֲנָה בַּת־צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת־ (יעיש כתיב) יְעוּשׁ וְאֶת־יַעְלָם וְאֶת־קֹרַח:
(לו, יד) וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת־עֲנָה בַּת־צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת־ (יעיש כתיב) יְעוּשׁ וְאֶת־יַעְלָם וְאֶת־קֹרַח:
(לו, יד) יד וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אִתַּת עֵשָׂו וִילִידַת לְעֵשָׂו יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח:
(לו,טו) אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי־עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז:
(לו, טו) אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי־עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז:
(לו, טו) טו אִלֵּין רַבְרְבֵי בְּנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרָא דְעֵשָׂו רַבָּא תֵּימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז: רש"י:
אלה אלופי בני עשו. ראשימשפחות:
(לו,טז) אַלּוּף־קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה:
(לו, טז) אַלּוּף־קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה:
(לו, טז) טז רַבָּא קֹרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵּין בְּנֵי עָדָה:
(לו,יז) וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן־עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יז) וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן־עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יז) יז וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָׂו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָּה אִלֵּין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵּין בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו:
(לו,יח) וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יח) וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:
(לו, יח) יח וְאִלֵּין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִתַּת עֵשָׂו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קֹרַח אִלֵּין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אִתַּת עֵשָׂו:
(לו,יט) אֵלֶּה בְנֵי־עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם:
(לו, יט) אֵלֶּה בְנֵי־עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם:
(לו, יט) יט אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו וְאִלֵּין רַבְרְבָנֵיהוֹן הוּא אֱדוֹם:
(לו,כ) אֵלֶּה בְנֵי־שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:
(לו, כ) אֵלֶּה בְנֵי־שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:
(לו, כ) כ אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאֵי יַתְבֵי אַרְעָא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: רש"י:
ישבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בְּיִּשּׁוּבָהּ של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין העפר ויודעין אי זו נטיעה ראויה לו:
(לו,כא) וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:
(לו, כא) וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:
(לו, כא) כא וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם:
(לו,כב) וַיִּהְיוּ בְנֵי־לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע:
(לו, כב) וַיִּהְיוּ בְנֵי־לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע:
(לו, כב) כב וַהֲווֹ בְנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵיהּ דְּלוֹטָן תִּמְנָע:
(לו,כג) וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם:
(לו, כג) וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם:
(לו, כג) כג וְאִלֵּין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם:
(לו,כד) וְאֵלֶּה בְנֵי־צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת־ הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת־הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו:
(לו, כד) וְאֵלֶּה בְנֵי־צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת־ הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת־הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו:
(לו, כד) כד וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דִּי אַשְׁכַּח יָת גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי: רש"י:
ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח, יג), נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס (תהלים עו, ז):
הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה:
את הימים. פרדים. הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). [והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן]. ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה:
(לו,כה) וְאֵלֶּה בְנֵי־עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה:
(לו, כה) וְאֵלֶּה בְנֵי־עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת־עֲנָה:
(לו, כה) כה וְאִלֵּין בְּנֵי עֲנָה דִשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה:
(לו,כו) וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן:
(לו, כו) וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן:
(לו, כו) כו וְאִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן:
(לו,כז) אֵלֶּה בְּנֵי־אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן:
(לו, כז) אֵלֶּה בְּנֵי־אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן:
(לו, כז) כז אִלֵּין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן:
(לו,כח) אֵלֶּה בְנֵי־דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן:
(לו, כח) אֵלֶּה בְנֵי־דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן:
(לו, כח) כח אִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן:
(לו,כט) אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה:
(לו, כט) אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה:
(לו, כט) כט אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה:
(לו,ל) אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר:
(לו, ל) אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר:
(לו, ל) ל רַבָּא דִשֹׁן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי לְרַבְרְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא דְשֵׂעִיר:
(לו,לא) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ־מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לו, לא) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ־מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לו, לא) לא וְאִלֵּין מַלְכַיָּא דִּי מְלִיכוּ בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם קֳדָם דִּי מְלַךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: רש"י:
ואלה המלכים וגו'. שמונה היו, וכנגדן העמיד יעקב, וּבִטֵּל מלכות עשו בימיהם, אלו הן, שאול, ואיש בושת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם בנו כתוב, בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (מלכים־ב ח, כ), ובימי שאול [יהושפט] כתיבוּמֶלֶך אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ:
(לו,לב) וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן־בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה:
(לו, לב) וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן־בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה:
(לו, לב) לב וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתֵּיהּ דִּנְהָבָה:
(לו,לג) וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן־זֶרַח מִבָּצְרָה:
(לו, לג) וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן־זֶרַח מִבָּצְרָה:
(לו, לג) לג וּמִית בָּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה: רש"י:
יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה וגו' (ירמיה מח, כד), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם, שנאמר כִּי זֶבַח לה' בְּבָצְרָה (ישעיה לד, ו):
(לו,לד) וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי:
(לו, לד) וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי:
(לו, לד) לד וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי חֻשָׁם מֵאֲרַע דָרוֹמָא:
(לו,לה) וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן־בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת־מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית:
(לו, לה) וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן־בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת־מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית:
(לו, לה) לה וּמִית חֻשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַד בַּר בְּדַד דִּקְטִיל יָת מִדְיָנָאֵי בְּחַקְלָא דְמוֹאָב וְשׁוּם קַרְתֵּיהּ עֲוִית: רש"י:
המכה את מדין בשדה מואב. שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל:
(לו,לו) וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה:
(לו, לו) וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה:
(לו, לו) לו וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה:
(לו,לז) וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר:
(לו, לז) וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר:
(לו, לז) לז וּמִית שַׂמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת:
(לו,לח) וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר:
(לו, לח) וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר:
(לו, לח) לח וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר:
(לו,לט) וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת־מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב:
(לו, לט) וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת־מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב:
(לו, לט) לט וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתֵּיהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִתְּתֵיהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מְצָרֵף דַּהֲבָא: רש"י:
בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום:
(לו,מ) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת:
(לו, מ) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת:
(לו, מ) מ וְאִלֵּין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָׂו לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְאַתְרֵיהוֹן בִּשְׁמָהָתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת: רש"י:
ואלה שמות אלופי עשיו. שנקראו על שם מדינותיהםלאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (א א, נא)וַיָּמָת הֲדָר וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אַלּוּף תִּמְנָע וגו':
(לו,מא) אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן:
(לו, מא) אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן:
(לו, מא) מא רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינֹן:
(לו,מב) אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר:
(לו, מב) אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר:
(לו, מב) מב רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר:
(לו,מג) אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם:פפ קנ"ד פסוקים, קליט"ה סימן.
(לו, מג) אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם:פפ קנ"ד פסוקים, קליט"ה סימן.
(לו, מג) מג רַבָּא מַגְדִּיאֵל רַבָּא עִירָם אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנֵיהוֹן בַּאֲרַע אַחֲסַנְתְּהוֹן הוּא עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶּאֱדוֹמָאֵי:Qרש"י:
מגדיאל. היא רומי:
(לז,א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(לז, א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(לז, א) א וִיתֵיב יַעֲקֹב בַּאֲרַע תּוֹתָבוּת אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן: רש"י:
וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו, וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קִצַּר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם מְמַשְׁמֵשׁ בחול וכוברו בִּכְבָרָה עד שמוצא את המרגלית, וּמִשֶּׁמְּצָאָהּ, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגלית. (דבר אחר וישב יעקב, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פִּיקֵחַ אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא מִמַּפּוּחַ שלך ששורף את כולו, כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. ברש"י ישן):
(לז,ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם:
(לז, ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם:
(לז, ב) ב אִלֵּין תּוּלְדַת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בַּעֲנָא וְהוּא רָבֵי עִם בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת דִּבְּהוֹן בִּישָׁא לַאֲבוּהוֹן: רש"י:
אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם, עד שבאו לכלל יישוב. סיבה ראשונה, יוסף בן שבע עשרה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא, להיות דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף, מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלאברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומהלו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אָחִיו מבקש להרגו וזה אֶחָיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (פד, ו). ועוד נדרש בו, וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:
והוא נער. שהיה עושה מעשה נַעֲרוּת, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:
את בני בלהה. כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן:
את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיובני לאה, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה, על אבר מן החי, וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי(כדי שילקה בשחיטה), ועל דבה שֶׁסִפֵּר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף, ועל העריות שֶׁסִפֵּר עליהם, ותשא אשת אדוניו וגו':
דבתם. כל לשון דבה פרלדי"ץ בלע"ז. כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מְסַפֵּר:
דבה. לשון דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר השירים ז, י):
(לז,ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:
(לז, ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:
(לז, ג) ג וְיִשְׂרָאֵל רְחֵם יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ וַעֲבַד לֵיהּ כִּתּוּנָא דְפַסֵּי: רש"י:
בן זקנים. שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
פסים. לשון כלי מלת (שבת י:), כמו כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת (אסתר א, ו), וכמו כְּתֹנֶת פַּסִּים דתמר ואמנון (שמואל־ב יג, יח). ומדרש אגדה על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:
(לז,ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
(לז, ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
(לז, ד) ד וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵיהּ רְחֵם אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵיהּ וְלָא צָבָן לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם: רש"י:
ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:
דברו. לדבר עמו:
(לז,ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:
(לז, ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:
(לז, ה) ה וַחֲלַם יוֹסֵף חֶלְמָא וְחַוִּי לַאֲחוֹהִי וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ:
(לז,ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:
(לז, ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:
(לז, ו) ו וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵמִית:
(לז,ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:
(לז, ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:
(לז, ז) ז וְהָא אֲנַחְנָא מְאַסְּרִין אֱסָרָן בְּגוֹ חַקְלָא וְהָא קָמַת אֱסַרְתִּי וְאַף אִזְדְּקָפַת וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֱסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לֶאֱסַרְתִּי: רש"י:
מאלמים אלמים. כתרגומו מְאַסְרִין אֱסָרָן, עמרין, וכן נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכו, ו), וכמוהו בלשון משנה והאלומות נוטל ומכריז:
קמה אלומתי. נזקפה:
וגם נצבה. לעמוד על עמדהבזקיפה:
(לז,ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו:
(לז, ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו:
(לז, ח) ח וַאֲמָרוּ לֵיהּ אֲחוֹהִי הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ עַל חֶלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָּמוֹהִי: רש"י:
ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:
(לז,ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:
(לז, ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:
(לז, ט) ט וַחֲלַם עוֹד חֶלְמָא אָחֲרָנָא וְאִשְׁתָּעֵי יָתֵיהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלֵמִית חֶלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וְחַד עֲשַׂר כּוֹכְבַיָּא סַגְדִין לִי:
(לז,י) וַיְסַפֵּר אֶל־אָבִיו וְאֶל־אֶחָיו וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה:
(לז, י) וַיְסַפֵּר אֶל־אָבִיו וְאֶל־אֶחָיו וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה:
(לז, י) י וְאִשְׁתָּעֵי לַאֲבוּהִי וְלַאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ מָה חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וְאַחָיךְ לְמִסְגֻּד לָךְ עַל אַרְעָא: רש"י:
ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שֶׁסִפֵּר אותו לאחיו, חזר וְסִפְּרוֹ לאביו בפניהם:
ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו:
הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שֶׁגִּדְלַתּוּ כאמו. ורבותינו למדו מכאן, שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו, שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך, כך השאר בטל:
(לז,יא) וַיְקַנְאוּ־בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר:
(לז, יא) וַיְקַנְאוּ־בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר:
(לז, יא) יא וְקַנִּיאוּ בֵיהּ אֲחוֹהִי וַאֲבוּהִי נְטַר יָת פִּתְגָּמָא: רש"י:
שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיה כו, ב), וכן לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי (איוב יד, טז), לא תמתין:
(לז,יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת * אֶ ת ־צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:
(לז, יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת * אֶ ת ־צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:
(לז, יב) יב וַאֲזָלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם: רש"י:
לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:
(לז,יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:
(לז, יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:
(לז, יג) יג וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אַחָיךְ רָעָן בִּשְׁכֶם אֱתָא וְאֶשְׁלְחִנָּךְ לְוָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ הָא אֲנָא: רש"י:
הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאיןאותו:
(לז,יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:
(לז, יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:
(לז, יד) יד וַאֲמַר לֵיהּ אִזֵיל כְּעַן חֲזֵי יָת שְׁלָמָא דְאָחוּךְ וְיָת שְׁלָמָא דְעָנָא וַאֲתֶבְנִי פִּתְגָּמָא וְשַׁלְחֵיהּ מִמֵּישַׁר חֶבְרוֹן וַאֲתָא לִשְׁכֶם: רש"י:
מעמק חברון. והלא חברון בהר, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג):
ויבא שכמה. מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם עִנּוּ את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר וַיֵלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים־א יב, א):
(לז,טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה־תְּבַקֵּשׁ:
(לז, טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה־תְּבַקֵּשׁ:
(לז, טו) טו וְאַשְׁכְּחֵיהּ גַּבְרָא וְהָא תָעֵי בְּחַקְלָא וְשַׁאֲלֵיהּ גַּבְרָא לְמֵימַר מָה אַתְּ בָּעֵי: רש"י:
וימצאהו איש. זה גבריאלשנאמר וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ט, כא):
(לז,טז) וַיֹּאמֶר אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה־נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:
(לז, טז) וַיֹּאמֶר אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה־נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:
(לז, טז) טז וַאֲמַר יָת אַחַי אֲנָא בָעֵי חַוִי כְעַן לִי הֵיכָא אִנּוּן רָעָן:
(לז,יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:
(לז, יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:
(לז, יז) יז וַאֲמַר גַּבְרָא נְטָלוּ מִכָּא אֲרֵי שְׁמָעִית דְּאָמְרִין נֵיזֵל לְדֹתָן וַאֲזַל יוֹסֵף בָּתַר אֲחוֹהִי וְאַשְׁכְּחִנּוּן בְּדֹתָן: רש"י:
נסעו מזה. הסיעו עצמןמן האחוה:
נלכה דותינה. לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו, שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:
(לז,יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
(לז, יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
(לז, יח) יח וַחֲזוֹ יָתֵיהּ מֵרָחִיק וְעַד לָא קְרֵיב לְוָתְהוֹן וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵיהּ: רש"י:
ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות:
אתו. כמו אִתּוֹ, עמו, כלומראליו:
(לז,יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:
(לז, יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:
(לז, יט) יט וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי הָא מָרֵי חֶלְמַיָּא דֵיכִי אָתֵי:
(לז,כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:
(לז, כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:
(לז, כ) כ וּכְעַן אֱתוֹ וְנִקְטְלִנֵּיהּ וְנִרְמִנֵּיהּ בַּחֲדָא מִן גֻּבַּיָּא וְנֵימַר חַיְתָא בִישְׁתָא אֲכַלְתֵּיהּ וְנֶחֱזֵי מָה יְהֵי בְּסוֹף חֶלְמוֹהִי: רש"י:
ונראה מה יהיו חלמתיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:
(לז,כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:
(לז, כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:
(לז, כא) כא וּשְׁמַע רְאוּבֵן וְשֵׁזְבֵיהּ מִידֵיהוֹן וַאֲמַר לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפָשׁ: רש"י:
לא נכנו נפש. מכת נפש, זו היא מיתה:
(לז,כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו:
(לז, כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו:
(לז, כב) כב וַאֲמַר לְהוֹן רְאוּבֵן לָא תוֹשְׁדוּן דְּמָא רְמוֹ יָתֵיהּ לְגֻבָּא הָדֵין דִּי בְּמַדְבְּרָא וִידָא לָא תוֹשְׁטוּן בֵּיהּ בְּדִיל לְשֵׁיזָבָא יָתֵיהּ מִידֵיהוֹן לַאֲתָבוּתֵיהּ לְוַת אֲבוּהִי: רש"י:
למען הציל אתו. רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאתאלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר, אני בכור וגדול שבכולן, לא יִתָּלֶה הסרחון אלא בי:
(לז,כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּא יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:
(לז, כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּא יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:
(לז, כג) כג וַהֲוָה כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְוַת אֲחוֹהִי וְאַשְׁלָחוּ יָת יוֹסֵף יָת כִּתּוּנֵיהּ יָת כִּתּוּנָא דְפַסֵּי דִּי עֲלוֹהִי: רש"י:
את כתנתו. זה חלוק:
את כתנת הפסים. הוא שהוסיף לו אביויותר על אחיו:
(לז,כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:
(לז, כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:
(לז, כד) כד וּנְסָבוּהִי וּרְמוֹ יָתֵיהּ לְגֻבָּא וְגֻבָּא רֵיקָן לֵית בֵּיהּ מַיָא: רש"י:
והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרביםיש בו:
(לז,כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:
(לז, כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:
(לז, כה) כה וְאַסְחָרוּ לְמֵיכַל לַחְמָא וּזְקָפוּ עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ וְהָא שְׁיָרַת עֲרָבָאֵי אָתְיָא מִגִּלְעָד וְגַמְלֵיהוֹן טְעִינִין שְׁעַף וּקְטַף וּלְטוֹם אָזְלִין לַאֲחָתָא לְמִצְרָיִם: רש"י:
ארחת. כתרגומו שְׁיָרַת, על שם הולכי אורח:
וגמליהם נשאים וגו'. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע:
נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מלכים־ב כ, יג), מרקחת בשמיו. ואונקלוס תרגם לשון שעוה:
וצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף והוא נָטָף הנמנה עם סמני הקטורת:
ולט. לוטם שמו בלשון משנה, ורבותינו פירשו שורש עשב ושמו אַרִסְטוֹלוֹגִיֶה, במסכת נדה (ח.):
(לז,כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ:
(לז, כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ:
(לז, כו) כו וַאֲמַר יְהוּדָה לַאֲחוֹהִי מָה מָמוֹן נִתְהֲנֵי לָנָא אֲרֵי נִקְטוֹל יָת אָחוּנָא וּנְכַסֵּי יַת דְּמֵיהּ: רש"י:
מה בצע. מַה מָמוֹן, כתרגומו:
וכסינו את דמו. ונעלים אתמיתתו:
(לז,כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:
(לז, כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:
(לז, כז) כז אֱתוּ וּנְזַבְּנִנֵּיהּ לַעֲרָבָאֵי וִידָנָא לָא תְהֵי בֵיהּ אֲרֵי אֲחוּנָא בִסְרָנָא הוּא וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ אֲחוֹהִי: רש"י:
וישמעו. וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים, כגון זה, וכגון וישמע יעקב אל אביו, נעשה ונשמע מתרגם נְקַבֵּיל, וכל שהיא שמיעת האוזן, כגון וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, ורבקה שומעת, וישמע ישראל, שמעתי את תלונת, כולן מתורגם וּשְׁמָעוּ, וּשְׁמָעַת, וּשְׁמַע, שְׁמִיעַ קֳדָמַי:
(לז,כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:
(לז, כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:
(לז, כח) כח וַעֲבָרוּ גַבְרֵי מִדְיָנָאֵי תַּגָּרֵי וּנְגִידוּ וְאַסִּיקוּ יָת יוֹסֵף מִן גֻּבָּא וְזַבִּינוּ יָת יוֹסֵף לַעֲרָבָאֵי בְּעֶסְרִין כְּסָף וְאַיְתִיוּ יָת יוֹסֵף לְמִצְרָיִם: רש"י:
ויעברו אנשים מדינים. זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב, שנמכר פעמים הרבה:
וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבורוימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים:
(לז,כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת־ בְּגָדָיו:
(לז, כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת־ בְּגָדָיו:
(לז, כט) כט וְתָב רְאוּבֵן לְגֻבָּא וְהָא לֵית יוֹסֵף בְּגֻבָּא וּבְזַע יָת לְבוּשׁוֹהִי: רש"י:
וישב ראובן. ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. דבר אחר, עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:
(לז,ל) וַיָּשָׁב אֶל־אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא:
(לז, ל) וַיָּשָׁב אֶל־אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא:
(לז, ל) ל וְתָב לְוַת אֲחוֹהִי וַאֲמָר עוּלֵימָא לֵיתוֹהִי וַאֲנָא לְאָן אֲנָא אָתֵי: רש"י:
אנה אני בא. אנה אברחמצערו של אבא:
(לז,לא) וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־ הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:
(לז, לא) וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־ הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:
(לז, לא) לא וּנְסִיבוּ יָת כִּתּוּנָא דְיוֹסֵף וּנְכִיסוּ צְפִיר בַּר עִזֵּי וּטְבָלוּ יָת כִּתּוּנָא בִּדְמָא: רש"י:
שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם:
הַכֻּתֹּנֶת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת, כגון כְּתֹנֶת יוֹסֵף, כְּתֹנֶת פַּסִּים, כְּתֹנֶת בַּד, נקוד כְּתֹנֶת:
(לז,לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא:
(לז, לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא:
(לז, לב) לב וְשַׁלָּחוּ יָת כִּתּוּנָא דְפַסֵּי וְאַיְתִיוּ לְוַת אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דָּא אַשְׁכַּחְנָא אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן הֲכִתּוּנָא דִבְרָךְ הִיא אִם לָא:
(לז,לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
(לז, לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
(לז, לג) לג וְאִשְׁתְּמוֹדְעַהּ וַאֲמַר כִּתּוּנָא דִבְרִי חַיְתָא בִישְׁתָא אֲכָלַתֵּיהּ מִקְטַל קְטִיל יוֹסֵף: רש"י:
ויאמר כתנת בני. היא זו:
חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקודש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גִלָּה לו הקדוש ברוך הוא, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקדוש ברוך הוא עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר, האיך אגלה, והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו:
(לז,לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:
(לז, לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:
(לז, לד) לד וּבְזַע יַעֲקֹב לְבוּשׁוֹהִי וַאֲסַר שַׂקָּא בְּחַרְצֵיהּ וְאִתְאַבַּל עַל בְּרֵיהּ יוֹמִין סַגִּיאִין: רש"י:
ימים רבים. כ"ב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קִיֵּים יעקב כִּבּוּד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל. וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:
(לז,לה) וַיָּקֻמוּ כָל־בָּנָיו וְכָל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:
(לז, לה) וַיָּקֻמוּ כָל־בָּנָיו וְכָל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:
(לז, לה) לה וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵיהּ לְנַחֲמוּתֵיהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵחוֹת עַל (לְוַת) בְּרִי כַּד אֲבֵילָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵיהּ אֲבוּהִי: רש"י:
וכל בנתיו. רבי יהודה אומר, אֲחָיוֹת תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום. רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו:
וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי, וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שֶׁיִּשְׁתַּכֵּחַ מן הלב, ולא על החי:
ארד אל בני. כמו על בניוהרבה אל משמשין בלשון על,אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל־ב כא, א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (שם־א ד, כא):
אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כלימי. ומדרשו, גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מִבָּנַי בְּחַיַּי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם:
ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבלשהיה יודע שהוא חי:
(לז,לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל־מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:
(לז, לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל־מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:
(לז, לו) לו וּמִדְיָנָאֵי זַבִּינוּ יָתֵיהּ לְמִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר רַבָּא דְפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא:רש"י:
הטבחים. שוחטי בהמות המלך:
(לח,א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:
(לח, א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:
(לח, א) א וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וּנְחַת יְהוּדָה מִלְּוַת אֲחוֹהִי וּסְטָא עַד גַּבְרָא עֲדֻלָּמָאָה וּשְׁמֵיהּ חִירָה: רש"י:
ויהי בעת ההיא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך:
ויט. מאת אחיו:
עד איש עדלמי. נשתתף עמו:
(לח,ב) וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(לח, ב) וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(לח, ב) ב וַחֲזָא תַמָּן יְהוּדָה בַּת גְּבַר תַּגָּרָא וּשְׁמֵיהּ שׁוּעַ וְנָסְבַהּ וְעַל לְוָתַהּ: רש"י:
כנעני . תגרא:
(לח,ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ עֵר:
(לח, ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ עֵר:
(לח, ג) ג וְעַדִּיאַת וִילִידַת בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ עֵר:
(לח,ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אוֹנָן:
(לח, ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אוֹנָן:
(לח, ד) ד וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ אוֹנָן:
(לח,ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:
(לח, ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:
(לח, ה) ה וְאוֹסִיפַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵיהּ שֵׁלָה וַהֲוָה בִכְזִיב כַּד יְלִידַת יָתֵיהּ: רש"י:
והיה בכזיב. שם המקום, ואומר אני, על שם שפסקה מִלֶּדֶת נקרא כזיב, לשון הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב (ירמיה טו, יח), אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (ישעיה נח, יא), דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה, ד)ראיתי, ותקרא שמו שלה וגו' פסקת:
(לח,ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:
(לח, ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:
(לח, ו) ו וּנְסִיב יְהוּדָה אִתְּתָא לְעֵר בּוּכְרֵיהּ וּשְׁמַהּ תָּמָר:
(לח,ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה:
(לח, ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה:
(לח, ז) ז וַהֲוָה עֵר בּוּכְרָא דִיהוּדָה בִּישׁ קֳדָם יְיָ וַאֲמִיתֵיהּ יְיָ: רש"י:
רע בעיני ה'. כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וַיָּמֶת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעוכדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:
(לח,ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:
(לח, ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:
(לח, ח) ח וַאֲמַר יְהוּדָה לְאוֹנָן עוּל לְוַת אִתַּת אָחוּךְ וְיַבֵּם יָתַהּ וַאֲקֵים זַרְעָא לְאָחוּךְ: רש"י:
והקם זרע. הבן יקרא על שם המת:
(לח,ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו:
(לח, ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו:
(לח, ט) ט וִידַע אוֹנָן אֲרֵי לָא עַל שְׁמֵיהּ מִתְקְרֵי זַרְעָא וַהֲוָה כַּד עֲלֵיל לְוַת אִתַּת אֲחוּהִי וּמְחַבֵּל אָרְחֵיהּ עַל אַרְעָא בְּדִיל דְּלָא לְקַיָּמָא זַרְעָא לַאֲחוּהִי: רש"י:
ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ:
(לח,י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ:
(לח, י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ:
(לח, י) י וּבְאֵישׁ קֳדָם יְיָ דִּי עֲבָד וַאֲמִית אַף יָתֵיהּ:
(לח,יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:
(לח, יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:
(לח, יא) יא וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְּתֵיהּ תִּיבִי אַרְמְלָא בֵית אֲבוּיִךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְרִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹהִי וַאֲזָלַת תָּמָר וִיתִיבַת בֵּית אָבוּהָא: רש"י:
כי אמר וגו'. כלומר, דוחה היה אותה בְּקַשׁ, שלא היה בדעתו להשיאה לו:
כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זושימותו אנשיה:
(לח,יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ אֵשֶׁת־יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל־גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה:
(לח, יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ אֵשֶׁת־יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל־גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה:
(לח, יב) יב וּסְגִיאוּ יוֹמַיָּא וּמִתַת בַּת שׁוּעַ אִתַּת יְהוּדָה וְאִתְנַחֵם יְהוּדָה וּסְלִיק עַל גַּזְזֵי עָנֵיהּ הוּא וְחִירָה רַחֲמֵיהּ עֲדֻלָּמָאָה לְתִמְנָת: רש"י:
ויעל על גזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:
(לח,יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ:
(לח, יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ:
(לח, יג) יג וְאִתְחַוָּא לְתָמָר לְמֵימָר הָא חֲמוּיִךְ סָלֵק לְתִמְנָת לְמֵיגַז עָנֵיהּ: רש"י:
עולה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה (שופטים יד, א), בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן:
(לח,יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה:
(לח, יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה:
(לח, יד) יד וְאַעְדִּיאַת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ מִנַּהּ וְאִתְכַּסִּיאַת בְּעֵיפָא וְאִתַּקָּנַת וִיתִיבַת בְּפָרָשׁוּת עַיְנִין דִּי עַל אֹרַח תִּמְנָת אֲרֵי חָזַת אֲרֵי רְבָא שֵׁלָה וְהִיא לָא אִתְיְהִיבַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ: רש"י:
ותתעלף. כסתה פניהשלא יכיר בה:
ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו, שכל עינים מצפות לראותו (סוטה י.):
כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:
(לח,טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ:
(לח, טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ:
(לח, טו) טו וַחֲזָאַהּ יְהוּדָה וְחַשְּׁבַהּ כְּנָפְקַת בָּרָא אֲרֵי כַסִּיאַת אַפָּהָא: רש"י:
ויחשבה לזונה. לפי שיושבתבפרשת דרכים:
כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועהלפיכך לא חֲשָׁדָהּ:
(לח,טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי:
(לח, טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי:
(לח, טז) טז וּסְטָא לְוָתַהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הָבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ אֲרֵי לָא יְדַע אֲרֵי כַלְּתֵיהּ הִיא וַאֲמָרַת מַה תִּתֵּן לִי אֲרֵי תֵיעוֹל לְוָתִי: רש"י:
ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה, נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטורני"ר:
הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:
(לח,יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ:
(לח, יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ:
(לח, יז) יז וַאֲמַר אֲנָא אֲשַׁלַּח גַּדְיָא בַר עִזֵּי מִן עָנָא וַאֲמָרַת אִם תִּתֵּן מַשְׁכּוֹנָא עַד דְּתִשְׁלָח: רש"י:
ערבון. משכון:
(לח,יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:
(לח, יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:
(לח, יח) יח וַאֲמַר מָה מַשְׁכּוֹנָא דִּי אֶתֵּן לָךְ וַאֲמָרַת עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ וְחוּטְרָךְ דִּי בִידָךְ וִיהַב לַהּ וְעַל לְוָתַהּ וְעַדִּיאַת לֵיהּ: רש"י:
חתמך ופתילך. עִזְקָתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָךְ. טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה:
ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:
(לח,יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ:
(לח, יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ:
(לח, יט) יט וְקָמַת וַאֲזָלַת וְאַעְדִּיאַת עֵיפַהּ מִנַּהּ וּלְבֵישַׁת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ:
(לח,כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ:
(לח, כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ:
(לח, כ) כ וְשַׁדַּר יְהוּדָה יָת גַּדְיָא בַר עִזֵּי בְּיַד רַחֲמֵיהּ עֲדֻלָּמָאָה לְמִסַּב מַשְׁכּוֹנָא מִידָא דְאִתְּתָא וְלָא אַשְׁכְּחַהּ:
(לח,כא) וַיִּשְׁאַל אֶת־אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל־הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
(לח, כא) וַיִּשְׁאַל אֶת־אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל־הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
(לח, כא) כא וּשְׁאִיל יָת אֲנָשֵׁי אַתְרַהּ לְמֵימַר אָן מְקַדִּשְׁתָּא דְהִיא בְעַיְנִין עַל אָרְחָא וַאֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא: רש"י:
הקדשה. מקודשת ומזומנת לזנות:
(לח,כב) וַיָּשָׁב אֶל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
(לח, כב) וַיָּשָׁב אֶל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
(לח, כב) כב וְתָב לְוַת יְהוּדָה וַאֲמַר לָא אַשְׁכְּחִיתַהּ וְאַף אֲנָשֵׁי אַתְרָא אֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא:
(לח,כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ:
(לח, כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ:
(לח, כג) כג וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַּב לַהּ דִּילְמָא נְהֵי לְחוֹךְ הָא שַׁדָּרִית גַּדְיָא הָדֵין וְאַתְּ לָא אַשְׁכְּחִתַּהּ: רש"י:
תקח לה. יהיה שלהמה שבידה:
פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד, יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי:
הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שֶׁרִמָּה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתונת יוסף בדמו, רִמּוּהוּ גם אותו בגדי עזים:
(לח,כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:
(לח, כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:
(לח, כד) כד וַהֲוָה כִתְלָתוּת יַרְחַיָּא וְאִתְחַוָּא לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָךְ וְאַף הָא מְעַדְּיָא מִזְנוּתָא וַאֲמַר יְהוּדָה אַפְּקוּהַ וְתִתּוֹקָד: רש"י:
כמשלש חדשים. רובו של ראשון, ורובו שלאחרון, ואמצעי שלם. ולשון כמשלש חדשים, כְּהִשְׁתַּלֵּשׁ הֶחָדָשִׁים, כמו וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת (אסתר ט, יט), מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וכן תרגם אונקלוס כִּתְלָתוּת יַרְחַיָא:
הרה לזנונים. שם דבר, מעוברת, כמו אשה הרה, וכמו בָּרָה כַּחַמָּה:
ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתהשהוא כהן, לפיכך דנוהבשריפה:
(לח,כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־ אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:
(לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־ אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:
(לח, כה) כה הִיא מִתַּפְּקָא וְהִיא שְׁלָחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דִּי אִלֵּין דִּילֵיהּ מִנֵּיהּ אֲנָא מְעַדְּיָא וַאֲמָרַת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן דְּמָן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין: רש"י:
הוא מוצאת. להשרף:
והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו, ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים:
הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך, ואל תְּאַבֵּד שלש נפשות:
(לח,כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:
(לח, כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:
(לח, כו) כו וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהָבִתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסִיף עוֹד לְמִידְעַהּ: רש"י:
צדקה. בדבריה:
ממני. היא מעוברת. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:
כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:
ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים לא פסק (וחבירו גבי אלדד ומידד, ולא יָסָפוּ (במדבר יא, כה), ומתרגמינן ולא פסקו):
(לח,כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ:
(לח, כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ:
(לח, כז) כז וַהֲוָה בְּעִדַּן מֵילְדַהּ וְהָא תְיוֹמִין בִּמְעָהָא: רש"י:
בעת לדתה. וברבקה הוא אומר וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים:
והנה תאומים. מלא, ולהלן תומים חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים:
(לח,כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה:
(לח, כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה:
(לח, כח) כח וַהֲוָה בְּמֵילְדַהּ וִיהַב יְדָא וּנְסִיבַת חַיְתָא וּקְטָרַת עַל יְדֵיהּ זְהוֹרִיתָא לְמֵימַר דֵּין נְפַק קַדְמָאָה: רש"י:
ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו הַשָּׁנִי, החזירה:
(לח,כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ:
(לח, כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ:
(לח, כט) כט וַהֲוָה כַּד אֲתֵיב יְדֵיהּ וְהָא נְפַק אֲחוּהִי וַאֲמָרַת מָה תְקוֹף סַגִּי עֲלָךְ לְמִתְקָף וּקְרָא שְׁמֵיהּ פָּרֶץ: רש"י:
פרצת. חזקת עליך חוזק:
(לח,ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח:
(לח, ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח:
(לח, ל) ל וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי דִּי עַל יְדֵיהּ זְהוֹרִיתָא וּקְרָא שְׁמֵיהּ זָרַח: רש"י:
אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח, אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב (ב"ר פה, יד):
ויקרא שמו זרח. על שם זריחתמראית השני:
(לט,א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:
(לט, א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:
(לט, א) א וְיוֹסֵף אִתָּחַת לְמִצְרָיִם וּזְבָנֵהּ פּוֹטִיפַר רַבָּא דְפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא גְבַר מִצְרָאָה מִידָא דַעֲרָבָאֵי דִּי אֲחִתוֹהִי לְתַמָּן: רש"י:
ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:
(לט,ב) וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי:
(לט, ב) וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי:
(לט, ב) ב וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וַהֲוָה גְּבַר מַצְלָח וַהֲוָה בְּבֵית רִבּוֹנֵהּ מִצְרָאָה:
(לט,ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:
(לט, ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:
(לט, ג) ג וַחֲזָא רִבּוֹנֵהּ אֲרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְכֹל דִּי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלַח בִּידֵהּ: רש"י:
כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו:
(לט,ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל־בֵּיתוֹ וְכָל־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:
(לט, ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל־בֵּיתוֹ וְכָל־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:
(לט, ד) ד וְאַשְׁכַּח יוֹסֵף רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי וְשַׁמֵּשׁ יָתֵהּ וּמַנְיֵהּ עַל בֵּיתֵהּ וְכָל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידֵהּ: רש"י:
וכל יש לו. הרי לשון קצר, חסר אשר:
(לט,ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת־בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:
(לט, ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת־בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:
(לט, ה) ה וַהֲוָה מֵעִדַּן דְּמַנֵּי יָתֵהּ בְּבֵיתֵהּ וְעַל כָּל דִּי אִית לֵהּ וּבָרִיךְ יְיָ יָת בֵּית מִצְרָאָה בְּדִיל יוֹסֵף וַהֲוָה בִּרְכְּתָא דַיְיָ בְּכָל דִּי אִית לֵהּ בְּבֵיתָא וּבְחַקְלָא:
(לט,ו) וַיַּעֲזֹב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיַד־יוֹסֵף וְלֹא־יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר־הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה:
(לט, ו) וַיַּעֲזֹב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיַד־יוֹסֵף וְלֹא־יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר־הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה:
(לט, ו) ו וּשְׁבַק כָּל דִּי לֵהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּהּ מִדַּעַם אֶלָּהֵן לַחְמָא דִּי הוּא אָכֵל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְחֶזְוָא: רש"י:
ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו וּלְמֵיסַב:
לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה להקבר עמו:
ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום:
כי אם הלחם. היא אשתו, אלא שדיבר בלשון נקייה:
ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותהומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב. מיד:
(לט,ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:
(לט, ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:
(לט, ז) ז וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וּזְקָפַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ יָת עֵינָהָא לְיוֹסֵף וַאֲמָרַת שְׁכוּב עִמִּי: רש"י:
שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה:
בלילה הוא. הקדוש ברוך הוא סייעו, שיצא משם יששכר:
ותשא אשת אדוניו וגו'. כל מקום שנאמר אחר, סמוך:
(לט,ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי:
(לט, ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי:
(לט, ח) ח וְסָרֵיב וַאֲמַר לְאִתַּת רִבּוֹנֵהּ הָא רִבּוֹנִי לָא יְדַע עִמִּי מָה דִבְבֵיתָא וְכָל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידִי:
(לט,ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא־חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם־אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ־אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:
(לט, ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא־חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם־אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ־אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:
(לט, ט) ט לֵיתוֹהִי רַב בְּבֵיתָא הָדֵין מִנִּי וְלָא מְנַע מִנִּי מִדַּעַם אֶלָּהֵין יָתִיךְ בְּדִיל דְּאַתְּ אִתְּתֵהּ וְאֶכְדֵּין אֶעְבֵּיד בִּישְׁתָא רַבְּתָא הָדָא וְאֵחוֹב קֳדָם יְיָ: רש"י:
וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות:
(לט,י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:
(לט, י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:
(לט, י) י וַהֲוָה כַּד מַלֵּילַת עִם יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלָא קַבִּיל מִנַּהּ לְמִשְׁכַּב לְוָתַהּ לְמֶהֱוֵי עִמַּהּ: רש"י:
לשכב אצלה. אפילו בלא תשמיש:
להיות עמה. לעולם הבא:
(לט,יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת:
(לט, יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת:
(לט, יא) יא וַהֲוָה בְּיוֹמָא הָדֵין וְעַל לְבֵיתָא לְמִבְדַּק בְּכִתְבֵי חָשְׁבְּנֵהּ וְלֵית אֱנַשׁ מֵאֲנָשֵׁי בֵיתָא תַּמָּן בְּבֵיתָא: רש"י:
ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודה זרה, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך:
לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביווכו', כדאיתא במסכת סוטה (לו:):
(לט,יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
(לט, יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
(לט, יב) יב וַאֲחִדְתֵּהּ בִּלְבוּשֵׁהּ לְמֵימַר שְׁכוּב עִמִּי וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא:
(לט,יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי־עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:
(לט, יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי־עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:
(לט, יג) יג וַהֲוָה כַּד חֲזַת אֲרֵי שָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק לְשׁוּקָא:
(לט,יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:
(לט, יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:
(לט, יד) יד וּקְרַת לַאֲנָשֵׁי בֵיתַהּ וַאֲמָרַת לְהוֹן לְמֵימַר חֲזוֹ אַיְתִי לָנָא גַּבְרָא עִבְרָאָה לְחַיָּכָא בָנָא עַל לְוָתִי לְמִשְׁכַּב עִמִּי וּקְרֵית בְּקָלָא רָמָא: רש"י:
ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן:
עברי. מעבר הנהר, מבני עבר:
(לט,טו) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
(לט, טו) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
(לט, טו) טו וַהֲוָה כַד שְׁמַע אֲרֵי אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא:
(לט,טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד־בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל־בֵּיתוֹ:
(לט, טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד־בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל־בֵּיתוֹ:
(לט, טז) טז וַאֲחִתְּתֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתַהּ עַד דְּעַל רִבּוֹנֵהּ לְבֵיתֵהּ: רש"י:
אדניו. של יוסף:
(לט,יז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא־אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי:
(לט, יז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא־אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי:
(לט, יז) יז וּמַלֵּילַת עִמֵּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימָר עַל לְוָתִי עַבְדָא עִבְרָאָה דִּי אַיְתֵיתָא לָנָא לְחַיָּכָא בִי: רש"י:
בא אלי. לצחק בי, העבד העבריאשר הבאת לנו:
(לט,יח) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה:
(לט, יח) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה:
(לט, יח) יח וַהֲוָה כַּד אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק לְשׁוּקָא:
(לט,יט) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת־דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ:
(לט, יט) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת־דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ:
(לט, יט) יט וַהֲוָה כַד שְׁמַע רִבּוֹנֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי אִתְּתֵהּ דִּי מַלֵּילַת עִמֵּהּ לְמֵימַר כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין עֲבַד לִי עַבְדָּךְ וּתְקֵף רָגְזֵהּ: רש"י:
ויהי כשמוע אדניו וגו'. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה:
(לט,כ) וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר־ (אסורי כתיב) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי־שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר:
(לט, כ) וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר־ (אסורי כתיב) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי־שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר:
(לט, כ) כ וּנְסִיב רִבּוֹנֵהּ דְּיוֹסֵף יָתֵהּ וִיהָבֵיהּ בְּבֵית אֲסִירֵי אַתְרָא דִּי אֲסִירֵי דְמַלְכָּא אֲסִירִין וַהֲוָה תַמָּן בְּבֵית אֲסִירֵי:
(לט,כא) וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר:
(לט, כא) וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר:
(לט, כא) כא וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וּנְגַד לֵהּ חִסְדָּא וִיהָבֵהּ לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי רַב בֵּית אַסִירֵי: רש"י:
ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו,לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה:
(לט,כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר בְּיַד־יוֹסֵף אֵת כָּל־הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה:
(לט, כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר בְּיַד־יוֹסֵף אֵת כָּל־הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה:
(לט, כב) כב וּמַנֵּי רַב בֵּית אֲסִירֵי בִּידָא דְיוֹסֵף יָת כָּל אֲסִירַיָּא דִּי בְּבֵית אֲסִירֵי וְיָת כָּל דִּי עָבְדִין תַּמָּן עַל מֵימְרֵהּ הֲוָה מִתְעֲבֵד: רש"י:
הוא היה עושה. כתרגומו בְּמֵימְרֵיהּ הֲוָהמִתְעֲבֵיד:
(לט,כג) אֵין שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת־כָּל־מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ:
(לט, כג) אֵין שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת־כָּל־מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ:
(לט, כג) כג לֵית רַב בֵּית אֲסִירֵי חָזֵי יָת כָּל סָרְחָן בִּידֵהּ בְּדִי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְדִי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלָח:רש"י:
באשר ה' אתו. בשביל שה' אתו:
(מ,א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם:
(מ, א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם:
(מ, א) א וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין סְרָחוּ שָׁקְיָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְנַחְתּוֹמָא לְרִבּוֹנֵיהוֹן לְמַלְכָּא דְמִצְרָיִם: רש"י:
אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו ולגנותו, הביא להם הקדוש ברוך הוא סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם:
חטאו. זה נמצא זבובבפיילי פוטירין שלו, וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו:
והאופה. את פת המלך, ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע"ז פִּיסְטוֹ"ר:
(מ,ב) וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים:
(מ, ב) וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים:
(מ, ב) ב וּרְגַז פַּרְעֹה עַל תְּרֵין רַבְרְבָנוֹהִי עַל רַב שָׁקֵי וְעַל רַב נַחְתּוֹמֵי:
(מ,ג) וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם:
(מ, ג) וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם:
(מ, ג) ג וִיהַב יָתְהוֹן בְּמַטְּרַת בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא בְּבֵית אֲסִירֵי אַתְרָא דִּי יוֹסֵף אָסִיר תַּמָּן:
(מ,ד) וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת־יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר:
(מ, ד) וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת־יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר:
(מ, ד) ד וּמַנֵּי רַב קָטוֹלַיָּא יָת יוֹסֵף עִמְּהוֹן וְשַׁמֵּשׁ יָתְהוֹן וַהֲווֹ יוֹמִין בְּמַטְּרָא: רש"י:
ויפקד שר הטבחים את יוסף. להיותאתם:
ויהיו ימים במשמר. שנים עשר חודש:
(מ,ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר:
(מ, ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר:
(מ, ה) ה וַחֲלָמוּ חֶלְמָא תַּרְוֵיהוֹן גְּבַר חֶלְמֵהּ בְּלֵילְיָא חַד גְּבַר כְּפוּשְׁרַן חֶלְמֵהּ שָׁקְיָא וְנַחְתּוֹמָא דִּי לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם דִּי אֲסִירִין בְּבֵית אֲסִירֵי: רש"י:
ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהםחלום, זה פשוטו. ומדרשו, כל אחד חלם חלום שניהם, שחלם את חלומו ואת פתרון חלום חבירו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר:
איש כפתרון חלמו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם:
(מ,ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים:
(מ, ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים:
(מ, ו) ו וַאֲתָא לְוָתְהוֹן יוֹסֵף בְּצַפְרָא וַחֲזָא יָתְהוֹן וְהָא אִנּוּן נְסִיסִין: רש"י:
זעפים. עֲצֵבִים, כמו סַר וְזָעֵף (מלכים־א כ, מג), זַעַף ה' אֶשָּׂא (מיכה ז, ט):
(מ,ז) וַיִּשְׁאַל אֶת־סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:
(מ, ז) וַיִּשְׁאַל אֶת־סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:
(מ, ז) ז וּשְׁאֵל יָת רַבְרְבֵי פַרְעֹה דִּי עִמֵּהּ בְּמַטְּרַת בֵּית רִבּוֹנֵהּ לְמֵימָר מָא דֵין אַפֵּיכוֹן בִּישִׁין יוֹמָא דֵין:
(מ,ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ־נָא לִי:
(מ, ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ־נָא לִי:
(מ, ח) ח וַאֲמָרוּ לֵהּ חֶלְמָא חֲלֵמְנָא וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ פּוּשְׁרַן (חֶלְמַיָּא) אִשְׁתָּעוּ כְעַן לִי:
(מ,ט) וַיְסַפֵּר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה־גֶפֶן לְפָנָי:
(מ, ט) וַיְסַפֵּר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה־גֶפֶן לְפָנָי:
(מ, ט) ט וְאִשְׁתָּעֵי רַב שָׁקֵי יָת חֶלְמֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ בְּחֶלְמִי וְהָא גוּפְנָא קֳדָמָי:
(מ,י) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים:
(מ, י) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים:
(מ, י) י וּבְגוּפְנָא תְּלָתָא שִׁבְשִׁין וְהִיא כַד אַפְרַחַת אַפֵּקַת לַבְלְבִין וַאֲנִיצַת נֵץ בַּשִּׁילוּ אַתְכְּלָהָא הֲווֹ עִנְּבִין: רש"י:
שריגים. זמורות ארוכות שקורין וידי"ץ:
והיא כפרחת. דומה לפורחתוהיא כפורחת, נדמה לי בחלומי כאילו היא פורחת, ואחר הפרח עלתה נצה ונעשו סמדר, אַשְׂפַּנִי"ר בלע"ז, ואחר כך הבשילו, וְהִיא כַד אַפְרַחַת אֲפֵיקַת לַבְלְבִין, עד כאן תרגום של פורחת. נֵץ גדול מפרח, כדכתיב וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה (ישעיה יח, ה), וכתיב ויֹצא פרח, והדר ויצץ ציץ (במדבר יז, כד):
(מ,יא) וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת־הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל־כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת־הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה:
(מ, יא) וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת־הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל־כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת־הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה:
(מ, יא) יא וְכַסָּא דְפַרְעֹה בִידִי וּנְסֵיבִית יָת עִנְבַיָּא וְעַצָרִית יָתְהוֹן לְכַסָּא דְפַרְעֹה וִיהָבִית יָת כַּסָּא עַל יְדָא דְפַרְעֹה: רש"י:
ואשחט. כתרגומו וְעַצָּרִית, והרבה יש בלשון משנה:
(מ,יב) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:
(מ, יב) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:
(מ, יב) יב וַאֲמַר לֵהּ יוֹסֵף דֵּין פִּשְׁרָנֵהּ תְּלָתָא שִׁבְשִׁין תְּלָתָא יוֹמִין אִנּוּן: רש"י:
שלשת ימים הם. סימן הם לך לשלשת ימים. ויש מדרשי אגדה הרבה:
(מ,יג) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:
(מ, יג) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:
(מ, יג) יג בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יִדְכְּרִנָּךְ פַּרְעֹה וִיתֵיבִנָּךְ עַל שִׁמוּשָׁךְ וְתִתֵּן כַּסָּא דְפַרְעֹה בִּידֵהּ כְּהִלְכְתָא קַדְמָאָה דִי הֲוֵיתָא מַשְׁקֵי לֵהּ: רש"י:
ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה, יִמְנֶה אותך עמהם:
כנך. בסיס שלך ומושבך:
(מ,יד) כִּי אִם־זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ־נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן־הַבַּיִת הַזֶּה:
(מ, יד) כִּי אִם־זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ־נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן־הַבַּיִת הַזֶּה:
(מ, יד) יד אֶלָּהֵן תִּדְכְּרִנַּנִי עִמָּךְ כַּד יֵיטַב לָךְ וְתַעְבֵּד כְּעַן עִמִּי טֵיבוּ וְתִדְכַּר עָלַי קֳדָם פַּרְעֹה וְתַפְּקִנַּנִי מִן בֵּית אֲסִירָא הָדֵין: רש"י:
כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך, מאחר שייטב לךכפתרוני:
ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה (נ"א הרי אתה עושה עמי חסד):
(מ,טו) כִּי־גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם־פֹּה לֹא־עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי־שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:
(מ, טו) כִּי־גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם־פֹּה לֹא־עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי־שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:
(מ, טו) טו אֲרֵי מִגְנַב גְּנֵבְנָא מֵאַרְעָא דְעִבְרָאֵי וְאַף הָכָא לָא עֲבָדִית מִדַּעַם אֲרֵי שַׁוִּיאוּ יָתִי בְּבֵית אֲסִירֵי: רש"י:
בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה, יד)זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:
בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן:
אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז, א)קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (א ו, כב), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כִּמְדַבֵּר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם, כמו לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה יד, כ):
כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו, טז), וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד וכן במצרים סוס ורכבו רמה בים (שמות טו, א), זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל יט, ג):
וברצנם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג, יז)בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע יא, ו):
(מ,טז) וַיַּרְא שַׂר־הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל־יוֹסֵף אַף־אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל־רֹאשִׁי:
(מ, טז) וַיַּרְא שַׂר־הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל־יוֹסֵף אַף־אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל־רֹאשִׁי:
(מ, טז) טז וַחֲזָא רַב נַחְתּוֹמֵי אֲרֵי יָאוּת פָּשַׁר וַאֲמַר לְיוֹסֵף אַף אֲנָא בְּחֶלְמִי וְהָא תְּלָתָא סַלִּין דְּחֵירוּ עַל רֵישִׁי: רש"י:
סלי חרי. סלים של נצרים קלופים עשוים חורים חורים, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש בלע"ז, לתתם באותם סלים:
ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג, ח)מה אקב לא קבה אל:
אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵּר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתודרך כבוד:
(מ,יז) וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן־הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי:
(מ, יז) וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן־הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי:
(מ, יז) יז וּבְסַלָּא עִלָּאָה מִכֹּל מֵיכַל פַּרְעֹה עוֹבַד נַחְתּוֹם וְעוֹפָא אָכֵל יָתְהוֹן מִן סַלָּא מֵעִלָּוֵי רֵישִׁי:
(מ,יח) וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:
(מ, יח) וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:
(מ, יח) יח וַאֲתֵב יוֹסֵף וַאֲמַר דֵּין פִּשְׁרָנֵהּ תְּלָתָא סַלִּין תְּלָתָא יוֹמִין אִנּוּן:
(מ,יט) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל־עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:
(מ, יט) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל־עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:
(מ, יט) יט בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יַעְדִּי פַרְעֹה יָת רֵישָׁךְ מִנָּךְ וְיִצְלוֹב יָתָךְ עַל צְלִיבָא וְיֵכוּל עוֹפָא יָת בִּשְׂרָךְ מִנָּךְ:
(מ,כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת־רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת־רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו:
(מ, כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת־רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת־רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו:
(מ, כ) כ וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יוֹמָא בֵּית וַלְדָא דְפַרְעֹה וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וְאִדְכַּר יָת רֵישׁ רַב שָׁקֵי וְיָת רֵישׁ רַב נַחְתּוֹמֵי בְּגוֹ עַבְדּוֹהִי: רש"י:
יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יוםגינוסיא. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים, שהחיה מְיַלֶּדֶת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ (יחזקאל טז, ד), וכן אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע (ויקרא יג, נה), שכיבוסו על ידי אחרים:
וישא את ראש וגו'. מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו שאו את ראש, לשון מנין:
(מ,כא) וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה:
(מ, כא) וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה:
(מ, כא) כא וַאֲתֵיב יָת רַב שָׁקֵי עַל שַׁקְיוּתֵהּ וִיהַב יָת כַּסָּא עַל יְדָא דְפַרְעֹה:
(מ,כב) וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף:
(מ, כב) וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף:
(מ, כב) כב וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי צְלָב כְּמָא דִּי פָשַׁר לְהוֹן יוֹסֵף:
(מ,כג) וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ:פפ קי"ב פסוקים, יב"ק סימן.
(מ, כג) וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ:פפ קי"ב פסוקים, יב"ק סימן.
(מ, כג) כג וְלָא אִדְכַּר רַב שָׁקֵי יָת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵהּ:Qרש"י:
ולא זכר שר המשקים. בו ביום:
וישכחהו. לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף [בטחונו] לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהלים מ, ה), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב:
(מא,א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־ הַיְאֹר:
(מא, א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־ הַיְאֹר:
(מא, א) א וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא קָאֵם עַל נַהֲרָא: רש"י:
ויהי מקץ. כתרגומו מִסּוֹף, וכל לשון קץ, סוף הוא:
על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים, חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר (כשאר ארצות):
(מא,ב) וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
(מא, ב) וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
(מא, ב) ב וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָן בְּשָׂר וְרָעְיָן בְּאַחֲוָא: רש"י:
[מן היאר עולות. זהו עקרו של חלום, לפי ששביעתן ורעיבתן מתוך גדלות הנהר ומתוך יבישותו: (רש"י ישן)]
יפות מראה. סימן הוא לימי השובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה:
באחו. באגם, מַרִישְׂ"קְ בלע"ז, כמו יִשְׂגֶּא אָחוּ (איוב ח, יא):
(מא,ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
(מא, ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
(מא, ג) ג וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהֶן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשָׂר וְקָמָן לְקִבְלֵיהֶן דְּתוֹרָן עַל כֵּיף נַהֲרָא: רש"י:
ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז, לשון דק:
(מא,ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה:
(מא, ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה:
(מא, ד) ד וַאֲכָלַן תּוֹרָתָא דְבִישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשַׂר יָת שְׁבַע תּוֹרָתָא דְשַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה: רש"י:
ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב:
(מא,ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת:
(מא, ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת:
(מא, ה) ה וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלִין סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן: רש"י:
בקנה אחד. טואיד"ל בלע"ז:
בריאות. שֶׂיינְ"שׂבלע"ז:
(מא,ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן:
(מא, ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן:
(מא, ו) ו וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלִין לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהֶן: רש"י:
ושדופת. השלייד"ש בלע"ז. ושקיפן קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו:
קדים. רוח מזרחית [ס"א מזרחית דרומית], שקורין בִּישֶׂ"א:
(מא,ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:
(מא, ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:
(מא, ז) ז וּבְלָעָא שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמָלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא: רש"י:
הבריאות. שֶׂיינְ"שׂ בלע"ז:
והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניווהוצרך לפותרים:
(מא,ח) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־ פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה:
(מא, ח) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־ פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה:
(מא, ח) ח וַהֲוָה בְצַפְרָא וּמִטַּרְפָּא רוּחֵהּ וּשְׁלַח וּקְרָא יָת כָּל חָרָשֵׁי מִצְרַיִם וְיָת כָּל חַכִּימָהָא וְאִשְׁתָּעִי פַרְעֹה לְהוֹן יָת חֶלְמֵהּ וְלֵית דְּפָשַׁר יָתְהוֹן לְפַרְעֹה: רש"י:
ותפעם רוחו. וּמִטַּרְפָּא רוּחֵיה, מְקַשְׁקֶשֶׁת בתוכו כפעמון, ובנבוכדנצר הוא אומר וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ (דניאל ב, א), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו:
חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי הן עצמות בלשון ארמי, ובמשנה (אהלות פי"ז מ"ג)בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות:
ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר:
(מא,ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם:
(מא, ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם:
(מא, ט) ט וּמַלִּיל רַב שָׁקֵי עִם פַּרְעֹה לְמֵימָר יָת סָרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵין:
(מא,י) פַּרְעֹה קָצַף עַל־עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים:
(מא, י) פַּרְעֹה קָצַף עַל־עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים:
(מא, י) י פַּרְעֹה רְגַז עַל עַבְדוֹהִי וִיהַב יָתִי בְּמַטְּרַת בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא יָתִי וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי:
(מא,יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ:
(מא, יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ:
(מא, יא) יא וַחֲלֵמְנָא חֶלְמָא בְּלֵילְיָא חַד אֲנָא וָהוּא גְּבַר כְּפִשְׁרַן חֶלְמֵהּ חֲלֵמְנָא: רש"י:
איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו:
(מא,יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר:
(מא, יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר:
(מא, יב) יב וְתַמָּן עִמָּנָא עוּלֵם עִבְרָאָה עַבְדָא לְרַב קָטוֹלַיָּא וְאִשְׁתָּעֵינָא לֵהּ וּפָשַׁר לָנָא יָת חֶלְמָנָא גְּבַר כְּחֶלְמֵהּ פָּשָׁר: רש"י:
נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון:
נער. שוטה, ואין ראוי לגדולה:
עברי. אפילו לשוננו אינו מכיר:
עבד. וכתוב בנימוסי מצרים, שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס"א שירים. וכן גרס רא"ם):
איש כחלמו. לפי החלום וקרוב לענינו:
(מא,יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר־לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל־כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:
(מא, יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר־לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל־כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:
(מא, יג) יג וַהֲוָה כְּמָא דִי פָּשַׁר לָנָא כֵּן הֲוָה יָתִי אֲתֵיב עַל שִׁמּוּשִׁי וְיָתֵהּ צְלָב: רש"י:
השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קְצַר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:
(מא,יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת־יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן־הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל־פַּרְעֹה:
(מא, יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת־יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן־הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל־פַּרְעֹה:
(מא, יד) יד וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף וְאַרְהָטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵהּ וְעַל לְוַת פַּרְעֹה: רש"י:
מן הבור. מן בית הסוהר, שהוא עשוי כמין גומא, וכן כל בור שבמקרא לשון גומא, ואף אם אין בו מים קרוי בור, פוש"י בלע"ז:
ויגלח. מפני כבוד המלכות:
(מא,טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ:
(מא, טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ:
(מא, טו) טו וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵמִית וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲנָא שִׁמְעֵית עֲלָךְ לְמֵימַר דְּאַתְּ שָׁמַע חֶלְמָא וּמַפְשַׁר יָתֵהּ: רש"י:
תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו:
תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שֹׁמֵע יוסף (להלן מב, כג), אשר לא תשמע לשונו (דברים כח, מט), אנטינדר"א בלע"ז:
(מא,טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־ שְׁלוֹם פַּרְעֹה:
(מא, טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־ שְׁלוֹם פַּרְעֹה:
(מא, טז) טז וַאֲתֵיב יוֹסֵף יָת פַּרְעֹה לְמֵימַר בַּר מִן חָכְמְתִי אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ יִתֹּתַב יָת שְׁלָמָא דְפַרְעֹה: רש"י:
בלעדי. אין החכמה משלי, אלא אלהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה:
(מא,יז) וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
(מא, יז) וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
(מא, יז) יז וּמַלִּיל פַּרְעֹה עִם יוֹסֵף בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאִים עַל כֵּיף נַהֲרָא:
(מא,יח) וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
(מא, יח) וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
(מא, יח) יח וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן פַּטִּימָן בְּשַׂר וְשַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וְרָעְיָן בְּאַחֲוָא:
(מא,יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא־רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:
(מא, יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא־רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:
(מא, יט) יט וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהֶן חֲסִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱזֵי לַחֲדָא וַחֲסִירָן בְּשָׂר לָא חֲזֵתִי דִכְוַתְהֵן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ: רש"י:
דלות. כחושות, כמו מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל (שמואל־ב יג, ד)דאמנון:
ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי בשר, ובלע"ז בלוא"ש:
(מא,כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:
(מא, כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:
(מא, כ) כ וַאֲכָלָן תּוֹרָתָא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא יָת שְׁבַע תּוֹרָתָא קַדְמָיָתָא פַּטִּימָתָא:
(מא,כא) וַתָּבֹאנָה אֶל־קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי־בָאוּ אֶל־קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:
(מא, כא) וַתָּבֹאנָה אֶל־קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי־בָאוּ אֶל־קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:
(מא, כא) כא וַעֲלָא לִמְעֵיהֶן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלּוּ לִמְעֵיהֶן וּמֶחֱזֵיהֶן בִּישׁ כַּד בְּקַדְמֵיתָא וְאִתְּעָרִית:
(מא,כב) וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:
(מא, כב) וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:
(מא, כב) כב וַחֲזֵית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלִין סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד מָלְיָן וְטָבָן:
(מא,כג) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:
(מא, כג) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:
(מא, כג) כג וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלִין נָצָן לָקְיָן שְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהֶן: רש"י:
צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לִחֲלוּחַ, וקשות (נ"א ויבשות) כסלע. ותרגומו נָצָן לָקְיָן, נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע:
(מא,כד) וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל־הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי:
(מא, כד) וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל־הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי:
(מא, כד) כד וּבְלָעָן שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְּׁבַע שֻּׁבְּלַיָא טָבָתָא וַאֲמָרִית לַחֲרָשַׁיָּא וְלֵית דִּי מְחַוֵּי לִי:
(מא,כה) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה:
(מא, כה) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה:
(מא, כה) כה וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה חֶלְמָא דְפַרְעֹה חַד הוּא יָת דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד חַוִּי לְפַרְעֹה:
(מא,כו) שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא:
(מא, כו) שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא:
(מא, כו) כו שְׁבַע תּוֹרָתָא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן חֶלְמָא חַד הוּא: רש"י:
שבע שנים. שבע שנים. כולן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פַּעֲמָיִם, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות החלום וגו'. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה:
(מא,כז) וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב:
(מא, כז) וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב:
(מא, כז) כז וּשְׁבַע תּוֹרָתָא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא דְּסָלְקָן בַּתְרֵיהֶן שְׁבַע (נ"א שַׁבְעָא) שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻּׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא דִּשְׁקִיפָן קִדּוּם יְהֶוְיָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא:
(מא,כח) הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת־פַּרְעֹה:
(מא, כח) הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת־פַּרְעֹה:
(מא, כח) כח הוּא פִתְגָּמָא דִּי מַלֵּילִית עִם פַּרְעֹה דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד אַחֲזֵי לְפַרְעֹה:
(מא,כט) הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, כט) הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, כט) כט הָא שְׁבַע שְׁנִין אָתְיָן סִבְעָא (נ"א שַׂבְעָא) רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(מא,ל) וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל־הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ:
(מא, ל) וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל־הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ:
(מא, ל) ל וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא בַּתְרֵיהֶן וְיִתִּנְשֵׁי כָּל סִבְעָא (נ"א שַׂבְעָא) בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וִישֵׁיצֵי כַפְנָא יָת עַמָּא דְאַרְעָא: רש"י:
ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה:
(מא,לא) וְלֹא־יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי־כֵן כִּי־כָבֵד הוּא מְאֹד:
(מא, לא) וְלֹא־יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי־כֵן כִּי־כָבֵד הוּא מְאֹד:
(מא, לא) לא וְלָא יִתְיְדַע שׂוֹבְעָא (נ"א שִׂבְעָא) בְּאַרְעָא מִן קָדָם כַּפְנָא הַהוּא דִּיהֵי בָתַר כֵּן אֲרֵי תַקִיף הוּא לַחֲדָא: רש"י:
ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה:
(מא,לב) וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל־פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי־נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ:
(מא, לב) וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל־פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי־נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ:
(מא, לב) לב וְעַל דְּאִתַּנֵּית חֶלְמָא לְפַרְעֹה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרֵי תַקֵּין פִּתְגָּמָא מִן קֳדָם יְיָ וְאוֹחִי יְיָ לְמֶעְבְּדֵהּ: רש"י:
נכון. מזומן:
(מא,לג) וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, לג) וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, לג) לג וּכְעַן יֶחֱזֵי פַרְעֹה גְּבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וִימַנִּינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(מא,לד) יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל־הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע:
(מא, לד) יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל־הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע:
(מא, לד) לד יַעְבֵּד פַּרְעֹה וִימַנֵּי מְהֵימְנִין עַל אַרְעָא וִיזָרֵז יָת אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא (נ"א שִׂבְעָא): רש"י:
וחמש. כתרגומו וִיזָרֵז, וכן וחמושים:
(מא,לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָר תַּחַת יַד־פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ:
(מא, לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָר תַּחַת יַד־פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ:
(מא, לה) לה וְיִכְנְשׁוּן יָת כָּל עִיבוּר שְׁנַיָּא טָבָן דְּאָתְיָן הָאִלֵּין וְיִצְבְּרוּן עִיבוּרָא תְּחוֹת יַד מְהֵימְנֵי פַרְעֹה עִיבוּרָא בְּקִירְוַיָּא וְיִטְּרוּן: רש"י:
את כל אֹכֶל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן, ואוֹכֵל שהוא פּוֹעַל, כגון כי כל אוכֵל חלב, טעמו למטה בכ' ונקוד קמץ קטן:
תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו:
(מא,לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא־תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:
(מא, לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא־תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:
(מא, לו) לו וִיהֵי עִבוּרָא גָנִיז לְעַמָּא דְאַרְעָא לִשְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִּי תְהֶוְיָן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי עַמָּא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא: רש"י:
והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז לקיום הארץ:
(מא,לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל־עֲבָדָיו:
(מא, לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל־עֲבָדָיו:
(מא, לז) לז וּשְׁפַר פִּתְגָּמָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עַבְדוֹהִי:
(מא,לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:
(מא, לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:
(מא, לח) לח וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדוֹהִי הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין גְּבָר דִּי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּהּ: רש"י:
הנמצא כזה. הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח:
(מא,לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־ זֹאת אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:
(מא, לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־ זֹאת אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:
(מא, לט) לט וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף בָּתַר דְּאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יָת כָּל דָּא לֵית סָכְלְתָן וְחַכִּים כְּוָתָךְ: רש"י:
אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, לא נמצא כמוך:
(מא,מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל־בֵּיתִי וְעַל־פִּיךָ יִשַּׁק כָּל־עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:
(מא, מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל־בֵּיתִי וְעַל־פִּיךָ יִשַּׁק כָּל־עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:
(מא, מ) מ אַתְּ תְּהֵי מְמַנָּא עַל בֵּיתִי וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזַן כָּל עַמִּי לְחוֹד כָּרְסֵי מַלְכוּתָא הָדֵין אֵיהֵי יַקִּיר מִנָּךְ: רש"י:
ישק. יִתְּזַן, יתפרנס, כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (בראשית טו, ב), וכמו נַשְּׁקוּ בַר (תהלים ב, יב), גַרְנִישׂוֹ"ן בלע"ז:
רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך:
כסא. לשון (ס"א של) שם המלוכה, כמו וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (מלכים־א א, לז):
(מא,מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מא) מא וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֲזֵי דְמַנֵּיתִי יָתָךְ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: רש"י:
נתתי אתך. מַנִּיתִי יָתָךְ, ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו ולתתך עליון (דברים כו, יט). בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב, ט):
(מא,מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל־יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ:
(מא, מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל־יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ:
(מא, מב) מב וְאַעְדִּי פַרְעֹה יָת עִזְקְתֵהּ מֵעַל יְדֵהּ וִיהַב יָתַהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵהּ לְבוּשִׁין דְּבוּץ וְשַׁוִּי מָנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ: רש"י:
ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה:
בגדי שש. דבר חשיבותהוא במצרים:
רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי (משלי ז, טז), רִצַּפְתִּי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן (מדות פ"א מ"ח). על הרובד שבעזרה (יומא פ"ד מ"ג), והיא רצפה:
(מא,מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מג) מג וְאַרְכֵּיב יָתֵהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא (נ"א תִנְיָנָא) דִּי לֵהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: רש"י:
במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו:
אברך. כתרגומו דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא, רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.)לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ"א)דרש רבי יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, עד מתי אתה מְעַוֵות עלינו את הכתובים, אין אברך אלא לשון בִּרְכַּיִם, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו, כענין שנאמר ונתון אותו וגו':
(מא,מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מד) מד וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעֹה וּבַר מִמֵימְרָךְ לָא יְרִים גְּבַר יָת יְדֵהּ לְמֵיחַד זֵין וְיָת רַגְלֵהּ לְמִרְכַּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: רש"י:
אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו:
בלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא (אלא שהוצרך לפרש לו בשעת נתינת הטבעת):
את ידו ואת רגלו. כתרגומו:
(מא,מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מה) מה וּקְרָא פַרְעֹה שׁוּם יוֹסֵף גַּבְרָא דְמִטַּמְרָן גָּלְיָן לֵהּ וִיהַב לֵהּ יָת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן לְאִתְּתָא וּנְפַק יוֹסֵף שַׁלִּיט עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: רש"י:
צפנת פענח. מפרש הַצְּפוּנוֹת, ואין לפענח דמיון במקרא:
פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר:
(מא,מו) וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מו) וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, מו) מו וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִן קֳדָם פַּרְעֹה וַעֲבַר (שַׁלִּיט) בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(מא,מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים:
(מא, מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים:
(מא, מז) מז וּכְנָשׁוּ דָיְרֵי אַרְעָא בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא (נ"א שִׂבְעָא) עִיבוּרָא לְאוֹצָרִין: רש"י:
ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקרמלשון עשייה:
לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים:
(מא,מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה־הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ:
(מא, מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה־הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ:
(מא, מח) מח וּכְנַשׁ יָת כָּל עִיבוּר שְׁבַע שְׁנִין דִּי הֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבוּר בְּקִרְוַיָּא עִבוּר חֲקַל קַרְתָּא דִּי בְסַחְרָנָהָא יְהַב בְּגַוָּהּ: רש"י:
אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום, ומעמיד את התבואה מִלֵירָקֵב:
(מא,מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי־חָדַל לִסְפֹּר כִּי־אֵין מִסְפָּר:
(מא, מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי־חָדַל לִסְפֹּר כִּי־אֵין מִסְפָּר:
(מא, מט) מט וּכְנַשׁ יוֹסֵף עִבוּרָא כְּחַלָּא דְיַמָּא סַגִּי לַחֲדָא עַד דִּי פְסַק לְמִמְנֵי אֲרֵי לֵית מִנְיָן: רש"י:
עד כי חדל לספר. עד כי חדל לו הסופר לספור, והרי זה מקרא קצר:
כי אין מספר. לפי שאין מספר, והרי כי משמש בלשון דהא:
(מא,נ) וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:
(מא, נ) וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:
(מא, נ) נ וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִידוּ תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּיְלִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן: רש"י:
בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון:
(מא,נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־ עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי:
(מא, נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־ עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי:
(מא, נא) נא וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא:
(מא,נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:
(מא, נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:
(מא, נב) נב וְיָת שׁוּם תִּנְיָנָא קְרָא אֶפְרָיִם אֲרֵי אַפְּשַׁנִי יְיָ בַּאֲרַע שִׁעְבּוּדִי:
(מא,נג) וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, נג) וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, נג) נג וּשְׁלִימָא שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא (נ"א שִׂבְעָא) דִּי הֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(מא,נד) וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל־הָאֲרָצוֹת וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם:
(מא, נד) וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל־הָאֲרָצוֹת וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם:
(מא, נד) נד וּשְׁרִיאָה שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיתֵי כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעָתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא:
(מא,נה) וַתִּרְעַב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל־מִצְרַיִם לְכוּ אֶל־יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:
(מא, נה) וַתִּרְעַב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל־מִצְרַיִם לְכוּ אֶל־יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:
(מא, נה) נה וּכְפָנַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּצְוַח עַמָּא קֳדָם פַּרְעֹה עַל לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דִּי יֵימַר לְכוֹן תַּעְבְּדוּן: רש"י:
ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף:
אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:
(מא,נו) וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, נו) וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מא, נו) נו וְכַפְנָא הֲוָה עַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יָת כָּל אוֹצְרַיָּא דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרָאֵי וּתְקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: רש"י:
על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו העשירים:
את כל אשר בהם. כתרגומו דִּי בְהוֹן עִיבּוּרָא:
וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיה נה, א):
(מא,נז) וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל־יוֹסֵף כִּי־חָזַק הָרָעָב בְּכָל־הָאָרֶץ:
(מא, נז) וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל־יוֹסֵף כִּי־חָזַק הָרָעָב בְּכָל־הָאָרֶץ:
(מא, נז) נז וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא אֲתוֹ לְמִצְרַיִם לְמִזְבַּן עִבוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרֵי תְקֵיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא: רש"י:
וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף. [נ"א, וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף. סרסהו ופרשהו, וכל הארץ באו מצרים אל יוסף, ואם תפרשהו כסדרו היה צריך לכתוב לשבר מן יוסף]:
(מב,א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ:
(מב, א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ:
(מב, א) א וַחֲזָא יַעֲקֹב אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם וַאֲמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי לְמָא תִּתְחֲזוּן: רש"י:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו', ומהו וירא, ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שֶׂבֶר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף:
למה תתראו. למה תַּרְאוּ עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה. (ולי נראה פשוטו למה תתראו, למה יהיו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי יא, כה):
(מב,ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ־שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ־לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת:
(מב, ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ־שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ־לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת:
(מב, ב) ב וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם חוּתוּ לְתַמָּן וּזְבוּנוּ לָנָא מִתַּמָּן וְנֵחֵי וְלָא נְמוּת: רש"י:
רדו שמה. ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו:
(מב,ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:
(מב, ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:
(מב, ג) ג וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עַסְרָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִמִּצְרָיִם: רש"י:
וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם:
עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כולם לב אחד להם:
(מב,ד) וְאֶת־בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא־שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת־אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן־יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן:
(מב, ד) וְאֶת־בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא־שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת־אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן־יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן:
(מב, ד) ד וְיָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי דְיוֹסֵף לָא שְׁלַח יַעֲקֹב עִם אֲחוֹהִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא: רש"י:
פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
(מב,ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי־הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(מב, ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי־הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(מב, ה) ה וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִזְבַּן עִיבוּרָא בְּגוֹ עָלַּיָא אֲרֵי הֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: רש"י:
בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים:
(כי היה הרעב. מוּסָב על הבאים, כי היה הרעב בארץ כנען והיו באים הרבה שיירות משם):
(מב,ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל־הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל־עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
(מב, ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל־הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל־עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
(מב, ו) ו וְיוֹסֵף הוּא דְּשַׁלִּיט עַל אַרְעָא הוּא דְזַבִּין עִיבוּרָא לְכָל עַמָּא דְאַרְעָא וַאֲתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּסְגִידוּ לֵהּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא: רש"י:
וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פישוט ידים ורגלים הוא:
(מב,ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
(מב, ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
(מב, ז) ז וַחֲזָא יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּן וְחַשִּׁיב מָה דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמַלִּיל עִמְּהוֹן קַשְׁיָן וַאֲמַר לְהוֹן מְנָן אֲתֵיתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִכְנַעַן לְמִזְבַּן עִיבוּרָא: רש"י:
ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכריבדברים לדבר קשות:
(מב,ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
(מב, ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
(מב, ח) ח וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִנּוּן לָא אִשְׁתְּמוֹדָעוֹהִי: רש"י:
ויכר יוסף וגו'. לפי שהניחם חתומי זקן:
והם לא הכרהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:
(מב,ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם:
(מב, ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם:
(מב, ט) ט וְאִדְכַּר יוֹסֵף יָת חֶלְמַיָּא דַהֲוָה חֲלִים לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אַלִּלֵי אַתּוּן לְמֶחֱזֵי יָת בִּדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן: רש"י:
אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו:
ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה לִיכָּבֵשׁ, כמו את מקרה הערה (ויקרא כ, יח), וכמו עֵרֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל טז, ז), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בִּדְקָא דְאַרְעָא, כמו בֶּדֶק הַבַּיִת (מלכים־ב יב, ו), רִעוּעַ הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:
(מב,י) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
(מב, י) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
(מב, י) י וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָיךְ אֲתוֹ לְמִזְבַּן עִיבוּרָא: רש"י:
לא אדני. לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אוכל:
(מב,יא) כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא־הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
(מב, יא) כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא־הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
(מב, יא) יא כֻּלָּנָא בְּנֵי גַבְרָא חַד נָחְנָא כֵּיוָנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָיךְ אַלִּילֵי: רש"י:
כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקודש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם:
כנים. אמתיים כמו כן דברת (שמות י, כט), כן בנות צלפחד דֹבְרֹת (במדבר כז, ז), וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו (ישעיה טז, ו):
(מב,יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת:
(מב, יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת:
(מב, יב) יב וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֶלָּהֵין בִדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחֱזֵי: רש"י:
כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד:
(מב,יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ:
(מב, יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ:
(מב, יג) יג וַאֲמָרוּ תְּרֵין עֲשַׂר עַבְדָיךְ אַחִין אֲנַחְנָא בְּנֵי גַבְרָא חַד בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָא יוֹמָא דֵין וְחַד לֵיתוֹהִי: רש"י:
ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו'. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו:
(מב,יד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם:
(מב, יד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם:
(מב, יד) יד וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הוּא דִּי מַלֵּילִית עִמְּכוֹן לְמֵימַר אַלִּילֵי אַתּוּן: רש"י:
הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים, הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:
(מב,טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם־תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם־בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:
(מב, טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם־תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם־בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:
(מב, טו) טו בְּדָא תִּתְבַּחֲנוּן חֵי פַרְעֹה אִם תִּפְּקוּן מִכָּא אֶלָּהֵין בְּמֵתֵי אֲחוּכוֹן זְעֵירָא הָכָא: רש"י:
חי פרעה. אם יחיה פרעה, כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה:
אם תצאו מזה. מן המקום הזה:
(מב,טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת־אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם־לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם:
(מב, טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת־אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם־לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם:
(מב, טז) טז שְׁלָחוּ מִנְּכוֹן חַד וִידַבַּר יָת אֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאַסְּרוּן וְיִתְבַּחֲנוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן הַקְשׁוֹט אַתּוּן אָמְרִין וְאִם לָא חֵי פַרְעֹה אֲרֵי אַלִּילֵי אַתּוּן: רש"י:
האמת אתכם. אם אמת אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם:
(מב,יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים:
(מב, יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים:
(מב, יז) יז וּכְנַשׁ יָתְהוֹן לְבֵית מַטְּרָא תְּלָתָא יוֹמִין: רש"י:
משמר. ביתהאסורים:
(מב,יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת־ הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא:
(מב, יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת־ הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא:
(מב, יח) יח וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה דָּא עִיבִידוּ וְאִתְקַיָּמוּ מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחֵל:
(מב,יט) אִם־כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:
(מב, יט) אִם־כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:
(מב, יט) יט אִם כֵּיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד יִתְאַסַּר בְּבֵית מַטַּרְתְּכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּ אוֹבִילוּ עִיבוּרָא דְּחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן: רש"י:
בבית משמרכם. שאתם אסורים בועכשיו:
ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם:
שבר רעבון בתיכם. מה שקניתםלרעבון אנשי בתיכם:
(מב,כ) וְאֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵן:
(מב, כ) וְאֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵן:
(מב, כ) כ וְיָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא תַּיְתוּן לְוָתִי וִיהֵימְנוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּ כֵן: רש"י:
ויאמנו דבריכם. יתאמתו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב), וכמו יֵאָמֶן נָא דְּבָרְךָ (מלכים־א ח, כו):
(מב,כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:
(מב, כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:
(מב, כא) כא וַאֲמָרוּ גְּבָר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָא חַיָּבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דִּי חֲזֵינָא עָקַת נַפְשֵׁהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנֶּן לָנָא וְלָא קַבֵּלְנָא מִנֵּהּ עַל כֵּן אָתַת לָנָא עַקְתָא הָדָא: רש"י:
אבל. כתרגומו בְּקוּשְׁטָא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח)לישנא דרומאה הוא, אבל ברם:
באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אָתַת לָנָא:
(מב,כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
(מב, כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
(מב, כב) כב וַאֲתֵיב רְאוּבֵן יָתְהוֹן לְמֵימַר הֲלָא אֲמָרִית לְכוֹן לְמֵימַר לָא תְחוֹבוּן (נ"א תֶחְטָאוּן) בְּעוּלֵימָא וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְאַף דְּמֵהּ הָא מִתְבְּעֵי: רש"י:
וגם דמו. אתין וגמין רִבּוּיִין, דמו וגם דם הזקן:
(מב,כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:
(מב, כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:
(מב, כג) כג וְאִנּוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי שְׁמַע יוֹסֵף אֲרֵי מְתֻרְגְּמָן הֲוָה בֵינֵיהוֹן: רש"י:
והם לא ידעו כי שמע יוסף. מֵבִין לשונם, ובפניו היו מדברים כן:
כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:
המליץ. זה מנשה בנו:
(מב,כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת־שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:
(מב, כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת־שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:
(מב, כד) כד וְאִסְתַּחַר מִלְּוַתְהוֹן וּבְכָא וְתָב לְוָתְהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן וּדְבַר מִלְּוָתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן וַאֲסַר יָתֵהּ לְעֵינֵיהוֹן: רש"י:
ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה:
ויבך. לפי ששמעשהיו מתחרטין:
את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללויהנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוין יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו:
ויאסור אותו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו:
(מב,כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת־כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל־שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן:
(מב, כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת־כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל־שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן:
(מב, כה) כה וּפַקִּיד יוֹסֵף וּמְלוֹ יָת מָנֵיהוֹן עִיבוּרָא וְלַאֲתָבָא כַסְפֵּיהוֹן גְּבַר לְסַקֵּהּ וּלְמִתַּן לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא וַעֲבַד לְהוֹן כֵּן:
(מב,כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת־שִׁבְרָם עַל־חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם:
(מב, כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת־שִׁבְרָם עַל־חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם:
(מב, כו) כו וּנְטָלוּ יָת עִיבוּרְהוֹן עַל חֲמָרֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מִתַּמָּן:
(מב,כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת־שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת־כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה־הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
(מב, כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת־שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת־כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה־הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
(מב, כז) כז וּפְתַח חַד יָת סַקֵּהּ לְמִתַּן כִּסְתָא לַחֲמָרֵהּ בְּבֵית מְבָתָא וַחֲזָא יָת כַּסְפֵּהּ וְהָא הוּא בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ: רש"י:
ויפתח האחד. הוא לוישנשאר יחיד משמעון בן זוגו:
במלון. במקום שלנובלילה:
אמתחתו. הוא שק:
(מב,כח) וַיֹּאמֶר אֶל־אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו לֵאמֹר מַה־זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ:
(מב, כח) וַיֹּאמֶר אֶל־אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו לֵאמֹר מַה־זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ:
(מב, כח) כח וַאֲמַר לַאֲחוֹהִי אִתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאַף הָא בְטוֹעֲנִי וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹן וּתְוָהוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי לְמֵימַר מָה דָא עֲבַד יְיָ לָנָא: רש"י:
וגם הנה באמתחתי. גם הכסף בו עם התבואה:
מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו:
(מב,כט) וַיָּבֹאוּ אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל־הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר:
(מב, כט) וַיָּבֹאוּ אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל־הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר:
(מב, כט) כט וַאֲתוֹ לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְחַוִּיאוּ לֵהּ יָת כָּל דְּאַרְעָן יָתְהוֹן לְמֵימָר:
(מב,ל) דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת־הָאָרֶץ:
(מב, ל) דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת־הָאָרֶץ:
(מב, ל) ל מַלֵּיל גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָּנָא קַשְׁיָן (נ"א קָשִׁין) וִיהַב יָתָנָא כִּמְאַלְּלֵי יָת אַרְעָא:
(מב,לא) וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים:
(מב, לא) וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים:
(מב, לא) לא וַאֲמַרְנָא לֵהּ כֵּיוָנֵי אֲנָחְנָא לָא הֲוֵינָא מְאַלִּילֵי:
(מב,לב) שְׁנֵים־עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת־אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(מב, לב) שְׁנֵים־עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת־אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(מב, לב) לב תְּרֵין עֲסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵי אָבוּנָא חַד לֵיתוֹהִי וּזְעֵירָא יוֹמָא דֵין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:
(מב,לג) וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִיםאַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת־רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ:
(מב, לג) וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִיםאַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת־רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ:
(מב, לג) לג וַאֲמַר לָנָא גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא בְּדָא אִדַּע אֲרֵי כֵּיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקוּ לְוָתִי וְיָת עִיבוּרָא דְחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן סְבוּ וֶאֱזִילוּ:
(מב,לד) וְהָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת־אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת־הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ:
(מב, לד) וְהָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת־אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת־הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ:
(מב, לד) לד וְאַיְתִיאוּ יָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא לְוָתִי וְאִדַּע אֲרֵי לָא אַלִּילֵי אַתּוּן אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן יָת אֲחוּכוֹן אֶתֵּן לְכוֹן וְיָת אַרְעָא תַּעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָּא: רש"י:
ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שֶׁמְחַזְרִים וסובבים אחר פרקמטיא:
(מב,לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה־אִישׁ צְרוֹר־כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת־צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:
(מב, לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה־אִישׁ צְרוֹר־כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת־צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:
(מב, לה) לה וַהֲוָה אִנּוּן מְרִיקִין סַקֵּיהוֹן וְהָא גְבַר צְרִיר כַּסְפֵּהּ בְּסַקֵּהּ וַחֲזוֹ יָת צְרָרֵי כַסְפֵּיהוֹן אִנּוּן וַאֲבוּהוֹן וּדְחִילוּ: רש"י:
צרור כספו. קשר כספו:
(מב,לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:
(מב, לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:
(מב, לו) לו וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן יָתִי אַתְכֶּלְתּוּן יוֹסֵף לֵיתוֹהִי וְשִׁמְעוֹן לָא הֲוָה הָכָא (לֵיתוֹהִי) וְיָת בִּנְיָמִן תִּדְבְּרוּן עֲלַי הֲוָאָה כוּלְהֶן: רש"י:
אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף:
שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שָׁכוּל:
(מב,לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל־אָבִיו לֵאמֹר אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל־יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:
(מב, לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל־אָבִיו לֵאמֹר אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל־יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:
(מב, לז) לז וַאֲמַר רְאוּבֵן לַאֲבוּהִי לְמֵימַר יָת תְּרֵין בְּנַי תְּמִית אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ הַב יָתֵהּ עַל יְדִי וַאֲנָא אֲתֵבִנֵּהּ לָךְ:
(מב,לח) וַיֹּאמֶר לֹא־יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי־אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:
(מב, לח) וַיֹּאמֶר לֹא־יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי־אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:
(מב, לח) לח וַאֲמַר לָא יֵחוּת בְּרִי עִמְּכוֹן אֲרֵי אֲחוּהִי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹהִי אֶשְׁתָּאַר וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דִּי תְהָכוּן בַּהּ וְתַחֲתוּן יָת שִׂיבְתִי בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל: רש"י:
לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:
(מג,א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ:
(מג, א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ:
(מג, א) א וְכַפְנָא תַּקִּיף בְּאַרְעָא:
(מג,ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת־הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל:
(מג, ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת־הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל:
(מג, ב) ב וַהֲוָה כַּד שֵצִיאוּ (סַפִּיקוּ) לְמֵיכַל יָת עִיבוּרָא דְּאַיְתִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲמַר לְהוֹן אֲבוּהוֹן תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זְעֵיר עִיבוּרָא: רש"י:
כאשר כלו לאכל. יהודה אמר להםהמתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית:
כאשר כלו. כַּד שֵׁצִיאוּ (והמתרגם כַּד סַפִּיקוּ, טועה, כאשר כִּלּוּ הגמלים לשתות, מתורגם כַּד סַפִּיקוּ, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו):
(מג,ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
(מג, ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
(מג, ג) ג וַאֲמַר לֵהּ יְהוּדָה לְמֵימָר אַסְהָדָא אַסְהֵד בָּנָא גַבְרָא לְמֵימַר לָא תֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן: רש"י:
העד העד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם (ירמיה יא, ז), רד העד בעם (שמות יט, כא):
לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוניבלא אחיכם אתכם. ואונקלוס תרגם אֱלָהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן, יִּישֵׁב ביאור הדבר על אופניו, ולא דקדק לתרגםאחר לשון המקרא:
(מג,ד) אִם־יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:
(מג, ד) אִם־יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:
(מג, ד) ד אִם אִיתָךְ מְשַׁלַּח יָת אָחוּנָא עִמָּנָא נֵיחוֹת וְנִזְבֵּן לָךְ עִיבוּרָא:
(מג,ה) וְאִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי־הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
(מג, ה) וְאִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי־הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
(מג, ה) ה וְאִם לֵיתָךְ מְשַׁלַּח לָא נֵיחוֹת אֲרֵי גַבְרָא אֲמַר לָנָא לָא תֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן:
(מג,ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח:
(מג, ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח:
(מג, ו) ו וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְמָה אַבְאֶשְׁתּוּן לִי לְחַוָּאָה לְגַבְרָא הַעַד כְּעַן לְכוֹן אָחָא:
(מג,ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל־הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד־לוֹ עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת־אֲחִיכֶם:
(מג, ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל־הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד־לוֹ עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת־אֲחִיכֶם:
(מג, ז) ז וַאֲמָרוּ מִשְׁאַל שָׁאֵל גַּבְרָא לָנָא וּלְיַלָּדוּתָנָא לְמֵימַר הַעַד כְּעַן אֲבוּכוֹן קַיָּם הַאִית לְכוֹן אָחָא וְחַוֵּינָא לֵהּ עַל מֵימַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין הֲמִדַּע הֲוֵינָא יָדְעִין אֲרֵי יֵימַר אוֹחִיתוּ יָת אֲחוּכוֹן: רש"י:
לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עצי עריסותינוגילה לנו:
ונגד לו. שיש לנו אב ואח:
על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד:
כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שימוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי (לעיל כד, לג):
(מג,ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם־אֲנַחְנוּ גַם־אַתָּה גַּם־ טַפֵּנוּ:
(מג, ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם־אֲנַחְנוּ גַם־אַתָּה גַּם־ טַפֵּנוּ:
(מג, ח) ח וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי שְׁלַח עוּלֵימָא עִמִּי וְנֵקוּם וְנֵזֵיל וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת אַף אֲנַחְנָא אַף אַתְּ אַף טַפְלָנָא: רש"י:
ונחיה. נצנצה בו רוח הקודש, על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר (להלן מה, כז)ותחי רוח יעקב אביהם:
ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:
(מג,ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם־לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל־הַיָּמִים:
(מג, ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם־לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל־הַיָּמִים:
(מג, ט) ט אֲנָא מְעָרַבְנָא בֵהּ מִן יְדִי תִּבְעִנֵּהּ אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לָךְ וַאֲקֵימִנֵּהּ קֳדָמָךְ וְאֵהֵי חָטֵי לָךְ כָּל יוֹמַיָּא: רש"י:
והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי:
וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:
(מג,י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי־עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:
(מג, י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי־עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:
(מג, י) י אֲרֵי אִלּוּלָפוֹן בְּדָא אִתְעַכָּבְנָא אֲרֵי כְעַן תַּבְנָא דְּנַן תַּרְתֵּין זִמְנִין: רש"י:
לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת כל הימים הללו:
(מג,יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם־כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים:
(מג, יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם־כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים:
(מג, יא) יא וַאֲמַר לְהוֹן יִשְׂרָאֵל אֲבוּהוֹן אִם כֵּן הוּא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּ מִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא בְּמָנֵיכוֹן וַאֲחִיתוּ לְגַבְרָא תִּקְרֻבְתָּא זְעֵיר קְטַף וּזְעֵיר דְּבַשׁ שְׁעַף וּלְטוֹם בָּטְנִין וְשִׁגְדִּין: רש"י:
אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה לְהַשִּׁיאֲכֶם, ואומר אני זאת עשו:
מזמרת הארץ. מתורגם מִדִמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם:
נכאת. שעוה:
בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א"ב של רבי מַכִּיר ראיתי, פושטציא"ס, ודומה לי שהם אפרסקין:
(מג,יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:
(מג, יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:
(מג, יב) יב וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין סְבוּ בְיֶדְכוֹן וְיָת כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּפוּם טוֹעֲנֵיכוֹן תְּתִיבוּן בְּיֶדְכוֹן דִּלְמָא שָׁלוּ הוּא: רש"י:
וכסף משנה. פי שנים כראשון:
קחו בידכם. לשבור אוכלשמא הוקר השער:
אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שְׁכָחוֹ שוגג:
(מג,יג) וְאֶת־אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל־הָאִישׁ:
(מג, יג) וְאֶת־אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל־הָאִישׁ:
(מג, יג) יג וְיָת אֲחוּכוֹן דְּבָרוּ וְקוּמוּ תּוּבוּ לְוַת גַּבְרָא:
(מג,יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:
(מג, יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:
(מג, יד) יד וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לְכוֹן רַחֲמִין קֳדָם גַּבְרָא וְיִפְטַר לְכוֹן יָת אֲחוּכוֹן אָחֳרָנָא וְיָת בִּנְיָמִין וַאֲנָא כְּמָא דִי אִתְכֵּלִית תְּכֵלִית: רש"י:
ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם:שֶׁדַי בנתינת רחמיו, וּכְדַי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שָׁקַטְתִּי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין:
ושלח לכם. וְיִפְטַר לְכוֹן כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וְיִשְׁלַח, שהרי לשם הם הולכים אצלו:
את אחיכם. זה שמעון:
אחר. רוח הקודש נזרקה בו, לרבות יוסף:
ואני. עד שובכם אהיה שָׁכוּלמספק:
כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון:
שכלתי. מבנימין:
(מג,טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה־כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת־בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף:
(מג, טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה־כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת־בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף:
(מג, טו) טו וּנְסִיבוּ גֻבְרַיָּא יָת תִּקְרֻבְתָּא הָדָא וְעַל חַד תְּרֵין כַּסְפָּא נְסִיבוּ בִידֵיהוֹן וּדְבָרוּ יָת בִּנְיָמִן וְקָמוּ וּנְחָתוּ לְמִצְרַיִם וְקָמוּ קֳדָם יוֹסֵף: רש"י:
ואת בנימין. מתרגמינן וּדְבָרוּ יַת בִּנְיָמִן, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן וְנָסִיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר:
(מג,טז) וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת־בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת־הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:
(מג, טז) וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת־בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת־הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:
(מג, טז) טז וַחֲזָא יוֹסֵף עִמְּהוֹן יָת בִּנְיָמִין וַאֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ אָעֵיל יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵיתָא וּנְכוֹס נִכְסָתָא וְאַתְקֵין אֲרֵי עִמִּי יֵיכְלוּן גֻּבְרַיָּא בְּשֵׁירוּתָא: רש"י:
וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר וּטְבַח:
בצהרים. זה מתורגם בְּשֵׁירוּתָא, שהוא לשון סעודה ראשונהבלשון ארמי ובלע"ז דיזנ"ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לְכַלְבָּא שֵׁירוּתֵיהּ, בָּצַע אַכּוּלָא שֵׁירוּתָא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:
(מג,יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף:
(מג, יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף:
(מג, יז) יז וַעֲבַד גַּבְרָא כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵית יוֹסֵף:
(מג,יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל־דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת־חֲמֹרֵינוּ:
(מג, יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל־דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת־חֲמֹרֵינוּ:
(מג, יח) יח וּדְחִילוּ גֻבְרַיָּא אֲרֵי אִתַּעֲלוּ לְבֵית יוֹסֵף וַאֲמָרוּ עַל עֵסַק כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּטוֹעֲנָנָא בְּקַדְמֵיתָא אֲנַחְנָא מִתַּעֲלִין לְאִתְרַבְרָבָא עֲלָנָא וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלָנָא וּלְמִקְנֵי יָתָנָא לְעַבְדִּין וּלְמִדְבַּר יָת חֲמָרָנָא: רש"י:
וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי"ן, ותרגומו וּדְחִילוּ:
כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו, שאין זה אלא לאספם אל משמר:
אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה:
להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם וּלְאִסְתַּקָפָאעֲלָנָא, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עלילת דברים, תַּסְקוֹפֵי מִּלִּין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לְאִתְרַבְרְבָא, הוא לשון גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת יב, ו), וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה (נחום ב, ח), שהוא לשון מלכות:
(מג,יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל־בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת:
(מג, יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל־בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת:
(מג, יט) יט וּקְרִיבוּ לְוַת גַּבְרָא דִּי מְמַנָּא עַל בֵּית יוֹסֵף וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ בִּתְרַע בֵּיתָא:
(מג,כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
(מג, כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר־אֹכֶל:
(מג, כ) כ וַאֲמָרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי מֵיחַת נְחֵתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא: רש"י:
בי אדני. לשון בעיא ותחנונים הוא, בלשון ארמי בייא בייא:
ירד ירדנו. ירידה הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך:
(מג,כא) וַיְהִי כִּי־בָאנוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת־אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ:
(מג, כא) וַיְהִי כִּי־בָאנוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת־אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ:
(מג, כא) כא וַהֲוָה כַּד אֲתֵינָא לְבֵית מְבָתָא וּפְתַחְנָא יָת טוֹעֲנָנָא וְהָא כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ כַּסְפָּנָא בְּמַתְקְלֵהּ וַאֲתֵיבְנָא יָתֵהּ בִּידָנָא:
(מג,כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי־שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ:
(מג, כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי־שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ:
(מג, כב) כב וְכַסְפָּא אָחֳרָנָא אוֹחִיתְנָא בִידָנָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא לָא יְדַעְנָא מָן שַׁוִּי כַסְפָּנָא בְּטוֹעֲנָנָא:
(מג,כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל־תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת־שִׁמְעוֹן:
(מג, כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל־תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת־שִׁמְעוֹן:
(מג, כג) כג וַאֲמַר שְׁלַם לְכוֹן לָא תִדְחֲלוּן אֱלָהֲכוֹן וֶאֱלָהָא דַאֲבוּכוֹן יְהַב לְכוֹן סִימָא בְּטוֹעֲנֵיכוֹן כַּסְפְּכוֹן אֲתָא לְוָתִי וְאַפֵּיק לְוָתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן: רש"י:
אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון:
(מג,כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן־מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם:
(מג, כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן־מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם:
(מג, כד) כד וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵית יוֹסֵף וִיהַב מַיָּא וְאַסְחוֹ רִגְלֵיהוֹן וִיהַב כִּסְּתָא לַחֲמָרֵיהוֹן: רש"י:
ויבא האיש. הֲבָאָה אחר הֲבָאָה, לפי שהיו דוחפים אותו לחוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו:
(מג,כה) וַיָּכִינוּ אֶת־הַמִּנְחָה עַד־בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי־שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם:
(מג, כה) וַיָּכִינוּ אֶת־הַמִּנְחָה עַד־בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי־שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם:
(מג, כה) כה וְאַתְקִינוּ יָת תִּקְרֻבְתָּא עַד דְּעַל יוֹסֵף בְּשֵׁירוּתָא אֲרֵי שְׁמָעוּ אֲרֵי תַמָּן יֵיכְלוּן לַחְמָא: רש"י:
ויכינו. הזמינו, עִטְרוּהָ בכלים נאים:
(מג,כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר־בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה:
(מג, כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר־בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה:
(מג, כו) כו וְעַל יוֹסֵף לְבֵיתָא וְאַיְתִיאוּ לֵהּ יָת תִּקְרֻבְתָּא דִּי בִידֵיהוֹן לְבֵיתָא וּסְגִידוּ לֵהּ עַל אַרְעָא: רש"י:
הביתה. מפרוזדור לטרקלין:
(מג,כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי:
(מג, כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי:
(מג, כז) כז וּשְׁאֵיל לְהוֹן לִשְׁלַם וַאֲמַר הַשְׁלַם אֲבוּכוֹן סָבָא דִּי אֲמַרְתּוּן הַעַד כְּעַן קַיָּם:
(מג,כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ
(מג, כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ
(מג, כח) כח וַאֲמָרוּ שְׁלַם לְעַבְדָּךְ לְאָבוּנָא עַד כְּעַן קַיָּם וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ: רש"י:
ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, השתחוואהמשתטח לארץ:
(מג,כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן־אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
(מג, כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן־אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
(מג, כט) כט וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי בַּר אִמֵּהּ וַאֲמַר הָדֵין אֲחוּכוֹן זְעֵירָא דִּי אֲמַרְתּוּן לִי וַאֲמַר מִן קֳדָם יְיָ יִתְרַחַם עֲלָךְ בְּרִי: רש"י:
אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה:
(מג,ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל־אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:
(מג, ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל־אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:
(מג, ל) ל וְאוֹחִי יוֹסֵף אֲרֵי אִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמוֹהִי עַל אֲחוּהִי וּבְעָא לְמִבְכֵּי וְעַל לְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא וּבְכָא תַמָּן: רש"י:
כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וגו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמי. אשבל, שֶׁשְׁבָאוֹ אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במסכת סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו:
נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי מִשּׁוּם מִכְמַר בִּשְׂרָא (פסחים נח.), ובמקרא (איכה ה, י)עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ:
(מג,לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:
(מג, לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:
(מג, לא) לא וְאַסְחֵי אַפּוֹהִי וּנְפָק וְאִתְחַסִּין וַאֲמַר שַׁוִּיאוּ לַחְמָא: רש"י:
ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב, כא), וכן אֲפִיקֵי מָגִנִּים (שם מא, ז), חוזק:
(מג,לב) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת־הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם:
(מג, לב) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת־הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם:
(מג, לב) לב וְשַׁוִּיאוּ לֵהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן וּלְמִצְרָאֵי דְּאָכְלִין עִמֵּהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרֵי לָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא אֲרֵי בְעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין: רש"י:
כי תועבה הוא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:
(מג,לג) וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ:
(מג, לג) וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ:
(מג, לג) לג וְאַסְחָרוּ קֳדָמוֹהִי רַבָּא כְּרַבְיוּתֵהּ וּזְעֵירָא כִּזְעֵרוּתֵהּ וּתְמָהוּ גֻבְרַיָּא גְּבַר לְחַבְרֵהּ: רש"י:
הבכור כבכרתו. מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי:
(מג,לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ:
(מג, לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ:
(מג, לד) לד וּנְטַל חֳלָקִין מִן קֳדָמוֹהִי לָקֳדָמֵיהוֹן וּסְגִי חֲלָקָא דְבִנְיָמִן מֵחֳלָקֵי דְכָלְּהוֹן חַמְשָׁא חֳלָקִין וּשְׁתִיאוּ וּרְוִיאוּ עִמֵּהּ: רש"י:
משאת. מנות:
חמש ידות. חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים:
וישכרו עמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו:
(מד,א) וַיְצַו אֶת־אֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת־אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
(מד, א) וַיְצַו אֶת־אֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת־אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
(מד, א) א וּפַקֵּיד יָת דִּי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ לְמֵימַר מְלֵי יָת טוֹעֲנֵי גֻבְרַיָּא עִיבוּרָא כְּמָה דִי יָכְלִין לְמִטְעַן וְשַׁוִּי כְּסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ:
(מד,ב) וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר:
(מד, ב) וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר:
(מד, ב) ב וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְכַסְפָּא תְּשַׁוֵּי בְּפוּם טוֹעֲנָא דִזְעֵירָא וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי וַעֲבַד כְּפִתְגָּמָא דְיוֹסֵף דִּי מַלִּיל: רש"י:
גביע. כוס ארוך, וקורין לו מדרינ"ש:
(מד,ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם:
(מד, ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם:
(מד, ג) ג צַפְרָא נְהָר וְגֻבְרַיָּא אִתְפַּטָּרוּ אִנּוּן וַחֲמָרֵיהוֹן:
(מד,ד) הֵם יָצְאוּ אֶת־הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:
(מד, ד) הֵם יָצְאוּ אֶת־הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:
(מד, ד) ד אִנּוּן נְפָקוּ מִן קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ קוּם רְדַף בָּתַר גֻּבְרַיָּא וְתַדְבְּקִנּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָה אַשְׁלֶמְתּוּן בִּישָׁא חֳלָף טַבְתָא:
(מד,ה) הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:
(מד, ה) הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:
(מד, ה) ה הֲלָא דֵין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּהּ וְהוּא בָּדָקָא מְבָדֵק בֵּהּ אַבְאֶשְׁתּוּן דִּי עֲבַדְתּוּן:
(מד,ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(מד, ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(מד, ו) ו וְאַדְבֵּיקִנּוּן וּמַלִּיל עִמְּהוֹן יָת פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין:
(מד,ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה:
(מד, ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה:
(מד, ז) ז וַאֲמָרוּ לֵהּ לְמָה יְמַלֵּל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּיךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין: רש"י:
חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקדוש ברוך הוא יהי עלינו מעשות זאת, והרבה יש בגמרא חס ושלום:
(מד,ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב:
(מד, ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב:
(מד, ח) ח הָא כַסְפָּא דִּי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּם טוֹעֲנָנָא אֲתֵיבְנוֹהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִכְנָעַן וְאֶכְדֵּין נִגְנוּב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ כַּסְפָּא אוֹ דַהֲבָא (מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהָב): רש"י:
הן כסף וגו'. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכולן מנויין בבראשית רבה (צב, ז):
(מד,ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם־אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:
(מד, ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם־אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:
(מד, ט) ט דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ מֵעַבְדָּיךְ יִתְקְטֵל וְאַף אֲנַחְנָא נְהֵי לְרִבּוֹנִי לְעַבְדִּין:
(מד,י) וַיֹּאמֶר גַּם־עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:
(מד, י) וַיֹּאמֶר גַּם־עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:
(מד, י) י וַאֲמַר אַף כְּעַן כְּפִתְגָּמֵיכוֹן כֶּן הוּא דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן תְּהוֹן זַכָּאִין: רש"י:
גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת, כדבריכם כן הוא, שכולכם חייביםבדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר יִמָּצֵא אתו יהיה לי עבד:
(מד,יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ:
(מד, יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ:
(מד, יא) יא וְאוֹחִיאוּ וְאַחִיתוּ גְּבַר יָת טוֹעֲנֵהּ לְאַרְעָא וּפְתָחוּ גְּבַר טוֹעֲנֵהּ:
(מד,יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן:
(מד, יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן:
(מד, יב) יב וּבְלַשׁ בְּרַבָּא שָׁרִי וּבִזְעֵירָא שֵׁצִי וְאִשְׁתְּכַּח כַּלִּידָא בְּטוֹעֲנָא דְּבִנְיָמִן: רש"י:
בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא:
(מד,יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:
(מד, יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:
(מד, יג) יג וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמוֹ גְּבַר עַל חֲמָרֵהּ וְתָבוּ לְקַרְתָּא: רש"י:
ויעמס איש על חמרו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון:
וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה:
(מד,יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:
(מד, יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:
(מד, יד) יד וְעַל יְהוּדָה וַאֲחוֹהִי לְבֵית יוֹסֵף וְהוּא עַד כְּעַן תַּמָּן וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי לְאַרְעָא: רש"י:
עודנו שם. שהיה ממתין להם:
(מד,טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה־הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי־נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי:
(מד, טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה־הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי־נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי:
(מד, טו) טו וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף מָה עוֹבָדָא הָדֵין דִּי עֲבַדְתּוּן הֲלָא יְדַעְתּוּן אֲרֵי בָדָקָא מְבָדֵק גַּבְרָא דִּי כְוָתִי: רש"י:
הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינהכי אתם גנבתם הגביע:
(מד,טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־ אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:
(מד, טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־ אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:
(מד, טז) טז וַאֲמַר יְהוּדָה מַה נֵּימַר לְרִבּוֹנִי מַה נְּמַלֵּל וּמַה נִּזְכֵּי מִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח יָת חוֹבָא דְעַבְדָּיךְ הָא אֲנַחְנָא עַבְדִּין לְרִבּוֹנִי אַף אֲנַחְנָא אַף דְּאִשְׁתְּכַח קַלִּידָא בִּידֵהּ: רש"י:
האלהים מצא. יודעים אנו שלא סָרַחְנוּ, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו:
ומה נצטדק. לשון צֶדֶק, וכן כל תיבה שתחילת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נִצְטַדָּק מֵגִזְרַת צֶדֶק, יִצְטַבַּע (דניאל ד, יב)מגזרת צָבַע, וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט, ד)מגזרת צִיר אֱמוּנִים (משלי יג, יז), הִצְטַיַּדְנוּ (יהושע ט, יב)מגזרת צֵידָה לדרך (לעיל מב, כה). ותיבה שתחילתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת, התי"ו מַפְרֶדֶת את אותיות העיקר כגון, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב, ה), מגזירת סָבַל. מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא (דניאל ז, ח), מגזרת סָכַל. וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו, טז), מגזרת שַׁמֵּר. וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיה נט, טו), מגזרת מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל (איוב יב, יז). מסתולל בעמי (שמות ט, יז), מגזרת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (ירמיה יח, טו):
(מד,יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם:סס
קמ"ו פסוקים, יחזקיה"ו סימן, אמצי"ה סימן, יהי"ה ל"י עב"ד סימן.
(מד, יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם:סס
קמ"ו פסוקים, יחזקיה"ו סימן, אמצי"ה סימן, יהי"ה ל"י עב"ד סימן.
(מד, יז) יז וַאֲמַר חַס לִי מִלְּמֶעְבַּד דָּא גַּבְרָא דִּי אִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן סְקוֹ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: Q
(מד,יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:
(מד, יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:
(מד, יח) יח וּקְרֵב לְוָתֵהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָּמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְפַרְעֹה כֵּן אָתְּ: רש"י:
ויגש אליו וגו' דבר באזני אדני. יכנסודברי באזניך:
ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדיבר אליוקשות:
כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו, ומדרשו (ב"ר צג, ו), סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעהעל ידי זקנתי שרה, על לילה אחת שֶׁעִכְּבָהּ. דבר אחר, מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשים עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה, אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדונך (ב"ר שם):
(מד,יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ־לָכֶם אָב אוֹ־אָח:
(מד, יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ־לָכֶם אָב אוֹ־אָח:
(מד, יט) יט רִבּוֹנִי שְׁאִיל יָת עַבְדּוֹהִי לְמֵימָר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא: רש"י:
אדני שאל את עבדיו. מתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני, לא כחדנו ממך דבר:
(מד,כ) וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:
(מד, כ) וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:
(מד, כ) כ וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי אִית לָנָא אַבָּא סָבָא וּבַר סִיבְתִין זְעֵיר וְאָחוּהִי מִית וְאִשְׁתָּאַר הוּא בִּלְחוֹדוֹהִי לְאִמֵּהּ וַאֲבוּהִי רְחִים לֵהּ: רש"י:
ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר, אם אוֹמַר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי:
לבדו לאמו. מאותה האםאין לו עוד אח:
(מד,כא) וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו:
(מד, כא) וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו:
(מד, כא) כא וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אֲחַתוּהִי לְוָתִי וֶאֱשַׁוֵּי עֵינִי עֲלוֹהִי:
(מד,כב) וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי לֹא־יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת־אָבִיו וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת:
(מד, כב) וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי לֹא־יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת־אָבִיו וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת:
(מד, כב) כב וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי לָא יִכּוּל עוּלֵימָא לְמִשְׁבַּק יָת אֲבוּהִי וְאִם יִשְׁבּוֹק יָת אֲבוּהִי יְמוּת: רש"י:
ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה:
(מד,כג) וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ אִם־לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי:
(מד, כג) וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ אִם־לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי:
(מד, כג) כג וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אִם לָא יֵחוֹת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְּכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵי אַפָּי:
(מד,כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד־לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי:
(מד, כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד־לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי:
(מד, כד) כד וַהֲוָה כַּד סְלֵיקְנָא לְוַת עַבְדָּךְ אַבָּא וְחַוֵּינָא לֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי רִבּוֹנִי:
(מד,כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל:
(מד, כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל:
(מד, כה) כה וַאֲמַר אָבוּנָא תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זְעֵיר עִיבוּרָא:
(מד,כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם־יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי־לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ:
(מד, כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם־יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי־לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ:
(מד, כו) כו וַאֲמַרְנָא לָא נִכּוּל לְמֵיחָת אִם אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָּנָא וְנֵחוֹת אֲרֵי לָא נִכּוּל לְמֶחֱזֵי אַפֵּי גַבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא:
(מד,כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי:
(מד, כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי:
(מד, כז) כז וַאֲמַר עַבְדָּךְ אַבָּא לָנָא אַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרֵי תְרֵין יְלִידַת לִי אִתְּתִי:
(מד,כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה:
(מד, כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה:
(מד, כח) כח וּנְפַק חַד מִלְּוָתִי וַאֲמָרִית בְּרַם מִקְטַל קְטִיל וְלָא חֲזִתֵּהּ עַד כְּעָן:
(מד,כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
(מד, כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
(מד, כט) כט וְתַדְבְּרוּן אַף יָת דֵּין מִן קֳדָמַי וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא וְתַחֲתוּן יָת שִׂבְתִי בְּבִישְׁתָא לִשְׁאוֹל: רש"י:
וקרהו אסון. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי, אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה, דומה עלי ששלשתן מתו ביום אחד:
(מד,ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(מד, ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(מד, ל) ל וּכְעַן כְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָּךְ אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא וְנַפְשֵׁהּ חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ:
(מד,לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־ שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה:
(מד, לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־ שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה:
(מד, לא) לא וִיהֵי כַּד יֶחֱזֵי אֲרֵי לֵית עוּלֵימָא וִימוּת וְיַחֲתוּן עַבְדָּיךְ יָת שִׂיבַת עַבְדָּךְ אָבוּנָא בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל: רש"י:
והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו:
(מד,לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים:
(מד, לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים:
(מד, לב) לב אֲרֵי עַבְדָּךְ מְעָרַב בְּעוּלֵימָא מִן אַבָּא לְמֵימָר אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ וָאֱהִי חָטֵי לְאַבָּא כָּל יוֹמַיָּא: רש"י:
כי עבדך ערב את הנער. ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אֶחָי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב' עולמות:
(מד,לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו:
(מד, לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו:
(מד, לג) לג וּכְעַן יִתֵּב כְּעַן עַבְדָּךְ תְּחוֹת עוּלֵימָא עַבְדָּא לְרִבּוֹנִי וְעוּלֵימָא יִסַּק עִם אֲחוֹהִי: רש"י:
ישב נא עבדך וגו'. לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורהולמלחמה וּלְשַׁמֵּשׁ:
(מד,לד) כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי:
(מד, לד) כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי:
(מד, לד) לד אֲרֵי אֶכְדֵּין אֶסַּק לְוַת אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמִּי דִּלְמָא אֶחֱזֵי בְּבִישְׁתָּא דִּי תַּשְׁכַּח יָת אַבָּא:
(מה,א) וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו:
(מה, א) וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו:
(מה, א) א וְלָא יְכִיל יוֹסֵף לְאִתְחַסָּנָא לְכֹל דְּקָיְמִין עִלָּוֹהִי וּקְרָא אַפִּיקוּ כָל אֱנַשׁ מֵעִלָּוָי וְלָא קָם אֱנַשׁ עִמֵּהּ כַּד אִתְיְדַע יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי: רש"י:
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליוושומעין שאחיו מתביישין בְּהִוָּדְעוֹ להם:
(מה,ב) וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
(מה, ב) וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
(מה, ב) ב וִיהַב יָת קָלֵהּ בִּבְכִיתָא וּשְׁמָעוּ מִצְרָאֵי וּשְׁמַע אֱנַשׁ בֵּית פַּרְעֹה: רש"י:
וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו, ואין זה לשון בית ממש, אלא כמו בֵּית יִשְׂרָאֵל (שמות מ, לח), בֵּית יְהוּדָה (שמואל־ב ב, ד), מישנד"ה בלע"ז:
(מה,ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:
(מה, ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:
(מה, ג) ג וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא יוֹסֵף הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּם וְלָא יָכִילוּ אֲחוֹהִי לַאֲתָבָא יָתֵהּ פִּתְגָּם אֲרֵי אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹהִי: רש"י:
נבהלו מפניו. מפני הבושה:
(מה,ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:
(מה, ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:
(מה, ד) ד וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי קְרִיבוּ כְעַן לְוָתִי וּקְרִיבוּ וַאֲמַר אֲנָא יוֹסֵף אֲחוּכוֹן דִּי זַבִּנְתּוּן יָתִי לְמִצְרָיִם: רש"י:
גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אַחַי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנוניםוהראה להם שהוא מהול:
(מה,ה) וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:
(מה, ה) וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:
(מה, ה) ה וּכְעַן לָא תִתְּנְסוּן וְלָא יִתְקָף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרֵי זַבִּנְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרֵי לְקַיָּמָא שַׁלְּחַנִי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן: רש"י:
למחיה. להיות לכם למחיה:
(מה,ו) כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר:
(מה, ו) כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר:
(מה, ו) ו אֲרֵי דְנַן תַּרְתֵּין שְׁנִין כַּפְנָא בְּגוֹ אַרְעָא וְעוֹד חָמֵשׁ שְׁנִין דִּי לֵית זְרוֹעָא וַחֲצָדָא: רש"י:
כי זה שנתים הרעב. עברו משני הרעב:
(מה,ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:
(מה, ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:
(מה, ז) ז וְשַׁלְּחַנִי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן לְשַׁוָּאָה לְכוֹן שְׁאָרָא בְּאַרְעָא וּלְקַיָּמָא לְכוֹן לְשֵׁיזָבָא רַבְּתָא:
(מה,ח) וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מה, ח) וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מה, ח) ח וּכְעַן לָא אַתּוּן שְׁלַחְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ וְשַׁוְּיַנִי לְאַבָּא לְפַרְעֹה וּלְרִבּוֹן לְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְשַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: רש"י:
לאב. לְחָבֵר ולפטרון:
(מה,ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד:
(מה, ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד:
(מה, ט) ט אוֹחוּ וּסְקוֹ לְוַת אַבָּא וְתֵימְרוּן לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר בְּרָךְ יוֹסֵף שַׁוְּיַנִי יְיָ לְרִבּוֹן לְכָל מִצְרָאֵי חוּת לְוָתִי לָא תִתְעַכָּב: רש"י:
ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות:
(מה,י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
(מה, י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
(מה, י) י וְתֵתֵיב בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וּתְהֵי קָרִיב לִי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנֵי בְנָיךְ וְעָנָךְ וְתוֹרָךְ וְכָל דִּי לָךְ:
(מה,יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן־תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
(מה, יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן־תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
(מה, יא) יא וְאֵזוּן יָתָךְ תַּמָּן אֲרֵי עוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין כַּפְנָא דִּלְמָא תִתְמַסְכַּן אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ וְכָל דִּי לָךְ: רש"י:
פן תורש. דִּלְמָא תִתְמַסְכַּן, לשון מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר (שמואל־א ב, ז):
(מה,יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:
(מה, יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:
(מה, יב) יב וְהָא עֵינֵיכוֹן חֲזָן וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין אֲרֵי בְלִישָׁנְכוֹן אֲנָא מְמַלֵּל עִמְּכוֹן: רש"י:
והנה עיניכם ראות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכםבלשון הקודש:
ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי בלבי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם:
(מה,יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה:
(מה, יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה:
(מה, יג) יג וּתְחַוּוּן לְאַבָּא יָת כָּל יְקָרִי בְּמִצְרַיִם וְיָת כָּל דִּי חֲזֵיתוּן וְתוֹחוּן וְתַחֲתוּן יָת אַבָּא הַלְכָא:
(מה,יד) וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו:
(מה, יד) וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו:
(מה, יד) יד וּנְפַל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אֲחוּהִי וּבְכָא וּבִנְיָמִן בְּכָא עַל צַוְּארֵהּ: רש"י:
ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשותשעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן לֵיחָרֵב:
ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו לֵיחָרֵב:
(מה,טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:
(מה, טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:
(מה, טו) טו וּנְשַׁק לְכָל אֲחוֹהִי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן מַלִּילוּ אֲחוֹהִי עִמֵּהּ: רש"י:
וינשק. הוסיף בנשיקה, מְנַשֵּׁק והולך דיבייש"ר בלע"ז:
ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם:
דברו אחיו אתו. שמתחילה היו בושים ממנו:
(מה,טז) וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו:
(מה, טז) וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו:
(מה, טז) טז וְקָלָא אִשְׁתְּמַע בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימַר אֲתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּשְׁפַר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי: רש"י:
והקל נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית ממש:
(מה,יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֱמֹר אֶל־אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם וּלְכוּ־בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(מה, יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֱמֹר אֶל־אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם וּלְכוּ־בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(מה, יז) יז וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֱמַר לְאַחָיךְ דָּא עִיבִידוּ טְעוּנוּ יָת בְּעִירְכוֹן וֶאֱזִילוּ אוֹבִילוּ לְאַרְעָא דִכְנָעַן: רש"י:
טענו את בעירכם . תבואה:
(מה,יח) וּקְחוּ אֶת־אֲבִיכֶם וְאֶת־בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת־חֵלֶב הָאָרֶץ:
(מה, יח) וּקְחוּ אֶת־אֲבִיכֶם וְאֶת־בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת־חֵלֶב הָאָרֶץ:
(מה, יח) יח וּדְבָרוּ יָת אֲבוּכוֹן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן וַאֲתוֹ לְוָתִי וְאֶתֵּן לְכוֹן יָת טוּב אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יָת טוּבָא דְאַרְעָא: רש"י:
את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולהשאין בה דגים:
חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא:
(מה,יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת־אֲבִיכֶם וּבָאתֶם:
(מה, יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת־אֲבִיכֶם וּבָאתֶם:
(מה, יט) יט וְאַתְּ מְפַקָּדָא דָּא עִיבִידוּ סְבוּ לְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַגְלָן לְטַפְלֵיכוֹן וְלִנְשֵׁיכוֹן וְתִטְּלוּן יָת אֲבוּכוֹן וְתֵיתוּן: רש"י:
ואתה צויתה. מפי לומרלהם:
זאת עשו. כך אמור להם שברשותי היא:
(מה,כ) וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם כִּי־טוּב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא:
(מה, כ) וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם כִּי־טוּב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא:
(מה, כ) כ וְעֵינְכוֹן לָא תְחוּס עַל מָנֵיכוֹן אֲרֵי טוּב כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּלְכוֹן הוּא:
(מה,כא) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל־פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ:
(מה, כא) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל־פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ:
(מה, כא) כא וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף עַגְלָן עַל מֵימַר פַּרְעֹה וִיהַב לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא:
(מה,כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת:
(מה, כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת:
(מה, כב) כב לְכָלְּהוֹן יְהַב לִגְבַר אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשִׁין וּלְבִנְיָמִן יְהַב תְּלָת מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף וַחֲמֵשׁ אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשִׁין:
(מה,כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ:
(מה, כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ:
(מה, כג) כג וְלַאֲבוּהִי שְׁלַח כְּדֵין עַסְרָא חֲמָרִין טְעִינִין מִטּוּבָא דְמִצְרָיִם וַעֲסַר אַתְנָן טְעִינָן עִיבוּר וּלְחֵם וּזְוָדִין לַאֲבוּהִי לְאָרְחָא: רש"י:
שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו':
מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול:
בר ולחם. כתרגומו:
ומזון. ליפתן:
(מה,כד) וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
(מה, כד) וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
(מה, כד) כד וְשַׁלַּח יָת אֲחוֹהִי וַאֲזָלוּ וַאֲמַר לְהוֹן לָא תִתְנַצּוּן בְּאָרְחָא: רש"י:
אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר [וְהִכָּנְסוּ בחמה לעיר]. ולפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו:
(מה,כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
(מה, כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
(מה, כה) כה וּסְלִיקוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִכְנַעַן לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן:
(מה,כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם:
(מה, כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם:
(מה, כו) כו וְחַוִּיאוּ לֵהּ לְמֵימַר עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּם וַאֲרֵי הוּא שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וַהֲווֹ מִלַּיָּא פָּיְגָן עַל לִבֵּהּ אֲרֵי לָא הֵימִין לְהוֹן: רש"י:
וכי הוא מושל. ואשר הואמושל:
ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מֵאֵין הֲפֻגוֹת (איכה ג, מט), וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (ירמיה מח, יא),מתרגמינן וְרֵיחֵיהּ לָא פָג:
(מה,כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
(מה, כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
(מה, כז) כז וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ יָת כָּל פִּתְגָּמֵי יוֹסֵף דִּי מַלִּיל עִמְּהוֹן וַחֲזָא יָת עֲגַלָּתָא דִּשְׁלַח יוֹסֵף לְמִטַּל יָתֵהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן: רש"י:
את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלותאשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה:
ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינהשפירשה ממנו:
(מה,כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:
(מה, כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:
(מה, כח) כח וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל סַגִּי לִי חֶדְוָא עַד כְּעַן יוֹסֵף בְּרִי קַיָּם אֵזִיל וְאֶחֱזִנֵּהּ עַד לָא אֵמוּת: רש"י:
רב. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי:
(מו,א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:
(מו, א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:
(מו, א) א וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וְכָל דִּי לֵהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שָׁבַע וּדְבַח דִּבְחִין לֶאֶלָהָא דַאֲבוּהִי יִצְחָק: רש"י:
בארה שבע. כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה:
לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם:
(מו,ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(מו, ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(מו, ב) ב וַאֲמַר יְיָ לְיִשְׂרָאֵל בְּחֶזְוֵי דְלֵילְיָא וַאֲמַר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַאֲמַר הָא אֲנָא: רש"י:
יעקב יעקב. לשון חיבה:
(מו,ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
(מו, ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
(מו, ג) ג וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנָּךְ תַּמָּן: רש"י:
אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:
(מו,ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל־עֵינֶיךָ:
(מו, ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל־עֵינֶיךָ:
(מו, ד) ד אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסֵּקִנָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָיךְ: רש"י:
ואנכי אעלך. הבטיחולהיות נקבר בארץ:
(מו,ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
(מו, ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
(מו, ה) ה וְקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְיָת טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן בַּעֲגַלָתָא דִּי שְׁלַח פַּרְעֹה לְמִטַּל יָתֵהּ:
(מו,ו) וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ:
(מו, ו) וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ:
(מו, ו) ו וּדְבָרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנֵהוֹן דִּי קְנוֹ בְּאַרְעָא דִכְנַעַן וַאֲתוֹ לְמִצְרָיִם יַעֲקֹב וְכָל בְּנוֹהִי עִמֵּהּ: רש"י:
אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם הכל נתן לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו:
(מו,ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה:
(מו, ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה:
(מו, ז) ז בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּהּ בְּנָתֵהּ וּבְנַת בְּנוֹהִי וְכָל זַרְעֵהּ אַיְתִי עִמֵּהּ לְמִצְרָיִם: רש"י:
ובנות בניו. סרח בת אשר ויוכבד בת לוי:
(מו,ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:
(מו, ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:
(מו, ח) ח וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וּבְנוֹהִי בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן: רש"י:
הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב באים, ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו:
(מו,ט) וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי:
(מו, ט) וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי:
(מו, ט) ט וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי:
(מו,י) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית:
(מו, י) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית:
(מו, י) י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנִיתָא: רש"י:
בן הכנענית. בן דינה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה:
(מו,יא) וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי:
(מו, יא) וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי:
(מו, יא) יא וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי:
(מו,יב) וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי־פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל:
(מו, יב) וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי־פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל:
(מו, יב) יב וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִכְנַעַן וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל:
(מו,יג) וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן:
(מו, יג) וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן:
(מו, יג) יג וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן:
(מו,יד) וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל:
(מו, יד) וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל:
(מו, יד) יד וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל:
(מו,טו) אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל־נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ:
(מו, טו) אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל־נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ:
(מו, טו) טו אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּיְלִידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְיָת דִּינָה בְרַתֵּהּ כָּל נְפַשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵיהּ תְּלָתִין וּתְלָת: רש"י:
אלה בני לאה. ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה:
שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר נו, כט)אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים:
(מו,טז) וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי:
(מו, טז) וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי:
(מו, טז) טז וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי:
(מו,יז) וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל:
(מו, יז) וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל:
(מו, יז) יז וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחַתְהוֹן וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל:
(מו,יח) אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ:
(מו, יח) אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ:
(מו, יח) יח אִלֵּין בְּנֵי זִלְפָּה דִּי יְהַב לָבָן לְלֵאָה בְרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב שִׁית עֶשְׂרֵי נַפְשָׁן:
(מו,יט) בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
(מו, יט) בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:
(מו, יט) יט בְּנֵי רָחֵל אִתַּת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: רש"י:
בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית:
(מו,כ) וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם:
(מו, כ) וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם:
(מו, כ) כ וְאִתְיְלִידוּ לְיוֹסֵף בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם:
(מו,כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ:
(מו, כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ:
(מו, כא) כא וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ:
(מו,כב) אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר:
(מו, כב) אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר:
(מו, כב) כב אִלֵּין בְּנֵי רָחֵל דְּאִתְיְלִידוּ לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא אַרְבְּעָה עֲשָׂר:
(מו,כג) וּבְנֵי־דָן חֻשִׁים:
(מו, כג) וּבְנֵי־דָן חֻשִׁים:
(מו, כג) כג וּבְנֵי דָן חֻשִׁים:
(מו,כד) וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם:
(מו, כד) וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם:
(מו, כד) כד וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם:
(מו,כה) אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־ אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁבְעָה:
(מו, כה) אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־ אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁבְעָה:
(מו, כה) כה אִלֵּין בְּנֵי בִלְהָה דִּיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא שִׁבְעָא:
(מו,כו) כָּל־הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ:
(מו, כו) כָּל־הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ:
(מו, כו) כו כָּל נַפְשָׁא דְּעַלָּא לְיַעֲקֹב לְמִצְרַיִם נָפְקֵי יַרְכֵּהּ בַּר מִנְּשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁתִּין וְשִׁית: רש"י:
כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים, ואין הַבָּאָה זוֹ לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב, יד), וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן (לעיל כט, ו), לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות. ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומרשמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד, ו)עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן נַפְשׁוֹת ביתולשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:
(מו,כז) וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֻלַּד־לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל־הַנֶּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים:
(מו, כז) וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֻלַּד־לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל־הַנֶּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים:
(מו, כז) כז וּבְנֵי יוֹסֵף דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּמִצְרַיִם נַפְשָׁתָא תְרֵין כָּל נַפְשָׁתָא לְבֵית יַעֲקֹב דְעַלָּא לְמִצְרַיִם שִׁבְעִין:
(מו,כח) וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:
(מו, כח) וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:
(מו, כח) כח וְיָת יְהוּדָה שְׁלַח קֳדָמוֹהִי לְוַת יוֹסֵף לְפַנָּאָה קֳדָמוֹהִי לְגשֶׁן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דְגשֶׁן: רש"י:
להורת לפניו. כתרגומו, לְפַנּוֹת לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה:
לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:
(מו,כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד:
(מו, כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד:
(מו, כט) כט וְטַקִּיס יוֹסֵף רְתִכּוֹהִי וּסְלֵיק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי לְגשֶׁן וְאִתְחַזֵי לֵהּ וּנְפַל עַל צַוְּארֵהּ וּבְכָא עַל צַוְּארֵהּ עוֹד: רש"י:
ויאסר יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים לַמֶּרְכָּבָה, לְהִזְדָּרֵז לכבוד אביו:
וירא אליו. יוסףנראה אל אביו:
ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד (איוב לד, כג), לשון רִבּוּי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הִרְבָּה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נְשָׁקוֹ, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע:
(מו,ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת־פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
(מו, ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת־פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
(מו, ל) ל וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף אִלּוּ אֲנָא מָיִת זִמְנָא הָדָא מְנַחֵם אֲנָא בָּתַר דַּחֲזֵיתִינוּן לְאַפָּיךְ אֲרֵי עַד כְּעַן קַיָּם אַתְּ: רש"י:
אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו. ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות. בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקדוש ברוך הוא מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת:
(מו,לא) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וְאֶל־בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית־אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי:
(מו, לא) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וְאֶל־בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית־אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי:
(מו, לא) לא וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי וּלְבֵית אֲבוּהִי אֶסַּק וְאֶחַוֵּי לְפַרְעֹה וְאֵימַר לֵהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִּי בְאַרְעָא דִכְנַעַן אֲתוֹ לְוָתִי: רש"י:
ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לווהאנשים רועי צאן וגו':
(מו,לב) וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי־אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ:
(מו, לב) וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי־אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ:
(מו, לב) לב וְגֻבְרַיָּא רָעֵי עָנָא אֲרֵי גֻבְרֵי מָרֵי גֵיתֵי הֲווֹ וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אַיְתִיאוּ:
(מו,לג) וְהָיָה כִּי־יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם:
(מו, לג) וְהָיָה כִּי־יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם:
(מו, לג) לג וִיהֵי אֲרֵי יִקְרֵי לְכוֹן פַּרְעֹה וְיֵימַר מָה עוֹבָדֵיכוֹן:
(מו,לד) וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־עַתָּה גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן:
(מו, לד) וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־עַתָּה גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן:
(מו, לד) לד וְתֵימְרוּן גֻּבְרֵי מָרֵי גֵיתֵי הֲווֹ עַבְדָּיךְ מִזְּעֵירָנָא וְעַד כְּעַן אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתָנָא בְּדִיל דְּתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דְגֹשֶׁן אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא: רש"י:
בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם, שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם:
כי תועבת מצרים כל רעה צאן. לפי שהם להם אלהות:
(מז,א) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(מז, א) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(מז, א) א וַאֲתָא יוֹסֵף וְחַוִּי לְפַרְעֹה וַאֲמַר אַבָּא וְאַחַי וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אֲתוֹ מֵאַרְעָא דִכְנָעַן וְהָא אִנּוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן:
(מז,ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה:
(מז, ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה:
(מז, ב) ב וּמִקְצַת אֲחוֹהִי דְּבַר חַמְשָׁא גֻבְרִין וַאֲקֵימִנּוּן קֳדָם פַּרְעֹה: רש"י:
ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן, שמעון, לוי, יששכר, ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכם, אבל שמות הגבורים כפל. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד, ולנפתלי אמר נפתלי, ולדן אמר דן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד)שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו, שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו, לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, כדאיתא בבבא קמא (צב.). ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו:
(מז,ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־אֶחָיו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵינוּ:
(מז, ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־אֶחָיו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵינוּ:
(מז, ג) ג וַאֲמַר פַּרְעֹה לַאֲחוֹהִי מָה עוֹבָדֵיכוֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה רָעֵי עָנָא עַבְדָּיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתָנָא:
(מז,ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי־אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי־כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(מז, ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי־אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי־כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(מז, ד) ד וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה לְאִתּוֹתָבָא בְאַרְעָא אֲתֵינָא אֲרֵי לֵית רַעֲיָא לְעָנָא דִּי לְעַבְדָּיךְ אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּכְעַן יֵתְבוּן כְּעַן עַבְדָּיךְ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן:
(מז,ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ:
(מז, ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ:
(מז, ה) ה וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף לְמֵימָר אֲבוּךְ וְאַחָיךְ אֲתוֹ לְוָתָךְ:
(מז,ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם־יָדַעְתָּ וְיֶשׁ־בָּם אַנְשֵׁי־חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל־אֲשֶׁר־לִי:
(מז, ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם־יָדַעְתָּ וְיֶשׁ־בָּם אַנְשֵׁי־חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל־אֲשֶׁר־לִי:
(מז, ו) ו אַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָמָךְ הִיא בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא אוֹתֵיב יָת אֲבוּךְ וְיָת אַחָיךְ יֵתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאִם יָדַעְתְּ וְאִית בְּהוֹן גֻּבְרִין דְּחֵילָא וּתְמַנִּנּוּן רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִּי לִי: רש"י:
אנשי חיל. בקיאין באומנותןלרעות צאן:
על אשר לי. על צאן שלי:
(מז,ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה:
(מז, ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה:
(מז, ז) ז וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת יַעֲקֹב אֲבוּהִי וַאֲקִימִנֵּהּ קֳדָם פַּרְעֹה וּבָרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה: רש"י:
ויברך יעקב. היא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים שַׂלוּדֵי"ר בלע"ז:
(מז,ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:
(מז, ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:
(מז, ח) ח וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיַעֲקֹב כַּמָּה יוֹמֵי שְׁנֵי חַיָּיךְ:
(מז,ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:
(מז, ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:
(מז, ט) ט וַאֲמַר יַעֲקֹב לְפַרְעֹה יוֹמֵי שְׁנֵי תוֹתָבוּתַי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין זְעֵירִין וּבִישִׁין הֲווֹ יוֹמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלָא אַדְבִּיקוּ יָת יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבָהָתַי בְּיוֹמֵי תּוֹתָבוּתְהוֹן: רש"י:
שני מגורי. ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ,
ולא השיגו. בטובה:
(מז,י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
(מז, י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
(מז, י) י וּבָרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה: רש"י:
ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים, אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא אל נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ. תנחומא (ישן נשאכו):
(מז,יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:
(מז, יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:
(מז, יא) יא וְאוֹתֵיב יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וִיהַב לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא בַּאֲרַע רַעְמְסֵס כְּמָא דִי פַקִּיד פַּרְעֹה: רש"י:
רעמסס. מארץ גושן היא:
(מז,יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:
(מז, יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:
(מז, יב) יב וְזָן יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וְיָת כָּל בֵּית אֲבוּהִי לַחְמָא לְפוּם טַפְלָא: רש"י:
לפי הטף. לפי הצריךלכל בני ביתם:
(מז,יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי־כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב:
(מז, יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי־כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב:
(מז, יג) יג וְלַחְמָא לֵית בְּכָל אַרְעָא אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא לַחֲדָא וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָּא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְעַמָּא דְאַרְעָא דִכְנַעַן מִן קֳדָם כַּפְנָא: רש"י:
ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, לתחילת שני הרעב:
ותלה. כמו וַתִּלְאֶה, לשון עייפות כתרגומו, ודומה לו כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיּוֹרֶה זִקִּים (משלי כו, יח):
(מז,יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר־הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה:
(מז, יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר־הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה:
(מז, יד) יד וְלַקִּיט יוֹסֵף יָת כָּל כַּסְפָּא דְּאִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְאַרְעָא דִכְנַעַן בְּעִיבוּרָא דִּי אִנּוּן זָבְנִין וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת כַּסְפָּא לְבֵית פַּרְעֹה: רש"י:
בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו אתהכסף:
(מז,טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל־ מִצְרַיִם אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה־לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף:
(מז, טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל־ מִצְרַיִם אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה־לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף:
(מז, טו) טו וּשְׁלִים כַּסְפָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמֵאַרְעָא דִכְנַעַן וַאֲתוֹ כָל מִצְרָאֵי לְוַת יוֹסֵף לְמֵימַר הַב לָנָא לַחְמָא וּלְמָה נְמוּת לְקִבְלָךְ אֲרֵי שְׁלִים כַּסְפָּא: רש"י:
אפס. כתרגומו שְׁלִים:
(מז,טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם־ אָפֵס כָּסֶף:
(מז, טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם־ אָפֵס כָּסֶף:
(מז, טז) טז וַאֲמַר יוֹסֵף הָבוּ גֵיתֵיכוֹן וְאֶתֵּן לְכוֹן בְּגֵיתֵיכוֹן אִם שְׁלִים כַּסְפָּא:
(מז,יז) וַיָּבִיאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם אֶל־יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל־מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:
(מז, יז) וַיָּבִיאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם אֶל־יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל־מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:
(מז, יז) יז וְאַיְתִיּוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן לְוַת יוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחְמָא בְּסוּסָוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תוֹרִין וּבַחֲמָרִין וְזָנִנּוּן בְּלַחְמָא בְּכָל גֵּיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהִיא: רש"י:
וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אֵין מְנַהֵל לָהּ (ישעיה נא, יח), עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהלים כג, ג):
(מז,יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם־תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל־אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם־גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:
(מז, יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם־תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל־אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם־גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:
(מז, יח) יח וּשְׁלִימַת שַׁתָּא הַהִיא וַאֲתוֹ לְוָתֵהּ בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא נְכַסֵּי מִן רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין שְׁלִים כַּסְפָּא וְגֵיתֵי בְעִירָא לְוַת רִבּוֹנִי לָא אִשְׁתָּאַר קֳדָם רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין גְּוִיָּתָנָא וְאַרְעָנָא: רש"י:
בשנה השנית. שנית לשני הרעב:
כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה, ובא הכל אל יד אדוני:
בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו:
(מז,יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אַדְמָתֵנוּ קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־ אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן־זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:
(מז, יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אַדְמָתֵנוּ קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־ אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן־זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:
(מז, יט) יט לְמָה נְמוּת לְעֵינָיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אַרְעָנָא קְנֵי יָתָנָא וְיָת אַרְעָנָא בְּלַחְמָא וּנְהֵי אֲנַחְנָא וְאַרְעָנָא עַבְדִּין לְפַרְעֹה וְהַב בַּר זַרְעָא וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת וְאַרְעָא לָא תְבוּר: רש"י:
ותן זרע. לזרוע האדמה, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וְכָלָה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (פ"י ה"ג):
לא תשם. לא תהא שממה, לָא תְבוּר, לשון שדה בּוּר, שאינו חרוש:
(מז,כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת־כָּל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי־מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי־חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:
(מז, כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת־כָּל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי־מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי־חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:
(מז, כ) כ וּקְנָא יוֹסֵף יָת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה אֲרֵי זַבִּינוּ מִצְרָאֵי גְּבַר חַקְלֵהּ אֲרֵי תְקֵיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא לְפַרְעֹה: רש"י:
ותהי הארץ לפרעה. קנויהלו:
(מז,כא) וְאֶת־הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל־מִצְרַיִם וְעַד־ קָצֵהוּ:
(מז, כא) וְאֶת־הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל־מִצְרַיִם וְעַד־ קָצֵהוּ:
(מז, כא) כא וְיָת עַמָּא אַעְבַּר יָתֵהּ מִקְּרֵי לִקְרֵי מִסְּיָפֵי תְּחוּם מִצְרַיִם וְעַד סוֹפֵהּ: רש"י:
ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, לְזִכָּרוֹן שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אֶחָיו, שלא יהיו קורין אותם גולים:
מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, מקצה גבולה ועד קצה גבולה:
(מז,כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת־חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל־כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת־אַדְמָתָם:
(מז, כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת־חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל־כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת־אַדְמָתָם:
(מז, כב) כב לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא לָא קְנָא אֲרֵי חֳלָקָא לְכֻמָּרַיָּא מִן קֳדָם פַּרְעֹה וְאָכְלִין יָת חֳלָקְהוֹן דִּיהַב לְהוֹן פַּרְעֹה עַל כֵּן לָא זַבִּינוּ יָת אַרְעֲהוֹן: רש"י:
הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין, כהן און:
חק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום:
(מז,כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת־ אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא־לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת־הָאֲדָמָה:
(מז, כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת־ אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא־לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת־הָאֲדָמָה:
(מז, כג) כג וַאֲמַר יוֹסֵף לְעַמָּא הָא קְנֵיתִי יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין וְיָת אַרְעֲכוֹן לְפַרְעֹה הֵא לְכוֹן בַּר זַרְעָא וְתִזְרְעוּן יָת אַרְעָא: רש"י:
הא. כמו הִנֵּה, כמו וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי (יחזקאל טז, מג):
(מז,כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:
(מז, כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:
(מז, כד) כד וִיהֵי בְּאָעוֹלֵי עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע חֳלָקִין יְהֵא לְכוֹן לְבַר זְרַע חַקְלָא וּלְמֵיכַלְכוֹן וְלֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן וּלְמֵיכַל לְטַפְלְכוֹן: רש"י:
לזרע השדה. שבכלשנה:
ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחותאשר בבתיכם:
טפכם. בנים קטנים:
(מז,כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:
(מז, כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:
(מז, כה) כה וַאֲמָרוּ קַיִּמְתָּנָא נַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי וּנְהֵי עַבְדִּין לְפַרְעֹה: רש"י:
נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת:
והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה,
לחק. שלא יעבור:
(מז,כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה עַל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה:
(מז, כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה עַל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה:
(מז, כו) כו וְשַׁוִּי יָתַהּ יוֹסֵף לִגְזֵרָא עַד יוֹמָא הָדֵין עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּיהוֹן יָהֲבִין חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן לָא הֲוַת לְפַרְעֹה:
(מז,כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: ק"ו פסוקים, יהל"ל א"ל סימן.
(מז, כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: ק"ו פסוקים, יהל"ל א"ל סימן.
(מז, כז) כז וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחֲסִינוּ בַהּ וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא: Qרש"י:
וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים:
ויאחזו בה. לשון אחוזה:
(מז,כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי־ יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:
(מז, כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי־ יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:
(מז, כח) כח וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיּוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין: רש"י:
ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד, שהתחילולשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו:
(מז,כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
(מז, כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
(מז, כט) כט וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרָיִם: רש"י:
ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה למות, לא הגיע לימי אבותיו (יצחק חי ק"פ ויעקב קמ"ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חי ת' שנים והוא חי ע'):
ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות:
שים נא ידך. וְהִשָּׁבֵעַ:
חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:
אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים (וּמְרַחֲשִׁין תחת גופי), ושאין מֵתֵי חוצה לארץ חיים אלא בצער גילגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:
(מז,ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
(מז, ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
(מז, ל) ל וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַּנִי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַּנִי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבֵּד כְּפִתְגָּמָךְ: רש"י:
ושכבתי עם אבתי. וי"ו זו מחוברת למעלה לתחילת המקרא, שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תִּשָּׂאֵנִי ממצרים, ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריוונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, ואחר כךוַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים־א ב, י):
(מז,לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל־רֹאשׁ הַמִּטָּה:
(מז, לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל־רֹאשׁ הַמִּטָּה:
(מז, לא) לא וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִּים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא:רש"י:
וישתחו ישראל. תעלא בְּעִידָנֵיהּסְגִיד לֵיהּ (מגילה טז:):
על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו (שבת יב: נדרים מ.), שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. דבר אחר על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:
(מח,א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם:
(מח, א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם:
(מח, א) א וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם: רש"י:
ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלךאפרים אצל אביו למצרים להגיד לו:
ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם יעקב לפנימותו:
(מח,ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל־הַמִּטָּה:
(מח, ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל־הַמִּטָּה:
(מח, ב) ב וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אֲתָא לְוָתָךְ וְאַתְקַף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא: רש"י:
ויגד. המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראותקִצְרֵי לשון:
ויתחזק ישראל. אמר, אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. וכן משה חלק כבוד למלכות, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות יא, ח), וכן אליהו וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וגו' (מלכים־איח, מו):
(מח,ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה־אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
(מח, ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה־אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
(מח, ג) ג וַאֲמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַּי אִתְגְּלִי לִי בְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבָרִיךְ יָתִי:
(מח,ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
(מח, ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
(מח, ד) ד וַאֲמַר לִי הָא אֲנָא מַפֵּישׁ לָךְ וּמַסְגֵּי לָךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אַחֲסָנַת עֲלָם: רש"י:
ונתתיך לקהל עמים. בִּשְּׂרַנִּי שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים, הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, לִמְּדַנִּי שעתיד אחד מִשְּׁבָטַי לֵיחָלֵק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך:
(מח,ה) וְעַתָּה שְׁנֵי־בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי־הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי:
(מח, ה) וְעַתָּה שְׁנֵי־בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי־הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי:
(מח, ה) ה וּכְעַן תְּרֵין בְּנָיךְ דְּאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתִי לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִּילִי אִנּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמָי: רש"י:
הנולדים לך. עד באי אליך. לפני בואי אליך, כלומר שנולדו מִשֶּׁפָּרַשְׁתָּ ממני עד שבאתי אצליך:
לי הם. בחשבון שאר בני הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו:
(מח,ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר־הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:
(מח, ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר־הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:
(מח, ו) ו וּבְנִין דִּי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחוּהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחֲסַנְתְּהוֹן: רש"י:
ומולדתך וגו'. אם תוליד עוד, לא יהיו במנין בָּנַי, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם, כדכתיב (במדבר כו, נד)לרב תרבה נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורים, מכל מקום לא נקראו שבטיםאלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה):
(מח,ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
(מח, ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
(מח, ז) ז וַאֲנָא בְּמֵיתִי מִפַּדָּן מִיתַת עֲלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִכְנַעַן בְּאָרְחָא בְּעוֹד כְּרוּבָא דְאַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבָרִתַּהּ תַּמָּן בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: רש"י:
ואני בבאי מפדן וגו'. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם:
כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה, כמדת תחום שבת, כדברי ר' משה הדרשן, ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הַגְּרִיד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת כִּכְבָרָה:
ואקברה שם. ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כְּשֶׁיַּגְלֶה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו' (ירמיה לא, יד-טז), והקדוש ברוך הוא משיבה יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וגו' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. ואונקלוס תרגם כְּרוּב אַרְעָא, כדי שיעור חרישת יום [ס"א הארץ], ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קוראיד"א בלע"ז, כדאמרינן כָּרִיבוְתָנֵי, כְּמָה דְּמַסִּיק תְּעָלָא מִבֵּי כַרְבָּא:
(מח,ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה:
(מח, ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה:
(מח, ח) ח וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת בְּנֵי יוֹסֵף וַאֲמַר מַן אִלֵּין: רש"י:
וירא ישראל את בני יוסף. ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, וְיֵהוּא ובניו ממנשה:
ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה:
(מח,ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר־נָתַן־לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם־נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
(מח, ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר־נָתַן־לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם־נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
(מח, ט) ט וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּי יְהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וְאֵבָרֵכִנּוּן: רש"י:
בזה. הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, וביקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש:
ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זהו שאמר הכתוב, וְאָנֹכִי תִּרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע יא, ג), תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שֶׁלְקָחָם על זרועותיו:
(מח,י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:
(מח, י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:
(מח, י) י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקָרָן מִסֵּיבוּ לָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי וְקָרִיב יָתְהוֹן לְוָתֵהּ וְנַשִּׁיק לְהוֹן וְגַפִּיף לְהוֹן:
(מח,יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת־זַרְעֶךָ:
(מח, יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת־זַרְעֶךָ:
(מח, יא) יא וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף לְמֶחֱזֵי אַפָּיךְ לָא סְבָרִית וְהָא אַחֲזִי יָתִי יְיָ אַף יָת בְּנָיךְ: רש"י:
לא פללתי. לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הָבִיאִי עֵצָה עֲשִׂי פְלִילָה (ישעיה טז, ג):
(מח,יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
(מח, יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
(מח, יב) יב וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא: רש"י:
ויוצא יוסף אתם. לאחר שֶׁנְשָׁקָם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם:
וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו מלפני אביו:
(מח,יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת־שְׁנֵיהֶם אֶת־אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת־מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:
(מח, יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת־שְׁנֵיהֶם אֶת־אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת־מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:
(מח, יג) יג וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵהּ מִשְּׂמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִשְׂמָאלֵהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵהּ: רש"י:
את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חבירו, ימינו כנגד שמאל חבירו, וכיון (שהוא) [שיהא] הבכור מְיֻמָּן לברכה:
(מח,יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת־יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת־שְׂמֹאלוֹ עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת־יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:
(מח, יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת־יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת־שְׂמֹאלוֹ עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת־יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:
(מח, יד) יד וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה אַחְכִּימִנּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶׁה בּוּכְרָא: רש"י:
שכל את ידיו. כתרגומואַחְכְּמִינוּן, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו:
(מח,טו) וַיְבָרֶךְ אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד־ הַיּוֹם הַזֶּה:
(מח, טו) וַיְבָרֶךְ אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד־ הַיּוֹם הַזֶּה:
(מח, טו) טו וּבָרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִּי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְּזַן יָתִי מִדְּאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין:
(מח,טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
(מח, טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
(מח, טז) טז מַלְאָכָא דִּי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵמַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא: רש"י:
המלאך הגאל אתי. מלאך הרגיל לְהִשְׁתַּלֵּחַאלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל:
יברך את הנערים. מנשה ואפרים:
וידגו. כדגים הללו שֶׁפָּרִים וְרָבִים ואין עין הרע שולטת בהם:
(מח,יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי־יָשִׁית אָבִיו יַד־יְמִינוֹ עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד־אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ־אֶפְרַיִם עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:
(מח, יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי־יָשִׁית אָבִיו יַד־יְמִינוֹ עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד־אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ־אֶפְרַיִם עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:
(מח, יז) יז וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וּסְעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָּחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה: רש"י:
ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנוותמכה בידו:
(מח,יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו לֹא־כֵן אָבִי כִּי־זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל־רֹאשׁוֹ:
(מח, יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו לֹא־כֵן אָבִי כִּי־זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל־רֹאשׁוֹ:
(מח, יח) יח וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵין בּוּכְרָא שַׁו יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁהּ:
(מח,יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם־הוּא יִהְיֶה־לְּעָם וְגַם־הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא־הַגּוֹיִם:
(מח, יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם־הוּא יִהְיֶה־לְּעָם וְגַם־הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא־הַגּוֹיִם:
(מח, יט) יט וְסָרֵיב אָבוּהִי וַאֲמַר יְדַעְנָא בְרִי יְדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַמָּא וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אָחוּהִי זְעִירָא יִסְגֵּי מִנֵּהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא: רש"י:
ידעתי בני ידעתי. שהוא הבכור:
גם הוא יהיה לעם [וגם הוא יגדל]. שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו:
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וִילַמֵּד תורה לישראל:
וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שָׁמְעוֹ ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וְיָרֵח בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:
(מח,כ) וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת־אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:
(מח, כ) וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת־אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:
(מח, כ) כ וּבָרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוִּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה: רש"י:
בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
וישם את אפרים. בברכתו לפנימנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים:
(מח,כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:
(מח, כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:
(מח, כא) כא וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדְּכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לְאַרְעָא דַּאֲבָהַתְכוֹן:
(מח,כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל־אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:
(מח, כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל־אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:
(מח, כב) כב וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי:רש"י:
ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואיזוֹ, זוֹ שכם, שנאמר וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ וגו' מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם:
שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לךחלק אחד יתירה על אחיך:
בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וְחָגַר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא, כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהלים כא, יג), תָּשִׁית שׂוֹנְאַי לפני לחלקים, אֲחַלְּקָה שְׁכֶם (שם ס, ח), דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה (הושע ו, ט)איש חלקו, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג, ט):
אשר לקחתי מיד האמורי. מיד עשו, שעשה מעשה אמורי. דבר אחר, שהיה צד אביו באמרי פיו:
בחרבי ובקשתי. היא חכמתוותפלתו:
(מט,א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(מט, א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(מט, א) א וּקְרָא יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי וַאֲמַר אִתְכַּנָּשׁוּ וַאֲחַוֵּי לְכוֹן יָת דִּי יְעָרַע יָתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָּא: רש"י:
ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות את הקץונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר דברים אחרים:
(מט,ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
(מט, ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
(מט, ב) ב אִתְכַּנָּשׁוּ וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְׂרָאֵל אֲבוּכוֹן:
(מט,ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(מט, ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(מט, ג) ג רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא: רש"י:
וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו:
אוני. כוחי, כמו מָצָאתִי אוֹן לִי (הושע יב, ט), מֵרֹב אוֹנִים (ישעיה מ, כו), וּלְאֵין אוֹנִים (שם כט):
יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים:
ויתר עז. במלכות, כמו וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל־א ב, י), ומי גרם לך להפסיד כל אלה:
(מט,ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
(מט, ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
(מט, ד) ד עַל דַּאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוּלַק יַתִּיר לָא תִסָּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכְּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא:רש"י:
פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך:
אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתירות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פָּחַזְתָּ:
כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שֵׁם שעלה על יצועי, והיא השכינהשהיה דרכה להיות עולה על יצועי:
פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואילו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה:
יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לְבָדִין וּסְדִינִין, והרבה דומים לו, אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי (תהלים סג, ז), אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (שם קלב, ג):
(מט,ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
(מט, ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
(מט, ה) ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין גַּבְרִין גִּבָּרִין בְּאַרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן עֲבָדוּ גְבוּרָא: רש"י:
שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הםשקראם אביהם אחים:
כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו:
מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר. דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתםנהגו עצמן בכלי חמס, כמו מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ (יחזקאל טז, ג), וזה תרגום של אונקלוס:
(מט,ו) בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר:
(מט, ו) בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר:
(מט, ו) ו בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְּשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְאָה: רש"י:
בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה, יד)זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:
בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן:
אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז, א)קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (א ו, כב), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כִּמְדַבֵּר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם, כמו לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה יד, כ):
כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו, טז), וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד וכן במצרים סוס ורכבו רמה בים (שמות טו, א), זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל יט, ג):
וברצנם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג, יז)בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע יא, ו):
(מט,ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
(מט, ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
(מט, ז) ז לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִּיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנּוּן בְּיַעֲקֹב וַאֲבַדָּרִנּוּן בְּיִשְׂרָאֵל:רש"י:
סלי חרי. סלים של נצרים קלופים עשוים חורים חורים, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש בלע"ז, לתתם באותם סלים:
ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג, ח)מה אקב לא קבה אל:
אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵּר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתודרך כבוד:
(מט,ח) * יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(מט, ח) * יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(מט, ח) ח יְהוּדָה אַתְּ אוֹדֵיתָא וְלָא בְהֵיתְתָא בָּךְ יוֹדוּן אַחָיךְ יְדָךְ תִּתְקֵף עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִתְבַּדְּרוּן סַנְאָךְ יְהוֹן מְחַזְּרִין קְדַל קֳדָמָךְ וִיהוֹן מְקַדְּמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אָבוּךְ: רש"י:
יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בְּקִנְטוּרִים, התחיל יהודה לִסּוֹג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וּקְרָאוֹ יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם:
ידך בערף איביך. בימי דוד, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף (שמואל־ב כב, מא):
בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק:
(מט,ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(מט, ט) ט שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְּבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִּין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵּהּ: רש"י:
גור אריה. על דוד נתנבא, בתחילה גור, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ה, ב), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס שִׁלְטוֹן יְהֵא בְּשֵׁירוּיָא, בתחילתו:
מטרף. ממה שחשדתיך בטָרֹף טֹרַף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:
בני עלית. סִלַקְתָּ את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמרשהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וגו' (מלכים־א ה, ה):
(מט,י) לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
(מט, י) לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
(מט, י) י לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְּבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְּעוּן עַמְמַיָּא: רש"י:
לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילךאלו ראשי גָלֻיּוֹת שבבבל, שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות:
ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכהשלו, וכן תִּרְגֵם אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שַׁי לו שנאמר יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהלים עו, יב):
ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כח, ז), ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאַחְוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב יג, יז), ושבאִבְחַת חָרֶב (יחזקאל כא, כ), וְאָסוּךְ שָׁמֶן (מלכים־ב ד, ב), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ (ישעיה יא, י), ודומה לו עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם (משלי ל, יז), לְקִבּוּץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי וּמַקְהוּ אַקְהָתָאבְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדָעָא ביבמות (קי:), ויכול היה לומר קְהִיַּית עמים:
(מט,יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה כתיב) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים
(מט, יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה כתיב) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים
(מט, יא) יא יַסְחַר יִשְׂרָאֵל לְקַרְתֵּהּ עַמָּא יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ יְהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן עִמֵּהּ יְהֵי אַרְגְּוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי כְּסוּתֵהּ מֵילָא מֵילָא צְבַע זְהוֹרִי וְצִבְעוֹנִין: רש"י:
אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עַיָּר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד:
שרקה. זמורה ארוכה, קורייר"א בלע"ז:
כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין:
סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא:
אסרי. כמו אוסר דוגמת מְקִימִי מֵעָפָר דָּל (תהלים קיג, ז), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (שם קכג, א), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלךהמשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֺרֵק (ירמיה ב, כא):
בני אתנו. יִבְנוּן הֵיכָלֵיהּ, לשון שַׁעַר הָאִיתוֹן בספר יחזקאל (מ, טו), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עַבְדֵי אוֹרַיְיתָא בְּאוּלְפַן, על שם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹתצְחֹרוֹת (שופטים ה, י), כבס ביין, יְהֵא אַרְגְּוָון טַב לְבוּשׁוֹהִי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מְרַוֶּה, תלמוד לומר סותה:
(מט,יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב:
(מט, יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב:
(מט, יב) יב יְסַמְּקוּן טוּרוֹהִי בְּכַרְמוֹהִי יְטוּפוּן נַעֲווֹהִי בַּחֲמָר יְחַוְּרָן בִּקְעֲתֵהּ בְּעִיבּוּר וּבְעֶדְרֵי עָנָא:רש"י:
חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כג, כט), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין:
מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים לשון הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תִּרְגְמוֹ בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נַעֲוֹהִי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת ע"א (עבודה זרה עד:), נַעֲוָה ארתחו, יְחַוְורָן בִּקְעָתֵיהּ תרגם שִׁנַּיִם, לשון שִׁנֵּי הסלעים:
(מט,יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־ צִידֹן:
(מט, יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־ צִידֹן:
(מט, יג) יג זְבוּלֻן עַל סְפַר יַמְמַיָּא יִשְׁרֵי וְהוּא יְכַבֵּשׁ מְחוֹזִין בִּסְפִינַן וְטוּב יַמָּא יֵיכוּל וּתְחוּמֵהּ יְהֵי מָטֵי עַל צִידוֹן:רש"י:
זבולן לחוף ימים. על חוף ימים תהיה ארצו, חוף, כתרגומו סְפַר, מַרְקֶ"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, פור"ט בלע"ז, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים:
וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן (שמות כו, כב):
(מט,יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:
(מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:
(מט, יד) יד יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא: רש"י:
יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד:
רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם חבילות של פרקמטיא:
(מט,טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד:
(מט, טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד:
(מט, טו) טו וַחֲזָא חוּלָקָא אֲרֵי טַב וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מְעַבְּדָא פֵירִין וִיכַבֵּשׁ מָחוֹזֵי עַמְמַיָּא וִישֵׁיצֵי יָת דַּיָּרֵיהוֹן וּדְאִשְׁתַּאֲרוּן בְּהוֹן יְהוֹן לֵהּ פַּלְחִין וּמַסְּקֵי מִסִּין: רש"י:
וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות:
ויט שכמו לסבל. עול תורה:
ויהי. לכל אחיו ישראל:
למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עִבּוּרִין, שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים־א יב, לג), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם:
ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל־ב כב, י)הַטּוּ אָזְנְכֶם (ישעיה נה, ג). ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הַסְפָר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד:
(מט,טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(מט, טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(מט, טז) טז מִדְּבֵית דָּן יִתְבְּחַר וִיקוּם גַּבְרָא בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּהּ וּבִשְׁנוֹהִי יְנוּחוּן כַּחֲדָא שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל: רש"י:
דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו:
כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד עמו, ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה:
(מט,יז) יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:
(מט, יז) יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:
(מט, יז) יז יְהֵי גַבְרָא דְּיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְּבֵית דָּן אֵימְתֵהּ תִּתְרְמֵי עַל עַמְמַיָּא וּמְחָתֵהּ תִּתְקֵף בִּפְלִשְׁתָּאֵי כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אָרְחָא וּכְפִתְנָא יִכְמוֹן עַל שְׁבִילָא יְקַטֵּל גִּבָּרֵי מַשִּׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי פָּרָשִׁין עִם רַגְלָאִין יְעַקֵּר סוּסָוָן וּרְתִכִּין וִימַגֵּר רוֹכְבֵיהוֹן לַאֲחוֹרָא: רש"י:
שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושףכמו ואתה תשופנו עקב (לעיל ג, טו):
הנשך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וגו' (שופטים טז, כט), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כְּחִיוֵי חוּרְמָן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם, וכְפִתְנָא, כמו פֶתֶן (ישעיה יא, ח), יִכְמוֹן, יארוב:
(מט,יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:
(מט, יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:
(מט, יח) יח לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ: רש"י:
לישועתך קויתי ה'. נתנבא שֶׁיְּנַקְרוּ פלשתים את עיניו, וסופו לומר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם (שופטים טז, כח):
(מט,יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
(מט, יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
(מט, יט) יט מִדְּבֵית גָּד מַשִּׁרְיַת מְזַיְּנִין כַּד יַעַבְרוּן יָת יַרְדְּנָא קֳדָם אֲחֵיהוֹן לִקְרָבָא וּבְנִכְסִין סַגִּיאִין יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן: רש"י:
גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות לְהִכָּפֵל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כַּצִּפּוֹר לָנוּד (משלי כו, ב), מגזרת וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים (איוב ז, ד), שָׁם נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה, כז), מגזרת יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהליםצא, ו), [נ"א ישוד צהרים מגזרת שם נפל שדוד], אף יגוד יגודנו, וגדוד מֵגִזְרָה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יִפְעַל, אינו כפול, כמו יָגוּד, יָנוּד, יָרוּם, יָשׁוּד, יָשׁוּב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יִתְגוֹדֵד, יִתְנוֹדֵד, יִתְרוֹמֵם, יִתְבּוֹלֵל, יִתְעוֹדֵד, ובלשון מפעיל יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהלים קמו, ט), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיה מט, ה), מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת (שם נח, יב), אף יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יָגוּד הימנו, כמו בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיה י, כ), יצאו ממני. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ:
והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עַקֵּבָם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יִּפָּקֵד מהם איש:
עקב. בדרכם ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ (תהלים עז, כ), וכן בְּעִקְבֵי הַצֹּאן (שיר השירים א, ח), בלשון לע"ז תרציא"ס:
(מט,כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי־מֶלֶךְ:
(מט, כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי־מֶלֶךְ:
(מט, כ) כ דְּאָשֵׁר טָבָא אַרְעֵהּ וְהוּא מְרַבְיָא בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין: רש"י:
מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שָׁמֵן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו משה וטבל בשמן רגלו (דברים לג, כד), כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לוּדְקִיָּא לשמן וכו':
(מט,כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָׁפֶר:
(מט, כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָׁפֶר:
(מט, כא) כא נַפְתָּלִי בְּאַרַע טָבָא יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ וְאַחֲסַנְתֵּהּ תְּהֵי מְעַבְּדָא פֵירִין יְהוֹן מוֹדַן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהוֹן: רש"י:
אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אַיָּלָה שְׁלֻחָה, אילה משולחת לרוץ:
הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וגו' (שופטים ד, ו), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שִׁלּוּחַ, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו:על ידם שרו דבורה וברק שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יִתְרְמֵי עַדְבֵיהּ, יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:
(מט,כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר:
(מט, כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר:
(מט, כב) כב בְּרִי דְיִסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְיִתְבָּרַךְ כְּגֹפֶן דִּנְצִיב עַל עֵינָא דְמַיָּא תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחֲסַנְתָּא: רש"י:
בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נַמְטֵייהּ לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.):
בן פרת עלי עין. חִנּוֹ נָטוּי על העין הָרוֹאָה אותו:
בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות (על החומה) להסתכל ביופיו, בנות הרבה צעדה כל אחת ואחתבמקום שתוכל לראותו משם. דבר אחר
עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב (במדברכד, יז). ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה לְיִּשׁוּב לשון המקרא:
פרת. תי"ו שבוהוא תקון הלשון, כמו עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג, יח):
שור. כמו לָשׁוּר.(דבר אחר) עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אונקלוס בנות צעדה עלי שור, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי וכו', וכתב בנות, עלשם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. בְּרִי דְיִסְגֵי יוֹסֵף, פורת לשון פריה ורביה. ויש בו מדרשי אגדה המתיישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו הָאִמָּהוֹת ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה וְשִׁרְבֵּב קוֹמָתוֹ לְכַסּוֹתָהּ, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה:
בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם:
(מט,כג) וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:
(מט, כג) וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:
(מט, כג) כג וְאִתְמַרְרוּ יָתֵהּ וְנַקְּמוֹהִי וְאָעִיקוּ לֵהּ גֻּבְרִין גִּבָּרִין בַּעֲלֵי פַלְגוּתָא: רש"י:
וימררהו ורבו. וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון וימררו את חייהם (שמות א, יד):
ורבו. נעשו לו אֶחָיו אנשי ריב, אטינצורינטש"י בלע"ז. ואין הלשון הזה לשון פָּעָלוּ, שאם כן היה לו לינקד וְרָבוּ כמו המה מי מריבה אשר רָבוּ וגו' (במדבר כ, יג), ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו לינקד, ואינו אלא לשון פֹּעֲלוּ, כמו שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיה ב, יב), שהוא לשון הושמו, וכן רוֹמּוֹ מְעַט (איוב כד, כד), שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שֹׁמוּ, רֹמוּ, רֹבוּ, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס וְנַקְּמוֹהִי:
בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מָרֵי פַלְגּוּתָא, לשון ותהי המחצה (במדבר לא, לו), אותן שהיו ראויים לחלוק עמו נחלה:
(מט,כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
(מט, כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
(מט, כד) כד וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ עַל דְקַיַּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ בְּכֵן יִתְרְמָא דְהַב עַל דְּרָעוֹהִי וְאַחֲסִין מַלְכוּתָא וּתְקֵיף דָּא הֲוַת לֵהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִּיפָא דְיַעֲקֹב דִּי בְמֵימְרֵהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל: רש"י:
ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק: קשתו. חזקו:
ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זָהָב מוּפָז (מלכים־א י, יח), זאת היתה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עיקרן של ישראל, לשון הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה (זכריה ד, ז), לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵיהּ, החלומות אשר חלם להם, עַל דְּקַיַּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא, תוספת הואולא מלשון עברי שבמקרא, וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, וַתָּשָׁב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היתה לו לקשת ולמבטח, בְּכֵן יִתְרְמָא דְּהַב עַל דְּרָעוֹהִי, לכך וַיָּפֹזוּ זְרֹעֵי יָדָיו, לשון פז:
אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהןובנין, יעקב ובניו:
(מט,כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם:
(מט, כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם:
(מט, כה) כה מֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי בְסַעְדָּךְ וְיָת שַׁדַּי וִיבָרְכִנָּךְ בִּרְכַן דְּנַחֲתָן מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא מִלְּעֵלָּא בִּרְכַן דְּנַגְדַּן מִמַּעֲמַקֵּי אַרְעָא מִלְּרָע בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ וּדְאִמָּךְ: רש"י:
מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך:
ואת שדי. ועם הקדוש ברוך הוא היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך:
ברכת שדים ורחם. בִּרְכָּתָא דְאַבָּא וּדְאִמָּא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן:
שדים. ירה יירה מתרגמינן אִישְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, אף שדים כאןעל שם שהזרע יורה כחץ:
(מט,כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל־בִּרְכֹת הוֹרַי עַד־תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:
(מט, כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל־בִּרְכֹת הוֹרַי עַד־תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:
(מט, כו) כו בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפָן עַל בִּרְכְּתָא דִי לִי בָּרִיכוּ אֲבָהָתַי דַּחֲמִידוּ לְהֶן רַבְרְבַיָּא דְּמִן עָלְמָא יֶהֶוְיַן כָּל אִלֵּין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פְּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:רש"י:
ברכת אביך גברו וגו'. הברכות שברכני הקדוש ברוך הוא גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי:
עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם, שנאמר (לעיל כח, יד)ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (לעיל יג, יד), ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו' (לעיל כו, ג), וזהו שאמר ישעיה וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ (ישעיה נח, יד), ולא אמר נחלת אברהם:
הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו הורה גבר (איוב ג, ג):
עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י), תתאו לבא חמת, כך חברו מנחם בן סרוק (שם ח):
תאות. אַשָּׁמוֹלְ"ץ בלע"ז. [ואונקלוס תרגם תאות וכו' לשון תאוה וחמדה וגבעות לשון מצוקי ארץ שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלן]:
תהיין. כולם לראש יוסף:
נזיר אחיו. פְּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב, ב), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד). ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ.
ויפזו זרעי ידיו. כמו ויפוצו, שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו:
מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות [גבעות] עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות (עולם) לשון מְצֻקֵי אֶרֶץ (ש"א ב, ח)(והם הברכות) שֶׁחֲמָדָתַן אמו וְהִזְקִיקַתּוּ לקבלם:
(מט,כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:
(מט, כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:
(מט, כז) כז בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא וּבְאַחֲסַנְתֵּהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כַּהֲנַיָּא קוּרְבָּנַיָא וּבְעִדַּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְּגִין מוֹתַר חוּלְקְהוֹן מִשְּׁאַר קָדְשַׁיָּא: רש"י:
בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. ניבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ (שופטים כא, כא), בפלגש בגבעה. וניבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה וגו' וַיִּלָּחֶם סָבִיב וגו', בְּמוֹאָב וגו' וּבֶאֱדוֹם וגו' וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (שמואל־א יד, מז):
בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עֲדָאָה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית, אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל (ישעיה לג, כד). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחילת בּוֹקְרָן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל:
ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל:
יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר (אסתר ח, ז)הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:
(מט,כח) כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:
(מט, כח) כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:
(מט, כח) כח כָּל אִלֵּין שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲסַר וְדָא דְּמַלֵּיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן גְּבַר דִּי כְבִרְכְּתֵהּ בָּרֵךְ יָתְהוֹן: רש"י:
וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע:
איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:
ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קַלּוּתוֹ של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:
(מט,כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל־עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל־אֲבֹתָי אֶל־הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:
(מט, כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל־עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל־אֲבֹתָי אֶל־הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:
(מט, כט) כט וּפַקֵּד יָתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנֵשׁ לְעַמִּי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אֲבָהָתָי בִּמְעַרְתָּא דִּי בַחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה: רש"י:
נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה (שופטים יט, טו), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט), הַכְנָסָתָם לבית מפני הגשמים, באספך את מעשיך (שמות כג, טז), וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה:
אל אבתי. עם אבותי:
(מט,ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־עַל־פְּנֵי־מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
(מט, ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־עַל־פְּנֵי־מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
(מט, ל) ל בִּמְעַרְתָּא דִּי בַחֲקַל כָּפֶלְתָּא דִּי עַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִּי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא:
(מט,לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת־אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת־יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת־לֵאָה:
(מט, לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת־אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת־יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת־לֵאָה:
(מט, לא) לא תַּמָּן קְבָרוּ יָת אַבְרָהָם וְיָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ תַּמָּן קְבָרוּ יָת יִצְחָק וְיָת רִבְקָה אִתְּתֵהּ וְתַמָּן קְבָרִית יָת לֵאָה:
(מט,לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:
(מט, לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:
(מט, לב) לב זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָה:
(מט,לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת־בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
(מט, לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת־בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו:
(מט, לג) לג וְשֵׁיצֵי יַעֲקֹב לְפַקָּדָא יָת בְּנוֹהִי וּכְנַשׁ רַגְלוֹהִי לְעַרְסָא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ: רש"י:
ויאסף רגליו. הכניס רגליו:
ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו יעקב אבינו לאמת (תענית ה:):
(נ,א) וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל־פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק־לוֹ:
(נ, א) וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל־פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק־לוֹ:
(נ, א) א וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ:
(נ,ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת־עֲבָדָיו אֶת־הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת־אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת־יִשְׂרָאֵל:
(נ, ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת־עֲבָדָיו אֶת־הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת־אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת־יִשְׂרָאֵל:
(נ, ב) ב וּפַקִּיד יוֹסֵף יָת עַבְדּוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל: רש"י:
לחנט את אביו. ענין מרקחת בְּשָׂמִים הוא:
(נ,ג) וַיִּמְלְאוּ־לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:
(נ, ג) וַיִּמְלְאוּ־לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:
(נ, ג) ג וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִטַּיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין: רש"י:
וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו ארבעים יום:
ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שֶׁכָּלָה הרעב והיו מי נילוס מתברכין:
(נ,ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:
(נ, ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:
(נ, ד) ד וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִּיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר:
(נ,ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשׁוּבָה:
(נ, ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשׁוּבָה:
(נ, ה) ה אַבָּא קַיֵים עָלַי לְמֵימַר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְּאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנַעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָּנִי וּכְעַן אֶסַק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵיתוּב: רש"י:
אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג). ומדרשו, עוד מתיישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כְּרִי, דָּגוּר, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה:
(נ,ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:
(נ, ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:
(נ, ו) ו וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אָבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ: רש"י:
כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על השבועה שנשבעתי לך, שלא אֲגַלֶּה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון, ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:):
(נ,ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל־עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ־מִצְרָיִם:
(נ, ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל־עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ־מִצְרָיִם:
(נ, ז) ז וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(נ,ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(נ, ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(נ, ח) ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן:
(נ,ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם־רֶכֶב גַּם־פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(נ, ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם־רֶכֶב גַּם־פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(נ, ט) ט וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא:
(נ,י) וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ־שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:
(נ, י) וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ־שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:
(נ, י) י וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וַעֲבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין: רש"י:
גרן האטד. מוקף אֲטָדִין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.)על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כולן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים:
(נ,יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת־הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל־כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
(נ, יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת־הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל־כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
(נ, יא) יא וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְּנָא:
(נ,יב) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:
(נ, יב) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:
(נ, יב) יב וַעֲבָדוּ בְנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַקֵּדִנּוּן: רש"י:
כאשר צום. מהו אשר צום:
(נ,יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת־קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל־פְּנֵי מַמְרֵא:
(נ, יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת־קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל־פְּנֵי מַמְרֵא:
(נ, יג) יג וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִּי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא: רש"י:
וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות (במדבר ב, ב), באות שמסר להם אביהם לישא מטתו:
(נ,יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל־הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת־אָבִיו:
(נ, יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל־הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת־אָבִיו:
(נ, יד) יד וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי: רש"י:
הוא ואחיו וכל העלים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר (פסוק ז)ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך (פסוק ח)כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד:
(נ,טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי־יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
(נ, טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי־יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
(נ, טו) טו וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וַאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִּי גְמַלְנָא יָתֵהּ: רש"י:
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קֵרְבָן:
לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהי כדברך (לעיל ל, לד), לו שמעני (לעיל כג, יג), וְלוּ הוֹאַלְנוּ (יהושע ז, ז), לו מתנו (במדבר יד, ב). ויש לו משמש בלשון אם (ואולי) [ואילו] כגון לו חכמו (דברים לב, כט), לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיה מח, יח), וְלֻא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי (שמואל־ב יח, יב). ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי (לעיל לד, כט), לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה, כגון אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי (שמואל־ב טז, יב), אוּלַי ה' אוֹתִי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים:
(נ,טז) וַיְצַוּוּ אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
(נ, טז) וַיְצַוּוּ אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
(נ, טז) טז וּפַקִּידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר: רש"י:
ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג), צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שָׁלִיחַ אל יוסף לומר לו כן. ואתמי צוו, את בני בלהה, שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז, ב)והוא נער את בני בלהה:
אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו:
(נ,יז) כֹּה־תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
(נ, יז) כֹּה־תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
(נ, יז) יז כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָּלוּתְהוֹן עִמֵּהּ: רש"י:
שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלהיו קיים, והם עבדיו:
(נ,יח) וַיֵּלְכוּ גַּם־אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
(נ, יח) וַיֵּלְכוּ גַּם־אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
(נ, יח) יח וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִּין: רש"י:
וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות:
(נ,יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:
(נ, יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:
(נ, יט) יט וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַּחֲלוּן אֲרֵי דַּחֲלָא דַיְיָ אֲנָא: רש"י:
כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם:
(נ,כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב:
(נ, כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב:
(נ, כ) כ וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְּׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶּעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי:
(נ,כא) וְעַתָּה אַל־תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם:
(נ, כא) וְעַתָּה אַל־תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם:
(נ, כא) כא וּכְעַן לָא תִדַּחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן: רש"י:
וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה, וְנִשְׁתַּבֵּחַ בהם, ואמר אַחַי הם ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר, עשרה נרותלא יכלו לכבות נר אחד וכו':
(נ,כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:
(נ, כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:
(נ, כב) כב וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין:
(נ,כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל־בִּרְכֵּי יוֹסֵף:
(נ, כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל־בִּרְכֵּי יוֹסֵף:
(נ, כג) כג וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף: רש"י:
על ברכי יוסף. כתרגומו. גדלן בין ברכיו:
(נ,כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
(נ, כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
(נ, כד) כד וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַּק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִּי קַיִּים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
(נ,כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה:
(נ, כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה:
(נ, כה) כה וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְּקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא:
(נ,כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם: חזק פ"ה פסוקים, פ"ה אל פ"ה סימן.
(נ, כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם: חזק פ"ה פסוקים, פ"ה אל פ"ה סימן.
(נ, כו) כו וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בְאָרוֹנָא בְּמִצְרָיִם: Q
(א,א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(א, א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(א, א) א וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעַלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְּבַר וֶאֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עַלוּ:רש"י:
ואלה שמות בני ישראל. אף על פי שמנאןבחייהן בשמותם, חזר ומנאן (במיתתן) [אחר מיתתן], להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן [במספר] ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָםלְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא (ישעיה מ, כו):
(א,ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(א, ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(א, ב) ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(א,ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(א, ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(א, ג) ג יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(א,ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(א, ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(א, ד) ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(א,ה) וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
(א, ה) וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
(א, ה) ה וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַּהֲוָה בְּמִצְרָיִם:רש"י:
ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:
(א,ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:
(א, ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:
(א, ו) ו וּמִית יוֹסֵף וְכָל אֲחוֹהִי וְכֹל דָּרָא הַהוּא:
(א,ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
(א, ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
(א, ז) ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפִישׁוּ וְאִתְיַלָּדוּ וּסְגִיאוּ וּתְקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא מִנְּהוֹן:רש"י:
וישרצו. שהיו יולדות ששהבכרס אחד:
(א,ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף:
(א, ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף:
(א, ח) ח וְקָם מַלְכָּא חַדְתָּא עַל מִצְרָיִם דְּלָא מְקַיֵּם גְּזֵרַת יוֹסֵף:רש"י:
ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשוגזירותיו (סוטה יא.):
ידע. עשה עצמו כאילולא ידע:
(א,ט) וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
(א, ט) ט וַאֲמַר לְעַמֵּיהּ הָא עַמָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סָגָן וְתַקִּיפִין מִנָּנָא:
(א,י) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ:
(א, י) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ:
(א, י) י הָבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִּלְמָא יִסְגּוּן וִיהֵי אֲרֵי יְעַרְעִנָּנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנּוּן עַל סַנְאָנָא וִיגִיחוּן בָּנָא קְרָב וְיִסְּקוּן מִן אַרְעָא:רש"י:
הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לְדָבָר הוא, כלומר הזמינו עצמיכם לכך:
נתחכמה לו. לעם, נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראללדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבוללעולם (שמו"ר א, יא). (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן):
ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב, וְעָלִינוּ מן הארץ והם יירשוה:
(א,יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס:
(א, יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס:
(א, יא) יא וּמַנִּיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנִין מַבְאִישִׁין בְּדִיל לְעַנּוֹאֵהוֹן בְּפָלְחָנְהוֹן וּבְנוֹ קִרְוֵי בֵית אוֹצָרַיָּא לְפַרְעֹה יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס:רש"י:
עליו. על העם:
מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה:
למען ענתו בסבלתם. שלמצרים:
ערי מסכנות. כתרגומו, וכן לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה (ישעיה כב, טו), גזבר הממונה על האוצרות (שמו"ר א, יד):
את פתם ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחילה לכך, ועשאום חזקותובצורות לאוצר:
(א,יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(א, יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(א, יב) יב וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן כֵּן סָגַן וְכֵן תַּקְפִין וַעֲקַת לְמִצְרָאֵי מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ:
כן ירבה. כן רבה וכן פרץ. זהו פשוטו. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה (סוטה יא. תנחומא ישן ח):
ויקצו. קצובחייהם. ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם (סוטה שם, שמו"ר א, יא):
(א,יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
(א, יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
(א, יג) יג וְאַפְלָחוּ מִצְרָאֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַשְׁיוּ:רש"י:
בפרך. בעבודה קשה הַמְּפַרֶכֶת את הגוף וּמְשַׁבְרַתּוֹ:
(א,יד) וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־ עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
(א, יד) וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־ עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
(א, יד) יד וְאַמְרָרוּ יָת חַיֵּיהוֹן בְּפָלְחָנָא קָשְׁיָא בְּטִינָא וּבְלִבְנִין וּבְכָל פָּלְחָנָא בְּחַקְלָא יָת כָּל פָּלְחָנְהוֹן דְּאַפְלָחוּ בְהוֹן בְּקַשְׁיוּ:
(א,טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:
(א, טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:
(א, טו) טו וַאֲמַר מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָּתָא יְהוּדַיָּתָא דְּשׁוּם חָדָא שִׁפְרָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא פּוּעָהרש"י:
למילדת. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קלויש לשון כבד, כמו שובר וּמְשַׁבֵּר, דובר וּמְדַּבֵּר, כך מוליד וּמְיַלֵּד:
שפרה. זוֹ יוכבד, על שם שֶׁמְשַׁפֶּרֶת את הולד:
פועה. זוֹ מרים, על שם שֶׁפּוֹעָה ומדברת וְהוֹגָה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה:לשון צעקה, כמו כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (ישעיה מב, יד):
(א,טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָיָה:
(א, טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָיָה:
(א, טז) טז וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָּתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵיהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא וּתְקַיְּמִנַּהּרש"י:
בילדכן. כמו בהולידכן:
האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו מַשְׁבֵּר, וכמוהו עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח, ג)מושב כלי אומנות יוצר חרס:
אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אִצְטַגְנִינָיו שעתיד להוולד בן המושיע אותם:
וחיה. ותחיה:
(א,יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
(א, יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
(א, יז) יז וּדְחִילָא חַיָּתָא מִן קֳדָם יְיָ וְלָא עֲבָדָא כְּמָא דְּמַלִּיל עִמְּהֶן מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וְקַיָּמָא יָת בְּנַיָּא:רש"י:
ותחיין את הילדים. מְסַפְּקוֹת להם מים ומזון. תרגום הראשון וְקַיָּמָא, והשני וְקַיֶּמְתּוּן, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פְּעַלְתֶּן, כגון ותאמרנה איש מצרי (להלן ב, יט)לשון עָבַר כמו ויאמרו לזכרים, וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם (ירמיה מד, כה)לשון דִּבַּרְתֶּן כמו וַתְּדַבְּרוּ לזכרים, וכן וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי (יחזקאל יג, יט)לשון עבר חִלַּלְתֶּן כמו וַתְּחַלְּלוּ לזכרים:
(א,יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
(א, יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
(א, יח) יח וּקְרָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָּתָא וַאֲמַר לְהֶן מָה דֵין עֲבַדְתּוּן יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְקַיֵּימְתּוּן יָת בְּנַיָּא:
(א,יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל־פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי־חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:
(א, יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל־פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי־חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:
(א, יט) יט וַאֲמָרָא חַיָּתָא לְפַרְעֹה אֲרֵי לָא כִנְשַׁיָּא מִצְרְיָתָא יְהוּדַיָּתָא אֲרֵי חֲכִּימָן אִנּוּן עַד לָא עַלַּת לְוָתְהֶן חַיָּתָא וִילִידָן:רש"י:
כי חיות הנה. בקיאות כמילדות, תרגום מילדות חַיָּתָא. ורבותינו דרשו (סוטה יא: ושמו"ר)הרי הן משולות לחיות הַשָּׂדֶהשאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו, הרי הכתוב כללן (ס"א ויברך אותם ועוד כתיב) מָה אִמְּךָלְבִיָּא (יחזקאל יט, ב):
(א,כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:
(א, כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:
(א, כ) כ וְאוֹטֵיב יְיָ לְחַיָּתָא וּסְגִי עַמָּא וּתְקִיפוּ לַחֲדָא:רש"י:
וייטב. הטיב להן, וזה חלוק בתיבה שיסודה ב' אותיות ונתן לו וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון וַיַפְעִיל, הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמץ קטן (נ"א או בסגו"ל שהוא פת"ח קטן)כגון וַיֵּיטֶב אלהים למילדות, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב, ה)הִרְבָּה תַּאֲנִיָּה, וכן וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית, דנבוזראדן (דברי הימים־ב לו, כ)הִגְלָה את השארית, וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו, ד)הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון מפעיל את אחרים, וכשהוא מדבר בלשון וַיִפְעַל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון וַיִּיטַב בעיניו (ויקרא י, כ)לשון הוּטַב, וכן וַיִּרֶב הָעָם, נתרבה העם, וַיִּגֶל יְהוּדָה (גָלָה) הָגְלָה יהודה, וַיִּפֶן כה וכה, פָּנָה לכאן ולכאן. ואל תשיבני, וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב, וַיֵּרֶד, וַיֵּצֵא, לפי שאינן מֵגִזְרָתָן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, יָרֹד, יָצֹא, יָשֹׁב, יָשֹׁךְ, יו"ד אות שלישית בו:
וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה:
(א,כא) וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:
(א, כא) וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:
(א, כא) כא וַהֲוָה כַּד דְּחִילָא חַיָּתָא מִן קֳדָם יְיָ וַעֲבַד לְהוֹן בָּתִּיןרש"י:
ויעש להם בתים. בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, כמו שכתוב (ויבן) [אֲשֶׁר בָּנָה] וגו' אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ (מלכים־א ט, י), כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות מִמִּרְיָם, כדאיתא במסכת סוטה (יא:):
(א,כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן:
(א, כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן:
(א, כב) כב וּפַקִּיד פַּרְעֹה לְכָל עַמֵּיהּ לְמֵימָר כָּל בְּרָא דְיִתְיְלִיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּרְמֻנֵּיהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַיְּמוּןרש"י:
לכל עמו. אף עליהם גזר, יום שנולד משה אמרו לו אִצְטַגְנִינָיו, היום נולד מושיען, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה:
(ב,א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת־בַּת־לֵוִי:
(ב, א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת־בַּת־לֵוִי:
(ב, א) א וַאֲזַל גַּבְרָא מִדְּבֵית לֵוִי וּנְסִיב יָת בַּת לֵוִירש"י:
ויקח את בת לוי. פָּרוּשׁ היה ממנה מפני גזירת פרעה (וחזר וּלְקָחָהּ, וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות. ברש"י ישן) והחזירהועשה בה לקוחין שניים, ואף היא נהפכה להיותנערה. ובת ק"ל שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנים נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי:
(ב,ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:
(ב, ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:
(ב, ב) ב וְעַדִּיאַת אִתְּתָא וִילִידַת בָּר וַחֲזַת יָתֵיהּ אֲרֵי טַב הוּא וְאַטְמַרְתֵּיהּ תְּלָתָא יַרְחִין:רש"י:
כי טוב הוא. כשנולד נתמלא הביתכֻּלּוֹ אורה:
(ב,ג) וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
(ב, ג) וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר:
(ב, ג) ג וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵיהּ וּנְסֵיבַת לֵיהּ תֵּבוּתָא דְגוֹמֶא וְחַפָּתַהּ בְּחֵמָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִּיאַת בַּהּ יָת רַבְיָא וְשַׁוִּיתַהּ בְּיַעֲרָא עַל כֵּיף נַהֲרָא:רש"י:
ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא יְלָדַתוֹ לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה:
גמא. גמי בלשון משנה ובלע"ז יונ"ק, ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:
בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיקריח רע של זפת:
ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלע"ז, ודומה לו קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ (ישעיה יט, ו):
(ב,ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ:
(ב, ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ:
(ב, ד) ד וְאִתְעַתָּדַת אֲחָתֵיהּ מֵרָחִיק לְמִידַע מָה יִתְעֲבֵד לֵיהּ:
(ב,ה) וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:
(ב, ה) וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:
(ב, ה) ה וּנְחָתַת בַּת פַּרְעֹה לְמִסְחֵי עַל נַהֲרָא וְעוּלֵימָתָהָא מְהַלְּכָן עַל כֵּיף נַהֲרָא וַחֲזַת יָת תֵּבוּתָא בְּגוֹ יַעֲרָא וְאוֹשֵׁטַת יָת אַמְתַהּ וּנְסֵבְתַהּ:רש"י:
לרחץ על היאר. סַרֵס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו:
על יד היאר. אצל היאור, כמו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי (שמואל־ב יד, ל), והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו (סוטה יב:)הולכות לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב)הולכות למות לפי שמיחובה, והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות:
את אמתה. אתשפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו לְהִנָּקֵד אַמָּתָהּ מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה, את ידה שנשתרבבהאמתה אמות הרבה (סוטה שם):
(ב,ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:
(ב, ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:
(ב, ו) ו וּפְתָחַת וַחֲזַת יָת רַבְיָא וְהָא עוּלֵימָא בָּכֵי וְחָסַת עֲלוֹהִי וַאֲמֶרֶת מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי הוּא דֵין:רש"י:
ותפתח ותראהו. את מי ראתה, הילד, זהו פשוטו. ומדרשו, שראתהעמו שכינה (סוטה שם שמו"ר א, כח):
והנה נער בכה. קולוכנער:
(ב,ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד:
(ב, ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד:
(ב, ז) ז וַאֲמֶרֶת אֲחָתֵיהּ לְבַת פַּרְעֹה הַאֵיזִיל וְאִקְרֵי לִיךְ אִתְּתָא מֵינִקְתָּא מִן יְהוּדַיָּתָא וְתוֹנִיק לִיךְ יָת רַבְיָא:רש"י:
מן העברית. מלמד שֶׁהֶחֱזִירַתוֹ על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה (שמו"ר א,ל. סוטה שם):
(ב,ח) וַתֹּאמֶר־לָהּ בַּת־פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת־אֵם הַיָּלֶד:
(ב, ח) וַתֹּאמֶר־לָהּ בַּת־פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת־אֵם הַיָּלֶד:
(ב, ח) ח וַאֲמֶרֶת לָהּ בַּת פַּרְעֹה אֵיזִילִי וַאֲזָלַת עוּלֶמְתָּא וּקְרַת יָת אִמֵּיהּ דְּרַבְיָא:רש"י:
ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם:
(ב,ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת־פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:
(ב, ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת־פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:
(ב, ט) ט וַאֲמֶרֶת לָהּ בַּת פַּרְעֹה אוֹבִילִי יָת רַבְיָא הָדֵין וְאוֹנְקִיהִי לִי וַאֲנָא אֶתֵּן יָת אַגְרָךְ וּנְסֵיבַת אִתְּתָא יָת רַבְיָא וְאוֹנִקְתֵּיהּ:רש"י:
היליכי. נתנבאה ולא ידעה מהנתנבאה, הי שליכי:
(ב,י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
(ב, י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
(ב, י) י וּרְבָא רַבְיָא וְאַיְתִיתֵיהּ לְבַת פַּרְעֹה וַהֲוָה לָהּ לְבָר וּקְרַת שְׁמֵיהּ משֶׁה וַאֲמֶרֶת אֲרֵי מִן מַיָּא שְׁחַלְתֵּיהּ:רש"י:
משיתהו. כתרגומו שְׁחַלְתֵּיהּ, הוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָאמֵחַלְבָא (ברכות ח.), ובלשון עברי משיתהו, לשון הסירותיו, כמו לא ימיש (להלן יג, כב), לא משו (במדבר יד, מד), כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מִגִּזְרַת מָשָׁה, ולשון הוצאה הוא, וכן יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים (שמואל־ב כב, יז), שאילו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר מְשִׁיתִהוּ אלא הַמִּישׁוֹתִיהוּ, כאשר יאמר מן קָם הַקִּימוֹתִי, ומן שָב הַשִּׁיבוֹתִי, ומן בָּא הַבִיאוֹתִי, או מַשְׁתִּיהוּ, כמו וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ (זכריה ג, ט), אבל משיתי, אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה, כגון מָשָׁה, בָּנָה, עָשָׂה, צִוָּה, פָּנָה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עָשִׂיתִי, בָּנִיתִי, פָּנִיתִי, צִוִּיתִי:
(ב,יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:
(ב, יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:
(ב, יא) יא וַהֲוָה בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וּרְבָא משֶׁה וּנְפַק לְוָת אֲחוֹהִי וַחֲזָא בְּפָלְחַנְהוֹן וַחֲזָא גְּבַר מִצְרָאִי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדִי מֵאָחוֹהִי:רש"י:
ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
איש מצרי. נוגשׂ היה, ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגברלמלאכתם:
מכה איש עברי. מלקהוורודהו. ובעלה של שלומית בת דבריהיה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:
(ב,יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
(ב, יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
(ב, יב) יב וְאִתְפְּנֵי לְכָא וּלְכָא וַחֲזָא אֲרֵי לֵית גַּבְרָא וּמְחָא יָת מִצְרָאָה וְטַמְּרֵיהּ בְּחָלָא:רש"י:
ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:
וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנושיתגייר:
(ב,יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
(ב, יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
(ב, יג) יג וּנְפַק בְּיוֹמָא תִנְיָנָא וְהָא תְּרֵין גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצָן וַאֲמַר לְחַיָּבָא לְמָא אַתְּ מָחֵי לְחַבְרָךְ:רש"י:
שני אנשים עברים. דתן ואבירם, הם שהותירו מן המן:
נצים. מריבים:
למה תכה. אף על פי שלא הכהו, נקרא רשעבהרמת יד:
רעך. רשעכמותך:
(ב,יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:
(ב, יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:
(ב, יד) יד וַאֲמַר מָן שַׁוְיָךְ לִגְבַר רַב וְדַיָּן עֲלָנָא הַלְמִקְטְלִי אַתְּ אָמַר כְּמָא דִקְטַלְתָּא יָת מִצְרָאָה וּדְחִיל משֶׁה וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אִתְיְדַע פִּתְגָּמָא:רש"י:
מי שמך לאיש. והרי עודך נער:
הלהרגני אתה אמר. מכאן אנו למדים שהרגובשם המפורש:
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דֵּילָטוֹרִין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תָּמֵהַּ עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודתפרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:
(ב,טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־ הַבְּאֵר:
(ב, טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־ הַבְּאֵר:
(ב, טו) טו וּשְׁמַע פַּרְעֹה יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וּבְעָא לְמִקְטַל יָת משֶׁה וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וִיתֵיב בְּאַרְעָא דְמִדְיָן וִיתֵיב עַל בֵּירָא:רש"י:
וישמע פרעה. הםהלשינו עליו:
ויבקש להרג את משה. מסרו לְקוֹסְטֵינָר להרגו ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (להלן יח, ד), ויצלני מחרב פרעה:
וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו וישב יעקב:
וישב על הבאר. לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:
(ב,טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
(ב, טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
(ב, טז) טז וּלְרַבָּא דְמִדְיָן שְׁבַע בְּנָן וְאָתָאָה וּדְלָאָה וּמְלָאָה יָת רְהָטַיָּא לְאַשְׁקָאָה עָנָא דַאֲבוּהֶן:רש"י:
ולכהן מדין. רב שבהן, ופירש לו מעבודת אלילים ונידוהו מאצלם:
את הרהטים. את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ:
(ב,יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־ צֹאנָם:
(ב, יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־ צֹאנָם:
(ב, יז) יז וַאֲתוֹ רָעַיָּא וּטְרָדוּנוּן וְקָם משֶׁה וּפְרָקִנּוּן וְאַשְׁקֵי יָת עַנְהֶן:רש"י:
ויגרשום. מפני הנידוי:
(ב,יח) וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
(ב, יח) וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
(ב, יח) יח וַאֲתָאָה לְוָת רְעוּאֵל אֲבוּהֶן וַאֲמַר מָה דֵין אוֹחִיתִין לְמֵיתֵי יוֹמָא דֵין:
(ב,יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן:
(ב, יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן:
(ב, יט) יט וַאֲמָרָא גַּבְרָא מִצְרָאָה שֵׁזְבָנָא מִיַּד רָעַיָּא וְאַף מִדְלָא דְלָא לָנָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא:
(ב,כ) וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:
(ב, כ) וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:
(ב, כ) כ וַאֲמַר לִבְנָתֵיהּ וְאָן הוּא לְמָה דְנַן שְׁבַקְתִּין יָת גַּבְרָא קְרַן לֵיהּ וְיֵכוּל לַחְמָא:רש"י:
למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:
ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר (בראשית לט, ו)כי אם הלחם אשר הוא אוכל:
(ב,כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:
(ב, כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:
(ב, כא) כא וּצְבִי משֶׁה לְמִיתַב עִם גַּבְרָא וִיהַב יָת צִפֹּרָה בְרַתֵּיהּ לְמשֶׁה:רש"י:
ויואל. כתרגומו (נ"א כמשמעו) ודומה לו הוֹאֶל נָא וְלִין (שופטים יט, ו), וְלוּ הוֹאַלְנוּ (שם ז, ז), הואלתי לדבר (בראשית יח, לא). ומדרשו לשון אָלָה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:
(ב,כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(ב, כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(ב, כב) כב וִילֵידַת בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ גֵּרְשֹׁם אֲרֵי אָמַר דַּיָּר הֲוֵיתִי בְּאַרַע נוּכְרָאָה:
(ב,כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה:
(ב, כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה:
(ב, כג) כג וַהֲוָה בְּיוֹמַיָּא סַגִּיאַיָּא הָאִנּוּן וּמִית מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְאִתְנָחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פָּלְחָנָא דַּהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקַת קְבֶלְתְּהוֹן לָקֳדָם יְיָ מִן פָּלְחָנָא:רש"י:
ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גָּר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו. (ברש"י ישן):
וימת מלך מצרים. נִצְטַרֵע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:
(ב,כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב:
(ב, כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב:
(ב, כד) כד וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קְבֶלְתְּהוֹן וּדְכִיר יְיָ יָת קְיָמֵיהּ דְּעִם אַבְרָהָם דְּעִם יִצְחָק וּדְעִם יַעֲקֹב:רש"י:
נאקתם. צעקתם, וכן מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ (איוב כד, יב):
את בריתו את אברהם. עם אברהם:
(ב,כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
(ב, כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
(ב, כה) כה וּגְלִי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ:רש"י:
וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו:
(ג,א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:
(ג, א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:
(ג, א) א וּמשֶׁה הֲוָה רָעֵי יָת עָנָא דְּיִתְרוֹ חֲמוֹהִי רַבָּא דְמִדְיָן וּדְבַר יָת עָנָא לְבָתַר שְׁפַר רַעֲיָא לְמַדְבְּרָא וְאָתָא לְטוּרָא דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ לְחוֹרֵב:רש"י:
אחר המדבר. להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:
אל הר האלהים. על שם העתיד:
(ג,ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
(ג, ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
(ג, ב) ב וְאִתְגְּלִי מַלְאָכָא דַיְיָ לֵיהּ בְּשַׁלְהוֹבִית אֶשָּׁתָא מִגּוֹ אַסָּנָא וַחֲזָא וְהָא אַסָּנָא בָּעֵר בְּאֶשָּׁתָא וְאַסָּנָא לֵיתוֹהִי מִתְאָכִיל:רש"י:
בלבת אש. בשלהבת אש לבו של אש, כמו לב השמים (דברים ד, יא), בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל־ב יח, יד), ואל תִּתְּמַה על התי"ו, שיש לנו כיוצא בו, מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ (יחזקאל טז, ל):
מתוך הסנה. ולא אילן אחר, משום עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צא, טו):
אכל. נֶאֱכָל, כמו לא עֻבַּד בה (דברים כא, ג), אשר לֻקַּח משם (בראשית ג, כג):
(ג,ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה:
(ג, ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה:
(ג, ג) ג וַאֲמַר משֶׁה אִתְפְּנֵי כְעַן וְאֶחֱזֵי יָת חֶזְוָנָא רַבָּא הָדֵין מָא דֵין לָא מִתּוֹקַד אַסָּנָא:רש"י:
אסרה נא. אסורה מכאן להתקרב לשם:
(ג,ד) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ג, ד) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ג, ד) ד וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי אִתְפְּנֵי לְמֶחֱזֵי וּקְרָא לֵיהּ יְיָ מִגּוֹ אַסָּנָא וַאֲמַר משֶׁה משֶׁה וַאֲמַר הָא אֲנָא:
(ג,ה) וַיֹּאמֶר אַל־תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא:
(ג, ה) וַיֹּאמֶר אַל־תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא:
(ג, ה) ה וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁרִי סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרֵי אַתְרָא דְּאַתְּ קָאִים עֲלּוֹהִי אַתַר קַדִּישׁ הוּא:רש"י:
של. שְׁלוֹף והוצא, כמו ונשל הברזל (דברים יט, ה)כי ישל זיתך (שם כח, מ):
אדמת קודש הוא. המקום:
(ג,ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל־ הָאֱלֹהִים:
(ג, ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל־ הָאֱלֹהִים:
(ג, ו) ו וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהָא דְאָבוּךְ אֱלָהָא דְאַבְרָהָם אֱלָהָא דְיִצְחָק וֶאֱלָהָא דְיַעֲקֹב וּכְבֵשִׁנּוּן משֶׁה לְאַפּוֹהִי אֲרֵי דָחִיל מִלְאִסְתַּכָּלָא בְּצֵית יְקָרָא דַיְיָ:
(ג,ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת־צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו:
(ג, ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת־צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו:
(ג, ז) ז וַאֲמַר יְיָ מִגְלָא גְלִי קֳדָמַי יָת שִׁעְבּוּד עַמִּי דִּי בְמִצְרָיִם וְיָת קְבֶלְתְּהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי יָת כֵּיבֵיהוֹן:רש"י:
כי ידעתי את מכאביו. כמו וידע אלהים (שמות ב, כה), כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אטום (את) אזני מצעקתם:
(ג,ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל־ מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(ג, ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל־ מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(ג, ח) ח וְאִתְגְּלֵיתִי לְשֵׁזָבוּתְהוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּלְאַסָּקוּתְהוֹן מִן אַרְעָא הַהִיא לְאַרְעָא טָבָא וּפַתְיָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ לַאֲתַר כְּנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּפְרִזָּאֵי וְחִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי:
(ג,ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם־רָאִיתִי אֶת־הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִיםאֹתָם:
(ג, ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם־רָאִיתִי אֶת־הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִיםאֹתָם:
(ג, ט) ט וּכְעַן הָא קְבֵילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עָלַת קֳדָמָי וְאַף גְּלֵי קֳדָמַי יָת דּוֹחֲקָא דִּי מִצְרָאֵי דָּחֲקִין לְהוֹן:
(ג,י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(ג, י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(ג, י) י וּכְעַן אִיתָא וַאֲשַׁלְּחִנָּךְ לְוָת פַּרְעֹה וְאַפֵּיק יָת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:רש"י:
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. ואם תאמר מה תועיל, והוצא את עמי, יועילו דבריך ותוציאם משם:
(ג,יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(ג, יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(ג, יא) יא וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ מָן אֲנָא אֲרֵי אֵזֵיל לְוָת פַּרְעֹה וַאֲרֵי אַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:רש"י:
מי אנכי. מה אני חשובלדבר עם המלכים:
וכי אוציא את בני ישראל. ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שֶׁיֵּעָשֶׂה (נ"א: שֶׁתַּעֲשֶׂה) להם נס ואוציאם ממצרים:
(ג,יב) וַיֹּאמֶר כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
(ג, יב) וַיֹּאמֶר כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
(ג, יב) יב וַאֲמַר אֲרֵי יְהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָּךְ וְדֵין לָךְ אָתָא אֲרֵי אֲנָא שְׁלַחְתָּךְ בְּאַפָּקוּתָךְ יָת עַמָּא מִמִּצְרַיִם תִּפְלְחוּן קֳדָם יְיָ עַל טוּרָא הָדֵין:רש"י:
ויאמר כי אהיה עמך. השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה, לך האות כי אנכי שלחתיך, (ותצליח בשליחותי) וכדאי אני להציל, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אֻכָּל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק, וששאלת מה זכות יש לישראל שיֵּצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשיםשיצאו ממצרים. דבר אחר כי אהיה עמך, וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו, וְזֶה לְּךָ הָאוֹתאָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וגו' (ישעיה לז, ל)מפלת סנחריב תהיה לך לאות על הבטחה אחרת, שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים:
(ג,יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ־לִי מַה־שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:
(ג, יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ־לִי מַה־שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:
(ג, יג) יג וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ הָא אֲנָא אָתֵי לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵימַר לְהוֹן אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן שַׁלְּחַנִי לְוָתְכוֹן וְיֵמְרוּן לִי מָא שְׁמֵיהּ מָא אֵימַר לְהוֹן:
(ג,יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
(ג, יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
(ג, יד) יד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַאֲמַר כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שַׁלְּחַנִּי לְוָתְכוֹן:רש"י:
אהיה אשר אהיה. אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבונו של עולם מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו':
(ג,טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה־שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
(ג, טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה־שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
(ג, טו) טו וַאֲמַר עוֹד יְיָ לְמשֶׁה כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֱלָהֵיהּ דְּיִצְחָק וֵאלָהֵיהּ דְּיַעֲקֹב שַׁלְּחַנִּי לְוָתְכוֹן דֵּין שְׁמִי לְעָלַּם וְדֵין דָּכְרָנִי לְכָל דָּר וְדָר:רש"י:
זה שמי לעלם. חסר וי"ו לומר, העלימהו, שלא יִקָּרֵא ככתבו:
וזה זכרי. לִמְּדוֹ היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר, ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר:
(ג,טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
(ג, טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
(ג, טז) טז אִזֵּיל וְתִכְנוֹשׁ יָת סָבֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יְיָ אֱלָהָא דְאַבָהָתְכוֹן אִתְגְלֵי לִי אֱלָהָא דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִירְנָא יָתְכוֹן וְיָת דְּאִתְעֲבַד לְכוֹן בְּמִצְרָיִם:רש"י:
את זקני ישראל. מיוחדים לישיבה. ואם תאמר זקנים סתם, היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ששים רבוא:
(ג,יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(ג, יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(ג, יז) יז וַאֲמָרִית אַסֵּיק יָתְכוֹן מִשִּׁעְבּוּד מִצְרָאֵי לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּפְרִזָּאֵי וְחִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ:
(ג,יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(ג, יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(ג, יח) יח וִיקַבְּלוּן לְמֵימְרָךְ וְתֵיתֵי אַתְּ וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל לְוָת מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְתֵימְרוּן לֵיהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְקְרֵי עֲלָנָא וּכְעַן נֵזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:רש"י:
ושמעו לקולך. מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שֶׁבִּלְשׁוֹן זה הם נגאלים, יעקב אמר להם ואלהים פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ, כד), יוסף אמר להם פקוד יפקוד אלהים אתכם (שם פסוק כה):
(אלהי העבריים. יו"ד יתירה, רמז לי' מכות. ברש"י ישן):
נקרה עלינו. לשון מקרה, וכן ויקר אלהים (במדבר כג, ד)ואנכי אקרה כה (שם פסוק טו), אֱהֵא נקרה מאתוהלום:
(ג,יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:
(ג, יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:
(ג, יט) יט וּקְדָמַי גְּלֵי אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק יָתְכוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמֵיזָל וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף:רש"י:
לא יתן אתכם מלך מצרים להלך. אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך:
לא יתן. [כתרגומו] לָא יִשְׁבּוֹק, כמו על כן לא נתתיך (בראשית כ, ו), לא נתנו אלהים להרע עמדי (שם לא, ז), וכולן לשון נתינה הם. ויש מפרש ולא ביד חזקה. ולא בשביל שידו חזקהכי מאז אֲשַׁלַּח את ידי והכיתי את מצרים וגו' ומתרגמינן אותו וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף. משמו של רבי יעקב ברבי מנחם נאמר לי:
(ג,כ) וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת־מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:
(ג, כ) וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת־מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:
(ג, כ) כ וָאֲשַׁלַּח פּוֹן יָת מְחַת גְּבֻרְתִּי וְאֶמְחֵי יָת מִצְרָאֵי בְּכֹל פְּרִשְׁוָתִי דִּי אַעְבֵּד בֵּינֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן יְשַׁלַּח יָתְכוֹן:
(ג,כא) וְנָתַתִּי אֶת־חֵן הָעָם־הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
(ג, כא) וְנָתַתִּי אֶת־חֵן הָעָם־הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
(ג, כא) כא וְאֶתֵּן יָת עַמָּא הָדֵין לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָאֵי וִיהֵי אֲרֵי תְהָכוּן לָא תְהָכוּן רֵיקָנִין:
(ג,כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת־ מִצְרָיִם:
(ג, כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת־ מִצְרָיִם:
(ג, כב) כב וְתִשְׁאַל אִתְּתָא מִשְׁבַבְתַּהּ וּמִקְּרִיבַת בֵּיתַהּ מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב וּלְבוּשִׁין וּתְשַׁווּן עַל בְּנֵיכוֹן וְעַל בְּנָתֵיכוֹן וּתְרוֹקִנּוּן יָת מִצְרָיִם:רש"י:
ומגרת ביתה. מאותה שהיא גרה אִתָּהּ בבית:
ונצלתם. כתרגומו וּתְרוֹקְנוּן, וכן וינצלו את מצרים (להלן יב, לו)ויתנצלו בני ישראל את עדים (שם לג, ו)והנו"ן בו יסוד. ומנחם חברו במחברת צד"י, עם וַיַּצֵּל אלהים את מקנה אביכם (בראשית לא, ט)אשר הִצִּיל אלהים מאבינו (שם פסוק טז), ולא יֵאָמְנוּ דבריו, כי אם לא היתה הנו"ן יסוד והיא נקודה בחיר"ק, לא תהא משמשת בלשון וּפְעַלְתֶּם, אלא בלשון וְנִפְעַלְתֶּם, כמו וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל האדמה (דברים כח, סג), וְנִתַּתֶּם ביד אויב (ויקרא כו, כה), וְנִגַּפְתֶּם לפני אויביכם (שם פסוק יז), וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ (יחזקאל כב, כא), וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ (ירמיה ז, י), לשון נִפְעַלְנוּ, וכל נו"ן שהיא באה בתיבה לפרקים, ונופלת ממנה, כנו"ן של נוֹגֵף, נוֹשֵׂא, נוֹתֵן, נוֹשֵׁךְ, כשהיא מדברת לשון וּפְעַלְתֶּם, תִּנָּקֵד בשו"א בחטף, כגון ונשאתם את אביכם (בראשית מה, יט), וּנְתַתֶּם להם את ארץ הגלעד (במדבר לב, כט), וּנְמַלְּתֶּם את בשר ערלתכם (בראשית יז, יא). לכן אני אומר, שזאת הנקודה בחיר"ק מן היסוד היא, ויסוד שם דבר נִצּוּל, והוא מן הלשונות הכבדים, כמו דִּבּוּר, כִּפּוּר, לִמּוּד, כשידבר בלשון ופעלתם יִנָּקֵד בחיר"ק, כמו וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע (במדבר כ, ח)וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת (יחזקאל מה, כ)וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם (דברים יא, יט):
(ד,א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה:
(ד, א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה:
(ד, א) א וַאֲתֵיב משֶׁה וַאֲמַר וְהָא לָא יְהֵמְנוּן לִי וְלָא יְקַבְּלוּן מִנִּי אֲרֵי יֵימְרוּן לָא אִתְגְּלֵי לָךְ יְיָ:
(ד,ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה (מזה כתיב) מַה־זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:
(ד, ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה (מזה כתיב) מַה־זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:
(ד, ב) ב וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ מָא דֵין בִּידָךְ וַאֲמַר חוּטְרָא:רש"י:
מזה בידך. לכך נכתב תיבה אחת לדרוש, מִזֶּה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. ופשוטו, כאדם שאומר לחבירו, מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אמר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ:
(ד,ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:
(ד, ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:
(ד, ג) ג וַאֲמַר רְמִיהִי לְאַרְעָא וּרְמָהִי לְאַרְעָא וַהֲוָה לְחִוֵּי וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָמוֹהִי:רש"י:
ויהי לנחש. רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל (באומרו לא יאמינו לי), וְתָּפַשׂ אומנתו של נחש:
(ד,ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:
(ד, ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:
(ד, ד) ד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אוֹשִׁיט יְדָךְ וְאֵחוֹד בְּזַנְבֵיהּ וְאוֹשֵׁיט יְדֵיהּ וְאַתְקֵף בֵּיהּ וַהֲוָה לְחוּטְרָא בִּידֵיהּ:רש"י:
ויחזק בו. לשון אחיזה הוא, והרבה יש במקרא, ויחזיקו האנשים בידו (בראשית יט, טז), והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא), וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ (שמואל־א יז, לה), כל לשון חִזּוּק הדבוק לבי"ת, לשון אחיזה הוא:
(ד,ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
(ד, ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
(ד, ה) ה בְּדִיל דִּיהֵמְנוּן אֲרֵי אִתְגְּלִי לָךְ יְיָ אֱלָהָא דְאַבָהָתְהוֹן אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֱלָהֵיהּ דְּיִצְחָק וֵאלָהֵיהּ דְּיַעֲקֹב:
(ד,ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:
(ד, ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:
(ד, ו) ו וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ עוֹד אָעֵיל כְּעַן יְדָךְ בְּעִטְפָּךְ וְאָעֵיל יְדֵיהּ בְּעִטְפֵּיהּ וְאַפְּקַהּ וְהָא יְדֵיהּ חַוְרָא כְתַלְגָּא:רש"י:
מצורעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה, ואם בהרת לבנה היא (ויקרא יג, ד), אף באות זה רמז לו שלשון הרע סִפֵּר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע:
(ד,ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:
(ד, ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:
(ד, ז) ז וַאֲמַר אָתֵיב יְדָךְ לְעִטְפָּךְ וַאֲתֵיב יְדֵיהּ לְעִטְפֵּיהּ וְאַפְקַהּ מֵעִטְפֵּיהּ וְהָא תָבַת הֲוַת כְּבִשְׂרֵיהּ:רש"י:
ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מכאן, שֶׁמִּדָּה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו:
(ד,ח) וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:
(ד, ח) וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:
(ד, ח) ח וִיהֵי אִם לָא יְהֵמְנוּן לָךְ וְלָא יְקַבְּלוּן לְקַל אָתָא קַדְמָאָה וִיהֵמְנוּן לְקַל אָתָא בַתְרָאָה:רש"י:
והאמינו לקל האת האחרון. משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שֶׁסִּפַּרְתִּי עליכם לשון הרע, יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה:
(ד,ט) וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
(ד, ט) וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
(ד, ט) ט וִיהֵי אִם לָא יְהֵמְנוּן אַף לִתְרֵין אָתַיָּא הָאִלֵּין וְלָא יְקַבְּלוּן מִנָּךְ וְתִסַּב מִמַּיָּא דִבְנַהֲרָא וְתֵשׁוֹד לְיַבֶּשְׁתָּא וִיהוֹן מַיָּא דִּי תִסַּב מִן נַהֲרָא וִיהוֹן לִדְמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא:רש"י:
ולקחת ממימי היאור. רָמַז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם (פירוש, כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, נפרע מאלהותם תחילה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם, והפכם לדם. ברש"י ישן):
והיו המים וגו'. והיו, והיו, שני פעמים, נראה בעיני, אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם (ואז) [ואף] כשירדו לארץ יהיו בהוייתן, אבל עכשיו מלמדנו, שלא יהיו דםעד שיהיו ביבשת:
(ד,י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:
(ד, י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:
(ד, י) י וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ לָא גְבַר דְּמִלּוּל אֲנָא אַף מִתְּמַלִּי אַף מִדְּקָמוֹהִי אַף מֵעִדַּן דְּמַלֶּלְתָּא עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יַקִּיר מַמְלָל וְעַמִּיק לִישָׁן אֲנָא:רש"י:
גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו', ועוד נאמר לעלי הכהן) הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם (שמואל־א ב, כז), הוא אהרן, וכן וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וגו' וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ (יחזקאל כ, ה-ז), ואותה נבואה לאהרן נאמרה:
כבד פה. בכבידות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"ו:
(ד,יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה:
(ד, יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה:
(ד, יא) יא וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ מָן שַׁוִי פּוּמָא לַאֲנָשָׁא אוֹ מָן שַׁוִי אִלְמָא אוֹ חֵרְשָׁא אוֹ פְתִיחָא אוֹ עַוִּירָא הֲלָא אֲנָא יְיָ:רש"י:
מי שם פה וגו'. מי למדך לְדַבֵּר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי:
או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים שלא שמעובצוותו עליך, וְלָאִסְפַּקְלָטוֹרִין ההורגים מי עֲשָׂאָם עִוְרִים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת:
הלא אנכי. ששמי ה' עשיתי כל זאת:
(ד,יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:
(ד, יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:
(ד, יב) יב וּכְעַן אֱזֵיל וּמֵימְרִי יְהֵא עִם פּוּמָךְ וְאַלֵּפִנָּךְ דִּי תְמַלֵּיל:
(ד,יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח:
(ד, יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח:
(ד, יג) יג וַאֲמַר בְּבָעוּ יְיָ שְׁלַח כְּעַן בְּיַד מָן דְּכָשַׁר דְּתִשְׁלָח:רש"י:
ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוחוהוא אהרן. דבר אחר, ביד אַחֵר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה:
(ד,יד) וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:
(ד, יד) וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:
(ד, יד) יד וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּמשֶׁה וַאֲמַר הֲלָא אַהֲרֹן אָחוּךְ לֵוָאָה גְּלֵי קֳדָמַי אֲרֵי מַלָּלָא יְמַלֵּל הוּא וְאַף הָא הוּא נָפֵק לָקֳדָמוּתָךְ וְיֶחֱזִנָּךְ וְיֶחְדֵּי בְלִבֵּיהּ:רש"י:
ויחר אף. רבי יהושע בן קרחה אומר, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה לוי, שנאמר וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברי הימים־א כג, יד):
הנה הוא יצא לקראתך. כשתלך למצרים:
וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרןלְעֲדִי החושן הנתון על הלב:
(ד,טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְעִם־פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
(ד, טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְעִם־פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
(ד, טו) טו וּתְמַלֵּל עִמֵּיהּ וּתְשַׁוִּי יָת פִּתְגָּמַיָּא בְּפוּמֵיהּ וּמֵימְרִי יְהֵי עִם פּוּמָךְ וְעִם פּוּמֵיהּ וְאַלִּיף יָתְכוֹן יָת דִּי תַעְבְּדוּן:
(ד,טז) וְדִבֶּר־הוּא לְךָ אֶל־הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה־לְּךָלְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים:
(ד, טז) וְדִבֶּר־הוּא לְךָ אֶל־הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה־לְּךָלְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים:
(ד, טז) טז וִימַלֵּל הוּא לָךְ עִם עַמָּא וִיהֵי הוּא יְהֵי לָךְ לִמְתֻרְגְמָן וְאַתְּ תְּהֵי לֵיהּ לְרָב:רש"י:
ודבר הוא לך. בשבילך ידבר אל העם, וזה יוכיח על כל לך ולי ולו ולכם ולהם הסמוכים לדבור, שכולם לשון על הם:
יהיה לך לפה. למליץ, לפי שאתה כבד פה:
לאלהים. לרב ולשר:
(ד,יז) וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־ הָאֹתֹת:
(ד, יז) וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־ הָאֹתֹת:
(ד, יז) יז וְיָת חֻטְרָא הָדֵין תִּסַּב בִּידָךְ דִּי תַעְבֵּד בֵּיהּ יָת אָתַיָּא:
(ד,יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה־נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:
(ד, יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה־נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:
(ד, יח) יח וַאֲזַל משֶׁה וְתָב לְוָת יֶתֶר חֲמוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ אִיזֵיל כְּעַן וְאֵיתוּב לְוָת אַחַי דִּי בְמִצְרַיִם וְאֶחֱזֵי הַעַד כְּעַן אִינוּן קַיָּמִין וַאֲמַר יִתְרוֹ לְמשֶׁה אֱזֵיל לִשְׁלָם:רש"י:
וישב אל יתר חתנו. ליטול רשות, שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). ושבעה שמות היו לו, רעואל, יתר, יתרו, קיני, חובב, חבר, פוטיאל:
(ד,יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ:
(ד, יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ:
(ד, יט) יט וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּמִדְיָן אֱזֵיל תּוּב לְמִצְרָיִם אֲרֵי מִיתוּ כָּל גֻּבְרַיָּא דִּבְעוֹ לְמִקְטְלָךְ:רש"י:
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת:
(ד,כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ:
(ד, כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ:
(ד, כ) כ וּדְבַר משֶׁה יָת אִתְּתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְאַרְכְּבִנּוּן עַל חֲמָרָא וְתָב לְאַרְעָא דְמִצְרָיִם וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא דְּאִתְעֲבִידוּ בֵיהּ נִסִּין מִן קֳדָם יְיָ בִּידֵיהּ:רש"י:
על החמר. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח לְהִגָּלוֹת עליו, שנאמר עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט, ט):
וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקיםבמקרא:
(ד,כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם:
(ד, כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם:
(ד, כא) כא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בִּמְהָכָךְ לְמִתּוּב לְמִצְרַיִם חֲזֵי כָּל מוֹפְתַיָּא דִּי שַׁוֵיתִי בִידָךְ וְתַעְבְּדִנּוּן קֳדָם פַּרְעֹה וַאֲנָא אַתְקֵיף יָת לִבֵּיהּ וְלָא יְשַׁלַּח יָת עַמָּא:רש"י:
בלכתך לשוב מצרימה וגו'. דע, שעל מנת כן תלך, שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי לפני פרעה ולא תירא ממנו:
אשר שמתי בידך. לא על שלשה אותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני ישראל שיאמינו לו, ולא מצינו שֶׁעֲשָׂאָם לפניו, אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך במצרים, כמו [שנאמר] כי ידבר אלכם פרעה וגו' (להלן ז, ט), ולא תתמה על אשר כתיב אשר שמתי, שכן משמעו, כשתדבר עמו כבר שַׂמְתִּים בידך:
(ד,כב) וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:
(ד, כב) וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:
(ד, כב) כב וְתֵימַר לְפַרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ בְּרִי בוּכְרִי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ואמרת אל פרעה. כשתשמע שלבו חזק וימאן לשלוח, אמור לו כן:
בני בכורי. לשון גדולה, כמו אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ (תהלים פט, כח)זוֹ פשוטו. ומדרשו, כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו:
(ד,כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:
(ד, כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:
(ד, כג) כג וַאֲמָרִית לָךְ שַׁלַּח יָת בְּרִי וְיִפְלַח קֳדָמַי וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָּחוּתֵיהּ הָא אֲנָא קָטִיל יָת בְּרָךְ בּוּכְרָךְ:רש"י:
ואמר אליך. בשליחותו של מקום:
שלח את בני וגו'. הנה אנכי הרג וגו'. היא מכה אחרונה, ובה הִתְרָהוּ תחילה מפני שהיא קָשָׁה, וזה הוא שנאמר באיוב הֶן אֵל יַשְׂגִיב בְּכֹחוֹ, לפיכך, מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב לו, כב)בשר ודם המבקש להנקם מחבירו, מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב:
(ד,כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
(ד, כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
(ד, כד) כד וַהֲוָה בְאָרְחָא בְּבֵית מְבָתָא וַעֲרַע בֵּיהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ:רש"י:
ויהי בדרך במלון. משה:
ויבקש המיתו. [המלאך] למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק במלון תחילה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורהשבשביל המילה הוא:
(ד,כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּהלִי:
(ד, כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּהלִי:
(ד, כה) כה וּנְסֵיבַת צִפּוֹרָה טִנָרָא וּגְזָרַת יָת עָרְלַת בְּרַהּ וּקְרִיבַת לָקֳדָמוֹהִי וַאֲמֶרֶת אֲרֵי בִדְמָא דִמְהֻלְתָּא הָדֵין אִתְיְהֵב חַתְנָא לָנָא:רש"י:
ותגע לרגליו. הִשְׁלִיכַתּוּ לפני רגליו של משה:
ותאמר. על בנה:
כי חתן דמים אתה לי. אתה היית גורם להיות הֶחָתָן שלי נרצח עליך. הורג אישי אתה לי:
(ד,כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:
(ד, כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:
(ד, כו) כו וְנָח מִנֵּיהּ בְּכֵן אֲמֶרֶת אִלּוּלֵי דְמָא דִמְהֻלְתָּא הָדֵין אִתְחַיַּב חַתְנָא קְטוֹל:רש"י:
וירף. המלאך ממנו. אז,הבינהשעל המילה בא להורגו:
אמרה חתן דמים למולת. חֲתָנִי היה נרצח על דבר המילה:
למולת. על דבר המולות, שם דבר הוא, והלמ"ד משמשת בלשון על, כמו ואמר פרעה לבני ישראל (להלן יד, ג), ואונקלוס תרגם דמים, על דם המילה:
(ד,כז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ:
(ד, כז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ:
(ד, כז) כז וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אֱזֵיל לָקֳדָמוּת משֶׁה לְמַדְבְּרָא וַאֲזַל וְעַרְעֵיהּ בְּטוּרָא דְּאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ וּנְשַׁק לֵיהּ:
(ד,כח) וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל־הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ:
(ד, כח) וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל־הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ:
(ד, כח) כח וְחַוִּי משֶׁה לְאַהֲרֹן יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דַיְיָ דִּי שַׁלְּחֵיהּ וְיָת כָּל אָתַיָּא דִּי פַקְּדֵיהּ:
(ד,כט) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד, כט) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד, כט) כט וַאֲזַל משֶׁה וְאַהֲרֹן וּכְנָשׁוּ יָת כָּל סָבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד,ל) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
(ד, ל) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
(ד, ל) ל וּמַלִּיל אַהֲרֹן יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וַעֲבַד אָתַיָּא לְעֵינֵי עַמָּא:
(ד,לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(ד, לא) לא וְהֵימִן עַמָּא וּשְׁמָעוּ אֲרֵי דְכִיר יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי יָת שִׁעְבּוּדְהוֹן וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ:
(ה,א) וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
(ה, א) וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
(ה, א) א וּבָתַר כֵּן עַלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁלַּח יָת עַמִּי וִיחַגּוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא:רש"י:
ואחר באו משה ואהרן וגו'. אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לְפַלָּטִין, לפי שֶׁיָּרְאוּ ללכת, ובסיני נפרע להם, ונגש משה לבדו וגו' והם לא יגשו (להלן כד, ב), החזירם לאחוריהם:
(ה,ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהֹוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:
(ה, ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְהֹוָה וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:
(ה, ב) ב וַאֲמַר פַּרְעֹה שְׁמָא דַיְיָ לָא אִתְגְּלִי לִי דִּי אֲקַבֵּל לְמֵמְרֵיהּ לְשַׁלָּחָא יָת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְגְּלִי לִי שְׁמָא דַיְיָ וְאַף יָת יִשְׂרָאֵל לָא אֲשַׁלַּח:
(ה,ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
(ה, ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
(ה, ג) ג וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְגְּלִי עֲלָנָא נֵזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא דִּלְמָא יְעַרְעִנָּנָא בְּמוֹתָא אוֹ בִקְטוֹל:רש"י:
פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר לו, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו, לשון מקרה מות הוא:
(ה,ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
(ה, ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת־הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
(ה, ד) ד וַאֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמָא משֶׁה וְאַהֲרֹן תְּבַטְּלוּן יָת עַמָּא מֵעוֹבָדֵהוֹן אֱזִילוּ לְפָלְחַנְכוֹן:רש"י:
תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה, וכן פְּרָעֵהוּ, אַל תַּעֲבָר בּוֹ (משלי ד, טו), רְחָקֵהוּ, וכן וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (שם א, כה), כי פרוע הוא (להלן לב, כה), נרחק ונתעב:
לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:
(ה,ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם־הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:
(ה, ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם־הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:
(ה, ה) ה וַאֲמַר פַּרְעֹה הָא סַגִּיאִין כְּעַן עַמָּא דְאַרְעָא וּתְבַטְּלוּן יָתְהוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן:רש"י:
הן רבים עתה עם הארץ. שהעבודה מוטלת עליהם, ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:
(ה,ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
(ה, ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת־שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
(ה, ו) ו וּפַקִּיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנִין דְּעַמָּא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימָר:רש"י:
הנגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממונה על כמה שוטרים, והשוטר ממונה לִרְדּוֹת בעושי המלאכה:
(ה,ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:
(ה, ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:
(ה, ז) ז לָא תוֹסְפוּן לְמִיתַּן תִּבְנָא לְעַמָא לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמִתְּמַלֵּי וּמִדְּקָמוֹהִי אִנּוּן יְהָכוּן וִיגַבְּבוּן לְהוֹן תִּבְנָא:רש"י:
תבן. אֵשְׂטוֹבְּלֶ"א, היו גובלין אותו עם הטיט:
לבנים. טיוול"ש בלע"זשעושים מטיט, ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן:
כתמול שלשם. כאשר הייתם עושיםעד הנה:
וקששו. ולקטו:
(ה,ח) וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ:
(ה, ח) וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם עַל־כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ:
(ה, ח) ח וְיָת סְכוֹם לְבֵנַיָּא דִּי אִנּוּן עָבְדִין מִתְּמַלֵּי וּמִדְּקָמוֹהִי תְּמַנּוּן עֲלֵיהוֹן לָא תִמְנְעוּן מִינֵיה אֲרֵי בַטְלָנִין אִנּוּן עַל כֵּן אִנּוּן צָוְחִין לְמֵימַר נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם אֱלָהָנָא:רש"י:
ואת מתכנת הלבנים. סכום חשבון הַלְּבֵנִים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נִתַּן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם:
כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו':
מתכנת. ותוכן לבנים (פסוק יח), וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת (שמואל־א ב, ג), אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן (מלכים־ב יב, יב), כולם לשון חשבון הם:
נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה רֶטְרֵיי"שׁ בלע"ז:
(ה,ט) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־ שָׁקֶר:
(ה, ט) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־ שָׁקֶר:
(ה, ט) ט תִּתְיַקַּר פָּלְחָנָא עַל גֻּבְרַיָּא וְיִתְעַסְּקוּן בַּהּ וְלָא יִתְעַסְּקוּן בְּפִתְגָּמִין בְּטֵלִין:רש"י:
ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח, לאמר נלכה נזבחה, ודומה לו וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד (תהלים קיט, קיז), למשל ולשנינה (דברים כח, לז)מתרגמינן לְשׁוֹעֵי, וַיְסַפֵּר (להלן יח, ח)וְאִשְׁתָּעֵי, ואי אפשר לומר ישעו, לשון וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ד-ה), ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר, או לדברי שקר, כי כן גִּזְרַת כולם, יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ (ישעיה יז, ז), וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (שם לא, א), וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת (שם יז, ח), ולא מצאתי שמוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור כמתעסק לדבר בדבר, נופל לשון שמוש בי"ת, כגון הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (יחזקאל לג, ל), ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א), הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי (זכריה ד, א), לדבר בם (דברים יא, יט), וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, מו), אף כאן אל ישעו בדברי שקר, אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:
(ה,י) וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן:
(ה, י) וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן:
(ה, י) י וּנְפָקוּ שִׁלְטוֹנֵי עַמָּא וְסָרְכוֹהִי וַאֲמָרוּ לְעַמָּא לְמֵימָר כִּדְנַן אֲמַר פַּרְעֹה לֵית אֲנָא יָהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:
(ה,יא) אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר:
(ה, יא) אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר:
(ה, יא) יא אַתּוּן אֱזִילוּ סִיבוּ לְכוֹן תִּבְנָא מֵאֲתַר דְּתַשְׁכְּחוּן אֲרֵי לָא אִתְמְנַע מִפָּלְחָנְכוֹן מִדָּעַם:רש"י:
אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך בזריזות, כי אין נגרע דבר מכל סכום לְבֵנִים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נִתַּן לכם מזומן מבית המלך:
(ה,יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:
(ה, יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:
(ה, יב) יב וְאִתְבַּדַּר עַמָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם לְגַבָּבָא גִילֵי לְתִבְנָא:רש"י:
לקשש קש לתבן. לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט:
קש. לשון לִקּוּט, על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:
(ה,יג) וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן:
(ה, יג) וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן:
(ה, יג) יג וְשִׁלְטוֹנַיָּא דָחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עוֹבָדֵיכוֹן פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד אִתְיְהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:רש"י:
אצים. דוחקים:
דבר יום ביומו. חשבון של כל יום כַּלּוּ ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:
(ה,יד) וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם:
(ה, יד) וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם:
(ה, יד) יד וּלְקוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּי מַנִּיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנֵי פַרְעֹה לְמֵימָר מָא דֵין לָא אַשְׁלֶמְתּוּן גְּזֵרָתְכוֹן לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמֵאִתְמַלֵּי וּמִדְּקָמוֹהִי אַף תְּמַלֵּי אַף יוֹמָא דֵין:רש"י:
ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מִלְּדָחֲקָם, וכשהיו משלימין הַלְּבֵנִים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושַׂם עליהם, שנאמר (במדבר יא, טז)אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:אשר שָׂמוּ נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם, לאמר מדוע וגו', למה ויוכו, שהיו אומרים להםמדוע לא כליתם גם תמול גם היום, חק הקצוב עליכם לִלְבּוֹן [כתמול שלשום] כתמול השלישי, שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:
ויכו. לשון וַיּוּפְעֲלוּ, הוכו מיד אחרים, הנוגשיםהִכּוּם:
(ה,טו) וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל־פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ:
(ה, טו) וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל־פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ:
(ה, טו) טו וַאֲתוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּצְוָחוּ קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר לְמָא תַעְבֵּד כְּדֵין לְעַבְדָיךְ:
(ה,טז) תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:
(ה, טז) תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:
(ה, טז) טז תִּבְנָא לָא מִתְיְהֵב לְעַבְדָּיךְ וּלְבֵנַיָּא אָמְרִין לָנָא עִבִידוּ וְהָא עַבְדָּיךְ לָקָן וְחָטָן עֲלֵיהוֹן עַמָּךְ:רש"י:
ולבנים אמרים לנו עשו. הנוגשים אומרים לנו עשו לְבֵנִיםכמנין הראשון:
וחטאת עמך. אילו היה נקוד פת"ח, הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חַטַּאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמץ, שם דבר הוא, וכך פירושו, ודבר זה מביא חַטָּאת על עמך, כאילו כתוב וְחָטָאת לעמך, כמו כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם (רות א, יט), שהוא כמו לבית לחם,וכן הרבה:
(ה,יז) וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל־כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהֹוָה:
(ה, יז) וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל־כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהֹוָה:
(ה, יז) יז וַאֲמַר בַּטְלָנִין אַתּוּן בַּטְלָנִין עַל כֵּן אַתּוּן אָמְרִין נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם יְיָ:
(ה,יח) וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
(ה, יח) וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
(ה, יח) יח וּכְעַן אֱזִילוּ פְלָחוּ וְתִבְנָא לָא יִתְיְהֵב לְכוֹן וּסְכוֹם לְבֵנַיָּא תִּתְּנוּן:רש"י:
ותכן לבנים. חשבון הַלְּבֵנִים, וכן אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן (מלכים־ב יב, יב), המנוי,כמו שאמר בענין וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף (שם יא):
(ה,יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא־תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(ה, יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא־תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(ה, יט) יט וַחֲזוֹ סָרְכֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָתְהוֹן בְּבִישׁ לְמֵימָר לָא תִמְנְעוּן מִלִּבְנֵיכוֹן פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ:רש"י:
ויראו שטרי בני ישראל. את חבריהם הנרדים על ידם:
ברע. ראו אותם ברעה וצרה הַמּוֹצְאֵת אותם, בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו':
(ה,כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:
(ה, כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:
(ה, כ) כ וַעֲרָעוּ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן קָיְמִין לָקֳדָמוּתְהוֹן בְּמִפַּקְהוֹן מִקֳּדָם פַּרְעֹה:רש"י:
ויפגעו. אנשים מישראלאת משה ואת אהרן וגו'. ורבותינו דרשו, כל נִצִּים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם (במדבר טז, כז)יצאו נצבים:
(ה,כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ:
(ה, כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ:
(ה, כא) כא וַאֲמָרוּ לְהוֹן יִתְגְּלִי יְיָ עֲלֵיכוֹן וְיִתְפְּרָע דִּי אַבְאֶשְׁתּוּן יָת רֵיחָנָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי לְמִתַּן חַרְבָּא בִּידֵיהוֹן לְקַטָּלוּתָנָא:
(ה,כב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:
(ה, כב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:
(ה, כב) כב וְתָב משֶׁה קֳדָם יְיָ וַאֲמָר יְיָ לְמָא אַבְאֵשְׁתָּא לְעַמָּא הָדֵין וּלְמָא דְנַן שְׁלָחְתָּנִי:רש"י:
למה הרעתה לעם הזה. ואם תאמר מה איכפת לך, קוֹבֵל אני על שֶּׁשִּׁלַּחְתָּנִי:
(ה,כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא־הִצַּלְתָּ אֶת־עַמֶּךָ:
(ה, כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא־הִצַּלְתָּ אֶת־עַמֶּךָ:
(ה, כג) כג וּמֵעִדָּן דְּעָלִּית לְוָת פַּרְעֹה לְמַלָּלָא בִשְׁמָךְ אַבְאֵשׁ לְעַמָּא הָדֵין וְשֵׁזָבָא לָא שֵׁזַבְתָּא יָת עַמָּךְ:רש"י:
הרע. לשון הפעיל הוא, הִרְבָּה רעה עליהם, ותרגומו אַבְאֵשׁ:
(ו,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ:סס קכ"ד פסוקים, ויק"ח סימן, מעד"י סימן.
(ו, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ:סס קכ"ד פסוקים, ויק"ח סימן, מעד"י סימן.
(ו, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּעַן תֶּחֱזֵי דִּי אֶעְבֵּד לְפַרְעֹה אֲרֵי בִידָא תַקִּיפָא יְשַׁלְחִנוּן וּבִידָא תַקִיפָא יְתָרֵכִנּוּן מֵאַרְעֵיהּ: Qרש"י:
עתה תראה וגו'. הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב)ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה, ולא הרהר אחר מדותי, לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומותכשאביאם לארץ:
כי ביד חזקה ישלחם. מפני ידי החזקה שֶׁתֶּחֱזַקעל פרעה, ישלחם:
וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צדה, וכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':
(ו,ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
(ו, ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
(ו, ב) ב וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ:רש"י:
וידבר אלהים אל משה. דִּבֶּר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה:
ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיךכי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע, כשהוא אומר אצל עונש, כגון וחללת את שם אלהיך אני ה' (ויקרא יט יב), וכשהוא אומר אצל קיום מצות, כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' (שם כב לא), נאמן ליתן שכר:
(ו,ג) וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
(ו, ג) וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
(ו, ג) ג וְאִתְגְּלֵיתִי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ לָא הוֹדָעִית לְהוֹן:רש"י:
וארא. אל האבות:
באל שדי. הבטחתים הבטחות, ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:
ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נִכַּרְתִּי להם במדה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שהרי הבטחתיםולא קיימתי:
(ו,ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר־גָּרוּ בָהּ:
(ו, ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר־גָּרוּ בָהּ:
(ו, ד) ד וְאַף אֲקֵימִית יָת קְיָמִי עִמְּהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתְהוֹן דְּאִתּוֹתָבוּ בַהּ:רש"י:
וגם הקמתי את בריתי וגו'. וגם כשנראיתי להם באל שדי, הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:
לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר, אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית יז, א־ח), ליצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם (שם כו, ג), ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו' (שם לה, יא), ואת הארץ אשר וגו' (שם יב), הרי שנדרתי להםולא קיימתי:
(ו,ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת־בְּרִיתִי:
(ו, ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת־בְּרִיתִי:
(ו, ה) ה וְאַף קֳדָמַי שְׁמִיעַ יָת קְבֵילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּי מִצְרָאֵי מַפְלְחִין בְּהוֹן וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי:רש"י:
וגם אני. כמו שהצבתי והעמדתי הבריתיש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים:
אשר מצרים מעבדים אתם ואזכור. אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית טו, יד):
(ו,ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ו, ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ו, ו) ו בְּכֵן אֱמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ וְאַפֵּיק יָתְכוֹן מִגּוֹ דְחוֹק פָּלְחַן מִצְרָאֵי וֶאֱשֵׁיזֵב יָתְכוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן וְאֶפְרוֹק יָתְכוֹן בִּדְרָעָא מְרָמָא וּבְדִינִין רַבְרְבִין:רש"י:
לכן. על פי אותה השבועה:
אמר לבני ישראל אני ה'. הנאמן בהבטחתי:
והוצאתי אתכם. כי כן הבטחתיו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם):
סבלת מצרים. טורח משאמצרים:
(ו,ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
(ו, ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
(ו, ז) ז וַאֲקָרֵיב יָתְכוֹן קֳדָמַי לְעַמָּא וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא וְתִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפֵּיק יָתְכוֹן מִגּוֹ דְחוֹק פָּלְחַן מִצְרָאֵי:
(ו,ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה:
(ו, ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה:
(ו, ח) ח וְאָעֵיל יָתְכוֹן לְאַרְעָא דִּי קַיֵּמִית בְּמֵימְרִי לְמִתַּן יָתַהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְאֶתֵּן יָתַהּ לְכוֹן יְרֻתָּא אֲנָא יְיָ:רש"י:
נשאתי את ידי. הרימותיה לִישָׁבַעבכסאי:
(ו,ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:
(ו, ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:
(ו, ט) ט וּמַלֵּיל משֶׁה כֵּן עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה מִמַּעְיַק רוּחָא וּמִפָּלְחָנָא דַּהֲוָה קָשְׁיָא עֲלֵיהוֹן:רש"י:
ולא שמעו אל משה. לא קבלו תנחומין:
מקצר רוח. כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריךבנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה, בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה' (ירמיה טז, כא)למדנו כשהקדוש ברוך הוא מְאַמֵּן את דבריו אפילו לפורענות, מודיע ששמו ה', וכל שכן הַאֲמָנָה לטובה. ורבותינו דרשוהו (שמו"ר ו, ד סנהדרין קיא.)לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה (לעיל ה, כב)אמר לו הקדוש ברוך הוא חֲבָל על דְּאָבְדִין ולא מִשְׁתַּכְּחִין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמומה אומר אליהם (לעיל ג, יג):
וגם הקימותי וגו'. וכשבקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו (בראשית לג, יט), ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים, אחת, שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי, ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחילה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז), ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדבריםשהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו', לכן אמור לבני ישראל, לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו, והדרשה תדרש, שנאמר הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כג, כט), [מה הסלע הזה מתפוצץ לכמה ניצוצות, כך דברי תורה מתחלקין] מתחלק לכמה ניצוצות:
(ו,י) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, י) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, י) י וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו,יא) בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ו, יא) בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ו, יא) יא עוּל מַלֵּיל עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וִישַׁלַּח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ:
(ו,יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
(ו, יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
(ו, יב) יב וּמַלִּיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר הָא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִנִּי וְאֶכְדֵּין יְקַבֵּל מִנִּי פַרְעֹה וַאֲנָא יַקִיר מַמְלָל:רש"י:
ואיך ישמעני פרעה. זה אחדמעשרה קל וחומר שבתורה:
ערל שפתים. אָטוּם שפתים, וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. עֲרֵלָה אָזְנָם (שם ו, י), אֲטוּמָה מִשְּׁמוֹעַ. עַרְלֵי לֵב (שם ט, כה), אטומים מהבין. שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל (חבקוק ב, טז), וְהֵאָטֵם מֵשִּׁכְּרוּת כוס הקללה (נ"א התרעלה). ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה. וערלתם ערלתו (ויקרא יט, כג), עֲשׂוּ לו אוטם וכיסוי, איסור שיבדיל בפני אכילתו. שלש שנים יהיה לכם ערלים (שם), אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו:
(ו,יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:@PP
(ו, יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:@PP
(ו, יג) יג וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן וּפַקֵּדִנּוּן לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה ואני ערל שפתים, צירף לו הקדוש ברוך הוא את אהרן להיות לו לְפֶה ולמליץ:
ויצום אל בני ישראל. צִוָּם עליהם להנהיגם בנחתולסבול אותם:
ואל פרעה מלך מצרים. צִוָּם עליו לַחֲלוֹק לו כבוד בדבריהם, זה מדרשו (שמו"ר ז, ג). ופשוטו, צִוָּם על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. וּדְבַר הַצִּוּוּי מהו, מְפוֹרָשׁ בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם, ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן, ובמי נתיחסו:
(ו,יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית־אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:
(ו, יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית־אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:
(ו, יד) יד אִלֵּין רֵישֵׁי בֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אִלֵּין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן:רש"י:
אלה ראשי בית אבתם. מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן בשביל משה ואהרן, התחיל ליחסם דרך תולדותםמראובן. (ובפסיקתא גדולה (פ"ז)ראיתי, לפי שֶׁקִּנְטְרָם יעקב אבינו לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב וְיִחֲסָם כאן לבדם, לומר שחשובים הם):
(ו,טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:
(ו, טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:
(ו, טו) טו וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא אִלֵּין זַרְעֲיַת שִׁמְעוֹן:
(ו,טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
(ו, טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
(ו, טז) טז וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי לֵוִי לְתוּלְדָתְהוֹן גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין:רש"י:
ושני חיי לוי וגו'. למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים, לא היה שעבוד, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו (לעיל א, ו), ואחרי כן ויקם מלך חדש (שם א, ח), ולוי האריך ימיםעל כולם:
(ו,יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(ו, יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(ו, יז) יז בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן:
(ו,יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
(ו, יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
(ו, יח) יח וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין:רש"י:
ושני חיי קהת. ושני חיי עמרם וגו'. מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חֲשׁוֹב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה, לא תמצאם ארבע מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לְבָנִים בשני האבות:
(ו,יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם:
(ו, יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם:
(ו, יט) יט וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵּין זַרְעֲיַת לֵוִי לְתוּלְדָתְהוֹן:
(ו,כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת־יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
(ו, כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת־יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
(ו, כ) כ וּנְסִיב עַמְרָם יָת יוֹכֶבֶד אֲחַת אֲבוּהִי לֵיהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵיהּ יָת אַהֲרֹן וְיָת משֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין:רש"י:
יוכבד דדתו. אֲחַת אֲבוּהִי, בת לוי אחות קהת:
(ו,כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי:
(ו, כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי:
(ו, כא) כא וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי:
(ו,כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:
(ו, כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:
(ו, כב) כב וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:
(ו,כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת־אֱלִישֶׁבַע בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־נָדָב וְאֶת־אֲבִיהוּא אֶת־אֶלְעָזָר וְאֶת־ אִיתָמָר:
(ו, כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת־אֱלִישֶׁבַע בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־נָדָב וְאֶת־אֲבִיהוּא אֶת־אֶלְעָזָר וְאֶת־ אִיתָמָר:
(ו, כג) כג וּנְסִיב אַהֲרֹן יָת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחָתֵיהּ דְּנַחְשׁוֹן לֵיהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵיהּ יָת נָדָב וְיָת אֲבִיהוּא יָת אֶלְעָזָר וְיָת אִיתָמָר:רש"י:
אחות נחשון. מכאן למדנו, הנושא אשה צריך לבדוקבְּאַחֶיהָ:
(ו,כד) וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:
(ו, כד) וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:
(ו, כד) כד וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אִלֵּין זַרְעֲיַת קֹרַח:
(ו,כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן לָקַח־לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־פִּינְחָס אֵלֶּהרָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(ו, כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן לָקַח־לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־פִּינְחָס אֵלֶּהרָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(ו, כה) כה וְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן נְסִיב לֵיהּ מִבְּנַת פּוּטִיאֵל לֵיהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵיהּ יָת פִּינְחָס אִלֵּין רֵישֵׁי אֲבָהַת לֵיוָאֵי לְזַרְעֲיָתְהוֹן:רש"י:
מבנות פוטיאל. מזרע יתרו שֶׁפִּטֵּם עגליםלעבודת אלילים, ומזרע יוסףשפטפט ביצרו:
(ו,כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁהאֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם:
(ו, כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁהאֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם:
(ו, כו) כו הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה דִּי אֲמַר יְיָ לְהוֹן אַפִּיקוּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן:רש"י:
הוא אהרן ומשה. אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם. הוא אהרן ומשה אשר אמר ה', יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:
על צבאותם. בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם. יש על, שאינו אלא במקום אות אחת, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ), כמו בחרבך. עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם (יחזקאל לג, כו), כמו בחרבכם:
(ו,כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
(ו, כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
(ו, כז) כז אִנּוּן דִּמְמַלְּלִין עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן:רש"י:
הם המדברים וגו'. הם שנצטוו הם שקיימו:
הוא משה ואהרן. הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף:
(ו,כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ו, כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ו, כח) כח וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ויהי ביום דבר וגו'. מחוברלמקרא שלאחריו:
(ו,כט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהֹוָה דַּבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
(ו, כט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהֹוָה דַּבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
(ו, כט) כט וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימַר אֲנָא יְיָ מַלֵּל עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִּי אֲנָא מְמַלֵּיל עִמָּךְ:רש"י:
וידבר ה'. הוא הדבור עצמו האמור למעלה בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו:
אני ה'. כדאי אני לְשָׁלְחֲךָ ולקיים דברי שליחותי:
(ו,ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַיפַּרְעֹה:
(ו, ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַיפַּרְעֹה:
(ו, ל) ל וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ הָא אֲנָא יַקִּיר מַמְלָל וְאֶכְדֵּין יְקַבֵּל מִנִּי פַּרְעֹהרש"י:
ויאמר משה לפני ה'. היא האמירה שאמר למעלה הן בני ישראל לא שמעואלי, וְשָׁנָה הכתוב כאן, כיון שהפסיק הענין, וכך היא הַשִּׁיטָה, כאדם האומר נחזור על הראשונות:
(ז,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ז, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ז, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חֲזֵי מַנֵּיתָךְ רַב לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהֵי מְתֻרְגְּמָנָךְ:רש"י:
נתתיך אלהים לפרעה. שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין:
יהיה נביאך. כתרגומו יְהֵי מְתוּרְגְּמָנָךְ, וכן כל לשון נבואה, אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת נִיב שְׂפָתָיִם (ישעיה נז, יט), יָנוּב חָכְמָה (משלי י, לא)וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת דשמואל (שמואל־א י, יג), ובלע"ז קוראין לו פרידיג"ר:
(ז,ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ז, ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ז, ב) ב אַתְּ תְּמַלֵּל יָת כָּל דִּי אֲפַקְּדִנָּךְ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְמַלֵּל עִם פַּרְעֹה וִישַׁלַּח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ:רש"י:
אתה תדבר. פעם אחתכל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה:
(ז,ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־ מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ז, ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־ מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ז, ג) ג וַאֲנָא אַקְשֵׁי יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְאַסְגֵּיתִי יָת אַתְוָתַי וְיָת מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ואני אקשה. מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים, לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו, למען הרבות בו אותותי וְתַכִּירוּאת גבורתי, וכן מדתו של הקדוש ברוך הוא, מביא פורענות על האומות עובדי אלילים, כדי שישמעו ישראל וְיִּירָאוּ, שנאמר הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם וגו' (צפניה ג, ו), אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר (שם ז), ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר וַיְחַזֵּק ה' את לב פרעה, אלא וַיֶּחֱזַק לב פרעה:
(ז,ד) וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ז, ד) וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ז, ד) ד וְלָא יְקַבֵּל מִנְּכוֹן פַּרְעֹה וְאֶתֵּן יָת מָחַת גְּבֻרְתִּי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת חֵילִי יָת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין:רש"י:
את ידי. יד ממש, להכות בהם:
(ז,ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:
(ז, ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:
(ז, ה) ה וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ כַּד אָרֵים יָת מָחַת גְּבֻרְתִּי עַל מִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן:
(ז,ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ:
(ז, ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ:
(ז, ו) ו וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקִּיד יְיָ יָתְהוֹן כֵּן עֲבָדוּ:
(ז,ז) וּמֹשֶׁה בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן־שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל־פַּרְעֹה:
(ז, ז) וּמֹשֶׁה בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן־שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל־פַּרְעֹה:
(ז, ז) ז וּמשֶׁה בַּר תְּמָנָן שְׁנִין וְאַהֲרֹן בַּר תְּמָנָן וּתְלָת שְׁנִין בְּמַלָּלוּתְהוֹן עִם פַּרְעֹה:
(ז,ח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ז, ח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ז, ח) ח וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימָר:
(ז,ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל־אַהֲרֹן קַח אֶת־מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי־פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:
(ז, ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל־אַהֲרֹן קַח אֶת־מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי־פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:
(ז, ט) ט אֲרֵי יְמַלֵּל עִמְּכוֹן פַּרְעֹה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן אָתָא וְתֵימַר לְאַהֲרֹן סַב יָת חוּטְרָךְ וּרְמֵי קֳדָם פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִּינָא:רש"י:
מופת. אות, להודיע שיש צורך(צרוך) במי ששולח אתכם:
(ז,י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת־מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:
(ז, י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת־מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:
(ז, י) י וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַעֲבָדוּ כֵן כְּמָא דְּפַקֵיד יְיָ וּרְמָא אַהֲרֹן יָת חוּטְרֵיהּ קֳדָם פַּרְעֹה וְקָדָם עַבְדּוֹהִי וַהֲוָה לְתַנִּינָא:רש"י:
לתנין. נחש:
(ז,יא) וַיִּקְרָא גַּם־פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:
(ז, יא) וַיִּקְרָא גַּם־פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:
(ז, יא) יא וּקְרָא אַף פַּרְעֹה לְחַכִּימַיָּא וּלְחָרָשַׁיָּא וַעֲבָדוּ אַף אִנּוּן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן כֵּן:רש"י:
בלהטיהם. בְּלַחֲשֵׁיהוֹן, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד), דומה שהיא מתהפכתעל ידי לחש:
(ז,יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה־אַהֲרֹן אֶת־מַטֹּתָם:
(ז, יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה־אַהֲרֹן אֶת־מַטֹּתָם:
(ז, יב) יב וּרְמוֹ גְּבַר חוּטְרֵיהּ וַהֲווֹ לְתַנִּינַיָּא וּבְלַע חֻטְרָא דְאַהֲרֹן יָת חֻטְרֵיהוֹן:רש"י:
ויבלע מטה אהרן. מאחר שחזר ונעשה מטהבלע את כולן:
(ז,יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ז, יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ז, יג) יג וְאִתַּקַּף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְּהוֹן כְּמָא דְּמַלִּיל יְיָ:
(ז,יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם:
(ז, יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם:
(ז, יד) יד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְיַקַּר (לפרש"י יַקִיר) לִבָּא דְפַרְעֹה סָרִיב לְשַׁלָּחָא עַמָּא:רש"י:
כבד. תרגומו יַקִּיר, ולא אִתְיַקַּר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי כבד ממך הדבר (להלן יח, יח):
(ז,טו) לֵךְ אֶל־פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל־שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר־נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:
(ז, טו) לֵךְ אֶל־פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל־שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר־נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:
(ז, טו) טו אִזֵיל לְוָת פַּרְעֹה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמַיָּא וְתִתְעַתַּד לָקֳדָמוּתֵיהּ עַל כֵּיף נַהֲרָא וְחוּטְרָא דְּאִתְהֲפִיךְ לְחִוְיָא תִּסַּב בִּידָךְ:רש"י:
הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו:
(ז,טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא־שָׁמַעְתָּ עַד־כֹּה:
(ז, טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא־שָׁמַעְתָּ עַד־כֹּה:
(ז, טז) טז וְתֵימַר לֵיהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלְּחַנִי לְוָתָךְ לְמֵימַר שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא וְהָא לָא קַבֵּילְתָּא עַד כְּעָן:רש"י:
עד כה. עד הנה. ומדרשו, עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכהכה אמר ה' כחצות הלילה (להלן יא, ד):
(ז,יז) כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי עַל־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:
(ז, יז) כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי עַל־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:
(ז, יז) יז כִּדְנַן אֲמַר יְיָ בְּדָא תִדַּע אֲרֵי אֲנָּא יְיָ הָא אֲנָא מָחֵי בְּחֻטְרָא דִּי בִידִי עַל מַיָּא דִּי בְנַהֲרָא וְיִתְהַפְּכוּן לִדְמָא:רש"י:
ונהפכו לדם. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם:
(ז,יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר:
(ז, יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר:
(ז, יח) יח וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא יְמוּתוּן וְיִסְרֵי נַהֲרָא וְיִלְאוּן מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָּא מִן נַהֲרָא:רש"י:
ונלאו מצרים. לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראויין לשתות:
(ז,יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה־יָדְךָ עַל־מֵימֵי מִצְרַיִם עַל־נַהֲרֹתָם עַל־יְאֹרֵיהֶם וְעַל־אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל־מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ־דָם וְהָיָה דָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:
(ז, יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה־יָדְךָ עַל־מֵימֵי מִצְרַיִם עַל־נַהֲרֹתָם עַל־יְאֹרֵיהֶם וְעַל־אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל־מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ־דָם וְהָיָה דָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:
(ז, יט) יט וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן טוֹל חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יְדָךְ עַל מַיָּא דְמִצְרָאֵי עַל נַהֲרֵיהוֹן עַל אֲרִתֵּיהוֹן וְעַל אַגְמֵיהוֹן וְעַל כָּל בֵּית כְּנִישׁוּת מֵימֵיהוֹן וִיהוֹן דְּמָא וִיהֵי דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְמָנֵי אָעָא וּבְמָנֵי אַבְנָא:רש"י:
אמר אל אהרן. לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן:
נהרתם. הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו:
יאריהם. הם בריכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות:
אגמיהם. קבוצת מים שאינן נובעין ואין מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אֵשְׂטַנְ"קְ:
מצרים. אף במרחצאות וּבְאֲמְבַּטָּאוֹת שבבתים:
ובעצים ובאבנים. מים שבכלי עץובכלי אבן:
(ז,כ) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר לְדָם:
(ז, כ) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר לְדָם:
(ז, כ) כ וַעֲבָדוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְּפַקֵיד יְיָ וַאֲרֵים בְּחֻטְרָא וּמְחָא יָת מַיָּא דִּי בְנַהֲרָא לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי וְאִתְהֲפִיכוּ כָּל מַיָּא דִּי בְנַהֲרָא לִדְמָא:
(ז,כא) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא־יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ז, כא) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא־יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ז, כא) כא וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא מִיתוּ וּסְרִי נַהֲרָא וְלָא יְכִילוּ מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָּא מִן נַהֲרָא וַהֲוָה דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ז,כב) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־ שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ז, כב) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־ שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ז, כב) כב וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאִתַּקַּף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבֵּיל מִנְּהוֹן כְּמָא דְּמַלִּיל יְיָ:רש"י:
בלטיהם. לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו, בלטיהם מעשהשדים, בלהטיהם מעשה כשפים (סנהדרין סז:):
ויחזק לב פרעה. לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסים לַעֶפְרַיִים עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים:
(ז,כג) וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וְלֹא־שָׁת לִבּוֹ גַּם־לָזֹאת:
(ז, כג) וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וְלֹא־שָׁת לִבּוֹ גַּם־לָזֹאת:
(ז, כג) כג וְאִתְפְּנִי פַרְעֹה וְעַל לְבֵיתֵיהּ וְלָא שַׁוִּי לִבֵּיהּ אַף לְדָא:רש"י:
גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם:
(ז,כד) וַיַּחְפְּרוּ כָל־מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר:
(ז, כד) וַיַּחְפְּרוּ כָל־מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר:
(ז, כד) כד וַחֲפָרוּ כָל מִצְרָאֵי סַחֲרָנוּת נַהֲרָא מַיָּא לְמִשְׁתֵּי אֲרֵי לָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מִמַּיָּא דְּנַהֲרָא:
(ז,כה) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת־יְהֹוָה אֶת־הַיְאֹר:
(ז, כה) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת־יְהֹוָה אֶת־הַיְאֹר:
(ז, כה) כה וְאַשְׁלֵם שִׁבְעַת יוֹמִין בָּתַר דִּמְחָא יְיָ יָת נַהֲרָא:רש"י:
וימלא. מנין שבעת ימיםשלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חודש, ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם:
(ז,כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ז, כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ז, כו) כו וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:
(ז,כז) וְאִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים:
(ז, כז) וְאִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים:
(ז, כז) כז וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָּחָא הָא אֲנָא מָחֵי יָת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעֻרְדְּעָנַיָּא:רש"י:
ואם מאן אתה. ואם סַרְבָן אתה. מָאֵן כמו מְמָאֵן, מְסָרֵב, אלא כינה האדם על שם הַמְּפַעֵל, כמו שָׁלֵו (איוב טז, יב)וְשֹׁקֵט (ירמיה מח, יא), סַר וְזָעֵף (מלכים־א כ, מג):
נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (להלן כא, כב)אינו לשון מיתה, וכן וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם (ירמיה יג, טז), פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהלים צא, יב), וּלְאֶבֶן נֶגֶף (ישעיה ח, יד):
(ז,כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ:
(ז, כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ:
(ז, כח) כח וִירַבֵּי נַהֲרָא עֻרְדְּעָנַיָּא וְיִסְּקוּן וְיֶעֱלוּן בְּבֵיתָךְ וּבְאִדְּרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָךְ וְעַל עַרְסָךְ וּבְבֵית עַבְדָּיךְ וּבְעַמָּךְ וּבְתַנּוּרָךְ וּבְאַצְוָתָךְ:רש"י:
ועלו. מן היאור:
בביתך. ואחר כך בבתי עבדיך, הוא התחיל בעצה תחילה, ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפורענות:
(ז,כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל־עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים:
(ז, כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל־עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים:
(ז, כט) כט וּבָךְ וּבְעַמָּךְ וּבְכָל עַבְדָּיךְ יִסְּקוּן עֻרְדְּעָנַיָּא:רש"י:
ובכה ובעמך. בתוך מעיהם נכנסיםומקרקרין:
(ח,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל־הַנְּהָרֹת עַל־הַיְאֹרִים וְעַל־הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל־הַנְּהָרֹת עַל־הַיְאֹרִים וְעַל־הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְרָךְ עַל נַהֲרַיָּא עַל אֲרִתַּיָּא וְעַל אַגְמַיָּא וְאַסֵּיק יָת עֻרְדְּעָנַיָּא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ח,ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, ב) ב וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵיהּ עַל מַיָּא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְּעָנַיָּא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה, והיו מַכִּין אותה והיא מתזת נחילים נחילים, זהו מדרשו (שמו"ר י, ד). ופשוטו יש לומר, שִׁרוּץ הצפרדעים קורא לשון יחידוּת, וכן ותהי הַכִּנָּם, הרחישה גדוליר"א בלע"ז, ואף ותעל הצפרדע גרינוליר"א בלע"ז:
(ח,ג) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־ אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, ג) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־ אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, ג) ג וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָּא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאַסִּיקוּ יָת עֻרְדְּעָנַיָּא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ח,ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל־יְהֹוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת־הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהֹוָה:
(ח, ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל־יְהֹוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת־הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהֹוָה:
(ח, ד) ד וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר צַלּוֹ קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵּי עֻרְדְּעָנַיָּא מִנִּי וּמֵעַמִּי וְאֶשְׁלַח יָת עַמָּא וְיִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ:
(ח,ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
(ח, ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
(ח, ה) ה וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעֹה שְׁאַל לָךְ גְּבוּרָא וְהַב לָךְ זְמַן לְאִמָּתַי אֱצַלֵּי עֲלָךְ וְעַל עַבְדָיךְ וְעַל עַמָּךְ לְשֵׁיצָאָה עֻרְדְּעָנַיָּא מִנָּךְ וּמִבָּתָּיךְ לְחוֹד דִּבְנַהֲרָא תִּשְׁתָּאָרָן:רש"י:
התפאר עלי. כמו הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ (ישעיה י, טו), מִשְׁתַּבֵּחַ לומר אני גדול ממך ונטי"ר בלע"ז, וכן התפאר עלי, הִשְׁתַּבֵּחַ להתחכם ולשאול דבר גדול ולומרשלא אוכל לעשותו:
למתי אעתיר לך. את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שֶׁיִּכָּרֵתוּ, ותראה אם אשלים דְּבָרִי למועד שתקבע לי. אילו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר לְמָתַי, משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע לי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אַעְתִּיר הַעְתִּירוּ וְהַעְתַּרְתִּי, ולא נאמראֶעְתַּר עִתְּרוּ וְעָתַּרְתִּי, מפני שכל לשון עֶתֶר הרבות פֶּלֶל הוא, וכאשר יאמר הַרְבּוּ אַרְבֶּה וְהִרְבֵּיתִי לשון מַפְעִיל, כך יאמר אַעֲתִּיר הַעֲתִּירוּ וְהַעְתַּרְתִּי דברים [נ"א, כן העתירו והעתרתי אעתיר, אעתיר דברים], ואב לכולם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (יחזקאל לה, יג), הרביתם:
(ח,ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(ח, ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(ח, ו) ו וַאֲמַר לִמְחָר וַאֲמַר כְּפִתְגָּמָךְ בְּדִיל דְּתִדַּע אֲרֵי לֵית כַּיְיָ אֱלָהָנָא:רש"י:
ויאמר למחר. התפלל היוםשֶׁיִּכָּרֵתוּ למחר:
(ח,ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
(ח, ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:
(ח, ז) ז וְיֶעְדּוּן עֻרְדְּעָנַיָּא מִנָּךְ וּמִבָּתָּךְ וּמֵעַבְדָּיךְ וּמֵעַמָּךְ לְחוֹד דִּבְנַהֲרָא תִּשְׁתָּאָרָן:
(ח,ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה עַל־דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר־שָׂם לְפַרְעֹה:
(ח, ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה עַל־דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר־שָׂם לְפַרְעֹה:
(ח, ח) ח וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרֹן מִלְּוָת פַּרְעֹה וְצַלִּי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק עֻרְדְּעָנַיָּא דִּי שַׁוִּי לְפַרְעֹה:רש"י:
ויצא. ויצעק. מיד, שיכרתו למחר:
(ח,ט) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן־הַבָּתִּים מִן־הַחֲצֵרֹת וּמִן־הַשָּׂדֹת:
(ח, ט) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן־הַבָּתִּים מִן־הַחֲצֵרֹת וּמִן־הַשָּׂדֹת:
(ח, ט) ט וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָּמָא דְמשֶׁה וּמִיתוּ עֻרְדְּעָנַיָּא מִן בָּתַּיָּא מִן דָּרָתָא וּמִן חַקְלָתָא:
(ח,י) וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ:
(ח, י) וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ:
(ח, י) י וּכְנָשׁוּ יָתְהוֹן דְּגוֹרִין דְּגוֹרִין וּסְרִיאוּ עַל אַרְעָא:רש"י:
חמרם חמרם. צְבוּרִים צְבוּרִים, כתרגומו דְּגוֹרִין, גַּלִּין:
(ח,יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת־לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ח, יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת־לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ח, יא) יא וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי הֲוַת רְוַחְתָּא וְאִתְיַקַּר יָת לִבֵּיהּ וְלָא קַבִּיל מִנְּהוֹן כְּמָא דְּמַלִּיל יְיָ:רש"י:
והכבד את לבו. לשון פָּעוֹל הוא, כמו הָלוֹךְ ונסוע (בראשית יב, ט), וכן וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים־ב ג, כד), וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים (שמואל־ א כב, יג), הַכֵּה וּפָצֹעַ (מלכים־א כ, לז):
כאשר דבר ה'. והיכן דיבר, ולא ישמע אליכם פרעה (לעיל ז, ד):
(ח,יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־מַטְּךָ וְהַךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־מַטְּךָ וְהַךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, יב) יב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת חֻטְרָךְ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וִיהֵא לְקַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
אמר אל אהרן. לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן:
(ח,יג) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל־עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, יג) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל־עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח, יג) יג וַעֲבָדוּ כֵן וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵיהּ בְּחֻטְרֵיהּ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא כָּל עַפְרָא דְאַרְעָא הֲוַת קַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ותהי הכנם. הָרְחִישָׁה, פדוליר"א בלע"ז:
(ח,יד) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת־הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
(ח, יד) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת־הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
(ח, יד) יד וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָּא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן לְאַפָּקָא יָת קַלְמְתָא וְלָא יָכִילוּ וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:רש"י:
להוציא את הכנים. לבראותם [נ"א ולהוציאם]ממקום אחר:
ולא יכלו. שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה:
(ח,טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ח, טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
(ח, טו) טו וַאֲמָרוּ חָרָשַׁיָּא לְפַרְעֹה הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הִיא וְאִתַּקַּף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְּהוֹן כְּמָא דְּמַלִּיל יְיָ:רש"י:
הוא. מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא:
כאשר דבר ה'. ולא ישמע אליכם פרעה:
(ח,טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ח, טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ח, טז) טז וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵּם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה הָא נָפֵק לְמַיָּא וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַּח עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:
(ח,יז) כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ:
(ח, יז) כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ:
(ח, יז) יז אֲרֵי אִם לֵיתָךְ מְשַׁלַּח יָת עַמִּי הָא אֲנָא מַשְׁלַח בָּךְ וּבְעַבְדָּיךְ וּבְעַמָּךְ וּבְבָתָּיךְ יָת עָרוֹבָא וְיִמְלוּן בָּתֵּי מִצְרָאֵי יָת עָרוֹבָא וְאַף אַרְעָא דְּאִנּוּן עֲלַהּ:רש"י:
משליח בך. מגרה בך, וכן ושן בהמות אשלח בם (דברים לב, כד), לשון שִׁסּוּי אינציט"ר בלע"ז:
את הערב. כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא, והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר באגדהבכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, בטכסיסי מִלְחֲמוֹת מלכים בא עליהם, כסדר מלכות, כשצרה על עיר, בתחילה מקלקל מעיינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות לְיַּרְאָם וּלְבַהֲלָם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא (בא ד):
(ח,יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת־אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
(ח, יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת־אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
(ח, יח) יח וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת אַרְעָא דְגשֶׁן דְּעַמִּי קָאִים עֲלַהּ בְּדִיל דְּלָא לְמֶהֱוֵי תַמָּן עָרוֹבָא בְּדִיל דְּתִדַּע אֲרֵי אֲנָא יְיָ שַׁלִּיט בְּגוֹ אַרְעָא:רש"י:
והפליתי. והפרשתי, וכן והפלה ה' (להלן ט, ד), וכן לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יא), לא מובדלת ומופרשת היא ממך:
למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. אף על פי ששכינתי בשמים, גזרתי מתקיימת בתחתונים:
(ח,יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:
(ח, יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:
(ח, יט) יט וַאֲשַׁוֵּי פוּרְקָן לְעַמִּי וְעַל עַמָּךְ אַיְתִי מָחָא לִמְחָר יְהֵא אָתָא הָדֵין:רש"י:
ושמתי פדת. שיבדיל בין עמי ובין עמך:
(ח,כ) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:
(ח, כ) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:
(ח, כ) כ וַעֲבַד יְיָ כֵּן וַאֲתָא עָרוֹבָא תַקִּיף לְבֵית פַּרְעֹה וּלְבֵית עַבְדּוֹהִי וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם אִתְחַבָּלַת אַרְעָא מִן קֳדָם עָרוֹבָא:רש"י:
תשחת הארץ. נשחתה הארץ, אִתְחַבָּלַת אַרְעָא:
(ח,כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:
(ח, כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:
(ח, כא) כא וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר אֱזִילוּ דַּבָּחוּ קֳדָם אֱלָהֲכוֹן בְּאַרְעָא:רש"י:
זבחו לאלהיכם בארץ. במקומכם, ולא תלכו במדבר:
(ח,כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת־תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:
(ח, כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת־תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:
(ח, כב) כב וַאֲמַר משֶׁה לָא תַקֵּן לְמֶעְבַּד כֵּן אֲרֵי בְעִירָא דְמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הָא נְדַבַּח יָת בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ וְאִנּוּן יְהוֹן חָזָן הֲלָא יֵימְרוּן לְמִרְגְּמָנָא:רש"י:
תועבת מצרים. יראת מצרים, כמו וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן (מלכים־ב כג, יג), ואצל ישראל קורא אותהתועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצריםזביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים:
ולא יסקלנו. בתמיה:
(ח,כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:
(ח, כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:
(ח, כג) כג מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין נֵיזִיל בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דְּיֵימַר לָנָא:
(ח,כד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא־תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי:
(ח, כד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא־תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי:
(ח, כד) כד וַאֲמַר פַּרְעֹה אֲנָא אֲשַׁלַּח יָתְכוֹן וְתִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְחוֹד אַרְחָקָא לָא תְרַחֲקוּן לְמֵיזַל צַלּוֹ אַף עָלָי:
(ח,כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל־יְהֹוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל־יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת־הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה:
(ח, כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל־יְהֹוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל־יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת־הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה:
(ח, כה) כה וַאֲמַר משֶׁה הָא אֲנָא נָפֵק מֵעִמָּךְ וֶאֱצַלֵּי קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵּי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדּוֹהִי וּמֵעַמֵּיהּ מְחָר לְחוֹד לָא יוֹסֵף פַּרְעֹה לְשַׁקָּרָא בְּדִיל דְּלָא לְשַׁלָּחָא יָת עַמָּא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
התל. כמו להתל:
(ח,כו) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהֹוָה:
(ח, כו) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהֹוָה:
(ח, כו) כו וּנְפַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וְצַלִּי קֳדָם יְיָ:רש"י:
ויעתר אל ה'. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר וַיַּעְתִּיר, היה יכול לומר, ומשמע וַיַּרְבֶּה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בלשון וַיִפְעַל, משמע וירבה להתפלל:
(ח,כז) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד:
(ח, כז) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד:
(ח, כז) כז וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָּמָא דְמשֶׁה וְאַעְדִּי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדּוֹהִי וּמֵעַמֵּיהּ לָא אִשְׁתָּאַר חָד:רש"י:
ויסר הערב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו יהיה להם הנאה בעורות:
(ח,כח) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
(ח, כח) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
(ח, כח) כח וְיַקַּר פַּרְעֹה יָת לִבֵּיהּ אַף בְּזִמְנָא הָדָא וְלָא שַׁלַּח יָת עַמָּארש"י:
גם בפעם הזאת. אף על פי שאמר אנכי אשלח אתכם, לא קִיֵּים הבטחתו:
(ט,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה־ אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ט, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה־ אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ט, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וּתְמַלֵּל עִמֵּיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:
(ט,ב) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם:
(ט, ב) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם:
(ט, ב) ב אֲרֵי אִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָּחָא וְעַד כְּעַן אַתְּ מַתְקֵף בְּהוֹן:רש"י:
מחזיק בם. אוחז בם, כמו והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא):
(ט,ג) הִנֵּה יַד־יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:
(ט, ג) הִנֵּה יַד־יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:
(ט, ג) ג הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הָוְיָא בִּבְעִירָךְ דִּבְחַקְלָא בְּסוּסָוָתָא בַּחֲמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא תַּקִּיף לַחֲדָא:רש"י:
הנה יד ה' הויה. לשון הֹוֶה, כי כן יאמר בלשון נקבה, על שעבר היתה, ועל העתיד תהיה, ועל העומד הוֹיָה, כמו עוֹשָׂה, רוֹצָה, רוֹעָה:
(ט,ד) וְהִפְלָה יְהֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר:
(ט, ד) וְהִפְלָה יְהֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר:
(ט, ד) ד וְיַפְרֵשׁ יְיָ בֵּין בְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי וְלָא יְמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּעַם:רש"י:
והפלה. והבדיל:
(ט,ה) וַיָּשֶׂם יְהֹוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהֹוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ:
(ט, ה) וַיָּשֶׂם יְהֹוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהֹוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ:
(ט, ה) ה וְשַׁוִּי יְיָ זִמְנָא לְמֵימָר מְחַר יַעְבֵּד יְיָ פִּתְגָּמָא הָדֵין בְּאַרְעָא:
(ט,ו) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָד:
(ט, ו) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָד:
(ט, ו) ו וַעֲבַד יְיָ יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי וּמִבְּעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חָד:
(ט,ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
(ט, ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
(ט, ז) ז וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל עַד חָד וְאִתְיַקַּר לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַּח יָת עַמָּא:
(ט,ח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה:
(ט, ח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה:
(ט, ח) ח וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סִיבוּ לְכוֹן מְלֵי חָפְנֵיכוֹן פִּיחָא דְאַתּוּנָא וְיִזְרְקִנֵּיהּ משֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא קֳדָם פַרְעֹה:רש"י:
מלא חפניכם. ילויינו"ש בלע"ז:
פיח כבשן. דבר הַנִּפַּח מן הגחלים עוממים הנשרפים בכבשן, ובלע"ז אוֹלְבֶּ"שׂ.פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:
וזרקו משה. וכל דבר הנזרק בכח, אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קוּמְצוֹ של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק עלכל ארץ מצרים:
(ט,ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל־הָאָדָם וְעַל־ הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט, ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל־הָאָדָם וְעַל־ הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט, ט) ט וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לְשִׁיחֲנָא סַגִּי אֲבַעְבֻּעִין בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
אבעבעת. כתרגומו לְשִׁיחֲנָא סַגִּי אֲבַעְבּוּעִין, שעל ידו צומחין (בהן) בועות:
שחין. לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה, שנה שחונה (יומא נג:):
(ט,י) וַיִּקְחוּ אֶת־פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
(ט, י) וַיִּקְחוּ אֶת־פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
(ט, י) י וּנְסִיבוּ יָת פִּיחָא דְאַתּוּנָא וְקָמוּ קֳדָם פַּרְעֹה וּזְרַק יָתֵיהּ משֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא וַהֲוָה שִׁיחֲנָא אֲבַעְבֻּעִין סָגֵי בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:רש"י:
באדם ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור (להלן יד, ז):
(ט,יא) וְלֹא־יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי־הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל־מִצְרָיִם:
(ט, יא) וְלֹא־יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי־הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל־מִצְרָיִם:
(ט, יא) יא וְלָא יָכִילוּ חָרָשַׁיָּא לְמֵיקַם קֳדָם משֶׁה מִן קֳדָם שִׁיחֲנָא אֲרֵי הֲוָה שִׁיחֲנָא בְּחָרָשַׁיָּא וּבְכָל מִצְרָאֵי:
(ט,יב) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה:
(ט, יב) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה:
(ט, יב) יב וְאַתְקֵיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְּהוֹן כְּמָא דְּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה:
(ט,יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ט, יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ט, יג) יג וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵּם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:
(ט,יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי אֶל־לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל־הָאָרֶץ:
(ט, יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי אֶל־לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל־הָאָרֶץ:
(ט, יד) יד אֲרֵי בְּזִמְנָא הָדָא אֲנָא שָׁלַח יָת כָּל מְחָתַי לְלִבָּךְ וּבְעַבְדָּיךְ וּבְעַמָּךְ בְּדִיל דְּתִדַּע אֲרֵי לֵית דִּכְוָתִי שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא:רש"י:
את כל מגפתי. למדנו מכאן, שמכתבכורות שקולה כנגד כל המכות:
(ט,טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת־עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן־הָאָרֶץ:
(ט, טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת־עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן־הָאָרֶץ:
(ט, טו) טו אֲרֵי כְעַן קְרִיב קֳדָמַי דְּאֶשְׁלַח פּוֹן יָת מַחַת גְּבֻרְתִּי וְאֶמְחֵי יָתָךְ וְיָת עַמָּךְ בְּמוֹתָא וְתִשְׁתֵּצֵי מִן אַרְעָא:רש"י:
כי עתה שלחתי את ידי וגו'. כי אילו רציתי, כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמךעם הבהמות (ותכחד) [וְנִכְחַדְתֶּם] מן הארץ אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':
(ט,טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ:
(ט, טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ:
(ט, טז) טז וּבְרַם בְּדִיל דָּא קַיֵּמְתָּךְ בְּדִיל לְאַחֲזָיוּתָךְ יָת חֵילִי וּבְדִיל דִּיהוֹן מִשְׁתָּעַן גְּבוּרַת שְׁמִי בְּכָל אַרְעָא:
(ט,יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:
(ט, יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:
(ט, יז) יז עַד כְּעַן אַתְּ כְּבֵישַׁת לֵיהּ לְעַמִּי בְּדִיל דְּלָא לְשַׁלָּחוּתְהוֹן:רש"י:
עודך מסתולל בעמי. כתרגומו כְּבֵישַׁת בֵּיהּ בְּעַמִּי, והוא מגזרת מְסִלָּה דמתרגמינן אוֹרַח כְּבִישָׁא, ובלע"ז קַלְקֵי"ר. וכבר פירשתי בסוף ויהי מקץ, כל תיבה שתחילת יסודה סמ"ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי"ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זוֹ, וכגון וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב, ה), מגזרת סַבָּל. כי תשתרר עלינו (במדבר טז, יג), מגזרת שַׂר ונגיד. וכן מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית (דניאל ז, ח):
(ט,יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן־הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד־עָתָּה:
(ט, יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן־הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד־עָתָּה:
(ט, יח) יח הָא אֲנָא מָחֵית בְּעִדָּנָא הָדֵין מְחַר בַּרְדָּא תַּקִּיף לַחֲדָא דִּי לָא הֲוָה דִכְוָתֵיהּ בְּמִצְרַיִם לְמִן יוֹמָא דְאִשְׁתַּכְלָלַת וְעַד כְּעָן:רש"י:
כעת מחר. כָּעֵת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן, ירד הברד:
הוסדה. שנתיסדה. וכל תיבה שתחילת יסודה יו"ד, כגון יָסַד, יָלַד, יָדַּע, יָסַר, כשהיא מִתְפָּעֶלֶת, תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו הִוָּסְדָה, הִוָּלְדָהּ, וַיִּוָּדַע, ויולד ליוסף (בראשית מח, כ), בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט, יט):
(ט,יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ:
(ט, יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ:
(ט, יט) יט וּכְעַן שְׁלַח כְּנוֹשׁ יָת בְּעִירָךְ וְיָת כָּל דִּי לָךְ בְּחַקְלָא כָּל אֲנָשָׁא וּבְעִירָא דְּיִשְׁתְּכַח בְּחַקְלָא וְלָא יִתְכְּנֵשׁ לְבֵיתָא וְיֵחוֹת עֲלֵיהוֹן בַּרְדָּא וִימוּתוּן:רש"י:
שלח העז. כתרגומו שַׁלַּח כְּנַשׁ, וכן יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ (ישעיה י, לא), הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן (ירמיה ו, א):
ולא יאסף הביתה. לשון הכנסה הוא:
(ט,כ) הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים:
(ט, כ) הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים:
(ט, כ) כ דְּדָחִיל מִפִּתְגָּמָא דַיְיָ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה כְּנַשׁ יָת עַבְדּוֹהִי וְיָת בְּעִירֵיהּ לְבָתַּיָּא:רש"י:
הניס. הבריח, לשון וינס:
(ט,כא) וַאֲשֶׁר לֹא־שָׂם לִבּוֹ אֶל־דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־ מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה:
(ט, כא) וַאֲשֶׁר לֹא־שָׂם לִבּוֹ אֶל־דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־ מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה:
(ט, כא) כא וְדִי לָא שַׁוִּי לִבֵּיהּ לְפִתְגָּמָא דַיְיָ שְׁבַק יָת עַבְדּוֹהִי וְיָת בְּעִירֵיהּ בְּחַקְלָא:
(ט,כב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט, כב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט, כב) כב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָּא וִיהֵי בַרְדָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא וְעַל כָּל עֶסְבָּא דְחַקְלָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
על השמים. לצד השמים. ומדרש אגדה, הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלהמן השמים:
(ט,כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־הַשָּׁמַיִם וַיהֹוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהֹוָה בָּרָד עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט, כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־הַשָּׁמַיִם וַיהֹוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהֹוָה בָּרָד עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט, כג) כג וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָּא וַיְיָ יְהַב קָלִין וּבַרְדָּא וּמְהַלְּכָא אֶשָּׁתָא עַל אַרְעָא וְאַמְטַר יְיָ בַּרְדָּא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ט,כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:
(ט, כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:
(ט, כד) כד וַהֲוָה בַרְדָּא וְאֶשָּׁתָא מִשְׁתַּלְהָבַת בְּגוֹ בַרְדָּא תַּקִּיף לַחֲדָא דִּי לָא הֲוָה דִכְוָתֵיהּ בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם מֵעִדַּן דַּהֲוַת לְעָם:רש"י:
מתלקחת בתוך הברד. נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:
(ט,כה) וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת־כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר:
(ט, כה) וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת־כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר:
(ט, כה) כה וּמְחָא בַרְדָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִּי בְחַקְלָא מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וְיָת כָּל עֶסְבָּא דְחַקְלָא מְחָא בַרְדָּא וְיָת כָּל אִילָנֵי דְּחַקְלָא תְּבַר:
(ט,כו) רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר־שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד:
(ט, כו) רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר־שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד:
(ט, כו) כו לְחוֹד בְּאַרְעָא דְגשֶׁן דִּי תַמָּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָא בַּרְדָּא:
(ט,כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהֹוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:
(ט, כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהֹוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:
(ט, כז) כז וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן חָבִית זִמְנָא הָדָא יְיָ זַכָּאָה וַאֲנָא וְעַמִּי חַיָּבִין:
(ט,כח) הַעְתִּירוּ אֶל־יְהֹוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:
(ט, כח) הַעְתִּירוּ אֶל־יְהֹוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:
(ט, כח) כח צַלּוֹ קֳדָם יְיָ וְסַגִּי קֳדָמוֹהִי רְוַח דְּלָא יְהוֹן עֲלָנָא קָלִין דִּלְוַט כְּאִלֵּין מִן קֳדָם יְיָ וּבַרְדָּא וְאֶשְׁלַח יָתְכוֹן וְלָא תוֹסְפוּן לְאִתְעַכָּבָא:רש"י:
ורב. די לו במה שהוריד כבר:
(ט,כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת־הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת־כַּפַּי אֶל־יְהֹוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה־עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהֹוָה הָאָרֶץ:
(ט, כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת־הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת־כַּפַּי אֶל־יְהֹוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה־עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהֹוָה הָאָרֶץ:
(ט, כט) כט וַאֲמַר לֵיהּ משֶׁה כְמִפְקִי מִן קַרְתָּא אֶפְרוֹשׂ יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ קָלַיָּא יִתְמַנְּעוּן וּבַרְדָּא לָא יְהֵי עוֹד בְּדִיל דְּתִדַּע אֲרֵי דַּיְיָ אַרְעָא:רש"י:
כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים:
(ט,ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים:
(ט, ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים:
(ט, ל) ל וְאַתְּ וְעַבְדָּיךְ יְדַעְנָא אֲרֵי עַד כְּעַן לָא אִתְכְּנַעְתּוּן מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים:רש"י:
טרם תיראון. עדיין לא תיראון. וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו טרם ישכבו (בראשית יט, ד), עַד לָא שְׁכִיבוּ. טרם יצמח (שם ב, ה), עַד לָא צְמַח. אף זה כן הוא, ידעתי כי עדיין אינכם יראים, ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:
(ט,לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל:
(ט, לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל:
(ט, לא) לא וְכִתָּנָא וְסַעֲרֵי לְקוֹ אֲרֵי סַעְרַנְיָא אַבִּיבִין וְכִתָּנָא גַּבְעוֹלִין:רש"י:
והפשתה והשערה נכתה. נשברה, לשון פַרְעֹה נְכֹה (מלכים־ב כג, כט), נְכָאִים (ישעיה טז, ז), וכן לא נֻכּוּ, ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נוּכָּתָה כמו הוּכָּתָה, נֻכּוּ כמו הֻכּוּ, אלא הנו"ן שורש בתיבה, והרי הוא מגזרת וְשֻׁפּוּ עַצְמֹתָיו (איוב לג, כא):
כי השערה אביב. כבר ביכרה ועומדת בְּקַשֶּׁיהָ, ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר וְהוּקְשָׁה לעמוד בגבעוליה:
השעורה אביב. עמדה בְאִבֶּיהָ, לשון בְּאִבֵּי הַנָּחַל (שיר השירים ו, יא):
(ט,לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה:
(ט, לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה:
(ט, לב) לב וְחִטָּאָה וְכֻנְתַּיָּא לָא לְקוֹ אֲרֵי אֲפֵילָתָא אִנּוּן:רש"י:
כי אפילת הנה. מאוחרות, ועדיין היו רכות, ויכולות לעמוד בפני קשה, ואף על פי שנאמר ואת כל עשב השדה הכה הברד, יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בְּקִלְחָם הראויים ללקות בברד. ומדרש רבי תנחומא (וארא טז)יש מרבותינו שנחלקו על זאת, ודרשו כי אפילות, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו:
(ט,לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת־הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל־יְהֹוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא־נִתַּךְ אָרְצָה:
(ט, לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת־הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל־יְהֹוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא־נִתַּךְ אָרְצָה:
(ט, לג) לג וּנְפַק משֶׁה מִלְּוָת פַּרְעֹה יָת קַרְתָּא וּפְרַשׂ יְדוֹהִי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וְאִתְמְנִיעוּ קָלַיָּא וּבַרְדָּא וּמִטְרָא דַהֲוָה נָחִית לָא מְטָא עַל אַרְעָא:רש"י:
לא נתך. לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה (דניאל ט, יא)(דעזרא) [דדניאל], ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק חברו בחלקכְּהִתּוּךְ כֶּסֶף (יחזקאל כב, כב), לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו כתרגומו וַיִּצֹק, וְאַתִּיךְ (להלן לח, ה). לָצֶקֶת, לְאַתָּכָא (שם פסוק כז). אף זה לא נִתַּךְ לארץ, לא הוצק לארץ:
(ט,לד) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו:
(ט, לד) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו:
(ט, לד) לד וַחֲזָא פַּרְעֹה אֲרֵי אִתְמְנַע מִטְרָא וּבַרְדָּא וְקָלַיָּא וְאוֹסֵף לְמֶחֱטֵי וְיַקְּרֵיהּ לְלִבֵּיהּ הוּא וְעַבְדּוֹהִי:
(ט,לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:פפ
קכ"א פסוקים, גיבעו"ל סימן, יעיא"ל סימן.
(ט, לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:פפ
קכ"א פסוקים, גיבעו"ל סימן, יעיא"ל סימן.
(ט, לה) לה וְאִתַּקַּף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַּח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי מַלִּיל יְיָ בִּידָא דְּמשֶׁה:
(י,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:
(י, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:
(י, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה אֲרֵי אֲנָא יַקָּרִית יָת לִבֵּיהּ וְיָת לִבָּא דְעַבְדּוֹהִי בְּדִיל לְשַׁוָּאָה אָתַי אִלֵּין בֵּינֵיהוֹן:רש"י:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. והתרה בו:
שתי. שומי [נ"א: שִׂימִי], שאשית אני:
(י,ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה:
(י, ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה:
(י, ב) ב וּבְדִיל דְּתִשְׁתָּעֵי קֳדָם בְּרָךְ וּבַר בְּרָךְ יָת נִסִּין דִּי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וְיָת אַתְוָתַי דִּי שַׁוֵּיתִי בְּהוֹן וְתִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:רש"י:
התעללתי. שִׂחַקְתִּי, כמו כי התעללת בי (במדבר כב, כט), הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם (שמואל־א ו, ו)האמור במצרים, ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי (איכה א, כב), אֲשֶׁר עוֹלַל לִי (שם יב):
(י,ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(י, ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(י, ג) ג וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי עַד אִמָּתַי מְסָרֵב אַתְּ לְאִתְכְּנָעָא מִן קֳדָמָי שַׁלַּח עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:רש"י:
לענת. כתרגומו לְאִתְכְּנָעָא, והוא מגזרת עני, מֵאַנְתָּ להיות עני ושפל מפני:
(י,ד) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:
(י, ד) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:
(י, ד) ד אֲרֵי אִם מְסָרֵב אַתְּ לְשַׁלָּחָא יָת עַמִּי הָא אֲנָא מַיְתִי מְחָר גּוֹבָא בִּתְחוּמָךְ:
(י,ה) וְכִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת־הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת־יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן־הַבָּרָד וְאָכַל אֶת־כָּל־ הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה:
(י, ה) וְכִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת־הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת־יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן־הַבָּרָד וְאָכַל אֶת־כָּל־ הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה:
(י, ה) ה וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְלָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא וְיֵכוּל יָת שְׁאָר שֵׁזַבְתָּא דְאִשְׁתָּאַר לְכוֹן מִן בַּרְדָּא וְיֵכוּל יָת כָּל אִילָנָא דְאַצְמַח לְכוֹן מִן חַקְלָא:רש"י:
את עין הארץ. את מראההארץ:
ולא יוכל וגו'. הרואה, לראות את הארץ, ולשון קצרה דיבר:
(י,ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל־הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:
(י, ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל־הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:
(י, ו) ו וְיִמְלוּן בָּתָּיךְ וּבָתֵּי כָל עַבְדָּיךְ וּבָתֵּי כָל מִצְרָאֵי דִּי לָא חֲזוֹ אֲבָהָתָךְ וַאֲבָהַת אֲבָהָתָךְ מִיּוֹמָא דְּמֶהֱוֵיהוֹן עַל אַרְעָא עַד יוֹמָא הָדֵין וְאִתְפְּנִי וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה:
(י,ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
(י, ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
(י, ז) ז וַאֲמָרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה לֵיהּ עַד אִמָּתַי יְהֵי דֵין לָנָא לְתַקְלָא שַׁלַּח יָת גֻּבְרַיָּא וְיִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֶלָהֲהוֹן הַעַד כְּעַן לָא יְדַעְתָּ אֲרֵי אֲבֵדַת מִצְרָיִם:רש"י:
הטרם תדע. העוד לא ידעתכי אבדה מצרים:
(י,ח) וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
(י, ח) וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
(י, ח) ח וְאִתּוֹתַב יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמַר לְהוֹן אֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן מָן וּמָן דְּאָזְלִין:רש"י:
ויושב. הוּשָׁבוּ על ידי שָׁלִיחַששלחו אחריהם, והשיבום אל פרעה:
(י,ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־יְהֹוָה לָנוּ:
(י, ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־יְהֹוָה לָנוּ:
(י, ט) ט וַאֲמַר משֶׁה בְּעוּלֵמָנָא וּבְסָבָנָא נֵזֵיל בְּבָנָנָא וּבִבְנָתָנָא בְּעָנָנָא וּבְתוֹרָנָא נֵזֵיל אֲרֵי חַגָּא קֳדָם יְיָ לָנָא:
(י,י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהֹוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:
(י, י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהֹוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:
(י, י) י וַאֲמַר לְהוֹן יְהֵי כֵן מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְּכוֹן כַּד אֲשַׁלַּח יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן חֲזוֹ אֲרֵי בִישָׁא דְּאַתּוּן סְבִירִין לְמֶעְבַּד לָקֳבֵל אַפֵּיכוֹן לְאִסְתַּחָרָא:רש"י:
כאשר אשלח אתכם וגו'. אף כי אֲשַׁלַּח גם את הצאןואת הבקר כאשר אמרתם:
ראו כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי, כוכב אחד יש ששמו רעה, אמר להם פרעה, רואה אני בָּאִיצְטַגְנִינוּת שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל בעגל וביקש הקדוש ברוך הוא להרגם, אמר משה בתפלתו, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (להלן לב, יב), זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד וינחם ה' על הרעה (שם פסוק יד), והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם (יהושע ה, ט), שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:
(י,יא) לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:
(י, יא) לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:
(י, יא) יא לָא כֵן אֱזִילוּ כְעַן גֻּבְרַיָּא וּפְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי יָתַהּ אַתּוּן בָּעָן וְתָרִיךְ יָתְהוֹן מִן קֳדָם פַּרְעֹה:רש"י:
לא כן. כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים ועבדו את ה':
כי אתה אתם מבקשים. (אותהעבודה) [כי אותה] בקשתם עד הנה, נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח:
ויגרש אותם. הרי זה לשון קצר, ולא פירש מי המגרש:
(י,יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:
(י, יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:
(י, יב) יב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְיֵתֵי גוֹבָא וְיִסַּק עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵכוּל יָת כָּל עִסְבָּא דְאַרְעָא יָת כָּל דִּי אַשְׁאַר בַּרְדָּא:רש"י:
בארבה. בשביל מכת הארבה:
(י,יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיהֹוָה נִהַג רוּחַ־קָדִים בָּאָרֶץ כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה:
(י, יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיהֹוָה נִהַג רוּחַ־קָדִים בָּאָרֶץ כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה:
(י, יג) יג וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וַיְיָ דַּבַּר רוּחַ קִדּוּמָא בְּאַרְעָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא צַפְרָא הֲוָה וְרוּחַ קִדּוּמָא נְטַל יָת גּוֹבָא:רש"י:
ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו, שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר:
(י,יד) וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא־הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה־כֵּן:
(י, יד) וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא־הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה־כֵּן:
(י, יד) יד וּסְלֵיק גּוֹבָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּשְׁרָא בְּכָל תְּחוּם מִצְרָיִם תַּקִּיף לַחֲדָא קֳדָמוֹהִי לָא הֲוָה כֵן גּוֹבָא דִּכְוָתֵיהּ וּבַתְרוֹהִי לָא יְהֵי כֵן:רש"י:
ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר בו כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם (יואל ב, ב), למדנו שהיה כבד משל משה (כי אותו של יואל היה) על ידי מינין הרבה, שהיו יחד ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה:
(י,טו) וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(י, טו) וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(י, טו) טו וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְכָל אַרְעָא וַחֲשׁוֹכַת אַרְעָא וַאֲכַל יָת כָּל עֶסְבָּא דְאַרְעָא וְיָת כָּל פֵּירֵי אִילָנָא דִּי אַשְׁאַר בַּרְדָּא וְלָא אִשְׁתָּאַר כָּל יָרוֹקָא בְּאִילָנָא וּבְעֶסְבָּא דְחַקְלָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
כל ירק. עָלֶהירוק, ויאדור"א בלע"ז:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר, וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל־ב ח, יח):
אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:
(י,טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם:
(י, טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם:
(י, טז) טז וְאוֹחִי פַרְעֹה לְמִקְרֵי לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר חָבִית קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְכוֹן:
(י,יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת־הַמָּוֶת הַזֶּה:
(י, יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת־הַמָּוֶת הַזֶּה:
(י, יז) יז וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבִי בְּרַם זִמְנָא הָדָא וְצַלּוֹ קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיַעְדֵּי מִנִּי לְחוֹד יָת מוֹתָא הָדֵין:
(י,יח) וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהֹוָה:
(י, יח) וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהֹוָה:
(י, יח) יח וּנְפַק מִלְּוָת פַּרְעֹה וְצַלִּי קֳדָם יְיָ:
(י,יט) וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:
(י, יט) וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:
(י, יט) יט וַהֲפַךְ יְיָ רוּחָא מַעַרְבָא תַּקִּיף לַחֲדָא וּנְטַל יָת גּוֹבָא וּרְמָהִי לְיַמָּא דְסוּף לָא אִשְׁתָּאַר גּוֹבָא חַד בְּכֹל תְּחוּם מִצְרָיִם:רש"י:
רוח ים. רוח מערבי:
ימה סוף. אומר אני, שֶׁיַּם סוף היה מקצתו במערב [וּ]כנגד כל רוח דרומית, וגם במזרחה של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו, וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מים סוף ועד ים פלשתים (להלן כג, לא), ממזרח למערב, שֶׁיַּם פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים ישְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים (צפניה ב, ה):
לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחיםשמלחו מהם:
(י,כ) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, כ) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, כ) כ וְאַתְקֵף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַּח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י,כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:
(י, כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:
(י, כא) כא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָּא וִיהֵי חֲשׁוֹכָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם בָּתַר דְּיַעְדֵּי קְבֵל לֵילְיָא:רש"י:
וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה, חשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד:
וימש. כמו וְיֵאָמֵשׁ. יש לנו תיבות הרבה חסרות אל"ף, לפי שאין הברת האל"ף ניכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי (ישעיה יג, כ), כמו לא יַאֲהִל לא יטה אהלו. וכן וַתַּזְרֵנִי חַיִל (שמואל־ב כב, מ), כמו וַתְּאַזְרֵנִי. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו לא ימיש בָּתַר דְּיַעְדֵי קְבֵל לֵילְיָא, כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוי"ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו, לשון ממשש בצהרים (דברים כח, כט), שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש:
(י,כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:
(י, כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:
(י, כב) כב וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָּא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבֵל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין:רש"י:
ויהי חשך אפלה וגו' שלשת ימים וגו'. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב. ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים [ס"א פושעים], ולא [ס"א שלא] היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים בְּמַפַּלְתָּם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאווהיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא:
שלשת ימים. שִׁלּוּשׁ שלימים, טִרְצֵיינֶ"א בלע"ז, וכן שבעת ימים בכל מקום, שְׂטֵיינֶ"א של ימים:
(י,כג) לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:
(י, כג) לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:
(י, כג) כג לָא חֲזוֹ גְבַר יָת אֲחוּהִי וְלָא קָמוּ אֱנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי תְּלָתָא יוֹמִין וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲוָה נְהוֹרָא בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן:
(י,כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:
(י, כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:
(י, כד) כד וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וַאֲמַר אֱזִילוּ פְּלָחוּ קֳדָם יְיָ לְחוֹד עָנְכוֹן וְתוֹרְכוֹן שְׁבוּקוּ אַף טַפְלְכוֹן יֵזֵיל עִמְּכוֹן:רש"י:
יצג. יהא מוצגבמקומו:
(י,כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(י, כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(י, כה) כה וַאֲמַר משֶׁה אַף אַתְּ תִּמְסַר בִּידָנָא נִכְסַת קֻדְשִׁין וַעֲלָוָן וְנַעְבֵּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:רש"י:
גם אתה תתן. לא דייך שמקננו ילך עמנו, אלא גם אתה [ס"א משלך] תתן:
(י,כו) וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־ יְהֹוָה עַד־בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
(י, כו) וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־ יְהֹוָה עַד־בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
(י, כו) כו וְאַף בְּעִירָנָא יֵזֵיל עִמָּנָא לָא נַשְׁאַר מִנֵּיהּ מִדַּעַם אֲרֵי מִנֵּיהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וַאֲנַחְנָא לֵית אֲנַחְנָא יָדְעִין מָה נִפְלַח קֳדָם יְיָ עַד מֵיתָנָא לְתַמָּן:רש"י:
פרסה. פרסת רגל פְּלַנְטֶ"א בלע"ז:
לא נדע מה נעבד. כמה תכבד העבודה, שמא ישאל ממנו יותר ממה שיש בידינו:
(י,כז) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:
(י, כז) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:
(י, כז) כז וְאַתְקֵף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא אֲבָא לְשַׁלָּחוּתְהוֹן:
(י,כח) וַיֹּאמֶר־לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל־תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:
(י, כח) וַיֹּאמֶר־לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל־תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:
(י, כח) כח וַאֲמַר לֵיהּ פַּרְעֹה אִזֵיל מֵעִלָּוָי אִסְתַּמַּר לָךְ לָא תוֹסִיף לְמֶחֱזֵי אַפַּי אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֶחֱזֵי אַפַּי תְּמוּת:
(י,כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא־אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ:
(י, כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא־אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ:
(י, כט) כט וַאֲמַר משֶׁה יָאוּת מַלֵּילְתָּא לָא אוֹסִיף עוֹד לְמֶחֱזֵי אַפָּיךְ:רש"י:
כן דברת. יפה דברתובזמנו דברת, אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך:
(יא,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:
(יא, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:
(יא, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוֹד מַכְתַּשׁ חַד אַיְתִי עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם בָּתַר כֵּן יְשַׁלַּח יָתְכוֹן מִכָּא כְּשַׁלָּחוּתֵיהּ גְּמֵירָא תָּרָכָא יְתָרֵיךְ יָתְכוֹן מִכָּא:רש"י:
כלה. גמירא, (כלה) כליל, כולכם יְשַׁלַּח:
(יא,ב) דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
(יא, ב) דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
(יא, ב) ב מַלֵּיל כְּעַן קֳדָם עַמָּא וּשְׁאִילוּ גְּבַר מִן חַבְרֵיהּ וְאִתְּתָא מִן חַבְרָתַהּ מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהָב:רש"י:
דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הַזְהִירֵם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קִיֵּים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קִיֵּים בהם:
(יא,ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
(יא, ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
(יא, ג) ג וִיהַב יְיָ יָת עַמָּא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָאֵי אַף גַּבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַמָּא:
(יא,ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:
(יא, ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:
(יא, ד) ד וַאֲמַר משֶׁה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּפַלְגּוּת לֵילְיָא אֲנָא מִתְגְּלִי בְּגוֹ מִצְרָיִם:רש"י:
ויאמר משה כה אמר ה'. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו:
כחצת הלילה. כְּהֵחָלֵק הלילה, כחצות כמו כַּעֲלוֹת (שמואל־א ט, כו), בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ (תהלים קכד, ג), זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו, כמו בחצי הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בַּדָּאי הוא (ברכות ד.), אבל הקדוש ברוך הוא יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות:
(יא,ה) וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־ כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
(יא, ה) וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־ כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
(יא, ה) ה וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְּעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא דִּי בָּתַר רֵיחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:רש"י:
עד בכור השבי. למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, והביאה פורעניות על מצרים:
מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם:
וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עובדי כוכבים, נפרע מאלהיה:
(יא,ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:
(יא, ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:
(יא, ו) ו וּתְהֵי צְוַחְתָּא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם דִּכְוָתָהּ לָא הֲוַת וְדִכְוָתָהּ לָא תֹסֵף:
(יא,ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־ בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
(יא, ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־ בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
(יא, ז) ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְּתִדְּעוּן דְּיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרָאֵי וּבֵין יִשְׂרָאֵל:רש"י:
לא יחרץ כלב לשנו. אומר אני שהוא לשון שִׁנּוּן, לא יְשַׁנֵּן. וכן לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ (יהושע י, כא), לא שָׁנַן. אָז תֶּחֱרָץ (שמואל־ב ה, כד), תִּשְׁתַּנֵּן. לְמוֹרַג חָרוּץ (ישעיה מא, טו), שָׁנוּן. מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ (משלי כא, ה), אדם חָרִיף וְשָׁנוּן. וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר (שם י, ד), חריפים, סוחרים שנונים:
אשר יפלה. יבדיל:
(יא,ח) וְיָרְדוּ כָל־עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ־לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי־כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם־פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף:
(יא, ח) וְיָרְדוּ כָל־עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ־לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי־כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם־פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף:
(יא, ח) ח וְיֶחֶתוּן כָּל עַבְדָּיךְ אִלֵּין לְוָתִי וְיִבְעוֹן מִנִּי לְמֵימַר פּוּק אַתְּ וְכָל עַמָּא דִי עִמָּךְ וּבָתַר כֵּן אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְּוָת פַּרְעֹה בִּתְקוֹף רְגָז:רש"י:
וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי, ולא אמר לו משה מתחילה וירדת אלי והשתחוית לי:
אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך:
ואחרי כן אצא. עם כל העם מארצך:
ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריויצא מלפניו:
בחרי אף. על שאמר לו אל תוסף ראותפני:
(יא,ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֹא־יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יא, ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֹא־יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יא, ט) ט וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּל מִנְּכוֹן פַּרְעֹה בְּדִיל לְאַסְגָּאָה מֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
למען רבות מופתי. (מופתי שְׁנַיִם, רבות שלשה),מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנעראת מצרים:
(יא,י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא־שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(יא, י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא־שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(יא, י) י וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲבָדוּ יָת כָּל מוֹפְתַיָּא הָאִלֵּין קֳדָם פַּרְעֹה וְאַתְּקֵיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַּח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ:רש"י:
ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה שלאחריה:
(יב,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
(יב, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
(יב, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר:רש"י:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור:
בארץ מצרים. חוץ לִכְרָךְ, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו', ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דִּבּוּר חמור כזה לא כל שכן:
(יב,ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
(יב, ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
(יב, ב) ב יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחִין קַדְמַאי הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא:רש"י:
החדש הזה. הֶרְאָהוּ לבנה בחדושה, ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חודש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שיעור תֵּרָאֶה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר ויהי ביום דבר ה' (לעיל ו, כח), ביום צוותו (ויקרא ז, לח), מן היום אשר צוה ה' והלאה (במדבר טו, כג), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:
(יב,ג) דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:
(יב, ג) דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:
(יב, ג) ג מַלִּילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּעַסְרָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִסְּבוּן לְהוֹן גְּבַר אִמָּר לְבֵית אַבָּא אִמָּר לְבֵיתָא:רש"י:
דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, [ואתה דבר אל בני ישראל לאמר (להלן לא, יג)] אלא חולקיןכבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים:
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש:
הזה. פסח מצרים מקחו בעשור, ולא פסח דורות:
שה לבית אבת. למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לַבָּיִת:
(יב,ד) וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה:
(יב, ד) וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה:
(יב, ד) ד וְאִם יִזְעֵיר בֵּיתָא מִלְּאִתְמְנָאָה עַל אִמְּרָא וְיִסַּב הוּא וְשֵׁיבָבֵיהּ דְּקָרִיב לְבֵיתֵיהּ בְּמִנְיַן נַפְשָׁתָא גְּבַר לְפוּם מֵיכְלֵיהּ תִּתְמְנוּן עַל אִמְּרָא:רש"י:
ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משֶׂה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו', זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, לְלַמֵּד שאחר שנמנו עליו, יכולין לְהִתְמָעֵט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט, מהיות משֶׂה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים ולא משנשחט (פסחים פט.):
במכסת. חשבון, וכן מכסת הערכך (ויקרא כז, כג):
לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולהוזקן שאינן יכולין לאכול כזית:
תכסו. תִּתְמְנוּן:
(יב,ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ:
(יב, ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ:
(יב, ה) ה אִמַּר שְׁלִים דְּכַר בַּר שַׁתֵּיהּ יְהֵי לְכוֹן מִן אִמְּרַיָּא וּמִן עִזַּיָּא תִּסְּבוּן:רש"י:
תמים. בלא מום:
בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנהזו:
מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה, שאף עז קרוי שה, שנאמר ושה עִזִּים (דברים יד,ד):
(יב,ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(יב, ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(יב, ו) ו וִיהֵי לְכוֹן לְמַטְּרָא עַד אַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִכְּסוּן יָתֵיהּ כֹּל קְהָלָא כְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בֵּין שִׁמְשַׁיָּא:רש"י:
והיה לכם למשמרת. זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שֶׁיִּגָּאֵלוּ, שנאמר וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה (שם פסוק ז), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (שם פסוק ו), בשני דמים, ואומר גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ (זכריה ט, יא)(ושהיו) [ולפי שהיו] שטופים בעבודת כוכבים, אמר להם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה:
ושחטו אתו וגו'. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו:
קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו, נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (סד:):
בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחילת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחילת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה (ישעיה כד, יא):
(יב,ז) וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:
(יב, ז) וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:
(יב, ז) ז וְיִסְּבוּן מִן דְּמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרֵין סִפַּיָּא וְעַל שַׁקְפָא עַל בָּתַיָּא דְּיֵכְלוּן יָתֵיהּ בְּהוֹן:רש"י:
ולקחו מן הדם. זו קבלתהדם, יכול ביד, תלמוד לומר אשר בסף:
המזוזת. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:
המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט"ל בלע"ז. ולשון שקיפה, חבטה, כמו קול עלה נדף (ויקרא כו, לו), טַרְפָא דְשָׁקִיף. חַבּוּרָה (להלן כא, כה), מַשְׁקוֹפֵי:
על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן [ובבית האוצר] ובבית הַבָּקָר, שאין [בני אדם] דרין בתוכן:
(יב,ח) וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב, ח) וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב, ח) ח וְיֵכְלוּן יָת בִּסְרָא בְּלֵילְיָא הַהוּא טְוֵי נוּר וּפַטִּיר עַל מְרָרִין יֵכְלֻנֵּיהּ:רש"י:
את הבשר. ולא גידים ועצמות:
על מררים. כל עשב מר נקרא מרור, וְצִיוָם לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם:
(יב,ט) אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ:
(יב, ט) אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ:
(יב, ט) ט לָא תֵיכְלוּן מִנֵּיהּ כַּד חַי וְאַף לָא בַשָּׁלָא מְבֻשָּׁל בְּמַיָּא אֶלָּהֵן טְוֵי נוּר רֵישֵׁיה עַל כְּרָעוֹהִי וְעַל גַוֵהּ:רש"י:
אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי:
ובשל מבושל. כל זה באזהרת לא תאכלו:
במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום:
כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:
ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחדעם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון על צבאותם (לעיל ו, כו), כמו בצבאותם, כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו מִשָּׁלֵם:
(יב,י) וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
(יב, י) וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
(יב, י) י וְלָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּדְיִשְׁתָּאַר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא בְּנוּרָא תוֹקְדוּן:רש"י:
והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בוקר פעם שניה, ליתן בוקר על בוקר, שהבוקר משמעו משעת הֵנֵץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, לִמֵּד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבוקר ראשון, עד בוקר שניתעמוד ותשרפנו:
(יב,יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה:
(יב, יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה:
(יב, יא) יא וּכְדֵין תֵּיכְלוּן יָתֵיהּ חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן אֲסִירִין מְסָנֵיכוֹן בְּרִגְלֵיכוֹן וְחֻטְרֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בִּבְהִילוּ פִּסְחָא הוּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
מתניכם חגרים. מזומניםלדרך:
בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת (שמואל־א כג, כו), אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם (מלכים־ב ז, טו):
פסח הוא לה'. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוגוהפסיחה שהקדוש ברוך הוא מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים [דבר אחר]דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק"א לשון פסיעה:
(יב,יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה:
(יב, יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה:
(יב, יב) יב וְאִתְגְּלֵי בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּלֵילְיָא הָדֵין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וּבְכָל טַעֲוַת מִצְרָאֵי אֶעְבֵּד דִּינִין אֲנָא יְיָ:רש"י:
ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ"ז), ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:
כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחריםוהם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם (תהלים קלו, י):
מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחילה ממנו מתחלת הפורענות:
ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:
אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי, ולא על ידי שָׁלִיחַ:
(יב,יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יב, יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יב, יג) יג וִיהֵי דְמָא לְכוֹן לְאָת עַל בָּתַּיָּא דִּי אַתּוּן תַּמָּן וְאֶחֱזֵי יָת דְּמָא וְאֵיחוֹס עֲלֵיכוֹן וְלָא יְהֵי בְכוֹן מוֹתָא לְחַבָּלָא בְּמִקְטְלִי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
והיה הדם לכם לאת. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:
וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים בְּמִצְוֺתַי, ופוסח אני עליכם:
ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, וּפָסַחְתִּי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְעִפִּים (מלכים־א יח, כא), וכן כל הַפִּסְחִים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וּמְמַלְטוֹ מבין המומתים:
ולא יהיה בכם נגף. אבל הוֹוֶה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הוֹוֶה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף:
(יב,יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:
(יב, יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:
(יב, יד) יד וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגּוּן יָתֵיהּ חַגָּא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם תְּחַגֻּנֵּיהּ:רש"י:
לזכרון. לדורות:
וחגתם אתו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו, ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר זכור את היום הזה אשר יצאתם (להלן יג, ג), למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג, ג), הֱוֵי אומר יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבוקר יצאו:
לדרתיכם וגו'. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו:
(יב,טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי:
(יב, טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי:
(יב, טו) טו שִׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּיר תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְּלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְּיֵכוּל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:רש"י:
שבעת ימים. שטיינ"א של ימים:
שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים טז, ח), לִמֵּד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר שבעת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכללויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה:
אך ביום הראשון תשביתו שאר. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הֲרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד (איוב טו, ז), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:
הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס:
מישראל. שומע אני תִּכָּרֵת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:
(יב,טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
(יב, טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
(יב, טז) טז וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידָא לָא יִתְעֲבֵד בְּהוֹן בְּרַם מַה דְּמִתְאֲכֵל לְכָל נְפַשׁ הוּא בִלְחוֹדוֹהִי יִתְעֲבֵד לְכוֹן:רש"י:
מקרא קדש. מקרא שם דבר, קְרָא אותו קודש, לאכילה ושתיה וכסות:
לא יעשה בהם. אפילו על ידי אחרים:
הוא לבדו. (יכול אף לגוים, תלמוד לומר הוא לבדו יֵעָשֶׂה לכם, לכם ולא לגוים) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:
לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם [נ"א תלמוד לומר, אך, חלק]:
(יב,יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
(יב, יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
(יב, יז) יז וְתִטְּרוּן יָת פַּטִּירָא אֲרֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיקִית יָת חֵילֵיכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְתִטְּרוּן יָת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם:רש"י:
ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת, אלא את הַמִּצְווֹת, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:
ושמרתם את היום הזה. ממלאכה:
לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יֵעָשֶׂה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור:
(יב,יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
(יב, יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
(יב, יח) יח בְּנִיסָן בְּאַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא תֵּיכְלוּן פַּטִּירָא עַד יוֹמָא עֶסְרִין וְחַד לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא:רש"י:
עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו':
(יב,יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
(יב, יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
(יב, יט) יט שִׁבְעַת יוֹמִין חֲמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְּיֵכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגִיּוֹרָא וּבְיַצִּיבָא דְאַרְעָא:רש"י:
לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך, יצא חמצו של עובד כוכבים שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות:
כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם:
בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:
(יב,כ) כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:
(יב, כ) כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:
(יב, כ) כ כָּל מַחְמְעָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן תֵּיכְלוּן פַּטִּירָא:רש"י:
מחמצת לא תאכלו. אזהרהעל אכילת שאור:
כל מחמצת. להביא את תערובתו:
בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה לְהֵאָכֵל בכל מושבותיכם, פרט למעשר שניוחלות תודה (שאינם ראוים להאכל בכל מוֹשָׁבוֹת אלא בירושלים):
(יב,כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
(יב, כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
(יב, כא) כא וּקְרָא משֶׁה לְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִתְנְגִידוּ וְסִיבוּ לְכוֹן מִן בְּנֵי עָנָא לְזַרְעֲיָתְכוֹן וְכוּסוּ פִסְחָא:רש"י:
משכו. מי שיש לו צאן ימשוך משלו:
וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק:
למשפחתיכם. שה לבית אבות:
(יב,כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר:
(יב, כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר:
(יב, כב) כב וְתִסְּבוּן אֱסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְבְּלוּן בִּדְמָא דִבְמָנָא וְתַדּוּן לְשַׁקְפָא וְלִתְרֵין סִפַּיָּא מִן דְּמָא דִּבְמָנָא וְאַתּוּן לָא תִפְּקוּן אֱנַשׁ מִתְּרַע בֵּיתֵיהּ עַד צַפְרָא:רש"י:
אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין:
אגדת אזוב. שלשה קלחיןקרויין אגודה:
אשר בסף. בכלי, כמו סִפּוֹת כֶּסֶף (מלכים־ב יב, יד):
מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:
ואתם לא תצאו וגו'. מגיד, שמאחר שניתנה רשות למשחיתלחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר (תהלים קד, כ):
(יב,כג) וְעָבַר יְהֹוָה לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהֹוָה עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
(יב, כג) וְעָבַר יְהֹוָה לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהֹוָה עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
(יב, כג) כג וְיִתְגְלֵי יְיָ לְמִמְחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיֶחֱזֵי יָת דְּמָא עַל שַׁקְפָא וְעַל תְּרֵין סִפַּיָּא וְיֵחוֹס יְיָ עַל תַּרְעָא וְלָא יִשְׁבּוֹק מְחַבְּלָא לְמֵיעַל לְבָתֵּיכוֹן לְמִמְחֵי:רש"י:
ופסח. וחמל ויש לומר וְדִלֵּג:
ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא, כמו ולא נתנו אלהים להרע עמדי (בראשית לא, ז):
(יב,כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם:
(יב, כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם:
(יב, כד) כד וְתִטְּרוּן יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין לִקְיָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם:
(יב,כה) וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
(יב, כה) וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
(יב, כה) כה וִיהֵי אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִּיהַב יְיָ לְכוֹן כְּמָא דִי מַלִּיל וְתִטְּרוּן יָת פָּלְחָנָא הָדֵין:רש"י:
והיה כי תבאו. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור:
כאשר דבר. והיכן דיבר, והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (לעיל ו, ח):
(יב,כו) וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(יב, כו) וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(יב, כו) כו וִיהֵי אֲרֵי יֵימְרוּן לְכוֹן בְּנֵיכוֹן מָה פָּלְחָנָא הָדֵין לְכוֹן:
(יב,כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(יב, כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(יב, כז) כז וְתֵימְרוּן דַּבַּח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דִּי חָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כַּד הֲוָה מָחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיָת בָּתָּנָא שֵׁזִיב וּכְרַע עַמָּא וּסְגִידוּ:רש"י:
ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם:
(יב,כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
(יב, כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
(יב, כח) כח וַאֲזָלוּ וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ:רש"י:
וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו:
וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שָׂכָר להליכה ושכר לעשייה:
כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דברמכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה ואהרןכן עשו:
(יב,כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
(יב, כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
(יב, כט) כט וַהֲוָה בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא וַיְיָ קְטַל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְּעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְשִׁבְיָא דִּי בְּבֵית אֲסִירֵי וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:רש"י:
וה'. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני:
הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים:
מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בעבור הראותך את כחי בים סוף (לעיל ט, טז):
עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה פורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הַפָּחוּת, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:
(יב,ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת:
(יב, ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת:
(יב, ל) ל וְקָם פַּרְעֹה לֵילְיָא הוּא וְכָל עַבְדּוֹהִי וְכָל מִצְרָאֵי וַהֲוַת צְוַחְתָּא רַבְּתָא בְּמִצְרָיִם אֲרֵי לֵית בֵּיתָא דִּי לָא הֲוָה תַּמָּן מֵתָא:רש"י:
ויקם פרעה. ממטתו:
לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:
הוא. תחילה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן:
כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ (תהלים פט, כח). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מֵרַוָוקִים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:
(יב,לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:
(יב, לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:
(יב, לא) לא וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לֵילְיָא וַאֲמַר קוּמוּ פוּקוּ מִגּוֹ עַמִּי אַף אַתּוּן אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וֶאֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן אָמְרִין:רש"י:
ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי:
גם אתם. הגברים:
גם בני ישראל. הטף:
ולכו עבדו וגו' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג:
(יב,לב) גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי:
(יב, לב) גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי:
(יב, לב) לב אַף עָנְכוֹן אַף תּוֹרֵיכוֹן דְּבָרוּ כְּמָא דִי מַלֶּלְתּוּן וֶאֱזִילוּ וְצַלּוֹ אַף עָלָי:רש"י:
גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י, כה):
וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור:
(יב,לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
(יב, לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
(יב, לג) לג וּתְקִיפוּ מִצְרָאֵי עַל עַמָּא לְאוֹחָאָה לְשַׁלָּחוּתְהוֹן מִן אַרְעָא אֲרֵי אֲמָרוּ כֻּלָּנָא מָיְתִין:רש"י:
כלנו מתים. אמרו, לא כִגְזֵרַת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, חמשה או עשרה בבית אחד:
(יב,לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם:
(יב, לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם:
(יב, לד) לד וּנְטַל עַמָּא יָת לַיְשֵׁיהוֹן עַד לָא חֲמָע מוֹתַר אַצְוָתְהוֹן צְרִיר בִּלְבָשֵׁיהוֹן עַל כַּתְפֵּיהוֹן:רש"י:
טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ:
משארתם. שְׁיָרֵימצה ומרור (שם):
על שכמם. אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצוות:
(יב,לה) וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:
(יב, לה) וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:
(יב, לה) לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּפִתְגָּמָא דְמשֶׁה וּשְׁאִילוּ מִמִּצְרַיִם מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב וּלְבוּשִׁין:רש"י:
כדבר משה. שאמר להם במצרים, וישאלו איש מאת רעהו (לעיל יא, ב):
ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:
(יב,לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם:
(יב, לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם:
(יב, לו) לו וַייָ יְהַב יָת עַמָּא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וְאַשְׁאֵילִנּוּן וְרוֹקִינוּ יָת מִצְרַיִם:רש"י:
וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהםהיו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים וְלֵךְ:
וינצלו. ורוקינו:
(יב,לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:
(יב, לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:
(יב, לז) לז וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת כְּשִׁתְּ מְאָה אַלְפִין רִגְלָאִין גֻּבְרַיָּא בַּר מִטַּפְלָא:רש"י:
מרעמסס סכתה. ק"ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (להלן יט, ד):
הגברים. מבן עשרים שנהומעלה:
(יב,לח) וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(יב, לח) וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(יב, לח) לח וְאַף נוּכְרָאִין סַגִּיאִין סְלִיקוּ עִמְּהוֹן וְעָנָא וְתוֹרִין בְּעִירָא סַגִּי לַחֲדָא:רש"י:
ערב רב. תערובת אומות של גרים:
(יב,לט) וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם:
(יב, לט) וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם:
(יב, לט) לט וַאֲפוֹ יָת לַיְשָׁא דִּי אַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם גְּרִיצָן פַּטִּירָן אֲרֵי לָא חֲמָע אֲרֵי אִתָּרָכוּ מִמִּצְרַיִם וְלָא יְכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא וְאַף זְוָדִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן:רש"י:
עגת מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה:
וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלהזָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב-ג), ומה שָׂכָר מְפוֹרָשׁ אחריו, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' וגו':
(יב,מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
(יב, מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
(יב, מ) מ וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּי יְתִיבוּ בְּמִצְרָיִם אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין:רש"י:
אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:
שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתריםעד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, ואפילו בחברון, (כענין) שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה, כז), ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (לעיל ו, ד), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:
(יב,מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יב, מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יב, מא) מא וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָּא דַיְיָ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ובט"ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים:
(יב,מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־ הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
(יב, מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־ הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
(יב, מב) מב לֵיל נְטִיר הוּא קֳדָם יְיָ לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם הוּא לֵילְיָא הָדֵין קֳדָם יְיָ נְטִיר לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן:רש"י:
ליל שמרים. שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:
הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:
שמרים לכל בני ישראל לדרתם. מְשֻׁמָּר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר ולא יתן המשחית וגו':
(יב,מג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
(יב, מג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
(יב, מג) מג וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן דָא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּמַּד לָא יֵכוּל בֵּיהּ:רש"י:
זאת חקת הפסח. בי"ד בניסן נאמרה להםפרשה זו:
כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל מומר [משומד] במשמע:
(יב,מד) וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:
(יב, מד) וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:
(יב, מד) מד וְכָל עָבֵד גְּבָר זְבִינֵי כַּסְפָּא וְתִגְזַר יָתֵיהּ בְּכֵן יֵכוּל בֵּיהּ:רש"י:
ומלתה אתו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, אם כן מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד (יבמות ע:):
(יב,מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל־בּוֹ:
(יב, מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל־בּוֹ:
(יב, מה) מה תּוֹתָבָא וַאֲגִירָא לָא יֵכוּל בֵּיהּ:רש"י:
תושב. זה גר תושב:
ושכיר. זה העובד כוכבים, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:
(יב,מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ:
(יב, מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ:
(יב, מו) מו בַּחֲבוּרָא חֲדָא יִתְאֳכֵל לָא תַפֵּיק מִן בֵּיתָא מִן בִּסְרָא לְבָרָא וְגַרְמָא לָא תִתְבְּרוּן בֵּיהּ:רש"י:
בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וּלְלַמֵּד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר (לעיל יב, ז)על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל בשני מקומות:
לא תוציא מן הבית. מן החבורה:
ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם:
(יב,מז) כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(יב, מז) כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(יב, מז) מז כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ:רש"י:
כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראליעשו אותו:
(יב,מח) וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
(יב, מח) וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
(יב, מח) מח וַאֲרֵי יִתְגַּיַּר עִמָּךְ גִּיּוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ מִגְזַר לֵיהּ כָּל דְּכוּרָא וּבְכֵן יִקְרַב לְמֶעְבְּדֵיהּ וִיהֵי כְּיַצִּיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָא לָא יֵכוּל בֵּיהּ:רש"י:
ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:
וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו:
(יב,מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(יב, מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(יב, מט) מט אוֹרַיְתָא חֲדָא תְּהֵא לְיַצִּיבָא וּלְגִיּוֹרָא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיכוֹן:רש"י:
תורה אחת וגו'. להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה:
(יב,נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־ אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
(יב, נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־ אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
(יב, נ) נ וַעֲבָדוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ:
(יב,נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם:
(יב, נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם:
(יב, נא) נא וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן:
(יג,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יג,ב) קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:
(יג, ב) קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:
(יג, ב) ב אַקְדֵּשׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא פָּתַח כָּל וַלְדָּא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא:רש"י:
פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחילה, כמו פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי יז, יד). וכן יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח), יפתחו שפתים:
לי הוא. לעצמי קניתים, על ידי שהכיתי בכורי מצרים:
(יג,ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:
(יג, ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:
(יג, ג) ג וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִּי נְפַקְתּוּן מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן מִכָּא וְלָא יִתְאֲכֵל חֲמִיעַ:רש"י:
זכור את היום הזה. למד, שמזכירין יציאת מצריםבכל יום:
(יג,ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
(יג, ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
(יג, ד) ד יוֹמָא דֵין אַתּוּן נָפְקִין בְּיַרְחָא דְּאַבִּיבָא:רש"י:
בחדש האביב. וכי לא (היינו) [היו] יודעין באיזה חודש יצאו, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחודש שהוא כָּשֵׁר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים, וכן הוא אומר מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח, ז), חֹדֶשׁ שהוא כשר לצאת:
(יג,ה) וְהָיָה כִי־יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:
(יג, ה) וְהָיָה כִי־יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:
(יג, ה) ה וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָּךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וְחִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי דִּי קַיִּים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָּא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יָת פָלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין:רש"י:
אל ארץ הכנעני וגו'. ואף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע, שכולן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחת כנען היתה שלא נקרא לה שם, אלא כנעני:
נשבע לאבתיך וגו'. באברהם הוא אומר, ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' (בראשית טו, יח), וביצחק הוא אומר גור בארץ הזאת וגו' (שם כו, ג), וביעקב הוא אומר הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו':
זבת חלב ודבש. חלב זב מן העזים, והדבש זב מן התמרים ומן התאנים:
את העבודה הזאת. של פסח, והלא כבר נאמר למעלה (יב, כה)והיה כי תבאו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה, בפרשה ראשונה נאמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם (שם פסוק כו), בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:
(יג,ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהֹוָה:
(יג, ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהֹוָה:
(יג, ו) ו שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִּירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָּא קֳדָם יְיָ:
(יג,ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻלֶךָ:
(יג, ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻלֶךָ:
(יג, ז) ז פַּטִּיר יִתְאֲכֵל יָת שִׁבְעַת יוֹמִין וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיעַ וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ:
(יג,ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
(יג, ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
(יג, ח) ח וּתְחַוִּי לִבְרָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵּין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִּצְרָיִם:רש"י:
בעבור זה. בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסחמצה ומרור הללו:
עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאילו היית שםלא היית כדאי לִיגָאֵל:
(יג,ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:
(יג, ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:
(יג, ט) ט וִיהֵי לָךְ לְאָת עַל יְדָךְ וּלְדָכְרָנָא בֵּין עֵינָיךְ בְּדִיל דִּתְהֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרֵי בִּידָא תַקִּיפָא אַפְּקָךְ יְיָ מִמִּצְרָיִם:רש"י:
והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות:
על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שתכתוב פרשיות הללו וְתִקְשְׁרֵם בראש ובזרוע:
על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז), לדרוש בה יד שהיאכֵהָה:
(יג,י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:
(יג, י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:
(יג, י) י וְתִטַּר יָת קְיָמָא הָדָא לְזִמְנַהּ מִזְּמַן לִזְמָן:רש"י:
מימים ימימה. משנה לשנה:
(יג,יא) וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:
(יג, יא) וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:
(יג, יא) יא וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָּךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי כְּמָא דִי קַיִּים לָךְ וְלַאֲבָהָתָךְ וְיִתְּנִנַּהּ לָךְ:רש"י:
והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן, שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו, לומר אם תקיימוהו במדבר, תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם:
נשבע לך. והיכן נשבע לך, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' (לעיל ו, ח):
ונתנה לך. תהא בעיניךכאילו נִתְּנָה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות:
(יג,יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל־פֶּטֶר־רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל־פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָה:
(יג, יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל־פֶּטֶר־רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל־פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָה:
(יג, יב) יב וְתַעְבַּר כָּל פָּתַח וַלְדָּא קֳדָם יְיָ וְכָל פָּתַח וְלַד בְּעִירָא דִּי יְהֵי לָךְ דִּכְרִין תַּקְדֵּשׁ קֳדָם יְיָ:רש"י:
והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר (במדבר כז, ח)והעברתם את נחלתו לבתו:
שגר בהמה. נֵפֶל, שֶׁשִּׁגְרַתּוּ אמו וּשְׁלָחַתּוּ בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו, ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו שגר אלפיך (דברים ז, יג), אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל, שהרי כבר כתב כל פטר רחם, ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע, בא ופירש במקום אחר בבקרך ובצאנך (שם טו, יט). לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדםהכתוב מדבר:
(יג,יג) וְכָל־פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
(יג, יג) וְכָל־פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
(יג, יג) יג וְכָל פָּתַח בּוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִמְּרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵיהּ וְכָל בּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא בִּבְנָיךְ תִּפְרוֹק:רש"י:
פטר חמר. ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים (בכורות ה:):
תפדה בשה. נותן שה לכהן, ופטר חמור מותר בהנאה והשהחולין ביד כהן (שם ט:):
וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו:
וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו, קצוב במקום אחר:
(יג,יד) וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה־זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(יג, יד) וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה־זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(יג, יד) יד וִיהֵי אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָּךְ בְּרָךְ מְחָר לְמֵימַר מָא דָא וְתֵימַר לֵיהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא:רש"י:
כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה, וכגון מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ (יהושע כב, כד), דבני גד ובני ראובן:
מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו, וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו' (דברים ו, כ), הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול, והשואל דרך חכמה:
(יג,טו) וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל־כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל־בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
(יג, טו) וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל־כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל־בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
(יג, טו) טו וַהֲוָה כַּד אַקְשֵׁי פַרְעֹה לְשַׁלָחוּתָנָא וּקְטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא עַל כֵּן אֲנָא דָבַח קֳדָם יְיָ כָּל פָּתַח וַלְדָּא דִּכְרִין וְכָל בּוּכְרָא דִבְנַי אֶפְרוֹק:
(יג,טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:@PPסס ק"ה פסוקים, ימנ"ה סימן.
(יג, טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:@PPסס ק"ה פסוקים, ימנ"ה סימן.
(יג, טז) טז וִיהֵי לְאָת עַל יְדָךְ וְלִתְפִלִּין בֵּין עֵינָיךְ אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִּצְרָיִם: Qרש"י:
ולטוטפת בין עיניך. תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרוין טטפת, טט בְּכַתְּפֵישתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם (יחזקאל כא, ב), אַל תַּטִּיפוּ (מיכה ב, ו), לשון דִּבּוּר, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו:
(יג,יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:
(יג, יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:
(יג, יז) יז וַהֲוָה כַּד שַׁלַּח פַּרְעֹה יָת עַמָּא וְלָא דַבָּרִינוּן יְיָ אֹרַח אַרַע פְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי קָרִיבָא הוּא אֲרֵי אֲמַר יְיָ דִּילְמָא יְזוּעוּן עַמָּא בְּמֶחֱזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם:רש"י:
ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נִהֲגָם, כמו לך נחה את העם (להלן לב, לד), בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ (משלי ו, כב):
כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה:
מלחמה. כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו' (במדבר יד, מה), אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נִתְּנָה ראשונשובה מצרימה, אם הוליכם בִּפְּשׁוּטָה על אחת כמה וכמה:
פן ינחם. יחשבו מחשבהעל שיצאו, ויתנו לב לשוב:
(יג,יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יג, יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יג, יח) יח וְאַסְחַר יְיָ יָת עַמָּא אֹרַח מַדְבְּרָא לְיַמָּא דְסוּף וּמְזָרְזִין סְלִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ויסב. הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה:
ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגםשֶׁגְּדֵלִים בו קנים, כמו ותשם בסוף, קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ (ישעיה יט, ו):
וחמשים. אין חמושים אלא מזויינים (לפי שהסיבתן במדבר, הוא גרם להם שעלו חמושים, שאילו (היה) [הסיבן] דרך ישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לְזַמֵּן לו כל הצורך. וכתוב זה לא נכתב כי אם לְשַׂבֵּר את האוזן, שלא תאמר [נ"א תתמה] במלחמת עמלק ובמלחמת סיחון ועוג ומדין מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל לפי חרב. ברש"י ישן), וכן הוא אומר, וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים (יהושע א, יד), וכן תרגם אונקלוס מְזָרְזִין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד, יד)וְזָרֵיז. דבר אחר חמושים, אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:
(יג,יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:
(יג, יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:
(יג, יט) יט וְאַסֵּיק משֶׁה יָת גַּרְמֵי יוֹסֵף עִמֵּיהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר מִדְכַּר יִדְכַּר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְּקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא עִמְּכוֹן:רש"י:
השבע השביע. השביעםשישביעו לבניהם,ולמה לא השביע לבניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביע יעקב, אמר יוסף, אני שליט הייתי במצרים והיה סִיפֵּק בידי לעשות, אבל בָּנַי לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם, שישאוהו:
והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לְאֶחָיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אִתְּכֶם:
(יג,כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:
(יג, כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:
(יג, כ) כ וּנְטָלוּ מִסֻּכּוֹת וּשְׁרוֹ בְאֵתָם בִּסְטַר מַדְבְּרָא:רש"י:
ויסעו מסכת. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות:
(יג,כא) וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:
(יג, כא) וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:
(יג, כא) כא וַיְיָ מְדַבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמּוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאוֹרְחָא וְלֵילְיָא בְּעַמּוּדָא דְאֶשָּׁתָא לְאַנְהָרָא לְהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:רש"י:
לנחתם הדרך. נקוד פת"ח, שהוא כמו להנחותם, כמו לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), שהוא כמו לְהַרְאוֹתְכֶם, אף כאן להנחותם על ידי שליח, ומי הוא השליח, עמוד הענן, והקדוש ברוך הוא בכבודומוליכו לפניהם, ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים. עמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:
(יג,כב) לֹא־יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:
(יג, כב) לֹא־יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:
(יג, כב) כב לָא יַעֲדֵי עַמּוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא וְעַמּוּדָא דְאֶשָּׁתָא בְּלֵילְיָא קֳדָם עַמָּא:רש"י:
לא ימיש. הקדוש ברוך הואאת עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:
(יד,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יד, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יד, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יד,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם:
(יד, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם:
(יד, ב) ב מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיתוּבוּן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּם חִירָתָא בֵּין מִגְדּוֹל וּבֵין יַמָּא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן לְקִבְלֵהּ תִּשְׁרוּן עַל יַמָּא: רש"י:
וישבו. לאחוריהם, לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי, כדי להטעות את פרעה, שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר ואמר פרעה לבני ישראל וגו':
ויחנו לפני פי החירות. הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות, על שם שנעשו שם בני חורין, והם שני סלעים גבוהים זקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים:
לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן, ועליו פירש איוב מַשְׁגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב יב, כג):
(יד,ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:
(יד, ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:
(יד, ג) ג וְיֵימַר פַּרְעֹה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְעַרְבְּלִין אִנּוּן בְּאַרְעָא אֲחַד עֲלֵיהוֹן מַדְבְּרָא:רש"י:
ואמר פרעה. כשישמע שהם שָׁבִים לאחוריהם:
לבני ישראל. על בני ישראל. וכן ה' ילחם לכם, עליכם. אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג), אמרי עלי:
נבכים הם. כלואים ומשוקעים, ובלע"ז שירי"ר, כמו בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תהלים פד, ז), מִבְּכִי נְהָרוֹת (איוב כח, יא), נִבְכֵי יָם (שם לח, טז). נבוכים הם, כלואים הם במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו:
(יד,ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ־כֵן:
(יד, ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ־כֵן:
(יד, ד) ד וְאַתְקֵּיף יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְיִרְדַּף בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַּר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ וַעֲבָדוּ כֵן:רש"י:
ואכבדה בפרעה. כשהקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד, וכך הוא אומר וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ וגו', ואחר כך וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וגו' (יחזקאל לח, כב־כג), ואומר שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת, ואחר כך נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים (תהלים עו, ב־ד), ואומר נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה (שם ט, יז):
בפרעה ובכל חילו. הוא התחיל בעבירה וממנו התחילה הפורענות:
ויעשו כן. להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:
(יד,ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־ יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:
(יד, ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־ יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:
(יד, ה) ה וְאִתְחַוָּא לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם אֲרֵי אֲזַל עַמָּא וְאִתְהֲפִיךְ לִבָּא דְפַרְעֹה וְעַבְדּוֹהִי לְעַמָּא וַאֲמָרוּ מָא דָא עֲבַדְנָא אֲרֵי שַׁלַּחְנָא יָת יִשְׂרָאֵל מִפָּלְחָנָנָא:רש"י:
ויוגד למלך מצרים. אִיקְטוּרִין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעישל פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי:
ויהפך. נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי (לעיל יב, לא), ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונםשהשאילום:
מעבדנו. מֵעֲבוֹד אותנו:
(יד,ו) וַיֶּאְסֹר אֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ:
(יד, ו) וַיֶּאְסֹר אֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ:
(יד, ו) ו וְטַקִּיס יָת רְתִכֵּיהּ וְיָת עַמֵּיהּ דַּבַּר עִמֵּיהּ:רש"י:
ויאסר את רכבו. הוא בעצמו:
ואת עמו לקח עמו. מְשָׁכָם בדברים, לקינו ונטלו ממוננו וְשִׁלַּחְנוּם, בואו עִמִּי, ואני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים, דרך שאר מלכים עבדיו קודמין לו במלחמה, ואני אקדים לפניכם, שנאמר ופרעה הקריב, הקריב עצמו ומיהר לפני חיילותיו, דרך שאר מלכים ליטול ביזה בראש כמו שיבחר, אני אשוה עמכם בחלק, שנאמר אחלק שלל:
(יד,ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל־כֻּלּוֹ:
(יד, ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל־כֻּלּוֹ:
(יד, ז) ז וּדְבַר שִׁתְּ מְאָה רְתִכִּין בְּחִירָן וְכֹל רְתִכֵּי מִצְרָאֵי וְגִבָּרִין מְמַנָּן עַל כֻּלְּהוֹן:רש"י:
בחור. נבחרים, בחור לשון יחיד, כל רכב ורכב שבמנין זה היה בחור:
וכל רכב מצרים. ועמהם כל שאר הרכב. ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר מִשֶׁל מצרים, הרי נאמר וימת כל מקנה מצרים (לעיל ט, ו), ואם תאמר מִשֶׁל ישראל, והלא נאמר וגם מקננו ילך עמנו (שם י, כו), מִשֶׁל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים [שבגוים] הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו:
ושלשים על כלו. שרי צבאות כתרגומו:
(יד,ח) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:
(יד, ח) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:
(יד, ח) ח וְתַקֵּיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּרְדַף בָּתַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נַפְקִין בְּרֵישׁ גְּלִי:רש"י:
ויחזק ה' את לב פרעה. שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וְחִזֵּק את לבו לרדוף:
ביד רמה. בגבורה גבוהה ומפורסמת:
(יד,ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:
(יד, ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:
(יד, ט) ט
(יד,י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה:
(יד, י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה:
(יד, י) י וּפַרְעֹה קְרֵב וּזְקָפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן וְהָא מִצְרָאֵי נָטְלִין בַּתְרֵיהוֹן וּדְחִילוּ לַחֲדָא וּזְעִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:רש"י:
ופרעה הקריב. היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב, הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם:
נסע אחריהם. בלב אחד כאיש אחד. דבר אחר והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצריםנוסע מן השמים לעזור למצרים:
ויצעקו. תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר, אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט, כז). ביצחק, לשוח בשדה (שם כד, סג). ביעקב, ויפגע במקום (שם כח, יא):
(יד,יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יד, יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יד, יא) יא וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה הֲמִדְּלֵית קְבָרִין בְּמִצְרַיִם דְּבַרְתָּנָא לִמְמַת בְּמַדְבְּרָא מָא דָא עֲבַדְתָּא לָנָא לְאַפָּקוּתָנָא מִמִּצְרָיִם:רש"י:
המבלי אין קברים. וכי מחמת חסרון קברים, שאין קברים במצרים ליקבר שם, לקחתנו משם. שיפו"ר פלינצס"א דינו"ן פוֹשֵׂי"שׂ:
(יד,יב) הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
(יד, יב) הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
(יד, יב) יב הֲלָא דֵין פִּתְגָּמָא דִּי מַלֵּלְנָא עִמָּךְ בְּמִצְרַיִם לְמֵימַר שְׁבוֹק מִנָּנָא וְנִפְלַח יָת מִצְרָאֵי אֲרֵי טַב לָנָא דְּנִפְלַח יָת מִצְרָאֵי מִדִּנְמוּת בְּמַדְבְּרָא:רש"י:
אשר דברנו אליך במצרים. והיכן דברו, יֵרֶא ה' עליכם וישפוט:
ממתנו. מאשר נמות, ואם היה נקוד מלאפו"ם, היה נבאר ממיתתנו, עכשיו שנקוד בשור"ק, נבאר מאשר נמות. וכן מי יתן מותנו, שנמות. וכן מִי יִתֵּן מוּתִי [אֲנִי תַחְתֶּיךָ] (שמואל־ב יט, א)דאבשלום, שאמות. כמו לְיוֹם קוּמִי לָעַד (צפניה ג, ח), עַד שׁוּבִי בְשָׁלוֹם (דברי הימים־ב יח, כו)שאקום, שאשוב:
(יד,יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־ יְשׁוּעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם:
(יד, יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־ יְשׁוּעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם:
(יד, יג) יג וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא לָא תִדְחֲלוּן אִתְעַתָּדוּ וַחֲזוֹ יָת פּוּרְקָנָא דַיְיָ דִּי יַעְבֵּד לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי כְּמָא דִי חֲזֵיתוּן יָת מִצְרָאֵי יוֹמָא דֵין לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵיהוֹן עוֹד עַד עָלְמָא:רש"י:
כי אשר ראיתם את מצרים וגו'. מה שראיתם אותם אינו אלא היום, היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד:
(יד,יד) יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:
(יד, יד) יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:
(יד, יד) יד יְיָ יְגִיחַ לְכוֹן קְרָב וְאַתּוּן תִּשְׁתְּקוּן:רש"י:
ה' ילחם לכם. בשבילכם, וכן כי ה' נלחם להם, וכן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן (איוב יג, ח), וכן ואשר דבר לי (בראשית כד, ז), וכן הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל (שופטים ו, לא):
(יד,טו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה־תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
(יד, טו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה־תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
(יד, טו) טו וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְּלוּן:רש"י:
מה תצעק אלי. למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר מה תצעק אלי, עליהדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן, עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי (ישעיה מה, יא):
דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם אלא ליסע, שאין הים עומדבפניהם, כדאי זכות אבותיהם, והם, והאמונה [נ"א והם באמנה] שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים:
(יד,טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
(יד, טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
(יד, טז) טז וְאַתְּ טוֹל יָת חֻטְּרָךְ וַאֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָּא וּבְזָעוֹהִי וְיֵעֲלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָּא בְּיַבֶּשְׁתָּא:
(יד,יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יד, יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יד, יז) יז וַאֲנָא הָא אֲנָא מְתַקֵּף יָת לִבָּא דְמִצְרָאֵי וְיֵעֲלוּן בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַּר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִּׁרְיָתֵיהּ בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי:
(יד,יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יד, יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יד, יח) יח וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ בְּאִתְיַקָּרוּתִי בְּפַרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי:
(יד,יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:
(יד, יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:
(יד, יט) יט וּנְטַל מַלְאֲכָא דַיְיָ דִּמְדַבַּר קֳדָם מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וַאֲתָא מִבַּתְרֵיהוֹן וּנְטַל עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִן קֳדָמֵיהוֹן וּשְׁרָא מִבַּתְרֵיהוֹן:רש"י:
וילך מאחריהם. להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים וּבְלִיסְטְרָאוֹתשל מצרים. בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך האלהים, אין אלהים בכל מקוםאלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים:
ויסע עמוד הענן. כשחשכה, והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, לא נסתלק הענן כמו שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי, אלא נסע והלך לו מאחריהם, להחשיך למצרים:
(יד,כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה:
(יד, כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה:
(יד, כ) כ וְעַל בֵּין מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי וּבֵין מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה עֲנָנָא וְקַבְלָא לְמִצְרָאֵי וּלְיִשְׂרָאֵל נְהַר כָּל לֵילְיָא וְלָא אִתְקְרִיבוּ דֵין לְוָת דֵּין כָּל לֵילְיָא:רש"י:
ויבא בין מחנה מצרים. משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו, באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו וּנְתָנוֹ לאחריו, בא זאב מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו, נתנו על זרועו ונלחם בהם. כך וְאָנֹכִי תִּרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע יא, ג):
ויהי הענן והחשך. למצרים:
ויאר. עמוד האשאת הלילה לישראל, והולך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה, והחושך של ערפל לצד מצרים:
ולא קרב זה אל זה. מחנה אל מחנה:
(יד,כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
(יד, כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
(יד, כא) כא וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵיהּ עַל יַמָּא וְדַבַּר יְיָ יָת יַמָּא בְּרוּחַ קִדּוּמָא תַקִּיף כָּל לֵילְיָא וְשַׁוִּי יָת יַמָּא לְיַבֶּשְׁתָּא וְאִתְבְּזָעוּ מַיָּא:רש"י:
ברוח קדים עזה. ברוח קדים שהיא עזה שברוחות, היא הרוח שהקדוש ברוך הוא נפרע בה מן הרשעים, שנאמר כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם (ירמיה יח, יז), יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' (הושע יג, טו), רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים (יחזקאל כז, כו), הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים (ישעיה כז, ח):
ויבקעו המים. כל מיםשבעולם:
(יד,כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
(יד, כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
(יד, כב) כב וְעַלּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָּא בְּיַבֶּשְׁתָּא וּמַיָּא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַּמִּינֵיהוֹן וּמִסְּמָאלֵיהוֹן:
(יד,כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל־תּוֹךְ הַיָּם:
(יד, כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל־תּוֹךְ הַיָּם:
(יד, כג) כג וּרְדָפוּ מִצְרָאֵי וְעַלּוּ בַתְרֵיהוֹן כֹּל סוּסָוַת פַּרְעֹה רְתִכּוֹהִי וּפָרָשׁוֹהִי לְגוֹ יַמָּא:רש"י:
כל סוס פרעה. וכי סוס אחד היה, מגיד שאין כולם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד:
(יד,כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם:
(יד, כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם:
(יד, כד) כד וַהֲוָה בְּמַטְּרַת צַפְרָא וְאִסְתְּכֵי יְיָ לְמַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי בְּעַמּוּדָא דְאֶשָּׁתָא וַעֲנָנָא וְשַׁגִּישׁ יָת מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי:רש"י:
באשמרת הבוקר. שלשת חלקי הלילה קרויין אַשְׁמוּרוֹת, ואותה שלפני הבוקר קורא אשמורת הבוקר. ואומר אני, לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת, וזהו שתרגם אונקלוסמַטְּרַת:
וישקף. ויבט, כלומר פנה אליהםלהשחיתם. ותרגומו וְאִסְתְּכֵי, אף הוא לשון הבטה, כמו שדה צופים (במדבר כג, יד), לַחֲקַל סְכוּתָא:
בעמוד אש וענן. עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט, ועמוד אש מרתיחו, וטלפי סוסיהם משתמטות:
ויהם. לשון מהומה, אשטורדיטו"ן בלע"זערבבם, נטל סִגְנִיּוּתשלהם. ושנינו בפרקי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, כל מקום שנאמר בו מהומה, הרעשת קול הוא, וזה אב לכולן, וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל וגו' עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם (שמואל־א ז, י):
(יד,כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:
(יד, כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:
(יד, כה) כה וְאַעְדִּי יָת גַּלְגַּלֵּי רְתִכּוֹהִי וּמְדַבְּרִין לְהוֹן בִּתְקוֹף וַאֲמַר מִצְרָאֵי נֵעִירוֹק מִן קֳדָם יִשְׂרָאֵל אֲרֵי דָא הִיא גְבֻרְתָּא דַיְיָ דַּעֲבַד לְהוֹן קְרָבִין בְּמִצְרָיִם:רש"י:
ויסר את אופן מרכבותיו. מכח האש נשרפו הגלגלים, והמרכבות נגררות, והיושבים בהם נעים ואבריהן מתפרקין:
וינהגהו בכבדות. בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם, במדה שמדדו וַיַּכְבֵּד לבו הוא ועבדיו, אף כאן וינהגהו בכבדות:
נלחם להם במצרים. במצריים. דבר אחר במצרים, בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים:
(יד,כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל־מִצְרַיִם עַל־רִכְבּוֹ וְעַל־פָּרָשָׁיו:
(יד, כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל־מִצְרַיִם עַל־רִכְבּוֹ וְעַל־פָּרָשָׁיו:
(יד, כו) כו וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָּא וִיתוּבוּן מַיָּא עַל מִצְרָאֵי עַל רְתִכֵּיהוֹן וְעַל פָּרָשֵׁיהוֹן:רש"י:
וישובו המים. שזקופים ועומדים כחומה, ישובו למקומם ויכסו על מצרים:
(יד,כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם:
(יד, כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם:
(יד, כז) כז וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵיהּ עַל יַמָּא וְתָב יַמָּא לְעִדַּן צַפְרָא לְתָקְפֵּהּ וּמִצְרָאֵי עָרְקִין לָקֳדָמוּתֵיהּ וְשַׁנִּיק יְיָ יָת מִצְרָאֵי בְּגוֹ יַמָּא:רש"י:
לפנות בקר. לעת שהבוקר פונה לבא:
לאיתנו. לתקפו הראשון:
נסים לקראתו. שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים:
וינער ה'. כאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים, ונתן הקדוש ברוך הוא בהם חַיּוּת לקבל היסורין:
וינער. וְשַׁנִּיק, והוא לשון טֵרוּף בלשון ארמי. והרבה יש במדרש אגדה:
(יד,כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה *הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד:
(יד, כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה *הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד:
(יד, כח) כח וְתָבוּ מַיָּא וַחֲפוֹ יָת רְתִכַּיָּא וְיָת פָּרָשַׁיָּא לְכֹל מַשִּׁרְיַת פַּרְעֹה דְּעַלּוּ בַתְרֵיהוֹן בְּיַמָּא לָא אִשְׁתָּאַר בְּהוֹן עַד חָד:רש"י:
ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה. כך דרך המקראות לכתוב למ"ד יתירה, כמו לכל כליו תעשה נחושת (להלן כז, ג), וכן לכל כלי המשכן בכל עבודתו (שם פסוק יט), ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם (במדבר ד, לב), ואינה אלא תקון לשון:
(יד,כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
(יד, כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
(יד, כט) כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִּיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָּא וּמַיָּא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַּמִּינֵיהוֹן וּמִסְּמָאלֵיהוֹן:
(יד,ל) וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם:
(יד, ל) וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם:
(יד, ל) ל וּפְרַק יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת יִשְׂרָאֵל מִידָא דְמִצְרָאֵי וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת מִצְרָאֵי מַיְתִין עַל כֵּיף יַמָּא:רש"י:
וירא ישראל את מצרים מת. שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולים מצד זה, כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו:
(יד,לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ:
(יד, לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ:
(יד, לא) לא וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת גְּבוּרַת יְדָא רַבְּתָא דִּי עֲבַד יְיָ בְּמִצְרָאֵי וּדְחִילוּ עַמָּא מִן קֳדָם יְיָ וְהֵמִינוּ בְּמֵימְרָא דַיְיָ וּבִנְבִיאוּת משֶׁה עַבְדֵּיהּ:רש"י:
את היד הגדולה. את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממשהן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור:
(טו,א) אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
(טו, א) אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
(טו, א) א בְּכֵן שַׁבַּח משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ וַאֲמָרוּ לְמֵימָר נְשַׁבַּח וְנוֹדֶה קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָּאֵי עַל גֵּוְתָנַיָּא וְגֵאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵיהּ רְמָא בְיַמָּא:רש"י:
אז ישיר משה. אז כשראה הנס, עלה בלבושישיר שירה. וכן אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע י, יב). וכן וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה (מלכים־א ז, ח), חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירהלה'. וכן ביהושע, כשראה הנס אמר לו לבו שידבר, וכן עשה, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע י, יב), וכן שירת הבאר, שפתח בה אז ישיר ישראל, פירש אחריו עלי באר ענו לה. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה (מלכים־א יא, ז), פירשו בו חכמי ישראל שביקש לבנות ולא בנה, למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, וכן בכולן, חוץ משל שלמה שפירשוהו ביקש לבנות ולא בנה. ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א, ה), על פי ה' יחנו (במדבר ט, כ), ויש אשר יהיה הענן (שם פסוק כא), לפי שהן דבר ההווה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד ובין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה, אינו יכול לישבו בלשון הזה:
כי גאה גאה. כתרגומו. (דבר אחר, בא הַכֶּפֶל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים, וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו כִּי גֵאוּת עָשָׂה (ישעיה יב, ה), וכן כל השירה תמצא כפולה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כולם. ברש"י ישן). דבר אחר כי גאה גאה, על כל השירות וכל מה שאקלס בו, עוד יש בו תוספת, ולא כמדת מלך בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו:
סוס ורכבו. שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין:
רמה. השליך, וכן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג, כא). ומדרש אגדה, כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר ירה, מלמד שהיו עולין לָרוּם ויורדין לתהום, כמו מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ (איוב לח, ו), מלמעלה למטה:
(טו,ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:
(טו, ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:
(טו, ב) ב תָּקְפִּי וְתוּשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא יְיָ אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרָק דֵּין אֱלָהַי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדְּשָׁא אֱלָהָא דַאֲבָהָתַי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי:רש"י:
עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תּוּקְפִי וְתֻשְׁבַּחְתִּי, עָזִּי כמו עֻזִּי בשור"ק, וזמרת כמו וזמרתי, ואני תמה על לשון המקרא, שאין לך כמוהו בנקודתובמקרא, אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור"ק, ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי (ירמיה טז, יט), עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה (תהלים נט, י), וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניהבשו"א בחטף, הראשונה נקודה בשור"ק, כגון עֹז עֻזִּי, רוֹק רוּקִי, חֹק חֻקִּי, עוֹל (עוּלִי) [עוּלוֹ] יסור עולו, כֹּל כֻּלּוֹ, וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ. ואלו שלשה עזי וזמרת, של כאן ושל ישעיה ושל תהלים, נקודים בחטף קמ"ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי, אלא וזמרת, וכולם סמוך להםויהי לי לישועה. לכך אני אומר לְיַשֵּׁב לשון המקרא, שאין עזי כמו עוזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עָזִּי שם דבר הוא, כמו הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג, א), שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע (עובדיה א, ג), שוכני סנה (דברים לג, טז). וזהו השבח, עזי וזמרת יה, הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו לְעֶזְרַת ה' (שופטים ה, כג), בְּעֶבְרַת ה' (ישעיה ט, יח), עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג, יח). ולשון וזמרת, לשון לא תזמור (ויקרא כה, ד), זְמִיר עָרִיצִים (ישעיה כה, ה), לשון כִּסּוּחַ וכריתה, עֻזּוֹ ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי, שלא נאמר היה, שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה, וזה דוגמתו, אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב (מלכים־א ו, ה), היה לו לומר עשה צלעות סביב. וכן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם (שם יב, יז), היה לו לומר מָלַך עליהם רחבעם. מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם (במדבר יד, טז), היה לו לומר שְׁחָטָם. והאנשים אשר שלח משה וגו' וימותו (שם פסוקים לו־לז), מתו היה לו לומר. ואשר לא שם לבו אל דְּבַר ה' ויעזוב (לעיל ט, כא), היה לו לומר עזב:
זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים:
ואנוהו. אונקלוס תרגם לשון נָוֶה, נָוֶה שַׁאֲנָן (ישעיה לג, כ), לִנְוֵה צֹאן (שם סה, י). דבר אחר ואנוהו, לשון נוי, אספר נוֹיָו ושבחו לבאי עולם, כגון מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם (שיר השירים ה, ט־י), וכל הענין:
אלהי אבי. הואזה, וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלהותו עלי מימי אבותי:
(טו,ג) יְהֹוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהֹוָה שְׁמוֹ:
(טו, ג) יְהֹוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהֹוָה שְׁמוֹ:
(טו, ג) ג יְיָ מָרֵי נִצְחַן קְרָבַיָּא יְיָ שְׁמֵיהּ:רש"י:
ה' איש מלחמה. בעל מלחמה, כמו אִישׁ נָעֳמִי (רות א, ג), וכל איש ואישך מתורגמין בעל, וכן וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ (מלכים־א ב,ב), לגבור:
ה' שמו. מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת (שמואל־א יז, מה). דבר אחר ה' שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו [קוראיו] ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקיו, ואין בו כח לעשות זו וזו:
(טו,ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף:
(טו, ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף:
(טו, ד) ד רְתִכֵּי פַרְעֹה וּמַשִּׁירְיָתֵיהּ שְׁדִי בְיַמָּא וּשְׁפַר גִּבָּרוֹהִי אִטְבָּעוּ בְיַמָּא דְסוּף:רש"י:
ירה בים. שְׁדִי בְיַמָּא, שְׁדִי לשון ירייה. וכן הוא אומר או ירה יירה (להלן יט, יג), תרגום אונקלוס או אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, והתי"ו משמשת באלו במקום יִתְפָּעֵל:
ומבחר. שםדבר, כמו מֶּרְכָּב, מִּשְׁכָּב, מקרא קודש:
טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה (תהלים סט, ג), וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט (ירמיה לח, ו). מלמד שנעשה הים טיט, לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:
(טו,ה) תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָבֶן:
(טו, ה) תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָבֶן:
(טו, ה) ה תְּהוֹמַיָּא חֲפוֹ עֲלֵיהוֹן נְחָתוּ לְעוּמְקַיָּא כְּאַבְנָא:רש"י:
יכסימו. כמו יְכַסּוּם, והיו"ד האמצעית יתירה בו, ודרך המקראות בכך, כמו ובקרך וצאנך יִרְבְּיֻן (דברים ח, יג), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו, ט), והיו"ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד, כך פרשהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יְכַסְיֻמוּ, אין דומה לו במקרא בנקודתו, ודרכו להיות נקוד יְכַסֵּימוֹ במלאפו"ם:
כמו אבן. ובמקום אחר צללו כעופרת, ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:
(טו,ו) יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב:
(טו, ו) יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב:
(טו, ו) ו יַמִּינָךְ יְיָ אַדִּיר בְּחֵילָא יַמִּינָךְ יְיָ תְּבָרַת סָנְאָה:רש"י:
ימינך. ימינך. שני פעמים, כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין:
ימינך ה' נאדרי בכח. להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה, אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא, ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך, היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו, כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ (תהלים צב, י), עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ (שם צד, ג), נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם (שם צג, ג), לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ (שם קטו, א), אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם (הושע ב, כג), אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה (שופטים ה, ג), לוּלֵי ה' וגו' לולי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם (תהלים קכד, ב), עוּרִי עוּרִי דְבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַבְּרִי שִׁיר (שופטים ה, יב), תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי (ישעיה כו, ו), וְנָתַן אַרְצָם (לנחלה) [נַחֲלָה] נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל (עבדו) עַמּוֹ (תהלים קלה, יב):
נאדרי. היו"ד יתירה, כמו רַבָּתִי עָם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א, א), גנובתי יום (בראשית לא, לט):
תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בשופטים (י, ח). (דבר אחר, ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב):
(טו,ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ:
(טו, ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ:
(טו, ז) ז וּבִסְגֵי תָקְפָּךְ תְּבַרְתָּנוּן לִדְקָמוּ עַל עַמָּךְ שַׁלַחְתָּ רוּגְזָךְ שֵׁיצִנּוּן כְּנוּרָא לְקַשָּׁא:רש"י:
וברב גאונך. (אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרומם ברוב גאונו אז יהרוס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, קל וחומר כששלח בם חרון אף יאכלמו):
תהרס. תמיד אתה הורס קָמֶיךָ הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, ומה היא ההמיה, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (תהלים פג, ג־ד), ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:
(טו,ח) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם:
(טו, ח) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם:
(טו, ח) ח וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חַכִּימוּ מַיָּא קָמוּ כְשׁוּר אֲזָלַיָּא קָפוּ תְהוֹמִין בְּלִבָּא דְיַמָּא:רש"י:
וברוח אפיך. [רוח] היוצא משני נְחִירַיִם של אף, דִּבֵּר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה, שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (תהלים יח, ט), וכן וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ (איוב ד, ט), וזהו שאמר לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי (ישעיה מח, ט), כשזעפו נחהנשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה. וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ (שם), ולמען תהלתי אשים חֲטָםבאפי, לסתום נְחִירַי בפני האף והרוח שלא יצאו. לך, בשבילך. אחטם, כמו נאקה בַּחֲטָם, במסכת שבת (נא:), כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, חרה אף, כמו וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב (איוב ל, ל), לשון שריפה ומוקד, שֶׁהַנְחִירַיִם מתחממים וְנֶחֳרִים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חֵמָה לשון חמימות, על כן הוא אומר וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר א, יב), וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אומר, נתקררה דעתו:
נערמו מים. אונקלוס תרגם לשון ערמימות, ולשון צחות המקרא כמו עֲרֵמַת חִטִּים (שיר השירים ז, ג), ונצבו כמו נד יוכיח:ממוקד רוח שיצא מאפך יבשו המים, והם נעשו כמין גלים וּכְרִיּוֹת של עֲרֵמָה שהם גבוהים:
כמו נד. כתרגומו כְשׁוּר, כחומה:
נד. לשון צבור וכנוס, כמו נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה (ישעיה יז, יא), כֹּנֵס כַּנֵּד (תהלים לג, ז), לא כתיב כונס כנֹאד אלא כַּנֵּד, ואילו היה כנד כמו כנאד, וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכניס (כִּבְנֹאד) [כבנד] מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן קָמוּ נֵד אֶחָד (יהושע ג, טז), וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד (שם פסוק יג), ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו"ם (חול"ם), כמו שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ (תהלים נו, ט), אֶת נֹאוד הֶחָלָב (שופטים ד, יט):
קפאו. כמו וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי (איוב י, י), שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קוֹשִׁי:
בלב ים. בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, עד לב השמים (דברים ד, יא), בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל־ב יח, יד), לשון עקרו וְתָקְפּוֹ של דבר:
(טו,ט) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי:
(טו, ט) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי:
(טו, ט) ט דַהֲוָה אֲמַר סָנְאָה אֶרְדּוֹף אַדְבֵּק אֲפַלֵּג בִּזְתָא תִּשְׂבַּע מִנְּהוֹן נַפְשִׁי אֶשְׁלוֹף חַרְבִּי תְּשֵׁיצִנּוּן יְדִי:רש"י:
אמר אויב. לעמו, כשפיתם בדברים ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שָׂרַי וַעֲבָדַי:
תמלאמו. תִּמָּלֵא מהם:
נפשי. רוחי ורצוני, ואל תתמה על תיבה המדברת בשתים, תמלאמו, תמלאמהם, יש הרבה כלשון הזה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי (שופטים א, טו), כמו נתת לי. ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד), כמו דבר עמו. בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיה י, כ), כמו יצאו ממני. מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ (איוב לא, לז), כמו אגיד לו. אף כאן תמלאמו, תמלא נפשי מהם:
אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה, כמו מריקים שקיהם (בראשית מב, לה), וְכֵלָיו יָרִיקוּ (ירמיה מח, יב). ואל תאמר, אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון וירק את חניכיו (בראשית יד, יד), אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוּסָב אף על היוצא, שֶׁמֶן תּוּרַק (שיר השירים א, ג), וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי (ירמיה מח, יא). לא הורק הכלי אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין, וכן וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ (יחזקאל כח, ז), דחירם:
תורישמו. לשון רֵישׁוּת וְדַלּוּת, כמו מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר (שמואל־א ב, ז):
(טו,י) נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים:
(טו, י) נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים:
(טו, י) י אֲמַרְתָּ בְּמֵימְרָךְ חֲפָא עֲלֵיהוֹן יַמָּא אִשְׁתְּקָעוּ כַּאֲבָרָא בְּמַיִן תַּקִּיפִין:רש"י:
נשפת. לשון הפחה, וכן וְגַם נָשַׁף בָּהֶם (ישעיה מ, כד):
צללו. שקעו, עמקו לשון מצולה:
כעופרת. אֲבָר פְּלוֹ"ם בלע"ז:
(טו,יא) מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה־פֶלֶא:
(טו, יא) מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה־פֶלֶא:
(טו, יא) יא לֵית בַּר מִנָּךְ דְּאַתְּ הוּא אֱלָהָא יְיָ לֵית בַּר מִנָךְ אֱלָהָא אַתְּ אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא דְּחִל תֻּשְׁבְּחָן עָבֵד פְּרִישָׁן:רש"י:
באלים. בחזקים, כמו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה (תהלים כב, כ):
נורא תהלת. יָרְאוּי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמו שכתוב (שם סה, ב)לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה:
(טו,יב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ:
(טו, יב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ:
(טו, יב) יב אֲרֵמְתָּ יַמִּינָךְ בְּלַעְתְּנוּן אַרְעָא:רש"י:
נטית ימינך. כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו, הרשעים כָּלִים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר (ישעיה לא, ג), משל לכלי זכוכית הנתונים ביד אדם, מַטֶּה ידו מעט והן נופלין ומשתברין:
תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו ה' הצדיק:
(טו,יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶׁךָ:
(טו, יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶׁךָ:
(טו, יג) יג דַּבַּרְהִי בְטַבְוָתָךְ לְעַמָּא דְנַן דִּפְרָקְתָּא סוֹבַרְהִי בְתָקְפָּךְ לְדִירָא דְקֻדְשָׁךְ:רש"י:
נהלת. לשון מנהל. ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:
(טו,יד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת:
(טו, יד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת:
(טו, יד) יד שְׁמָעוּ עַמְמַיָּא וְזָעוּ דַּחֲלָא אַחֲדָתְנוּן דַּהֲווֹ יָתְבִין בִּפְלָשֶׁת:רש"י:
ירגזון . מתרגזין:
ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים, שמיהרו את הקץויצאו בְחָזְקָה, כמפורש בדברי הימים (א ז, כא), וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת:
(טו,טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:
(טו, טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:
(טו, טו) טו בְּכֵן אִתְבְּהִילוּ רַבְרְבֵי אֱדוֹם תַּקִּיפֵי מוֹאָב אַחֲדָתְנוּן רְתֵיתָא אִתְבָּרוּ כֹּל דַּהֲווֹ יָתְבִין בִּכְנָעַן:רש"י:
אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרילא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטעריםעל כבודם של ישראל:
נמוגו. נָמַסּוּ, כמו בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה (תהלים סה, יא). אמרו, עלינו הם באים, לכלותינו ולירש את ארצנו:
(טו,טז) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ:
(טו, טז) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ:
(טו, טז) טז תַּפֵּיל עֲלֵיהוֹן אֵימְתָא וְדַחַלְתָּא בִּסְגֵי תָקְפָּךְ יִשְׁתְּקוּן כְּאַבְנָא עַד דְּיֵעִבַּר עַמָּךְ יְיָ יָת אַרְנוֹנָא עַד דְּיֵעִבַּר עַמָּא דְנַן דִּי פְרַקְתָּא יָת יַרְדְּנָא:רש"י:
תפול עליהם אימתה. על הרחוקים:
ופחד. על הקרובים, כענין שנאמר, כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ וגו' (יהושע ב, י):
עד יעבר. עד יעבר. כתרגומו:
קנית. חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם:
(טו,יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:
(טו, יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:
(טו, יז) יז תָּעֵלִנּוּן וְתַשְׁרִנּוּן בְּטוּרָא דְאַחֲסַנְתָּךְ אֲתַר מְתַקַּן לְבֵית שְׁכִנְתָּךְ אַתְקֵנְתָּא יְיָ מַקְדְּשָׁא יְיָ אַתְקְנוֹהִי יְדָיךְ:רש"י:
תבאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו:
מכון לשבתך. מקדש של מטהמכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת:
מקדש. הטעם עליו זקף גדול, להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ (ישעיה מח, יג), ומקדש בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:
(טו,יח) יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:
(טו, יח) יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:
(טו, יח) יח יְיָ מַלְכוּתֵיהּ קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא:רש"י:
לעולם ועד. לשון עולמית הוא, והוי"ו בו יסוד, לפיכך היא פתוחה, אבל וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד (ירמיה כט, כג), שהוי"ו בו שמוש, קמוצההיא:
(טו,יט) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהֹוָה עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם:
(טו, יט) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהֹוָה עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם:
(טו, יט) יט אֲרֵי עַלּוּ סוּסָוַת פַּרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי בְּיַמָּא וַאֲתֵיב יְיָ עֲלֵיהוֹן יָת מֵי יַמָּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִּיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָּא:רש"י:
כי בא סוס פרעה. כאשרבא:
(טו,כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:
(טו, כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:
(טו, כ) כ וּנְסֵיבַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא אֲחָתֵיהּ דְּאַהֲרֹן יָת תֻּפָּא בִּידַהּ וּנְפָקָא כָל נְשַׁיָּא בַּתְרָהָא בְּתֻפִּין וּבְחִנְּגִין:רש"י:
ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה, כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (יב:). דבר אחר אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:
את התף. כלי של מיני זמר:
בתפים ובמחלת. מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, והוציאו תֻּפִים ממצרים:
(טו,כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
(טו, כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
(טו, כא) כא וּמְעַנְיָא לְהוֹן מִרְיָם שַׁבָּחוּ וְאוֹדוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָּאֵי עַל גֵּוְתָנַיָּא וְגֵאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵיהּ רְמָא בְיַמָּא:רש"י:
ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירהלנשים:
(טו,כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם:
(טו, כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם:
(טו, כב) כב וְאַטֵּיל משֶׁה יָת יִשְׂרָאֵל מִיַּמָּא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְחַגְרָא וַאֲזָלוּ תְלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָּא:רש"י:
ויסע משה. הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א, יא), לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:
(טו,כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה:
(טו, כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה:
(טו, כג) כג וַאֲתוֹ לְמָרָה וְלָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מַיָּא מִמָּרָה אֲרֵי מְרִירִין אִנּוּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ מָרָה:רש"י:
ויבאו מרתה. כמו למרה. ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה, והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תֵּהָפֵךְ הה"א של שורש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שורש בתיבה תתהפך לתי"ו בסמיכתה. כמו חֵמָה אֵין לִי (ישעיה כז, ד), וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר א, יב), הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו מפני שנסמכת אל הוא"ו הנוספת. וכן עבד ואמה (ויקרא כה, מד), הנה אמתי בלהה (בראשית ל, ג). לנפש חיה (שם ב, ז), וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם (איוב לג, כ). בֵּין הָרָמָה (שופטים ד, ה), וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה (שמואל־א ז, יז):
(טו,כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה:
(טו, כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה:
(טו, כד) כד וְאִתְרָעָמוּ עַמָּא עַל משֶׁה לְמֵימַר מָא נִשְׁתֵּי:רש"י:
וילנו. לשון נפעל הוא, וכן התרגום לשון נפעל הוא, וְאִתְרַעֲמוּ, וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם, מתלונן, מתרועם, ולא אמר לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דקומפ"ל ישנ"ק שי"י מוּסָב הדבור אליו באמרו שי"י:
(טו,כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהֹוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:
(טו, כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהֹוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:
(טו, כה) כה וְצַלִּי קֳדָם יְיָ וְאַלְּפֵיהּ יְיָ אָעָא וּרְמָא לְמַיָּא וּבַסִּימוּ מַיָּא תַּמָּן גְּזַר לֵיהּ קְיָם וְדִין וְתַמָּן נַסְּיֵהּ:רש"י:
שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומהודינין:
ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן, שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בַּקֵּשׁ עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:
(טו,כו) וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־ הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ:
(טו, כו) וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־ הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ:
(טו, כו) כו וַאֲמַר אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּדְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי תַעְבֵּד וְתַצֵּית לְפִקּוּדוֹהִי וְתִטַּר כָּל קְיָמוֹהִי כָּל מַרְעִין דִּי שַׁוֵּיתִי בְמִצְרַיִם לָא אֲשַׁוֵּי עֲלָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אַסָּךְ:רש"י:
אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם:
תעשה. היא עשייה:
והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם:
כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:
לא אשים עליך. ואם אשים, הרי הוא כלא הוּשָׂמָה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך, ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך (דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות), וכן הוא אומררִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ (משלי ג, ח):
(טו,כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם:
(טו, כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם:
(טו, כז) כז וַאֲתוֹ לְאֵילִם וְתַמָּן תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְּמַיִן וְשִׁבְעִין דִּקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָּן עַל מַיָּא:רש"י:
שתים עשרה עינת מים. כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים:
(טז,א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז, א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז, א) א וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וַאֲתוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְסִין דִּי בֵין אֵילִם וּבֵין סִינָי בְּחַמְשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא תִנְיָנָא לְמִפָּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
בחמשה עשר יום. נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, למדנו, שאכלו מִשִּׁיָּרֵי הבצק (נ"א המצה) ששים ואחת סעודות, וירד להם מן בששה עשר באייר, ויום א' בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (פז:):
(טז,ב) (וילינו) [וַיִּלּוֹנוּ] כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר׃
(טז, ב) (וילינו) [וַיִּלּוֹנוּ] כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר׃
(טז, ב) ב וְאִתְרָעָמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בְּמַדְבְּרָא:רש"י:
וילונו. לפי שכלה הלחם:
(טז,ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כׇּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב׃
(טז, ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כׇּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב׃
(טז, ג) ג וַאֲמָרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַי דְמִיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יָתְבִין עַל דּוּדֵי בִסְרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וְשָׂבְעִין אֲרֵי אַפֶּקְתּוּן יָתָנָא לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָּלָא יָת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא:רש"י:
מי יתן מותנו. שנמות, ואינו שם דבר כמו מוֹתֵנוּ (בחול"ם), אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו. ותרגומולְוַי דְמִיתְנָא, כמו לו מתנו (במדבר יד, ב), הלואי והיינו מתים:
(טז,ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא:
(טז, ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא:
(טז, ד) ד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מָחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָּא וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ בְּדִיל דַּאֲנַסִּנּוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרַיְתִי אִם לָא:רש"י:
דבר יום ביומו. צורך אכילת יוםילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר:
למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו, ולא יצאו בשבת ללקוט:
(טז,ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
(טז, ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
(טז, ה) ה וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה וִיתַקְּנוּן יָת דִּי יַיְתוּן וִיהֵי עַל חַד תְּרֵין עַל דִּי יִלְקְטוּן יוֹם יוֹם:רש"י:
והיה משנה. ליום ולמחרת:
משנה. על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע. ואומר אני אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו בו משנה במדידה, על אשר ילקטו וְיָּמֹדוּ יום יום, וזהו לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה, וזהו על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים, נותן לכם ברכה (פוּיְשָׂ"ן) בבית, למלאות העומר פַּעֲמָיִם ללחם יומים:
(טז,ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז, ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז, ו) ו וַאֲמַר משֶׁה וְאַהֲרֹן לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרַמְשָׁא וְתִדְּעוּן אֲרֵי יְיָ אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ערב. כמולערב:
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים, אלא ה' הוציא אתכם שֶׁיַּגִּיז לכם את השליו:
(טז,ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל־יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו כתיב) תַלִּינוּ עָלֵינוּ:
(טז, ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל־יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו כתיב) תַלִּינוּ עָלֵינוּ:
(טז, ז) ז וּבְצַפְרָא וְתֶחֱזוּן יָת יְקָרָא דַיְיָ כַּד שְׁמִיעַ קֳדָמוֹהִי יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְנַחְנָא מָה אֲרֵי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָנָא:רש"י:
ובקר וראיתם. לא על הכבוד שנאמר והנה כבוד ה' נראה בענן נאמר, אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם, ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו, ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבוקר תראו את כבוד אור פניו, שיורידֵהו לכם דרך חִבָּה בבוקר שיש שהות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא:
תלנתיכם על ה'. כמו אשר על ה':
ונחנו מה. מה אנחנו חשובין:
כי תלינו עלינו. שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב. ועל כרחי אני זקוק לפרש תַלִּינוּ בלשון תפעילו, מפני דגשותו וקרייתו, שאילו היה רפה, הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו וילן העם על משה (להלן יז, ג), או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תִּלוֹנוּ, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תַּלִּינוּ את אחרים, כמו במרגלים וַיַּלִּינוּ עליו את כל העדה (במדבר יד, לו):
(טז,ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהֹוָה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יְהֹוָה:
(טז, ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהֹוָה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יְהֹוָה:
(טז, ח) ח וַאֲמַר משֶׁה בִּדְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בְּרַמְשָׁא בִּסְרָא לְמֵיכַל וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע בְּדִשְׁמִיעַן קֳדָם יְיָ יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן דִּי אַתּוּן מִתְרַעֲמִין עֲלוֹהִי וְנַחְנָא מָא לָא עֲלָנָא תֻּרְעֲמוּתְכוֹן אֶלָּהֵן עַל מֵימְרָא דַיְיָ:רש"י:
בשר לאכול. ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע. ומה ראה להוריד לחם בבוקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח שלא כהוגן:
אשר אתם מלינים עליו. את האחרים, השומעים אתכם מתלוננים:
(טז,ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם:
(טז, ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם:
(טז, ט) ט וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן אֱמַר לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁמִיעַן קֳדָמוֹהִי יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן:רש"י:
קרבו. למקום שהענן ירד:
(טז,י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל־ הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:
(טז, י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל־ הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:
(טז, י) י וַהֲוָה כַּד מַלִּיל אַהֲרֹן עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּנִיּוּ לְמַדְבְּרָא וְהָא יְקָרָא דַיְיָ אִתְגְּלִי בַּעֲנָנָא:רש"י:
קרבו. למקום שהענן ירד:[ס"א
נראה בענן. נגלה להם בעמוד ענן]:
(טז,יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(טז, יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(טז, יא) יא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(טז,יב) שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(טז, יב) שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(טז, יב) יב שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַלֵּיל עִמְּהוֹן לְמֵימַר בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תֵּיכְלוּן בִּסְרָא וּבְצַפְרָא תִּשְׂבְּעוּן לַחְמָא וְתִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
(טז,יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל (השלו כתיב) הַשְּׂלָיו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:
(טז, יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל (השלו כתיב) הַשְּׂלָיו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:
(טז, יג) יג וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּסְלֵיקַת סְלָיו וַחֲפַת יָת מַשְׁרִיתָא וּבְצַפְרָא הֲוַת נְחָתַת טַלָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא:רש"י:
השליו. מין עוף, ושמן מאד:
היתה שכבת הטל. הטל שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו' (במדבר יא, ט), הטל יורד על הארץ, והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו, והרי הוא כמונח בקופסא:
(טז,יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ:
(טז, יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ:
(טז, יד) יד וּסְלֵיקַת נְחָתַת טַלָּא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַּעְדַּק מְקַלַּף דַּעְדַּק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא:רש"י:
ותעל שכבת הטל וגו'. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן, וראווהנה על פני המדבר וגו':
דק. דבר דק:
מחספס. מגולה, ואין דומה לו במקרא, ויש לפרש מחוספס, לשון חפיסה וּדְלוּסְקְמָאשבלשון משנה, כשנתגלה משכבת הטל, ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מְקַלַּף, לשון מַחְשׂף הַלָּבָן (בראשית ל, לז):
ככפור. כפור גְלִידֵ"א בלע"ז, דַּעְדַק כְּגִיר (ישעיה כז, ט), כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם, הגיר וְהַזַּרְנִיךְ. דַּעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא, דק היה כגירושוכב מוגלד כקרח על הארץ, וכן פירושו דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינב"ש בלע"ז, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה, וכְּגִיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק:
(טז,טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לְאָכְלָה:
(טז, טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לְאָכְלָה:
(טז, טו) טו וַחֲזוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי מַנָּא הוּא אֲרֵי לָא יְדָעוּ מָא הוּא וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִּי יְהַב יְיָ לְכוֹן לְמֵיכָל:רש"י:
מן הוא. הכנת מזון הוא, כמו וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ (דניאל א, ה):
כי לא ידעו מה הוא. שיקראוהו בשמו:
(טז,טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
(טז, טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
(טז, טז) טז דֵּין פִּתְגָּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ לְקוּטוּ מִנֵּיהּ גְּבַר לְפוּם מֵיכְלֵיהּ עֻמְרָא לְגֻלְגַּלְתָּא מִנְיַן נַפְשָׁתֵיכוֹן גְּבַר לְדִי בְמַשְׁכְּנֵיהּ תִּסְּבוּן:רש"י:
עומר. שם מדה:
מספר נפשתיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו, תקחו עומר לכל גולגולת:
(טז,יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:
(טז, יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:
(טז, יז) יז וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְקָטוּ דְּאַסְגֵּי וּדְאַזְעֵר:רש"י:
המרבה והממעיט. יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם, מדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו:
(טז,יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ:
(טז, יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ:
(טז, יח) יח וּכְלוֹ בְעֻמְרָא וְלָא אוֹתַר דְּאַסְגֵּי וּדְאַזְעֵר לָא חַסִּיר גְּבַר לְפוּם מֵיכְלֵיהּ לְקָטוּ:
(טז,יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר:
(טז, יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר:
(טז, יט) יט וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אֱנַשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא:
(טז,כ) וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:
(טז, כ) וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:
(טז, כ) כ וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה וְאַשְׁאָרוּ גֻבְרַיָּא מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּרְחֵשׁ רִיחֲשָׁא וּסְרִי וּרְגַז עֲלֵיהוֹן משֶׁה:רש"י:
ויותירו אנשים. דתןואבירם:
וירם תולעים. לשון רמה:
ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, שבתחילה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים:
(טז,כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
(טז, כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
(טז, כא) כא וּלְקָטוּ יָתֵיהּ בִּצְפַר בִּצְפָר גְּבַר כְּפוּם מֵיכְלֵיהּ וּמָא דְמִשְׁתָּאַר מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חַם עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשָׁר:רש"י:
וחם השמש ונמס. הנשאר בשדה נמוחונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמים בהם טעם מן, ויודעים מה שבחן של ישראל. ונמס, פָּשָׁר, לשון פושרים, על ידי השמש מתחמם ומפשיר:
ונמס. דישטנפרי"ר, ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות (סז:):
(טז,כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:
(טז, כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:
(טז, כב) כב וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקָטוּ לַחְמָא עַל חַד תְּרֵין תְּרֵין עֻמְרִין לְחַד וַאֲתוֹ כָּל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא וְחַוִּיאוּ לְמשֶׁה:רש"י:
לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם, מצאו כִּפְלַיִּם שני העומר לאחד. ומדרש אגדה, לחם משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (שאם להגיד ששנים היו והלא כתיב שני העומר לאחד, אלא משונה בטעם וריח):
ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת, שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:
(טז,כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהֹוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר:
(טז, כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהֹוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר:
(טז, כג) כג וַאֲמַר לְהוֹן הוּא דִּי מַלִּיל יְיָ שְׁבָתָא שְׁבַת קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ מְחָר יָת דִּי אַתּוּן עֲתִידִין לְמֵפָא אֲפוֹ וְיָת דִּי אַתּוּן עֲתִידִין לְבַשָּׁלָא בַּשִּׁילוּ וְיָת כָּל מוֹתָרָא אַצְנָעוּ לְכוֹן לְמַטְּרַת עַד צַפְרָא:רש"י:
את אשר תאפו אפו. מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אֱפוּ היוםהכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפייה נופל בלחם ולשון בישול בתבשיל:
למשמרת. לגניזה:
(טז,כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ:
(טז, כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ:
(טז, כד) כד וְאַצְנָעוּ יָתֵיהּ עַד צַפְרָא כְּמָא דְּפַקִּיד משֶׁה וְלָא סְרִי וְרִיחֲשָׁא לָא הֲוָה בֵיהּ:
(טז,כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה:
(טז, כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה:
(טז, כה) כה וַאֲמַר משֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ יוֹמָא דֵין לָא תַשְׁכְּחֻנֵּיהּ בְּחַקְלָא:רש"י:
ויאמר משה אכלהו היום וגו'. שחרית שהיו רגילין לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום, ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא יֵרֵד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו, מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו:
(טז,כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
(טז, כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
(טז, כו) כו שִׁתָּא יוֹמִין תִּלְקְטֻנֵּיהּ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא לָא יְהֵי בֵיהּ:רש"י:
וביום השביעי שבת. שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפוריםוימים טובים:
(טז,כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ:
(טז, כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ:
(טז, כז) כז וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה נְפָקוּ מִן עַמָּא לְמִלְקָט וְלָא אַשְׁכָּחוּ:
(טז,כח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי:
(טז, כח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי:
(טז, כח) כח וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי אַתּוּן מְסָרְבִין לְמִטַּר פִּקּוּדַי וְאוֹרָיָתַי:רש"י:
עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא, בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כַּרְבָּא (ב"ק צב.), על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:
(טז,כט) רְאוּ כִּי־יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:
(טז, כט) רְאוּ כִּי־יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:
(טז, כט) כט חֲזוֹ אֲרֵי יְיָ יְהַב לְכוֹן שַׁבְּתָא עַל כֵּן הוּא יָהֵב לְכוֹן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְחֵם תְּרֵין יוֹמִין תִּיבוּ אֱנַשׁ תְּחוֹתוֹהִי לָא יִפּוֹק אֱנַשׁ מֵאַתְרֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה:רש"י:
ראו. בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת, לתת לכם לחם יומים:
שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, ג' לגופו, וא' לפישוט ידים ורגלים:
אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:
(טז,ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:
(טז, ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:
(טז, ל) ל וְנָחוּ עַמָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
(טז,לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:
(טז, לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:
(טז, לא) לא וּקְרוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵיהּ מַנָּא וְהוּא כְּבַר זְרַע גַּדָּא חִוָּר וְטַעֲמֵיהּ כְּאִסְקְרֵיטָוָן בִּדְבָשׁ:רש"י:
והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו קוֹלִיַינְדְרֵ"י, וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין הָעִגּוּל כזרע גד היה, והוא לבן:
כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אַסְקְרִיטין בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס:
(טז,לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז, לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז, לב) לב וַאֲמַר משֶׁה דֵּין פִּתְגָּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ מְלֵי עֻמְרָא מִנֵּיהּ לְמַטְּרָא לְדָרֵיכוֹן בְּדִיל דְּיֶחֱזוּן יָת לַחְמָא דִּי אוֹכֵלִית יָתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַפָּקוּתִי יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
למשמרת. לגניזה:
לדרתיכם. בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה', שמעו לא נאמר, אלא רְאוּ, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:
(טז,לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־ הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:
(טז, לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־ הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:
(טז, לג) לג וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב צְלוֹחִית חֲדָא וְהַב תַּמָּן מְלֵי עֻמְרָא מַנָּא וְאַצְנַע יָתֵיהּ קֳדָם יְיָ לְמַטְרָא לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
צנצנת. צלוחית של חרס כתרגומו:
והנח אותו לפני ה'. לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:
(טז,לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת:
(טז, לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת:
(טז, לד) לד כְּמָא דִי פַקִּיד יְיָ לְמשֶׁה וְאַצְנְעֵיהּ אַהֲרֹן קֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטְּרָא:
(טז,לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת־הַמָּן אָכְלוּ עַד־בֹּאָם אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן:
(טז, לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת־הַמָּן אָכְלוּ עַד־בֹּאָם אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן:
(טז, לה) לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכָלוּ יָת מַנָּא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְעָלוּ לְאַרְעָא יָתְבָתָא יָת מַנָּא אֲכָלוּ עַד דְּאָתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִכְנָעַן:רש"י:
ארבעים שנה. והלא חסר שלשים יום, שהרי בט"ו באייר ירד להם המן תחילה, ובט"ו בניסן פסק, שנאמר וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת (יהושע ה, יב), אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:
אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן. (ס"א, שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן (דברים ג, כה), ותרגום של נושבת יָתְבָתָא, ר"ל מיושבת. רש"י ישן):
אל קצה ארץ כנען. בתחילת הגבול, קודם שעברו את הירדן והוא ערבות מואב, נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום, עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (יהושע ה, יא):
(טז,לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:
(טז, לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:
(טז, לו) לו וְעֻמְרָא חַד מִן עַסְרָא בִּתְלָת סְאִין הוּא:רש"י:
עשירית האיפה. האיפה שלש סאין, והסאה ו' קבין, והקב ד' לוגין, והלוג ששה ביצים, נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה, והוא שיעור לחלה ולמנחות:
(יז,א) וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(יז, א) וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(יז, א) א וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּדְבְּרָא דְסִין לְמַטְּלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וְלֵית מַיָּא לְמִשְׁתֵּי עַמָּא:
(יז,ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־יְהֹוָה:
(יז, ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־יְהֹוָה:
(יז, ב) ב וּנְצָא עַמָּא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ הָבוּ לָנָא מַיָּא וְנִשְׁתֵּי וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה מָא אַתּוּן נָצָן עִמִּי מָא מְנַסּוּן אַתּוּן קֳדָם יְיָ:רש"י:
מה תנסון. לומר היוכל לתת מים בארץ צִיָּה:
(יז,ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא:
(יז, ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא:
(יז, ג) ג וּצְחִי תַמָּן עַמָּא לְמַיָּא וְאִתְרַעַם עַמָּא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֶּקְתָּנָא מִמִּצְרַיִם לְקַטָּלָא יָתִי וְיָת בְּנַי וְיָת בְּעִירַי בְּצָחוּתָא:
(יז,ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(יז, ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(יז, ד) ד וְצַלִּי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָא אֶעְבֵּד לְעַמָּא הָדֵין עוֹד זְעֵיר פּוֹן וְיִרְגְּמֻנִי:רש"י:
עוד מעט. אם אמתין עוד מעט וסקלוני:
(יז,ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת־הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(יז, ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת־הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(יז, ה) ה וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִבַּר קֳדָם עַמָּא וּדְבַר עִמָּךְ מִסָּבֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻטְרָךְ דִּי מָחֵיתָא בֵיהּ יָת נַהֲרָא סַב בִּידָךְ וְתֵיזִיל:רש"י:
עבור לפני העם. וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בָּנַי:
וקח אתך מזקני ישראל. לעדות, שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור, ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם:
ומטך אשר הכית בו את היאור. מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה, שאינו מוכן אלא לפורענות, בו לקה פרעה, ומצרים כמה מכות, במצרים ועל הים, לכך נאמר אשר הכית בו את היאור, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:
(יז,ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יז, ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יז, ו) ו הָא אֲנָא קָאֵם קֳדָמָךְ תַּמָּן עַל טִנָּרָא בְּחוֹרֵב וְתִמְחֵי בְטִנָּרָא וְיִפְּקוּן מִנֵּיהּ מַיָּא וְיִשְׁתֵּי עַמָּא וַעֲבַד כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי סָבֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
והכית בצור. על הצור לא נאמר, אלא בצור, מכאן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סְנַפִּירִינוֹן, והצור נבקע מפניו:
(יז,ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן:
(יז, ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן:
(יז, ז) ז וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא נִסֵּיתָא וּמַצּוּתָא עַל דִּנְצוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל דְּנַסִּיאוּ קֳדָם יְיָ לְמֵימַר הַאִית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אִם לָא:
(יז,ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(יז, ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(יז, ח) ח וַאֲתָא עֲמָלֵק וַאֲגַח קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:רש"י:
ויבא עמלק וגו'. סמך פרשה זו למקרא זה לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:
(יז,ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(יז, ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(יז, ט) ט וַאֲמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנָא גֻבְרַיָּא וּפוּק אֲגַח קְרָבָא בַעֲמָלֵק מְחָר אֲנָא קָאֵם עַל רֵישׁ רָמָתָא וְחֻטְרָא דְּאִתְעֲבִידוּ בֵיהּ נִסִּין מִן קֳדָם יְיָ בִּידִי:רש"י:
בחר לנו. לי ולך, הִשְׁוֵהוּ לו, מכאן אמרו חכמים, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך מנין, שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני (במדבר יב, יא), והלא אהרן גדול מאחיו היה, ועושה את חברו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר אדני משה כלאם (שם יא, כח), כלם מן העולם, חייבין הם כלייה, המורדים בך כאילו מרדו בהקדוש ברוך הוא:
וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו:
מחר. בעת המלחמהאנכי נצב:
בחר לנו אנשים. גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים, שיודעין לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפים היו:
(יז,י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יז, י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יז, י) י וַעֲבַד יְהוֹשֻׁעַ כְּמָא דַאֲמַר לֵיהּ משֶׁה לַאֲגָחָא קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר סְלִיקוּ לְרֵישׁ רָמָתָא:רש"י:
ומשה אהרן וחור. מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרוים:
חור. בנה של מרים היה, וכלב בעלה:
(יז,יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יז, יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יז, יא) יא וַהֲוָא כַּד מָרֵים משֶׁה יְדוֹהִי וּמִתְגַּבְּרִין דְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְכַד מַנַּח יְדוֹהִי וּמִתְגַּבְּרִין דְּבֵית עֲמָלֵק:רש"י:
כאשר ירים משה ידו. וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' [עושות מלחמה או שוברות מלחמה], כדאיתא בראש השנה (כט.):
(יז,יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יז, יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יז, יב) יב וִידֵי משֶׁה יְקָרָן וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִּיאוּ תְחוֹתוֹהִי וִיתֵב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סַעְדָּן בִּידוֹהִי מִכָּא חַד וּמִכָּא חַד וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְּעַל שִׁמְשָׁא:רש"י:
וידי משה כבדים. בשביל שנתעצל במצוה וּמִנָּה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו:
ויקחו. אהרן וחור:
אבן וישימו תחתיו. ולא ישב לו על כר וכסת, אמר, ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער:
ויהי ידיו אמונה. ויהי משהידיו באמונה, פרושות השמים בתפלה נאמנהונכונה:
עד בא השמש. שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיא"ה, באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות:
(יז,יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב:
(יז, יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב:
(יז, יג) יג וְתַבַּר יְהוֹשֻׁעַ יָת עֲמָלֵק וְיָת עַמֵּיהּ לְפִתְגָּם דְּחָרֶב:רש"י:
ויחלש יהושע. חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם, ולא הֲרָגָם כולם, מכאן אנו למדים, שעשו על פי הדבור של שכינה:
(יז,יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(יז, יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(יז, יד) יד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתָב דָּא דוּכְרָנָא בְּסִפְרָא וְשַׁוִּי קֳדָם יְהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מִמְחָא אֶמְחֵי יָת דּוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא:רש"י:
כתב זאת זכרון. שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות:
ושים באזני יהושע. המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו, כאן נרמז לו למשה שיהושע מכניס את ישראל לארץ:
כי מחה אמחה. לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו:
(יז,טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי:
(יז, טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי:
(יז, טו) טו וּבְנָא משֶׁה מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ דַּעֲבַד לֵיהּ נִסִּין:רש"י:
ויקרא שמו. של מזבח:
ה' נסי. הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח, זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו:
(יז,טז) וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:פפ קי"ו פסוקים, י"ד אמונ"ה סימן. סנא"ה סימן.
(יז, טז) וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:פפ קי"ו פסוקים, י"ד אמונ"ה סימן. סנא"ה סימן.
(יז, טז) טז וַאֲמַר בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָא מִן קֳדָם דְּחִילָא דִשְׁכִנְתֵּיהּ עַל כָּרְסֵהּ יְקָרֵיהּ דְּעָתִיד דְּיִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָלֵק לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִדָּרֵי עָלְמָא:Qרש"י:
ויאמר. משה:
כי יד על כס יה. ידו של הקדוש ברוך הואהורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקדוש ברוך הוא, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שֶׁיִּמָּחֶה שמו של עמלק [נ"א עשו] כולו, וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח (תהלים ט, ז), זהו עמלק [נ"א עשו] שכתוב בו וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח (עמוס א, יא)וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה (תהלים שם), מהו אומר אחריו, וה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב, הרי השם שלם, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ, הרי הכסא שלם:
(יח,א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(יח, א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
(יח, א) א וּשְׁמַע יִתְרוֹ רַבָּא דְמִדְיָן חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת כָּל דִּי עֲבַד יְיָ לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמֵּיהּ אֲרֵי אַפֵּיק יְיָ יָת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:רש"י:
וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:
יתרו. שבע שמות נקראו לו, רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל.יתר, על שם שֶׁיִּתֵּר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות, הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב, שֶׁחִבֵב את התורה, וחובב הוא יתרושנאמר מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא). ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומהו אומר ותבאנה אל רעואל אביהן (לעיל ב, יח), שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי (בהעלותך עח):
משה. כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך, ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו, שנאמר וישב אל יתר חותנו:
למשה ולישראל. שָׁקוּל משהכנגד כל ישראל:
את כל אשר עשה. להם בירידת המן, ובבאר, ובעמלק:
כי הוציא ה' וגו'. זו גדולה על כולם:
(יח,ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:
(יח, ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:
(יח, ב) ב וּדְבַר יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת צִפֹּרָה אִתַּת משֶׁה בָּתַר דְּפַטְּרַהּ:רש"י:
אחר שלוחיה. כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדין, לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו', ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים, אמר לו מי הם הללו, אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בָנַי, אמר לו ולהיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים, אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם, אמר לה לכי לבית אביך, נטלה שני בניהוהלכה לה:
(יח,ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(יח, ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(יח, ג) ג וְיָת תְּרֵין בְּנָהָא דִּי שׁוּם חַד גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַּיָּר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה:
(יח,ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי־אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:
(יח, ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי־אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:
(יח, ד) ד וְשׁוּם חַד אֱלִיעֶזֶר אֲרֵי אֱלָהָא דְאַבָּא הֲוָה בְסַעֲדִי וְשֵׁזְבַנִי מֵחַרְבָּא דְפַרְעֹה:רש"י:
ויצלני מחרב פרעה. כְּשֶׁגִלּוּ דתן ואבירם על דבר המצרי, וביקש להרוג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש:
(יח,ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה אֶל־הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר־הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
(יח, ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה אֶל־הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר־הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
(יח, ה) ה וַאֲתָא יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵיהּ לְוָת משֶׁה לְמַדְבְּרָא דִּי הוּא שָׁרֵי תַמָּן לְטוּרָא דְאִתְגְּלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:רש"י:
אל המדבר. אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דִּבֶּר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם, וּנְדָבוֹ לבו לצאת אל המדבר מקום תֹּהוּ, לשמוע דברי תורה:
(יח,ו) וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ:
(יח, ו) וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ:
(יח, ו) ו וַאֲמַר לְמשֶׁה אֲנָא חֲמוּךְ יִתְרוֹ אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתְּתָךְ וּתְרֵין בְּנָהָא עִמַּהּ:רש"י:
ויאמר אל משה. על ידי שָׁלִיחַ:
אני חתנך יתרו וגו'. אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה:
(יח,ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ־לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה:
(יח, ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ־לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה:
(יח, ז) ז וּנְפַק משֶׁה לָקֳדָמוּת חֲמוּהִי וּסְגִיד וּנְשִׁיק לֵיהּ וּשְׁאִילוּ גְבַר לְחַבְרֵיהּ לִשְׁלָם וְעַלּוּ לְמַשְׁכְּנָא:רש"י:
ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה, יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא:
וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר והאיש משה:
(יח,ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהֹוָה:
(יח, ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהֹוָה:
(יח, ח) ח וְאִשְׁתָּעִי משֶׁה לַחֲמוּהִי יָת כָּל דִּי עֲבַד יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵיסַק יִשְׂרָאֵל יָת כָּל עַקְתָא דִּי אַשְׁכַּחְתְּנוּן בְּאָרְחָא וְשֵׁזְבָנוּן יְיָ:רש"י:
ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה:
את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק:
התלאה. למ"ד אל"ף מן היסוד של תיבה, והתי"ו הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:
(יח,ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם:
(יח, ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם:
(יח, ט) ט וַחֲדִי יִתְרוֹ עַל כָּל טַבְתָא דִּי עֲבַד יְיָ לְיִשְׂרָאֵל דִּי שֵׁזְבֵיהּ מִידָא דְמִצְרָאֵי:רש"י:
ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, נעשה בשרוחִדּוּדִין חִדּוּדִין, מיצר על אבוד מצרים, היינו דְאָמְרֵי אִינְשֵׁי, גִּיוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ (סנהדרין צד.):
על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה, ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:
(יח,י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת־הָעָם מִתַּחַת יַד־מִצְרָיִם:
(יח, י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת־הָעָם מִתַּחַת יַד־מִצְרָיִם:
(יח, י) י וַאֲמַר יִתְרוֹ בְּרִיךְ יְיָ דִּי שֵׁזִיב יָתְכוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּמִידָא דְפַרְעֹה דִּי שֵׁזִיב יָת עַמָּא מִתְּחוֹת מַרְוַת מִצְרָאֵי:רש"י:
אשר הציל אתכם מיד מצרים. אומה קשה:
ומיד פרעה. מלך קשה:
מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות הידשהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:
(יח,יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל־הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:
(יח, יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל־הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:
(יח, יא) יא כְּעַן יָדַעְנָא אֲרֵי רַב יְיָ וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנֵּיהּ אֲרֵי בְּפִתְגָּמָא דִּי חַשִּׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמִדַּן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּיהּ דָּנִנּוּן:רש"י:
עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר:
מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודת כוכבים שבעולם, שלא הניח עבודת כוכבים שלא עֲבָדָהּ:
כי בדבר אשר זדו עליהם. כתרגומו, במים דִּמּוּ לאבדם והם נאבדו במים:
אשר זדו. אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו (סוטה יא.)לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה, כט), בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו:
(יח,יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
(יח, יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
(יח, יב) יב וְקָרִיב יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ וַאֲתָא אַהֲרֹן וְכֹל סָבֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵיכַל לַחְמָא עִם חֲמוּהִי דְמשֶׁה קֳדָם יְיָ:רש"י:
עולה. כמשמעה, שהיא כולה כליל:
זבחים. שלמים:
ויבא אהרן וגו'. ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם:
לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה:
(יח,יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב:
(יח, יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב:
(יח, יג) יג וַהֲוָה מִיּוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וִיתֵב משֶׁה לְמִדַּן יָת עַמָּא וְקָם עַמָּא עִלָּווֹהִי דְמשֶׁה מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא:רש"י:
ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי וגו', וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד וְשִׁבֵּר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו (במדבר י, כט־לא), ואם זה קודם מתן תורה, מִשֶּׁשְּׁלָחוֹ והלךהיכן מצינו שחזר. ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא):
וישב משה וגו' ויעמוד העם. יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, והוכיחו על כך, שנאמר מדוע אתה יושב לבדך וכולם נצבים:
מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו ויהי ערב וגו':
(יח,יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב:
(יח, יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב:
(יח, יד) יד וַחֲזָא חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת כָּל דִּי הוּא עָבֵד לְעַמָּא וַאֲמַר מָה פִתְגָּמָא הָדֵין דִּי אַתְּ עָבֵד לְעַמָּא מָא דֵין אַתְּ יָתֵב בִּלְחוֹדָךְ וְכָל עַמָּא קָיְמִין עִלָּוָךְ מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא:
(יח,טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי־יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:
(יח, טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי־יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:
(יח, טו) טו וַאֲמַר משֶׁה לַחֲמוּהִי אֲרֵי אָתָן לְוָתִי עַמָּא לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ:רש"י:
כי יבא. כי בא, לשוןהווה:
לדרש אלהים. כתרגומו לְמִתְבַּע אוּלְפַן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:
(יח,טז) כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרֹתָיו:
(יח, טז) כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרֹתָיו:
(יח, טז) טז כַּד הֲוֵי לְהוֹן דִּינָא אָתָן לְוָתִי וְדָאִינְנָא בֵּין גַּבְרָא וּבֵין חַבְרֵיהּ וּמְהוֹדַעְנָא לְהוֹן יָת קְיָמַיָּא דַיְיָ וְיָת אוֹרָיָתֵיהּ:רש"י:
כי יהיה להם דבר בא אלי. מי שהיה [שיהיה] לו הדברבא אלי:
(יח,יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:
(יח, יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:
(יח, יז) יז וַאֲמַר חֲמוּהִי דְמשֶׁה לֵיהּ לָא תַקִּין פִּתְגָּמָא דְּאַתְּ עָבֵד:רש"י:
ויאמר חתן משה. דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך:
(יח,יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ:
(יח, יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ:
(יח, יח) יח מִלְאָה תִלְאֵי אַף אַתְּ אַף עַמָּא הָדֵין דִּי עִמָּךְ אֲרֵי יַקִּיר מִנָּךְ פִּתְגָּמָא לָא תִכּוֹל לְמֶעְבְּדֵיהּ בִּלְחוֹדָךְ:רש"י:
נבל תבול. כתרגומו. ולשונו לשון כְּמִישָׁה פְלֵיישְׂטְרֵ"א בלע"ז, כמו וְהֶעָלֶה נָבֵל (ירמיה ח, יג), כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וגו' (ישעיה לד, ד), שהוא כָּמוּשׁ על ידי חמה ועל ידי קרח, וכחו תש ונלאה:
גם אתה. לרבות אהרן וחור ושבעים זקנים:
כי כבד ממך. כובדו רב יותר מכחך:
(יח,יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֶל־ הָאֱלֹהִים:
(יח, יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֶל־ הָאֱלֹהִים:
(יח, יט) יט כְּעַן קַבֵּל מִנִּי אֲמַלְּכִנָּךְ וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָּךְ הֱוֵי אַתְּ לְעַמָּא תְּבַע אֻלְפָּן מִן קֳדָם יְיָ וּתְהֵי מַיְתִי אַתְּ יָת פִּתְגָּמַיָּא לָקֳדָם יְיָ:רש"י:
איעצך ויהי אלהים עמך. בעצה, אמר לו צא הִמָּלֵךְ בגבורה:
היה אתה לעם מול האלהים. שָׁלִיחַ ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו:
הדברים. דברי ריבותם:
(יח,כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:
(יח, כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:
(יח, כ) כ וְתַזְהַר יָתְהוֹן יָת קְיָמַיָּא וְיָת אוֹרַיָתָא וּתְהוֹדַע לְהוֹן יָת אוֹרְחָא דִּי יְהָכוּן בַּהּ וְיָת עוֹבָדָא דִּי יַעְבְּדוּן:
(יח,כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:
(יח, כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:
(יח, כא) כא וְאַתְּ תֶּחֱזֵי מִכָּל עַמָּא גֻּבְרִין דְּחֵילָא דַּחֲלַיָּא דַיְיָ גֻּבְרִין דִּקְשׁוֹט דְּסָנָן לְקַבָּלָא מָמוֹן וּתְמַנֵּי עֲלֵיהוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשּׂוֹרְיָתָא:רש"י:
ואתה תחזה. ברוח הקודששעליך:
אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים:
אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעין:
שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן, כל דיינא דמפקין ממונא מִנֵּיהּ בדינא, לאו דיינא הוא (בבא בתרא נח:):
שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף (סנהדרין יח.):
שרי מאות. ששת אלפים היו:
שרי חמשים. י"ב אלף:
שרי עשרות. ששים אלף:
(יח,כב) וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:
(יח, כב) וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:
(יח, כב) כב וִידוּנוּן יָת עַמָּא בְּכָל עִדָּן וִיהֵי כָּל פִּתְגַּם רַב יַיְתוּן לְוָתָךְ וְכָל פִּתְגַּם זְעֵר יְדוּנוּן אִנּוּן וְיִקְלוּן מִנָּךְ וִיסוֹבְרוּן עִמָּךְ:רש"י:
ושפטו. וִידוּנוּן, לשון צווי:
והקל מעליך. דבר זה להקלמעליך. והקל, כמו והכבד את לבו, וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים־ב ג, כד), לשון הווה:
(יח,כג) אִם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל־הָעָם הַזֶּה עַל־מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:
(יח, כג) אִם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל־הָעָם הַזֶּה עַל־מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:
(יח, כג) כג אִם יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין תַּעְבֵּד וִיפַקְּדִנָּךְ יְיָ וְתִכּוֹל לְמֵיקָם וְאַף כָּל עַמָּא הָדֵין עַל אַתְרֵיהּ יְהַךְ בִּשְׁלָם:רש"י:
וצוך אלהים ויכלת עמוד. הִמָּלֵךְ בגבורה, אם יצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד:
וגם כל העם הזה. אהרן נדב ואביהוא, ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך:
(יח,כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:
(יח, כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:
(יח, כד) כד וְקַבִּיל משֶׁה לְמֵימְרָא דַחֲמוּהִי וַעֲבַד כֹּל דִּי אֲמָר:
(יח,כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:
(יח, כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:
(יח, כה) כה וּבְחַר משֶׁה גֻבְרִין דְּחֵילָא מִכָּל יִשְׂרָאֵל וּמַנִּי יָתְהוֹן רֵישִׁין עַל עַמָּא רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשּׂוֹרְיָתָא:
(יח,כו) וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת אֶת־הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל־ מֹשֶׁה וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:
(יח, כו) וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת אֶת־הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל־ מֹשֶׁה וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:
(יח, כו) כו וְדָיְנִין יָת עַמָּא בְּכָל עִדָּן יָת פִּתְגַּם קָשֵׁי מָיְתָן לְוָת משֶׁה וְכָל פִּתְגַּם זְעֵר דָּיְנִין אִנוּן:רש"י:
ושפטו. וְדָיְנִין יָת עַמָּא:
יביאון. מָיְיתִין:
ישפוטו הם. כמו יִשְׁפְּטוּ [יִשְׁפּוֹטוּ], וכן לֹא תַעֲבוּרִי (רות ב, ח), כמו לא תַעֲבְרִי [תַעֲבוֹרִי]. ותרגומו דָּיְנִין אִנּוּן. מקראות העליונים היו לשון צווי, לכך מתורגמין וִידוּנוּן, יַיְתוּן, יְדוּנוּן, ומקראות הללו לשון עשייה:
(יח,כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת־חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל־אַרְצוֹ:
(יח, כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת־חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל־אַרְצוֹ:
(יח, כז) כז וְשַׁלַּח משֶׁה יָת חֲמוּהִי וַאֲזַל לֵיהּ לְאַרְעֵיהּ:רש"י:
וילך לו אל ארצו. לגיירבני משפחתו:
(יט,א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
(יט, א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
(יט, א) א בְּיַרְחָא תְּלִיתָאָה לְמִפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּיוֹמָא הָדֵין אֲתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינָי:רש"י:
ביום הזה . בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו:
(יט,ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:
(יט, ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:
(יט, ב) ב וּנְטָלוּ מֵרְפִידִים וַאֲתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינַי וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא וּשְׁרָא תַמָּן יִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל טוּרָא:רש"י:
ויסעו מרפידים. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה:
ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת:
נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:
(יט,ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן־הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יט, ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן־הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יט, ג) ג וּמשֶׁה סְלֵק לָקֳדָם יְיָ וּקְרָא לֵיהּ יְיָ מִן טוּרָא לְמֵימַר כִּדְנַן תֵּימַר לְבֵית יַעֲקֹב וּתְחַוִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ומשה עלה. ביוםהשני, וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר וישכם משה בבוקר (להלן לד, ד):
כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:
לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:
ותגיד לבני ישראל. עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין:
(יט,ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:
(יט, ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:
(יט, ד) ד אַתּוּן חֲזִתּוּן דִּי עֲבָדִית לְמִצְרָאֵי וְנַטֵּלִית יָתְכוֹן כִּדְעַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין וְקָרֵבִית יָתְכוֹן לְפָלְחָנִי:רש"י:
אתם ראיתם. לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:
ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כולם לרעמסס. ואונקלוס תרגם ואשא, וְאַטָּלִית יַתְכוֹן, כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבור דרך כבוד למעלה:
על כנפי נשרים. כנשרהנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בְּבָנַי, אף אני עשיתי כן, ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בְּלִיסְטְרָאוֹת, והענן מקבלם:
ואבא אתכם אלי. כתרגומו:
(יט,ה) וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ:
(יט, ה) וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ:
(יט, ה) ה וּכְעַן אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְתִטְּרוּן יָת קְיָמִי וּתְהוֹן קֳדָמַי חַבִּיבִין מִכָּל עַמְמַיָּא אֲרֵי דִילִי כָּל אַרְעָא:רש"י:
ועתה. אם עתה תקבלועליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות:
ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכםעל שמירת התורה:
סגלה. אוצר חביב, כמו וּסְגֻלַּת מְלָכִים (קהלת ב, ח), כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת, כי לי כל הארץ, והם בעיני ולפני לכלום:
(יט,ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יט, ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יט, ו) ו וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי מַלְכְּוַת כָּהֲנִין וְעַם קַדִּישׁ אִלֵּין פִּתְגָּמַיָּא דִּי תְמַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
כל ירק. עָלֶהירוק, ויאדור"א בלע"ז:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר, וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל־ב ח, יח):
אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:
(יט,ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה:
(יט, ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה:
(יט, ז) ז וַאֲתָא משֶׁה וּקְרָא לְסָבֵי עַמָּא וְסַדַּר קֳדָמֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין דִּי פַקְדֵיה יְיָ:
(יט,ח) וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהֹוָה:
(יט, ח) וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהֹוָה:
(יט, ח) ח וַאֲתִיבוּ כָל עַמָּא כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ כֹּל דִּי מַלִּיל יְיָ נַעְבֵּד וַאֲתֵיב משֶׁה יָת פִּתְגָּמֵי עַמָּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:
(יט,ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהֹוָה:
(יט, ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהֹוָה:
(יט, ט) ט וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מִתְגְּלִי לָךְ בְּעֵיבָא דַעֲנָנָא בְּדִיל דְּיִשְׁמַע עַמָּא בְּמַלָּלוּתִי עִמָּךְ וְאַף בָּךְ יְהֵימְנוּן לְעָלָם וְחַוִּי משֶׁה יָת פִּתְגָּמֵי עַמָּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
בעב הענן. במעבה הענן, וזהו ערפל:
וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך:
ויגד משה וגו'. ביום המחרתשהוא רביעי לחודש:
את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננולראות את מלכנו:
(יט,י) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ אֶל־הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
(יט, י) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ אֶל־הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
(יט, י) י וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִזֵיל לְוָת עַמָּא וּתְזַמְּנִנּוּן יוֹמָא דֵין וּמְחָר וִיחַוְּרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן:רש"י:
ויאמר ה' אל משה. אם כן שמזקיקין לְדַבֵּר עמם, לך אל העם:
וקדשתם. וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:
(יט,יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהֹוָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי:
(יט, יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהֹוָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי:
(יט, יא) יא וִיהוֹן זְמִינִין לְיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְסִינָי:רש"י:
והיו נכנים. מובדליםמאשה:
ליום השלישי. שהוא ששה בחודש, ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
לעיני כל העם. מלמד, שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כולם:
(יט,יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:
(יט, יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:
(יט, יב) יב וּתְתַחֵם יָת עַמָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמֵימַר אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן מִלְּמִסַּק בְּטוּרָא וּלְמִקְרַב בְּסוֹפֵיהּ כָּל דְּיִקְרַב בְּטוּרָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
והגבלת. קְבַע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:
לאמר. הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:
בקצהו. אפילובקצהו:
(יט,יג) לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:
(יט, יג) לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:
(יט, יג) יג לָא תִקְרַב בֵּיהּ יְדָא אֲרֵי אִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי אִם בְּעִירָא אִם אֱנָשָׁא לָא יִתְקַיָּם בְּמֵיגַד שׁוֹפָרָא אִנּוּן מְרָשָׁן לְמִסַּק בְּטוּרָא:רש"י:
ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוהשתי קומות:
יירה. יושלך למטה לארץ, כמו ירה בים (לעיל טו, ד):
במשוך היבל. כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סִלּוּק שכינה והפסקת הקול, וכיון שאסתלק הם רשאין לעלות:
היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לְדִכְרָא יוֹבָלָא. ושופר של אילושל יצחק היה:
(יט,יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
(יט, יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
(יט, יד) יד וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא לְוָת עַמָּא וְזַמִּין יָת עַמָּא וְחַוָּרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן:רש"י:
מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם:
(יט,טו) וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה:
(יט, טו) וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה:
(יט, טו) טו וַאֲמַר לְעַמָּא הֱווֹ זְמִינִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְצַד אִתְּתָא:רש"י:
היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשת ימים, הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות, לא הוסיף משה כלום, ולשלשת ימים, כמו ליום השלישי (שבת פז.):
אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו, כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע, וטהור מלטמא את הפולטת:
(יט,טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
(יט, טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
(יט, טז) טז וַהֲווֹ בְיוֹמָא תְלִיתָאָה בְּמֶהֱוֵי צַפְרָא וַהֲוָה קָלִין וּבַרְקִין וַעֲנָנָא תַקִּיף עַל טוּרָא וְקַל שׁוֹפָרָא תַּקִּיף לַחֲדָא וְזָע כָּל עַמָּא דִּי בְמַשְׁרִיתָא:רש"י:
בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם, מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וגו' (יחזקאל ג, כב), וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד (שם פסוק כג):
(יט,יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:
(יט, יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:
(יט, יז) יז וְאַפֵּיק משֶׁה יָת עַמָּא לָקֳדָמוּת מֵימְרָא דַיְיָ מִן מַשְׁרִיתָא וְאִתְעַתָּדוּ בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא:רש"י:
לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתםכחתן היוצא לקראת כלה, וזה שנאמר ה' מסיני בא (דברים לג, ב), ולא נאמר לסיני בא:
בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו, שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהםכגיגית (שבת פח.):
(יט,יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל־הָהָר מְאֹד:
(יט, יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל־הָהָר מְאֹד:
(יט, יח) יח וְטוּרָא דְסִינַי תָּנַן כֻּלֵּיהּ מִן קֳדָם דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְיָ בְּאֶשָּׁתָא וּסְלִיק תְּנָנֵיהּ כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא וְזָע כָּל טוּרָא לַחֲדָא:רש"י:
עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פָּעַל, כמו אָמַר, שָׁמַר, שָׁמַע, לכך תרגומו תָּנַן כּוּלֵיהּ ולא תרגם תְּנָנָא, וכל עָשָׁן שבמקרא נקודים קמ"ץ, מפני שהם שם דבר:
הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר בוער באש עד לב השמים (דברים ד, יא), ומה תלמוד לומר כבשן, לְשַׂבֵּר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג (הושע יא, י), וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לְשַׂבֵּר את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים (יחזקאל מג, ב), וכי מי נתן קול למים והלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו כדי לְשַׂבֵּר את האוזן:
(יט,יט) וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:
(יט, יט) וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:
(יט, יט) יט וַהֲוָה קַל שׁוֹפָרָא אָזֵל וְתָקֵף לַחֲדָא משֶׁה מְמַלֵּל וּמִן קֳדָם יְיָ מִתְעֲנֵי לֵיהּ בְּקָל:רש"י:
הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאוד, ולמה כך, מתחילה לְשַׂבֵּר אזניהם מה שיכולין לשמוע:
משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:
יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ (מלכים־א יח, כד), על דבר האש להורידו:
(יט,כ) וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל־הַר סִינַי אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
(יט, כ) וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל־הַר סִינַי אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
(יט, כ) כ וְאִתְגְּלִי יְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי לְרֵישׁ טוּרָא וּקְרָא יְיָ לְמשֶׁה לְרֵישׁ טוּרָא וּסְלִיק משֶׁה:רש"י:
וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר כי מן השמים דברתי עמכם (להלן כ, יט),מלמד שֶׁהִרְכִּין שמים העליונים ותחתונים, והציען על גבי ההר כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:
(יט,כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־יְהֹוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:
(יט, כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־יְהֹוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:
(יט, כא) כא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חוּת אַסְהֵיד בְּעַמָּא דִּילְמָא יְפַגְּרוּן קֳדָם יְיָ לְמֶחֱזֵי וְיִפֵּל מִנְּהוֹן סַגִּי:רש"י:
העד בעם. הַתְרֵה בהםשלא לעלות בהר:
פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם, על ידי שֶׁתַּאֲוָתָם אל ה' לראות, ויקרבו לצד ההר:
ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידיחשוב לְפָנַי רב:
יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:
(יט,כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יְהֹוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יְהֹוָה:
(יט, כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יְהֹוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יְהֹוָה:
(יט, כב) כב וְאַף כָּהֲנַיָּא דִּקְרִיבִין לְשַׁמָּשָׁא קֳדָם יְיָ יִתְקַדְּשׁוּן דִּילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן יְיָ:רש"י:
וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם:
הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:
יתקדשו. יהיו מזומנים להתיצב על עמדן:
פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:
(יט,כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֹא־יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל־הַר סִינָי כִּי־אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת־הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
(יט, כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֹא־יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל־הַר סִינָי כִּי־אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת־הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
(יט, כג) כג וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לָא יִכּוֹל עַמָּא לְמִסַּק לְטוּרָא דְסִינָי אֲרֵי אַתְּ אַסְהֵדְתָּ בָּנָא לְמֵימַר תַּחִים יָת טוּרָא וְקַדֵּשְׁהִי:רש"י:
לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות:
(יט,כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל־יְהֹוָה פֶּן־יִפְרָץ־בָּם:
(יט, כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל־יְהֹוָה פֶּן־יִפְרָץ־בָּם:
(יט, כד) כד וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ אִזֵיל חוּת וְתִסַּק אַתְּ וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְכָהֲנַיָּא וְעַמָּא לָא יְפַגְּרוּן לְמִסַּק לָקֳדָם יְיָ דִּילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן:רש"י:
לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:
ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, [כלומר] משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':
בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ, אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם, כשהיא באה [ס"א סמוכה] במקף, משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:
(יט,כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל־הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
(יט, כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל־הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
(יט, כה) כה וּנְחַת משֶׁה לְוַת עַמָּא וַאֲמַר לְהוֹן:רש"י:
ויאמר אליהם. התראה זו:
(כ,א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:
(כ, א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:
(כ, א) א וּמַלִּיל יְיָ יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימָר:רש"י:
וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אלהים לא תקלל ותרגומו דַּיָּינָא, לפי שיש פרשיות בתורה שאם עֲשָׂאָן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע:
את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו:
לאמר. מלמד שהיו עוניןעל הן הן ועל לאו לאו:
(כ,ב
*) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(כ, ב
*) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(כ, ב
*) ב אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִּי אַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא:
(כ,ג) לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי:
(כ, ג) לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי:
(כ, ג) ג לָא יְהֵי לָךְ אֱלָהּ אָחֳרָן בַּר מִנִּי:רש"י:
לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מניןשלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך:
אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עֲשָׂאוּם אלהים עליהם. ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:
על פני. כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור:
(כ,ד) לֹא־תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
(כ, ד) לֹא־תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
(כ, ד) ד לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם וְכָל דְּמוּת דִּי בִשְׁמַיָּא מִלְּעֵלָּא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָּא מִלְּרַע לְאַרְעָא:רש"י:
פסל. על שםשנפסל:
תמונה. תמונת (כל) דבראשר בשמים:
(כ,ה) לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:
(כ, ה) לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:
(כ, ה) ה לָא תִסְגֻּד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנּוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָּא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַּר תְּלִיתַי וְעַל דַּר רְבִיעַי לְשָׂנְאָי כַּד מְשַׁלְּמִין בְּנַיָּא לְמֶחֱטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן:רש"י:
אל קנא. מקנא ליפרע, ואינו עובר על מדתולמחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרימנ"ט בלע"ז, נותן לב להפרע:
לשנאי. כתרגומו, כשאוחזיןמעשה אבותיהם בידיהם:
(כ,ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי:
(כ, ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי:
(כ, ו) ו וְעָבֵד טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְרֵי פִקּוֹדָי:רש"י:
נוצר חסד. שאדם עושה, לשלם שכר עד לְאַלְפַּיִם דור, נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות, שֶׁזוֹ לארבעה דורות, וְזוֹ לאלפים:
(כ,ז) לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
(כ, ז) לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
(כ, ז) ז לָא תֵימֵי בִשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָּנָא אֲרֵי לָא יְזַכֵּי יְיָ יָת דִּי יֵימֵי בִשְׁמֵיהּ לְשִׁקְרָא:רש"י:
לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כְּמָה דְּתֵימַר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מַגָּן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ, ועל אבן אבן:
(כ,ח) זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
(כ, ח) זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
(כ, ח) ח הֱוֵי דְכִיר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָּשׁוּתֵיהּ:רש"י:
זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת (להלן לא, יד)וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (דברים כב, יא־יב), וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח, טז)יבמה יבא עליה (דברים כה, ה), הוא שנאמר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהלים סב, יב). זָכוֹר לשון פָּעוֹל הוא, כמו אָכֹל וְשָׁתוֹ (ישעיה כב, יג), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל־ב ג, טז), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת:
(כ,ט) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ:
(כ, ט) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ:
(כ, ט) ט שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ:רש"י:
ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:
(כ,י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
(כ, י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
(כ, י) י וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ עַבְדָּךְ וְאַמְתָךְ וּבְעִירָךְ וְגִיּוֹרָךְ דִּי בְקִרְוָךְ:רש"י:
אתה ובנך ובתך. אלו קטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזהו שֶׁשָּׁנִינוּ (שבת קכא.)קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליך:
(כ,יא) כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
(כ, יא) כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
(כ, יא) יא אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא יָת יַמָּא וְיָת כָּל דִּי בְהוֹן וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַל כֵּן בָּרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְקַדְּשֵׁיהּ:רש"י:
וינח ביום השביעי. כביכול הִכְתִּיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת:
ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:
(כ,יב) כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(כ, יב) כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(כ, יב) יב יַקַּר יָת אָבוּךְ וְיָת אִמָּךְ בְּדִיל דְּיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דִּי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:רש"י:
למען יאריכון ימיך. אם תְּכַבֵּד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:
(כ,יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
(כ, יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
(כ, יג) יג לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ לָא תְגוּף לָא תִגְנוּב לָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָארש"י:
לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר [ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו] מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, י), ואומר הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז, לב):
לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין:
(כ,יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ@PP לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
(כ, יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ@PP לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
(כ, יד) יד לָא תַחְמֵד בֵּית חַבְרָךְ לָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְעַבְדֵּיהּ וְאַמְתֵיהּ וְתוֹרֵיהּ וַחֲמָרֵיהּ וְכֹל דִּי לְחַבְרָךְ:
(כ,טו) וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
(כ, טו) וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
(כ, טו) טו וְכָל עַמָּא חָזָן יָת קָלַיָּא וְיָת בָּעוֹרַיָּא וְיָת קַל שׁוֹפָרָא וְיָת טוּרָא תָּנֵן וַחֲזָא עַמָּא וְזָעוּ וְקָמוּ מֵרָחִיק:רש"י:
וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אִלֵּם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חֵרֵשׁ, תלמוד לומר נעשה ונשמע:
רואים את הקולת. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:
את הקולת. היוצאיןמפי הגבורה:
וינעו. אין נוֹעַ אלאזִיעַ:
ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם, ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים סח, יג):
נזר הקדש. זה הציץ:
על המצנפת. כמו שפירשתי למעלה (כח, לז), על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:
(כ,טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֶּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת:
(כ, טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֶּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת:
(כ, טז) טז וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה מַלֵּל אַתְּ עִמָּנָא וּנְקַבֵּל וְלָא יִתְמַלֵּל עִמָּנָא מִן קֳדָם יְיָ דִּילְמָא נְמוּת:רש"י:
ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כ"ף יונית, נותן שמןעל ראשו, ובין ריסי עיניו, ומחברן באצבעו:
(כ,יז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
(כ, יז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
(כ, יז) יז וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא לָא תִדְחֲלוּן אֲרֵי בְּדִיל לְנַסָּאָה יָתְכוֹן אִתְגְּלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ וּבְדִיל דִּתְהֵי דַחַלְתֵּיהּ עַל אַפֵּיכוֹן בְּדִיל דְּלָא תְחוּבוּן:רש"י:
לבעבור נסות אתכם. לְגַדֵּל אתכם בעולם, שֶׁיֵּצֵא לכם שֵׁם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם:
נסות. לשון הרמה וגדולה, כמו הָרִימוּ נֵס (ישעיה סב, י), אָרִים נִסִּי (שם מט, כב), וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה (שם ל, יז), שהוא זקוף:
ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יָראוּי וּמְאֻיָּם, תדעו כי אין זולתו, וְתִירְאוּ מפניו:
(כ,יח) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל־הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר־שָׁם הָאֱלֹהִים:
(כ, יח) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל־הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר־שָׁם הָאֱלֹהִים:
(כ, יח) יח וְקָם עַמָּא מֵרָחִיק וּמשֶׁה קָרֵב לְצֵית אַמִּיטְתָא דִּי תַמָּן יְקָרָא דַיְיָ:רש"י:
נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן, וערפל, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל (דברים ד, יא). ערפל הוא עב הענן, שאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן:
(כ,יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן־הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:
(כ, יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן־הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:
(כ, יט) יט וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן חֲזִתּוּן אֲרֵי מִן שְׁמַיָּא מַלֵּילִית עִמְּכוֹן:רש"י:
כה תאמר. בלשון הזה:
אתם ראיתם. יש הֶפְרֵשׁ בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין:
כי מן השמים דברתי. וכתוב אחד אומר, וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד, לו), כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הִרְכִּין שמים ושמי השמים, והציען על ההר, וכן הוא אומר וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד (תהלים יח, י):
(כ,כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:
(כ, כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:
(כ, כ) כ לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי דַּחֲלָן דִּכְסַף וְדַחֲלָן דִּדְהָב לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן:רש"י:
לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שַׁמָּשַׁי המשמשים לפני במרום (מכילתא פ"י):
אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שִׁנִּיתָם לעשותן של כסף, הרי הן לפני כאלהות:
ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב:
לא תעשו לכם. לא תאמר, הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:
(כ,כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ וְאֶת־ שְׁלָמֶיךָ אֶת־צֹאנְךָ וְאֶת־בְּקָרֶךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
(כ, כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ וְאֶת־ שְׁלָמֶיךָ אֶת־צֹאנְךָ וְאֶת־בְּקָרֶךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
(כ, כא) כא מַדְבַּח אַדְמְתָא תַּעְבֵּד קֳדָמַי וּתְהֵי דַבַּח עֲלוֹהִי יָת עֲלָוָתָךְ וְיָת נִכְסַת קוּדְשָׁךְ מִן עָנָךְ וּמִן תּוֹרָךְ בְּכָל אַתְרָא דִּי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי לְתַמָּן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וַאֲבָרֵכִנָּךְ:רש"י:
מזבח אדמה. מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים (נ"א בסיס).דבר אחר, שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן:
תעשה לי. שתהא תחילת עשייתו לשמי:
וזבחת עליו. אצלו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ),או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר (דברים יב, כז)הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח:
את עלתיך ואת שלמיך. אשרמצאנך ומבקרך. את צאנך ואת בקרך.פירוש לאת עולתיך ואת שלמיך:
בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד, שלא נִתַּן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם נִתַּן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם:
(כ,כב) וְאִם־מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה־לִּי לֹא־תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:
(כ, כב) וְאִם־מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה־לִּי לֹא־תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:
(כ, כב) כב וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעְבֵּד קֳדָמַי לָא תִבְנֵי יָתְהוֹן פְּסִילָן דִילְמָא [נ"א לָא] תְרִים חַרְבָּךְ עֲלַהּ וּתְחַלְּלִנַּהּ:רש"י:
ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר אבנים שלמות תבנה (דברים כז, ו). וכן אם כסף תלוה (להלן כב, כד), חובה הוא, שנאמר והעבט תעביטנו (דברים טו, ח), ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן ואם תקריב מנחת ביכורים (ויקרא ב, יד), זו מנחת העומר שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כַּאֲשֶׁר הם משמשים:
גזית. לשון גזיזה, שפוסלן (ומכתתן) ומסתתן בברזל:
כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:
ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:
(כ,כג) וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:@PP פפפ ע"ב פסוקים, יונד"ב סימן.
(כ, כג) וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:@PP פפפ ע"ב פסוקים, יונד"ב סימן.
(כ, כג) כג וְלָא תִסַּק בְּדַרְגִּין עַל מַדְבְּחִי דְּלָא תִתְגְּלִי עֶרְיְתָךְ עֲלוֹהִי:Qרש"י:
ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות, אשקלונ"ש בלע"ז, אלא חלק יהא ומשופע:
אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:
(כא,א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
(כא, א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
(כא, א) א וְאִלֵּין דִּינַיָּא דִּי תְסַדַּר קֳדָמֵיהוֹן:רש"י:
ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס"א המזבח):
אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אֶשְׁנֶה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
לפניהם. ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות, מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם (ס"א להחשיבם), שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים לב, לא), כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:
(כא,ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(כא, ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(כא, ב) ב אֲרֵי תִזְבַּן עַבְדָּא בַר יִשְׂרָאֵל שִׁתְּ שְׁנִין יִפְלָח וּבִשְּׁבִיעֵתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן:רש"י:
כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד, ומה אני מקיים והתנחלתם אותם (ויקרא כה, מו), בְּלָקוּחַ מן הנכרי, אבל בלקוח מישראל יֵצֵא בשש, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי (דברים טו, יב), לא אמרתי אלאבאחיך:
כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר אם אין לו ונמכר בגנבתו (להלן כב, ב), או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט), הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין:
לחפשי. לחירות:
(כא,ג) אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
(כא, ג) אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
(כא, ג) ג אִם בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹהִי יִפּוֹק אִם בְּעֵל אִתְּתָא הוּא וְתִפּוֹק אִתְּתֵיהּ עִמֵּיהּ:רש"י:
אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה, כתרגומו אִם בִּלְחוֹדוֹהִי. ולשון בגפו, בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי בתוך לבושו, בכנף בגדו:
בגפו יצא. מגיד, שאם לא היה נשוי מתחילה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית[על כרחו] להוליד ממנה עבדים:
אם בעל אשה. ישראלית:
ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו:
(כא,ד) אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה־לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:
(כא, ד) אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה־לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:
(כא, ד) ד אִם רִבּוֹנֵיהּ יִתֶּן לֵיהּ אִתְּתָא וּתְלִיד לֵיהּ בְּנִין אוֹ בְּנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵי לְרִבּוֹנָהּ וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹהִי:רש"י:
אם אדניו יתן לו אשה. מכאן, שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר אחיך העברי או העבריה (דברים טו, יב)מלמד שאף העבריה יוצאה בשש:
(כא,ה) וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(כא, ה) וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(כא, ה) ה וְאִם מֵימַר יֵימַר עַבְדָּא רָחֵימְנָא יָת רִבּוֹנִי יָת אִתְּתִי וְיָת בְּנָי לָא אֶפּוֹק לְבַר חוֹרִין:רש"י:
את אשתי. השפחה:
(כא,ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־ הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
(כא, ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־ הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
(כא, ו) ו וִיקָרְבִנֵּיהּ רִבּוֹנֵיהּ לָקֳדָם דַּיָּנַיָּא וִיקָרְבִנֵּיהּ לְוָת דָּשָׁא אוֹ לְוָת (דִּילְוָת) מְזֻזְתָּא וְיַרְצַע רִבּוֹנֵיהּ יָת אוּדְנֵיהּ בְּמַרְצְעָא וִיהֵי לֵיהּ עֲבַד פָּלַח לְעָלָם:רש"י:
אל האלהים. לבית דין, צריך שֶׁיִּמָּלֵךְ במוכריושֶׁמְכָרוּהוּ לו:
אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר ונתתה באזנו ובדלת (דברים טו, יז), בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד:
ורצע אדניו את אזנו. הימנית, או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אוזן אוזן לגזירה שוה, נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע תנוך אוזן המטהר הימנית (ויקרא יד, יד), מה להלן הימנית אף כאן הימנית. ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תֵּרָצַע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תֵּרָצַע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, יֵרָצַע בפניהם:
ועבדו לעלם. עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י), מגיד שחמשים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג:
(כא,ז) וְכִי־יִמְכֹּר אִישׁ אֶת־בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:
(כא, ז) וְכִי־יִמְכֹּר אִישׁ אֶת־בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:
(כא, ז) ז וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְּבַר יָת בְּרַתֵּיהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְּקָנוּת עַבְדִּין:רש"י:
וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר, יכול אפילו הביאה סימנים, אמרת קל וחומר, ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שכתוב ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותו לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:
העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש, או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה, ונותן לה דמי עינה או דמי שינה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו, מה עברי יוצא בששוביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי איברים כעבדים כנענים, יכול העברי יוצא בראשי איברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה, מה העבריה אינה יוצאה בראשי איברים, אף הוא אינו יוצא בראשי איברים:
(כא,ח) אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ־בָהּ:
(כא, ח) אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ־בָהּ:
(כא, ח) ח אִם בִּישָׁא בְּעֵינֵי רִבּוֹנַהּ דִּי יְקַיְמַהּ לֵיהּ וְיִפְרְקִנַּהּ לִגְבַר אָחָרָן לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְזַבּוֹנַהּ בְּמִשְׁלְטֵיהּ בַּהּ:רש"י:
אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכונסה:
אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. וכאן רָמַז לך הכתוב שמצוה ביעוד, וְרָמַז לךשאינה צריכה קידושין אחרים:
והפדה. יתן לה מקום לְהִפָּדוֹת ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה, ומה הוא מקום שנותן לה, שֶׁמְּגַרֵעַ מפדיונה במספר השנים שעשתה אצלו כאילו היא שכורה אצלו, כיצד, הרי שֶׁקְנָאָהּ במנה ועשתה אצלו שתי שנים, אומרים לו, יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש שנה, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שני שלישיות המנה ותצא מאצלך:
ימשל למכרה. שאינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב:
בבגדו בה. אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה וּמְכָרָהּ לזה:
(כא,ט) וְאִם־לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה־לָּהּ:
(כא, ט) וְאִם־לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה־לָּהּ:
(כא, ט) ט וְאִם לִבְרֵיהּ יְקַיְמִנַּהּ כְּהִלְכַת בְּנַת יִשְׂרָאֵל יַעְבֵּד לַהּ:רש"י:
ואם לבנו ייעדנה. האדון, מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה אם ירצה אביו, ואינו צריך לקידושין אחרים, אלא אומר לה, הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך:
כמשפט הבנות . שאר כסות ועונה:
(כא,י) אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:
(כא, י) אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:
(כא, י) י אִם אָחֳרַנְתָּא יִסַּב לֵיהּ זִיּוּנַהּ כְּסוּתַהּ וְעוֹנְתַהּ לָא יִמְנָע:רש"י:
אם אחרת יקח לו. עליה:
שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמהשייעד לו כבר:
שארה. מזונות:
כסותה. כמשמעו:
ענתה. תשמיש:
(כא,יא) וְאִם־שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
(כא, יא) וְאִם־שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
(כא, יא) יא וְאִם תְּלָת אִלֵּין לָא יַעְבֵּד לַהּ וְתִפּוֹק מַגָּן בְּלָא כְסָף:רש"י:
ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחתמשלש אלה לא יעשה לה, ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יִגְרַע מפדיונה ותצא, וזה לא יְעָדָהּ לא לו, ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה:
ויצאה חנם. ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין, ותשהה עמו עוד עד שתביא סימנין, ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים טו, יב), ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן, או אינו אומר שתצא אלא בבגרות, תלמוד לומר אין כסף, לרבות יציאת בגרות, ואם לא נאמרו שניהם, הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק:
(כא,יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:
(כא, יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:
(כא, יב) יב דְּיִמְחֵי אֱנַשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש:למה נאמר, לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת (ויקרא כד, יז), שומע אני הכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מניין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה. ועוד, אילו נאמר מכה איש, שומע אני אפילו קטן שהכה והרגיהא חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה (שם), ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם אפילו נפלים במשמע, תלמוד לומר מכה איש, שאינו חייב עד שיכה בן קיימא, הראוי להיות איש:
(כא,יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
(כא, יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
(כא, יג) יג וְדִי לָא כְמַן לֵיהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אִתִּמְסַר לִידֵיהּ וֶאֱשַׁוִּי לָךְ אֲתַר דִּי יֵעִרוֹק לְתַמָּן:רש"י:
ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכוין. צדה לשון אָרַב, וכן הוא אומר וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּה (שמואל־א כד, יא). ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד, שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה, ושם דבר בה צַיִד, וזה שם דבר בו צְדִיָּה, ופועל שלו צודה, וזהו פועל שלו צָד. ואומר אני פתרונו כתרגומו וְדִי לָא כְמָן לֵיהּ. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו, ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נְחַבְּרֶנּוּ בחלק עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב), צִדָּה אוֹרֶה (שמואל־א כ, כ), וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל (דניאל ז, כה), אף כאן אשר לא צדה, לא צָדַד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, מכל מקום לשון אורב הוא:
והאלהים אנה לידו. זימֵן לידו, לשון לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י), לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן (משלי יב, כא), מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מלכים־ב ה, ז), מזדמן למצוא לי עילה:ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע (שמואל־א כד, יג), ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא מְשַׁל הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זהשהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לִגְלוֹת, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:
ושמתי לך מקום. אף במדבר שינוס שמה. ואי זה מקום קולטו, זה מחנהלויה:
(כא,יד) וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
(כא, יד) וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
(כא, יד) יד וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵּיהּ לִמְמָת:רש"י:
וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו', שומע אני אפילו רופא שהמית, ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג, להרגו בערמה ולא שליח בית דין והרופא והרודה בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין, אין מערימין:
מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:
(כא,טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טו) טו וּדְיִמְחֵי אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה. ואינו חייב אלא בהכאהשיש בה חבורה:
אביו ואמו. או זה או זה:
מות יומת. בחנק:
(כא,טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טז) טז וְדִיגְנוּב נַפְשָׁא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיזַבְּנִנֵּיהּ וְיִשְׁתְּכַח בִּידֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר כי יִמָּצֵא איש גונב נפש מאחיו (דברים כד, ז), אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר גונב נפש (שם), לכך הוצרכו שניהם, מה שֶׁחִסֵּר זה גִלָּה זה:
ונמצא בידו. שראוהו עדים שֶׁגְנָבוֹ וּמְכָרוֹ, ונמצא בידו כברקודם מכירה:
מות יומת. בחנק. כל מיתה האמורה בתורה סתם, חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן:
(כא,יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, יז) יז וְדִילוּט אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ, ט)איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו, סָתַם, בין איש ובין אשה, אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן:
מות יומת. בסקילה. וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (שם כ, כז), ובמקלל אביו ואמו נאמר (שם ט, ט)דמיו בו:
(כא,יח) וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
(כא, יח) וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
(כא, יח) יח וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻּבְרִין וְיִמְחֵי גְּבַר יָת חַבְרֵיהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְכוּרְמֵיזָא וְלָא יְמוּת וְיִפֵּל לְבוּטְלָן:רש"י:
וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שֶׁבֶת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו:
ונפל למשכב. כתרגומו וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:
(כא,יט) אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
(כא, יט) אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
(כא, יט) יט אִם יְקוּם וִיהַלִּיךְ בְּבָרָא עַל בּוּרְיֵהּ וִיהֵי זַכָּאָה מָחַיָּא לְחוֹד בּוּטְלָנֵיהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵּם:רש"י:
על משענתו. על בוריווכחו:
ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שֶׁיֵּהָרֵג זה שלא הרג, אלא למדך כאן, שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו, כשקם זה והולך על משענתו, אז ונקה המכה, אבל עד שלא יקום זה, לא נקה המכה:
רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי, כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל:
ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא:
(כא,כ) וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ אוֹ אֶת־אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם:
(כא, כ) וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ אוֹ אֶת־אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם:
(כא, כ) כ וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עַבְדֵּיהּ אוֹ יָת אַמְתֵיהּ בְּשָׁלְטָן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵיהּ אִתְדָּנָא יִתְּדָן:רש"י:
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית, והרי היה בכלל מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור:
בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל, ואם באבן יד אשר ימות בה (במדבר לה, יז)(או בכלי עץ יד אשר ימות בו. גירסת רא"ם) הכהו, והלא דברים קל וחומר, מה ישראל חמור אין חייב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן:
נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה):
(כא,כא) אַךְ אִם־יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא:
(כא, כא) אַךְ אִם־יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא:
(כא, כא) כא בְּרַם אִם יוֹמָא אוֹ תְרֵין יוֹמִין יִתְקַיָּם לָא יִתְּדָן אֲרֵי כַסְפֵּיהּ הוּא:רש"י:
אך אם יום או יומים יעמד לא יוקם. אם על יום אחד הוא פטור על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת:
לא יוקם כי כספו הוא. הא אַחֵר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קודם שמת, חייב:
(כא,כב) וְכִי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:
(כא, כב) וְכִי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:
(כא, כב) כב וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻּבְרִין וְיִמְחוּן אִתְּתָא מְעַדְּיָא וְיִפְּקוּן וַלְדָהָא וְלָא יְהֵי מוֹתָא אִתְגְּבָאָה יִתְגְּבִי כְּמָא דִי שַׁוִּי עֲלוֹהִי בַּעְלַהּ דְּאִתְּתָא וְיִתֵּן עַל מֵימַר דַּיָּנַיָּא:רש"י:
וכי ינצו אנשים. זה עם זה, ונתכוין להכות את חבירו, והכה את האשה:
ונגפו. אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהלים צא, יב), וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם (ירמיה יג, טז), וּלְאֶבֶן נֶגֶף (ישעיה ח, יד):
ולא יהיה אסון. באשה:
ענוש יענש. לשלם דמי ולדות לבעל, שָׁמִין אותה כמה היתה ראויה להמכר בשוק, להעלות בדמיה בשביל הריונה:
ענש יענש. יגבוממון ממנו, כמו וענשו אותו מאה כסף (דברים כב, יט):
כאשר ישית עליו וגו'. כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך:
ונתן. המכהדמי ולדות:
בפללים. על פי הדיינים:
(כא,כג) וְאִם־אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
(כא, כג) וְאִם־אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
(כא, כג) כג וְאִם מוֹתָא יְהֵא וְתִתֵּן נַפְשָׁא חֳלָף נַפְשָׁא:רש"י:
ואם אסון יהיה. באשה:
ונתת נפש תחת נפש. רבותינו חולקים בדבר (סנהדרין עט.), יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, ושהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה, ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק:
(כא,כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:
(כא, כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:
(כא, כד) כד עֵינָא חֳלָף עֵינָא שִׁנָּא חֳלָף שִׁנָּא יְדָא חֳלָף יְדָא רַגְלָא חֳלָף רַגְלָא:רש"י:
עין תחת עין. סימא עין חבירו, נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד.):
(כא,כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:
(כא, כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:
(כא, כה) כה כְּוָאָה חֳלָף כְּוָאָה פִּדְעָא חֳלָף פִּדְעָא מַשְׁקוֹפֵי חֳלָף מַשְׁקוֹפֵי:רש"י:
כויה תחת כויה. מִכְוַת אש. ועד עכשיו דיבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער, כגון כְּוָואוֹ בְּשָׁפּוּד על צפרניו, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך:
פצע. היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלע"ז, הכל לפי מה שהוא, אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובושת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער, לומר, הואיל וקנה ידו, יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חֲתָכָהּ בברזל וְצִעֲרוֹ:
חבורה. היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו, ולשון חבורה טק"א בלע"ז, כמו וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו (ירמיה יג, כג), ותרגומו מַשְׁקוֹפֵי, לשון חבטה, בַּטְדוּרֶ"א בלע"ז, וכן שדופות קדים (בראשית מא, כג), שקיפן קידום, חבוטות ברוח. וכן על המשקוף (לעיל יב, ז), על שם שהדלת נוקש עליו:
(כא,כו) וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עֵין עַבְדּוֹ אוֹ־אֶת־עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ:
(כא, כו) וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עֵין עַבְדּוֹ אוֹ־אֶת־עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ:
(כא, כו) כו וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עֵינָא דְעַבְדֵּיהּ אוֹ יָת עֵינָא דְאַמְתֵיהּ וִיחַבְּלִנַּהּ לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִנֵּיהּ חֳלָף עֵינֵיהּ:רש"י:
את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצללא תצא כצאת העבדים:
תחת עינו. וכן בכ"ד ראשי אברים, אֶצְבְּעוֹת הידים והרגלים, ושתי אזנים, והחוטם, וראש הגויה שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר, מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו. ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר, אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:
(כא,כז) וְאִם־שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ־שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ:
(כא, כז) וְאִם־שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ־שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ:
(כא, כז) כז וְאִם שִׁנָּא דְעַבְדֵּיהּ אוֹ שִׁנָּא דְאַמְתֵיהּ יַפֵּל לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִנֵּיהּ חֳלָף שִׁנֵּיהּ:
(כא,כח) וְכִי־יִגַּח שׁוֹר אֶת־אִישׁ אוֹ אֶת־אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:
(כא, כח) וְכִי־יִגַּח שׁוֹר אֶת־אִישׁ אוֹ אֶת־אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:
(כא, כח) כח וַאֲרֵי יִגַּח תּוֹרָא יָת גַּבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וִימוּת אִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְאֳכֵל יָת בִּסְרֵיהּ וּמָרֵיהּ דְּתוֹרָא יְהֵי זַכָּאָה:רש"י:
וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה:
ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שְׁחָטוֹ לאחר שנגמר דינו אסור באכילה, בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו (בבא קמא מא.). ופשוטו כמשמעו, לפי שנאמר בְּמוּעָד, וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי:
(כא,כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם־בְּעָלָיו יוּמָת:
(כא, כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם־בְּעָלָיו יוּמָת:
(כא, כט) כט וְאִם תּוֹר נַגַּח הוּא מֵאִתְּמַלֵּי וּמִדְּקַמּוֹהִי וְאִתַּסְהַד בְּמָרֵיהּ וְלָא נָטְרֵיהּ וְיִקְטוֹל גַּבְרָא אוֹ אִתְּתָא תּוֹרָא יִתְרְגֵם וְאַף מָרֵיהּ יִתְקְטֵל:רש"י:
מתמל שלשם. הרי שלשנגיחות:
והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו העד העיד בנו האיש (בראשית מג, ג):
והמית איש וגו'. לפי שנאמר כי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, ובעיטה, מנין, תלמוד לומרוהמית:
וגם בעליו יומת. בידי שמים, יכול בידי אדם, תלמוד לומר מות יומת המכה רוצח הוא (במדבר לה, כא), על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:
(כא,ל) אִם־כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר־יוּשַׁת עָלָיו:
(כא, ל) אִם־כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר־יוּשַׁת עָלָיו:
(כא, ל) ל אִם מָמוֹן יְשַׁוּוּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי:רש"י:
אם כפר יושת עליו. אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו אם כסף תלוה (להלן כב, כד), לשון אשר, זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר:
ונתן פדיון נפשו. דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר דמי מזיק (בבא קמא כז.):
(כא,לא) אוֹ־בֵן יִגָּח אוֹ־בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:
(כא, לא) אוֹ־בֵן יִגָּח אוֹ־בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:
(כא, לא) לא אוֹ לְבַר יִשְׂרָאֵל יִגַּח תּוֹרָא אוֹ לְבַת יִשְׂרָאֵל יִגַּח כְּדִינָא הָדֵין יִתְעֲבֵד לֵיהּ:רש"י:
או בן יגח. בן שהוא קטן:
או בת. שהיא קטנה, לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו', לחייב על הקטנים כגדולים:
(כא,לב) אִם־עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:
(כא, לב) אִם־עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:
(כא, לב) לב אִם לְעַבְדָּא יִגַּח תּוֹרָא אוֹ לְאַמְתָא כַּסְפָּא תְּלָתִין סִלְעִין יִתֵּן לְרִבּוֹנֵיהּ וְתוֹרָא יִתְרְגֵם:רש"י:
אם עבד או אמה. כנעניים:
שלשים שקלים יתן. גזירת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר. והשקל משקלו ארבעה זהובים, שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קלוני"א:
(כא,לג) וְכִי־יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי־יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל־שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר:
(כא, לג) וְכִי־יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי־יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל־שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר:
(כא, לג) לג וַאֲרֵי יִפְתַּח גְּבַר גּוֹב אוֹ אֲרֵי יִכְרֶה גְבַר גּוֹב וְלָא יְכַסִּנֵּיהּ וְיִפֵּל תַּמָּן תּוֹרָא אוֹ חֲמָרָא:רש"י:
וכי יפתח איש בור. שהיה מכוסה וְגִּלָּהוּ:
או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהואחייב:
ולא יכסנו. הא אם כסהופטור, ובחופר ברשות הרביםדיבר הכתוב:
שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר (להלן כג, יב)למען ינוח שורך וחמורך, מה להלן כל בהמה וחיה כשור, שהרי נאמר במקום אחר (דברים ה, יד)וכל בהמתך, אף כאן כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדםחמור ולאכלים:
(כא,לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ:
(כא, לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ:
(כא, לד) לד מָרֵי דְגֻבָּא יְשַׁלֵּם כַּסְפָּא יָתִיב לְמָרוֹהִי וּמֵיתָא יְהֵי דִילֵיהּ:רש"י:
בעל הבור. בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שֶׁעֲשָׂאוֹ ברשות הרבים, עֲשָׂאוֹ הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזקיו:
כסף ישיב לבעליו. ישיב, לרבות שוה כסף ואפילו סובין:
והמת יהיה לו. לניזק, שָׁמִין את הנבילה ונוטלה בדמים, ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:
(כא,לה) וְכִי־יִגֹּף שׁוֹר־אִישׁ אֶת־שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת־הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת־כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת־הַמֵּת יֶחֱצוּן:
(כא, לה) וְכִי־יִגֹּף שׁוֹר־אִישׁ אֶת־שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת־הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת־כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת־הַמֵּת יֶחֱצוּן:
(כא, לה) לה וַאֲרֵי יִגּוֹף תּוֹר דִּגְבַר יָת תּוֹרָא דְּחַבְרֵיהּ וִימוּת וִיזַבְּנוּן יָת תּוֹרָא חַיָּא וִיפַלְּגוּן יָת כַּסְפֵּיהּ וְאַף יָת דְּמֵי מֵיתָא יְפַלְּגוּן:רש"י:
וכי יגף. ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשיניו, כולן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה:
שור איש. שורשל איש:
ומכרו את השור וגו'. בְּשָׁוִים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבילה שוה הרבה בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו, שהתם משלם חצי נזק, שֶׁמִּן השוין אתה לָמֵד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שהמזיק משתכר הרבה, כשהנבילה שוה לִימָכֵר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר, או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק, ואם אמרת כן הרי תם חָמוּר מִמוּעָד. על כרחך לא דיבר הכתוב אלא בשוין, ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמוד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו, שָׁמִין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה נוטל חצי הפחת והולך. ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, לְלַמֵּד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת אחר כך, אין הניזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה:
(כא,לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ:
(כא, לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ:
(כא, לו) לו אוֹ אִתְיְדַע אֲרֵי תוֹר נַגַּח הוּא מֵאִתְּמַלֵּי וּמִדְּקַמּוֹהִי וְלָא נָטְרֵיהּ מָרֵיהּ שַׁלָּמָא יְשַׁלֵּם תּוֹרָא חֳלָף תּוֹרָא וּמֵיתָא יְהֵא דִילֵיהּ:רש"י:
או נודע. או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא, היום ומתמול שלשום, הרי שלש נגיחות:
שלם ישלם שור. נזק שלם:
והמת יהיה לו. לניזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו:
(כא,לז) כִּי יִגְנֹב־אִישׁ שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע־צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:
(כא, לז) כִּי יִגְנֹב־אִישׁ שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע־צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:
(כא, לז) לז אֲרֵי יִגְנוּב גְּבַר תּוֹר אוֹ אִמָּר וְיִכְּסִנֵּיהּ אוֹ יְזַבְּנִנֵּיהּ חַמְשָׁא תוֹרִין יְשַׁלֵּם חֳלָף תּוֹרָא וְאַרְבַּע עָנָא חֳלָף אִמְּרָא:רש"י:
חמשה בקר וגו'. אמר רבן יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו, ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה:
תחת השור תחת השה. שנאן הכתוב לומר, שאין מדת תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד:
(כב,א) אִם־בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים:
(כב, א) אִם־בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים:
(כב, א) א אִם בְּמַחְתַּרְתָּא יִשְׁתְּכַח גַּנָּבָא וְיִתְמְחֵי וִימוּת לֵית לֵיהּ דָּם:רש"י:
אם במחתרת. כשהיה חותראת הבית:
אין לו דמים. אין זוֹ רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן לִמְדָתְךָ תורה, אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך, על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו, יהרגנו:
(כב,ב) אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
(כב, ב) אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
(כב, ב) ב אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָּא נְפָלַת עֲלוֹהִי דְּמָא לֵיהּ שַׁלָּמָא יְשַׁלֵּם אִם לֵית לֵיהּ וְיִזְדַּבֵּן בִּגְנֻבְתֵּיהּ:רש"י:
אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמין משל, אם ברור לך הדברשיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות:
דמים לו. כְּחַי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית:
שלם ישלם. הגנב ממוןשגנב, ואינו חייב מיתה. ואונקלוס שתרגם אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָּא נְפָלַת עֲלוֹהִי, לקח לו שיטה אחרת, לומר שאם מְצָאוּהוּ עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו התרו בו שלא יהרגהו, דמים לו, חייב עליו אם הֲרָגוֹ, שמאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:
(כב,ג) אִם־הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד־חֲמוֹר עַד־שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם:
(כב, ג) אִם־הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד־חֲמוֹר עַד־שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם:
(כב, ג) ג אִם אִשְׁתְּכָחָא יִשְׁתְּכַח בִּידֵיהּ גְּנֻבְתָּא מִתּוֹר עַד חֲמַר עַד אִמַּר כַּד אִנּוּן חַיִּין עַל חַד תְּרֵין יְשַׁלֵּם:רש"י:
אם המצא תמצא בידו. ברשותו, שלא טבח ולא מכר:
משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל, בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו:
חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים:
(כב,ד) כִּי יַבְעֶר־אִישׁ שָׂדֶה אוֹ־כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת־
(כב, ד) כִּי יַבְעֶר־אִישׁ שָׂדֶה אוֹ־כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת־
(כב, ד) ד אֲרֵי יֹאכִיל גְּבַר חֲקַל אוֹ כְרָם וִישַׁלַּח יָת בְּעִירֵיהּ וְיֵיכוּל בַּחֲקַל אָחֳרָן שְׁפַר חַקְלֵיהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵיהּ יְשַׁלֵּם:רש"י:
כי יבער. את בעירה. ובער. כולם לשון בהמה, כמו אנחנו ובעירנו:
כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו, ויזיק אותו באחת משתי אלו, או בְּשִׁלּוּחַ בעירה, או בְּבִיעוּר, ופירשו רבותינו (בבא קמא ב:), וְשִׁלַּח הוא נזקי מִדְרַךְ כף רגל, וּבִעֵר הוא נזקי השן האוכלת ומבערת:
בשדה אחר. בשדהשל איש אחר:
מיטב שדהו ישלם. שָׁמִין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו, אם היה נזקו סלע, יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו. למדך הכתוב, שהניזקין שמין להם בעידית:
(כב,ה) כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה:
(כב, ה) כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה:
(כב, ה) ה אֲרֵי יִתַּפַּק נוּר וְיַשְׁכַּח כּוּבִין וְיִתְאַכְּלוּן גְּדִישִׁין אוֹ קָמָא אוֹ חַקְלָא שַׁלָּמָא יְשַׁלֵּם דְּאַדְלֵק יָת דְּלֶקְתָּא:רש"י:
כי תצא אש. אפילומעצמה:
ומצאה קוצים. קַרְדוֹנְ"שׂ בלע"ז:
ונאכל גדיש. שֶׁלִּיחֲכָה בקוצים, עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת לקרקע:
או השדה. שליחכה את נירו, וצריך לָנִיר אותה פעם שניה:
שלם ישלם המבעיר. אף על פי שהדליק בתוך שלו, והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גַּחֲלְתּוֹ שלא תצא ותזיק:
(כב,ו) כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:
(כב, ו) כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:
(כב, ו) ו אֲרֵי יִתֵּן גְּבַר לְחַבְרֵיהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַּר וְיִתְגַּנְּבוּן מִבֵּית גַּבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַּנָּבָא יְשַׁלֵּם עַל חַד תְּרֵין:רש"י:
וגנב מבית האיש. לפידבריו:
אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לִבְעָלִים:
(כב,ז) אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־ לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ:
(כב, ז) אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־ לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ:
(כב, ז) ז אִם לָא יִשְׁתְּכַח גַּנָּבָא וְיִתְקָרֵב מָרֵי דְבֵיתָא לָקֳדָם דַּיָּנַיָּא אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵיהּ בְּמָא דִמְסַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ:רש"י:
אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית:
ונקרב. אל הדיינין, לדון עם זה, ולישבע לו שלא שלח ידו בְּשֶׁלּוֹ:
(כב,ח) עַל־כָּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כָּל־ אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־ שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:
(כב, ח) עַל־כָּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כָּל־ אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־ שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:
(כב, ח) ח עַל כָּל פִּתְגַּם דְּחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמַר עַל אִמָּר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֶדְתָּא דִּי יֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לָקֳדָם דַּיָּנַיָּא יֵיעוֹל דִּין תַּרְוֵיהוֹן דִּי יְחַיְּבוּן דַּיָּנַיָּא יְשַׁלֵּם עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵיהּ:רש"י:
על כל דבר פשע. שֶׁיִּמָּצֵא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גְנָבוֹ, וירשיעוהו אלהים על פי העדים:
אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו, אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך, עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדות, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו, כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, לומר כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני:
ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב הימנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל, ואימתי, בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים. שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה, ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחייב כפל אם באו עדים שהוא בידו, נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד שְׁבֻעַת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה:
(כב,ט) כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכָל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה:
(כב, ט) כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכָל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה:
(כב, ט) ט אֲרֵי יִתֵּן גְּבַר לְחַבְרֵיהּ חֲמַר אוֹ תוֹר אוֹ אִמָּר וְכָל בְּעִירָא לְמִטָּר וּמִית אוֹ אִתְּבַר אוֹ אִשְׁתְּבִי לֵית דְּחָזֵי:רש"י:
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שכתוב וְגֻנַּב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית, לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו, ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב אם גנב יגנב מעמו ישלם, אבל על האונס, כמו מת מעצמו, או נשבר, או נשבה בחזקה על ידי לסטים.ואין רואה.שיעיד בדבר:
(כב,י) שְׁבֻעַת יְהֹוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם:
(כב, י) שְׁבֻעַת יְהֹוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם:
(כב, י) י מוֹמָתָא דַיְיָ תְּהֵי בֵּין תַּרְוֵיהוֹן אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵיהּ בְּמָה דִמְסַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ וִיקַבֵּל מָרֵיהּ מִנֵּיהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵּם:רש"י:
שבועת ה' תהיה. יִשָּׁבַע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר כך נאנסה, חייבבאונסים:
ולקח בעליו. השבועה:
ולא ישלם. לו השומרכלום:
(כב,יא) וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו:
(כב, יא) וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו:
(כב, יא) יא וְאִם אִתְגְּנָבָא יִתְגְּנֵב מֵעִמֵּיהּ יְשַׁלֵּם לְמָרוֹהִי:
(כב,יב) אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם:
(כב, יב) אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם:
(כב, יב) יב אִם אִתְּבָרָא יִתְּבַר יַיְתִי סַהֲדִין דִּתְבִירָא לָא יְשַׁלֵּם:רש"י:
אם טרף יטרף. על ידי חיה רעה:
יבאהו עד. יביא עדיםשנטרפה באונס ופטור:
הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם, טִרְפַת חָתוּל ושועל וּנְמִיָּה משלם, טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם, ומי לְחָשְׁךָלָדוּן כן, שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל:
(כב,יג) וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:
(כב, יג) וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:
(כב, יג) יג וַאֲרֵי יִשְׁאַל גְּבַר מִן חַבְרֵיהּ וְיִתְּבַר אוֹ יְמוּת מָרֵיהּ לֵית עִמֵּיהּ שַׁלָּמָא יְשַׁלֵּם:רש"י:
וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחייב באונסין:
בעליו אין עמו. אם בעליו של שור אינו עם השואלבמלאכתו:
(כב,יד) אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ:
(כב, יד) אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ:
(כב, יד) יד אִם מָרֵיהּ עִמֵּיהּ לָא יְשַׁלֵּם אִם אֲגִירָא הוּא עַל בְּאַגְרֵיהּ:רש"י:
אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה:
הוא. אם השוראינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם, רבי יהודה אומר כשומר שכר:
(כב,טו) וְכִי־יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה:
(כב, טו) וְכִי־יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה:
(כב, טו) טו וַאֲרֵי יְשַׁדֵּל גְּבַר בְּתֻלְתָּא דְּלָא מְאַרְסָא וְיִשְׁכּוּב עִמַּהּ קַיָּמָא יְקַיְּמִנַּהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ:רש"י:
וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וְאֲרֵי יְשַׁדֵּל. שִׁדּוּל בלשון ארמי כְּפִתּוּי בלשון עברי:
מהר ימהרנה. יפסוק להמוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב להכתובה וישאנה:
(כב,טז) אִם־מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת:
(כב, טז) אִם־מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת:
(כב, טז) טז אִם מִצְבָּא לָא יִצְבֵּי אֲבוּהָא לְמִתְּנַהּ לֵיהּ כַּסְפָּא יִתְקוֹל כְּמוֹהֲרֵי בְּתֻלְתָּא:רש"י:
כמהר הבתולות. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כב, כט):
(כב,יז) מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה:
(כב, יז) מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה:
(כב, יז) יז חָרָשָׁא לָא תָחֵי:רש"י:
מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות:
(כב,יח) כָּל־שֹׁכֵב עִם־בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת:
(כב, יח) כָּל־שֹׁכֵב עִם־בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת:
(כב, יח) יח כָּל דְּיִשְׁכּוּב עִם בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות:(ס"א
כל שוכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן דמיהם בם):
(כב,יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהֹוָה לְבַדּוֹ:
(כב, יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהֹוָה לְבַדּוֹ:
(כב, יט) יט דְּדַבַּח לְטַעֲוַת עַמְמַיָּא יִתְקְטֵל אֶלָּהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי:רש"י:
לאלהים. לעבודת גלולים. אילו היה נקוד לֵאלֹהִים (הלמ"ד בציר"י), היה צריך לפרש ולכתוב אחרים, עכשיו שאמר לָאֱלֹהִים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למ"ד ובי"ת וה"א המשמשות בראש התיבה, אם נקודה בחטף (רצה לומר: בשו"א), כגון לְמֶלֶךְ, לְמִדְבָּר, לְעִיר, צריך לפרש לְאֵיזֶה מלך, לְאֵיזֶה מִדְבָּר, לאיזו עיר, וכן לִמְלָכִים וְלִרְגָלִים, בחיר"ק, צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לֵאלֹהִים כל אלהים במשמע, אפילו קודש, אבל כשהיא נקודה פת"ח, כמו לַמֶּלֶךְ, לַמִּדְבָּר, לָעִיר, נודע באיזה מלך מְדַבֵּר, וכן לָעִיר נודע באיזה עיר מְדַבֵּר, וכן לָאֱלֹהִים לאותם שהוזהרתם עליהם במקום אחר. כיוצא בו אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים (תהלים פו, ח), לפי שלא פירש, הוצרך לְהִנָּקֵד פת"ח:
יחרם . יומת. ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמרה בו מיתה במקום אחר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא וגו' (דברים יז, ה), אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופירש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך שהם עבודות בפנים, וחייבין עליהם לכל עבודה זרה, בין שדרכה לעבדה בכך בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה אלא באזהרה:
(כב,כ) וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כב, כ) וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כב, כ) כ וְגִיּוֹרָא לָא תוֹנוּן וְלָא תְעִיקוּן לֵיהּ אֲרֵי דַיָּרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליאי"ר בלע"ז, כמו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם (ישעיה מט, כו):
ולא תלחצנו. בגזילת ממון:
כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך, ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שֶׁבְּךָ אל תאמר לְחֲבֶרְךָ. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:
(כב,כא) כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
(כב, כא) כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
(כב, כא) כא כָּל אַרְמְלָא וְיִתָּם לָא תְעַנּוּן:רש"י:
כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
(כב,כב) אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:
(כב, כב) אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:
(כב, כב) כב אִם עַנָּאָה תְעַנֵּי יָתֵיהּ אֲרֵי אִם מִקְבַל יִקְבֵל קֳדָמַי קַבָּלָא אֱקַבֵּל קְבִלְתֵּיהּ:רש"י:
אם ענה תענה אותו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש עונשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד, טו), גזם ולא פירש עונשו, אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גִּזּוּם, כלומר סופך ליטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו':
(כב,כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
(כב, כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
(כב, כג) כג וְיִתְקֵף רוּגְזִי וְאֶקְטוֹל יָתְכוֹן בְּחַרְבָּא וִיהֶוְיָן נְשֵׁיכוֹן אַרְמְלִין וּבְנֵיכוֹן יַתְמִין:רש"י:
והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם, לפי שאין יודעים אם מתו או נשבו:
(כב,כד) אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:
(כב, כד) אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:
(כב, כד) כד אִם כַּסְפָּא תּוֹזֵף בְּעַמִּי יַת עַנְיָא דִּי עִמָּךְ לָא תְהֵי לֵיהּ כְּרַשְׁיָא לָא תְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי חִבּוּלְיָא:רש"י:
אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה, וזה אחד מהן:
את עמי. עמי ונכרי, עַמִּי קודם. עני ועשיר, עני קודם. עֲנִיֵּי עירך וְעֲנִיֵּי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו, אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לגוי, ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני, לאותו שעמך. (דבר אחר את עמי, שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עַמִּי:
את העני עמך. הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני):
לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר, לא תכלימהו:
נשך. רִבִּית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רִבִּית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:
(כב,כה) אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כב, כה) אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כב, כה) כה אִם מַשְׁכּוֹנָא תִסַּב כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד מֵעַל שִׁמְשָׁא תְּתִיבִנֵּיהּ לֵיהּ:רש"י:
אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמןואינו פורע. (חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמר הקדוש ברוך הוא, כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב):
עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בוקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה:
(כב,כו) כִּי הִוא (כסותה כתיב) כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי: @PPחצי הספר בפסוקים
(כב, כו) כִּי הִוא (כסותה כתיב) כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי: @PPחצי הספר בפסוקים
(כב, כו) כו אֲרֵי הִיא כְסוּתֵיהּ בִּלְחוֹדַהּ הִיא תוֹתְבֵיהּ לְמַשְׁכֵּיהּ בְּמָא יִשְׁכּוּב וִיהֵי אֲרֵי יִקְבֵל קֳדָמַי וֶאֱקַבֵּל קְבִלְתֵּיהּ אֲרֵי חַנָּנָא אֲנָא:רש"י:
כי הוא כסותה. זו טלית:
שמלתו. זו חלוק:
במה ישכב. לרבות את המצע:
(כב,כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
(כב, כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
(כב, כז) כז דַּיָּנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָּךְ לָא תְלוּט:רש"י:
אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרהלקללת דיין:
(כב,כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן־לִי:
(כב, כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן־לִי:
(כב, כח) כח בִּכּוּרָךְ וְדִמְעָךְ לָא תְאַחֵר בּוּכְרָא דִבְנָךְ תַּפְרֵשׁ קֳדָמָי:רש"י:
מלאתך. חובה המוטלת עליךכשתתמלא תבואתך להתבשל, והם ביכורים:
ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע:
לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לְאַחֵר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים, ומעשר לתרומה:
בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן,והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך [לצאנך], מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה (במדבר יח, טז), אף בכור בהמה דקה מטפל בו שלשים יום, ואחר כך נותנו לכהן:
(כב,כט) כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם־אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי:
(כב, כט) כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם־אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי:
(כב, כט) כט כֵּן תַּעְבֵּד לְתוֹרָךְ לְעָנָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי עִם אִמֵּיהּ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה תַּפְרְשִׁנֵּיהּ קֳדָמָי:רש"י:
שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את קרבנו, לא ימהר קודם שמונה, לפי שהוא מחוסר זמן:
ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן ומיום השמיני והלאה ירצה (ויקרא כב, כז), מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו, וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי:
(כב,ל) וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ:
(כב, ל) וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ:
(כב, ל) ל וֶאֱנָשִׁין קַדִּישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵיהּ:רש"י:
ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:
ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות לִיטָרֵף, וכן כי בשדה מצאה (דברים כב, כז), וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (שם כג, יא), הוא הדין למקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה. (ואונקלוס תרגם) וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בשר שנתלש על ידי טִרְפַת זאב או ארי (או) מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בְּחֲיֶּיהָ:
לכלב תשליכון אותו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו תלמוד לומר בנבלה או מכור לנכרי (דברים יד, כא)קל וחומר לטרפה שמותרת בכל הנאות, אם כן מה תלמוד לומר לכלב למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בִּרְיָה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (לעיל יא, ז), אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו:
(כג,א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
(כג, א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
(כג, א) א לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִּשְׁקָר לָא תְשַׁוִּי יְדָךְ עִם חַיָּבָא לְמֶהֱוֵי לֵיהּ סָהִיד שְׁקָר:רש"י:
לא תשא שמע שוא. כתרגומו לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִּשְׁקָר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:
אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חבירו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:
(כג,ב) לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
(כג, ב) לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
(כג, ב) ב לָא תְהֵי בָּתַר סַגִּיאִין לְאַבְאָשָׁא וְלָא תִתִּמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָה דִבְעֵינָךְ עַל דִּינָא בָּתַר סַגִּיאֵי שְׁלַם דִּינָא:רש"י:
לא תהיה אחרי רבים לרעות. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אָפְנָיו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד (סנהדרין ב.), וסוף המקרא דרשו, אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הַטֵּה הדין על פיהם לחובה, ובדיני נפשות הכתוב מדבר. ואמצע המקרא דרשו, ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחילה שיאמרו את דעתם. ולפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא:
לא תהיה אחרי רבים לרעת. לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו המחייבין על המזכין:
ולא תענה על רב. לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן:
אחרי רבים להטות. ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין. וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לָא תִתִּמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָה דִבְעֵינָךְ עַל דִּינָא, ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש:
לא תענה על ריב לנטות, אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו וכך פתרונו:
לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם:
ולא תענה על ריב לנטות וגו'. ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מֵאַמִּתּוֹ, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים:
(כג,ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:
(כג, ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:
(כג, ג) ג וְעַל מִסְכֵּינָא לָא תְרַחֵם בְּדִינֵיהּ:רש"י:
לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר, דל הוא אֲזַכֶּנּוּואכבדנו:
(כג,ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כג, ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כג, ד) ד אֲרֵי תְעָרַע תּוֹרָא דְסָנְאָךְ אוֹ חֲמָרֵיהּ דְּטָעֵי אָתָבָא תְּתִיבִנֵּיהּ לֵיהּ:
(כג,ה) כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:
(כג, ה) כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:
(כג, ה) ה אֲרֵי תֶחֱזֵי חֲמָרָא דְסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹעֲנֵיהּ וְתִתִּמְנַע מִלְמִשְׁבַּק לֵיהּ מִשְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק מָה דִבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵק עִמֵּהּ:רש"י:
כי תראה חמור שונאך וגו'. הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שִׁמּוּשֵׁי כי, וכה פתרונו, שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו:
וחדלת מעזב לו. בתמיה:
עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן עצור ועזוב (דברים לב, לו), וכן וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג, ח), מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו, כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' (דברים ז, יז), שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו כך דרשו רבותינו (בבא מציעא לב:)כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל, וחדלת:לפרק המשא, מִלְמִשְׁקַל לֵיהּ, מליטול משאוי ממנו:
(כג,ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ:
(כג, ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ:
(כג, ו) ו לָא תַצְלֵי דִּין מִסְכֵּינָךְ בְּדִינֵיהּ:רש"י:
אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאבלכל טובה:
(כג,ז) מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג כִּי לֹא־אַצְדִּיק רָשָׁע:
(כג, ז) מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג כִּי לֹא־אַצְדִּיק רָשָׁע:
(כג, ז) ז מִפִּתְגָּמָא דְשִׁקְרָא הֱוֵי רָחִיק וְדִזְכֵי וְדִנְפַק דְּכֵי מִן דִּינָא לָא תִקְטוֹל אֲרֵי לָא אֱזַכֵּי חַיָּבָא:רש"י:
ונקי וצדיק אל תהרג. מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרוג, ואף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לְזַכּוֹתוֹ. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו לבית דין, תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין:
כי לא אצדיק רשע. אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה:
(כג,ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:
(כג, ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:
(כג, ח) ח וְשׁוֹחֲדָא לָא תְקַבֵּל אֲרֵי שׁוֹחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקֵל פִּתְגָּמִין תְּרִיצִין:רש"י:
ושחד לא תקח. אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות את הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לא תטה משפט:
יעור פקחים. אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שֶׁתִּטָּרֵף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו:
ויסלף. כתרגומו וּמְקַלְקֵל:
דברי צדיקים. דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פִּתְגָּמִין תְּרִיצִין, ישרים:
(כג,ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כג, ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כג, ט) ט וְגִיּוֹרָא לָא תְעִיקוּן וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת נַפְשָׁא דְגִיּוֹרָא אֲרֵי דַיָּרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
וגר לא תלחץ. בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר, מפני שסורורע:
את נפש הגר. כמה קשה לו כשלוחצים אותו:
(כג,י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת־אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:
(כג, י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת־אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:
(כג, י) י וְשִׁית שְׁנִין תִּזְרַע יָת אַרְעָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתַּהּ:רש"י:
ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב):
(כג,יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(כג, יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(כג, יא) יא וּשְׁבִיעֵתָא תַּשְׁמְטִנַּהּ וְתַרְטְשִׁנַּהּ וְיֵיכְלוּן מִסְכְּנֵי עַמָּךְ וּשְׁאָרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ:רש"י:
תשמטנה .מעבודה:
ונטשתה. מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה, מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה, מִלְּזַבֵּלומלקשקש:
ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה, מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית:
כן תעשה לכרמך. ותחילת המקרא מדבר בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה הימנו תזרע את ארצך:
(כג,יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
(כג, יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
(כג, יב) יב שִׁתָּא יוֹמִין תַּעְבֵּד עוֹבָדָךְ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָּנוּחַ בְּדִיל דִּינוּחַ תּוֹרָךְ וַחֲמָרָךְ וְיִשְׁקוֹט בַּר אַמְתָךְ וְגִיּוֹרָא:רש"י:
וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר, הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהוג בה שבת בראשית:
למען ינוח שורך וחמורך. תן לו נייח, להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע, או אינו אלא יְחַבְּשֶׁנוּ בתוך הבית, אמרת, אין זה נייח אלא צער:
בן אמתך. בעבד ערלהכתוב מדבר (שם):
והגר. זה גרתושב:
(כג,יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ:
(כג, יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ:
(כג, יג) יג וּבְכֹל דִּי אֲמָרִית לְכוֹן תִּסְתַּמְּרוּן וְשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָּא לָא תַדְכְּרוּן לָא יִשְׁתְּמַע עַל פּוּמָךְ:רש"י:
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו:
לא תזכירו. שלא יאמר לו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לְלַמֶּדְךָ, ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות [העברות] כולן, והנזהר בה כשומר את כולן:
לא ישמע. מן הנכרי:
על פיך. שלא תעשה שותפות עם נכרי, וישבע לך בעבודה זרה שלו, נמצאת שאתה גורם שֶׁיִּזָּכֵר על ידך:
(כג,יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:
(כג, יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:
(כג, יד) יד תְּלַת זִמְנִין תֵּחוֹג קֳדָמַי בְּשַׁתָּא:רש"י:
רגלים. פעמים, וכן כי הכיתני זה שלש רגלים (במדבר כב, כח):
(כג,טו) אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־ יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
(כג, טו) אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־ יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
(כג, טו) טו יָת חַגָּא דְפַטִּירַיָּא תִּטַּר שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִּירָא כְּמָא דִי פַקֵּידִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דַאֲבִיבָא אֲרֵי בֵיהּ נְפַקְתָּ מִמִּצְרָיִם וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:רש"י:
חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו בְּאִבֶּיהָ. [לשון אחר] אביב לשון אב, בִּכּוּר וראשון לבשל פירות:
ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:
(כג,טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה:
(כג, טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה:
(כג, טז) טז וְחַגָּא דַחֲצָדָא בִּכּוּרֵי עוֹבָדָךְ דִּי תִזְרַע בְּחַקְלָא וְחַגָּא דִכְנָשָׁא בְּמִפְּקָא דְשַׁתָּא בְּמִכְנְשָׁךְ יָת עוֹבָדָךְ מִן חַקְלָא:רש"י:
וחג הקציר. הוא חגשבועות:
בכורי מעשיך. שהוא זמן הבאת ביכורים, ששתי הלחם הבאין בעצרת, היו מתירין הֶחָדָשׁ לִמְנָחוֹת ולהביא ביכורים למקדש, שנאמר וביום הביכורים וגו' [בשבועותיכם] (במדבר כח, כו):
וחג האסיף. הוא חג הסוכות:
באספך את מעשיך. שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים:
(כג,יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה:
(כג, יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה:
(כג, יז) יז תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְּכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ:רש"י:
שלש פעמים וגו'. לפי שהענין מדבר בשביעית, הוצרך לומר שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן:
כל זכורך. הזכריםשבך:
(כג,יח) לֹא־תִזְבַּח עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין חֵלֶב־חַגִּי עַד־בֹּקֶר:
(כג, יח) לֹא־תִזְבַּח עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין חֵלֶב־חַגִּי עַד־בֹּקֶר:
(כג, יח) יח לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַּם פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן בַּר מִן מַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָּא עַד צַפְרָא:רש"י:
לא תזבח על חמץ וגו'. לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ:
ולא ילין חלב חגי וגו'. חוץלמזבח:
עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר על מוקדה על המזבח כלהלילה (ויקרא ו, ב):
ולא ילין. אין לינה אלא בעמוד השחר, שנאמר עד בוקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח:
(כג,יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
(כג, יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
(כג, יט) יט רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתִי לְבֵית מִקְדְּשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:רש"י:
ראשית בכורי אדמתך. אף השביעית חייבת בביכורים, לכך נאמר אף כאן ביכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימןומקדישה. ואין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים במקרא ארץ חטה ושעורה וגו' (דברים ח, ח):
לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומותבתורה שכתוב גדי והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון אנכי אשלח גדי עזים (בראשית לח, יז), את גדי העזים (שם פסוק כ), שני גדיי עזים (שם כז, ט). לְלַמֶּדְךָ שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובשלש מקומות נכתב בתורה, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול:
(כג,כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:
(כג, כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:
(כג, כ) כ הָא אֲנָא שָׁלַח מַלְאָכָא קֳדָמָךְ לְמִטְּרָךְ בְּאָרְחָא וּלְאָעֳלוּתָךְ לְאַתְרָא דִּי אַתְקֵנִית:רש"י:
הנה אנכי שולח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך (להלן לג, ג):
אשר הכינותי. אשר זִמַּנְתִּי לתת לכם, זהו פשוטו. ומדרשו, אל המקום אשר הכינותי כבר, מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה:
(כג,כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל־תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:
(כג, כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל־תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:
(כג, כא) כא אִסְתַּמַּר מִן קֳדָמוֹהִי וְקַבֵּל לְמֵימְרֵיהּ לָא תְסָרֵב לְקִבְלֵיהּ אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיכוֹן אֲרֵי בִשְׁמִי מֵימְרֵיהּ:רש"י:
אל תמר בו. לשון המראה, כמו אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ (יהושע א, יח):
כי לא ישא לפשעכם. אינו מלומד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד, שהוא שָׁלִיחַ, ואינו עושה אלא שליחותו:
כי שמי בקרבו. מחובר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משותף בו. ורבותינו אמרו, זה מטטרו"ן, ששמו כשם רבו (סנהדרין לח:), מטטרו"ן בגימטריא שדי:
(כג,כב) כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרְרֶיךָ:
(כג, כב) כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרְרֶיךָ:
(כג, כב) כב אֲרֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרֵיהּ וְתַעְבֵּד כֹּל דִּי אֱמַלֵּיל וְאֶסְנֵי יָת סָנְאָךְ וְאָעִיק לְדִמְעִיקִין לָךְ:רש"י:
וצרתי. כתרגומווְאָעִיק:
(כג,כג) כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:
(כג, כג) כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:
(כג, כג) כג אֲרֵי יְהַךְ מַלְאָכִי קֳדָמָךְ וְיָעֵלִנָּךְ לְוָת אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָּאֵי וּכְנַעֲנָאֵי חִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי וֶאֱשֵׁצִנּוּן:
(כג,כד) לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם:
(כג, כד) לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם:
(כג, כד) כד לָא תִסְגּוּד לְטַעֲוָתְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנּוּן וְלָא תַעְבֵּד כְּעוֹבָדֵיהוֹן אֲרֵי פַגָּרָא תְּפַגְּרִנּוּן וְתַבָּרָא תְתַבַּר קָמָתְהוֹן:רש"י:
הרס תהרסם. לאותםאלהות:
מצבותיהם. אבנים שהם מציבין להשתחוות להם:
(כג,כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:
(כג, כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:
(כג, כה) כה וְתִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיבָרֵךְ יָת מֵיכְלָךְ וְיָת מִשְׁתְּיָךְ וְאַעְדִּי מַרְעִין בִּישִׁין מִבֵּינָךְ:
(כג,כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת־מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:
(כג, כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת־מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:
(כג, כו) כו לָא תְהֵי מְתַכְּלָא וְעַקְרָא בְּאַרְעָךְ יָת מִנְיַן יוֹמָיךְ אַשְׁלִים:רש"י:
לא תהיה משכלה. אם תעשהרצוני:
משכלה. מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה:
(כג,כז) אֶת־אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:
(כג, כז) אֶת־אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:
(כג, כז) כז יָת אֵימְתִי אֲשַׁלַּח קֳדָמָךְ וְאֶתְּפַר (נ"א וֶאֱשַׁגֵשׁ) יָת כָּל עַמָּא דְּאַתְּ אָתֵי לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּהוֹן וְאֶמְסַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ מְחַזְרֵי קְדָל:רש"י:
והמתי. כמו וְהָמַמְתִּי, ותרגומו וֶאֱשַׁגֵּשׁ. וכן כל תיבה שפועל שלה בְּכֵפֶל אות אחרונה, כְּשֶׁתֵּהָפֵךְ לְדַבֵּר בלשון פָּעַלְתִּי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפו"ם, כגון וְהַמּוֹתִי, מגזרת וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיה כח, כח). וְסַבּוֹתִי, מגזרת וְסָבַב בֵּית אֵל (שמואל־א ז, טז). דַּלּוֹתִי (תהלים קטז, ו), מגזרת דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיה יט, ו). עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ (שם מט, טז), מגזרת חִקְקֵי לֵב (שופטים ה, טו). אֶת מִי רַצּוֹתִי (שמואל־א יב, ג), מגזרת רִצַּץ עָזַב דַּלִּים (איוב כ, יט). והמתרגם והמותי, וְאֶקְטַל, טועה הוא, שאילו מגזרת מיתה היה, אין ה"א שלה בפת"ח, ולא מ"ם שלה מודגשת, ולא נקודה מלאפו"ם. אלא וְהֵמַתִּי (בציר"י)כגון וְהֵמַתָּה את העם הזה (במדבר יד, טו), והתי"ו מודגשת לפי שתבא במקום ב' תוי"ן, האחת נשרשת לפי שאין מיתה בלא תי"ו, והאחרת משמשת כמו אָמַרְתִּי, חָטָאתִי, עָשִׂיתִי. וכן וְנָתַתִּי, התי"ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלשה תוי"ן, שתים ליסוד כמו בְּיוֹם תֵּת ה' (יהושע י, יב), מַתַּת אֱלֹהִים הִיא (קהלת ג, יג), והשלישית לשמוש:
ערף. שֶׁיָּנוּסוּ מלפניך וְיַהֲפְכוּ לך ערפם:
(כג,כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת־הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת־הַחִוִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ:
(כג, כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת־הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת־הַחִוִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ:
(כג, כח) כח וְאֶשְׁלַח יָת עֲרָעִיתָא קֳדָמָךְ וּתְתָרֵךְ יָת חִוָּאֵי יָת כְּנַעֲנָאֵי וְיָת חִתָּאֵי מִן קֳדָמָךְ:רש"י:
הצרעה. מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם, ומטילה בהם ארס והם מתים. והצרעה לא עברהאת הירדן:
והחתי והכנעני. הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אומות לא מנה כאן אלא אלו. וְחִוִּי, אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (שם), על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:
(כג,כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן־תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:
(כג, כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן־תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:
(כג, כט) כט לָא אֱתָרֵכִנּוּן מִן קֳדָמָךְ בְּשַׁתָּא חֲדָא דִּילְמָא תְהֵי אַרְעָא צַדְיָא וְתִסְגֵּי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא:רש"י:
שממה. ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה:
ורבה עליך. ותרבה עליך:
(כג,ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת־הָאָרֶץ:
(כג, ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת־הָאָרֶץ:
(כג, ל) ל זְעֵיר זְעֵיר אֱתָרֵכִנּוּן מִן קֳדָמָךְ עַד דְּתִסְגֵּי וְתַחְסֵן יָת אַרְעָא:רש"י:
עד אשר תפרה. תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו:
(כג,לא) וְשַׁתִּי אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־ הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:
(כג, לא) וְשַׁתִּי אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־ הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:
(כג, לא) לא וֶאֱשַׁוֵּי יָת תְּחוּמָךְ מִיַּמָּא דְסוּף וְעַד יַמָּא דִפְלִשְׁתָּאֵי וּמִמַּדְבְּרָא עַד פְּרָת אֲרֵי אֶמְסַר בִּידֵיכוֹן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וּתְתָרֵכִנּוּן מִן קֳדָמָךְ:רש"י:
ושתי. לשון השתה, והתי"ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא תי"ו, והאחת לשמוש:
עד הנהר. פרת:
וגרשתמו. וּתְגָרְשֵׁם:
(כג,לב) לֹא־תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:
(כג, לב) לֹא־תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:
(כג, לב) לב לָא תִגְזַר לְהוֹן וּלְטַעֲוָתְהוֹן קְיָם:
(כג,לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן־יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת־ אֱלֹהֵיהֶם כִּי־יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:
(כג, לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן־יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת־ אֱלֹהֵיהֶם כִּי־יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:
(כג, לג) לג לָא יֵתְבוּן בְּאַרְעָךְ דִּילְמָא יְחַיְּבוּן יָתָךְ קֳדָמָי אֲרֵי תִפְלַח יָת טַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי יְהוֹן לָךְ לְתַקְלָא:רש"י:
כי תעבד וגו'. הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשוןאי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש, וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו ואם תקריב מנחת ביכורים (ויקרא ב, יד), שהיא חובה:
(כד,א) וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יְהֹוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:
(כד, א) וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יְהֹוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:
(כד, א) א וּלְמשֶׁה אֲמַר סַק לָקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָּבֵי יִשְׂרָאֵל וְתִסְגְּדוּן מֵרָחִיק:רש"י:
ואל משה אמר עלה. פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמרה לו עֲלֵה:
(כד,ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהֹוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:
(כד, ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהֹוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:
(כד, ב) ב וְיִתְקְרֵב משֶׁה בִלְחוֹדוֹהִי לָקֳדָם יְיָ וְאִנּוּן לָא יִתְקָרְבוּן וְעַמָּא לָא יִסְּקוּן עִמֵּיהּ:רש"י:
ונגש משה לבדו. אל הערפל:
(כד,ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה וְאֵת כָּל־ הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה:
(כד, ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה וְאֵת כָּל־ הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה:
(כד, ג) ג וַאֲתָא משֶׁה וְאִשְׁתָּעִי לְעַמָּא יָת כָּל פִּתְגָּמַיָא דַיְיָ וְיָת כָּל דִּינַיָּא וַאֲתֵיב כָּל עַמָּא קָלָא חַד וַאֲמָרוּ כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי מַלִּיל יְיָ נַעְבֵּד:רש"י:
ויבא משה ויספר לעם. בו ביום:
את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה:
ואת כל המשפטים. שבע מצות שנצטוו בני נח, ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:
(כד,ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד, ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד, ד) ד וּכְתַב משֶׁה יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דַיְיָ וְאַקְדֵּם בְּצַפְרָא וּבְנָא מַדְבְּחָא בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְתַרְתָּא עֶשְׂרֵי קָמָן לִתְרֵי עֲסַר שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל:רש"י:
ויכתב משה. מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה (שם):
וישכם בבקר. בחמשהבסיון:
(כד,ה) וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהֹוָה פָּרִים:
(כד, ה) וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהֹוָה פָּרִים:
(כד, ה) ה וּשְׁלַח יָת בּוּכְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַסִּיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ תּוֹרִין:רש"י:
את נערי. הבכורות:
(כד,ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(כד, ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(כד, ו) ו וּנְסִיב משֶׁה פַּלְגּוּת דְּמָא וְשַׁוִּי בְּמִזְרְקַיָּא וּפַלְגּוּת דְּמָא זְרַק עַל מַדְבְּחָא:רש"י:
ויקח משה חצי הדם. מי חֲלָקוֹ, מלאך באוְחֲלָקוֹ:
באגנת. שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה, ואחד לחצי דם שלמים, להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו, שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים, שאין הזאה בלא טבילה:
(כד,ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:
(כד, ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:
(כד, ז) ז וּנְסִיב סִפְרָא דִקְיָמָא וּקְרָא קֳדָם עַמָּא וַאֲמָרוּ כֹּל דִּי מַלִּיל יְיָ נַעְבֵּד וּנְקַבֵּל:רש"י:
ספר הברית. מבראשית ועד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה:
(כד,ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל־הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם־ הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כד, ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל־הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם־ הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כד, ח) ח וּנְסִיב משֶׁה יָת דְּמָא וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָּא וַאֲמַר הָא דֵין דָּם קְיָמָא דִּגְזַר יְיָ עִמְּכוֹן עַל כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין:רש"י:
ויזרק. ענין הזאה, ותרגומו וּזְרַק עַל מַדְבְּחָאלְכַפָּרָא עַל עַמָּא:
(כד,ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד, ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד, ט) ט וּסְלֵיק משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָּבֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד,י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
(כד, י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
(כד, י) י וַחֲזוֹ יָת יְקַר אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבַד אֶבֶן טָבָא וּכְמֶחֱזֵי שְׁמַיָּא לִבְרִירוּ:רש"י:
ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצוונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (במדבר יא, א), בקצינים שבמחנה:
כמעשה לבנת הספיר. היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים:
וכעצם השמים לטהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו:
וכעצם. כתרגומו לשון מראה:
לטהר. לשון בָּרוּר וצלול:
(כד,יא) וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
(כד, יא) וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
(כד, יא) יא וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַיְיָ וַהֲווֹ חָדָן בְּקָרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתָן:רש"י:
ואל אצילי. הם נדב ואביהוא והזקנים:
לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בהם יד:
ויחזו את האלהים. היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא (בהעלותך טו). ואונקלוס לא תרגם כן, אצילי, לשון גדולים, כמו וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ (ישעיה מא, ט), ויאצל מן הרוח (במדבר יא, כה), שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה (יחזקאל מא, ח):
(כד,יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:
(כד, יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:
(כד, יב) יב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לְקֳדָמַי לְטוּרָא וֶהֱוֵי תַמָּן וְאֶתֵּן לָךְ יָת לוּחֵי אַבְנָא וְאוֹרַיְתָא וְתַפְקֶדְתָּא דִּי כְתָבִית לְאַלּוּפֵיהוֹן:רש"י:
ויאמר ה' אל משה. לאחר מתן תורה:
עלה אלי ההרה והיה שם. ארבעים יום:
את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. כל שש מאות ושלש עשרה מצותבכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד, לכל דבור ודבור מִצְוֹת התלויות בו:
(כד,יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הַר הָאֱלֹהִים:
(כד, יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הַר הָאֱלֹהִים:
(כד, יג) יג וְקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ וּסְלֵק משֶׁה לְטוּרָא דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:רש"י:
ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מְלַוֶּה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה, וישמע יהושע את קול העם ברעה (להלן לב, יז), למדנו שלא היה יהושע עמהם:
(כד,יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
(כד, יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
(כד, יד) יד וּלְסָבַיָּא אֲמַר אוֹרִיכוּ לָנָא הָכָא עַד דִּי נְתוּב לְוָתְכוֹן וְהָא אַהֲרֹן וְחוּר עִמְּכוֹן מָן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא יִתְקְרֵב לְקֳדָמֵיהוֹן:רש"י:
ואל הזקנים אמר. בצאתומן המחנה:
שבו לנו בזה. והתעכבו כאןעם שאר העם במחנה, להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו:
חור. בנה של מריםהיה, ואביו כלב בן יפונה, שנאמר וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר (דברי הימים־א ב, יט), אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא:):
מי בעל דברים. מישיש לו דין:
(כד,טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־הָהָר:
(כד, טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־הָהָר:
(כד, טו) טו וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא וַחֲפָא עֲנָנָא יָת טוּרָא:
(כד,טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יְהֹוָה עַל־הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
(כד, טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יְהֹוָה עַל־הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
(כד, טז) טז וּשְׁרָא יְקָרָא דַיְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי וַחֲפָהִי עֲנָנָא שִׁתָּא יוֹמִין וּקְרָא לְמשֶׁה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִגּוֹ עֲנָנָא:רש"י:
ויכסהו הענן. רבותינו חולקים בדבר (יומא ד:), יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חודש (עד עצרת יום מתן תורה. רש"י ישן):להר:
ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה. ויש אומרים, ויכסהו הענן למשה ששה ימים, לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחילת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים (שם):
(כד,יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד, יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד, יז) יז וְחֵיזוּ יְקָרָא דַיְיָ כְחֵיזוּ אֶשָּׁא אָכְלָא בְּרֵישׁ טוּרָא לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד,יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:פפ קי"ח פסוקים, עזיא"ל סימן, חננ"י סימן.
(כד, יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:פפ קי"ח פסוקים, עזיא"ל סימן, חננ"י סימן.
(כד, יח) יח וְעַל משֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא וּסְלֵק לְטוּרָא וַהֲוָא משֶׁה בְּטוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן:Qרש"י:
בתוך הענן. ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל (נ"א חופה)בתוכו:
(כה,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כה, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כה, א) כהא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כה,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי:
(כה, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי:
(כה, ב) ב מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְּבַר דִּי יִתְרְעֵי לִבֵּיהּ תִּסְּבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי:רש"י:
ויקחו לי תרומה. לי, לשמי:
תרומה. הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה:
ידבנו לבו. לשוןנדבה, והוא לשון רצון טוב, פיישנ"ט בלע"ז:
תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו, שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגולת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי, ואחת תרומת המזבח בקע לגלגולת, לקופות, לקנות מהן קָרְבְּנוֹת צבור, ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד. י"ג דבריםהאמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם:
(כה,ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
(כה, ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
(כה, ג) ג וְדָא אַפְרָשׁוּתָא דִּי תִסְּבוּן מִנְּהוֹן דַּהֲבָא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא:רש"י:
זהב וכסף ונחשת וגו'. כולם באו בנדבה איש איש מה שֶׁנְּדָבוֹ לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד. ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר וכסף פקודי העדה וגו' בקע לגלגולת וגו' (להלן לח, כה־כו), ושאר הכסףהבא שם בנדבה, עֲשָׂאוּהוּ לכלי שרת:
(כה,ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
(כה, ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
(כה, ד) ד וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמְעַזֵּי:רש"י:
ותכלת. צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק:
וארגמן. צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן:
ושש. הוא פשתן (יבמות ד:):
ועזים. נוצה של עזים, לכך תרגם אונקלוס וּמְעַזֵּי, הבא מן העזים, ולא עזים עצמן, שתרגום של עזים עִזַּיָּא:
(כה,ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(כה, ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(כה, ה) ה וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגּוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִּין:רש"י:
מאדמים. צבועות היו אדוםלאחר עִבּוּדָן:
תחשים. מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם סַסְגּוֹנָא,שֶׁשָׂשׂ ומתפאר בגוונין שלו:
ועצי שטים. ומאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא (תרומה ט), יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים וּנְטָעָם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כְּשֶׁיֵּצְאוּ ממצרים:
(כה,ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(כה, ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(כה, ו) ו מִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא בּוּסְמַיָּא לְמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:רש"י:
שמן למאר. שמן זית זךלהעלות נר תמיד:
בשמים לשמן המשחה. שנעשה למשוחכלי המשכן והמשכן לקדשן, והוצרכו לו בשמים, כמו שמפורש בכי תשא:
ולקטרת הסמים. שהיו מקטירין בכל ערב ובוקר, כמו שמפורש בואתה תצוה. ולשון קטורת, העלאת קיטור ותמרות עשן:
(כה,ז) אַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
(כה, ז) אַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
(כה, ז) ז אַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָּעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:רש"י:
אבני שהם. שתים הוצרכו שם, לצורך האפוד האמור בואתה תצוה:
מלאים. על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא, קרויים אבני מלואים, ומקום המושב קרוי מִשְׁבֶּצֶת:
לאפד ולחשן. אבני השהם לאפודואבני המלואים לחושן. וחושן ואפוד מפורשים בואתה תצוה, והם מיני תכשיט:
(כה,ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
(כה, ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
(כה, ח) ח וְיַעְבְּדוּן קֳדָמַי מַקְדְּשָׁא וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן:רש"י:
ועשו לי מקדש. ועשו לשמיבית קדושה:
(כה,ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל־כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:
(כה, ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל־כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:
(כה, ט) ט כְּכֹל דִּי אֲנָא מַחֲזֵי יָתָךְ יָת דְּמוּת מַשְׁכְּנָא וְיָת דְּמוּת כָּל מָנוֹהִי וְכֵן תַּעְבְּדוּן:רש"י:
ככל אשר אני מראה אותך. כאן, את תבניתהמשכן. המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו, ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך:
וכן תעשו. לדורות, אם יֹאבַד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו, לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו:
(כה,י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(כה, י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(כה, י) י וְיַעְבְּדוּן אֲרוֹנָא דְּאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִּין וּפַלְגָּא אֻרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָּא פְּתָיֵהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָּא רוּמֵיהּ:רש"י:
ועשו ארון. כמין ארונות שעושים בלא רגלים, עשויים כמין ארגז שקורין אישקרי"ן, יושב על שוליו:
(כה,יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:
(כה, יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:
(כה, יא) יא וְתַחֲפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי מִגָּו וּמִבָּרָא תַּחֲפִנֵּיהּ וְתַעְבֵּד עֲלוֹהִי דֵיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
מבית ומחוץ תצפנו. שלשה ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ, וארבעה כתלים ושולים לכל אחד, ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וְחִפָּה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ:
זר זהב. כמין כתר מוקף לו סביב, למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי, עד שעלה למול עוֹבִי הכפורת ולמעלה הימנו משהו, וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה:
(כה,יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:
(כה, יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:
(כה, יב) יב וְתַתִּיךְ לֵיהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִּדְהַב וְתִתֵּן עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵיהּ וְתַרְתֵּין עִזְקָן עַל סִטְרֵיהּ חַד וְתַרְתֵּין עִזְקָן עַל סִטְרֵיהּ תִּנְיֵתָא:רש"י:
ויצקת. לשון התכה כתרגומו:
פעמותיו. כתרגומו זִוְיָתֵיהּ. ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונים, שתים מכאן ושתים מכאן לרחבושל ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאין את הארון מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות (צח:)בפרק שתי הלחם:
האחת. הן הן הארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירש לך היכן היו, והוי"ו זו יתירה היא, ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך לישבה כן, ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת:
צלעו. צדו:
(כה,יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
(כה, יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
(כה, יג) יג וְתַעְבֵּד אֲרִיחֵי דְּאָעֵי שִׁטִּין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַּהֲבָא:רש"י:
בדי. מוטות:
(כה,יד) וְהֵבֵאתָ אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן בָּהֶם:
(כה, יד) וְהֵבֵאתָ אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן בָּהֶם:
(כה, יד) יד וְתָעֵל יָת אֲרִיחַיָּא בְּעִזְקָתָא עַל סִטְרֵי אֲרוֹנָא לְמִטַּל יָת אֲרוֹנָא בְּהוֹן:
(כה,טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:
(כה, טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:
(כה, טו) טו בְּעִזְקְתָא דַּאֲרוֹנָא יְהוֹן אֲרִיחַיָּא לָא יְעִדּוּן מִנֵּיהּ:רש"י:
לא יסרו ממנו. לעולם:
(כה,טז) וְנָתַתָּ אֶל־הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(כה, טז) וְנָתַתָּ אֶל־הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(כה, טז) טז וְתִתֵּן בַּאֲרוֹנָא יָת סַהֲדוּתָא דִּי אֶתֵּן לָךְ:רש"י:
ונתת אל הארן. כמו בארון:
העדת. התורה, שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה:
(כה,יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
(כה, יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
(כה, יז) יז וְתַעְבֵּד כַּפֻּרְתָּא דִּדְהַב דְּכֵי תַּרְתֵּין אַמִּין וּפַלְגָּא אֻרְכַּהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָּא פְּתָיַהּ:רש"י:
כפרת. כסוי על הארון, שהיה פתוח מלמעלה, וּמַנִּיחוֹ עליו כמין דף:
אמתים וחצי ארכה. כארכו של ארון, ורחבה כרחבו של ארון, ומונחת על עובי הכתלים ארבעתם, ואף על פי שלא נתן שיעור לעוביה, פירשו רבותינו שהיה עוביה טפח (סוכה ה.):
(כה,יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
(כה, יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
(כה, יח) יח וְתַעְבֵּד תְּרֵין כְּרוּבִין דִּדְהָב נְגִיד תַּעְבֵּד יָתְהוֹן מִתְּרֵין סִטְרֵי כַפֻּרְתָּא:רש"י:
כרבים. דמות פרצוףתינוק להם:
מקשה תעשה. שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם, כמעשה צורפים שקורין שׂוּלְדִירִי"ץ, אלא הַטֵּל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, וְהַכֵּה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשיו בולטין למעלה, וְצִיֵּיר הכרובים בבליטת קצותיו:
מקשה. בַּטֶדִי"ץ בלע"ז, כמו דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה, ו):
קצות הכפרת. ראשי הכפורת:
(כה,יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת־הַכְּרֻבִים עַל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו:
(כה, יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת־הַכְּרֻבִים עַל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו:
(כה, יט) יט וַעַבֵיד כְּרוּבָא חַד מִסִּטְרָא מִכָּא וּכְרוּבָא חַד מִסִּטְרָא מִכָּא מִן כַּפֻּרְתָּא תַּעְבְּדוּן יָת כְּרוּבַיָּא עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי:רש"י:
ועשה כרוב אחד מקצה. שלא תאמר שנים כרובים לכל קצה וקצה, לכך הוצרך לפרש כרוב אחד מקצה מזה:
מן הכפרת. עצמה תעשה את הכרובים, זהו פירושו של מקשה תעשה אותם, שלא תעשם בפני עצמם וּתְחַבְּרֵם לכפורת:
(כה,כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
(כה, כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
(כה, כ) כ וִיהוֹן כְּרוּבַיָּא פְּרִיסָן גַּדְפֵיהוֹן לְעֵלָּא מְטַלִּין בְּגַדְפֵיהוֹן עַל כַּפֻּרְתָּא וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקֳבֵל חַד לָקֳבֵל כַּפֻּרְתָּא יְהוֹן אַפֵּי כְרוּבַיָּא:רש"י:
פרשי כנפים. שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא פְּרוּשִׂיםוגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הַכְּנָפַיִם לכפורת, כדאיתא בסוכה (ה:):
(כה,כא) וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל־הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(כה, כא) וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל־הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(כה, כא) כא וְתִתֵּן יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵלָּא וּבַאֲרוֹנָא תִּתֵּן יָת סַהֲדוּתָא דִּי אֶתֵּן לָךְ:רש"י:
ואל הארן תתן את העדת. לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן, נאמר ויתן את העדות אל הארון (להלן מ, כ), ואחר כך ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה:
(כה,כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:@PP
(כה, כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:@PP
(כה, כב) כב וֶאֱזַמֵּן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן וֶאֱמַלֵּל עִמָּךְ מֵעִלָּוֵי כַפֻּרְתָּא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָּא דִּי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא יָת כָּל דִּי אֱפַקֵּד יָתָךְ לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ונועדתי. כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד, שאבא שם לדבר אליך:
ודברתי אתך מעל הכפרת. ובמקום אחר הוא אומר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א), זה המשכן מחוץ לפרוכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, ובבא משה אל אהל מועד וגו' וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו' (במדבר ז, פט), משה היה נכנס למשכן, וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד:
ואת כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הרי וי"ו זו יתירהוּטְפֵלָה, וכמוהו הרבה במקרא, וכה תִפְתֹּר, ואת אשר אדבר עמך שם את כל אשר אצוה אותך, אל בני ישראל הוא:
(כה,כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(כה, כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(כה, כג) כג וְתַעְבֵּד פָּתוֹרָא דְּאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִּין אֻרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא פְתָיֵיהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָּא רוּמֵיהּ:רש"י:
קמתו. גובה רגליו עם עובי השולחן:
(כה,כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(כה, כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(כה, כד) כד וְתַחֲפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי וְתַעְבֵּד לֵיהּ דֵיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
זר זהב. סימן היא לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים:
(כה,כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
(כה, כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
(כה, כה) כה וְתַעְבֵּד לֵיהּ גְּדַנְפָא רוּמֵיהּ פֻּשְׁכָּא סְחוֹר סְחוֹר וְתַעְבֵּד דֵיר דִּדְהַב לִגְדַנְפֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
מסגרת. כתרגומו גְּדַנְפָא, ונחלקו חכמי ישראל בדבר, יש אומרים למעלה היתה סביב לשולחן, כמו לבזבזין שבשפת שולחן שרים, ויש אומרים למטה היתה תקועה, מרגל לרגל בארבע רוחות השולחן, ודף השולחן שוכב על אותה מסגרת:
ועשית זר זהב למסגרתו. הוא זר האמור למעלה, ופירש לך כאן שעל המסגרת היה:
(כה,כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת־הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
(כה, כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת־הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
(כה, כו) כו וְתַעְבֵּד לֵיהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִּדְהָב וְתִתֵּן יָת עִזְקָתָא עַל אַרְבַּע זִוְיָתָא דִּי לְאַרְבַּע רַגְלוֹהִי:
(כה,כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(כה, כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(כה, כז) כז לָקֳבֵל גְּדַנְפָא תֶּהֱוְיָן עִזְקָתָא לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא לְמִטַּל יָת פָּתוֹרָא:רש"י:
לעמת המסגרת תהיין הטבעות. בְּרַגְלַיִם תקועות כנגד ראשי המסגרת:
לבתים לבדים. אותן טבעות יהיו בתים להכניס בהן הבדים:
לבתים. לצורךבתים:
לבדים. כתרגומו לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא:
(כה,כח) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא־ בָם אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(כה, כח) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא־ בָם אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(כה, כח) כח וְתַעְבֵּד יָת אֲרִיחַיָּא דְּאָעֵי שִׁטִּין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַּהֲבָא וִיהוֹן נָטְלִין בְּהוֹן יָת פָּתוֹרָא:רש"י:
ונשא בם. לשון נפעל, יהיה נשא בם את השולחן:
(כה,כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כה, כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כה, כט) כט וְתַעְבֵּד מָגִיסוֹהִי וּבָזִכּוֹהִי וְקַסְוָתֵיהּ וּמְכִילָתֵיהּ דְּיִתְנַסַּךְ בְּהֵן דְּהַב דְּכֵי תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:רש"י:
ועשית קערתיו וכפתיו. קערותיו זה הדפוס, שהיה עשוי כדפוס הלחם, והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה, שולים לו למטה, וקופל מכאן ומכאןכלפי מעלה כמין כותלים, ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן, לצדי הבית מזה ומזה, נותן ארכו לרחבו של שולחן, וכתליו זקופים כנגד שפת השולחן. והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל, בשל ברזל הוא נאפה, וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השלחן, ואותו דפוס קרוי קערה:
וכפותיו. הן בזיכין שנותנין בהם לבונה, ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות, שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה (ויקרא כד, ז):
וקשותיו. הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן, דוגמתן עשה של זהב, וּמְסַדֵּר שלשה על ראש כל לחם, שֶׁיֵּשֵׁב לחם האחד על גבי אותן הקנים, ומבדילין בין לחם ללחם, כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו, ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א:
ומנקיתיו. תרגומו וּמְכִילָתֵיהּ, הן סניפים, כמין יתדות זהב עומדין בארץ, וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גּוֹבַהּ מערכת הלחם, ומפוצלים ששה (גירסת הרא"ם: חמשה) פצולים זו למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וְיִשָּׁבֵּרוּ, ולשון מכילתיה, סובלותיו, כמו נִלְאֵיתִי הָכִיל (ירמיה ו, יא). אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין, ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צז.), קשותיו אלו סניפין, שמקשין אותו ומחזיקים אותו שלא ישבר. ומנקיותיו.אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש, אבל אונקלוס שתרגם מְכִילָתֵיהּ, היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין:
אשר יסך בהן. אשר יכוסה בהן, ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך, שהיו עליו כמין סכך וכסוי, וכן במקום אחר הוא אומר ואת קשות הנסך (במדבר ד, ז), וזה וזה, יוסך והנסך, לשון סכך וכסוי הם:
(כה,ל) וְנָתַתָּ עַל־הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד:
(כה, ל) וְנָתַתָּ עַל־הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד:
(כה, ל) ל וְתִתֵּן עַל פָּתוֹרָא לְחֵם אַפַּיָּא קֳדָמַי תְּדִירָא:רש"י:
לחם פנים. שיש לו פנים, כמו שפירשתי, ומנין הלחם וסדר מערכותיו, מפורשים באמור אל הכהנים:
(כה,לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(כה, לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(כה, לא) לא וְתַעְבֵּד מְנַרְתָּא דִּדְהַב דְּכֵי נְגִיד תִּתְעֲבֵד מְנַרְתָּא שִׁדַּהּ וּקְנַהּ כַּלִּידָהָא חֵזוּרָהָא וְשׁוֹשַׁנָּהָא מִנַּהּ יְהוֹן:רש"י:
מקשה תיעשה המנורה. שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפים שקורין שׂוּלְדִירִ"ץ, אלא כולה באה מֵחֲתִּיכָה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות, ומפריד הקנים אילך ואילך:
מקשה. תרגומו נְגִיד, לשון המשכה, שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס, ולשון מקשה מכת קורנס, בַּטֶדִי"ץ בלע"ז, כמו דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה, ו):
תיעשה המנורה. מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך את הככר לָאוֹר והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תַּעֲשֶׂה:
ירכה. הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלשה הרגלים יוצאין הימנה ולמטה:
וקנה. הקנה האמצעי שלה העולה באמצע הַיָּרֵךְ, זקוף כלפי מעלה, ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך, לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה:
גביעיה. הן כמין כוסות שעושין מזכוכית, ארוכים וקצרים, וקורין להם מדרינ"ס, ואלו עשויין מזהב, ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה כמנין שנתן בהם הכתוב, ולא היו בה אלא לנוי:
כפתריה. כמין תפוחים עגולין סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי, כדרך שעושין למנורות שלפני השרים, וקורין להם פומל"ש, ומנין שלהם כתוב בפרשה כמה כפתורים בולטין ממנה וכמה חָלָק שבין כפתור לכפתור:
ופרחיה. ציורין עשויין בה כמין פרחין:
ממנה יהיו. הכל מקשה יוצא מתוך חֲתִּיכַת הָעֶשֶׁת, ולא יעשם לבדם וידביקם:
(כה,לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(כה, לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(כה, לב) לב וְשִׁתָּא קְנִין נָפְקִין מִסִּטְרָהָא תְּלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִסִּטְרַהּ חַד וּתְלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִסִּטְרַהּ תִּנְיָנָא:רש"י:
יצאים מצדיה. לכאן ולכאן באלכסון, נמשכים ועולין עד כנגד גובהה של מנורה, שהוא קנה האמצעי, ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה, התחתון ארוך, ושל מעלה קצר הימנו, והעליון קצר הימנו, לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים:
(כה,לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
(כה, לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
(כה, לג) לג תְּלָתָא כַלִּידִין מְצַיְּרִין בְּקַנְיָא חַד חֵזוּר וְשׁוֹשַׁן וּתְלָתָא כַלִּידִין מְצַיְרִין בְּקַנְיָא חַד חֵזוּר וְשׁוֹשַׁן כֵּן לְשִׁתָּא קְנִין דְּנָפְקִין מִן מְנַרְתָּא:רש"י:
משקדים. כתרגומו, מצויירים היו, כדרך שעושין כלי כסף וזהב שקורין נִיאֶלֶ"ר:
ושלשה גבעים. בולטין מכל קנה וקנה:
כפתר ופרח. היה לכל קנה וקנה:
(כה,לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(כה, לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(כה, לד) לד וּבִמְנַרְתָּא אַרְבְּעָא כַלִּידִין מְצַיְרִין חֵזוּרָהָא וְשׁוֹשַׁנָּהָא:רש"י:
ובמנרה ארבעה גבעים. בגופה של מנורה היו ארבעה גביעים, אחד בולט בה למטה מן הקנים, והג' למעלה מן יציאת הקנים היוצאין מצדיה:
משקדים כפתריה ופרחיה. זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע, אין יָדוּעַ אם גביעים משוקדים, או משוקדים כפתוריה ופרחיה:
(כה,לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
(כה, לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
(כה, לה) לה וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִנַּהּ וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִנַּהּ וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִנַּהּ לְשִׁתָּא קְנִין דְּנָפְקִין מִן מְנַרְתָּא:רש"י:
וכפתר תחת שני הקנים. מתוך הכפתור היו הקנים נמשכים משני צִדֶּיהָ אילך ואילך. כך שנינו במלאכת המשכן (מנחות כח:), גוֹבְהָהּ של מנורה י"ח טפחים, הָרַגְלַיִם והפרח ג' טפחים, הוא הפרח האמור בירך, שנאמר עד ירכה עד פרחה (במדבר ח, ד), וטפחיים חלק, וטפח שבו גביע מהארבעה גביעים, וכפתור ופרח משני כפתורים ושני פרחים האמורים במנורה עצמה, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה, למדנו שהיה בקנה שני כפתורים ושני פרחים לבד מן הג' כפתורים שהקנים נמשכין מתוכן, שנאמר וכפתור תחת שני הקנים וגו', וטפחיים חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אילך ואילך נמשכים ועולים כנגד גובהה של מנורה, טפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו, וטפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו ונמשכים ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפחיים חלק, נשתיירו שם ג' טפחים, שבהם ג' גביעים וכפתור ופרח, נמצאו גביעים כ"ב, י"ח לששה קנים ג' לכל אחד ואחד, וארבעה בגופה של מנורה הרי כ"ב, ואחד עשר כפתורים, ו' בששת הקנים, וג' בגופה של מנורה שהקנים יוצאים מהם, ושנים עוד נאמרו במנורה, שנאמר משוקדים כפתוריה, ומיעוט כפתורים שנים, האחד למטה אצל הַיָּרֵךְ, והאחד בג' טפחים העליונים עם ג' הגביעים, ותשעה פרחים היו לה, ו' לששת הקנים, שנאמר בקנה האחד כפתור ופרח, וג' למנורה, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה, ומיעוט פרחים שנים, ואחד האמור בפרשת בהעלותך, עד ירכה עד פרחה. ואם תדקדק במשנה זו הכתובה למעלה, תִּמְצְאֵם כמנינם איש איש במקומו:
(כה,לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(כה, לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(כה, לו) לו חֵזוּרֵיהוֹן וּקְנֵיהוֹן מִנַּהּ יְהוֹן כֻּלַּהּ נְגִידָא חֲדָא דִּדְהַב דְּכֵי:
(כה,לז) וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל־עֵבֶר פָּנֶיהָ:
(כה, לז) וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל־עֵבֶר פָּנֶיהָ:
(כה, לז) לז וְתַעְבֵּד יָת בּוֹצִינָהָא שִׁבְעָא וְיַדְלֵק יָת בּוֹצִינָהָא וִיהוֹן מְנַהֲרִין לָקָבֵל אַפָּהָא:רש"י:
את נרתיה. כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות:
והאיר על עבר פניה. עֲשֵׂה פי ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה, מסובים כלפי האמצעי, כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה, מוסב אורם אל צד פני הקנההאמצעי שהוא גוף המנורה:
(כה,לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(כה, לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(כה, לח) לח וְצִבְיָתָהָא וּמַחְתְּיָתָהָא דִּדְהַב דְּכֵי:רש"י:
ומלקחיה. הם הַצְּבָתִים העשויין ליקח בהם הפתילה מתוך השמן, לישבן ולמושכן בפי הנרות, ועל שם שלוקחים בהם קרויים מלקחים. וְצִבְיְתָהָא שתרגם אונקלוס, לשון צבת, טוליי"ש בלע"ז:
ומחתתיה. הם כמין בזיכין קטנים, שחותה בהן את האפר שבנר בבוקר בבוקר, כשהוא מטיב את הנרות מאפר הפתילות שדלקו הלילה וכבו, ולשון מחתה פוישידויר"א בלע"ז, כמו לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (ישעיה ל, יד):
(כה,לט) כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
(כה, לט) כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
(כה, לט) לט כִּכְּרָא דִּדְהַב דְּכֵי יַעְבֵּד יָתַהּ יָת כָּל מָנַיָּא הָאִלֵּין:רש"י:
ככר זהב טהור. שלא יהיה משקלה עם כל כֵּלֶיהָ אלא ככר, לא פחות ולא יותר, והככר של חול ששים מנה, ושל קודש היה כפול, ק"ך מנה, והמנה היא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א, והם מאה זהובים, עשרים וחמשה סלעים, והסלע ארבעה זהובים:
(כה,מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:
(כה, מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:
(כה, מ) מ וַחֲזֵי וַעֲבֵיד כִּדְמוּתְהוֹן דִּי אַתְּ מִתְחֲזֵי בְּטוּרָא:רש"י:
וראה ועשה. ראה כאן בהרתבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש:
אשר אתה מראה. כתרגומו דִּי אַתְּ מִתְחֲזִי בְּטוּרָא, אילו היה נקוד מַרְאֶה בפת"ח, היה פתרונו אתה מַרְאֶה לאחרים, עכשיו שנקוד חטף קמ"ץ, פתרונו דאת מתחזי, שאחרים מַרְאִים לך (שֶׁהַנִּקּוּד מפריד בין עושֶׂה לְנַעֲשֶׂה):
(כו,א) וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כו, א) וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כו, א) א וְיָת מַשְׁכְּנָא תַּעְבֵּד עֲשַׂר יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:רש"י:
ואת המשכן תעשה עשר יריעת. להיות לו לגג וְלִמְחִיצוֹת מחוץ לקרשים, שהיריעות תלויות מאחוריהן לכסותן:
שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. הרי ארבעה מינין יחד בכל חוט וחוט, אחד של פשתים, ושלשה של צמר, וכל חוט וחוט כפול ששה, הרי ארבעה מינין כשהן שזורין יחד כ"ד כְּפָלִים לחוט:
כרבים מעשה חשב. כרובים היו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה, כמו שאורגין חגורות של משי שקורין בלע"ז פיישיש"א:
(כו,ב) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת:
(כו, ב) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת:
(כו, ב) ב אֻרְכָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא עַשְׂרִין וְתַמְנֵי אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעָתָא:
(כו,ג) חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ:
(כו, ג) חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ:
(כו, ג) ג חֲמֵשׁ יְרִיעָן יְהֶוְיָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא:רש"י:
תהיין חברת. תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד:
אשה אל אחותה. כך דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה, ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו כמו שנאמר בכרובים, ופניהם איש אל אחיו (לעיל כה, כ):
(כו,ד) וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
(כו, ד) וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
(כו, ד) ד וְתַעְבֵּד עֲנוּבִין דְּתִכְלָא עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִסִּטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְכֵן תַּעְבֵּד בְּשִׂפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:רש"י:
ללאת. לַצוֹלֶ"שׂ בלע"ז, וכן תרגם אונקלוס עֲנוּבִין, לשון עניבה:
מקצה בחברת. באותה יריעה שבסוף החבור. קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת:
וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. באותה יריעה שהיא קיצונה, לשון קצה, כלומר לסוף החוברת:
(כו,ה) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ:
(כו, ה) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ:
(כו, ה) ה חַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא מְכַוְּנָן עֲנוּבַיָּא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא:רש"י:
מקבילות הללאות אשה אל אחותה. שְׁמוֹר שתעשה הלולאות מכוונות במדה אחת, הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו כן יהא בחברתה, שכשתפרושׂ חוברת אצל חוברת יהיו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו, וזהו לשון מקבילות, זו כנגד זו, תרגומו של נגד לָקֳבֵל. היריעות ארכן כ"ח ורחבן ארבע, וּכְשֶׁחִבֵּר חמש יריעות יחד נמצא רחבן כ', וכן החוברת השנית. והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, שנאמר עשרים קרשים לפאת נגבה תימנה, וכן לצפון, וכל קרש אמה וחצי האמה, הרי שלשים מן המזרח למערב. רוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות, שנאמר ולירכתי המשכן ימה וגו', ושני קרשים [תעשה] למקצעות הרי (עשר) לשמונה עשר, ובמקומם אפרשם למקראות הללו. נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן, עשר אמות האמצעיות לגג חֲלַל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביים אמה, נשתיירו ט"ז אמה, ח' לצפון וח' לדרום מכסות קומת הקרשים שגבהן עשר, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות. רחבן של יריעות ארבעים אמה כשהן מחוברות, עשרים אמה לחוברת, שלשים מהן לגג חֲלַל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, שלא היו קרשים במזרח אלא ד' (ברש"י ישן חמשה) עמודים, שהמסך פרוש ותלוי בווין שבהן כמין וילון, נשתיירו שמונה אמות התלויין על אחורי המשכן שבמערב, ושתי אמות התחתונות מגולות. זו מצאתי בברייתא (דמסכת) [דמ"ט] מדות, אבל במסכת שבת (פרק הזורק צח:), אין היריעות מכסות את עמודי המזרח, ותשע אמות תלויות אחורי המשכן, והכתוב בפרשה זו מסייענו, ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי הברייתא הזאת, נמצאת פרוכת משוכה מןהקרסים ולמערב אמה:
(כו,ו) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת־הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:
(כו, ו) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת־הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:
(כו, ו) ו וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִּדְהָב וּתְלָפֵף יָת יְרִיעָתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַיָּא וִיהֵי מַשְׁכְּנָא חָד:רש"י:
קרסי זהב. פֶירְמֵילְ"שְׂ בלע"ז, ומכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, וראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, ומחברן בהן:
(כו,ז) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כו, ז) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כו, ז) ז וְתַעְבֵּד יְרִיעָן דִמְעַזֵּי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:רש"י:
יריעות עזים. מִנּוֹצָה של עזים:
לאהל על המשכן. לפרוש אותן על היריעות התחתונות:
(כו,ח) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
(כו, ח) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
(כו, ח) ח אֻרְכָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לַחֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן:רש"י:
שלשים באמה. שכשנותן ארכן לרוחב המשכן כמו שנתן את הראשונות, נמצאו אלו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן, לכסות אחת מהשתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים, והאמה התחתונה של קרש שאין היריעה מכסה אותו, היא האמה התחובה בנקב האדן, שהאדנים גבהן אמה:
(כו,ט) וְחִבַּרְתָּ אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת־הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל־מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל:
(כו, ט) וְחִבַּרְתָּ אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת־הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל־מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל:
(כו, ט) ט וּתְלָפֵף יָת חֲמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד וְתֵיעוּף יָת יְרִיעֲתָא שְׁתִיתֵיתָא לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא:רש"י:
וכפלת את היריעה הששית. העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות:
אל מול פני האהל. חצי רחבה היה תלוי, וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לְכַלָּה צנועה המכוסה בצעיף על פניה:
(כו,י) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:
(כו, י) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:
(כו, י) י וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
(כו,יא) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת־הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת־הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד:
(כו, יא) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת־הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת־הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד:
(כו, יא) יא וְתַעְבֵּד פּוּרְפִין דִּנְחָשָׁא חַמְשִׁין וְתָעֵיל יָת פּוּרְפַיָּא בַּעֲנוּבַיָּא וּתְלָפֵף יָת מַשְׁכְּנָא [נ"א פְּרָסָא] וִיהֵי חָד:
(כו,יב) וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן:
(כו, יב) וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן:
(כו, יב) יב וְסִרְחָא דְּיַתִּירָא בִּירִיעַת מַשְׁכְּנָא פַּלְגּוּת יְרִיעֲתָא דְּיַתִּירָא תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי מַשְׁכְּנָא:רש"י:
וסרח העדף ביריעת האהל. על יריעות המשכן. יריעות האהל הן העליונות של עזים, שקרויים אהל, כמו שנאמר בהן לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב, שהחצי של יריעה אחת עשרה היתירה, היה נכפל אל מול פני האהל, נשארו שתי אמות רוחב חציה, עודף על רוחב התחתונות:
תסרח על אחרי המשכן. לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים:
אחורי המשכן. הוא צד מערבי, לפי שהפתח במזרח שהן פניו, וצפון ודרום קרויין צדדין, לימין ולשמאל:
(כו,יג) וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל־צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ:
(כו, יג) וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל־צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ:
(כו, יג) יג וְאַמְּתָא מִכָּא וְאַמְּתָא מִכָּא בִּדְיַתִּירָא בְּאֻרְכָּא יְרִיעֲתָא דְמַשְׁכְּנָא יְהֵי סְרִיחַ עַל סִטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִכָּא וּמִכָּא לְכַסָּיוּתֵיהּ:רש"י:
והאמה מזה והאמה מזה. לצפון ולדרום:
בעדף בארך יריעות האהל. שהן עודפות על אורך יריעות המשכן שתי אמות:
יהיה סרוח על צדי המשכן. לצפון ולדרום, כמו שפירשתי למעלה. לִמְּדָה תורה דרך ארץ, שיהא אדם חס על היפה:
(כו,יד) וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה:
(כו, יד) וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה:
(כו, יד) יד וְתַעְבֵּד חוֹפָאָה לִפְרָסָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגּוֹנָא מִלְּעֵלָּא:רש"י:
מכסה לאהל. לאותו גג של יריעות עזים, עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים, ועוד למעלה ממנומכסה עורות תחשים, ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג, ארכן ל' ורחבן י', אלו דברי רבי נחמיה. ולדברי רבי יהודה, מִכְסֶה אחד היה חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים:
(כו,טו) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:
(כו, טו) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:
(כו, טו) טו וְתַעְבֵּד יָת דַּפַּיָּא לְמַשְׁכְּנָא דְּאָעֵי שִׁטִּין קָיְמִין:רש"י:
ועשית את הקרשים. היה לו לומר ועשית קרשים, כמו שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו [צפה ברוח הקודש] נטע ארזים במצרים, וכשמת, צוה לבניו להעלותם עמהם כְּשֶׁיֵּצְאוּ ממצרים, ואמר להם שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם, הוא שיסד (הבבלי) הפייטן בפיוט שלו, טַס מַטַּע מְזוֹרָזִים קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן:
עצי שטים עומדים. אישטנטבי"ש בלע"ז, שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים, להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש:
(כו,טז) עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(כו, טז) עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(כו, טז) טז עֲשַׂר אַמִּין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְּתָא וּפַלְגּוּת אַמְּתָא פּוּתְיָא דְּדַפָּא חָד:רש"י:
עשר אמות ארך הקרש. למדנו, גבהו של משכן עשר אמות:
ואמה וחצי האמה רחב. למדנו, ארכו של משכן לעשרים קרשים שהיו בצפון ובדרום מן המזרח למערב, שלשים אמה:
(כו,יז) שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:
(כו, יז) שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:
(כו, יז) יז תְּרֵין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְּבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכֹל דַּפֵּי מַשְׁכְּנָא:רש"י:
שתי ידות לקרש האחד. היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, וּמַנִּיחַ רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן, והן הן הידות, וְהֶחֱרִיץ חצי רוחב הקרש באמצע, ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים, והאדנים גבהן אמה, ויושבים רצופים ארבעים זה אצל זה, וִידוֹת הקרש הנכנסים בְּחֲלַל האדנים חרוצות משלשהצדיהן, רוחב הֶחָרִיץ כְּעוֹבֵי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם, וזהו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה:
משלבת. עשויות כמין שליבות סולם, מובדלות זו מזו, ומשופין ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן, כשליבה הנכנסת בנקב (בתוך) עמודי הסולם:
אשה אל אחתה. מכוונות זו כנגד זו, שיהיו חריציהם שויםזו כמדת זו, כדי שלא יהיו שתי יָדוֹת זוֹ משוכה לצד פנים וזוֹ משוכה לצדחוץ בעובי הקרש שהוא אמה, ותרגום של ידות צִירִין, לפי שדומות לצירי הדלת הנכנסים בחורי המפתן:
(כו,יח) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה:
(כו, יח) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה:
(כו, יח) יח וְתַעְבֵּד יָת דַּפַּיָּא לְמַשְׁכְּנָא עַסְרִין דַּפִּין לְרוּחַ עֵבַר דָּרוֹמָא:רש"י:
לפאת נגבה תימנה. אין פאה זו לשון מקצוע, אלא כל הרוח קרויה פאה, כתרגומו לְרוּחַ עֵיבַר דְּרוֹמָא:
(כו,יט) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:
(כו, יט) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:
(כו, יט) יט וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִּכְסַף תַּעְבֵּד תְּחוֹת עַסְרִין דַּפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי:
(כו,כ) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ:
(כו, כ) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ:
(כו, כ) כ וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עַסְרִין דַּפִּין:
(כו,כא) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(כו, כא) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(כו, כא) כא וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִּכְסַף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חָד:
(כו,כב) וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:
(כו, כב) וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:
(כו, כב) כב וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָּא תַּעְבֵּד שִׁתָּא דַפִּין:רש"י:
ולירכתי. לשון סוף, כתרגומו וְלִסְיָפֵי. ולפי שהפתח במזרח קרוי מזרח פנים והמערב אחוריים, וזהו סוף, שהפנים הוא הראש:
תעשה ששה קרשים. הרי תשע אמות רוחב:
(כו,כג) וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:
(כו, כג) וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:
(כו, כג) כג וּתְרֵין דַּפִּין תַּעְבֵּד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:רש"י:
ושני קרשים תעשה למקצעת. אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית, כל שמונה קרשים בסדר אחד הן, אלא שאלו השתים אינן בחלל המשכן, אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראות בחלל להשלים רחבולעשר, והאמה מזה והאמה מזה, באות כנגד אמות עובי קרשי המשכן הצפון והדרום, כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה:
(כו,כד) וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל־רֹאשׁוֹ אֶל־ הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ:
(כו, כד) וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל־רֹאשׁוֹ אֶל־ הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ:
(כו, כד) כד וִיהוֹן מְכַוְּנִין מִלְּרַע וְכַחֲדָא יְהוֹן מְכַוְּנִין עַל רֵישֵׁיהּ לְעִזְקְתָא חֲדָא כֵּן יְהֵי לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן יְהוֹן:רש"י:
ויהיו תאמים מלמטה. כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה, שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקן זו מזו, זהו שפירשתי, שיהיו צירי הידות חרוצים מצדיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ לידי הקרש, לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה, וקרש המקצוע שבסדר המערב, חרוץ לרחבו בְּעָבְיוֹ כנגד חריץ של צד קרש הצפוני והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם:
ויחדו יהיו תמים. כמו תאומים:
על ראשו. של קרש:
אל הטבעת האחת. כל קרש וקרש היה חרוץ מלמעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כדי עובי טבעת, ומכניסן בטבעת אחת, נמצא מתאים לקרש שאצלו. אבל אותן טבעות לא ידעתי אם קבועות הןאם מטולטלות. ובקרש שבמקצוע היה טבעת בעובי הקרש הדרומי והצפוני, וראש קרש המקצוע שבסדר מערב נכנס לתוכו, נמצאושני הכתלים מחוברים:
כן יהיה לשניהם. לשני הקרשים שבמקצוע, לקרש שבסוף צפון ולקרשהמערבי, וכן לשני המקצועות:
(כו,כה) וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(כו, כה) וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(כו, כה) כה וִיהוֹן תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִּכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חָד:רש"י:
והיו שמנה קרשים. הן האמורות למעלה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות, נמצאו שמונה קרשים בסדר מערבי. כך שנויה במשנת מעשה סדר הקרשים במלאכת המשכן. היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, וְהֶחֱרִיץ חֶצְיוֹ באמצע, ועשה לו שתי ידות כמין שני חמוקין (ולי נראה שהגרסא כמין שני חווקין) כמין שני שליבות סולם המובדלות זו מזו, ומשופות לְהִכָּנֵס בְּחֲלַל האדן כשליבה הנכנסת בנקב עמודי הסולם, והוא לשון משולבות, עשויות כמין שליבה, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר שני אדנים שני אדנים, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן לתוך טבעת אחת של זהב, כדי שלא יהיו נפרדין זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה וגו', כך היא המשנה, והפירוש שלה הצעתי למעלה בסדר המקראות:
(כו,כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד:
(כו, כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד:
(כו, כו) כו וְתַעְבֵּד עַבְּרֵי דְּאָעֵי שִׁטִּין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא חָד:רש"י:
בריחם. כתרגומו עַבְּרִין, ובלע"ז אישפרי"ש:
חמשה לקרשי צלע המשכן. אלו חמשה, ג' הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חֲתִּיכוֹת, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעות מצד זה וזה נכנס בטבעות מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצא שהעליון ותחתון שנים שהן ארבעה, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל, ומבריח מִקְצֵה הכותל ועד קצהו, שנאמר והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה, שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות בקרשים להכנס לתוכן, שתי טבעות לכל קרש, משולשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש, חלק אחד מן הטבעת העליונה ולמעלה, וחלק אחד מן התחתונה ולמטה, וכל חלק הוא רביע אורך הקרש, ושני חלקים בין טבעת לטבעת, כדי שיהיו כל הטבעות מכוונות זו כנגד זו, אבל לבריח התיכון אין טבעות, אלא הקרשים נקובים בעוביין, והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה, וזהו שנאמר בתוך הקרשים. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ושבדרום, אורך כל אחד חמש עשרה אמה, והתיכון ארכו שלשים אמה, וזהו מן הקצה אל הקצה, מן המזרח ועד המערב, וחמשה בריחים שבמערב אורך העליונים והתחתונים שש אמות, והתיכון ארכו י"ב, כנגד רוחב שמונה קרשים, כך היא מפורשת במלאכת המשכן (ברייתא דמ"ה פ"א):
(כו,כז) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:
(כו, כז) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:
(כו, כז) כז וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:
(כו,כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן־הַקָּצֶה אֶל־ הַקָּצֶה:
(כו, כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן־הַקָּצֶה אֶל־ הַקָּצֶה:
(כו, כח) כח וְעַבְּרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ דַפַּיָּא מַעְבַּר מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי:
(כו,כט) וְאֶת־הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב:
(כו, כט) וְאֶת־הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב:
(כו, כט) כט וְיָת דַּפַּיָּא תַּחְפֵּי דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן תַּעְבֵּד דַהֲבָא אַתְרָא לְעַבְּרַיָּא וְתַחְפֵּי יָת עַבְּרַיָּא דַּהֲבָא:רש"י:
בתים לבריחם. הטבעות שתעשה בהן יהיו בָּתִּים להכניס בהן הבריחים:
וצפית את הבריחם זהב. לא שהיה הזהב מדובק על הבריחים, שאין עליהם שום צפוי, אלא בקרש היה קובע כמין שתי פיפיות של זהב כמין שני סדקי קנה חלול, וקובען אצל הטבעות לכאן ולכאן, ארכן ממלא את רוחב הקרש מן הטבעת לכאן וממנה לכאן, והבריח נכנס לתוכו, וממנו לטבעת, ומן הטבעת לפה השני, נמצאו הבריחים מצופים זהב כשהן תחובין בקרשים, והבריחים הללו מבחוץ היו בולטות. הטבעות והפיפיותלא היו נראות בתוך המשכן, אלא כל הכותל חָלָק מבפנים:
(כו,ל) וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר:
(כו, ל) וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר:
(כו, ל) ל וּתְקִים יָת מַשְׁכְּנָא כְּהִלְכָתֵיהּ דִּי אִתְחֲזֵיתָא בְּטוּרָא:רש"י:
והקמת את המשכן. לאחר שֶׁיִּגָּמֵר, הֲקִימֵהוּ:
הראית בהר. קודם לכן, שאני עתיד ללמדך ולהראותך סדר הקמתו:
(כו,לא) וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:
(כו, לא) וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:
(כו, לא) לא וְתַעְבֵּד פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן יַעְבֵּד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין:רש"י:
פרכת. לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם:
תכלת וארגמן. כל מין ומין היה כפול, בכל חוט וחוט ששה חוטין:
מעשה חשב. כבר פירשתי שזו היא אריגה של שתי קירות, והציורין שמשני עבריה אינן דומין זה לזה:
כרובים. ציורין של בריות יעשה בה:
(כו,לב) וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל־אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל־אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף:
(כו, לב) וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל־אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל־אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף:
(כו, לב) לב וְתִתֵּן יָתַהּ עַל אַרְבְּעָא עַמּוּדֵי שִׁטִּין מְחַפְּיָן דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא עַל אַרְבְּעָא סַמְכֵי דִכְסָף:רש"י:
[ארבעה עמודי]. ארבעה עמודים תקועים בתוך ארבעה אדנים, ואונקליות קבועין בהן, עקומין למעלה להושיב עליהן כְּלוֹנָס שראש הפרוכת כרוך בה, והאונקליות הן הווין, שהרי כמין ווין הן עשוים, והפרוכת ארכה עשר אמות לרחבו של משכן, ורחבה עשר אמות כגבהן של קרשים, פרוסה בשליש של משכן, שיהא הימנה ולפנים עשר אמות, והימנה ולחוץ עשרים אמה, נמצא בית קדשי הקדשים עשר על עשר, שנאמר ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, המחברים את שתי חוברות של יריעות המשכן, ורוחב החוברת עשרים אמה, וּכְשֶׁפֵּרְשָׂם על גג המשכן מן הפתח למערב, כלתה בשני שלישי המשכן, והחוברת השניה כסתה שלישו של משכן, והמותר תלוי לאחוריו לכסות את הקרשים:
(כו,לג) וְנָתַתָּה אֶת־הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(כו, לג) וְנָתַתָּה אֶת־הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(כו, לג) לג וְתִתֵּן יָת פָּרֻכְתָּא תְּחוֹת פּוּרְפַיָּא וְתָעֵל לְתַמָּן מִגָּו לְפָרֻכְתָּא יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַפְרֵשׁ פָּרֻכְתָּא לְכוֹן בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא:
(כו,לד) וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(כו, לד) וְנָתַתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(כו, לד) לד וְתִתֵּן יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא בְּקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא:
(כו,לה) וְשַׂמְתָּ אֶת־הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל־צֶלַע צָפוֹן:
(כו, לה) וְשַׂמְתָּ אֶת־הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל־צֶלַע צָפוֹן:
(כו, לה) לה וּתְשַׁוִּי יָת פָּתוֹרָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא וְיָת מְנַרְתָּא לָקֳבֵל פָּתוֹרָא עַל סְטַר מַשְׁכְּנָא דָּרוֹמָא וּפָתוֹרָא תִתֵּן עַל סְטַר צִפּוּנָא:רש"י:
ושמת את השלחן. שולחן בצפון, משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום, משוכה מן הכותל הדרומי שתי אמות ומחצה, וּמִזְבַּח הזהב נתון כנגד אויר שבין שולחן למנורה, משוך קמעא כלפי המזרח, וכולם נתונים מן חצי המשכן ולפנים. כיצד, אורך המשכן מן הפתח לפרוכת עשרים אמה, המזבח והשולחן והמנורה משוכים מן הפתח לצד מערב עשר אמות:
(כו,לו) וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
(כו, לו) וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
(כו, לו) לו וְתַעְבֵּד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָּר:רש"י:
ועשית מסך. וילון, שהוא מסך כנגד הפתח, כמו שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א, י), לשון מגין:
מעשה רקם. הצורות עשויות בו מעשה מחט, כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה:
רקם. שם האוּמָן ולא שם האומנות, ותרגומו עוֹבַד צַיָּר, ולא עובד צִיּור. מדת המסך כמדת הפרוכת עשר אמות על עשר אמות:
(כו,לז) וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת:
(כו, לז) וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת:
(כו, לז) לז וְתַעְבֵּד לִפְרָסָא חַמְשָׁא עַמּוּדֵי שִׁטִּין וְתַחְפֵּי יָתְהוֹן דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא וְתַתִּיךְ לְהוֹן חַמְשָׁא סַמְכֵי נְחָשָׁא:
(כז,א) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:
(כז, א) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:
(כז, א) א וְתַעְבֵּד יָת מַדְבְּחָא דְאָעֵי שִׁטִין חֲמֵשׁ אַמִּין אֻרְכָּא וַחֲמֵשׁ אַמִּין פּוּתְיָא מְרַבַּע יְהֵי מַדְבְּחָא וּתְלַת אַמִּין רוּמֵיהּ:רש"י:
ועשית את המזבח וגו'. ושלש אמות קומתו. דברים ככתבן, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, נאמר כאן רבוע ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו, ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה (זבחים נט:):
(כז,ב) וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:
(כז, ב) וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:
(כז, ב) ב וְתַעְבֵּד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵיהּ מִנֵּיהּ תְּהֶוְיָן קַרְנוֹהִי וְתַחְפֵּי יָתֵיהּ נְחָשָׁא:רש"י:
ממנו תהיין קרנתיו. שלא יעשם לבדם ויחברם בו:
וצפית אותו נחשת. לכפר על עזות מצח, שנאמר וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה (ישעיה מח, ד):
(כז,ג) וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל־כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת:
(כז, ג) וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל־כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת:
(כז, ג) ג וְתַעְבֵּד פְּסַכְתְּרָוָתֵיהּ לְמִסְפֵי קִטְמֵיהּ וּמַגְרוֹפְיָתֵיהּ וּמִזְרְקָתֵיהּ וְצִנּוּרְיָתֵיהּ וּמַחְתְּיָתֵיהּ לְכָל מָנוֹהִי תַּעְבֵּד נְחָשָׁא:רש"י:
סירותיו. כמין יורות:
לדשנו. להסיר דשנו לתוכם, והוא שתרגם אונקלוס לְמִסְפֵּי קִטְמֵיהּ, לספות הדשן לתוכם, כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה, כמו וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ (תהלים פ, י), אֱוִיל מַשְׁרִישׁ (איוב ה, ג), וחלופו, וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (שם לא, יב). וכמוהו בִּסְעִיפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיה יז, ו), וחלופו מְסָעֵף פֻּארָה (שם י, לג), מְפַשֵּׁחַ סעיפיה. וכמוהו וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ (ירמיה נ, יז), שבר עצמיו. וכמוהו וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים (מלכים־א כא, יג), וחלופו סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיה סב, י), הסירו אבניה, וכן וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ (שם ה, ב). אף כאן לדשנו להסיר דשנו, ובלע"ז אדשצנדרי"ר:
ויעיו. כתרגומו, מגרפות שנוטל בהם הדשן, והן כמין כִּסּוּי קדרה של מתכת דק, ולו בית יד, ובלע"ז וידי"ל:
ומזרקתיו. לקבל בהם דם הזבחים:
ומזלגתיו. כמין אונקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו, ומהפכו בהן על גחלי המערכה שיהא ממהר שריפתן, ובלע"ז קְרוֹצִינְ"שׂ, ובלשון חכמים צינוריות:
ומחתתיו. בית קבול יש להם, ליטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטורת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (ישעיה ל, יד), לשון שאיבת אש ממקומה, וכן הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ (משלי ו, כז):
לכל כליו. כמוכל כליו:
(כז,ד) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל־הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:
(כז, ד) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל־הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:
(כז, ד) ד וְתַעְבֵּד לֵיהּ סְרָדָא עוֹבַד מְצַדְתָּא דִנְחָשָׁא וְתַעְבֵּד עַל מְצַדְתָּא אַרְבַּע עִזְקָן דִּנְחָשָׁא עַל אַרְבַּע סִטְרוֹהִי:רש"י:
מכבר. לשון כברה שקורין קריבל"ש, כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת, ומקרא זה מסורס, וכה פתרונו, ועשית לו מכבר נחשת מעשה רשת:
(כז,ה) וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:
(כז, ה) וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:
(כז, ה) ה וְתִתֵּן יָתַהּ תְּחוֹת סוֹבָבֵי מַדְבְּחָא מִלְּרָע וּתְהֵי מְצַדְתָּא עַד פַּלְגּוּת מַדְבְּחָא:רש"י:
כרכב המזבח. סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי כרכוב, כמו ששנינו בהכל שוחטין (חולין כה.), אלו הן גולמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף ולכרכב, והוא כמו שעושין חריצין עגולין בקרשי דפני התיבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו, והיה רחבו אמה בדופנו לנוי, והוא לסוף שלש (ס"א שש) אמות של גבהו, כדברי האומר גבהו פי שנים כארכו, הא מה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה, אבל סובב לְהִלּוּךְ הכהנים, לא היה למזבח הנחושת, אלא על ראשו לפנים מקרנותיו, וכן שנינו בזבחים (סב.), איזהו כרכוב, בין קרן לקרן, והיה רוחב אמה, ולפנים מהן אמה של הלוך רגלי הכהנים, ושתי אמות הללו קרויים כרכוב. ודקדקנו שם, והכתיב תחת כרכוב המזבח מלמטה, למדנו שהכרכוב בדפנו הוא ולבוש המכבר תחתיו, ותירץ המתרץ, תרי הוו, חד לנוי, וחד לכהנים דלא ישתרגו, זה שבדופן לנוי היה, ומתחתיו הלבישו המכבר, והגיע רחבו עד חצי המזבח, נמצא שהמכבר רֹחַב אמה, והוא היה סימן לחצי גבהו, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, וכנגדו עשו למזבח בית עולמים (דוגמת) [חגורת] חוט הסקרא באמצעו. וְכֶבֶשׁ שהיו עולין בו, אף על פי שלא פירשו בענין זה, כבר שמענו בפרשת מזבח אדמה תעשה לי, ולא תעלה במעלות, לא תעשה לו מעלות בכבש שלו אלא כֶּבֶשׁ חָלָק, למדנו שהיה לו כבש. כך שנינו במכילתא (בחדש פי"א). ומזבח אדמה הוא מזבח הנחושת, שהיו ממלאין חללו אדמהבמקום חנייתן, והכבש היה בִּדְרוֹם המזבח, מובדל מן המזבח מלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, כדברי האומר עשר אמות קומתו. ולדברי האומר דברים ככתבן, שלש אמות קומתו, לא היה אורך הכבש אלא י' אמות, כך מצאתי במשנת מ"ט מדות, וזה שהיה מובדל מן המזבח מלא החוט, במסכת זבחים (סב:)למדנוה מן המקרא:
(כז,ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:
(כז, ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:
(כז, ו) ו וְתַעְבֵּד אֲרִיחַיָּא לְמַדְבְּחָא אֲרִיחֵי דְּאָעֵי שִׁטִּין וְתַחֲפֵּי יָתְהוֹן נְחָשָׁא:
(כז,ז) וְהוּבָא אֶת־בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל־שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:
(כז, ז) וְהוּבָא אֶת־בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל־שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:
(כז, ז) ז וְיָעֵל יָת אֲרִיחוֹהִי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָּא עַל תְּרֵין סִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמִטַּל יָתֵיהּ:רש"י:
בטבעת. בארבע טבעות שנעשו למכבר:
(כז,ח) נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ:
(כז, ח) נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ:
(כז, ח) ח חֲלִיל לוּחֵי תַּעְבֵּד יָתֵיהּ כְּמָא דִי אַחֲזִי יָתָךְ בְּטוּרָא כֵּן יַעְבְּדוּן:רש"י:
נבוב לחת. כתרגומו חֲלִיל לוּחִין, לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע, ולא יהא כולו עץ אחד, שיהא עביו חמש אמות על חמש אמות, כמין סדן:
(כז,ט) וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב־תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת:
(כז, ט) וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב־תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת:
(כז, ט) ט וְתַעְבֵּד יָת דָּרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עֵבַר דָּרוֹמָא סְרָדִין לְדָרְתָּא דְּבוּץ שְׁזִיר מְאָה בְאַמִּין אֻרְכָּא לְרוּחָא חֲדָא:רש"י:
קלעים. עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג, ותרגומו סְרָדִין כתרגומו של מכבר המתורגם סְרָדָא לפי שהן מנוקבין ככברה:
לפאה האחת. כל הרוח קרוי פאה:
(כז,י) וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(כז, י) וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(כז, י) י וְעַמּוּדוֹהִי עֶשְׂרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף:רש"י:
ועמדיו עשרים. חמש אמות בין עמודלעמוד:
ואדניהם. של עמודיםנחושת, האדנים יושבים על הארץ, והעמודים תקועין לתוכן, היה עושה כמין קונדסיןשקורין פלא"ש, ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה, וטבעת נחושת קבועה בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין וי"ו, ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד, כאותן שעושין להציב דלתות שקורין גונזי"ש, וְרֹחַב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר:
ווי העמודים. הם האונקליות:
וחשקיהם. מוקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב, ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם, ואם באמצעם, אך יודע אני שֶׁחִשּׁוּק לשון חגורה, שכך מצינו בפילגש בגבעה, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים (שופטים יט, י), תרגומו חֲשִׁיקִין:
(כז,יא) וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ (ועמדו כתיב) וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(כז, יא) וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ (ועמדו כתיב) וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(כז, יא) יא וְכֵן לְרוּחַ צִפּוּנָא בְּאֻרְכָּא סְרָדִין מְאָה אֻרְכָּא וְעַמּוּדוֹהִי עֶשְׂרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף:
(כז,יב) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה:
(כז, יב) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה:
(כז, יב) יב וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ מַעַרְבָא סְרָדִין חַמְשִׁין אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עַשְׂרָא וְסַמְכֵיהוֹן עַשְׂרָא:
(כז,יג) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:
(כז, יג) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:
(כז, יג) יג וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ קִדּוּמָא מַדִּינְחָא חַמְשִׁין אַמִּין:רש"י:
לפאת קדמה מזרחה. פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים, אחור, לשון אחוריים, לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמה דאת אמר הים האחרון (דברים יא, כד), יַמָּא מַעַרְבָא:
חמשים אמה. אותן חמשים אמה לא היו סתומים כולם בקלעים, לפי ששם הפתח, אלא ט"ו אמה קלעים לכתף הפתח מכאן, וכן לכתף השנית, נשאר רֹחַב חלל הפתח בינתים כ' אמה, וזהו שנאמר ולשער החצר מסך עשרים אמה, וילון למסך כנגד הפתח, כ' אמה ארך כרוחב הפתח:
(כז,יד) וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(כז, יד) וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(כז, יד) יד וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵי אַמִּין סְרָדִין לְעִבְרָא עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:רש"י:
עמדיהם שלשה. חמש אמות בין עמוד לעמוד, בין עמוד שבראש הדרום העומד במקצוע דרומית מזרחית, עד עמוד שהוא מן השלשה שבמזרח חמש אמות, וממנו לשני חמש אמות, ומן השני לשלישי חמש אמות, וכן לכתף השנית, וארבעה עמודים למסך, הרי י' עמודים למזרח כנגד י' למערב:
(כז,טו) וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(כז, טו) וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(כז, טו) טו וּלְעִבְרָא תִּנְיָנָא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵי סְרָדִין עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:
(כז,טז) וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה:
(כז, טז) וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה:
(כז, טז) טז וְלִתְרַע דַּרְתָּא פְּרָסָא עֶשְׂרִין אַמִּין תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָּר עַמוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְסַמְכֵיהוֹן אַרְבְּעָא:
(כז,יז) כָּל־עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
(כז, יז) כָּל־עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
(כז, יז) יז כָל עַמּוּדֵי דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר מְכַבְּשִׁין כְּסַף וָוֵיהוֹן כְּסַף וְסַמְכֵיהוֹן נְחָשָׁא:רש"י:
כל עמודי החצר סביב וגו'. לפי שלא פירש ווין וחשוקים ואדני נחושת אלא לצפון ולדרום, אבל למזרח ולמערב לא נאמר ווין וחשוקים ואדני נחושת, לכך בא ולמד כאן:
(כז,יח) אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
(כז, יח) אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
(כז, יח) יח אֻרְכָּא דְדַרְתָּא מְאָה בְאַמִּין וּפוּתְיָא חַמְשִׁין בְּחַמְשִׁין וְרוּמָא חֲמֵשׁ אַמִּין דְּבוּץ שְׁזִיר וְסַמְכֵיהוֹן נְחָשָׁא:רש"י:
ארך החצר. הצפון והדרום שמן המזרח למערב מאה באמה:
ורחב חמשים בחמשים. חצר שבמזרח היתה מרובעת חמשיםעל חמשים, שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, העמיד מזרח פתחו בשפת חמשים החיצונים של אורך החצר, נמצא כולו בחמשים הפנימים, וְכָלָה ארכו לסוף שלשים, נמצא עשרים אמה ריוח לאחוריו בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן, ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר, נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן, וכן למערב, וחמשים על חמשים חצר לפניו:
וקמה חמש אמות. גובה מחיצות החצר, והוא רוחב הקלעים:
ואדניהם נחשת. להביא אדני המסך, שלא תאמר לא נאמרו אדני נחושת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אַחֵר היו. כך נראה בעיני שלכך חזר ושנאן:
(כז,יט) לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל־יְתֵדֹתָיו וְכָל־יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת:@PPסס צ"ו פסוקים, יעי"ו סימן, סל"ו סימן.
(כז, יט) לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל־יְתֵדֹתָיו וְכָל־יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת:@PPסס צ"ו פסוקים, יעי"ו סימן, סל"ו סימן.
(כז, יט) יט לְכֹל מָאנֵי מַשְׁכְּנָא בְּכֹל פָּלְחָנֵיהּ וְכָל סִכּוֹהִי וְכָל סִכֵּי דְדַרְתָּא נְחָשָׁא: Qרש"י:
לכל כלי המשכן. שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו, כגון מַקָּבוֹתלתקוע יתדות ועמודים:
יתדות. כמין נַגְּרֵינחושת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מַגְבִּיהָתָן, ואיני יודע אם תחובין בארץ, או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות שלא ינועו ברוח, ואומר אני, ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (ישעיה לג, כ):
(כז,כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כז, כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כז, כ) כ וְאַתְּ תְּפַקֵּד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּבוּן לָךְ מִשְׁחָא זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָּא תְּדִירָא:רש"י:
ואתה תצוה. זך. בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו.), מגרגרובראש הזית וכו':
כתית. הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהאבו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות:
להעלת נר תמיד. מדליק עד שתהא שלהבתעולה מאליה:
תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח, ו), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר תמיד (ויקרא ו, יג), ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אבל תָּמִיד האמור בלחם הפנים, משבת לשבת הוא:
(כז,כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהֹוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כז, כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהֹוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כז, כא) כא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְּעַל סַהֲדוּתָא יְסַדַּר יָתֵיהּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ קְיָם עָלָם לְדָרֵיהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
מערב עד בקר. תן לה מדתהשתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי תקופת טבת הָאֲרוּכִין, וכן לכל הלילות, ואם יִוָּתֵר אין בְּכָךְ כלום:
(כח,א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ־לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:
(כח, א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ־לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:
(כח, א) א וְאַתְּ קָרֵב לְוָתָךְ יָת אַהֲרֹן אָחוּךְ וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:רש"י:
ואתה הקרב אליך. לאחר שֶׁתִּגָּמֵרמלאכת המשכן:
(כח,ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
(כח, ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
(כח, ב) ב וְתַעְבֵּד לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן אָחוּךְ לִיקָר וּלְתֻשְׁבְּחָן:
(כח,ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ־לִי:
(כח, ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ־לִי:
(כח, ג) ג וְאַתְּ תְּמַלֵּל עִם כָּל חַכִּימֵי לִבָּא דְּאַשְׁלֵמִית עִמְּהוֹן רוּחַ חָכְמְתָא וְיַעְבְּדוּן יָת לְבוּשֵׁי אַהֲרֹן לְקַדָּשׁוּתֵיהּ לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי:רש"י:
לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו בכהונהעל ידי הבגדים, שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא, שנטדיא"ה בלע"ז:
(כח,ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ־לִי:
(כח, ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ־לִי:
(כח, ד) ד וְאִלֵּין לְבוּשַׁיָּא דִּי יַעְבְּדוּן חוּשְׁנָא וְאֵפוֹדָא וּמְעִילָא וְכִתּוּנָא מְרַמְּצָא מִצְנֶפְתָּא וְהֶמְיָנִין וְיַעְבְּדוּן לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן אָחוּךְ וְלִבְנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי:רש"י:
חשן. תכשיט כנגד הלב:
ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פּוֹרְצִינְ"ט שחוגרות הַשָּׂרוֹת כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו מלמטה, שנאמר וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד (שמואל־ב ו, יד), למדנו שהאפודחגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר ויתן עליו את האפוד (ויקרא ח, ז)ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד (שם), ותרגם אונקלוס בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא, למדנו שֶׁהַחֵשֶׁב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שֵׁם לבד, וְהַכְּתֵפוֹת שֵׁם לבד, והחשב שֵׁם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדוומקשטו בו, כמו שנאמר ויאפוד לו בו (שם), והחשב הוא חגור שלמעלה הימנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד, כַּרְדוּט דְּבוּץ, וְתִרְגֵּם כמו כן מעילין, כַּרְדוּטִין, במעשה תמר אחות אבשלום, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים (שמואל־ב יג, יח):
ומעיל. הוא כמין חלוק, וכן הַכֻּתּוֹנֶת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו, ומעיל קרוי חלוק העליון:
תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעת אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד מֻסַּבֹּת משבצות זהב, ובלע"ז קוראין אותו קשטינ"ס:
מצנפת. כמין כיפתכובע שקורין קוֹפִיֶ"א, שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות, ומתרגמינןכּוֹבָעִין:
ואבנט. הוא חגורה על הַכֻּתּוֹנֶת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן, ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד:
בגדי קדש. מתרומה המקודשת לשמייעשו אותם:
(כח,ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן וְאֶת־ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ:
(כח, ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן וְאֶת־ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ:
(כח, ה) ה וְאִנּוּן יִסְּבוּן יָת דַּהֲבָא וְיָת תִּכְלָא וְיָת אַרְגְּוָנָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת בּוּצָא:רש"י:
והם יקחו. אותם חכמי לבשיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת, לעשות מהן את הבגדים:
(כח,ו) וְעָשׂוּ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
(כח, ו) וְעָשׂוּ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
(כח, ו) ו וְיַעְבְּדוּן יָת אֵפוֹדָא דַּהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא צְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן:רש"י:
ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד וחושן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות. האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר, ומגיע עד עֲקֵבָיו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, וְהַכְּתֵפוֹת מחוברות בחשב, אחת לימין ואחת לשמאל, [מרוחקות זו מזו כשיעור הבדלת כְּתֵפָיִם] מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארוכּות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפניכתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טַבָּעוֹת שבחושן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרת [הימנית] תקועים במשבצות לימין, וכן שני ראשיהשרשרת השמאלית תקועין במשבצת שבכתף שמאל, נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו, ועוד שתי טבעות בשני קצות החושן בְּתַחְתִּיתוֹ, וכנגדםשתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה, בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החושן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה, וּמְרַכְּסָן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחושן, שיהא תחתית החושן דבוק לחשב האפוד, ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר:
זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט. היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקים, וקוצצין פתילים מהם, וְטָוִין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת, וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול כ"ח, וכן מפורש במסכת יומא (עב.), ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות (ס"א, את פתילי הזהב) בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' (לקמן לט, ג)למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין:
מעשה חושב. כבר פירשתי שהיא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו:
(כח,ז) שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה־לּוֹ אֶל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר:
(כח, ז) שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה־לּוֹ אֶל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר:
(כח, ז) ז תַּרְתֵּין כַּתְפִּין מְלַפְּפָן יְהוֹן לֵיהּ עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וְיִתְלָפַף:רש"י:
שתי כתפת וגו'. הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה, וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כָּתֵף וְכָתֵף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החושן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני שהם קבועות בהן, אחת בכל אחת:
אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש, שנאמר לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע (יחזקאל מד, יח), אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם:
וְחֻבָּר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יֶאֱרְגֵם עמו, אלא אורגם לבד ואחר כך מחברם:
(כח,ח) וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(כח, ח) וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(כח, ח) ח וְהֶמְיַן תִּקּוּנֵיהּ דִּי עֲלוֹהִי כְּעוֹבָדוֹהִי מִנֵּיהּ יְהֵי דַּהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר:רש"י:
וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו, הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו:
אשר עליו. למעלה בשפת הסינר היא החגורה:
כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינים, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת המינים:
ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יֶאֱרְגֶנּוּ לבד ויחברנו:
(כח,ט) וְלָקַחְתָּ אֶת־שְׁתֵּי אַבְנֵי־שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כח, ט) וְלָקַחְתָּ אֶת־שְׁתֵּי אַבְנֵי־שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כח, ט) ט וְתִסַּב יָת תַּרְתֵּין אַבְנֵי בוּרְלָא וְתִגְלוֹף עֲלֵיהֶן שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כח,י) שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת־שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל־הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם:
(כח, י) שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת־שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל־הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם:
(כח, י) י שִׁתָּא מִשְּׁמָהָתְהוֹן עַל אַבְנָא חֲדָא וְיָת שְׁמָהַת שִׁתָּא דְאִשְׁתָּאָרוּ עַל אַבְנָא תִנְיֵתָא כְּתוּלְדָתְהוֹן:רש"י:
כתולדתם. כסדר שנולדו, ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה, גד אשר יששכר זבולן [ס"א זבלון] יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת:
(כח,יא) מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כח, יא) מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כח, יא) יא עוֹבַד אֳמַן אֶבֶן טָבָא כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלֹף דְּעִזְקָא תִּגְלוֹף יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָּא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן דִּדְהַב תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:רש"י:
מעשה חרש אבן. מעשה אומן של אבנים. חרש זה, דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו (ישעיה מד, יג), חרש של עצים. וכן חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד (שם פסוק יב), כל אלה דבוקים ופתוחים:
פתוחי חתם. כתרגומו כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלֹףדְּעִזְקָא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש:
על שמות. כמובשמות:
מסבת משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב, שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן, וּמְשַׁקְעָהּ במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד:
(כח,יב) וְשַׂמְתָּ אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן:
(כח, יב) וְשַׂמְתָּ אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן:
(כח, יב) יב וּתְשַׁוִּי יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָא עַל כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא אַבְנֵי דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת שְׁמָהָתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין כִּתְפּוֹהִי לְדָכְרָנָא:רש"י:
לזכרון. שיהא רואה הקדוש ברוך הוא את השבטים כתובים לפניו, ויזכור צדקתם:
(כח,יג) וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב:
(כח, יג) וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב:
(כח, יג) יג וְתַעְבֵּד מְרַמְּצָן דִּדְהָב:רש"י:
ועשית משבצות. מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, ובפרשת החושן גומר לך פירושן:
(כח,יד) וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת־שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל־הַמִּשְׁבְּצֹת:
(כח, יד) וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת־שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל־הַמִּשְׁבְּצֹת:
(כח, יד) יד וְתַרְתֵּין תִּכִּין דִּדְהַב דְּכֵי מְתַחְמָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן עוֹבַד גְּדִילוּ וְתִתֵּן יָת תִּכַּיָּא גְדִילָתָא עַל מְרַמְּצָתָא:רש"י:
שרשרת זהב. שלשלאות:
מגבלות. לסוף גבול החושן תעשה אותם:
מעשה עבת. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וּכְפָלִים כאותן שעושיןלבורות, אלא כאותן שעושין לְעַרְדַּסְקָאוֹתשקורין אינשינשייר"ש:
ונתתה את שרשרת. של עבותות העשויות מעשה עבות על משבצות הללו. ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החושן חוזר וּמְצַוֵּהו על עשייתן ועל קביעתן, ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת, לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החושן, תתנם על המשבצות הללו:
(כח,טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
(כח, טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
(כח, טו) טו וְתַעְבֵּד חשֶׁן דִּינָא עוֹבַד אֳמָן כְּעוֹבַד אֵפוֹדָא תַּעְבְּדִנֵּיהּ דַּהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר תַּעְבֵּד יָתֵיהּ:רש"י:
חשן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו אמת, דרישנמ"ט בלע"ז, שהמשפט משמש שלש לשונות, דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון בירור דברים, שמפרש ומברר את דבריו:
כמעשה אפד. מעשה חושב ומחמשת מינין:
(כח,טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ:
(כח, טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ:
(כח, טז) טז מְרַבַּע יְהֵי עֵיף זֶרְתָּא אֻרְכֵּיהּ וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ:רש"י:
זרת ארכו וזרת רחבו. כפול, ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר והיו על לב אהרן, תלוי בְּכִתְפוֹת האפוד הבאות מאחוריו על כתפיו, ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחושן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין:
(כח,יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
(כח, יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
(כח, יז) יז וְתַשְׁלֵם בֵּיהּ אַשְׁלָמוּת אַבְנָא אַרְבְּעָא סִדְרִין דְּאֶבֶן טָבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סַמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד:רש"י:
ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון מלואים:
(כח,יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
(כח, יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
(כח, יח) יח וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִּין וְשַׁבְזִיז וְסִבְהֲלוֹם:
(כח,יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
(כח, יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
(כח, יט) יט וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכִּירֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא:
(כח,כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֶה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:
(כח, כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֶה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:
(כח, כ) כ וְסִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָּא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵרֵי מְרַמְּצָן בִּדְהַב יְהוֹן בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:רש"י:
משבצים זהב. יהיו הטורים במלואתם, מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואותם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות, לא פחות ולא יותר:
(כח,כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־ שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:
(כח, כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־ שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:
(כח, כא) כא וְאַבְנַיָּא יְהֶוְיָן עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְּעִזְקָא גְּבַר עַל שְׁמֵיהּ תֶּהֶוְיָן לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין:רש"י:
איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כולם:
(כח,כב) וְעָשִׂיתָ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
(כח, כב) וְעָשִׂיתָ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
(כח, כב) כב וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְּדִילוּ דְּהַב דְּכֵי:רש"י:
על החשן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין:
שרשת. לשון שָׁרֳשֵׁי אילן, המאוחזין לאילן לְהֵאָחֵז וּלְהִתָּקֵעַ בארץ, אף אלו יהיו מאחזין לחושן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות, ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם, ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלתבלשון משנה:
גבלת. היא מגבלות האמור למעלה, שתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החושן, וכל גבול לשון קצה, אשומי"ל בלע"ז:
מעשה עבות. מעשה קליעה:
(כח,כג) וְעָשִׂיתָ עַל־הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כח, כג) וְעָשִׂיתָ עַל־הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כח, כג) כג וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תַּרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא:רש"י:
על החשן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחילת עשייתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחילת המקרא ועשית על קצות החושןשתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן:
על שני קצות החשן. לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:
(כח,כד) וְנָתַתָּה אֶת־שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל־ קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כח, כד) וְנָתַתָּה אֶת־שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל־ קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כח, כד) כד וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין גְּדִילָן דִּדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא בְּסִטְרֵי חוּשְׁנָא:רש"י:
ונתתה את שתי עבתת הזהב. הן הן שרשות גבלות הכתובות למעלה, ולא פירש מקום קְבוּעָן בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודילא הוכפלו:
(כח,כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל־כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו:
(כח, כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל־כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו:
(כח, כה) כה וְיָת תַּרְתֵּין גְּדִילָן דְּעַל תַּרְתֵּין סִטְרוֹהִי תִּתֵּן עַל תַּרְתֵּין מְרַמְּצָתָא וְתִתֵּן עַל כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי:רש"י:
ואת שתי קצות. של שתי העבותות, שני ראשיהם של כל אחת ואחת:
תתן על שתי המשבצות. הן הן הכתובות למעלה בין פרשת החושן ופרשת האפוד, ולא פירש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החושן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי שרשרת הימנית תוקע במשבצת של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרת השמאלית:
ונתתה. המשבצות:
על כתפות האפוד. אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החושן שלא יפול ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החושן התחתונה הולכת ובאה, ונוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך:
אל מול פניו. של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פָּנִים:
(כח,כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה:
(כח, כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה:
(כח, כו) כו וְתַעְבֵּד תַּרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב וּתְשַׁוִּי יָתְהוֹן עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵיהּ דִּי לְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא לְגָיו:רש"י:
על שני קצות החשן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל:
על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. הרי לך שני סימנין, האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו, שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן, שלא יקבעם בעבר החושן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים, שנאמר בָּיְתָה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו לכהן, ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החושן, וקצותיו שוכבין עליו:
(כח,כז) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל־שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד:
(כח, כז) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל־שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד:
(כח, כז) כז וְתַעְבֵּד תַּרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל תַּרְתֵּין כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא מִלְּרַע מִלָּקֳבֵל אַפּוֹהִי לָקֳבֵל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָּוֵי לְהֶמְיַן אֵפוֹדָא:רש"י:
על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים, הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה ליתן בראשן השני שהוא מחוברלאפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברתלעומת החגורה, וְאֵלוּ נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החושן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החושן, ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החושן הולך לְפָנִים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה:
ממול פניו. בעבר החיצון:
(כח,כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן (מטבעתו כתיב) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד:
(כח, כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן (מטבעתו כתיב) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד:
(כח, כח) כח וְיֶחְדּוּן יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקְתֵיהּ לְעִזְקְתָא דְאֵפוֹדָא בְּחוּטָא דִתְכֶלְתָּא לְמֶהֱוֵי עַל הֶמְיַן אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִלָּוֵי אֵפוֹדָא:רש"י:
וירכסו. לשון חבור, וכן מֵרֻכְסֵי אִישׁ (תהלים לא, כא), חבורי חבלי רשעים. וכן וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיה מ, ד), הרים הסמוכים זה לזה, שאי אפשר לירד לְגַיְּא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הַגַּיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך:
להיות על חשב האפוד. להיות החושן דבוק אל חשב האפוד:
ולא יזח. לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט:
(כח,כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל־ לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי־יְהֹוָה תָּמִיד:
(כח, כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל־ לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי־יְהֹוָה תָּמִיד:
(כח, כט) כט וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן דִּינָא עַל לִבֵּיהּ בְּמֵעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא לְדוּכְרָנָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:
(כח,ל) וְנָתַתָּ אֶל־חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל־לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־לִבּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד:
(כח, ל) וְנָתַתָּ אֶל־חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל־לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־לִבּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד:
(כח, ל) ל וְתִתֵּן בְּחשֶׁן דִּינָא יָת אוּרַיָּא וְיָת תֻּמַּיָּא וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרֹן בְּמֵעֲלֵיהּ קֳדָם יְיָ וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת דִּינָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבֵּיהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:רש"י:
האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו וּמְתַּמֵּם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר ושאל לו במשפט האורים (במדבר כז, כא):
את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים וְנִוָּכְחִים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות. ולפי מדרש אגדה, שהחושן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט, על שם סליחת המשפט:
(כח,לא) וְעָשִׂיתָ אֶת־מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:
(כח, לא) וְעָשִׂיתָ אֶת־מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:
(כח, לא) לא וְתַעְבֵּד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא גְּמִיר תִּכְלָא:רש"י:
את מעיל האפוד. שהאפוד נִיתַּן עליולחגורה:
כליל תכלת. כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:
(כח,לב) וְהָיָה פִי־רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה־לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:
(כח, לב) וְהָיָה פִי־רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה־לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:
(כח, לב) לב וִיהֵי פוּמֵיה כָּפִיל לְגַוֵּיהּ תּוֹרָא יְהֵי מַקַּף לְפוּמֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר עוֹבַד מָחֵי כְּפוּם שִׁרְיָן יְהֵי לֵיהּ לָא יִתְבְּזָע:רש"י:
והיה פי ראשו. פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר:
בתוכו. כתרגומו כָּפִיל לְגַוֵהּ, כפול לתוכו, להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:
כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:
לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן ולא יזח החושן (פסוק כח), וכן לא יסורו ממנו (לעיל כה, טו), הנאמר בבדי הארון:
(כח,לג) וְעָשִׂיתָ עַל־שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל־שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב:
(כח, לג) וְעָשִׂיתָ עַל־שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל־שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב:
(כח, לג) לג וְתַעְבֵּד עַל שִׁיפּוֹלוֹהִי רִמּוֹנֵי תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עַל שִׁיפּוֹלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְזַגִּין דְּדַהֲבָא בֵּינֵיהוֹן סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
רמני. עגולים וחלולים היו, כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת:
ופעמני זהב. זגין עם עִנְבָּלִין שבתוכם:
בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל:
(כח,לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב:
(כח, לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב:
(כח, לד) לד זַגָּא דְדַהֲבָא וְרִמּוֹנָא זַגָא דְדַהֲבָא וְרִמוֹנָא עַל שִׁיפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
פעמן זהב ורמון וגו'. פעמון זהב ורמון אצלו:
(כח,לה) וְהָיָה עַל־אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת:
(כח, לה) וְהָיָה עַל־אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת:
(כח, לה) לה וִיהֵי עַל אַהֲרֹן לְשַׁמָּשָׁא וְיִשְׁתְּמַע קָלֵיהּ בְּמֵעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וּבְמִפְּקֵיהּ וְלָא יְמוּת:רש"י:
ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו, חייב מיתה בידי שמים:
(כח,לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כח, לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כח, לו) לו וְתַעְבֵּד צִיצָא דִּדְהַב דְּכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מְפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיְיָ:רש"י:
ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן:
(כח,לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל־פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל־הַמִּצְנָפֶת אֶל־מוּל פְּנֵי־הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:
(כח, לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל־פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל־הַמִּצְנָפֶת אֶל־מוּל פְּנֵי־הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:
(כח, לז) לז וּתְשַׁוִּי יָתֵיהּ עַל חוּטָא דִתְכֶלְתָּא וִיהֵי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵל אַפֵּי מִצְנֶפְתָּא יְהֵי:רש"י:
על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר, ויתנו עליו פתיל תכלת (להלן לט, לא), ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שָׁנִינוּ (זבחים יט.), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים, ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששהבשלשה מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הַקָּדְקֹד, והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, והולך על פני רוחב הראש מלמעלה, נמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה:
(כח,לח) וְהָיָה עַל־מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל־מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל־מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כח, לח) וְהָיָה עַל־מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל־מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל־מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כח, לח) לח וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְאַהֲרֹן וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת עֲוָיַת קוּדְשַׁיָּא דִּי יְקַדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנַת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ:רש"י:
ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים:
את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה.)אי זה עון הוא נושא, אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:
והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש [ס"א שימשמש] בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:
(כח,לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
(כח, לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
(כח, לט) לט וּתְרַמֵּץ כִּתּוּנָא דְּבוּצָא וְתַעְבֵּד מִצְנֶפְתָּא דְּבוּצָא וְהֶמְיָנָא תַּעְבֵּד עוֹבַד צַיָּר:רש"י:
ושבצת. עשה אותם משבצות משבצות וכולה של שש:
(כח,מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
(כח, מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
(כח, מ) מ וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעְבֵּד כִּתּוּנִין וְתַעְבֵּד לְהוֹן הֶמְיָנִין וְכוֹבָעִין תַּעְבֵּד לְהוֹן לִיקָר וּלְתֻשְׁבְּחָן:רש"י:
ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר, כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה:
(כח,מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת־יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:
(כח, מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת־יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:
(כח, מא) מא וְתַלְבֵּשׁ יָתְהוֹן יָת אַהֲרֹן אָחוּךְ וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ וּתְרַבֵּי יָתְהוֹן וּתְקָרֵב יָת קֻרְבַּנְהוֹן וּתְקַדֵּשׁ יָתְהוֹן וִישַׁמְּשׁוּן קֳדָמַי:רש"י:
והלבשת אתם את אהרן. אותם האמורין באהרן, חושן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, וציץ, ומכנסים, הכתובים למטה בכולם:
ואת בניו אתו. אותםהכתובים בהם:
ומשחת אותם. את אהרן ואת בניובשמן המשחה:
ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חִנּוּךְ, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה (הוא) [הוא מילוי], ובלשון לע"ז, כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גואנ"ט, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ווירסטי"ר, והוא מלוי ידים:
(כח,מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד־יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
(כח, מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד־יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
(כח, מב) מב וְעִבֵד לְהוֹן מִכְנְסִין דְּבוּץ לְכַסָּאָה בְּשַׂר עֶרְיְתָא מֵחַרְצָן וְעַד יַרְכָּן יְהוֹן:רש"י:
ועשה להם. לאהרן ולבניו:
מכנסי בד. הרי שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט:
(כח,מג) וְהָיוּ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא־יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
(כח, מג) וְהָיוּ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא־יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
(כח, מג) מג וִיהוֹן עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּנוֹהִי בְּמֵעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא וְלָא יְקַבְּלוּן חוֹבָא וִימוּתוּן קְיָם עָלָם לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי בַתְרוֹהִי:רש"י:
והיו על אהרן. כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו:
ועל בניו. האמורין בהם:
בבואם אל אוהל מועד. להיכל וכן למשכן:
ומתו. הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, במיתה:
חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו:
(כט,א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם:
(כט, א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם:
(כט, א) א וְדֵין פִּתְגָּמָא דִּי תַעְבֵּד לְהוֹן לְקַדָּשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין:רש"י:
לקח. כמו קח, ושתי גִזְרוֹת הן, אחת של קיחה ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד:
פר אחד. לכפר על מעשה העגלשהוא פר:
(כט,ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כט, ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(כט, ב) ב וּלְחֵם פַּטִּיר וּגְרִיצִין פַּטִּירִין דְּפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח סֻלְתָּא חִטִּין תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:רש"י:
ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו ג' מינין, רבוכה, וחלות, ורקיקין. לחם מצות היא הקרויה למטה בענין חלת לחםשמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות:
בשמן. כשהן קמח, יוצק בהן שמן ובוללן:
משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כ"ף יונית שהיא עשויה כנו"ן שלנו:
(כט,ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל־סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת־הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם:
(כט, ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל־סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת־הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם:
(כט, ג) ג וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל סַלָּא חַד וּתְקָרֵב יָתְהוֹן בְּסַלָּא וְיָת תּוֹרָא וְיָת תְּרֵין דִּכְרִין:רש"י:
והקרבת אתם. אל חֲצַר המשכןביום הקמתו:
(כט,ד) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
(כט, ד) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
(כט, ד) ד וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְקָרֵב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִּמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָּא:רש"י:
ורחצת. זו טבילתכל הגוף:
(כט,ה) וְלָקַחְתָּ אֶת־הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת־הָאֵפֹד וְאֶת־הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(כט, ה) וְלָקַחְתָּ אֶת־הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת־הָאֵפֹד וְאֶת־הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(כט, ה) ה וְתִסַּב יָת לְבוּשַׁיָּא וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת כִּתּוּנָא וְיָת מְעִיל אֵפוֹדָא וְיָת אֵפוֹדָא וְיָת חוּשְׁנָא וְתַתְקֵן לֵיהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא:רש"י:
ואפדת. קַשֵּׁט וְתַקֵּן החגורה והסינר סביבותיו:
(כט,ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת־נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל־ הַמִּצְנָפֶת:
(כט, ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת־נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל־ הַמִּצְנָפֶת:
(כט, ו) ו וּתְשַׁוִּי מִצְנֶפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְתִתֵּן יָת כְּלִילָא דְּקוּדְשָׁא עַל מִצְנֶפְתָּא:רש"י:
וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אִלֵּם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חֵרֵשׁ, תלמוד לומר נעשה ונשמע:
רואים את הקולת. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:
את הקולת. היוצאיןמפי הגבורה:
וינעו. אין נוֹעַ אלאזִיעַ:
ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם, ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים סח, יג):
נזר הקדש. זה הציץ:
על המצנפת. כמו שפירשתי למעלה (כח, לז), על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:
(כט,ז) וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:
(כט, ז) וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:
(כט, ז) ז וְתִסַּב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרִיק עַל רֵישֵׁיהּ וּתְרַבֵּי יָתֵיהּ:רש"י:
ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כ"ף יונית, נותן שמןעל ראשו, ובין ריסי עיניו, ומחברן באצבעו:
(כט,ח) וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת:
(כט, ח) וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת:
(כט, ח) ח וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשִׁנּוּן כִּתּוּנִין:
(כט,ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד־אַהֲרֹן וְיַד־ בָּנָיו:
(כט, ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד־אַהֲרֹן וְיַד־ בָּנָיו:
(כט, ט) ט וּתְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי וְתַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהֻנְתָּא לִקְיָם עָלָם וּתְקָרֵב קֻרְבָּנָא דְאַהֲרֹן וְקֻרְבָּנָא דִבְנוֹהִי:רש"י:
והיתה להם. מלוי ידים זה לכהונת עולם:
ומלאת. על ידיהדברים [נ"א הבגדים] האלה:
יד אהרן ויד בניו. במילויופקודת הכהונה [במינוי הכהונה]:
(כט,י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר:
(כט, י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר:
(כט, י) י וּתְקָרֵב יָת תּוֹרָא לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא:
(כט,יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(כט, יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(כט, יא) יא וְתִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
פתח אוהל מועד. בחצר המשכןשלפני הפתח:
(כט,יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(כט, יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(כט, יב) יב וְתִסַּב מִדְּמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאֶצְבְּעָךְ וְיָת כָּל דְּמָא תֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא:רש"י:
על קרנות. למעלה, בִּקְרָנוֹתממש:
ואת כל הדם. שיריהדם:
אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ:
(כט,יג) וְלָקַחְתָּ אֶת־כָּל־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה:
(כט, יג) וְלָקַחְתָּ אֶת־כָּל־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה:
(כט, יג) יג וְתִסַּב יָת כָּל תַּרְבָּא דְּחָפֵי יָת גַּוָּא וְיָת חִצְרָא דְּעַל כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִּי עֲלֵיהֶן וְתַסֵּיק לְמַדְבְּחָא:רש"י:
החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיל"א:
ואת היתרת. הוא טַרְפְּשָׁא דְכַבְדָא שקורין איבר"ש:
על הכבד. אף מן הכבדיטול עמה:
(כט,יד) וְאֶת־בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא:
(כט, יד) וְאֶת־בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא:
(כט, יד) יד וְיָת בִּסְרָא דְתוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵּיהּ וְיָת אוּכְלֵיהּ תּוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָּאתָא הוּא:רש"י:
באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:
(כט,טו) וְאֶת־הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(כט, טו) וְאֶת־הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(כט, טו) טו וְיָת דִּכְרָא חַד תִּסַּב וְיִסְמְכוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא:
(כט,טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת־דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כט, טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת־דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כט, טז) טז וְתִכּוֹס יָת דִּכְרָא וְתִסַּב יָת דְּמֵיהּ וְתִזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
וזרקת. בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן, כדי שֶׁיֵּרָאֶה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש, אלא עומד בארץ וזורק:
סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נג:), שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:
(כט,יז) וְאֶת־הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל־נְתָחָיו וְעַל־רֹאשׁוֹ:
(כט, יז) וְאֶת־הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל־נְתָחָיו וְעַל־רֹאשׁוֹ:
(כט, יז) יז וְיָת דִּכְרָא תְּפַלֵּג לְאֵבָרוֹהִי וּתְחַלִּיל גַּוֵּיהּ וּכְרָעוֹהִי וְתִתֵּן עַל אֵבָרוֹהִי וְעַל רֵישֵׁיהּ:רש"י:
על נתחיו. עם נתחיו,מוּסָף על שאר הנתחים:
(כט,יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה הוּא:
(כט, יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה הוּא:
(כט, יח) יח וְתַסֵּיק יָת כָּל דִּכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא:רש"י:
ריח ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני:
אשה. לשון אש, היא הקטרת איברים שעל האש:
(כט,יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(כט, יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(כט, יט) יט וְתִסַּב יָת דִּכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא:
(כט,כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל־תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כט, כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל־תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כט, כ) כ וְתִכּוֹס יָת דִּכְרָא וְתִסַּב מִדְמֵיהּ וְתִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן וְעַל רוּם אוּדְנָא דִבְנוֹהִי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יַדְהוֹן דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלְהוֹן דְּיַמִּינָא וְתִזְרוֹק יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
תנוך. הוא הַסְּחוּס, גָּדֵר האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנרו"ס:
בהן ידם. הגודל, ובפרקהאמצעי:
(כט,כא) וְלָקַחְתָּ מִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(כט, כא) וְלָקַחְתָּ מִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(כט, כא) כא וְתִסַּב מִן דְּמָא דִּי עַל מַדְבְּחָא וּמִמִּשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדֵּי עַל אַהֲרֹן וְעַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ וְיִתְקַדַּשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ:
(כט,כב) וְלָקַחְתָּ מִן־הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־ הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא:
(כט, כב) וְלָקַחְתָּ מִן־הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־ הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא:
(כט, כב) כב וְתִסַּב מִן דִּכְרָא תַּרְבָּא וְאַלִּיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַּוָּא וְיָת חֲצַר כַּבְדָּא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִּי עֲלֵיהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִּינָא אֲרֵי דְּכַר קֻרְבָּנַיָּא הוּא:רש"י:
החלב. זה חלב הדקים או הקיבה:
והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג, ט), שנאמר לעומת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, וּבְאֵמוּרֵי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונין אליה:
ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימיןעם הָאֵמוּרִים, אלא זו בלבד:
כי איל מלאים הוא. שְׁלָמִים לשון שְׁלֵמוּת, שהושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שְׁלָמִים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה וְלִבְעָלִים, לכך אני מצריכו הֶחָזֶה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במלואים, וְהַשְׁאָר אכלו אהרן ובניו, שהם בְּעָלִים, כמפורש בענין:
(כט,כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כט, כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כט, כג) כג וּפִתָּא דִלְחֵם חַד וּגְרִצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חַד מִסַּלָּא דְפַטִּירַיָּא דִּי קֳדָם יְיָ:רש"י:
וככר לחם. מן החלות:
וחלת לחם שמן. ממיןהרבוכה:
ורקיק. מן הרקיקין, אחד מעשר שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת, אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד:
(כט,כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כט, כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כט, כד) כד וּתְשַׁוִּי כֹלָּא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן וְעַל יְדָא דִבְנוֹהִי וּתְרִים יָתְהוֹן אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקיןבתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מַנִּיחַ ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בְּעָלִים ומשה כהן:
תנופה. מוליך ומביאלמי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות [ס"א פורענות רוחות רעות]. תרומה, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים:
(כט,כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהֹוָה אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:
(כט, כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהֹוָה אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:
(כט, כה) כה וְתִסַּב יָתְהוֹן מִיַדְהוֹן וְתַסֵּיק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
על העולה. על האיל הראשוןשהעלית עולה:
לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:
אשה. לאש נִּתָּן:
לה'. לשמו של מקום:
(כט,כו) וְלָקַחְתָּ אֶת־הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהָיָה לְךָ לְמָנָה:
(כט, כו) וְלָקַחְתָּ אֶת־הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהָיָה לְךָ לְמָנָה:
(כט, כו) כו וְתִסַּב יָת חֶדְיָא מִדְּכַר קֻרְבָּנַיָּא דִּי לְאַהֲרֹן וּתְרִים יָתֵיהּ אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לָחֳלָק:רש"י:
תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז):
(כט,כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:
(כט, כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:
(כט, כז) כז וּתְקַדֵּשׁ יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דִּי אִתָּרַם וְדִי אִתְפְּרָשׁ מִדְּכַר קֻרְבָּנַיָּא מִדִּי לְאַהֲרֹן וּמִדִּי לִבְנוֹהִי:רש"י:
וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קַדְּשֵׁם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם בחזה (נ"א כחזה) ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול:
תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז):
הורם. לשון מעלה ומוריד:
(כט,כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהֹוָה:
(כט, כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהֹוָה:
(כט, כח) כח וִיהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי לִקְיָם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרָשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִּכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ:רש"י:
לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לִבְעָלִים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:
כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:
(כט,כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא־בָם אֶת־יָדָם:
(כט, כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא־בָם אֶת־יָדָם:
(כט, כט) כט וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִּי לְאַהֲרֹן יְהוֹן לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי לְרַבָּאָה בְהוֹן וּלְקָרָבָא בְהוֹן יָת קֻרְבָּנְהוֹן:רש"י:
לבניו אחריו. למי שבא בגדולהאחריו:
למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח, ח), אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי (תהלים קה, טו):
ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבשבכהונה גדולה:
(כט,ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ:
(כט, ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ:
(כט, ל) ל שִׁבְעַת יוֹמִין יִלְבְּשִׁנּוּן כַּהֲנָא תְּחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי דִּי יֵעוֹל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא:רש"י:
שבעת ימים. רצופין:
הכהן. אשר יקום מבניו תחתיולכהונה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול:
אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן ליכנס לפני ולפניםביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו:
תחתיו מבניו. מלמד, שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, יְמַנּוּהוּ כהן גדול תחתיו:
הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד ממש, לפיכך ניגון תְּבִיר נמשך לפניו:
(כט,לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת־בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ:
(כט, לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת־בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ:
(כט, לא) לא וְיָת דְּכַר קֻרְבָּנַיָּא תִּסָּב וּתְבַשֵּׁל יָת בִּסְרֵיהּ בַּאֲתַר קַדִּישׁ:רש"י:
במקום קדוש. בַּחֲצַר אהל מועד, שהשלמים הללוקדשי קדשים היו:
(כט,לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(כט, לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(כט, לב) לב וְיֵכוּל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת בְּסַר דִּכְרָא וְיָת לַחְמָא דִּי בְסַלָּא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:
(כט,לג) וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת־יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא־יֹאכַל כִּי־קֹדֶשׁ הֵם:
(כט, לג) וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת־יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא־יֹאכַל כִּי־קֹדֶשׁ הֵם:
(כט, לג) לג וְיֵיכְלוּן יָתְהוֹן דִּי אִתְכַּפַּר בְּהוֹן לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן לְקַדָּשָׁא יָתְהוֹן וְחִלּוֹנַי לָא יֵיכוּל אֲרֵי קוּדְשָׁא אִנּוּן:רש"י:
ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:
אשר כפר בהם. להם כל זרותותיעוב:
למלא את ידם. באיל ולחםהללו:
לקדש אתם. שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה:
כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:
(כט,לד) וְאִם־יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן־הַלֶּחֶם עַד־הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת־הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי־קֹדֶשׁ הוּא:
(כט, לד) וְאִם־יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן־הַלֶּחֶם עַד־הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת־הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי־קֹדֶשׁ הוּא:
(כט, לד) לד וְאִם יִשְׁתָּאַר מִבְּסַר קֻרְבָּנַיָּא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקִיד יָת דְּאִשְׁתָּאַר בְּנוּרָא לָא יִתְאֲכֵל אֲרֵי קוּדְשָׁא הוּא:
(כט,לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:
(כט, לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:
(כט, לה) לה וְתַעְבֵּד לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי כְּדֵין כְּכֹל דִּי פַקֵּדִית יָתָךְ שִׁבְעַת יוֹמִין תְּקָרֵב קֻרְבָּנְהוֹן:רש"י:
ועשית לאהרן ולבניו ככה. שָׁנָה הכתוב וְכָפַל לעכב, שאם חִסֵּר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה:
אתכה. כמו אותך:
שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה ובקרבנות הללובכל יום:
(כט,לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל־הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(כט, לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל־הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(כט, לו) לו וְתוֹרָא דְחַטָּאתָא תַּעְבֵּד לְיוֹמָא עַל כִּפּוּרַיָּא וּתְדַכֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹהִי וּתְרַבֵּי יָתֵיהּ לְקַדָּשׁוּתֵיהּ:רש"י:
[ופר חטאת תעשה. לכל יום]:
על הכפרים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זָרוּת ותיעוב, ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לְחִטּוּי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרךמקרא זה. ומדרש תורת כהנים (מילואים ט"ו)אומר, כפרת המזבח הוצרכה, שמא התנדב איש דבר גזול במלאכת המשכן והמזבח:
וחטאת. וּתְדַכֵּי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי:
ומשחת אותו. בשמן המשחה, וכל המשיחות כמין [כי] כ"ףיונית:
(כט,לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:
(כט, לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:
(כט, לז) לז שִׁבְעַת יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא כָּל דְּיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדָּשׁ:רש"י:
והיה המזבח קדש. ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קִדְשׁוֹ המזבח להכשירו שלא יֵרֵד, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פִּסּוּלוֹ בקודש, כגון הרובע והנרבע ומוקצה ונעבד והטריפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראויה, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנווחוץ למקומו, וכיוצא בהן:
(כט,לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
(כט, לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
(כט, לח) לח וְדֵין דִּי תַעְבֵּד עַל מַדְבְּחָא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵין לְיוֹמָא תְּדִירָא:
(כט,לט) אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(כט, לט) אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(כט, לט) לט יָת אִמְּרָא חַד תַּעְבֵּד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא:
(כט,מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
(כט, מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
(כט, מ) מ וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִמְרָא חָד:רש"י:
ועשרן סולת. עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחומשביצה:
בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית, אלא להכשיר, לפי שנאמר כָּתִית לַמָּאוֹר, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן:
רבע ההין. שלשה לוגין:
ונסך. לִסְפָלִים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.), שני סְפָלִים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים, נותן היין לתוכו, והוא מקלח ויוצא דרך החוטם, ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתיןבמזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:
(כט,מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה־לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כט, מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה־לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כט, מא) מא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכַּהּ תַּעְבֵּד לַהּ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
לריח ניחח. על המנחה נאמר, שמנחת נסכים כולה כליל, וסדר הקרבתם, האיברים בתחילה ואחר כך המנחה, שנאמר עולה ומנחה (ויקרא כג, לז):
(כט,מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
(כט, מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
(כט, מב) מב עֲלָתָא תְדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ דִּי אֱזַמֵּן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָּן לְמַלָּלָא עִמָּךְ תַּמָּן:רש"י:
תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתיים:
אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענולבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפורת, כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת (שמות כה, כב). ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:
(כט,מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי:
(כט, מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי:
(כט, מג) מג וֶאֱזַמֵּן מֵימְרִי תַמָּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְקַדַּשׁ בִּיקָרִי:רש"י:
ונעדתי שמה. אֶתְוַּעֵד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם:
ונקדש. המשכן:
בכבודי .שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי [ס"א בִּכְבוּדַי], במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג), והיכן דִּבֶּר, ונקדש בכבודי:
(כט,מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
(כט, מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
(כט, מד) מד וֶאֱקַדֵּשׁ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי אֱקַדֵּשׁ לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי:
(כט,מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(כט, מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(כט, מה) מה וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהּ:
(כט,מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
(כט, מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
(כט, מו) מו וְיִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן דִּי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹןרש"י:
לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם:
(ל,א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
(ל, א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
(ל, א) א וְתַעְבֵּד מַדְבְּחָא לְאַקְטָרָא עֲלוֹהִי קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא דְּאָעֵי שִׁטִּין תַּעְבֵּד יָתֵיהּ:רש"י:
מקטר קטרת. להעלות עליו קִטּוּר עשן סמים:
(ל,ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:
(ל, ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:
(ל, ב) ב אַמְּתָא אֻרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא פְתָיֵהּ מְרַבַּע יְהֵי וְתַרְתֵּין אַמִּין רוּמֵיהּ מִנֵּיהּ קַרְנוֹהִי:
(ל,ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־ קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(ל, ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־ קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(ל, ג) ג וְתַחֲפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי יָת אִגָּרֵיהּ וְיָת כָּתְלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְיָת קַרְנוֹהִי וְתַעְבֵּד לֵיהּ דֵּיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
את גגו. זה היה לו גג, אבל מִזְבַּח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם:
זר זהב. סימן הוא לכתר כהונה:
(ל,ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה־לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל־שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:
(ל, ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה־לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל־שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:
(ל, ד) ד וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב תַּעְבֵּד לֵיהּ מִלְּרַע לְדֵירֵיהּ עַל תַּרְתֵּין זִוְיָתֵיהּ תַּעְבֵּד עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וִיהֵי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא לְמִטַּל יָתֵיהּ בְּהוֹן:רש"י:
צלעותיו. כאן הוא לשון זויותכתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו:
והיה. מעשה הטבעותהאלה:
לבדים. לכל בית תהיה הטבעתלְבָּד:
(ל,ה) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
(ל, ה) וְעָשִׂיתָ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
(ל, ה) ה וְתַעְבֵּד יָת אֲרִיחַיָּא דְּאָעֵי שִׁטִּין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַּהֲבָא:
(ל,ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:
(ל, ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:
(ל, ו) ו וְתִתֵּן יָתֵיהּ לָקֳדָם פָּרֻכְתָּא דִּי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא לָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא דִּי עַל סַהֲדוּתָא דִּי אֲזַמֵּן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן:רש"י:
לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, תלמוד לומר לפני הכפורת, מכוון כנגד הארון מבחוץ:
(ל,ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת־הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:
(ל, ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת־הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:
(ל, ז) ז וְיַקְטַר עֲלוֹהִי אַהֲרֹן קְטֹרֶת בּוּסְמִין בִּצְפַר בִּצְפַר בְּאַתְקָנוּתֵיהּ יָת בּוֹצִינַיָּא יַקְטְרִינָהּ:רש"י:
בהיטיבו. לשון נִקּוּי הַבָּזִיכִין של המנורה, מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מֵטִיבָן בכל בוקר ובוקר:
הנרת. לוּצֶי"שׂ בלע"ז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה:
(ל,ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת־הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ל, ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת־הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ל, ח) ח וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן יָת בּוֹצִינַיָּא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא יַקְטְרִינָהּ קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא תְדִירָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
ובהעלת. כשידליקם להעלות להבתן:
יקטירנה. בכל יום, פרסמקטיר שחרית, ופרס מקטיר בין הערבים:
(ל,ט) לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:
(ל, ט) לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:
(ל, ט) ט לָא תַסְּקוּן עֲלוֹהִי קְטֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין וַעֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְנִסְכָּא לָא תְנַסְּכוּן עֲלוֹהִי:רש"י:
לא תעלו עליו. על מזבחזה:
קטרת זרה. שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו:
ועולה ומנחה. ולא עולהומנחה. עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם:
(ל,י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל־קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:פפ ק"א פסוקים, מיכא"ל סימן.
(ל, י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל־קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:פפ ק"א פסוקים, מיכא"ל סימן.
(ל, י) י וִיכַפֵּר אַהֲרֹן עַל קַרְנוֹהִי חֲדָא בְּשַׁתָּא מִדַּם חַטָּאתָא כִּפּוּרַיָּא חֲדָא בְשַׁתָּא יְכַפֵּר עֲלוֹהִי לְדָרֵיכוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ:Qרש"י:
וכפר אהרן. מתן דמים:
אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו (ויקרא טז, יח):
חטאת הכפורים. הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאתמקדש וקדשיו:
קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת:
(ל,יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יא) יא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ל,יב) כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
(ל, יב) כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
(ל, יב) יב אֲרֵי תְקַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִנְיָנֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְּבַר פֻּרְקַן נַפְשֵׁיהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְהוֹן מוֹתָא כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן:רש"י:
כי תשא. לשון קבלהכתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, וְהַדֶּבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:
(ל,יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
(ל, יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
(ל, יג) יג דֵּין יִתְּנוּן כָּל דְּעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא פַּלְגּוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין סִלְעָא פַּלְגּוּת סִלְעָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אשומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:
העבר על הפקדים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב), וכן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג):
מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקודש, כגון שקלים האמורין בפרשת עֲרָכִין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה הוא:
גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל־א ב, לו)יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹלַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:
עשרים גרה השקל. הַשָּׁלֵם שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':
(ל,יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
(ל, יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
(ל, יד) יד כֹּל דְּעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא יִתֵּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא, ונמנה בכלל אנשים:
(ל,טו) הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טו) הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טו) טו דְּעַתִּיר לָא יַסְגֵּי וּדְמִסְכֵּן לָא יַזְעֵר מִפַּלְגּוּת סִלְעָא לְמִתַּן יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:רש"י:
לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפועל ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (להלן לח, כה), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים, באחד לחודש השני בשנה השנית (במדבר א, א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחושת (להלן לה, כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שֶׁנְדָבוֹ לבו:
(ל,טז) וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טז) וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(ל, טז) טז וְתִסַּב יָת כְּסַף כִּפּוּרַיָּא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתֵּן יָתֵיהּ עַל פָּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָכְרָנָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:רש"י:
ונתת אתו על עבדת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגף ה' את העם (להלן לב, לה), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דֶּבֶר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מְנֵה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחודש השני (במדבר א, א), והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו' (להלן מ, ב), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבדת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו:
(ל,יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, יז) יז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ל,יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
(ל, יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
(ל, יח) יח וְתַעְבֵּד כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וּבְסִיסֵיהּ נְחָשָׁא לְקִדּוּשׁ וְתִתֵּן יָתֵיהּ בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָּן מַיָּא:רש"י:
כיור. כמין דּוּד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו. כתרגומו וּבְסִיסֵיהּ, מושב מתוקן לכיור:
לרחצה . מוסב על הכיור:
ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור מָשׁוּךְ קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (להלן מ, כט), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, מָשׁוּךְ קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.):
(ל,יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
(ל, יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
(ל, יט) יט וִיקַדְּשׁוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מִנֵּיהּ יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:רש"י:
את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיוורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קידוש ידים ורגלים, מַנִּיחַ ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:
(ל,כ) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ל, כ) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ל, כ) כ בְּמֵיעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יְקַדְּשׁוּן מַיָּא וְלָא יְמוּתוּן אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָּשָׁא לְאַסָּקָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
בבאם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערביםקטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים:
ולא ימותו. הא אם לא יִרְחָצוּ ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:
(ל,כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
(ל, כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
(ל, כא) כא וִיקַדְּשׁוּן יְדֵיהוֹן וְרַגְלֵיהוֹן וְלָא יְמוּתוּן וּתְהֵי לְהוֹן קְיָם עָלָם לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי לְדָרֵיהוֹן:רש"י:
ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רָחוּץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:
(ל,כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ל, כב) כב וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ל,כג) וְאַתָּה קַח־לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן־ בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה־בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(ל, כג) וְאַתָּה קַח־לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן־ בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה־בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(ל, כג) כג וְאַתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין רֵישָׁא מֵירָא דַכְיָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה וְקִנְּמָן בְּשַׂם פַּלְגּוּתֵיהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין וּקְנֵה בוּסְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין:רש"י:
בשמים ראש. חשובים:
וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתותהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזירת הכתוב הוא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.):
וקנה בשם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים. סך משקלכולו:
(ל,כד) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
(ל, כד) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
(ל, כד) כד וּקְצִיעָתָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וּמְשַׁח זֵיתָא מְלֵא הִינָא:רש"י:
וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, רבי מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו רבי יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו סִיפֵּק, אלא שְׁרָאוּםבמים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וְקִפְּחוּלשמן מעל העקרין:
(ל,כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
(ל, כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
(ל, כה) כה וְתַעְבֵּד יָתֵיהּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא בּוֹסֶם מְבַסָּם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵא:רש"י:
רקח מרקחת. רֹקַח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו (רֶקַע) [רֶקַח], רֶגַע, ואינו כמו רֹגַע הַיָּם (ישעיה נא, טו), וכמו רֹקַע הָאָרֶץ (שם מב, ה), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזהאו ריח או טעם, קרוי מרקחת:רֶקַח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח. שם האומן בדבר:
(ל,כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
(ל, כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
(ל, כו) כו וּתְרַבִּי בֵיהּ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא:רש"י:
ומשחת בו. כל המשיחות כמין כ"ף יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:
(ל,כז) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ל, כז) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ל, כז) כז וְיָת פָּתוֹרָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מְנַרְתָּא וְיָת מָנָהָא וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ל,כח) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(ל, כח) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(ל, כח) כח וְיָת מַדְבְּחָא דַּעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיּוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ:
(ל,כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
(ל, כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
(ל, כט) כט וּתְקַדֵּשׁ יָתְהוֹן וִיהוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא כָּל דְּיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָּשׁ:רש"י:
וקדשת אתם. משיחה זו מְקַדַּשְׁתָּםלהיות קודש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא ולינה וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש (להלן כט, לז), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יִסַּד המלך שזה חִנּוּךְ גדולתן, ושאר משיחות, כגון רקיקין משוחין, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית:
(ל,ל) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
(ל, ל) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
(ל, ל) ל וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבִּי וּתְקַדֵּשׁ יָתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי:
(ל,לא) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ל, לא) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ל, לא) לא וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵּל לְמֵימָר מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵי דֵין קֳדָמַי לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:):
זה. בגימטריא תריסר לוגין הוו:
(ל,לב) עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
(ל, לב) עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
(ל, לב) לב עַל בִּסְרָא דַאֲנָשָׁא לָא יִתָּסַךְ וּבִדְמוּתֵיהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵיהּ קוּדְשָׁא הוּא קוּדְשָׁא יְהֵי לְכוֹן:רש"י:
לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו ולמען ייטב לך (דברים ה, טז):
על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין שמן, אבל אם פִּחֵת או רִבָּה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו:
ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכונת הלבנים, וכן בְמַתְכֻּנְתָּהּ, של קטורת:
(ל,לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל־זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל־זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לג) לג גְּבַר דִּי יְבַסַּם דִּכְוָתֵיהּ וְדִי יִתֵּן מִנֵּיהּ עַל חִלּוֹנָי וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵּיהּ:רש"י:
ואשר יתן ממנו. מאותו של משה:
על זר. שאינו צורך כהונה ומלכות:
(ל,לד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
(ל, לד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
(ל, לד) לד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב לָךְ בּוּסְמִין נְטוֹפָא וְטוּפְרָא וְחֶלְבְּנֵתָא בּוּסְמִין וּלְבוּנְתָּא דָכִיתָא מַתְקַל בְּמַתְקַל יְהֵי:רש"י:
נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גוּמֶ"א, והצרי קורין לו טריאק"ה:
ושחלת. שורש בֹּשֶׂם, חָלָק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וְטוּפְרָא:
וחלבנה. בֹּשֶׂם שריחו רע, וקורין לו גַלְבַּנָ"א, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, לְלַמְּדֵנוּ שלא יֵקַל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראלשיהיו נמנין עמנו:
סמים. אחרים:
ולבנה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:)י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מיעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבותעוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקילופה והקנמון הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן לְלַבְּנָהּ שתהא נאה:
בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה:
(ל,לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
(ל, לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
(ל, לה) לה וְתַעְבֵּד יָתַהּ קְטֹרֶת בּוּסְמִין בּוֹסֶם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְעָרַב דְּכֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
ממלח. כתרגומו מְעָרַב, שֶׁיְּעֲרֵב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים (יונה א, ה), מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ (יחזקאל כז, כז), על שם שמהפכין את המים בְּמָשׁוֹטוֹת כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:
ממלח טהור קדש. ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקודש יהיה:
(ל,לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
(ל, לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
(ל, לו) לו וְתִשְׁחוֹק מִנַּהּ וְתַדִּיק וְתִתֵּן מִנַּהּ קֳדָם סַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּי אֱזַמֵּן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תְּהֵי לְכוֹן:רש"י:
ונתתה ממנה וגו'. היא קטורת שבכל יום ויוםשעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה. כל מועדי דִבּוּר שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:
(ל,לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
(ל, לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
(ל, לז) לז וּקְטֹרֶת בּוּסְמִין דִּי תַעְבֵּד בִּדְמוּתַהּ לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן קוּדְשָׁא תְּהֵי לָךְ קֳדָם יְיָ:רש"י:
במתכנתה. במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה'. שלא תעשנה אלא לשמי:
(ל,לח) אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לח) אִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
(ל, לח) לח גְּבַר דִי יַעְבֵּד דִּכְוָתַהּ לַאֲרָחָא בַהּ וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵּיהּ:רש"י:
להריח בה. אבל עושה אתה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור:
(לא,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(לא,ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לא, ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לא, ב) ב חֲזֵי דְרַבֵּיתִי בְשׁוּם בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:רש"י:
קראתי בשם. לעשות מלאכתי, את בצלאל:
(לא,ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
(לא, ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
(לא, ג) ג וְאַשְׁלֵמִית עִמֵּיהּ רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּחָכְמְתָא וּבְסוּכְלְתָנוּ וּבְמַדַּע וּבְכָל עִבִידָא:רש"י:
בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד:
ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד:
ובדעת. רוח הקודש:
(לא,ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לא, ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לא, ד) ד לְאַלָּפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָּא וּבִנְחָשָׁא:רש"י:
לחשוב מחשבת. אריגת מעשה חושב:
(לא,ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלָאכָה:
(לא, ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלָאכָה:
(לא, ה) ה וּבְאָמָנוּת אֶבֶן טָבָא לְאַשְׁלָמָא וּבְנַגָּרוּת אָעָא לְמֶעְבַּד בְּכָל עִבִידָא:רש"י:
ובחרשת. לשון אומנות, כמו חָרָשׁ חָכָם (ישעיה מ, כ). ואונקלוס פירש, ושִׁנָה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר:
למלאת. להושיבה במשבצת שלה במלואה, לעשות המשבצת לְמִדַּת מושב האבן וְעוֹבְיָהּ:
(לא,ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(לא, ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(לא, ו) ו וַאֲנָא הָא יְהָבִית עִמֵּיהּ יָת אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן וּבְלֵב כָּל חַכִּימֵי לִבָּא יְהָבִית חָכְמְתָא וְיַעְבְּדוּן יָת כָּל דִי פַקֵדִתָּךְ:רש"י:
ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך:
(לא,ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל:
(לא, ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל:
(לא, ז) ז יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת אֲרוֹנָא לְסַהֲדוּתָא וְיָת כַּפֻּרְתָּא דִי עֲלוֹהִי וְיָת כָּל מָנֵי מַשְׁכְּנָא:רש"י:
הארן לעדת. לצורך לוחות העדות:
(לא,ח) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(לא, ח) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו וְאֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(לא, ח) ח וְיָת פָּתוֹרָא וְיָת מָנוֹהִי וְיָת מְנַרְתָּא דָכִיתָא וְיָת כָּל מָנָהָא וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:רש"י:
הטהרה. על שם זהבטהור:
(לא,ט) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיּוֹר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לא, ט) וְאֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיּוֹר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לא, ט) ט וְיָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ:
(לא,י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־ בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לא, י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־ בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לא, י) י וְיָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא וְיָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא:רש"י:
ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת (במדבר ד, ו), ונתנו עליו בגד ארגמן (שם פסוק יג), ונתנו עליהם בגד תולעת שני (שם פסוק ח), ונראין דְּבָרַי, שנאמר ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש (להלן לט, א), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:
בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קְלָעִים ותרגום של מִכְבָּר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצידי"ן בלע"ז:
(לא,יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
(לא, יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
(לא, יא) יא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא לְקוּדְשָׁא כְּכֹל דִּי פַקֵּדִתָּךְ יַעְבְּדוּן:רש"י:
ואת קטרת הסמים לקדש. לצורךהקטרת ההיכל שהוא קודש:
(לא,יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לא, יב) יב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:
(לא,יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(לא, יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(לא, יג) יג וְאַתְּ מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי תִּטְּרוּן אֲרֵי אָת הִיא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִדַּע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן:רש"י:
ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:
אך את שבתתי תשמרו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תִדָּחֶה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:
כי אות הוא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:
לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם:
(לא,יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(לא, יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(לא, יד) יד וְתִטְּרוּן יָת שַׁבְּתָא אֲרֵי קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דִּיחַלִּינָה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל אֲרֵי כָּל דְּיַעְבֶּד בַּהּ עִבִידָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ:רש"י:
מות יומת. אם יש עדים והתראה:
ונכרתה. בלא התראה:
מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה:
(לא,טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(לא, טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(לא, טו) טו שִׁתָּא יוֹמִין יִתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שַׁבְּתָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כָּל דְּיַעְבֵּד עִבִדְתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
שבת שבתון. מנוחת מרגועולא מנוחת עראי: (לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כג, לב), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם פסוק לט), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש):
קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי:
(לא,טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(לא, טז) טז וְיִטְּרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שַׁבְּתָא לְמֶעְבַּד יָת שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַם עָלָם:
(לא,יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
(לא, יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
(לא, יז) יז בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָת הִיא לְעָלָם אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת וְנָח:רש"י:
וינפש. כתרגומו וְנָח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיה מ, כח), וכל פָּעָלוֹבמאמר הכתיב מנוחהלעצמו, לְשַׂבֵּר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:
(לא,יח) וַיִּתֵּן אֶל־מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
(לא, יח) וַיִּתֵּן אֶל־מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
(לא, יח) יח וִיהַב לְמשֶׁה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ בְּטוּרָא דְסִינַי תְּרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא לוּחֵי אַבְנָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ:רש"י:
ויתן אל משה וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:
ככלתו. ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמודכולה בזמן מועט כזה. דבר אחר, מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (פרק ג), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים:
לדבר אתו. החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרין ושוניןאת ההלכה שניהם יחד:
לחת. לחת כתיב, שהיושתיהן שוות:
(לב,א) וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ:
(לב, א) וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ:
(לב, א) א וַחֲזָא עַמָּא אֲרֵי אוֹחַר משֶׁה לְמֵחַת מִן טוּרָא וְאִתְכְּנֵשׁ עַמָּא עַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לֵיהּ קוּם עֲבֵד לָנָא דַחֲלָן דִּי יְהָכוּן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵין משֶׁה גַבְרָא דִּי אַסְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵיהּ:רש"י:
כי בשש משה. כתרגומו לשון איחור, וכן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה, כח), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג, כה), כי כשעלה משה להר אמר להם, לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בז' בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז, בט"ז בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חושך ואפילה וערבוביא, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם מת משה שכבר באושש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (פט.), ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן, בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות:
אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה אִיווּ להם:
כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים:
אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו:
(לב,ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
(לב, ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
(לב, ב) ב וַאֲמַר לְהוֹן אַהֲרֹן פְּרִיקוּ קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִּי בְּאוּדְנֵי נְשֵׁיכוֹן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְאַיְתִיּוּ לְוָתִי:רש"י:
באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:
פרקו. לשון צווי, מגזרת פָּרֵק ליחיד, כמו בָּרְכוּ מגזרת בָּרֵךְ:
(לב,ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן:
(לב, ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן:
(לב, ג) ג וְאִתְפְּרִיקוּ כָּל עַמָּא יָת קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִּי בְאוּדְנֵיהוֹן וְאַיְתִיּוּ לְאַהֲרֹן:רש"י:
ויתפרקו. לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הםמפורקים מנזמיהם, דִישְׂקַרְיֵי"ר בלע"ז:
את נזמי. כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר (לעיל ט, כט), מן העיר:
(לב,ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לב, ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לב, ד) ד וּנְסִיב מִידֵיהוֹן וְצַר יָתֵיהּ בְּזִיפָא וְעָבְדֵיהּ עֵגֶל מַתְּכָא וַאֲמָרוּ אִלֵּין דַּחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִּי אַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סוּדָר, כמו וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים (ישעיה ג, כב), וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים (מלכים־ב ה, כג). והשני ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו וּכְתוֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ (ישעיה ח, א), וזהו שתרגם אונקלוס וְצַר יָתֵיהּ בְּזִיפָא, לשון זיוף (נ"א זיפה) הוא, כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז נַיי"ל, ומזייפין על ידו חותמות:
עגל מסכה. כיון שהשליכו לָאוּר בְּכּוּר, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסיבנין שנתמעך בו במצרים (סנהדרין קא:), והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הַכּוּר, ויצא העגל:
מסכה. לשון מתכת. דבר אחר, קכ"ה קנטרין זהב היו בו, כגימטריא של מסכה:
אלה אלהיך [ישראל]. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והםשעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:
(לב,ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהֹוָה מָחָר:
(לב, ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהֹוָה מָחָר:
(לב, ה) ה וַחֲזָא אַהֲרֹן וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹהִי וּקְרָא אַהֲרֹן וַאֲמַר חַגָּא קֳדָם יְיָ מְחָר:רש"י:
וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים, שנאמר בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים קו, כ), וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי:
ויבן מזבח. לדחותם:
ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (י, ג), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן (לשון בינה)מזבח לפניו, וַיָבֶן מִזָּבוּחַ לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שֶׁיִּתָּלֶה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא:
חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום:
(לב,ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
(לב, ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
(לב, ו) ו וְאַקְדִּימוּ בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַסִּיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסִין וְאַסְחַר עַמָּא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָּכָא:רש"י:
וישכימו. השטן זרזם כדי שֶׁיֶּחְטְאוּ:
לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל־ב ב, יד), אף כאן נהרג חור:
(לב,ז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לב, ז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לב, ז) ז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה אִזֵל חוּת אֲרֵי חַבִּיל עַמָּךְ דִּי אַסֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
וידבר. לשון קושיהוא, כמו וידבר אתם קשות (בראשית מב, ז):
לך רד. רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם, באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:
שחת עמך. שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:
(לב,ח) סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לב, ח) סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לב, ח) ח סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דִּי פַקֶּדְתִּנּוּן עֲבָדוּ לְהוֹן עֵגַל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵיהּ וְדַבָּחוּ לֵיהּ וַאֲמָרוּ אִלֵּין דַּחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִּי אַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(לב,ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־ קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא:
(לב, ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־ קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא:
(לב, ט) ט וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין וְהָא עַמָּא קְשֵׁי קְדַל הוּא:רש"י:
קשה עורף. מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע:
(לב,י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(לב, י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(לב, י) י וּכְעַן הַנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְיִתְקֵף רוּגְזִי בְהוֹן וְאֵישֵׁיצִנּוּן וְאַעְבֵּד יָתָךְ לְעַם סַגִּי:רש"י:
הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:
(לב,יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
(לב, יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
(לב, יא) יא וְצַלִּי משֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ וַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַמָּךְ דִּי אַפֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִּיפָא:רש"י:
למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:
(לב,יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
(לב, יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
(לב, יב) יב לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישְׁתָּא אַפֵּקִינּוּן לְקַטָּלָא יָתְהוֹן בֵּינֵי טוּרַיָּא וּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּב מִתְּקוֹף רוּגְזָךְ וְאָתֵיב מִן בִּישְׁתָּא דְּמַלֶּלְתָּא לְמֶעְבַּד לְעַמָּךְ:רש"י:
והנחם. הִתְעַשֵּׁת מחשבה אחרת להיטיב להם:
על הרעה. אשר חשבת להם:
(לב,יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
(לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
(לב, יג) יג אִדְכַּר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָּיךְ דִּי קַיֶּמְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֶּלְתָּא עִמְּהוֹן אַסְגֵּי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְכָל אַרְעָא הָדָא דִּי אֲמָרִית אֶתֵּן לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לַעֲלָם:רש"י:
זכר לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו, תנהו לו ויצאו עשר בעשר:
לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשריפה הם, זכורלאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים, אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה, אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחומר לכסא של רגל אחד:
אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כב, טז), וליצחק נאמר, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (שם כו, ג), וליעקב נאמר אני אל שדי פרה ורבה [וגו'] (שם לה, יא), נשבע לו באל שדי:
(לב,יד) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
(לב, יד) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
(לב, יד) יד וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִּי מַלֵּיל לְמֶעְבַּד לְעַמֵּיהּ:
(לב,טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים:
(לב, טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים:
(לב, טו) טו וְאִתְפְּנֵי וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידֵיהּ לוּחֵי כְּתִיבִין מִתְּרֵין עִבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּא אִנּוּן כְּתִיבִין:רש"י:
משני עבריהם. היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:
(לב,טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת:
(לב, טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת:
(לב, טז) טז וְלוּחַיָּא עוֹבָדָא דַיְיָ אִנּוּן וּכְתָבָא כְּתָבָא דַיְיָ הוּא מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָּא:רש"י:
מעשה אלהים המה. כמשמעו, הוא בכבודו עשאן. דבר אחר, כאדם האומר לחבירו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית, כך כל שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בתורה:
חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק, אנטליי"ר בלע"ז:
(לב,יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם (ברעה כתיב) בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה:
(לב, יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם (ברעה כתיב) בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה:
(לב, יז) יז וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קַל עַמָּא כַּד מְיַבְּבִין וַאֲמַר לְמשֶׁה קַל קְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא:רש"י:
ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:
(לב,יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
(לב, יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
(לב, יח) יח וַאֲמַר לָא קַל גִּבָּרִין דְּנַצְחִין בִּקְרָבָא וְאַף לָא קַל חַלָּשִׁין דְּמִתַּבְּרִין קַל דִּמְחַיְּכִין אֲנָא שְׁמָע:רש"י:
אין קול ענות גבורה. אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים ווי, או ניסה:
קול ענות. קול חרופין וגדופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:
(לב,יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו כתיב) מִיָּדָיו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
(לב, יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו כתיב) מִיָּדָיו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
(לב, יט) יט וַהֲוָה כַּד קָרִיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עֶגְלָא וְחִנְגִּין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְמשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָּא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא: רש"י:
וישלך מידיו וגו'. אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים ואתננה להם:
תחת ההר. לרגליההר:
(לב,כ) וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לב, כ) וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לב, כ) כ וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּ וְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַּהֲוָה דַקִּיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָּא וְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ויזר. לשון נִפּוּץ, וכן יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית (איוב יח, טו), וכן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א, יז), שזורין בה דגן וקטנית:
וישק את בני ישראל. נתכוין לבודקם כסוטות, שלש מיתות נידונו שם, אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחתשהן מרובין, עדים בלא התראה, במגפה, שנאמר ויגף ה' את העם, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:
(לב,כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:
(לב, כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:
(לב, כא) כא וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַד לָךְ עַמָּא הָדֵין אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא:רש"י:
מה עשה לך העם הזה. כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה:
(לב,כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא:
(לב, כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא:
(לב, כב) כב וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקֵף רוּגְזָא דְרִבּוֹנִי אַתְּ יְדַעַתְּ יָת עַמָּא אֲרֵי בְּבִישׁ הוּא:רש"י:
כי ברע הוא. בדרךרע הם הולכין תמיד, ובנסיונות לפני המקום:
(לב,כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ:
(לב, כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ:
(לב, כג) כג וַאֲמָרוּ לִי עִבֵיד לָנָא דַּחֲלָן דִּי יְהָכָן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵין משֶׁה גַּבְרָא דִּי אַסְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵיהּ:
(לב,כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:
(לב, כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:
(לב, כד) כד וַאֲמָרִית לְהוֹן לְמָן דַּהֲבָא פָּרִיקוּ וִיהָבוּ לִי וּרְמִיתֵיהּ בְּנוּרָא וּנְפַק עֶגְלָא הָדֵין:רש"י:
ואמר להם. אמרתי להם דבר אחד, למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי:
ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא:
(לב,כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
(לב, כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
(לב, כה) כה וַחֲזָא משֶׁה יָת עַמָּא אֲרֵי בְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנּוּן אַהֲרֹן לַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן:רש"י:
פרוע. מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח):
לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:
(לב,כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהֹוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי:
(לב, כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהֹוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי:
(לב, כו) כו וְקָם משֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַר מָן דַּחֲלַיָּא דַיְיָ יֵיתוּן לְוָתִי וְאִתְכַּנָּשׁוּ לְוָתֵיהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי:רש"י:
מי לה' אלי. יבאאלי:
בני לוי. מכאן שכל השבט כשר:
(לב,כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ:
(לב, כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ:
(לב, כז) כז וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁוּוּ גְבַר חַרְבֵּיהּ עַל יַרְכֵּיהּ עִבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְבַר יָת אָחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנַשׁ יָת קָרִיבֵיהּ:רש"י:
כה אמר וגו'. והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (לעיל כב, יט), כך שנויה במכילתא (פסחא פי"ב):
אחיו. מאמו, והוא ישראל:
(לב,כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
(לב, כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
(לב, כח) כח וַעֲבָדוּ בְנֵי לֵוִי כְּפִתְגָּמָא דְמשֶׁה וּנְפַל מִן עַמָּא בְּיוֹמָא הַהוּא כִּתְלָתָא אַלְפִין גַּבְרָא:
(לב,כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהֹוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
(לב, כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהֹוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
(לב, כט) כט וַאֲמַר משֶׁה קָרִיבוּ יֶדְכוֹן קֻרְבָּנָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֲרֵי גְּבַר בִּבְרֵיהּ וּבְאָחוּהִי וּלְאַיְתָאָה עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן:רש"י:
מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכולהיות כהנים למקום:
כי איש. מכם ימלא ידו בבנוובאחיו:
(לב,ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
(לב, ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
(לב, ל) ל וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּא וּכְעַן אֶסַּק קֳדָם יְיָ מָאִים אֲכַפֵּר עַל חוֹבֵיכוֹן:רש"י:
אכפרה בעד חטאתכם. אשים כופר וקנוח וסתימה לנגדחטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:
(לב,לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
(לב, לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
(לב, לא) לא וְתַב משֶׁה לָקֳדָם יְיָ וַאֲמָר בְּבָעוּ חַב עַמָּא הָדֵין חוֹבָא רַבָּא וַעֲבָדוּ לְהוֹן דַּחֲלָן דִּדְהָב:רש"י:
אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך, שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו, ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:
(לב,לב) וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
(לב, לב) וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
(לב, לב) לב וּכְעַן אִם שַׁבְקַת לְחוֹבֵיהוֹן וְאִם לָא מְחֵנִי כְעַן מִסִּפְרָךְ דִּי כְתַבְתָּא:רש"י:
ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני:
ואם אין מחני. וזה מקרא קצר, וכן הרבה:
מספרך. מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:
(לב,לג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:
(לב, לג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:
(לב, לג) לג וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מָן דִּי חַב קֳדָמַי אֶמְחִנֵּיהּ מִסִפְרִי:
(לב,לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:
(לב, לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:
(לב, לד) לד וּכְעַן אִזֵּיל דַּבַּר יָת עַמָּא לַאֲתַר דִּי מַלֵּלִית לָךְ הָא מַלְאָכִי יְהַךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסְעֲרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן:רש"י:
אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ (מלכים־א ב, יט):
הנה מלאכי. ולאאני:
וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:
(לב,לה) וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:
(לב, לה) וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:
(לב, לה) לה וּמְחָא יְיָ יָת עַמָּא עַל דִּי אִשְׁתַּעְבָּדוּ לְעֶגְלָא דִּי עֲבַד אַהֲרֹן:רש"י:
ויגף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:
(לג,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה:
(לג, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה:
(לג, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה אִזֵּיל סַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָּא דְּאַסֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַּהּ:רש"י:
לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, לכך נאמר עלה. דבר אחר, כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה:
אתה והעם. כאן לא אמר ועמך:
(לג,ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(לג, ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(לג, ב) ב וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאָכָא וְאֵתָרֵךְ יָת כְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָּאֵי חִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי:רש"י:
וגרשתי את הכנעני וגו'. ששה אומות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:
(לג,ג) אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:
(לג, ג) אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:
(לג, ג) ג לְאַרְעָא עַבְדָּא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲרֵי לָא אֲסַלֵּק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ דִּילְמָא אֲשֵׁיצִנָּךְ בְּאָרְחָא:רש"י:
אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לךלהעלותם:
כי לא אעלה בקרבך. לכך אני אומר לךושלחתי לפניך מלאך:
כי עם קשה ערף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי, מרבה אני עליכם זעם:
אכלך. לשון כליון:
(לג,ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:
(לג, ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:
(לג, ד) ד וּשְׁמַע עַמָּא יָת פִּתְגָּמָא בִישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִּיוּ גְּבַר תִּקּוּן זֵינֵיהּ עֲלוֹהִי:רש"י:
הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:
איש עדיו. כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע:
(לג,ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־ עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ:
(לג, ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־ עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ:
(לג, ה) ה וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדַל שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵּק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ וְאֵשֵׁצִנָּךְ וּכְעַן אַעְדִי תִּקּוּן זֵינָךְ מִנָּךְ וּגְּלֵי קֳדָמַי מָה אַעְבֵּד לָךְ:רש"י:
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמי, שנאמר חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיה כו, כ), ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:
ועתה. פורענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם:
ואדעה מה אעשה לך. בפקודת שאר העון, אני יודעמה שבלבי לעשות לך:
(לג,ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:
(לג, ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:
(לג, ו) ו וְאַעְדִּיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקּוּן זֵינֵיהוֹן מִטּוּרָא דְחוֹרֵב:רש"י:
את עדים מהר חורב. את הָעֲדִי שהיה בידםמהר חורב:
(לג,ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(לג, ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(לג, ז) ז וּמשֶׁה נְסִיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וִיהֵי כָּל דְּתָבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ נְפַק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דִי מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:רש"י:
ומשה. מאותו עון והלאה:
יקח את האהל. לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר, מנודה לרבמנודה לתלמיד:
הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג, ד):
וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:
כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכינה:
יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה', אפילו מלאכי השרתכשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:
(לג,ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל־הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל־הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד־בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
(לג, ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל־הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל־הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד־בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
(לג, ח) ח וַהֲוָה כַּד נְפַק משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא קַיְּמִין כָּל עַמָּא וּמִתְעַתְּדִין גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי משֶׁה עַד דְּעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא:רש"י:
והיה. לשון הווה:
כצאת משה. מן המחנה ללכת אל האהל:
יקומו כל העם. עומדים מפניו, ואין יושבין עד שנתכסה מהם:
והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:
(לג,ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם־מֹשֶׁה:
(לג, ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם־מֹשֶׁה:
(לג, ט) ט וַהֲוָה כַּד עָלֵל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא נָחִית עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא וְקָאֵם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלֵּל עִם משֶׁה:רש"י:
ודבר עם משה. כמו ומִדַּבֵּר עם משה. תרגומו וּמִתְמַלֵּל עִם משֶׁה, שהוא כבוד השכינה, כמו וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו (במדבר ז, פט), ואינו קורא מְדַבֵּר אליו, כשהוא קורא מִדַּבֵּר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מְדַבֵּר, משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:
(לג,י) וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:
(לג, י) וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:
(לג, י) י וַחֲזָן כָּל עַמָּא יָת עַמּוּדָא דַעֲנָנָא קָאֵם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְקַיְּמִין כָּל עַמָּא וְסָגְדִין גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ:רש"י:
והשתחוו. לשכינה:
(לג,יא) וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל:
(לג, יא) וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל:
(לג, יא) יא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה מַמְלַל עִם מַמְלַל כְּמָא דִּמְמַלֵּל גְּבַר עִם חַבְרֵיהּ וְתָב לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָא עֲדֵי מִגּוֹ מַשְׁכְּנָא:רש"י:
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. וּמִתְמַלֵּל עם משה:
ושב אל המחנה. לאחר שׁנִּדְבַּר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד, והדבר הזהנהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה, שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' (להלן לב, ל), ועשה שם ארבעים יום וביקש רחמים, שנאמר ואתנפל לפני ה' וגו' (דברים ט, יח), ובראש חודש אלול נאמר לו ועלית בבוקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' (שם י, י), מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד, אלא מאהל מועד:תרגומו וְתָב לְמַשְׁרִיתָא, לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין, וראה כל העם וַחֲזָן, ונצבו וְקַיְּימִין. והביטו, וּמִסְתַּכְּלִין. והשתחוו, וְסָגְדִין. ומדרשו, ודיבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:
(לג,יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַיהַעַל אֶת־ הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
(לג, יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַיהַעַל אֶת־ הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
(לג, יב) יב וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ חֲזֵי דְאַתְּ אָמַר לִי אַסֵּיק יָת עַמָּא הָדֵין וְאַתְּ לָא הוֹדַעְתַּנִי יָת דִּי תִשְׁלַח עִמִּי וְאַתְּ אָמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמָי:רש"י:
ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך, אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כג, כ), אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה:
ואתה אמרת ידעתיך בשם. הִכַּרְתִּיךָ משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם (שם יט, ט):
(לג,יג) וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
(לג, יג) וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
(לג, יג) יג וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ וְאִדַּע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְּאַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קָדָמָךְ אֲרֵי עַמָּךְ עַמָּא הָדֵין:רש"י:
ועתה. אם אמת שמצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותןלמוצאי חן בעיניך:
ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמולך, מה היא מציאת חןשמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכירכמה שכר מציאת החן:
וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תְּמַאֵס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזהתודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (ז.), ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי:
(לג,יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
(לג, יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
(לג, יד) יד וַאֲמַר שְׁכִנְתִּי תְהַךְ וְאָנִיחַ לָךְ:רש"י:
ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב (שמואל־ב יז, יא):
(לג,טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:
(לג, טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:
(לג, טו) טו וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִנְתָּךְ מְהַלְּכָא בֵּינָנָא לָא תַסְקִינָנָא מִכָּא:רש"י:
ויאמר אליו. בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:
(לג,טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(לג, טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(לג, טז) טז וּבַמֶּה יִתְיַדַּע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָּךְ הֲלָא בְּמֵהַךְ שְׁכִנְתָּךְ עִמָּנָא וְיִתְעַבְּדַן לָנָא פְרִישָׁן לִי וּלְעַמָּךְ מְשַׁנֵּי מִכָּל עַמָּא דִּי עַל אַפֵּי אַרְעָא:רש"י:
ובמה יודע אפוא. יִוָּדַע מציאת החן, הלא בלכתך עמנו, ועוד דבר אחד אני שואל ממך, שלא תשרה שכינתךעוד על אומות העולם:
ונפלינו אני ועמך. ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם וגו', כמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' מצרים וגו' (לעיל ט, ד):
(לג,יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
(לג, יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
(לג, יז) יז וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַף יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין דִּי מַלֶּלְתָּא אֶעְבֵּד אֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמַי וְרַבִּיתָךְ בְּשׁוּם:רש"י:
גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על עובדי אלילים אעשה, ואין דבריו של בלעם הרשע על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב (איוב ד, יב), שומעין על ידי שליח:
(לג,יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ:
(לג, יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ:
(לג, יח) יח וַאֲמָר אַחֲזֵינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ:רש"י:
ויאמר הראני נא את כבדך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:
(לג,יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
(לג, יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
(לג, יט) יט וַאֲמַר אֲנָא אַעְבַּר כָּל טוּבִי עַל אַפָּיךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַיְיָ קֳדָמָךְ וְאֵחוֹן לְמָן דְּאֵחוֹן וְאֵרַחֵם עַל מָן דְאֵרַחֵם:רש"י:
ויאמר אני אעביר וגו'. הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה:
וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות. וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות, הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רַחֲמַילא כָלִים:
וחנתי את אשר אחן. אותן פעמיםשארצה לחון:
ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:
(לג,כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
(לג, כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
(לג, כ) כ וַאֲמַר לָא תִיכוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִנְתִּי אֲרֵי לָא יֶחֱזִינַנִי אֱנָשָׁא וְיִתְקַיָּם:רש"י:
ויאמר לא תוכל וגו'. אף כשאעביר כל טובי על פניך, איני נותן לך רשות לראות את פני:
(לג,כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר:
(לג, כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר:
(לג, כא) כא וַאֲמַר יְיָ הָא אָתַר מַתְקַן קֳדָמַי וְתִתְעַתַּד עַל טִנָּרָא:רש"י:
הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמךתמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תוזק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו, על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר המקום אתי ואינו אומר אני במקום, שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:
(לג,כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי:
(לג, כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי:
(לג, כב) כב וִיהֵי בְּמֵעֲבַר יְקָרִי וְאֶשַׁוִּינָךְ בִּמְעָרַת טִנָּרָא וְאָגֵין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַד דְּאֶעֱבַר:רש"י:
בעבר כבדי. כשאעבורלפניך:
בנקרת הצור. כמו העיני האנשים ההם תנקר (במדבר טז, יד), יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל (משלי ל, יז), אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם (ישעיה לז, כה), גִּזְרָה אחת להם:
נקרת הצור. כרייתהצור:
ושכתי כפי. מכאן שניתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו וְאָגֵין בְּמֵימְרִי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכףממש:
(לג,כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
(לג, כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
(לג, כג) כג וְאַעְדֵּי יָת דִּבְרַת יְקָרִי וְתֶחֱזֵי יָת דְּבַתְרָי וְדִקֳדָמַי לָא יִתְחֲזוּן:רש"י:
והסרותי את כפי. וְאַעְדֵּי יָת דִּבְרַתיְקָרִי, כשתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך, ללכת משם ולהלן:
וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין:
(לד,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:
(לד, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:
(לד, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָּמַיָּא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָּא קַדְמָאֵי דִּי תְבַרְתָּא:רש"י:
פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:אתה שִׁבַּרְתָּ הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה (לה) לך נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:
(לד,ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר:
(לד, ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר:
(לד, ב) ב וֶהֱוֵי זַמִּין לְצַפְרָא וְתִסַּק בְּצַפְרָא לְטוּרָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָּן עַל רֵישׁ טוּרָא:רש"י:
נכון. מזומן:
(לד,ג) וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא:
(לד, ג) וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא:
(לד, ג) ג וֶאֱנַשׁ לָא יִסַּק עִמָּךְ וְאַף אֱנַשׁ לָא יִתְחֲזֵי בְּכָל טוּרָא אַף עֲנָא וְתוֹרֵי לָא יִרְעוּן לָקֳבֵל טוּרָא הַהוּא:רש"י:
ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואותוקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות:
(לד,ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
(לד, ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
(לד, ד) ד וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְאַקְדֵּם משֶׁה בְצַפְרָא וּסְלֵק לְטוּרָא דְסִינַי כְּמָא דְפַקֵּד יְיָ יָתֵיהּ וּנְסֵב בִּידֵיהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא:
(לד,ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה:
(לד, ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה:
(לד, ה) ה וְאִתְגְּלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵּיהּ תַּמָּן וּקְרָא בִשְׁמָא דַּיְיָ:רש"י:
ויקרא בשם ה'. מתרגמינןוּקְרָא בִּשְׁמָא דַה':
(לד,ו) וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת:
(לד, ו) וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת:
(לד, ו) ו וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּיהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָּנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵּי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט:רש"י:
ה' ה'. מדת רחמים היא, אחת קודםשיחטא, ואחת לאחר שיחטאוישוב:
אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר, אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), ואין לומר למדת הדין למה עזבתני, כך מצאתי במכילתא (שירה פ"ג):
ארך אפים. מאריך אפו, ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:
ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להםזכיות כל כך:
ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:
(לד,ז) * נֹ צֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים:
(לד, ז) * נֹ צֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים:
(לד, ז) ז נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִין לְאוֹרַיְתֵיהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין וְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַל דַּר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:רש"י:
נצר חסד. שהאדם עושהלפניו:
לאלפים. לשני אלפים דורות:
[עון ופשע]. עונות, אלו הזדונות. פשעים, אלו המרדים שאדם עושה להכעיס:
ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו (יומא פו.), מנקה הוא לשביםולא ינקה לשאינן שבים:
פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר לשונאי:
ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמשמאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:
(לד,ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
(לד, ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
(לד, ח) ח וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָא וּסְגִיד:רש"י:
וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:
(לד,ט) וַיֹּאמֶר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
(לד, ט) וַיֹּאמֶר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
(לד, ט) ט וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּעַן שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וְלַחֲטָאָנָא וְתַחְסְנָנָא:רש"י:
ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחתנו, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו וגו'. יש כיבמקום אם:
ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה (ס"א שתתן לנו נחלה) מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות עובדי כוכבים:
(לד,י) וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא־נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת־מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
(לד, י) וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא־נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת־מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
(לד, י) י וַאֲמַר הָא אֲנָא גְּזַר קְיַם קֳדָם כָּל עַמָּךְ אֶעְבֵּיד פְּרִישָׁן דִּי לָא אִתְבְּרִיאוּ בְּכָל אַרְעָא וּבְכָל עַמְמַיָּא וְיֶחֱזֵי כָל עַמָּא דִּי אַתְּ בֵּינֵיהוֹן יָת עוֹבָדָא דַיְיָ אֲרֵי דָחִיל הוּא דִּי אֲנָא עָבֵד עִמָּךְ:רש"י:
כרת ברית. עלזאת:
אעשה נפלאות. לשון ונפלינו, שתהיו מובדלים בזו מכל האומות עובדי כוכבים, שלא תשרה שכינתי עליהם:
(לד,יא) * שְׁמָר־לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת־הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(לד, יא) * שְׁמָר־לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת־הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(לד, יא) יא טָר לָךְ יָת דִּי אֲנָא מְפַקְדָּךְ יוֹמָא דֵין הָא אֲנָא מְתָרֵךְ מִן קֳדָמָךְ יָת אֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָּאֵי וְחִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי:רש"י:
את האמרי וגו'. ו' אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:
(לד,יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ:
(לד, יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ:
(לד, יב) יב אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא דִּי אַתְּ עָלֵל עֲלַהּ דִּילְמָא יְהֵי לְתַקְלָא בֵּינָךְ:
(לד,יג) כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־ אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן:
(לד, יג) כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־ אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן:
(לד, יג) יג אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקַצְּצוּן:רש"י:
אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:
(לד,יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל ** אַחֵ ר כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא:
(לד, יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל ** אַחֵ ר כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא:
(לד, יד) יד אֲרֵי לָא תִסְגּוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָּא אֲרֵי יְיָ קַנָּא שְׁמֵיהּ אֵל קַנָּא הוּא:רש"י:
שמו. מקנא להפרע ואינו מוותר. וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:
(לד,טו) פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:
(לד, טו) פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:
(לד, טו) טו דִּילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַעֲוַתְהוֹן וְיִקְרוּן לָךְ וְתֵיכוּל מִדִּבְחֵיהוֹן:רש"י:
ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:
(לד,טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת־בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן:
(לד, טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת־בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן:
(לד, טז) טז וְתִסַּב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיַּן בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיַטְעַיַּן יָת בְּנָיךְ בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן:
(לד,יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ:
(לד, יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ:
(לד, יז) יז דַּחֲלַן דְּמַתְּכָא לָא תַעְבֵּד לָךְ:
(לד,יח) אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:
(לד, יח) אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:
(לד, יח) יח יָת חַגָּא דְפַטִּירַיָּא תִּטַּר שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִּירָא כְּמָא דִי פַקֵּדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵי בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִּצְרָיִם:רש"י:
חדש האביב. חודש הַבִּכּוּר, שהתבואה מתבכרת בבישולה:
(לד,יט) כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל־מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה:
(לד, יט) כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל־מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה:
(לד, יט) יט כָּל פָּתַח וַלְדָּא דִּילִי הוּא וְכָל בְּעִירָךְ דִּכְרִין תַּקְדֵּשׁ בְּכוֹר תּוֹר וְאִימָר:רש"י:
כל פטר רחם לי. באדם:
וכל מקנך תזכר וגו'. וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה:
פטר. לשון פתיחה, וכן פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי יז, יד). תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוּסָב על היולדת:
(לד,כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
(לד, כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם־לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
(לד, כ) כ וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵיהּ כָּל בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:רש"י:
ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה:
תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין בידכהן, ופטר חמור (מותר) [הותר] בעבודה לִבְעָלִים:
וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו:
כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה [וגו' חמשת שקלים וגו'] (במדבר יח, טז):
ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא, דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוּסָב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית פנים, אלא אזהרה אחרת היא, וכשתעלו לרגל לֵרָאוֹת, לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. ולפי מדרש ברייתא, מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהוא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קידושין (יז.):
(לד,כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
(לד, כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
(לד, כא) כא שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:רש"י:
בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים (ראש השנה ט.), על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, לְלַמֶּדְךָ שמוסיפין מחול על הקודש, וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ועבודת ו' הימים שהתרתי לך, יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו' (ויקרא כה, ד). ויש מהם אומרים שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך, מה חריש רשותאף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה, ודוחה את השבת:
(לד,כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:
(לד, כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:
(לד, כב) כב וְחַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵי חֲצַד חִטִּין וְחַגָּא דִּכְנָשָׁא בְּמִפְקָא דְּשַׁתָּא:רש"י:
בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחםמן החטים:
בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח, מן השעורים היא:
וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לַבָּיִת. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב):
תקופת השנה. שהוא בחזרת השנה, בתחילת השנה הבאה:
תקופת. לשון מסיבה והקפה:
(לד,כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לד, כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לד, כג) כג תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְּכוּרָיךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:רש"י:
כל זכורך. כל הזכריםשבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם, ועל מנין עשה שבהם:
(לד,כד) כִּי־אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת־גְּבֻלֶךָ וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:
(לד, כד) כִּי־אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת־גְּבֻלֶךָ וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:
(לד, כד) כד אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵד אֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָּאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא:רש"י:
אוריש. כתרגומו אֲתָרֵךְ, וכן החל רש (דברים ב, לא), וכן ויורש את האמורי (במדבר כא, לב), לשון גירושין:
והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה, ואינך יכול לֵרָאוֹת לפני תמיד, לכך אני קובע לךשלשה רגלים הללו:
(לד,כה) לֹא־תִשְׁחַט עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:
(לד, כה) לֹא־תִשְׁחַט עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:
(לד, כה) כה לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַּם פִּסְחִי וְלָא יְבִתוּן לְצַפְרָא בַּר מִמַּדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָּא דְפִסְחָא:רש"י:
לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אזהרה לשוחט, או לזורק, או לאחדמבני חבורה:
ולא ילין. כתרגומו, אין לינה מועלתבראש המזבח, ואין לינה אלאבעמוד השחר:
זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטרחלבים ואברים:
(לד,כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
(לד, כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
(לד, כו) כו רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:רש"י:
ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך, ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' (דברים ח, ח), וּדְבָשׁ, הואדבש תמרים:
לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלשה פעמים כתוב בתורה, אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאיסור בישול:
גדי. כל ולד רך במשמע, ואף עגל וכבש, ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:
בחלב אמו. פרט לעוף, שאין לו חלב אֵם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:
(לד,כז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל:
(לד, כז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל:
(לד, כז) כז וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתַב לָךְ יָת פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין אֲרֵי עַל מֵימַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין גְּזָרִית עִמָּךְ קְיַם וְעִם יִשְׂרָאֵל:רש"י:
[כתב לך] את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתובתורה שבעל פה:
(לד,כח) וַיְהִי־שָׁם עִם־יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:
(לד, כח) וַיְהִי־שָׁם עִם־יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:
(לד, כח) כח וַהֲוָה תַמָּן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכַל וּמַיָּא לָא שְׁתֵי וּכְתַב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָּמֵי קְיָמָא עַשְׂרָא פִּתְגָּמִין:
(לד,כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד־מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן־הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:
(לד, כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד־מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן־הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:
(לד, כט) כט וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטּוּרָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵיהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ:רש"י:
ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:
כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר ושכותי כפי (לעיל לג, כב):
(לד,ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:
(לד, ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:
(לד, ל) ל וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְּאִתְקְרָבָא לְוָתֵיהּ:רש"י:
וייראו מגשת אליו. בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (לעיל כד, יז), ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:
(לד,לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל־הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:
(לד, לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל־הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:
(לד, לא) לא וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵיהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָּא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵּל משֶׁה עִמְּהוֹן:רש"י:
הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה:
וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הווה הואכל הענין הזה:
(לד,לב) וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:
(לד, לב) וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:
(לד, לב) לב וּבָתַר כֵּן אִתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּפַקֵּדִנּוּן יָת כָּל דִּי מַלֵּל יְיָ עִמֵּיהּ בְּטוּרָא דְסִינָי:רש"י:
ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן, כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו', כדאיתא בעירובין (נד:):
(לד,לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה:
(לד, לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה:
(לד, לג) לג וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָּלָא עִמְּהוֹן וִיהַב עַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:רש"י:
ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בֵּית אַפֵּי, לשון ארמי הוא בגמרא סְוֵי לִבָּא (כתובות סב:), ועוד בכתובות (ס.), הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה, בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:
(לד,לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת־הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:
(לד, לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת־הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:
(לד, לד) לד וְכַד עָלֵל משֶׁה לָקֳדָם יְיָ לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ יַעְדִּי יָת בֵּית אַפּוֹהִי עַד מִפְּקֵיהּ וְנָפֵק וּמְמַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִי מִתְפַּקָּד:רש"י:
ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו, וכשהוא מסתלק מהם:
(לד,לה) וְרָאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:@PPסס קל"ט פסוקים, חננא"ל סימן.
(לד, לה) וְרָאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:@PPסס קל"ט פסוקים, חננא"ל סימן.
(לד, לה) לה וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּי משֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפֵּי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָת בֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַד דְּעָלֵל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ:רש"י:
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:
(לה,א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם:
(לה, א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם:
(לה, א) א וְאַכְנֵשׁ משֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵּין פִּתְגָּמַיָּא דִּי פַקֵּד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן:רש"י:
ויקהל משה. למחרת יום הכפוריםכשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומווְאַכְנֵשׁ:
(לה,ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
(לה, ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
(לה, ב) ב שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִדְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן קוּדְשָׁא שַׁבָּא שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ כָּל דְּיַעְבֵּד בֵּיהּ עִבִדְתָּא יִתְקְטֵל:רש"י:
ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר, שאינו דוחה את השבת:
(לה,ג) לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
(לה, ג) לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
(לה, ג) ג לָא תְבַעֲרוּן אֶשָּׁתָא בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא:רש"י:
לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים, הבערהללאויצאת, ויש אומרים לחלקיצאת (שבת ע.):
(לה,ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:
(לה, ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:
(לה, ד) ד וַאֲמַר משֶׁה לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵּין פִּתְגָּמָא דִּי פַקֵּד יְיָ לְמֵימָר:רש"י:
זה הדבר אשר צוה ה'. לילאמר לכם:
(לה,ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
(לה, ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
(לה, ה) ה סָבוּ מִנְּכוֹן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ כֹּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ יַיְתֵי יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ דַּהֲבָא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא:רש"י:
נדיב לבו. על שם שלבו נְדָבוֹ קרוי נדיב לב. כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם:
(לה,ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
(לה, ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
(לה, ו) ו וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמְעַזֵּי:
(לה,ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(לה, ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(לה, ז) ז וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִּין:
(לה,ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(לה, ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(לה, ח) ח וּמִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּבוּסְמַיָּא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(לה,ט) וְאַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(לה, ט) וְאַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(לה, ט) ט וְאַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָּעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:
(לה,י) וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
(לה, י) וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
(לה, י) י וְכָל חַכִּימֵי לִבָּא דִּבְכוֹן יֵיתוּן וְיַעְבְּדוּן יָת כָּל דִּי פַקֵּד יְיָ:
(לה,יא) אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־מִכְסֵהוּ אֶת־קְרָסָיו וְאֶת־קְרָשָׁיו אֶת־ (בריחו כתיב) בְּרִיחָיו אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנָיו:
(לה, יא) אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־מִכְסֵהוּ אֶת־קְרָסָיו וְאֶת־קְרָשָׁיו אֶת־ (בריחו כתיב) בְּרִיחָיו אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנָיו:
(לה, יא) יא יָת מַשְׁכְּנָא יָת פְּרָסֵיהּ וְיָת חוֹפָאֵיהּ יָת פּוּרְפוֹהִי וְיָת דַּפּוֹהִי יָת עַבְרוֹהִי יָת עַמּוּדוֹהִי וְיָת סַמְכוֹהִי:רש"י:
את המשכן. יריעות התחתונותהנראות בתוכו קרוים משכן:
את אהלו. הוא אהל יריעות עזיםהעשוי לגג:
ואת מכסהו. מכסה עורות האיליםוהתחשים:
(לה,יב) אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו אֶת־הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
(לה, יב) אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו אֶת־הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
(לה, יב) יב יָת אֲרוֹנָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי יָת כַּפֻּרְתָּא וְיָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא:רש"י:
ואת פרכת המסך. פרוכת המחיצה. כל דבר המגין בין מלמעלהבין מכנגד קרוי מסך וסכך, וכן שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ (איוב א, ו), הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ (הושע ב, ח):
(לה,יג) אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
(לה, יג) אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
(לה, יג) יג יָת פָּתוֹרָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵם אַפַּיָּא:רש"י:
לחם הפנים. כבר פירשתי, על שם שהיו לו פנים לכאן ולכאן, שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה:
(לה,יד) וְאֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
(לה, יד) וְאֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
(לה, יד) יד וְיָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת מָנָהָא וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:רש"י:
ואת כליה. מלקחים ומחתות:
נרתיה. לוציני"ש בלע"ז, בזיכים שהשמן והפתילות נתונין בהן:
ואת שמן המאור. אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משונה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (פו.), מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך:
(לה,טו) וְאֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:
(לה, טו) וְאֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:
(לה, טו) טו וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא וְיָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא:רש"י:
מסך הפתח. וילון שלפני המזרח, שלא היו שם קרשים ולא יריעות:
(לה,טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לה, טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לה, טז) טז יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִּי לֵיהּ יָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ:
(לה,יז) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
(לה, יז) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
(לה, יז) יז יָת סְרָדֵי דַרְתָּא יָת עַמּוּדוֹהִי וְיָת סַמְכָהָא וְיָת פְּרָסָא דִּתְרַע דַּרְתָּא:רש"י:
את עמודיו ואת אדניה. הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה:
ואת מסך שער החצר. וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות, של רוחב החצר שהיה חמשים רחב, וסתומין הימנו לצד צפון ט"ו אמה, וכן לדרום, שנאמר וחמש עשרה אמה קלעים לכתף (שמות כז, יד):
(לה,יח) אֶת־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶם:
(לה, יח) אֶת־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶם:
(לה, יח) יח יָת סִכֵּי מַשְׁכְּנָא וְיָת סִכֵּי דְדַרְתָּא וְיָת אַטּוּנֵיהוֹן:רש"י:
יתדת. לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ, שלא ינועו ברוח:
מיתריהם. חבלים לקשור:
(לה,יט) אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לה, יט) אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לה, יט) יט יָת לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא:רש"י:
בגדי השרד. לכסות הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות:
(לה,כ) וַיֵּצְאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה:
(לה, כ) וַיֵּצְאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה:
(לה, כ) כ וּנְפָקוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן קֳדָם משֶׁה:
(לה,כא) וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־ עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
(לה, כא) וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־ עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
(לה, כא) כא וַאֲתוֹ כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְכֹל דִּי אַשְׁלֵמַת רוּחֵיהּ יָתֵיהּ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לַעֲבִידַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכָל פֻּלְחָנֵיהּ וְלִלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא:
(לה,כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל־כְּלִי זָהָב וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה:
(לה, כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל־כְּלִי זָהָב וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה:
(לה, כב) כב וּמַיְתַן גֻּבְרַיָּא עַל נְשַׁיָּא כֹּל דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ אַיְתִיאוּ שֵׁירִין וְשִׁבְכִין וְעִזְקַן וּמָחוּךְ כָּל מָן דִּדְהַב וְכָל גְּבַר דִּי אֲרֵים אֲרָמוּת דַּהֲבָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
על הנשים. עם הנשים, וסמוכין אליהם:
חח. הוא תכשיט של זהב עגול, נתון על הזרוע, והוא הצמיד:
וכומז. כלי זהב הוא, נתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו שםכומז, כאן מקום זמה:
(לה,כג) וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ:
(לה, כג) וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ:
(לה, כג) כג וְכָל גְּבַר דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמְעַזֵּי וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגּוֹנָא אַיְתִיאוּ:רש"י:
וכל איש אשר נמצא אתו. תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים, כולם הביאו:
(לה,כד) כָּל־מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל־מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:
(לה, כד) כָּל־מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל־מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:
(לה, כד) כד כָּל דַּאֲרֵים אֲרָמוּת כְּסַף וּנְחַשׁ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ וְכֹל דִּי אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ אָעֵי שִׁטִּין לְכָל עִבִידַת פֻּלְחָנָא אַיְתִיאוּ:
(לה,כה) וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ:
(לה, כה) וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ:
(לה, כה) כה וְכָל אִתְּתָא חַכִּימַת לִבָּא בִּידָהָא מְעַזְּלָא וּמַיְתַן כַּד עָזֵל יָת תִּכְלָא וְיָת אַרְגְּוָנָא יָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת בּוּצָא:
(לה,כו) וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־ הָעִזִּים:
(לה, כו) וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־ הָעִזִּים:
(לה, כו) כו וְכָל נְשַׁיָּא דְּאִתְרְעֵי לִבְּהֶן עִמְּהֶן בְּחָכְמָא עַזְּלַן יָת מֵעַזְיָא:רש"י:
טוו את העזים. היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים היו טווין אותם:
(לה,כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(לה, כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(לה, כז) כז וְרַבְרְבַיָּא אַיְתִיאוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא וְיָת אַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָּעָא בְּאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:רש"י:
והנשאים הביאו. אמר ר' נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (להלן לו, ז), אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב:
(לה,כח) וְאֶת־הַבֹּשֶׂם וְאֶת־הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(לה, כח) וְאֶת־הַבֹּשֶׂם וְאֶת־הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(לה, כח) כח וְיָת בּוּסְמָא וְיָת מִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּלְמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(לה,כט) כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־ הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה:
(לה, כט) כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־ הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה:
(לה, כט) כט כָּל גְּבַר וְאִתְּתָא דְּאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן יַתְהוֹן לְאַיְתָאָה לְכָל עִבִדְתָּא דִּי פַקֵּד יְיָ לְמֶעְבַּד בִּידָא דְמשֶׁה אַיְתִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ:
(לה,ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לה, ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(לה, ל) ל וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲזוֹ דְּרַבִּי יְיָ בְּשׁוּם בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:רש"י:
חור. בנהשל מרים היה:
(לה,לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
(לה, לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה:
(לה, לא) לא וְאַשְׁלֵם עִמֵּיהּ רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּחָכְמְתָא בְּסוּכְלְתָנוּ וּבְמַדַּע וּבְכָל עִבִידָא:
(לה,לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לה, לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(לה, לב) לב וּלְאַלָּפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָּא וּבִנְחָשָׁא:
(לה,לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:
(לה, לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־ מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:
(לה, לג) לג וּבְאוּמָנוּת אֶבֶן טָבָא לְאַשְׁלָמָא וּבְנַגָּרוּת אָעָא לְמֶעְבַּד בְּכָל עִבִידַת אוּמַנְוָן:
(לה,לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן:
(לה, לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן:
(לה, לד) לד וּלְאַלָּפָא יְהַב בְּלִבֵּיהּ הוּא וְאָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן:רש"י:
ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל (איוב לד, יט):
(לה,לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת־לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל־מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:
(לה, לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת־לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל־מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:
(לה, לה) לה אַשְׁלֵם עִמְּהוֹן חַכִּימוּת לִבָּא לְמֶעְבַּד כָּל עִבִידַת נַגָּר וְאָמָּן וְצַיָּר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְּוָנָא בִּצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא וּמַחֵי עָבְדֵי כָּל עִבִידָא וּמַלְפֵי אוּמַנְוָן:
(לו,א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת־כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה:
(לו, א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת־כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה:
(לו, א) א וַעֲבַד בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל גְּבַר חַכִּים לִבָּא דִּיהַב יְיָ חָכְמָא וְסוּכְלְתָנוּתָא בְּהוֹן לְמִדַּע לְמֶעְבַּד יָת כָּל עִבִידַת פָּלְחַן קוּדְשָׁא לְכֹל דִּי פַּקֵּד יְיָ:
(לו,ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל־אִישׁ חֲכַם־ לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(לו, ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל־אִישׁ חֲכַם־ לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(לו, ב) ב וּקְרָא משֶׁה לִבְצַלְאֵל וּלְאָהֳלִיאָב וּלְכָל גְּבַר חַכִּים לִבָּא דִּיהַב יְיָ חָכְמְתָא בְּלִבֵּיהּ כָּל דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ לְמִקְרַב לְעִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ:
(לו,ג) וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל־הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:
(לו, ג) וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל־הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:
(לו, ג) ג וּנְסִיבוּ מִן קֳדָם משֶׁה יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דִּי אַיְתִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעִבִידַת פָּלְחַן קוּדְשָׁא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וְאִנּוּן מַיְתַן לֵיהּ עוֹד נְדַבְתָּא בִּצְפַר בִּצְפָר:
(לו,ד) וַיָּבֹאוּ כָּל־הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל־מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ־ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־הֵמָּה עֹשִׂים:
(לו, ד) וַיָּבֹאוּ כָּל־הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל־מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ־ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־הֵמָּה עֹשִׂים:
(לו, ד) ד וַאֲתוֹ כָּל חַכִּימַיָּא דְּעָבְדִין יָת כָּל עִבִידַת קוּדְשָׁא גְּבַר גְּבַר מֵעִבִדְתֵּיהּ דְּאִנּוּן עָבְדִין:
(לו,ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(לו, ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
(לו, ה) ה וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה לְמֵימַר מַסְגַּן עַמָּא לְאַיְתָאָה מִסַּת פָּלְחָנָא לְעִבִדְתָּא דְּפַקֵּד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתַהּ:רש"י:
מדי העבדה. יותרמכדי צורך העבודה:
(לו,ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
(לו, ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
(לו, ו) ו וּפַקֵּד משֶׁה וְאַעֲבַרוּ כָרוֹזָא בְמַשְׁרִיתָא לְמֵימַר גְּבַר וְאִתְּתָא לָא יַעַבְדוּן עוֹד עִבִדְתָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּפְסַק עַמָּא מִלְּאַיְתָאָה:רש"י:
ויכלא. לשון מניעה:
(לו,ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:
(לו, ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:
(לו, ז) ז וְעִבִדְתָּא הֲוַת מִסַּת לְכָל עִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וִיתָרָת:רש"י:
דים לכל המלאכה. ומלאכת ההבאה היתה דיםשל עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן לעשות אותה, ולהותר:
והותר. כמו והכבדאת לבו (לעיל ח, יא), וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים־ב ג, כד):
(לו,ח) וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:
(לו, ח) וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:
(לו, ח) ח וַעֲבָדוּ כָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּעָבְדֵי עִבִדְתָּא יָת מַשְׁכְּנָא עֲשַׂר יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אָמָּן עֲבַד יָתְהוֹן:
(לו,ט) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת:
(לו, ט) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת:
(לו, ט) ט אֻרְכָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא עַסְרִין וּתְמַנְיָא אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָא חֲדָא לְכָל יְרִיעָתָא:
(לו,י) וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל־אֶחָת:
(לו, י) וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל־אֶחָת:
(לו, י) י וְלָפֵף יָת חָמֵשׁ יְרִיעָן חֲדָא עִם חֲדָא וְחָמֵשׁ יְרִיעָן לָפֵף חֲדָא עִם חֲדָא:
(לו,יא) וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
(לו, יא) וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
(לו, יא) יא וַעֲבַד עֲנוּבִין דְּתִכְלָא עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִסִּטְרָא דְּבֵית לוֹפֵי כֵּן עֲבַד בְּסִפְתָא דִּירִיעֲתָא בְּסִטְרָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
(לו,יב) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל־אֶחָת:
(לו, יב) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל־אֶחָת:
(לו, יב) יב חַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא מְכַוְּנָן עֲנוּבַיָּא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא:
(לו,יג) וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת־הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:
(לו, יג) וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת־הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:
(לו, יג) יג וַעֲבַד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִּדְהַב וְלָפֵף יָת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַיָּא וַהֲוָה מַשְׁכְּנָא חָד:
(לו,יד) וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָם:
(לו, יד) וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָם:
(לו, יד) יד וַעֲבַד יְרִיעָן דִּמְעַזֵּי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חַד עֲשַׂר יְרִיעָן עֲבַד יָתְהֶן:
(לו,טו) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
(לו, טו) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
(לו, טו) טו אֻרְכָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין בְּאַמִּין וְאַרְבַּע אַמִּין פּוּתְיָא דִּירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְחַד עֲשַׂר יְרִיעָן:
(לו,טז) וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד:
(לו, טז) וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד:
(לו, טז) טז וְלָפֵף יָת חֲמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד:
(לו,יז) וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה עַל־שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:
(לו, יז) וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה עַל־שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:
(לו, יז) יז וַעֲבַד עֲנוּבִין חַמְשִׁין עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא דְּבֵית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:
(לו,יח) וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת־הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד:
(לו, יח) וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת־הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד:
(לו, יח) יח וַעֲבַד פּוּרְפִין דִּנְחָשָׁא חַמְשִׁין לְלַפָּפָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמֶהֱוֵי חָד:
(לו,יט) וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה:
(לו, יט) וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה:
(לו, יט) יט וַעֲבַד חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגּוֹנָא מִלְּעֵלָּא:
(לו,כ) וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:
(לו, כ) וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:
(לו, כ) כ וַעֲבַד יָת דַּפַּיָּא לְמַשְׁכְּנָא דְּאָעֵי שִׁטִּין קָיְמִין:
(לו,כא) עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(לו, כא) עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(לו, כא) כא עֲשַׂר אַמִּין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְּתָא וּפַלְגּוּת אַמְּתָא פּוּתְיָא דְּדַפָּא חָד:
(לו,כב) שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל־אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:
(לו, כב) שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל־אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:
(לו, כב) כב תַּרְתֵּין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְּבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן עֲבַד לְכֹל דַּפֵּי מַשְׁכְּנָא:
(לו,כג) וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה:
(לו, כג) וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה:
(לו, כג) כג וַעֲבַד יָת דַּפַּיָּא לְמַשְׁכְּנָא עֶסְרִין דַּפִּין לְרוּחַ עֵבַר דָּרוֹמָא:
(לו,כד) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:
(לו, כד) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:
(לו, כד) כד וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִּכְסַף עֲבַד תְּחוֹת עֶסְרִין דַּפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי:
(לו,כה) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עָשָׂה עֶשְׂרִים קְרָשִׁים:
(לו, כה) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עָשָׂה עֶשְׂרִים קְרָשִׁים:
(לו, כה) כה וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עֲבַד עֶסְרִין דַּפִּין:
(לו,כו) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(לו, כו) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(לו, כו) כו וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִּכְסָף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חָד:
(לו,כז) וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה עָשָׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:
(לו, כז) וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה עָשָׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:
(לו, כז) כז וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא עֲבַד שִׁתָּא דַפִּין:
(לו,כח) וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:
(לו, כח) וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:
(לו, כח) כח וּתְרֵין דַּפִּין עֲבַד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:
(לו,כט) וְהָיוּ תוֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל־רֹאשׁוֹ אֶל־ הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת:
(לו, כט) וְהָיוּ תוֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל־רֹאשׁוֹ אֶל־ הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת:
(לו, כט) כט וַהֲווֹ מְכַוְּנִין מִלְּרַע וְכַחֲדָא הֲווֹ מְכַוְּנִין בְּרֵישֵׁיהוֹן בְּעִזְקְתָא חֲדָא כֵּן עֲבַד לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן:
(לו,ל) וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(לו, ל) וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:
(לו, ל) ל וַהֲווֹ תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִּכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַּפָּא חָד:
(לו,לא) וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת:
(לו, לא) וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת:
(לו, לא) לא וַעֲבַד עַבְּרֵי דְּאָעֵי שִׁטִּין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא חָד:
(לו,לב) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:
(לו, לב) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:
(לו, לב) לב וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:
(לו,לג) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה:
(לו, לג) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה:
(לו, לג) לג וַעֲבַד יָת עַבְּרָא מְצִיעָאָה לְאַעְבָּרָא בְּגוֹ דַפַּיָּא מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי:
(לו,לד) וְאֶת־הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב:
(לו, לד) וְאֶת־הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב:
(לו, לד) לד וְיָת דַּפַּיָּא חֲפָא דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן עֲבַד דַּהֲבָא אַתְרָא לְעַבְּרַיָּא וַחֲפָא יָת עַבְּרַיָּא דַּהֲבָא:
(לו,לה) וַיַּעַשׂ אֶת־הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:
(לו, לה) וַיַּעַשׂ אֶת־הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:
(לו, לה) לה וַעֲבַד יָת פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אָמָּן עֲבַד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין:
(לו,לו) וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף:
(לו, לו) וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף:
(לו, לו) לו וַעֲבַד לַהּ אַרְבְּעָא עַמּוּדֵי שִׁטִּין וַחֲפָנוּן דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא וְאַתִּיךְ לְהוֹן אַרְבְּעָא סַמְכִין דִּכְסָף:
(לו,לז) וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
(לו, לז) וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:
(לו, לז) לז וַעֲבַד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָּר:
(לו,לח) וְאֶת־עַמּוּדָיו חֲמִשָּׁה וְאֶת־וָוֵיהֶם וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם זָהָב וְאַדְנֵיהֶם חֲמִשָּׁה נְחֹשֶׁת:
(לו, לח) וְאֶת־עַמּוּדָיו חֲמִשָּׁה וְאֶת־וָוֵיהֶם וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם זָהָב וְאַדְנֵיהֶם חֲמִשָּׁה נְחֹשֶׁת:
(לו, לח) לח וְיָת עַמּוּדוֹהִי חַמְשָׁא וְיָת וָוֵיהוֹן וַחֲפָא רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דַּהֲבָא וְסַמְכֵיהוֹן חַמְשָׁא דִּנְחָשָׁא:
(לז,א) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת־הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(לז, א) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת־הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(לז, א) א וַעֲבַד בְּצַלְאֵל יָת אֲרוֹנָא דְּאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִּין וּפַלְגָּא אֻרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָא פְתָיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָּא רוּמֵיהּ:רש"י:
ויעש בצלאל. לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו:
(לז,ב) וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(לז, ב) וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(לז, ב) ב וַחֲפָהִי דְּהַב דְּכֵי מִגָּו וּמִבָּרָא וַעֲבַד לֵיהּ דֵּיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:
(לז,ג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:
(לז, ג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל־צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:
(לז, ג) ג וְאַתִּיךְ לֵיהּ אַרְבַּע עִזְקַן דִּדְהַב עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵיהּ וְתַרְתֵּין עִזְקַן עַל סִטְרֵיהּ חַד וְתַרְתֵּין עִזְקַן עַל סִטְרֵיהּ תִּנְיֵתָא:
(לז,ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
(לז, ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
(לז, ד) ד וַעֲבַד אֲרִיחֵי דְּאָעֵי שִׁטִּין וַחֲפָא יָתְהוֹן דַּהֲבָא:
(לז,ה) וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן:
(לז, ה) וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן:
(לז, ה) ה וְאָעֵל יָת אֲרִיחַיָּא בְּעִזְקָתָא עַל סִטְרֵי אֲרוֹנָא לְמִטַּל יָת אֲרוֹנָא:
(לז,ו) וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
(לז, ו) וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
(לז, ו) ו וַעֲבַד כַּפֻּרְתָּא דִּדְהַב דְּכֵי תַּרְתֵּין אַמִּין וּפַלְגָּא אֻרְכַּהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָּא פְּתָיַהּ:
(לז,ז) וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
(לז, ז) וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
(לז, ז) ז וַעֲבַד תְּרֵין כְּרוּבִין דִּדְהָב נְגִיד עֲבַד יָתְהוֹן מִתְּרֵין סִטְרֵי כַפֻּרְתָּא:
(לז,ח) כְּרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־ הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת־הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי (קצוותו כתיב) קְצוֹתָיו :
(לז, ח) כְּרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־ הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת־הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי (קצוותו כתיב) קְצוֹתָיו :
(לז, ח) ח כְּרוּבָא חַד מִסִּטְרָא מִכָּא וּכְרוּבָא חַד מִסִּטְרָא מִכָּא מִן כַּפֻּרְתָּא עֲבַד יָת כְּרוּבַיָּא מִתְּרֵין סִטְרוֹהִי:
(לז,ט) וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
(לז, ט) וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
(לז, ט) ט וַהֲווֹ כְרוּבַיָּא פְּרִיסָן גַּדְפֵיהוֹן לְעֵלָּא מַטְלִין בְּגַדְפֵיהוֹן עַל כַּפֻּרְתָּא וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקֳבֵל חַד לָקֳבֵל כַּפֻּרְתָּא הֲווֹ אַפֵּי כְרוּבַיָּא:
(לז,י) וַיַּעַשׂ אֶת־הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(לז, י) וַיַּעַשׂ אֶת־הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(לז, י) י וַעֲבַד יָת פָּתוֹרָא דְּאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִּין אֻרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא פְתָיֵהּ וְאַמְּתָא וּפַלְגָּא רוּמֵיהּ:
(לז,יא) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(לז, יא) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(לז, יא) יא וַחֲפָא יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי וַעֲבַד לֵיהּ דֵּיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:
(לז,יב) וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
(לז, יב) וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר־זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
(לז, יב) יב וַעֲבַד לֵיהּ גְּדַנְפָא רוּמֵיהּ פּוּשְׁכָא סְחוֹר סְחוֹר וַעֲבַד דֵּיר דִּדְהַב לִגְדַנְפֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר:
(לז,יג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת־הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
(לז, יג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת־הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
(לז, יג) יג וְאַתִּיךְ לֵיהּ אַרְבַּע עִזְקַן דִּדְהַב וִיהַב יָת עִזְקָתָא עַל אַרְבַּע זִוְיָתָא דִּי לְאַרְבַּע רַגְלוֹהִי:
(לז,יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(לז, יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(לז, יד) יד לָקֳבֵל גְּדַנְפָא הֲווֹ עִזְקָתָא אַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא לְמִטַּל יָת פָּתוֹרָא:
(לז,טו) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(לז, טו) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת־הַשֻּׁלְחָן:
(לז, טו) טו וַעֲבַד יָת אֲרִיחַיָּא דְּאָעֵי שִׁטִּין וַחֲפָא יָתְהוֹן דַּהֲבָא לְמִטַּל יָת פָּתוֹרָא:
(לז,טז) וַיַּעַשׂ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל־הַשֻּׁלְחָן אֶת־קְעָרֹתָיו וְאֶת־ כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת־הַקְּשָׂוֺת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר:
(לז, טז) וַיַּעַשׂ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל־הַשֻּׁלְחָן אֶת־קְעָרֹתָיו וְאֶת־ כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת־הַקְּשָׂוֺת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר:
(לז, טז) טז וַעֲבַד יָת מָנַיָּא דִּי עַל פָּתוֹרָא יָת מָגִיסוֹהִי וְיָת בָּזִיכוֹהִי וְיָת מְכִילָתֵיהּ וְיָת קַשְׂוָתָא דִּי יִתְנַסַּךְ בְּהוֹן דְּהַב דְּכֵי:
(לז,יז) וַיַּעַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ:
(לז, יז) וַיַּעַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ:
(לז, יז) יז וַעֲבַד יָת מְנַרְתָּא דִּדְהַב דְּכֵי נְגִיד עֲבַד יָת מְנַרְתָּא שִׁידַהּ וּקְנַהּ כַּלִידָהָא חֵזוּרָהָא וְשׁוֹשַׁנָּהָא מִנַּהּ הֲווֹ:
(לז,יח) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(לז, יח) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(לז, יח) יח וְשִׁתָּא קְנִין נָפְקִין מִסִּטְרָהָא תְּלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִסִּטְרַהּ חַד וּתְלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִסִּטְרַהּ תִּנְיָנָא:
(לז,יט) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
(לז, יט) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה:
(לז, יט) יט תְּלָתָא כַלִּידִין מְצַיְּרִין בְּקַנְיָא חַד חֵזוּר וְשׁוֹשַׁן וּתְלָתָא כַלִּידִין מְצַיְּרִין בְּקַנְיָא חַד חֵזוּר וְשׁוֹשָׁן כֵּן לְשִׁתָּא קְנִין דְּנָפְקִין מִן מְנַרְתָּא:
(לז,כ) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לז, כ) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לז, כ) כ וּבִמְנַרְתָּא אַרְבְּעָא כַלִּידִין מְצַיְּרִין חֵזוּרָהָא וְשׁוֹשַׁנָּהָא:
(לז,כא) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה:
(לז, כא) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה:
(לז, כא) כא וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִנַּהּ וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִנַּהּ וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִנַּהּ לְשִׁתָּא קְנִין דְּנָפְקִין מִנַּהּ:
(לז,כב) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז, כב) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז, כב) כב חֵזוּרֵיהוֹן וּקְנֵיהוֹן מִנַּהּ הֲווֹ כֻּלַהּ נְגִידָא חֲדָא דִּדְהַב דְּכֵי:
(לז,כג) וַיַּעַשׂ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(לז, כג) וַיַּעַשׂ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(לז, כג) כג וַעֲבַד יָת בּוֹצִינָהָא שִׁבְעָא וְצִבְיְתָהָא וּמַחְתְּיָתָהָא דִּדְהַב דְּכֵי:
(לז,כד) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל־כֵּלֶיהָ:
(לז, כד) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל־כֵּלֶיהָ:
(לז, כד) כד כִּכְּרָא דִּדְהַב דְּכֵי עֲבַד יָתַהּ וְיָת כָּל מָנָהָא:
(לז,כה) וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו:
(לז, כה) וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו:
(לז, כה) כה וַעֲבַד יָת מַדְבְּחָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא דְאָעֵי שִׁטִּין אַמְּתָא אֻרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא פְתָיֵהּ מְרַבַּע וְתַרְתֵּין אַמִּין רוּמֵיהּ מִנֵּיהּ הֲווֹ קַרְנוֹהִי:
(לז,כו) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־ קַרְנֹתָיו וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(לז, כו) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת־גַּגּוֹ וְאֶת־קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת־ קַרְנֹתָיו וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(לז, כו) כו וַחֲפָא יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי יָת אִגָּרֵיהּ וְיָת כָּתְלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְיָת קַרְנוֹהִי וַעֲבַד לֵיהּ דֵּיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:
(לז,כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה־לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:
(לז, כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה־לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:
(לז, כז) כז וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב עֲבַד לֵיהּ מִלְּרַע לְדֵירֵיהּ עַל תַּרְתֵּין זִוְיָתֵיהּ עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא לְמִטַּל יָתֵיהּ בְּהוֹן:
(לז,כח) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
(לז, כח) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
(לז, כח) כח וַעֲבַד יָת אֲרִיחַיָּא דְּאָעֵי שִׁטִּין וַחֲפָא יָתְהוֹן דַּהֲבָא:
(לז,כט) וַיַּעַשׂ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ:
(לז, כט) וַיַּעַשׂ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ:
(לז, כט) כט וַעֲבַד יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא קוּדְשָׁא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא דְּכֵי עוֹבַד בּוּסְמָנוּ:
(לח,א) וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ־אַמּוֹת רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:
(לח, א) וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ־אַמּוֹת רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:
(לח, א) א וַעֲבַד יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דְּאָעֵי שִׁטִּין חֲמֵשׁ אַמִּין אֻרְכֵּיהּ וַחֲמֵשׁ אַמִּין פְּתָיֵהּ מְרַבַּע וּתְלָתָא אַמִּין רוּמֵיהּ:
(לח,ב) וַיַּעַשׂ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו וַיְצַף אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:
(לח, ב) וַיַּעַשׂ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו וַיְצַף אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:
(לח, ב) ב וַעֲבַד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵיהּ מִנֵּיהּ הֲווֹ קַרְנוֹהִי וַחֲפָא יָתֵיהּ נְחָשָׁא:
(לח,ג) וַיַּעַשׂ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־ הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַמַּחְתֹּת כָּל־כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹשֶׁת:
(לח, ג) וַיַּעַשׂ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־ הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַמַּחְתֹּת כָּל־כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹשֶׁת:
(לח, ג) ג וַעֲבַד יָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא יָת פְּסַכְתְּרָוָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקָתָא יָת צִנּוֹרְיָתָא וְיָת מַחְתְּיָתָא כָּל מָנוֹהִי עֲבַד נְחָשָׁא:
(לח,ד) וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד־חֶצְיוֹ:
(לח, ד) וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד־חֶצְיוֹ:
(לח, ד) ד וַעֲבַד לְמַדְבְּחָא סְרָדָא עוֹבַד מְצַדְתָּא דִנְחָשָׁא תְּחוֹת סוֹבָבֵיהּ מִלְּרַע עַד פַּלְגֵּיהּ:
(לח,ה) וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֺת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים:
(לח, ה) וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֺת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים:
(לח, ה) ה וְאַתִּיךְ אַרְבַּע עִזְקָתָא בְּאַרְבַּע זִוְיָתָא לִסְרָדָא דִנְחָשָׁא אַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא:
(לח,ו) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:
(לח, ו) וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:
(לח, ו) ו וַעֲבַד יָת אֲרִיחַיָּא דְּאָעֵי שִׁטִּין וַחֲפָא יָתְהוֹן נְחָשָׁא:
(לח,ז) וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ:
(לח, ז) וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ:
(לח, ז) ז וְאָעֵיל יָת אֲרִיחַיָּא בְּעִזְקָתָא עַל סִטְרֵי מַדְבְּחָא לְמִטַּל יָתֵיהּ בְּהוֹן חֲלִיל לוּחִין עֲבַד יָתֵיהּ:רש"י:
נבוב לחת. נבוב הוא חלול, וכן וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב (ירמיה נב, כא):הלוחות של עצי שטים לכל רוח, והחלל באמצע:
(לח,ח) וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(לח, ח) וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(לח, ח) ח וַעֲבַד יָת כִּיוֹרָא נְחָשָׁא וְיָת בְּסִיסֵיהּ נְחָשָׁא בְּמֶחְזְיַן נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
במראת הצבאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קַבֵּל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צְבָאוֹת רבותבמצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹבדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח, ה), וזהו שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לָשׂוּם שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלהונסתרה, ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, לָמַדְתָּ, שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא (פקודי ט), וכן תרגם אונקלוס בְּמֶחְזְיַן נְשַׁיָא, והוא תרגוםשל מראות, מירוא"ש בלע"ז, וכן מצינו בישעיה (ג, כג), וְהַגִּלְיֹנִים, מתרגמינן וּמַחְזְיָתָא:
אשר צבאו. להביאנדבתן:
(לח,ט) וַיַּעַשׂ אֶת־הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָּאַמָּה:
(לח, ט) וַיַּעַשׂ אֶת־הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָּאַמָּה:
(לח, ט) ט וַעֲבַד יָת דַּרְתָּא לְרוּחַ עֵבַר דָּרוֹמָא סְרָדֵי דַרְתָּא דְבוּץ שְׁזִיר מְאָה בְאַמִּין:
(לח,י) עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, י) עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, י) י עַמּוּדֵיהוֹן עֶסְרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶסְרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִכְסָף:
(לח,יא) וְלִפְאַת צָפוֹן מֵאָה בָאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, יא) וְלִפְאַת צָפוֹן מֵאָה בָאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, יא) יא וּלְרוּחַ צִפּוּנָא מְאָה אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עֶסְרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶסְרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסָף:
(לח,יב) וְלִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים בָּאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, יב) וְלִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים בָּאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, יב) יב וּלְרוּחַ מַעַרְבָא סְרָדִין חַמְשִׁין אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עַסְרָא וְסַמְכֵיהוֹן עַסְרָא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסָף:
(לח,יג) וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:
(לח, יג) וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:
(לח, יג) יג וּלְרוּחַ קִדּוּמָא מָדִינְחָא חַמְשִׁין אַמִּין:
(לח,יד) קְלָעִים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אַמָּה אֶל־הַכָּתֵף עַמּוּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(לח, יד) קְלָעִים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אַמָּה אֶל־הַכָּתֵף עַמּוּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(לח, יד) יד סְרָדִין חֲמֵשׁ עֶסְרֵי אַמִּין לְעִבְרָא עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:
(לח,טו) וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(לח, טו) וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(לח, טו) טו וּלְעִבְרָא תִנְיֵתָא מִכָּא וּמִכָּא לִתְרַע דַּרְתָּא סְרָדִין חֲמֵשׁ עֶסְרֵי אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:
(לח,טז) כָּל־קַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לח, טז) כָּל־קַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לח, טז) טז כָּל סְרָדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר דְּבוּץ שְׁזִיר:
(לח,יז) וְהָאֲדָנִים לָעַמֻּדִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם כָּסֶף וְהֵם מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף כֹּל עַמֻּדֵי הֶחָצֵר:
(לח, יז) וְהָאֲדָנִים לָעַמֻּדִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם כָּסֶף וְהֵם מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף כֹּל עַמֻּדֵי הֶחָצֵר:
(לח, יז) יז וְסַמְכַיָּא לְעַמּוּדַיָּא דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן דִּכְסָף וְאִנּוּן מְכַבְּשִׁין כְּסַף כָּל עַמּוּדֵי דַרְתָּא:
(לח,יח) וּמָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר מַעֲשֵׂה רֹקֵם תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר וְעֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְקוֹמָה בְרֹחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר:
(לח, יח) וּמָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר מַעֲשֵׂה רֹקֵם תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר וְעֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְקוֹמָה בְרֹחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר:
(לח, יח) יח וּפְרָסָא דִּתְרַע דַּרְתָּא עוֹבַד צַיָּר תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר וְעֶסְרִין אַמִּין אֻרְכָּא וְרוּמָא בְּפוּתְיָא חֲמֵשׁ אַמִּין לָקֳבֵל סְרָדֵי דַרְתָּא:רש"י:
לעמת קלעי החצר. כמדת קלעיהחצר:
(לח,יט) וְעַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה נְחֹשֶׁת וָוֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, יט) וְעַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה נְחֹשֶׁת וָוֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(לח, יט) יט וְעַמּוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְסַמְכֵיהוֹן אַרְבְּעָא דִּנְחָשָׁא וָוֵיהוֹן דִּכְסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסָף:
(לח,כ) וְכָל־הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת:@PP@PPסס קכ"ב פסוקים, סנוא"ה סימן.
(לח, כ) וְכָל־הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת:@PP@PPסס קכ"ב פסוקים, סנוא"ה סימן.
(לח, כ) כ וְכָל סִכַּיָּא לְמַשְׁכְּנָא וּלְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר דִּנְחָשָׁא:
(לח,כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(לח, כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(לח, כא) כא אִלֵּין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דִּי אִתְמְנֵי עַל מֵימְרָא דְמשֶׁה פָּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:רש"י:
אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכןלכסף ולזהב ולנחושת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו:
המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל:
משכן העדת. עדותלישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:
עבדת הלוים. פקודי המשכן וכליו, הִוא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהורידולהקים, איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד):
ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו:
(לח,כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־ צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לח, כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־ צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לח, כב) כב וּבְצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עֲבַד יָת כָּל דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא, אמר לו משה, בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא, וכן עשה, המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים:
(לח,כג) וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ:
(לח, כג) וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ:
(לח, כג) כג וְעִמֵּיהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן נַגָּר וְאֳמָּן וְצַיָּר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְּוָנָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא:
(לח,כד) כָּל־הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(לח, כד) כָּל־הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(לח, כד) כד כָּל דַּהֲבָא דְאִתְעֲבֵד לְעִבִידָא בְּכֹל עִבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְּהַב אֲרָמוּתָא עֶסְרִין וּתְשַׁע כִּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
ככר. ששים מנה, ומנה של קודש כפולהיה, הרי הככר ק"כ מנה, והמנה כ"ה סלעים, הרי ככר של קודש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בִּפְרוֹטְרוֹט כל השקלים שפחותין במנינם מג' אלפים, שאין מגיעין לככר:
(לח,כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(לח, כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(לח, כה) כה וּכְסַף מִנְיָנֵי כְנִשְׁתָּא מְאָה כִכְּרִין וְאֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:
(לח,כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(לח, כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(לח, כו) כו תִּקְלָא לְגֻלְגַלְתָּא פַּלְגּוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לְכֹל דְּעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא לְשִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין:רש"י:
בקע. הוא שם משקלשל מחצית השקל:
לשש מאות אלף וגו'. כך היו ישראל, וכך עלה מניינם אחר שהוקם המשכןבספר במדבר, ואף עתה בנדבת המשכן כך היו, ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף, עולה מאת ככר כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן ג' מאות אלף שלימים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין, עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים:
(לח,כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן:
(לח, כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן:
(לח, כז) כז וַהֲוָה מְאָה כִּכְּרִין דִּכְסַף לְאַתָּכָא יָת סַמְכֵי קוּדְשָׁא וְיָת סַמְכֵי דְפָרֻכְתָּא מְאָה סַמְכִין לִמְאָה כִכְּרִין כִּכְּרָא לְסַמְכָא:רש"י:
לצקת. כתרגומו לְאַתָּכָא:
את אדני הקדש. של קרשי המשכן, שהם מ"ח קרשים, ולהן צ"ו אדנים, ואדני פרוכת ארבעה, הרי מאה, וכל שאר האדנים נחושת כתיב בהם:
(לח,כח) וְאֶת־הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם:
(לח, כח) וְאֶת־הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם:
(לח, כח) כח וְיָת אַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא עֲבַד וָוִין לְעַמּוּדַיָּא וַחֲפָא רֵישֵׁיהוֹן וְכַבֵּשׁ יָתְהוֹן:רש"י:
וצפה ראשיהם. של עמודיםמהן, שבכולן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף:
(לח,כט) וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת שָׁקֶל:
(לח, כט) וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת שָׁקֶל:
(לח, כט) כט וּנְחָשָׁא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעִין כִּכְּרִין וּתְרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין:
(לח,ל) וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת־אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ:
(לח, ל) וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת־אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ:
(לח, ל) ל וַעֲבַד בַּהּ יָת סַמְכֵי תְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִּי לֵיהּ וְיָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא:
(לח,לא) וְאֶת־אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת־אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב:
(לח, לא) וְאֶת־אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת־אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב:
(לח, לא) לא וְיָת סַמְכֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת סַמְכֵי תְּרַע דַּרְתָּא וְיָת כָּל סִכֵּי מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל סִכֵּי דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר:
(לט,א) וּמִן־הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי־שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, א) וּמִן־הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי־שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, א) א וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִּי לְאַהֲרֹן כְּמָא דִּי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ומן התכלת והארגמן וגו'. שש לא נאמר כאן, ומכאן אני אומר שאין בגדי שרד הללו בגדי כהונה, שבבגדי כהונה היה שש, אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקודש בשעת סלוק מסעות, שלא היה בהם שש:
(לט,ב) וַיַּעַשׂ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לט, ב) וַיַּעַשׂ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לט, ב) ב וַעֲבַד יָת אֵפוֹדָא דַּהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר:
(לט,ג) וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
(לט, ג) וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
(לט, ג) ג וְרַדִּידוּ יָת טַסֵּי דַהֲבָא וְקַצִּיצוּ חוּטִין לְמֶעְבַּד בְּגוֹ תִכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְּוָנָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרִי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבַד אָמָּן:רש"י:
וירקעו. כמו לְרוֹקַע הָאָרֶץ (תהלים קלו, ו), כתרגומו וְרַדִּידוּ טסין היו מרדדין מן הזהב, אֵשְׂטֵנְדְרֵ"א בלע"ז, טסין דקות. כאן (הוא) מלמדך היאך היו טווין את הזהב עם החוטין, מרדדין טסין דקין, וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים מעורבים עם כל מין ומין בחושן ואפוד, שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין, שכל המינין חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד:
(לט,ד) כְּתֵפֹת עָשׂוּ־לוֹ חֹבְרֹת עַל־שְׁנֵי (קצוותו כתיב) קְצוֹתָיו חֻבָּר:
(לט, ד) כְּתֵפֹת עָשׂוּ־לוֹ חֹבְרֹת עַל־שְׁנֵי (קצוותו כתיב) קְצוֹתָיו חֻבָּר:
(לט, ד) ד כַּתְפָּן עֲבָדוּ לֵיהּ מְלַפְּפָן עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי יִתְלָפֵף:
(לט,ה) וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, ה) וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, ה) ה וְהֶמְיַן תִּקּוּנֵיהּ דִּי עֲלוֹהִי מִנֵּיהּ הוּא כְּעוֹבָדֵיהּ דַּהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר כְּמָא דִי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(לט,ו) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל־שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לט, ו) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל־שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לט, ו) ו וַעֲבָדוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן דִּדְהָב גְּלִיפָן כְּתַב מְפָרַשׁ עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפועל ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (להלן לח, כה), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים, באחד לחודש השני בשנה השנית (במדבר א, א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחושת (להלן לה, כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שֶׁנְדָבוֹ לבו:
(לט,ז) וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, ז) וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, ז) ז וְשַׁוִּי יָתְהוֹן עַל כִּתְפָּא דְאֵפוֹדָא אַבְנֵי דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ונתת אתו על עבדת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגף ה' את העם (להלן לב, לה), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דֶּבֶר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מְנֵה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחודש השני (במדבר א, א), והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו' (להלן מ, ב), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבדת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו:
(לט,ח) וַיַּעַשׂ אֶת־הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לט, ח) וַיַּעַשׂ אֶת־הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לט, ח) ח וַעֲבַד יָת חוּשְׁנָא עוֹבַד אָמָּן כְּעוֹבַד אֵפוֹדָא דַּהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר:
(לט,ט) רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת־הַחֹשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל:
(לט, ט) רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת־הַחֹשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל:
(לט, ט) ט מְרַבַּע הֲוָה עֵיף עֲבָדוּ יָת חוּשְׁנָא זֶרְתָּא אֻרְכֵּיהּ וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ עֵיף:
(לט,י) וַיְמַלְאוּ־בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
(לט, י) וַיְמַלְאוּ־בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
(לט, י) י וְאַשְׁלִימוּ בֵיהּ אַרְבְּעָא סִדְרֵי אֶבֶן טָבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סַמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד:
(לט,יא) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
(לט, יא) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
(לט, יא) יא וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִּין שַׁבְזֵיז וְסִבְהֲלוֹם:
(לט,יב) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
(לט, יב) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
(לט, יב) יב וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכֵּרֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא:
(לט,יג) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם:
(לט, יג) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם:
(לט, יג) יג וְסִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָּא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵרֵי מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן דִּדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:
(לט,יד) וְהָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־ שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט:
(לט, יד) וְהָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־ שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט:
(לט, יד) יד וְאַבְנַיָּא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִנּוּן תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְּעִזְקָא גְּבַר עַל שְׁמֵיהּ לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין:
(לט,טו) וַיַּעֲשׂוּ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
(לט, טו) וַיַּעֲשׂוּ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
(לט, טו) טו וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְּדִילוּ דְּהַב דְּכֵי:
(לט,טז) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(לט, טז) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(לט, טז) טז וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין מְרַמְּצָן דִּדְהַב וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהָב וִיהָבוּ יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא:
(לט,יז) וַיִּתְּנוּ שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(לט, יז) וַיִּתְּנוּ שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(לט, יז) יז וִיהָבוּ תַּרְתֵּין גְּדִילָתָא דִּדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל סִטְרֵי חוּשְׁנָא:
(לט,יח) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת וַיִּתְּנֻם עַל־כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו:
(לט, יח) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת וַיִּתְּנֻם עַל־כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו:
(לט, יח) יח וְיָת תַּרְתֵּין גְּדִילָן דְּעַל תַּרְתֵּין סִטְרוֹהִי יְהָבוּ עַל תַּרְתֵּין מְרַמְּצָתָא וִיהָבֻנּוּן עַל כַּתְפֵי אֵפוֹדָא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי:
(לט,יט) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה:
(לט, יט) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה:
(לט, יט) יט וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב וְשַׁוִּיאוּ עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵיהּ דִּי לְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא מִלְּגָיו:
(לט,כ) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל־שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(לט, כ) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל־שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(לט, כ) כ וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב וִיהָבֻנּוּן עַל תַּרְתֵּין כִּתְפֵי אֵפוֹדָא מִלְּרַע מִלָּקֳבֵל אַפּוֹהִי לָקֳבֵל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָּוֵי לְהֶמְיַן אֵפוֹדָא:
(לט,כא) וַיִּרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, כא) וַיִּרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, כא) כא וַאֲחָדוּ יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקְתֵיהּ לְעִזְקְתָא דְאֵפוֹדָא בְּחוּטָא דִתְכֶלְתָּא לְמֶהֶוֵי עַל הֶמְיַן אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִלָּוֵי אֵפוֹדָא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(לט,כב) וַיַּעַשׂ אֶת־מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת:
(לט, כב) וַיַּעַשׂ אֶת־מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת:
(לט, כב) כב וַעֲבַד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא עוֹבַד מָחֵי גְּמִיר תִּכְלָא:
(לט,כג) וּפִי־הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ:
(לט, כג) וּפִי־הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ:
(לט, כג) כג וּפוּם מְעִילָא כָּפִיל לְגַוֵּה כְּפוּם שִׁרְיָן תּוֹרָא מַקַּף לְפוּמֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר לָא יִתְבְּזָע:
(לט,כד) וַיַּעֲשׂוּ עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר:
(לט, כד) וַיַּעֲשׂוּ עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר:
(לט, כד) כד וַעֲבָדוּ עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא רִמּוֹנֵי תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי שְׁזִיר:
(לט,כה) וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים:
(לט, כה) וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים:
(לט, כה) כה וַעֲבָדוּ זַגִּין דִּדְהַב דְּכֵי וִיהָבוּ יָת זַגַּיָּא בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא:
(לט,כו) פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, כו) פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, כו) כו זַגָּא וְרִמּוֹנָא זַגָּא וְרִמּוֹנָא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר לְשַׁמָּשָׁא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(לט,כז) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(לט, כז) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(לט, כז) כז וַעֲבָדוּ יָת כִּתּוּנִין דְּבוּצָא עוֹבַד מָחֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי:
(לט,כח) וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת־פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת־מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לט, כח) וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת־פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת־מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(לט, כח) כח וְיָת מִצְנֶפְתָּא דְּבוּצָא וְיָת שְׁבַח כּוֹבָעַיָּא דְּבוּצָא וְיָת מִכְנְסֵי בוּצָא דְּבוּץ שְׁזִיר:רש"י:
ואת פארי המגבעות. תפארתהמגבעות, המגבעות המפוארות:
(לט,כט) וְאֶת־הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, כט) וְאֶת־הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, כט) כט וְיָת הֶמְיָנָא דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עוֹבַד צַיָּר כְּמָא דִּי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(לט,ל) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֶזֶר־הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(לט, ל) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֶזֶר־הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(לט, ל) ל וַעֲבָדוּ יָת צִיצָא כְלִילָא דְקוּדְשָׁא דְּהַב דְּכֵי וּכְתָבוּ עֲלוֹהִי כִּגְלוֹף דְעִזְקָא כְּתַב מְפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיְיָ:
(לט,לא) וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל־הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, לא) וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל־הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(לט, לא) לא וִיהָבוּ עֲלוֹהִי חוּטָא דְּתִכְלָא לְמִתַּן עַל מִצְנֶפְתָּא מִלְּעֵלָּא כְּמָא דִּי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
לתת על המצנפת מלמעלה. ועל ידי הפתילים היה מושיבן על המצנפת כמין כתר, ואי אפשר לומר הציץ על המצנפת, שהרי בשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה, ומהו על המצנפת מלמעלה. ועוד הקשיתי בה, כאן הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובענין הצוואה הוא אומר ושמת אתו על פתיל תכלת (לעיל כח, לז). ואומר אני, פתיל תכלת זה חוטין הן, לקשרו בהן במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאוזן לאוזן ובמה יקשרנו במצחו, והיו קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו, שבהן קושרו ותולהו במצנפת כשהוא בראשו, ושני חוטין היו בכל קצה וקצה, אחת ממעל ואחת מתחת לצד מצחו, וכן באמצעו, שכך הוא נוח לקשור, ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמר על פתיל תכלת, ועליו פתיל תכלת, וקושר ראשיהם השנים כולם יחד מאחוריו למול ערפו, ומושיבו על המצנפת. ואל תתמה שלא נאמר פתילי תכלת, הואיל ומרובין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד וירכסו את החשן וגו', ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשתי קצות החשן היו ב' טבעות החשן, ובב' כתפות האפוד היו ב' טבעות האפוד שכנגדן, ולפי דרך קשירה ד' חוטין היו, ומכל מקום פחות משנים אי אפשר:
(לט,לב) וַתֵּכֶל כָּל־עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:
(לט, לב) וַתֵּכֶל כָּל־עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:
(לט, לב) לב וּשְׁלִים כָּל פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִּי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ:רש"י:
ויעשו בני ישראל. את המלאכהככל אשר צוה ה' וגו':
(לט,לג) וַיָּבִיאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶל־מֹשֶׁה אֶת־הָאֹהֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו (בריחו כתיב) בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:
(לט, לג) וַיָּבִיאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶל־מֹשֶׁה אֶת־הָאֹהֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו (בריחו כתיב) בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:
(לט, לג) לג וְאַיְתִיאוּ יָת מַשְׁכְּנָא לְוַת משֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי פּוּרְפוֹהִי דַּפּוֹהִי עַבְּרוֹהִי וְעַמּוּדוֹהִי וְסַמְּכוֹהִי:רש"י:
ויביאו את המשכן וגו'. שלא היו יכוליןלהקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא (פקודי י"א):
(לט,לד) וְאֶת־מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת־מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
(לט, לד) וְאֶת־מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת־מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
(לט, לד) לד וְיָת חוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וְיָת חוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי דְסַסְגּוֹנָא וְיָת פָּרֻכְתָא דִפְרָסָא:
(לט,לה) אֶת־אֲרוֹן הָעֵדֻת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:
(לט, לה) אֶת־אֲרוֹן הָעֵדֻת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:
(לט, לה) לה יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כַּפֻּרְתָּא:
(לט,לו) אֶת־הַשֻּׁלְחָן אֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
(לט, לו) אֶת־הַשֻּׁלְחָן אֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
(לט, לו) לו יָת פָּתוֹרָא יָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵם אַפַּיָּא:
(לט,לז) אֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת־כָּל־ כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
(לט, לז) אֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת־כָּל־ כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
(לט, לז) לז יָת מְנַרְתָּא דָכִיתָא יָת בּוֹצִינָהָא בּוֹצִינֵי סִדְרָא וְיָת כָּל מָנָהָא וְיָת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:
(לט,לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:
(לט, לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:
(לט, לח) לח וְיָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא וְיָת פְּרָסָא דִּתְרַע מַשְׁכְּנָא:
(לט,לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־ בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לט, לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־ בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ:
(לט, לט) לט יָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִּי לֵיהּ יָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיּוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ:
(לט,מ) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדֶיהָ וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת־מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד:
(לט, מ) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדֶיהָ וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת־מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד:
(לט, מ) מ יָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא יָת עַמּוּדָהָא וְיָת סַמְּכָהָא וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דַּרְתָּא יָת אֲטוּנוֹהִי וְסִכָּהָא וְיָת כָּל מָנֵי פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(לט,מא) אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לט, מא) אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(לט, מא) מא יָת לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא:
(לט,מב) כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הָעֲבֹדָה:
(לט, מב) כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הָעֲבֹדָה:
(לט, מב) מב כְּכֹל דִּי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל פָּלְחָנָא:
(לט,מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:
(לט, מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:
(לט, מג) מג וַחֲזָא משֶׁה יָת כָּל עִבִדְתָּא וְהָא עֲבָדוּ יָתַהּ כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ כֵּן עֲבָדוּ וּבָרִיךְ יָתְהוֹן משֶׁה:רש"י:
ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו' (תהלים צ, יז), והוא אחד מי"א מזמורים שבתפלה למשה:
(מ,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מ, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מ, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(מ,ב) בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת־מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
(מ, ב) בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת־מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
(מ, ב) ב בְּיוֹמָא יַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא תְּקִים יָת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(מ,ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל־הָאָרֹן אֶת־ הַפָּרֹכֶת:
(מ, ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל־הָאָרֹן אֶת־ הַפָּרֹכֶת:
(מ, ג) ג וּתְשַׁוֵּי תַמָּן יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַטֵּל עַל אֲרוֹנָא יָת פָּרֻכְתָּא:רש"י:
וסכת על הארן. לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה:
(מ,ד) וְהֵבֵאתָ אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת־עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ:
(מ, ד) וְהֵבֵאתָ אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת־עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ:
(מ, ד) ד וְתָעֵל יָת פָּתוֹרָא וְתַסְדַּר יָת סִדְרֵיהּ וְתָעֵל יָת מְנַרְתָּא וְתַדְלֵק יָת בּוֹצִינָהָא:רש"י:
וערכת את ערכו. שתי מערכות של לחם הפנים:
(מ,ה) וְנָתַתָּה אֶת־מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
(מ, ה) וְנָתַתָּה אֶת־מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
(מ, ה) ה וְתִתֵּן יָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא לִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא קֳדָם אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וּתְשַׁוֵּי יָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לְמַשְׁכְּנָא:
(מ,ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל־מוֹעֵד:
(מ, ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל־מוֹעֵד:
(מ, ו) ו וְתִתֵּן יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא קֳדָם תְּרַע מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(מ,ז) וְנָתַתָּ אֶת־הַכִּיֹּר בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם:
(מ, ז) וְנָתַתָּ אֶת־הַכִּיֹּר בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם:
(מ, ז) ז וְתִתֵּן יָת כִּיּוֹרָא בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָּן מַיָּא:
(מ,ח) וְשַׂמְתָּ אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
(מ, ח) וְשַׂמְתָּ אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
(מ, ח) ח וּתְשַׁוֵּי יָת דַּרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְתִתֵּן יָת פְּרָסָא דִּתְרַע דַּרְתָּא:
(מ,ט) וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:
(מ, ט) וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:
(מ, ט) ט וְתִסַּב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרַבֵּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִּי בֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וִיהֵי קוּדְשָׁא:
(מ,י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת־ הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:
(מ, י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת־ הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:
(מ, י) י וּתְרַבֵּי יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וּתְקַדֵּשׁ יָת מַדְבְּחָא וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין:
(מ,יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ:
(מ, יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ:
(מ, יא) יא וּתְרַבֵּי יָת כִּיּוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ:
(מ,יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
(מ, יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
(מ, יב) יב וּתְקָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָּא:
(מ,יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:
(מ, יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:
(מ, יג) יג וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא וּתְרַבִּי יָתֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ וִישַׁמֵּשׁ קֳדָמָי:
(מ,יד) וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת:
(מ, יד) וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת:
(מ, יד) יד וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשׁ יָתְהוֹן כִּתּוּנִין:
(מ,טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת־אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(מ, טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת־אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(מ, טו) טו וּתְרַבֵּי יָתְהוֹן כְּמָא דִי רַבֵּיתָא יָת אֲבוּהוֹן וִישַׁמְּשׁוּן קֳדָמָי וּתְהֵי לְמֶהֶוֵי לְהוֹן רְבוּתְהוֹן לְכַהֲנוּת עָלָם לְדָרֵיהוֹן:
(מ,טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
(מ, טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
(מ, טז) טז וַעֲבַד משֶׁה כְּכֹל דִּי פַּקִּיד יְיָ יָתֵיהּ כֵּן עֲבָד:
(מ,יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:
(מ, יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:
(מ, יז) יז וַהֲוָה בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא בְּחַד לְיַרְחָא אִתָּקַם מַשְׁכְּנָא:
(מ,יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת־אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת־קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת־בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת־עַמּוּדָיו:
(מ, יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת־אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת־קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת־בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת־עַמּוּדָיו:
(מ, יח) יח וַאֲקֵם משֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וִיהַב יָת סַמְּכוֹהִי וְשַׁוִּי יָת דַּפּוֹהִי וִיהַב יָת עַבְרוֹהִי וַאֲקֵם יָת עַמּוּדוֹהִי:
(מ,יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת־מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת־מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, יט) יט וּפְרַס יָת פְּרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִּי יָת חוֹפָאָה דְמַשְׁכְּנָא עֲלוֹהִי מִלְּעֵלָּא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ויפרש את האהל. הן יריעות העזים:
(מ,כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֶל־הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת־הַבַּדִּים עַל־הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
(מ, כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֶל־הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת־הַבַּדִּים עַל־הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
(מ, כ) כ וּנְסִיב וִיהַב יָת סַהֲדוּתָא בַּאֲרוֹנָא וְשַׁוִּי יָת אֲרִיחַיָּא עַל אֲרוֹנָא וִיהַב יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵלָּא:רש"י:
את העדת. הלוחות:
(מ,כא) וַיָּבֵא אֶת־הָאָרֹן אֶל־הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כא) וַיָּבֵא אֶת־הָאָרֹן אֶל־הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כא) כא וְאָעֵל יָת אֲרוֹנָא לְמַשְׁכְּנָא וְשַׁוִּי יָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא וְאַטֵּל עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(מ,כב) וַיִּתֵּן אֶת־הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:
(מ, כב) וַיִּתֵּן אֶת־הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:
(מ, כב) כב וִיהַב יָת פָּתוֹרָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא עַל צִדָּא דְמַשְׁכְּנָא צִפּוּנָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא:רש"י:
על ירך המשכן צפנה. בחצי הצפוני של רוחב הבית:
ירך. כתרגומו צִדָּא, כירך הזה שהוא בצדו של אדם:
(מ,כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כג) כג וְסַדַּר עֲלוֹהִי סִדּוּר דִּלְחֵם קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(מ,כד) וַיָּשֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה:
(מ, כד) וַיָּשֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה:
(מ, כד) כד וְשַׁוִּי יָת מְנַרְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לָקֳבֵל פָּתוֹרָא עַל צִדָּא דְמַשְׁכְּנָא דָּרוֹמָא:
(מ,כה) וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כה) וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כה) כה וְאַדְלֵק יַת בּוֹצִינַיָּא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(מ,כו) וַיָּשֶׂם אֶת־מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת:
(מ, כו) וַיָּשֶׂם אֶת־מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת:
(מ, כו) כו וְשַׁוִּי יָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם פָּרֻכְתָּא:
(מ,כז) וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כז) וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כז) כז וְאַקְטַר עֲלוֹהִי קְטֹרֶת בּוּסְמִין כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ויקטר עליו קטרת. שחרית וערבית, כמו שנאמר בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות וגו' (לעיל ל, ז):
(מ,כח) וַיָּשֶׂם אֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
(מ, כח) וַיָּשֶׂם אֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
(מ, כח) כח וְשַׁוִּי יָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לְמַשְׁכְּנָא:
(מ,כט) וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל־מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כט) וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל־מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, כט) כט וְיָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא שַׁוִּי בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַסֵּק עֲלוֹהִי יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ויעל עליו וגו'. אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן, שימש משהוהקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוה אהרן בו ביום, שנאמר קרב אל המזבח וגו' (ויקרא ט, ז):
את העלה. עולתהתמיד:
ואת המנחה. מנחת נסכיםשל תמיד, כמו שנאמר ועשרון סלת בלול בשמן וגו' (לעיל כט, מ):
(מ,ל) וַיָּשֶׂם אֶת־הַכִּיֹּר בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:
(מ, ל) וַיָּשֶׂם אֶת־הַכִּיֹּר בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:
(מ, ל) ל וְשַׁוִּי יָת כִּיוֹרָא בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וִיהַב תַּמָּן מַיָּא לְקִדּוּשׁ:
(מ,לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
(מ, לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:
(מ, לא) לא וּמְקַדְּשִׁין מִנֵּיהּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:רש"י:
ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. יום שמיני למלואים הושוו כולם לכהונה, ותרגומו וִיקַדְּשׁוּן מִנֵּהּ, בו ביום קדש משה עמהם:
(מ,לב) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, לב) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(מ, לב) לב בְּמֵעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּבְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא מְקַדְּשִׁין כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ובקרבתם. כמו וּבְקָרְבָם, כשיקרבו:
(מ,לג) וַיָּקֶם אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת־הַמְּלָאכָה:
(מ, לג) וַיָּקֶם אֶת־הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת־מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת־הַמְּלָאכָה:
(מ, לג) לג וַאֲקֵם יָת דַּרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא וּלְמַדְבְּחָא וִיהַב יָת פְּרָסָא דִּתְרַע דַּרְתָּא וְשֵׁיצֵי משֶׁה יָת עִבִידָא:
(מ,לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן:
(מ, לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן:
(מ, לד) לד וַחֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְמְלֵי יָת מַשְׁכְּנָא:
(מ,לה) וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן:
(מ, לה) וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן:
(מ, לה) לה וְלָא יָכִיל משֶׁה לְמֵעַל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא אֲרֵי שְׁרָא עֲלוֹהִי עֲנָנָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְמְלִי יָת מַשְׁכְּנָא:רש"י:
ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד. וכתוב אחד אומר, ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז, פט), בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי שכן עליו הענן, אמור מעתה, כל זמן שהיה עליו הענן, לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן, נכנס וּמִדַּבֵּר עמו:
(מ,לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
(מ, לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
(מ, לו) לו וּבְאִסְתַּלָּקוּת עֲנָנָא מֵעִלָּוֵי מַשְׁכְּנָא נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַטְּלָנֵיהוֹן:
(מ,לז) וְאִם־לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד־יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
(מ, לז) וְאִם־לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד־יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
(מ, לז) לז וְאִם לָא מִסְתַּלַּק עֲנָנָא וְלָא נָטְלִין עַד יוֹם אִסְתַּלָּקוּתֵיהּ:
(מ,לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל־הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּכָל־מַסְעֵיהֶם:@PPחזק צ"ב פסוקים, אצא סימן.
(מ, לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל־הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּכָל־מַסְעֵיהֶם:@PPחזק צ"ב פסוקים, אצא סימן.
(מ, לח) לח אֲרֵי עֲנַן יְקָרָא דַיְיָ עַל מַשְׁכְּנָא בִּימָמָא וְחֵיזוּ אֶשָּׁתָא הֲוֵי בְלֵילְיָא בֵּיהּ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַטְּלָנֵיהוֹן: Qרש"י:
לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא קרוימסע, וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג), וכן אלה מסעי (במדבר לג, א), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות:
(א,א) וַיִּקְרָא* אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(א, א) וַיִּקְרָא* אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(א, א) א וּקְרָא לְמשֶׁה וּמַלֵּיל יְיָ עִמֵּיהּ מִמַּשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר:רש"י:
ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווייםקדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמרוְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו, ג), אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי בלשון טומאה, שנאמר (במדבר כג, ד)ויקר אלהים אל בלעם:הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקותהיתהקריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:
אליו. למעט את אהרן, רבי יהודה בן בתירא אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"גמיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן י"ג מיעוטיןלדבר אתו (במדבר ז, פט), מדבר אליו (שם), וידבר אליו (שם), ונועדתי לך (שמות כה, כב), כולן בתורת כהנים, יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו, משה שמעוכל ישראל לא שמעו:
מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר אתהקול (במדבר ז, פט), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כט, ד־ה)קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק, כיוצא בו וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י, ה), יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ (שם), אם כן למה נאמר עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה, שכיון שמגיע שם היה נפסק:
מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומרמעל הכפורת (במדבר ז, פט), יכול מעל הכפורת כולה, תלמוד לומר (שם)מבין שני הכרובים:
לאמר. צא ואמור להם דברי כבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמרויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמהלמות, וגו' וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, טז־יז), אלי היה הדבור. דבר אחר, צא ואמור להם דְּבָרַי, והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמרוישב משה את דבריהעם וגו' (שמות יט, ח):
(א,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם:
(א, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם:
(א, ב) ב מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵיב מִנְּכוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא תְּקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְכוֹן:רש"י:
אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנותנדבה דִּבֵּר הענין:
אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
הבהמה. יכול אף החיה בכלל, תלמוד לומר בָּקָר וצאן:
מן הבהמה. ולא כולה, להוציא את הרובעואת הנרבע:
מן הבקר. להוציא את הנעבד:
מן הצאן. להוציאאת המוקצה:
ומן הצאן. להוציא את הנוגחשהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה:
תקריבו. מלמד שֶׁשְּׁנַיִםמתנדבים עולה בשותפות:
קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץהמזבחהבאה מן הַמּוֹתָרוֹת:
(א,ג) אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(א, ג) אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(א, ג) ג אִם עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ:רש"י:
זכר. ולא נקבה, כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:
תמים. בלא מום:
אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתועד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב, אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחד לשם מי שהוא, וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כולן עולות, וְתֵקָרֵב כל אחת לשם מי שהוא, יכול אפילו נתערבה בפסוליןאו בשאינו מינו, תלמוד לומר יַקְרִיבֶנּוּ:
יקריב אתו. מלמדשכופין אותו, יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
לפני ה' וסמך. אין סמיכהבְּבָמָה:
(א,ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
(א, ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
(א, ד) ד וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי:רש"י:
על ראש העלה. להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת הצאן:
העלה. פרטלעולת העוף:
ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים, או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה, ועל לאושנתק לעשה:
(א,ה) וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר־ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(א, ה) וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר־ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(א, ה) ה וְיִכּוֹס יָת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וִיקָרְבוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמָא וְיִזְרְקוּן יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר דִּי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
ושחט והקריבו הכהנים. מִקַּבָּלָה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר:
לפני ה'. בעזרה:
והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן [ס"א ששתיהן]בבני אהרן:
בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:
את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם שני פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו, יכול אף בפסולים, או בחטאות הפנימיות, או בחטאות החיצוניות, שֶׁאֵלּוּ למעלהוהיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו:
וזרקו. עומד למטה, וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתון בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה, אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד, נותן שתי מתנותשהן ארבע:
אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:
(א,ו) וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
(א, ו) וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
(א, ו) ו וְיַשְׁלַח יָת עֲלָתָא וִיפַלֵּג יָתַהּ לְאֶבְרָהָא:רש"י:
והפשיט את העולה. מה תלמוד לומר העולה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:
אתה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים:
(א,ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ:
(א, ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ:
(א, ז) ז וְיִתְּנוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֶשָּׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְּרוּן אָעַיָּא עַל אֶשָּׁתָא:רש"י:
ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט:
בני אהרן הכהן. כשהוא בְּכִהוּנוֹ, הא אםעבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:
(א,ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, ח) ח וִיסַדְּרוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת אֶבְרַיָּא יָת רֵישָׁא וְיָת תַּרְבָּא עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָׁתָא דִּי עַל מַדְבְּחָא:רש"י:
בני אהרן הכהנים. כשהםבְּכִהוּנָם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:
את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותזבשחיטה, לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:
ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:
אשר על המזבח. שלא יהיו הַגְּזִירִיןיוצאין חוץ למערכה:
(א,ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהֹוָה:
(א, ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהֹוָה:
(א, ט) ט וְגַוֵיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵּל בְּמַיָּא וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
עלה. לשם עולה יקטירנו:
אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש, וכל אִשֶּׁה לשון אש, פושיי"רבלע"ז:
ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני:
(א,י) וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן־הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן־הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(א, י) וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן־הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן־הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(א, י) י וְאִם מִן עָנָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן אִמְּרַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָּא לַעֲלָתָא דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ:רש"י:
ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
מן הצאן מן הכשבים מן העזים. הרי אלו ג' מיעוטין,פרט לזקן ולחולה ולמזוהם:
(א,יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(א, יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(א, יא) יא וְיִכּוֹס יָתֵיהּ עַל צִדָּא דְמַדְבְּחָא צִפּוּנָא קֳדָם יְיָ וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
על ירך המזבח. על צד המזבח:
צפנה לפני ה'. ואין צפון בבמה:
(א,יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, יב) יב וִיפַלֵּג יָתֵיהּ לְאֶבְרוֹהִי וְיָת רֵישֵׁיהּ וְיָת תַּרְבֵּיהּ וְיַסְדַּר כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָּׁתָא דִּי עַל מַדְבְּחָא:
(א,יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יג) יג וְגַוָּא וּכְרָעַיָּא יְחַלֵּל בְּמַיָּא וִיקָרֵב כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
(א,יד) וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת־קָרְבָּנוֹ:
(א, יד) וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת־קָרְבָּנוֹ:
(א, יד) יד וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה יָת קֻרְבָּנֵיהּ:רש"י:
מן העוף. ולא כל העוף. לפי שנאמרתמים זכר בבקר בכשביםובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:
התרים. גדולים ולא קטנים:
בני היונה. קטניםולא גדולים:
מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הציהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:
(א,טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
(א, טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
(א, טו) טו וִיקָרְבִנֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁיהּ וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא וְיִתִּמְצֵי דְמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא:רש"י:
והקריבו. אפילו פרידהאחת יביא:
הכהן ומלק. אין מליקה בכלי, אלא בעצמושל כהן, קוצץ בצפרנו ממול העורףוחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
ונמצה דמו. לשוןוּמִיץ אַפַּיִם (משלי ל, לג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיה טז, ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד:
ומלק והקטיר ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר:
(א,טז) וְהֵסִיר אֶת־מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל־מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
(א, טז) וְהֵסִיר אֶת־מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל־מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
(א, טז) טז וְיַעֲדֵּי יָת זְפָקֵיהּ בְּאוּכְלֵיהּ וְיִרְמֵי יָתַהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא לַאֲתַר דְּמוֹקְדִין [נ"א דְּמוֹשְׁדִין] קִטְמָא:רש"י:
מראתו. מקום הרעי [הראי] זה הזפק:
בנצתה. עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כִּינָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד, טו), וזהו שתרגם אונקלוס בְּאוּכְלֵיהּ, וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו, קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (זבחים סה.). בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים וגו' והקטיר, ובעוף שֶׁנִּזּוֹן מן הַגָּזֵל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל:
אצל המזבח קדמה. במזרחושל כבש:
אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה, וכולם נבלעיםשם במקומן:
(א,יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יז) יז וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵּק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָּׁתָא עֲלָתָא הוּא קֻרְבָּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ושסע. אין שִׁסּוּעַ אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי (שופטים יד, ו):
בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:נוצה [נ"א כנפיו] ממש. והלא אין לך הדיוט שֶׁמֵּרִיחַ ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שָׂבֵעַ ומהודר בקרבנו של עני:
לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חֲתִיכוֹת, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים:
(ב,א) וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
(ב, א) וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
(ב, א) א וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קֻרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קֻרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבֻנְתָּא:רש"י:
ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קָרְבְּנוֹת נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הואמעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו:
סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונהשֶׁבִּמְנָחוֹת ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:
סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר סלת חטים (שמות כט, ב), ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה (להלן יד, כא), עשרון לכל מנחה:
ויצק עליה שמן. על כולה:
ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד, ומה ראית לומר כן, שאין ריבויאחר ריבוי בתורה אלא למעט.דבר אחר שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה, ונקמץ עמה, כמו שנאמרמסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר על כללבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה:
ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה וּבְלִילָה כשרים בזר:
(ב,ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־ אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ב, ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־ אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ב, ב) ב וְיַיְתִנָּהּ לְוָת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָּן מְלֵי קֻמְצֵיהּ מִסֻּלְתַּהּ וּמִמִּשְׁחַהּ עַל כָּל לְבֻנְתָּהּ וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ לְמַדְבְּחָא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה:
וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:
מלא קמצו. יכול מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחרוהרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ, אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פסידו, וזהו קומץ, במשמע לשון העברית:
על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:
לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה:
מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:
אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זִכְרוֹן המנחה, שבו נזכר בְּעָלֶיהָּ לטובה ולנחת רוח:
(ב,ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
(ב, ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
(ב, ג) ג וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקֻּרְבָּנַיָּא דַיְיָ:רש"י:
לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:
קדש קדשים. היא להם:
מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:
(ב,ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
(ב, ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
(ב, ד) ד וַאֲרֵי תְקָרֵיב קֻרְבַּן מִנְחָתָא מַאֲפֵה תַנּוּרָא סוּלְתָּא גְּרִיצָן פַּטִּירָן דְּפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח:רש"י:
וכי תקריב וגו'. שאמר הרי עלי מנחת מאפהתנור, ולמד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין, ונחלקו רבותינו במשיחתן, יש אומרים מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן, ויש אומרים מושחן כמין כ"ף יונית, ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בוזָךְ. ושנינו במנחות (עו.)כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין באה עשרה רקיקין:
(ב,ה) וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ב, ה) וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ב, ה) ה וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קֻרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח פַּטִּיר תְּהֵי:רש"י:
ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשי המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן. וכולן טעונותשלש מתנות שמן, יציקה ובלילה ומתן שמןבכלי קודם לעשייתן:
סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:
(ב,ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא:
(ב, ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא:
(ב, ו) ו בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:רש"י:
פתות אתה פתים. לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצהלפתיתה:
ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה, יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה. אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר היא:
(ב,ז) וְאִם־מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:
(ב, ז) וְאִם־מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:
(ב, ז) ז וְאִם מִנְחָתָא דְרַדְתָּא קֻרְבָּנָךְ סוּלְתָּא בִמְשַׁח תִּתְעֲבֵד:רש"י:
מרחשת. כלי הוא שהיהבמקדש, עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שַׁמְנָהּ צָבוּר ואין הָאוּר שורפו, לפיכך מעשי מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:
(ב,ח) וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהֹוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ:
(ב, ח) וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהֹוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ:
(ב, ח) ח וְתַיְתֵי יָת מִנְחָתָא דִּי יִתְעֲבֵד מֵאִלֵּין קֳדָם יְיָ וִיקַרְבִינָהּ לְוָת כַּהֲנָא וִיקַרְבִנַּהּ לְוַת מַדְבְּחָא:רש"י:
אשר יעשה מאלה. מאחד מן המינים הללו:
והקריבה. בעליה אל הכהן:
והגישה. הכהן:
אל המזבח. מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח:
(ב,ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ב, ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ב, ט) ט וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּה וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
את אזכרתה. היא הקומץ:
(ב,י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
(ב, י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
(ב, י) י וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקֻּרְבָּנַיָּא דַיְיָ:
(ב,יא) כָּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ב, יא) כָּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ב, יא) יא כָּל מִנְחָתָא דִּי תְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵד חֲמִיעַ אֲרֵי כָל חֲמִיר וְכָל דְּבַשׁ לָא תַסְּקוּן מִנֵּיהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
דבש. כל מתיקת פריקרויה דבש:
(ב,יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהֹוָה וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא־יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
(ב, יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהֹוָה וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא־יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
(ב, יב) יב קֻרְבַּן קַדְמַי תְּקָרְבוּן יָתְהוֹן קֳדָם יְיָ וּלְמַדְבְּחָא לָא יִתַּסְּקוּן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא:רש"י:
קרבן ראשית תקריבו אתם. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש, קרבן ראשית, שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר חמץ תאפינה (להלן כג, יז), וביכורים מן הדבש, כמו ביכורי תאנים ותמרים:
(ב,יג) וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל־קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:
(ב, יג) וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל־קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:
(ב, יג) יג וְכָל קֻרְבַּן מִנְחָתָךְ בְּמִלְחָא תִמְלַח וְלָא תְבַטֵּל מְלַח קְיַם אֱלָהָךְ מֵעַל מִנְחָתָךְ עַל כָּל קֻרְבָּנָךְ תְּקָרֵב מִלְחָא:רש"י:
מלח ברית [אלהיך]. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג:
על כל קרבנך. על עולת בהמה ועוף, ואימורי כל הקדשים כולן:
(ב,יד) וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
(ב, יד) וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
(ב, יד) יד וְאִם תְּקָרֵב מִנְחַת בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ אָבִיב קְלֵי בְנוּר פֵּירוּכָן רַכִּיכָן תְּקָרֵיב יָת מִנְחַת בִּכּוּרָךְ:רש"י:
ואם תקריב. הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה, וכןואם יהיה היובל וגו' (במדבר לו, ד):
מנחת בכורים. במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה, נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט, לא)כי השעורה אביב:
קלוי באש. שמיבשין אותה על האור בְּאַבּוּב של קַלָּאִים (פירש"י במנחות שם הכלי של מוכרי קליות)שאילולי כן אינה נטחנת בריחים לפי שהיא לחה:
גרש כרמל. גרוסה בעודה לחה:
גרש. לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות, כמו וַיַּגְרֵס בֶּחָצָּץ (איכה ג, טז), וכן גָּרְסָה נַפְשִׁי (תהלים קיט, כ):
כרמל. בעוד הכרמלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן וְכַרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ (מלכים־ב ד, מב):
(ב,טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא:
(ב, טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא:
(ב, טו) טו וְתִתֵּן עֲלַהּ מִשְׁחָא וּתְשַׁוֵּי עֲלַהּ לְבוֹנְתָּא מִנְחָתָא הִיא:
(ב,טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־ לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ב, טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־ לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ב, טז) טז וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת אִדְכַּרְתַּהּ מִפֵּרוּכַהּ וּמִמִּשְׁחַהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
(ג,א) וְאִם־זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן־הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם־זָכָר אִם־נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ג, א) וְאִם־זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן־הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם־זָכָר אִם־נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ג, א) א וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֻרְבָּנֵיהּ אִם מִן תּוֹרֵי הוּא מְקָרֵב אִם דְּכַר אִם נוּקְבָא שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ קֳדָם יְיָ:רש"י:
שלמים. שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים וְלִבְעָלִים:
(ג,ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ג, ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ג, ב) ב וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ קֻרְבָּנֵיהּ וְיִכְּסִנֵּיהּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(ג,ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ג, ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ג, ג) ג וִיקָרֵב מִנִּכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ יָת תַּרְבָּא דְּחָפֵי יָת גַּוָּא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִּי עַל גַּוָּא:רש"י:
ואת כל החלב וגו'. להביא חֵלֶב שעלהַקֵּבָה דברי רבי ישמעאל,רבי עקיבא אומר, להביא חֵלֶב שעל הדקין:
(ג,ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
(ג, ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
(ג, ד) ד וְיָת תַּרְתֵּין כּוּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִּי עַל גִּסְסַיָּא וְיָת חַצְרָא דְּעַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיָתָא יַעֲדִּנָּהּ:רש"י:
הכסלים. פלנקי"ן בלע"ז שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים, והם מלמטה, וזהו החלב שתחת המתנים שקורין בלע"ז לונבילו"ש, לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים, ובתחתיתו הבשר חופהו:
היתרת. הוא דופן המסךשקורין איברי"ש, ובלשון ארמי חַצְרָא דְכַבְדָא:
על הכבד. שיטול מן הכבד עמה מעט, ובמקום אחר (להלן ט, י)הוא אומר ואת היותרתמן הכבד:
על הכבד על הכליות. לבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו:
(ג,ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי־אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל־ הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ג, ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי־אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל־ הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ג, ה) ה וְיַסְקוּן יָתֵיהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא דִּי עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָּׁתָא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
על העלה. מלבד העולה, למדנו שתקדים עולת תמידלכל קרבן, על המערכה:
(ג,ו) וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(ג, ו) וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(ג, ו) ו וְאִם מִן עָנָא קֻרְבָּנֵיהּ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ דְּכַר אוֹ נֻקְבָּא שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ:
(ג,ז) אִם־כֶּשֶׂב הוּא־מַקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ג, ז) אִם־כֶּשֶׂב הוּא־מַקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ג, ז) ז אִם אִימָר הוּא מְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיהּ וִיקָרֵיב יָתֵיהּ קֳדָם יְיָ:רש"י:
אם כשב. לפי שיש באימורי הכשב מה שאין באימורי העז, שהכשב אַלְיָתוֹ קריבה, לכך נחלקולשתי פרשיות:
(ג,ח) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ג, ח) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ג, ח) ח וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ קֻרְבָּנֵיהּ וְיִכּוֹס יָתֵיהּ קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
וזרקו. שתי מתנות שהן ארבע, ועל ידי הכלי הוא זורק, ואינו נותן באצבע אלא בחטאת:
(ג,ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־ הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ג, ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־ הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ג, ט) ט וִיקָרֵב מִנִּכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ תַּרְבֵּיהּ אֲלִיתָא שְׁלִימְתָּא לָקֳבֵל שְׁזַרְתָּא יֶעְדִינַהּ וְיָת תַּרְבָּא דְּחָפֵי יָת גַּוָּא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִּי עַל גַּוָּא:רש"י:
חלבו. המובחר שבו, ומהו, זה האליה תמימה:
לעמת העצה. למעלה מן הכליות היועצות:
(ג,י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ג, י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ג, י) י וְיָת תַּרְתֵּין כּוּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִּי עֲלֵיהֶן דִּי עַל גִּסְסַיָּא וְיָת חַצְרָא דְּעַל כַּבְדָּא עַל כּוּלְיָתָא יֶעְדִינַהּ:
(ג,יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ג, יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(ג, יא) יא וְיַסְּקִנֵּיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
לחם אשה לה'. לחמו של אשלשם גבוה:
לחם. לשון מאכל, וכן נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיה יא, יט), עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א), לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם (קהלת י, יט):
(ג,יב) וְאִם־עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ג, יב) וְאִם־עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ג, יב) יב וְאִם מִן בְּנֵי עִזַּיָּא קֻרְבָּנֵיהּ וִיקָרְבִנֵּיהּ קֳדָם יְיָ:
(ג,יג) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ג, יג) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ג, יג) יג וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְיִכּוֹס יָתֵיהּ קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(ג,יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ג, יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ג, יד) יד וִיקָרֵב מִנֵּיהּ קֻרְבָּנֵיהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ יָת תַּרְבָּא דְּחָפֵי יָת גַּוָּא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִּי עַל גַּוָּא:
(ג,טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ג, טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ג, טו) טו וְיָת תַּרְתֵּין כּוּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִּי עֲלֵיהֶן דִּי עַל גִּסְסַיָּא וְיָת חַצְרָא דִּי עַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיָתָא יֶעְדִינַהּ:
(ג,טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל־ חֵלֶב לַיהֹוָה:
(ג, טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל־ חֵלֶב לַיהֹוָה:
(ג, טז) טז וְיַסְּקִנּוּן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קֻרְבָּנָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא כָּל תַּרְבָּא קֳדָם יְיָ:
(ג,יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם לֹא תֹאכֵלוּ:
(ג, יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם לֹא תֹאכֵלוּ:
(ג, יז) יז קְיָם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן כָּל תַּרְבָּא וְכָל דְּמָא לָא תֵיכְלוּן:רש"י:
חקת עולם. יפה מפורש בתורת כהנים כל הפסוק הזה:
(ד,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ד, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ד, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ד,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
(ד, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
(ד, ב) ב מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִכָּל פִּקּוּדַיָּא דַיְיָ דִי לָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעֲבֵיד מִן חַד מִנְּהוֹן:רש"י:
מכל מצות ה'. פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאווְכָרֵת ושגגתו חטאת:
מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת, שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:
(ד,ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהֹוָה לְחַטָּאת:
(ד, ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהֹוָה לְחַטָּאת:
(ד, ג) ג אִם כַּהֲנָא רַבָּא יֵחוֹב לְחוֹבַת עַמָּא וִיקָרֵב עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָּאתָא:רש"י:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה,כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל:
פר. יכול זקן תלמוד לומר בן, אי בן יכולקטן, תלמוד לומר פר,הא כיצד, זה פר בן שלש:
(ד,ד) וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ד, ד) וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ד, ד) ד וְיַיְתִי יָת תּוֹרָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָקֳדָם יְיָ וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ תּוֹרָא וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קָדֳם יְיָ:
(ד,ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ה) ה וְיִסַּב כַּהֲנָא רַבָּא מִדְּמָא דְתוֹרָא וְיָעֵל יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
אל אהל מועד. למשכן, ובבית עולמים להיכל:
(ד,ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ד, ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ד, ו) ו וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵיהּ בִּדְמָא וְיַדִּי מִן דְּמָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ קֳדָם פָּרוּכְתָּא דְקוּדְשָׁא:רש"י:
את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדושתה,מְכוּוָן כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרוכת,ואם נגעו נגעו:
(ד,ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַדָּם עַל־קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַדָּם עַל־קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ז) ז וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן דְּמָא עַל קַרְנַת מַדְבַּח קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא קֳדָם יְיָ דִּי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְּמָא דְתוֹרָא יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִּי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
ואת כל דם. שיריהדם:
(ד,ח) וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ד, ח) וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב:
(ד, ח) ח וְיָת כָּל תְּרַב תּוֹרָא דְחַטָּאתָא יַפְרֵשׁ מִנֵּיהּ יָת תַּרְבָּא דְּחָפֵי עַל גַּוָּא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִּי עַל גַּוָּא:רש"י:
ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים ויותרת:
החטאת. להביא שעירי עבודה זרה לכליות ולחלבים וליותרת:
ירים ממנו. מן המחובר,שלא יְנַתְּחֶנּוּ קודם הסרת חלבו:
(ד,ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
(ד, ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
(ד, ט) ט וְיָת תַּרְתֵּין כּוּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִּי עֲלֵיהֶן דִּי עַל גִּסְסַיָּא וְיָת חַצְרָא דְּעַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיָתָא יֶעְדִינַהּ:
(ד,י) כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה:
(ד, י) כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה:
(ד, י) י כְּמָא דִי מִתַּפְרַשׁ מִתּוֹר נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וְיַסֵּקִנּוּן כַּהֲנָא עַל מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא:רש"י:
כאשר יורם. מאותן אימורין המפורשין בשור זבח השלמים, וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן, אלא להקישו לשלמים, מה שלמים לִשְּׁמָן,אף זה לשמו, ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים (זבחים מט:)מצריכו ללמוד הימנו, שאין למדין למד מן הלמדבקדשים, בפרק איזהו מקומן:
על הכבד על הכליות. על ראשו ועל כרעיו. כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד:
(ד,יא) וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ:
(ד, יא) וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ:
(ד, יא) יא וְיָת מְשַׁךְ תּוֹרָא וְיָת כָּל בִּסְרֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְעַל כְּרָעוֹהִי וְגַוֵּיהּ וְאוּכְלֵיהּ:
(ד,יב) וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף:
(ד, יב) וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף:
(ד, יב) יב וְיַפֵּק יָת כָּל תּוֹרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְּכֵי לַאֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא וְיוֹקִיד יָתֵיהּ עַל אָעַיָּא בְּאֶשָּׁתָא עַל אֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא יִתּוֹקָד:רש"י:
אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור:
מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר,כמו שפירשוהו רבותינו במסכת יומא (סח.)ובסנהדרין (מב:):
אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח,כמו שנאמר והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (להלן ו, ד):
על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר, אלא ללמד שאפילו אין שם דשן:
(ד,יג) וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:
(ד, יג) וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:
(ד, יג) יג וְאִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יִשְׁתְּלוּן וִיהֵי מְכַסָּא פִתְגָּמָא מֵעֵינֵי קְהָלָא וְיַעְבְּדוּן חָד מִכָּל פִּקּוּדַיָּא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וִיחוֹבוּן:רש"י:
עדת ישראל. אלוסנהדרין:
ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר:
הקהל ועשו. שעשוצבור על פיהם:
(ד,יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, יד) יד וְתִתְיְדַע חוֹבְתָא דִּי חָבוּ עֲלַהּ וִיקַרְבוּן קְהָלָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וְיַיְתוּן יָתֵיהּ לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ד, טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ד, טו) טו וְיִסְמְכוּן סָבֵי כְנִשְׁתָּא יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא קֳדָם יְיָ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ:
(ד,טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, טז) טז וְיָעֵל כַּהֲנָא רַבָּא מִן דְּמָא דְתוֹרָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:
(ד, יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:
(ד, יז) יז וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא אֶצְבְּעֵיהּ מִן דְּמָא וְיַדִּי שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ יָת קֳדָם פָּרֻכְתָּא:רש"י:
את פני הפרכת. ולמעלה (פסוק ו)הוא אומר את פני פרוכת הקודש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מִעוּטָהּ סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שֵׁם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם חס ושלום נסתלקה הקדושה:
(ד,יח) וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, יח) וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, יח) יח וּמִן דְּמָא יִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דִּי קֳדָם יְיָ דִּי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְּמָא יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִּי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח:
(ד,יט) וְאֵת כָּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
(ד, יט) וְאֵת כָּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
(ד, יט) יט וְיָת כָּל תַּרְבֵּיהּ יַפְרֵשׁ מִנֵּיהּ וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא:רש"י:
ואת כל חלבו ירים. אף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מִוְּעָשָׂה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל, משל למלך שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו (זבחים מא:):
(ד,כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם:
(ד, כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם:
(ד, כ) כ וְיַעְבֵּד לְתוֹרָא כְּמָא דִי עֲבַד לְתוֹרָא דְחַטָּאתָא כֵּן יַעְבֵּד לֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן:רש"י:
לפר. זה:
כאשר עשה לפר החטאת. כמו שמפורש בפר כהן מָשִׁיחַ, להביא יותרת ושתי כליות, שפירש שם מה שלא פירש כאן,ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חִסֵּר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון שֶׁנְּתָנָן במתנה אחת כִּפֵּר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:
(ד,כא) וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא:
(ד, כא) וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא:
(ד, כא) כא וְיַפֵּק יָת תּוֹרָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיוֹקֵיד יָתֵיהּ כְּמָא דִי אוֹקִיד יָת תּוֹרָא קַדְמָאָה חַטַּאת קְהָלָא הוּא:
(ד,כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:
(ד, כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:
(ד, כב) כב אִם רַבָּא יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חַד מִכָּל פִּקּוּדַיָּא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ דִי לָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא בְּשָׁלוּ וְיֵחוֹב:רש"י:
אשר נשיא יחטא. לשוןאשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו:
(ד,כג) אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים:
(ד, כג) אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים:
(ד, כג) כג אוֹ אִתְיְדַע לֵיהּ חוֹבְתֵיהּ דִּי חַב בַּהּ וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵיהּ צְפִיר בַּר עִזִּין דְּכַר שְׁלִים:רש"י:
או הודע. כמו אם הודע הדבר, הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא, לו):
אליו. כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה:
(ד,כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־ יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה לִפְנֵי יְהֹוָה חַטָּאת הוּא:
(ד, כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־ יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה לִפְנֵי יְהֹוָה חַטָּאת הוּא:
(ד, כד) כד וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישָׁא דִּצְפִירָא וְיִכּוֹס יָתֵיהּ בְּאַתְרָא דְּיִכּוֹס יָת עֲלָתָא קֳדָם יְיָ חַטָּאתָא הוּא:רש"י:
במקום אשר ישחט את העלה. בצפון שהוא מפורש בעולה:
חטאת הוא. לשמו כשר,שלא לשמו פסול:
(ד,כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה:
(ד, כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה:
(ד, כה) כה וְיִסַּב כַּהֲנָא מִדְּמָא דְחַטָּאתָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת דְּמֵיהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא:רש"י:
ואת דמו. שיירי הדם:
(ד,כו) וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ:
(ד, כו) וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ:
(ד, כו) כו וְיָת כָּל תַּרְבֵּיהּ יַסֵּק לְמַדְבְּחָא כִּתְרַב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵיהּ וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ:רש"י:
כחלב זבח השלמים. כאותן אימורים המפורשים בעז,האמור אצל שלמים:
(ד,כז) וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
(ד, כז) וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
(ד, כז) כז וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מֵעַמָּא דְאַרְעָא בְּמֶעְבְּדַהּ חַד מִפִּקּוּדַיָּא דַיְיָ דִי לָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיֵחוֹב:
(ד,כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(ד, כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(ד, כח) כח אוֹ אִתְיְדַע לֵיהּ חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב וְיַיְתִי קֻרְבָּנֵיהּ צְפִירַת עִזִּין שְׁלֶמְתָּא נְקוּבְתָּא עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב:
(ד,כט) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה:
(ד, כט) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה:
(ד, כט) כט וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ חַטָּאתָא וְיִכּוֹס יָת חַטָּאתָא בְּאַתְרָא דַּעֲלָתָא:
(ד,ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(ד, ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(ד, ל) ל וְיִסַּב כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְּמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא:
(ד,לא) וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ:
(ד, לא) וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ:
(ד, לא) לא וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יַעֲדֵי כְּמָא דִי אִתַּעְדָּא תְּרַב מֵעַל נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וְיַסֵּק כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ:רש"י:
זבח השלמים. כאימורי עז האמורים בשלמים:
(ד,לב) וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה:
(ד, לב) וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה:
(ד, לב) לב וְאִם אִימַר יַיְתִי קֻרְבָּנֵיהּ לְחַטָּאתָא נֻקְבָּא שְׁלֶמְתָּא יַיְתִנַּהּ:
(ד,לג) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה:
(ד, לג) וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה:
(ד, לג) לג וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ חַטָּאתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ לְחַטָּאתָא בְּאַתְרָא דִּי יִכּוֹס יָת עֲלָתָא:רש"י:
ושחט אתה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת:
(ד,לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(ד, לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(ד, לד) לד וְיִסַּב כַּהֲנָא מִדְּמָא דְחַטָּאתָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְּמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא:
(ד,לה) וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב־הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
(ד, לה) וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב־הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
(ד, לה) לה וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יַעֲדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָּא תְּרַב אִימַר מִנִּכְסַת קוּדְשַׁיָּא וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָתְהוֹן לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבְּנַיָּא דַיְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ:רש"י:
כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אימוריו באליה, אף חטאת כשהיא באה כשבה טעונה אַלְיָה עם האימורין:
על אשי ה'. על מדורות האשהעשויות לשם, פוֹאֶיילִי"שׂ בלע"ז:
(ה,א) וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
(ה, א) וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
(ה, א) א וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיִשְׁמַע קַל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדָע אִם לָא יְחַוֵּי וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ:רש"י:
ושמעה קול אלה [והוא עד]. בדבר שהוא עדבו, שהשביעוהו שבועה שאםיודע לו בעדות שיעיד לו:
(ה,ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל־דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
(ה, ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל־דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
(ה, ב) ב אוֹ אֱנַשׁ דִּי יִקְרַב בְּכָל מִדַּעַם מְסָאָב אוֹ בְנִבְלַת חַיְתָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת בְּעִירָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת רִחֲשָׁא מְסָאָב וִיהֵי מְכַסָּא מִנֵּיהּ וְהוּא מְסָאָב וְחָב:רש"י:
או נפש אשר תגע וגו'. ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים,או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת, במסכת שבועות (ו:)נדרש כן:
ונעלם ממנו. הטומאה:
ואשם. באכילת קודש או בביאת מקדש:
(ה,ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:
(ה, ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:
(ה, ג) ג אוֹ אֲרֵי יִקְרַב בְּסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא לְכָל סְאוֹבְתֵּיהּ דִּי יִסְתָּאַב בָּהּ וִיהֵי מְכַסָּא מִנֵּיהּ וְהוּא יָדַע וְחָב:רש"י:
בטמאת אדם. זו טומאת מת:
לכל טמאתו. לרבות טומאת מגע זבין וזבות:
אשר יטמא. לרבות הנוגע בבועל נדה:
בה. לרבות בולע נבלת עוף טהור:
ונעלם. ולא ידע [והוא ידע] ששכחהטומאה:
ואשם. באכילת קודש או בביאתמקדש:
(ה,ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
(ה, ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
(ה, ד) ד אוֹ אֱנַשׁ אֲרֵי יְקַיֵּם לְפָרָשָׁא בְסִפְוָן לְאַבְאָשָׁא אוֹ לְאוֹטָבָא לְכֹל דִּי יְפָרֵשׁ אֱנָשָׁא בְּקִיּוּם וִיהֵי מְכַסָּא מִנֵּיהּ וְהוּא יָדַע וְחָב לַחֲדָא מֵאִלֵּין:רש"י:
בשפתים. ולאבלב:
להרע. לעצמו:
או להיטיב. לעצמו כגון אוֹכַל ולא אוֹכַל אישן ולא אישן:
לכל אשר יבטא. לרבות לשעבר:
ונעלם ממנו. ועברעלשבועתו. כל אלה בקרבן עולה ויורדכמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם:
(ה,ה) וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ:
(ה, ה) וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ:
(ה, ה) ה וִיהֵי אֲרֵי יֵחוֹב לַחֲדָא מֵאִלֵּין וִיוַדִי דִּי חָב עֲלַהּ:
(ה,ו) וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן־הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ־שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:
(ה, ו) וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן־הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ־שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:
(ה, ו) ו וְיַיְתִי יָת חוֹבְתֵיהּ קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב נְקוּבְתָּא מִן עָנָא אִמְרָתָא אוֹ צְפִירַת עִזִּין לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵיהּ:
(ה,ז) וְאִם־לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהֹוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:
(ה, ז) וְאִם־לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהֹוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:
(ה, ז) ז וְאִם לָא תִמְטֵי יְדֵיהּ כְּמִסַּת שֵׂיְיתָא וְיַיְתִי יָת חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָּאתָא וְחַד לַעֲלָתָא:
(ה,ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת־אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:
(ה, ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת־אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:
(ה, ח) ח וְיַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא וִיקָרֵב יָת דִּי לְחַטָּאתָא קַדְמֵיתָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁיהּ מִלָקָבֵיל קְדָלֵיהּ וְלָא יַפְרֵשׁ:רש"י:
והקריב את אשר לחטאת ראשונה. חטאת קודמת לעולה למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לְרַצּוֹת, רִצָּה פְרַקְלִיט נכנס דורון אחריו:
ולא יבדיל. אינו מולק אלא סימןאחד:
עורף. הוא גובה הראש המשופע לצד הצואר: מול עורף, מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצואר:
(ה,ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל־קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא:
(ה, ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל־קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא:
(ה, ט) ט וְיַדֵּי מִדְּמָא דְחַטָּאתָא עַל כֹּתֶל מַדְבְּחָא וּדְאִשְׁתָּאַר בִּדְמָא יִתִּמְצֵי לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא חַטָּאתָא הוּא:רש"י:
והזה מדם החטאת. בעולה לא הטעין אלא מצוי,ובחטאת הזאה ומצוי, אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח:
חטאת הוא. לשמה כשרה,שלא לשמה פסולה:
(ה,י) וְאֶת־הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
(ה, י) וְאֶת־הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
(ה, י) י וְיָת תִּנְיָנָא יַעְבֵד עֲלָתָא כִּדְחָזֵי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵיהּ דִּי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ:רש"י:
כמשפט. כדת האמורה בעולת העוףשל נדבה בראשהפרשה:
(ה,יא) וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא:
(ה, יא) וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא:
(ה, יא) יא וְאִם לָא תַדְבֵּק יְדֵיהּ לְתַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ לִתְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵיהּ דִּי חָב חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא לְחַטָּאתָא לָא יְשַׁוֵּי עֲלַהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלַהּ לְבֻנְתָּא אֲרֵי חַטָּאתָא הִיא:רש"י:
כי חטאת הוא. ואין בדין שיהא קרבנו מהודר:
(ה,יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה חַטָּאת הִוא:
(ה, יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה חַטָּאת הִוא:
(ה, יב) יב וְיַיְתִנַּהּ לְוָת כַּהֲנָא וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִנַּהּ מְלֵי קֻמְצֵיהּ יָת אִדְכַּרְתַּהּ וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבָּנַיָּא דַיְיָ חַטָּאתָא הִיא:רש"י:
חטאת הוא. נקמצה ונקטרה לשמהכשרה שלא לשמה פסולה:
(ה,יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה:
(ה, יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה:
(ה, יג) יג וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב מֵחֲדָא מֵאִלֵּין וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ וּתְהֵי לְכַהֲנָא כְּמִנְחָתָא:רש"י:
על חטאתו אשר חטא. כאן שִׁנָּה הכתוב, שהרי בַּעֲשִׁירוּת ובדלות נאמר מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו, דקדקו רבותינו (כריתות כז:)מכאן שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה וְהֶעֱנִי, יביא ממקצתן שתי תורים, הפריש מעות לשתי תורים וְהֶעֱנִי, יביא ממקצתן עשירית האיפה, הפריש מעות לעשירית האיפה וְהֶעֱשִׁיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו:
מאחת מאלה. מאחת משלש כפרותהאמורות בענין, או בעשירות, או בדלות, או בדלי דלות. ומה תלמוד לומר, שיכול הַחֲמוּרִים שבהם יהיו בכשבה או שעירה, והקליןיהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות:
לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריהנאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו (מנחות עג:)והיתה לכהן כמנחה, ואם חוטא זה כהן הוא, תהיה לו כשאר מנחת נדבת כהן,שהיא בכליל תהיה לא תאכל (להלן ו, טז):
(ה,יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, יד) יד וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ה,טו) נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהֹוָה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם:
(ה, טו) נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהֹוָה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם:
(ה, טו) טו אֱנַשׁ אֲרֵי יְשַׁקַּר שְׁקַר וְיֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִקוּדְשַׁיָּא דַיְיָ וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵיהּ קֳדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵיהּ כְּסַף סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לַאֲשָׁמָא:רש"י:
כי תמעל מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, וכן הוא אומר וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶםוַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ (דברי הימים־א ה, כה), וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה, יב)ומעלה בו מעל:
וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שנהנה מן ההקדש, והיכן הוזהר, נאמר כאן חֵטְא, ונאמר להלן חטא בתרומה ולא ישאו עליו חטא (להלן כב, ט), מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר, אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכלאף כאן לא הזהיר אלא על האוכל, תלמוד לומר תמעול מעל ריבה:
מקדשי ה'. המיוחדים לשם,יצאו קדשים קלים:
איל. לשון קשה, כמו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אף כאן קשה בן שתי שנים:
בערכך כסף שקלים. שיהא שוהשתי סלעים:
(ה,טז) וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ:
(ה, טז) וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ:
(ה, טז) טז וְיָת דִּי חָב מִן קוּדְשָׁא יְשַׁלֵּם וְיָת חֻמְשֵׁיהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן יָתֵיהּ לְכַהֲנָא וְכַהֲנָא יְכַפֵּר עֲלוֹהִי בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ:רש"י:
ואת אשר חטא מן הקדש ישלם. קרןוחומש להקדש:
(ה,יז) וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
(ה, יז) וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
(ה, יז) יז וְאִם אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חֲדָא מִכָּל פִּקּוֹדַיָּא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְלָא יָדַע וְחָב וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ:רש"י:
ולא ידע ואשם וגו' והביא. הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חֵלֶב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת, אמרו לו אחת של חֵלֶב היתה, ולא ידע אם זו של חֵלֶב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יִוָדַע לו לאחר זמן יביא חטאת:
ולא ידע ואשם ונשא עונו. רבי יוסי הגלילי אומר, הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את מי שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות מְעוּטָה רְאֵה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים וגו' (דברים יז, ו), אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא שלישי להחמיר עליו כאלו הועיל, ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה, אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. רבי אלעזר בן עזריה אומר כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, הרי הוא אומר למען יברכך וגו' (שם כד, יט), קָבַע הכתוב ברכהלמי שבאת על ידו מצוה בלא יָדַע, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו, ונפלה הימנו, וּמְצָאָהּ הֶעָנִי ונתפרנס בה, הרי הקדוש ברוך הוא קובע לו ברכה:
(ה,יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:
(ה, יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:
(ה, יח) יח וְיַיְתִי דְּכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵיהּ לַאֲשָׁמָא לְוָת כַּהֲנָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל שָׁלוּתֵיהּ דְּאִשְׁתְּלִי וְהוּא לָא יָדַע וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ:רש"י:
בערכך לאשם. בערך האמורלמעלה:
אשר שגג והוא לא ידע. הא אם ידע לאחר זמן לא נתכפר לו באשם זה, עד שיביא חטאת, הא למה זה דומה, לעגלה ערופה שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה יֵהָרֵג:
(ה,יט) אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהֹוָה:
(ה, יט) אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהֹוָה:
(ה, יט) יט אֲשָׁמָא הוּא עַל חוֹבְתֵיהּ דְּהוּא חָב אֲשָׁמָא יְקָרֵב קֳדָם יְיָ:רש"י:
אשם הוא אשם אשם. הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פָּעַל, ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר דרוש הוא בתורת כהנים אשם אשם להביא אֲשַׁם שפחה חרופה שיהא איל(בן שתי שנים)[שוה שתי סלעים]. יכול שאני מרבה אֲשַׁם נזיר וַאֲשַׁם מצורע,תלמוד לומר, הוא:
(ה,כ) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, כ) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, כ) כ וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ה,כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ:
(ה, כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ:
(ה, כא) כא אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וִישַׁקַּר שְׁקַר קֳדָם יְיָ וִיכַדֵב בְּחַבְרֵיהּ בְּפִקְדוֹנָא אוֹ בְשֻׁתָּפוּת יְדָא אוֹ בִגְזֵלָא אוֹ עֲשַׁק יָת חַבְרֵיהּ:רש"י:
נפש כי תחטא. אמר רבי עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים וּבִשְׁטָר, לפיכך בזמן שהוא מְכַחֵשׁ, מְכַחֵשׁ בעדים וּבִשְׁטָר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישישביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם:
בתשומת יד. שֶׁשָּׂם בידו ממון להתעסק, או במלוה:
בגזל. שגזל מידוכלום:
או עשק. הוא שכר שכיר:
(ה,כב) אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה:
(ה, כב) אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה:
(ה, כב) כב אוֹ אַשְׁכַּח אֲבֵדְתָּא וְכַדֵּיב בַּהּ וְאִשְׁתְּבַע עַל שִׁקְרָא עַל חֲדָא מִכֹּל דִּי יַעְבֵּד אֱנָשָׁא לְמֵיחַב בְּהֵן:רש"י:
וכחש בה. שֶׁכָּפַר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהשבע על שקר לכפירת ממון:
(ה,כג) וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:
(ה, כג) וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:
(ה, כג) כג וִיהֵי אֲרֵי יֶחֱטֵי וְיֵחוֹב וְיָתֵב יָת גְּזֵלָא דִּי גְזַל אוֹ יָת עֻשְׁקָא דִּי עֲשַׁק אוֹ יָת פִּקְדוֹנָא דִּי אִתְפַּקַד לְוָתֵיהּ אוֹ יָת אֲבֵדְתָּא דִּי אַשְׁכַּח:רש"י:
ואשם. כשיכיר בעצמולשוב בתשובה, ולדעת ולהודות כי חטא ואשם:
(ה,כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:
(ה, כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:
(ה, כד) כד אוֹ מִכֹּל דִּי יִשְׁתְּבַע עֲלוֹהִי לְשִׁקְרָא וִישַׁלֵּם יָתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחֻמְשֵׁיהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי לְדִי הוּא דִילֵיהּ יִתְּנִנֵּיהּ בְּיוֹמָא דְחוֹבְתֵיהּ:רש"י:
בראשו. הוא הקרן,ראש הממון:
וחמשתיו. רִבְּתָה תורה חמשיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה חוזר ומביא חומש על אותו חומש, וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע (עליו) [לו], פָּחוּת משוה פרוטה:
לאשר הוא לו. (לאפוקי בנו ושלוחו. ת"כ)למישהממון שלו:
(ה,כה) וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן:
(ה, כה) וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן:
(ה, כה) כה וְיָת אַשְׁמֵיהּ יַיְתִי לָקֳדָם יְיָ דְּכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵיהּ לַאֲשָׁמָא לְוָת כַּהֲנָא:
(ה,כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:פפ קי"א פסוקים, דעוא"ל סימן, ציו"ה סימן.
(ה, כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:פפ קי"א פסוקים, דעוא"ל סימן, ציו"ה סימן.
(ה, כו) כו וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ עַל חֲדָא מִכֹּל דִּי יַעְבֵּד לְמֵיחַב בַּהּ:Q
(ו,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו,ב) צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל * מ וֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
(ו, ב) צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל * מ וֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
(ו, ב) ב פַּקֵּד יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לְמֵימַר דָא אוֹרַיְתָא דַּעֲלָתָא הִיא עֲלָתָא דְּמִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא כָּל לֵילְיָא עַד צַפְרָא וְאֶשָּׁתָא דְמַדְבְּחָא תְּהֵא יָקְדָא בֵיהּ:רש"י:
צו את אהרן. אין צואלא לשון זִרוּז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בוחסרון כיס (תו"כ):
זאת תורת העלה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורת לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלולא ירדו:
הוא העלה. למעט את הָרוֹבֵעַ ואת הנרבע, וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקודש שנפסלו קודם שבאולעזרה (כל הענין בת"כ פרשתא א, ח וזבחים פ"ג ופ"ד):
(ו,ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
(ו, ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
(ו, ג) ג וְיִלְבַּשׁ כַּהֲנָא לְבוּשִׁין דְּבוּץ וּמִכְנְסִין דְּבוּץ יִלְבַּשׁ עַל בִּסְרֵיהּ וְיַפְרֵשׁ יָת קִטְמָא דִּי תֵיכוּל אֵשָּׁתָא יָת עֲלָתָא עַל מַדְבְּחָא וִישַׁוִּנֵּיהּ בִּסְטַר מַדְבְּחָא:רש"י:
מדו בד. היא הַכֻּתּוֹנֶת, ומה תלמוד לומר מדו,שתהא כמדתו (ת"כ):
על בשרו. שלא יהא דבר חוצץבינתים (זבחים יט.):
והרים את הדשן. היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחושל כבש (תמיד כח:):
הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח:
(על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות שנאמר את העולה על המזבח. ברש"י ישן):
(ו,ד) וּפָשַׁט אֶת־בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר:
(ו, ד) וּפָשַׁט אֶת־בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר:
(ו, ד) ד וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אוֹחֲרָנִין וְיַפֵּק יָת קִטְמָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְּכֵי:רש"י:
ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, בגדים שֶׁבִּשֵּׁל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן:
והוציא את הדשן. הַצָּבוּר בַּתַּפּוּחַכשהוא רָבָה ואין מקום במערכה, מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:
(ו,ה) וְהָאֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד־בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
(ו, ה) וְהָאֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד־בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
(ו, ה) ה וְאֶשָּׁתָא עַל מַדְבְּחָא תְהֵי יָקְדָא בֵיהּ לָא תִטְפֵי וְיַבְעַר עֲלַהּ כַּהֲנָא אָעִין בִּצְפַר בִּצְפָר וְיַסְדַּר עֲלַּהּ עֲלָתָא וְיַסֵּק עֲלַהּ תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
והאש על המזבח תוקד בו. רִבָּה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במסכת יומא (מה.)שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם:
וערך עליה העלה. עולת תמיד היא תקדים. (ברש"י ישן, ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה, עולה ראשונה):
חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים. ורבותינו (שם)למדו מכאןעליה, על עולת הבוקר, השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:
(ו,ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה:
(ו, ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה:
(ו, ו) ו אֵשָׁתָא תְּדִירָא תְּהֵי יָקְדָא עַל מַדְבְּחָא לָא תִטְפֵי:רש"י:
אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד (שמות כז, כ), אף היא מעל מזבח החיצון תוקד:
לא תכבה. המכבה אש על המזבח עוברבשני לאוין:
(ו,ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי־אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל־פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
(ו, ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי־אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל־פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
(ו, ז) ז וְדָא אוֹרַיְתָא דְּמִנְחָתָא דִּיקָרְבוּן יָתַהּ בְּנֵי אַהֲרֹן קֳדָם יְיָ לָקֳדָם מַדְבְּחָא:רש"י:
וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת:
הקרב אתה. היא הגשהבקרן דרומיתמערבית:
לפני ה'. הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד:
אל פני המזבח. הוא הדרום שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:
(ו,ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל־הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל־הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהֹוָה:
(ו, ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל־הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל־הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהֹוָה:
(ו, ח) ח וְיַפְרֵשׁ מִנֵּיהּ בְּקֻמְצֵיהּ מִסֻּלְתָּא דְמִנְחָתָא וּמִמִּשְׁחַהּ וְיָת כָּל לְבוֹנְתָּא דִּי עַל מִנְחָתָא וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא אַדְכַּרְתָּהּ קֳדָם יְיָ:רש"י:
[והרים ממנו. מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה]:
בקמצו. שלא יעשה מדהלקומץ:
מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבהשמנה:
המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת:
ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. מלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא, הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן:
(ו,ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:
(ו, ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:
(ו, ט) ט וּדְאִשְׁתָּאַר מִנַּה יֵכְלוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי פַּטִּיר תִּתְאָכֵל בַּאֲתַר קַדִּישׁ בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא יֵכְלֻנַּהּ:רש"י:
קדש. ואיזהו,בחצר אהל מועד:
(ו,י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:
(ו, י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:
(ו, י) י לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חֳלָקְהוֹן יְהָבִית יָתַהּ מִקֻּרְבָּנָי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא כְּחַטָּאתָא וְכַאֲשָׁמָא:רש"י:
לא תאפה חמץ חלקם. אף הַשִּׁירַיִם אסורים בחמץ (מנחות נה.):
כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קָמְצָהּ שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קָמְצָהּ שלא לשמה כשרה:
(ו,יא) כָּל־זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה חָק־עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
(ו, יא) כָּל־זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה חָק־עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
(ו, יא) יא כָּל דְּכוּרָא בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֵכְלִנַּהּ קְיָם עָלָם לְדָרֵיכוֹן מִקֻּרְבָּנַיָּא דַיְיָ כָּל דְּיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָּשׁ:רש"י:
כל זכר. אפילו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה, הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו' (להלן כא, כב), אלא לרבות בעלי מומיןלמחלוקת:
כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה:
יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יִפָּסְלוּ, ואם כשרה יֵאָכְלוּ כחומרהמנחה:
(ו,יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, יב) יב וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו,יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:
(ו, יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:
(ו, יג) יג דֵּין קֻרְבַּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי דִּי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא דִּירַבּוּן יָתֵיהּ חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא תְּדִירָא פַּלְגּוּתַהּ בְּצַפְרָא וּפַלְגּוּתַהּ בְּרַמְשָׁא:רש"י:
זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהם מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו',והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם:
(ו,יד) עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ו, יד) עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ו, יד) יד עַל מַסְרֵיתָא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד רְבִיכָא תַיְתִנַּהּ תּוּפִינֵי מִנְחַת בִּצוּעִין תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה:
תפיני. אפויה אפיות הרבה,אחר חליטתה אוֹפָהּ בתנור, וחוזר ומטגנה במחבת:
מנחת פתים. מלמד שטעונה פתיתה.[ברש"י ישן: ולא פתיתה ממש בִּצּוּעִין ופירורין, לפי שאינה נקמצת, אלא כופלה לשנים וחוזר וכופלה לד' שתי וערב ואינו מבדיל, וכן מקטיר לאשים, בתורת כהנים מפרש לה]:
(ו,טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־עוֹלָם לַיהֹוָה כָּלִיל תָּקְטָר:
(ו, טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־עוֹלָם לַיהֹוָה כָּלִיל תָּקְטָר:
(ו, טו) טו וְכַהֲנָא דְיִתְרַבָּא תְחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי יַעְבֵּד יָתַהּ קְיַם עָלָם קֳדָם יְיָ גְּמִיר תִּתַּסָּק:רש"י:
המשיח תחתיו מבניו. המשיחמבניו תחתיו:
כליל תקטר. אין נקמצת להיות שִׁירֶיהָ נאכלין, אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהןשל נדבה כלילתהיה:
(ו,טז) וְכָל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:
(ו, טז) וְכָל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:
(ו, טז) טז וְכָל מִנְחָתָא דְכַהֲנָא גְּמִיר תְּהֵי לָא תִתְאֲכֵל:רש"י:
כליל. כולה שוה לגבוה:
(ו,יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, יז) יז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו,יח) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(ו, יח) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(ו, יח) יח מַלֵּיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר דָּא אוֹרַיְתָא דְּחַטָּאתָא בְּאַתְרָא דִּי תִתְנְכֵס עֲלָתָא תִּתְנְכֵס חַטָּאתָא קֳדָם יְיָ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:
(ו,יט) הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו, יט) הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו, יט) יט כַּהֲנָא דִּמְכַפֵּר בִּדְמַהּ יֵיכְלִנַּהּ בַּאֲתַר קַדִּישׁ תִּתְאֲכֵיל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
המחטא אתה. העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו:
המחטא אתה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמיםשאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכל אתה:
(ו,כ) כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל־הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:
(ו, כ) כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל־הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:
(ו, כ) כ כָּל דִּי יִקְרַב בְּבִשְׂרָהּ יִתְקַדַּשׁ וְדִי יַדֵּי מִדְּמַהּ עַל לְבוּשׁ דִּי יַדֵּי עֲלַהּ תְּחַוֵר בַּאֲתַר קַדִּישׁ:רש"י:
יגע בבשרה. כל דְּבַר אוֹכֶל אשר יגע ויבלע ממנה:
יקדש. להיות כָּמוֹהָ, אם פסולה תִּפָּסֵל, ואם היא כשרה תֵּאָכֵל כחומר שבה:
ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הוזה מדמה על הבגד אותו מקום דםהבגד אשר יזה עליה תכבס בתוך העזרה:
אשר יזה. יהא ניזה כמו וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם (איוב טו, כט), יהא נטוי:
(ו,כא) וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:
(ו, כא) וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:
(ו, כא) כא וּמָן דַּחֲסַף דִּי תִתְבַּשֵׁל בֵּיהּ יִתָּבָר וְאִם בְּמָנָא דִּנְחָשָׁא תִּתְבַּשֵּׁל וְיִתְמְרֵק וְיִשְׁתַּטֵּף בְּמַיָּא:רש"י:
ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נַעֲשָׂה נותר והוא הדין לכל הקדשים:
ומרק. לשון וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים (אסתר ב, יב)אשקורמנ"ט בלע"ז:
ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דָפְיוֹ לעולם:
(ו,כב) כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(ו, כב) כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(ו, כב) כב כָּל דְּכוּרָא בְכַהֲנַיָּא יֵכוּל יָתַהּ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:רש"י:
כל זכר בכהנים יאכל אתה. הא למדת שֶׁהַמְחַטֵּא אֹתָהּ האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לְחִטּוּי:
(ו,כג) וְכָל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
(ו, כג) וְכָל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
(ו, כג) כג וְכָל חַטָּאתָא דִּי יִתָּעַל מִדְּמַהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא לָא תִתְאֲכֵל בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:רש"י:
חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה:
וכל. לרבות שאר קדשים:
(ז,א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(ז, א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(ז, א) א וְדָא אוֹרַיְתָא דַּאֲשָׁמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:רש"י:
קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין תמורתוקריבה (תמורה יח. ת"כ):
(ז,ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָאָשָׁם וְאֶת־ דָּמוֹ יִזְרֹק עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ז, ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָאָשָׁם וְאֶת־ דָּמוֹ יִזְרֹק עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ז, ב) ב בְאַתְרָא דִּי יִכְּסוּן יָת עֲלָתָא יִכְּסוּן יָת אֲשָׁמָא וְיָת דְּמֵיהּ יִזְרַק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
[ישחטו. ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו רבים, ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון]:
(ז,ג) וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב:
(ז, ג) וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב:
(ז, ג) ג וְיָת כָּל תַּרְבֵּיהּ יְקָרֵב מִנֵּיהּ יָת אֲלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְּחָפֵי יָת גַּוָּא:רש"י:
ואת כל חלבו וגו'. עד כאן לא נתפרשו אימורין באשםלכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא:
את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:
(ז,ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ז, ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־ הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ז, ד) ד וְיָת תַּרְתֵּין כּוּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִּי עֲלֵיהֶן דִּי עַל גִּסְסַיָּא וְיָת חַצְרָא דְּעַל כַּבְדָּא עַל כּוּלְיָתָא יֶעְדִּינַּהּ:
(ז,ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה אָשָׁם הוּא:
(ז, ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה אָשָׁם הוּא:
(ז, ה) ה וְיַסֵּק יָתְהוֹן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ אֲשָׁמָא הוּא:רש"י:
אשם הוא. עד שֶׁיִּנָּתֵק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליואף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שֶׁנִּתַּק לרעייה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו 'הוא' הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אימורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריוכשר:
(ז,ו) כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(ז, ו) כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(ז, ו) ו כָּל דְּכוּרָא בְכַהֲנַיָּא יֵיכְלִנֵּיהּ בַּאֲתַר קַדִּישׁ יִתְאֲכָל קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:רש"י:
קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש:
(ז,ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:
(ז, ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:
(ז, ז) ז כְּחַטָּאתָא כֵּן אֲשָׁמָא אוֹרַיְתָא חֲדָא לְהוֹן כַּהֲנָא דִּי יְכַפֵּר בֵּיהּ דִּילֵיהּ יְהֵא:רש"י:
תורה אחת להם. בדבר זה:
הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרהחולק בו, פרט לטבול יוםומחוסר כפוריםואונן:
(ז,ח) וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת־עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
(ז, ח) וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת־עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
(ז, ח) ח וְכַהֲנָא דִּמְקָרֵב יָת עֲלַת גְּבָר מְשַׁךְ עֲלָתָא דִּי יְקָרֵב לְכַהֲנָא דִּילֵיהּ יְהֵי:רש"י:
עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפוריםואונן שאינן חולקים בעורות:
(ז,ט) וְכָל־מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל־נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל־מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:
(ז, ט) וְכָל־מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל־נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל־מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:
(ז, ט) ט וְכָל מִנְחָתָא דִּי תִתְאָפֵי בְּתַנּוּרָא וְכָל דְּתִתְעֲבֵד בְּרִדְתָּא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכַהֲנָא דִּמְקָרֵב יָתַהּ דִּילֵיהּ תְּהֵא:רש"י:
לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יוםשמקריבין אותה:
(ז,י) וְכָל־מִנְחָה בְלוּלָה־בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל־בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו:
(ז, י) וְכָל־מִנְחָה בְלוּלָה־בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל־בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו:
(ז, י) י וְכָל מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵי גְּבַר כְּאָחוֹהִי:רש"י:
בלולה בשמן. זו מנחתנדבה:
וחרבה. זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן:
(ז,יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהֹוָה:
(ז, יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהֹוָה:
(ז, יא) יא וְדָא אוֹרַיְתָא דְּנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּי יְקָרֵב קֳדָם יְיָ:
(ז,יב) אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:
(ז, יב) אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:
(ז, יב) יב אִם עַל תּוֹדְתָא יְקָרְבִנֵּיהּ וִיקָרֵב עַל נִכְסַת תּוֹדְתָא גְּרִיצָן פַּטִּירָן דְּפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וְסֻלְתָּא רְבִיכָא גְּרִיצָן דְּפִילָן בִּמְשָׁח:רש"י:
אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם (תהלים קז, כא), וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה (שם כב), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן:
והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (דף עז:), וְשִׁעוּרָן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון (שם עו:):
מרבכת. לחם חלוט בְּרוֹתְחִיןכל צָרְכּוֹ:
(ז,יג) עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(ז, יג) עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(ז, יג) יג עַל גְּרִיצָן דִּלְחֵם חֲמִיעַ יְקָרֵב קֻרְבָּנֵיהּ עַל נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי:רש"י:
יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא וטבול יום, ומלצאת לחולין בפדיוןעד שֶׁיִּשָּׁחֵט הזבח (שם עח:):
(ז,יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל־קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהֹוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:
(ז, יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל־קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהֹוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:
(ז, יד) יד וִיקָרֵב מִנֵּיהּ חַד מִכָּל קוּרְבָּנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא דִּיזְרַק יָת דַּם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּילֵיהּ יְהֵי:רש"י:
אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, וְהַשְׁאָר נאכללַבְּעָלִים (שם עז:), ובשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים:
(ז,טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר:
(ז, טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר:
(ז, טו) טו וּבְסַר נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹם קֻרְבָּנֵיהּ יִתְאֲכֵל לָא יַצְנַע מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא:רש"י:
ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם, ואיל נזיר, וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה:
ביום קרבנו יאכל. וְכִזְמַן בְּשָׂרָהּ זמןלַחְמָהּ (שם):
לא יניח ממנו עד בקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק האדם מן העבירה:
(ז,טז) וְאִם־נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת־זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:
(ז, טז) וְאִם־נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת־זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:
(ז, טז) טז וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַת קֻרְבְּנֵיהּ בְּיוֹמָא דִּי יְקָרֵב יָת נִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר מִנֵּיהּ יִתְאֲכֵל:רש"י:
ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין:
וממחרת והנותר ממנו. בראשון, יאכל. (ס"א והנותר ממנו יאכל)וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד)תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח, יג):
(ז,יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
(ז, יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
(ז, יז) יז וּדְאִשְׁתָּאַר מִבְּסַר נִכְסְתָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד:
(ז,יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר־זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא:
(ז, יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר־זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא:
(ז, יח) יח וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה לָא יְהֵי לְרַעֲוָא דִּמְקָרֵב יָתֵיהּ לָא יִתְחֲשֵׁב לֵיהּ מְרָחָק יְהֵא וֶאֱנַשׁ דְּיֵכוּל מִנֵּיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל:רש"י:
ואם האכל יאכל וגו'. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישיהכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי יִפָּסֵל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חָשַׁב פגול יהיה:
והנפש האכלת ממנו. אפילו בתוך הזמן, עונה תשא:
(ז,יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר־יִגַּע בְּכָל־טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל־טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(ז, יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר־יִגַּע בְּכָל־טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל־טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(ז, יט) יט וּבְסַר קוּדְשָׁא דִּי יִקְרַב בְּכָל מְסָאָב לָא יִתְאֲכֵל בְּנוּרָא יִתּוֹקָד וּבְסַר קוּדְשָׁא כָּל דְּיִדְכֵי לְקוּדְשָׁא יֵיכוּל בְּסַר קוּדְשָׁא:רש"י:
והבשר. של קודש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל:לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר:
כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל (דברים יב, כז), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר:
[והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם שאם יצאו חוץ לקלעים אסורין, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לךכל טהור יאכל בשר, אפילו בכל העיר]:
(ז,כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כ) כ וֶאֱנַשׁ דִּי יֵיכוּל בִּסְרָא מִנִּכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּי קֳדָם יְיָ וְסוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ:רש"י:
וטמאתו עליו. בטומאת הגוףהכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (מכות יד:). שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשום רבותינו בשבועות (דף ז.), אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:
(ז,כא) וְנֶפֶשׁ כִּי־תִגַּע בְּכָל־טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל־שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר־זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כא) וְנֶפֶשׁ כִּי־תִגַּע בְּכָל־טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל־שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר־זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כא) כא וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יִקְרַב בְּכָל מְסָאָב בְּסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא אוֹ בְּכָל שִׁקְצָא מְסָאָב וְיֵיכוּל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּי קֳדָם יְיָ וִישְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ:
(ז,כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ז, כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ז, כב) כב וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ז,כג) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל־חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:
(ז, כג) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל־חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:
(ז, כג) כג מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר כָּל תְּרַב תּוֹר וְאִימַר וְעִזָּא לָא תֵיכְלוּן:
(ז,כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל־מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:
(ז, כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל־מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:
(ז, כד) כד וּתְרַב נְבִילָא וּתְרַב תְּבִירָא יִתְעֲבֵד לְכָל עִבִדְתָּא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלֻנֵּיהּ:רש"י:
יעשה לכל מלאכה. בא ולימד על החלב שאינו מטמאטומאת נבלות:
ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה יבוא איסור נבילה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אֲכָלוֹ יתחייב אף על לאו של נבילה, ולאתאמר אין איסור חל על איסור:
(ז,כה) כִּי כָּל־אֹכֵל חֵלֶב מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כה) כִּי כָּל־אֹכֵל חֵלֶב מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כה) כה אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל תַּרְבָּא מִן בְּעִירָא דִּי יְקָרְבוּן מִנַּהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא דְיֵיכוּל מֵעַמֵיהּ:
(ז,כו) וְכָל־דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:
(ז, כו) וְכָל־דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:
(ז, כו) כו וְכָל דְּמָא לָא תֵיכְלוּן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן דְּעוֹפָא וְדִבְעִירָא:רש"י:
לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים:
בכל מושבתיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקענוהגת בכל מוֹשָׁבוֹת, ובמסכת קדושין בפרק א' (דף לז:)מפרש למה הוצרך לומר:
(ז,כז) כָּל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל כָּל־דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כז) כָּל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל כָּל־דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ז, כז) כז כָּל אֱנַשׁ דְיֵיכוּל כָּל דְמָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ:
(ז,כח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ז, כח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ז, כח) כח וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ז,כט) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת־זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהֹוָה יָבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:
(ז, כט) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת־זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהֹוָה יָבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:
(ז, כט) כט מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דִּמְקָרֵב יָת נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי קֳדָם יְיָ יַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ מִנִּכְסַת קוּדְשׁוֹהִי:
(ז,ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב עַל־הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ז, ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהֹוָה אֶת־הַחֵלֶב עַל־הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ז, ל) ל יְדוֹהִי תַיְיתוּן יָת קֻרְבָּנַיָּא דַיְיָ יָת תַּרְבָּא דְעַל חֶדְיָא יַיְתִנֵּיהּ יָת חֶדְיָא לַאֲרָמָא יָתֵיהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ידיו תביאינה וגו'. שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהןמלמטה ומניפן:
את אשי ה'. ומה הן האשים, את החלב על החזה:
יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' (להלן י, טו), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (להלן ט, כ), למדנו ששלשה כהניםזקוקין לה, כך מפורש במנחות (דף סב.):
את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים, לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו':
(ז,לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(ז, לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(ז, לא) לא וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת תַּרְבָּא לְמַדְבְּחָא וִיהֵי חֶדְיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי:רש"י:
והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרןלמדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימוריםלמטה מן המזבח:
(ז,לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
(ז, לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
(ז, לב) לב וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִּינָא תִּתְּנוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא מִנִּכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן:רש"י:
שוק. מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעישהוא סובך של (ירך) [רגל]:
(ז,לג) הַמַּקְרִיב אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת־הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
(ז, לג) הַמַּקְרִיב אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת־הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
(ז, לג) לג דִּמְקָרֵב יָת דַּם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וְיָת תַּרְבָּא מִבְּנֵי אַהֲרֹן דִּילֵיהּ תְּהֵי שׁוֹקָא דְיַמִּינָא לָחֳלָק:רש"י:
המקריב את דם השלמים וגו'. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעתהקטר חלבים שאינו חולק בבשר:
(ז,לד) כִּי אֶת־חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז, לד) כִּי אֶת־חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז, לד) לד אֲרֵי יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא נְסֵבִית מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִּכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהָבִית יַתְהוֹן לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְלִבְנוֹהִי לִקְיָם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
תנופה, תרומה. מוליךומביא מעלה ומוריד:
(ז,לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהֹוָה:
(ז, לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהֹוָה:
(ז, לה) לה דָּא רְבוּת אַהֲרֹן וּרְבוּת בְּנוֹהִי מִקֻּרְבָּנַיָּא דַּיְיָ בְּיוֹמָא דִּי יְקָרְבוּן יָתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָם יְיָ:
(ז,לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(ז, לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(ז, לו) לו דִּי פַּקִּיד יְיָ לְמִתַּן לְהוֹן בְּיוֹמָא דִירַבּוּן יָתְהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיָם עָלָם לְדָרֵיהוֹן:
(ז,לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(ז, לז) לז דָּא אוֹרַיְתָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָּאתָא וְלַאֲשָׁמָא וּלְקֻרְבָּנַיָּא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
ולמלואים. ליום חינוך הכהונה:
(ז,לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶם לַיהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינָי:
(ז, לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶם לַיהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינָי:
(ז, לח) לח דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי בְּיוֹמָא דְפַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:
(ח,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ח,ב) קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:
(ח, ב) קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:
(ח, ב) ב קָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ וְיָת לְבוּשַׁיָּא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא וְיָת תְּרֵין דִּכְרִין וְיָת סַלָּא דְפַטִּירַיָּא:רש"י:
קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה:קחנו בדברים ומשכהו:
ואת פר החטאת וגו'. אלו הנאמרים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה (שמות כט)ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה:
(ח,ג) וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח, ג) וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח, ג) ג וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא אַכְנֵשׁ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
הקהל אל פתח אהל מועד. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט אתהמרובה:
(ח,ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח, ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח, ד) ד וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָתֵיהּ וְאִתְכְּנִישַׁת כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ח,ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת:
(ח, ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת:
(ח, ה) ה וַאֲמַר משֶׁה לִכְנִשְׁתָּא דֵּין פִּתְגָּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ לְמֶעְבָּד:רש"י:
זה הדבר. דברים שתראושאני עושה לפניכם צוני הקדוש ברוך הוא לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה.כל הענין הזה דפרשת המלואים פירשתי בואתה תצוה (שם):
(ח,ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:
(ח, ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:
(ח, ו) ו וְקָרִיב משֶׁה יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי וְאַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָּא:
(ח,ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: *
(ח, ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: *
(ח, ז) ז וִיהַב עֲלוֹהִי יָת כִּתּוּנָא וְזָרֵז יָתֵיהּ בְּהֶמְיָנָא וְאַלְבֵּשׁ יָתֵיהּ יָת מְעִילָא וִיהַב עֲלוֹהִי יָת אֵפוֹדָא וְזָרֵז יָתֵיהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא וְאַתְקֵן לֵיהּ בֵּיהּ:
(ח,ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־ הַתֻּמִּים:
(ח, ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־ הַתֻּמִּים:
(ח, ח) ח וְשַׁוִּי עֲלוֹהִי יָת חוּשְׁנָא וִיהַב בְּחוּשְׁנָא יָת אוּרַיָּא וְיָת תֻּמַיָּא:רש"י:
את האורים. כתב של שם המפורש:
(ח,ט) וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, ט) וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, ט) ט וְשַׁוִּי יָת מִצְנֶפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִּי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי יָת צִיצָא דְדַהֲבָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
וישם על המצנפת. פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפתנמצא הציץ תלוי במצנפת:
(ח,י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
(ח, י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־ אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
(ח, י) י וּנְסִיב משֶׁה יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְרַבִּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִּי בֵיהּ וְקַדִּישׁ יָתְהוֹן:
(ח,יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
(ח, יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
(ח, יא) יא וְאַדִּי מִנֵּיהּ עַל מַדְבְּחָא שְׁבַע זִמְנִין וְרַבִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיּוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ לְקַדָּשׁוּתְהוֹן:רש"י:
ויז ממנו על המזבח. לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו:
(ח,יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(ח, יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(ח, יב) יב וַאֲרִיק מִמִּשְׁחָא דִרְבוּתָא עַל רֵישָׁא דְאַהֲרֹן וְרַבִּי יָתֵיהּ לְקַדָּשׁוּתֵיהּ:רש"י:
ויצק. וימשח. בתחילה יוצק על ראשו, ואחר כך נותן בין ריסי עיניו, ומושך באצבעו מזה לזה:
(ח,יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, יג) יג וְקָרִיב משֶׁה יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאַלְבֵּשִׁנּוּן כִּתּוּנִין וְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין וְאַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ויחבש. לשון קשירה:
(ח,יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת:
(ח, יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת:
(ח, יד) יד וְקָרֵב יָת תּוֹרָא דְחַטָּתָא וּסְמַךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא דְחַטָּאתָא:
(ח,טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו:
(ח, טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו:
(ח, טו) טו וּנְכֵס וּנְסִיב משֶׁה יָת דְּמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת דְּמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְּשֵׁיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי:רש"י:
ויחטא את המזבח. חִטְּאוֹ וְטִהֲרוֹ מִזָּרוּת ליכנס לקדושה:
ויקדשהו. בעבודה זו:
לכפר עליו. מעתה כל הכפרות:
(ח,טז) וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה:
(ח, טז) וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה:
(ח, טז) טז וּנְסִיב יָת כָּל תַּרְבָּא דִּי עַל גַּוָּא וְיָת חֲצַר כַּבְדָּא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְאַסֵק משֶׁה לְמַדְבְּחָא:רש"י:
ואת יתרת הכבד. על הכבד לבד הכבד, שהיה נוטל מעט מןהכבד עמה:
(ח,יז) וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, יז) וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, יז) יז וְיָת תּוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵּיהּ וְיָת בִּסְרֵיהּ וְיָת אָכְלֵיהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ח,יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(ח, יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(ח, יח) יח וְקָרִיב יָת דִּכְרָא דַעֲלָתָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא:
(ח,יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ח, יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ח, יט) יט וּנְכֵס וּזְרַק משֶׁה יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(ח,כ) וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־ הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר:
(ח, כ) וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־ הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר:
(ח, כ) כ וְיָת דִּכְרָא פַּלֵּיג לְאֶבְרוֹהִי וְאַסֵק משֶׁה יָת רֵישָׁא וְיָת אֵבָרַיָּא וְיָת תַּרְבָּא:
(ח,כא) וְאֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־כָּל־ הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ־נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, כא) וְאֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־כָּל־ הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ־נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, כא) כא וְיָת גַּוָּא וְיָת כְּרָעַיָּא חַלִּיל בְּמַיָּא וְאַסֵּק משֶׁה יָת כָּל דִּכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ח,כב) וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(ח, כב) וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל:
(ח, כב) כב וְקָרִיב יָת דִּכְרָא תִנְיָנָא דְּכַר קֻרְבָּנַיָּא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא:רש"י:
איל המלאים. איל השלמים שהמלואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם:
(ח,כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(ח, כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(ח, כג) כג וּנְכֵס וּנְסִיב משֶׁה מִדְּמֵיהּ וִיהַב עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא:
(ח,כד) וַיַּקְרֵב אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ח, כד) וַיַּקְרֵב אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ח, כד) כד וְקָרִיב יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וִיהַב משֶׁה מִן דְּמָא עַל רוּם אוּדְנֵהוֹן דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהוֹן דְּיָמִּינָא וּזְרַק משֶׁה יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(ח,כה) וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־ הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:
(ח, כה) וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־ הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:
(ח, כה) כה וּנְסִיב יָת תַּרְבָּא וְיָת אֲלִיתָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִּי עַל גַּוָּא וְיָת חֲצַר כַּבְדָּא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִּינָא:
(ח,כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל־הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:
(ח, כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל־הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:
(ח, כו) כו וּמִסַּלָּא דְפַטִּירַיָּא דִּי קֳדָם יְיָ נְסִיב גְּרִצְתָּא פַטִּירָא חֲדָא וּגְרִצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד וְשַׁוִּי עַל תַּרְבַּיָּא וְעַל שׁוֹקָא דְיַמִּינָא:רש"י:
וחלת לחם שמן. היא רבוכה, שהיה מרבה בה שמןכנגד החלות והרקיקין, כך מפורש במנחות (עח.):
(ח,כז) וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ח, כז) וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ח, כז) כז וִיהַב יָת כֹּלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן וְעַל יְדֵי בְנוֹהִי וַאֲרֵם יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:
(ח,כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:
(ח, כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:
(ח, כח) כח וּנְסִיב משֶׁה יָתְהוֹן מֵעַל יְדֵיהוֹן וְאַסֵּק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא קֻרְבָּנַיָּא אִנּוּן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ויקטר המזבחה. משה שמש כל שבעת ימי המלואיםבחלוק לבן:
על העלה. אחר העולה, ולא מצינו שוק של שלמים קרבבכל מקום חוץ מזה:
(ח,כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, כט) כט וּנְסִיב משֶׁה יָת חֶדְיָא וַאֲרִימֵיהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִדְּכַר קֻרְבָּנַיָּא לְמשֶׁה הֲוָה לָחֳלָק כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ח,ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(ח, ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(ח, ל) ל וּנְסִיב משֶׁה מִמִּשְׁחָא דִרְבוּתָא וּמִן דְּמָא דִּי עַל מַדְבְּחָא וְאַדִּי עַל אַהֲרֹן עַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ וְקַדִּישׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ:
(ח,לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ:
(ח, לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ:
(ח, לא) לא וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי בַּשִּׁילוּ יָת בִּסְרָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַמָּן תֵּיכְלוּן יָתֵיהּ וְיָת לַחְמָא דִּי בְּסַל קֻרְבָּנַיָּא כְּמָא דִי פַּקֵּדִית לְמֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיכְלֻנֵּיהּ:
(ח,לב) וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
(ח, לב) וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
(ח, לב) לב וּדְאִשְׁתָּאַר בְּבִשְׂרָא וּבְלַחְמָא בְּנוּרָא תּוֹקְדוּן:
(ח,לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם:
(ח, לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם:
(ח, לג) לג וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְּקוּן שִׁבְעָא יוֹמִין עַד יוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי קֻרְבָּנֵיכוֹן אֲרֵי שִׁבְעָא יוֹמִין יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיכוֹן:
(ח,לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(ח, לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(ח, לד) לד כְּמָא דִי עֲבַד בְּיוֹמָא הָדֵין פַּקִּיד יְיָ לְמֶעְבַּד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן:רש"י:
צוה ה' לעשות. כל שבעתהימים. ורבותינו ז"ל דרשו, לעשות, זה מעשה פרה, לכפר זה מעשה יום הכפורים, וּלְלַמֵּד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה:
(ח,לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:
(ח, לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:
(ח, לה) לה וּבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא תֵּיתְבוּן יְמָם וְלֵילֵי שִׁבְעָא יוֹמִין וְתִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא תְמוּתוּן אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָּדִית:רש"י:
ולא תמותו. הא אם לא תעשו כן,הרי אתם חייבים מיתה:
(ח,לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד־ מֹשֶׁה:סס צ"ו [צז] פסוקים, צ"ו סימן.
(ח, לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד־ מֹשֶׁה:סס צ"ו [צז] פסוקים, צ"ו סימן.
(ח, לו) לו וַעֲבַד אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי פַקִּיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:רש"י:
ויעש אהרן ובניו. להגיד שבחןשלא הטו ימין ושמאל:
(ט,א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, א) א וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ויהי ביום השמיני. שמינילמלואים, הוא ראש חודש ניסן,שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם:
ולזקני ישראל. להשמיעםשעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס:
(ט,ב) וַיֹּאמֶר אֶל־אַהֲרֹן קַח־לְךָ עֵגֶל בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ט, ב) וַיֹּאמֶר אֶל־אַהֲרֹן קַח־לְךָ עֵגֶל בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ט, ב) ב וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא שַׁלְמִין וְקָרֵב קֳדָם יְיָ:רש"י:
קח לך עגל. להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הואעל ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה:
(ט,ג) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר־עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
(ט, ג) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר־עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
(ט, ג) ג וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵּל לְמֵימָר סִיבוּ צְפִיר בַּר עִזִּין לְחַטָּאתָא וְעֵגָל וְאִמָּר בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין לַעֲלָתָא:
(ט,ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהֹוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
(ט, ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהֹוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
(ט, ד) ד וְתוֹר וּדְכָר לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשָׁח אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַיְיָ מִתְגְּלִי לְכוֹן:רש"י:
כי היום ה' נראה אליכם. להשרות שכינתובמעשה ידיכם, לכך קרבנות הללו באיןחובה ליום זה:
(ט,ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל־פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל־הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ט, ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל־פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל־הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ט, ה) ה וּנְסִיבוּ יָת דִּי פַקִּיד משֶׁה לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם יְיָ:
(ט,ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָה:
(ט, ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָה:
(ט, ו) ו וַאֲמַר משֶׁה דֵּין פִּתְגָּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְּלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ:
(ט,ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת־ חַטָּאתְךָ וְאֶת־עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת־ קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
(ט, ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת־ חַטָּאתְךָ וְאֶת־עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת־ קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
(ט, ז) ז וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן קְרַב לְמַדְבְּחָא וְעִבֵיד יָת חַטָּאתָךְ וְיָת עֲלָתָךְ וְכַפַּר עֲלָךְ וְעַל עַמָּא וְעִבֵד יָת קֻרְבַּן עַמָּא וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ:רש"י:
קרב אל המזבח. שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת:
את חטאתך. עגל בן בקר:
ואת עלתך. האיל:
קרבן העם. שעיר עזים ועגל וכבש. כל מקום שנאמר עגל בן שנההוא, ומכאן אתה למד:
(ט,ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת־עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר־ לוֹ:
(ט, ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת־עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר־ לוֹ:
(ט, ח) ח וּקְרֵב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכֵס יָת עֶגְלָא דְחַטָּאתָא דִּי לֵיהּ:
(ט,ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(ט, ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
(ט, ט) ט וְקָרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמָא לֵיהּ וּטְבַל אֶצְבְּעֵיהּ בִּדְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא וְיָת דְּמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא:
(ט,י) וְאֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת מִן־הַכָּבֵד מִן־הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ט, י) וְאֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת מִן־הַכָּבֵד מִן־הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ט, י) י וְיָת תַּרְבָּא וְיָת כָּלְיְתָא וְיָת חִצְרָא מִן כַּבְדָּא מִן חַטָּאתָא אַסֵּק לְמַדְבְּחָא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ט,יא) וְאֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(ט, יא) וְאֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(ט, יא) יא וְיָת בִּשְׂרָא וְיָת מַשְׁכָּא אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:רש"י:
ואת הבשר ואת העור וגו'. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת חוץ מזו, ושל מלואים, וכולן על פי הדבור:
(ט,יב) וַיִּשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת־הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ט, יב) וַיִּשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת־הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ט, יב) יב וּנְכֵס יָת עֲלָתָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לֵיהּ יָת דְּמָא וּזְרָקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
וימצאו. לשון הושטה והזמנה:
(ט,יג) וְאֶת־הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת־הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(ט, יג) וְאֶת־הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת־הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(ט, יג) יג וְיָת עֲלָתָא אַמְטִיאוּ לֵיהּ לְאֵבָרָהָא וְיָת רֵישָׁא וְאַסֵּק עַל מַדְבְּחָא:
(ט,יד) וַיִּרְחַץ אֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעָיִם וַיַּקְטֵר עַל־הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה:
(ט, יד) וַיִּרְחַץ אֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעָיִם וַיַּקְטֵר עַל־הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה:
(ט, יד) יד וְחַלִּיל יָת גַּוָּא וְיָת כְּרָעַיָּא וְאַסֵּק עַל עֲלָתָא לְמַדְבְּחָא:
(ט,טו) וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן:
(ט, טו) וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן:
(ט, טו) טו וְקָרֵב יָת קֻרְבַּן עַמָּא וּנְסִיב יָת צְפִירָא דְחַטָּאתָא דִּי לְעַמָּא וְנַכְסֵיהּ וְכַפֵּר בִּדְמֵיהּ כְּקַדְמָאָה:רש"י:
ויחטאהו. עשהו כמשפט חטאת:
כראשון. כעגלשלו:
(ט,טז) וַיַּקְרֵב אֶת־הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט:
(ט, טז) וַיַּקְרֵב אֶת־הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט:
(ט, טז) טז וְקָרֵב יָת עֲלָתָא וְעַבְדָהּ כִּדְחָזֵי:רש"י:
ויעשה כמשפט. המפורש בעולת נדבהבויקרא:
(ט,יז) וַיַּקְרֵב אֶת־הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר:
(ט, יז) וַיַּקְרֵב אֶת־הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר:
(ט, יז) יז וְקָרֵב יָת מִנְחָתָא וּמְלָא יְדֵיהּ מִנַּהּ וְאַסֵּק עַל מַדְבְּחָא בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא:רש"י:
וימלא כפו. היא קמיצה:
מלבד עלת הבקר. כל אלה עשה אחר עולתהתמיד:
(ט,יח) וַיִּשְׁחַט אֶת־הַשּׁוֹר וְאֶת־הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ט, יח) וַיִּשְׁחַט אֶת־הַשּׁוֹר וְאֶת־הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ט, יח) יח וּנְכֵס יָת תּוֹרָא וְיָת דִּכְרָא נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּי לְעַמָּא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמָא לֵיהּ וּזְרָקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(ט,יט) וְאֶת־הַחֲלָבִים מִן־הַשּׁוֹר וּמִן־הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד:
(ט, יט) וְאֶת־הַחֲלָבִים מִן־הַשּׁוֹר וּמִן־הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד:
(ט, יט) יט וְיָת תַּרְבַּיָּא מִן תּוֹרָא וּמִן דִּכְרָא אֲלִיתָא וְחָפֵי גַוָּא וְכָלְיְתָא וַחֲצַר כַּבְדָּא:רש"י:
והמכסה. חלב המכסה את הקרב:
(ט,כ) וַיָּשִׂימוּ אֶת־הַחֲלָבִים עַל־הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה:
(ט, כ) וַיָּשִׂימוּ אֶת־הַחֲלָבִים עַל־הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה:
(ט, כ) כ וְשַׁוִּיאוּ יָת תַּרְבַּיָּא עַל חֶדְוָתָא וְאַסֵּק תַּרְבַּיָּא לְמַדְבְּחָא:רש"י:
וישימו את החלבים על החזות. לאחר התנופה נְתָנָן כהן המניף לכהן אחר להקטירם,נמצאו העליונים למטה:
(ט,כא) וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה:
(ט, כא) וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה:
(ט, כא) כא וְיָת חֶדְוָתָא וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִּינָא אֲרֵם אַהֲרֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַּקִּיד משֶׁה:
(ט,כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־
(ט, כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־
(ט, כב) כב וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי לְעַמָּא וּבָרֵכִנּוּן וּנְחַת מִלְּמֶעְבַּד חַטָּאתָא וַעֲלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
ויברכם. ברכת כהנים, יברכך, יאר,ישא:
וירד. מעל המזבח:
(ט,כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶל־כָּל־הָעָם:
(ט, כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶל־כָּל־הָעָם:
(ט, כג) כג וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ וּבָרִיכוּ יָת עַמָּא וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל עַמָּא:רש"י:
ויבא משה ואהרן וגו'. למה נכנסו, מצאתי בפרשת מלואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשההקטורת. או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה, מה ירידה מֵעֵין עבודה, אף ביאה מעין עבודה, הא למדת למה נכנס משה עם אהרןללמדו על מעשה הקטורת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:
ויצאו ויברכו את העם. אמרו וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ (תהלים צ, יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו, וּפֵרְקוֹ בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, וְתֵדְעוּשהמקום בחר בו:
(ט,כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם:
(ט, כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם:
(ט, כד) כד וּנְפָקַת אֵשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלָתָא וְיָת תַּרְבַּיָּא וַחֲזָא כָּל עַמָּא וְשַׁבָּחוּ וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן:רש"י:
וירנו. כתרגומו:
(י,א) וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
(י, א) וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
(י, א) א וּנְסִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא גְּבַר מַחְתִּיתֵיהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֵשָּׁתָא וְשַׁוִּיאוּ עֲלַהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְקָרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֵשָּׁתָא נוּכְרֵיתָא דִּי לָא פַּקִּיד יָתְהוֹן:
(י,ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י, ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י, ב) ב וּנְפָקַת אֵשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָתְהוֹן וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ:רש"י:
ותצא אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, רבי ישמעאל אומר שְׁתוּיֵי יין נכנסולמקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש, משל למלך שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה (יב, א):
(י,ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
(י, ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
(י, ג) ג וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן הוּא דִי מַלִּיל יְיָ לְמֵימַר בְּקָרִיבַי אִתְקַדַּשׁ וְעַל אַפֵּי כָל עַמָּא אִתְיַקָּר וּשְׁתִיק אַהֲרֹן:רש"י:
הוא אשר דבר וגו'. היכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג), אל תקרי בכבודי אלא בִּמְכוּבָּדַי. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או ביאו בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:
וידם אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:
בקרבי. בבחירי:
ועל פני כל העם אכבד. כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים סח, לו), אל תקרי מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אלא מִמְּקוּדָשֶׁיךָ:
(י,ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם * קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת־אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־ הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(י, ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם * קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת־אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־ הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(י, ד) ד וּקְרָא משֶׁה לְמִישָׁאֵל וּלְאֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל אַח אֲבוּהִי דְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן קְרִיבוּ טוּלוּ יָת אֲחוּכוֹן מִן קֳדָם אַפֵּי קוּדְשָׁא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:רש"י:
דד אהרן. עוזיאל אחי עמרם היה, שנאמר ובני קהת וגו' (שמות ו, יח):
שאו את אחיכם וגו'. כאדם האומר לחבירו, העבר את המתמלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה:
(י,ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה:
(י, ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה:
(י, ה) ה וּקְרִיבוּ וּנְטָלֻנּוּן בְּכִתֻּנֵּיהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִּיל משֶׁה:רש"י:
בכתנתם. של מתים, מלמד, שלא נשרפו בגדיהם, אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם:
(י,ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה:
(י, ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה:
(י, ו) ו וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹהִי רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוּן פֵּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְּעוּן וְלָא תְמוּתוּן וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵא רוּגְזָא וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּן יָת יְקִדְתָּא דִּי אוֹקִיד יְיָ:רש"י:
אל תפרעו. אל תגדלושער, מכאן שֶׁאָבֵל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:
ולא תמתו. הא אם תעשו כן,תמותו:
ואחיכם כל בית ישראל. מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלתעל הכל להתאבל בה:
(י,ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן־תָּמֻתוּ כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:
(י, ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן־תָּמֻתוּ כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:
(י, ז) ז וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְּקוּן דִּילְמָא תְמוּתוּן אֲרֵי מְשַׁח רְבוּתָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן וַעֲבָדוּ כְּפִתְגָּמָא דְמשֶׁה:
(י,ח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(י, ח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(י, ח) ח וּמַלִּיל יְיָ לְאַהֲרֹן לְמֵימָר:
(י,ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־ אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י, ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־ אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י, ט) ט חֲמַר וּמְרַוֵּי לָא תִשְׁתֵּי אַתְּ וּבְנָיךְ עִמָּךְ בְּמֵעַלְכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְלָא תְמוּתוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
יין ושכר. יין דרךשכרותו:
בבאכם אל אהל מועד. אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין, נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקדוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד, מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד:
(י,י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
(י, י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
(י, י) י וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין חֻלָּא וּבֵין מְסָאֲבָא וּבֵין דַּכְיָא:רש"י:
ולהבדיל. כדי שתבדילו בין עבודה קְדוֹשָׁה למחוללת, הא למדת שאם עבד עבודתו פסולה:
(י,יא) וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה:
(י, יא) וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה:
(י, יא) יא וּלְאַלָּפָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קְיָמַיָּא דִּי מַלִּיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה:רש"י:
ולהורת. למד (שאסור שִׁיכּוֹר) [שֶׁשִּׁיכּוֹר אסור] בהוראה, יכול יהא חייב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אִתָּךְ ולא תמותו, כהנים בעבודתםבמיתה, ואין חכמים בהוראתן במיתה:
(י,יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(י, יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(י, יב) יב וּמַלִּיל משֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹהִי דְּאִשְׁתָּאֲרוּ סִיבוּ יָת מִנְחָתָא דְאִשְׁתָּאָרַת מִקֻּרְבָּנַיָּא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַטִּיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:רש"י:
הנותרים. מן המיתה, מלמד שאף עליהםנקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (דברים ל, כ)ואין השמדה אלא כִּלּוּי בנים, שנאמר וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל [וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת] (עמוס ב, ט)ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר ואתפלל גםבעד אהרן בעת ההיא (דברים שם):
קחו את המנחה. אף על פי שאתם אוננין, וקדשים אסורים לאונן:
את המנחה. זו מנחת שמיניומנחת נחשון:
ואכלוה מצות. מה תלמוד לומר, לפי שהיא מנחת צבורומנחת שעה, ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות:
(י,יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:
(י, יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:
(י, יג) יג וְתֵיכְלוּן יָתַהּ בַּאֲתַר קַדִּישׁ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ הִיא מִקֻּרְבָּנַיָּא דַּיְיָ אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָּדִית:רש"י:
וחק בניך. אין לַבָּנוֹת חק בקדשים:
כי כן צויתי. באנינות יאכלוה:
(י,יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי־חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי־חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, יד) יד וְיָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא תֵּיכְלוּן בַּאֲתַר דְּכֵי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנָתָיךְ עִמָּךְ אֲרֵי חֳלָקָךְ וֳחָלַק בְּנָיךְ אִתְיְהִבוּ מִנִּכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ואת חזה התנופה. של שלמיצבור:
תאכלו במקום טהור. וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהם קדשי קדשים, הוזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם לֵיאָכֵל תוך מחנה ישראל, שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר:
אתה ובניך ובנתיך. אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להם מתנות רשאות הן לאכול בחזה ושוק, או אינו אלא אף הבנות בחלק, תלמוד לומר כי חקך וחק בניך נתנו, חק לַבָּנִים, ואין חקלַבָּנוֹת:
(י,טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
(י, טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:
(י, טו) טו שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וְחֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא עַל קֻרְבָּנֵי תַרְבַּיָּא יַיְתוּן לַאֲרָמָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָּךְ לִקְיַם עָלָם כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ:רש"י:
[שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם. תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה. לא ידענו. ששניהם בהרמה והנפה]:
על אשי החלבים. [כמו על חלבי האישים]. מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וְיִשּׁוּב המקראות שלא יכחישו זה את זה כבר פירשתי את שלשתן בצו את אהרן:
ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן זה שקבעתי לכם כבר:
(י,טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ * דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
(י, טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ * דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
(י, טז) טז וְיָת צְפִירָא דְחַטָּאתָא מִתְבַּע תָּבְעֵי משֶׁה וְהָא אִתּוֹקָד וּרְגֵז עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן דְּאִשְׁתָּאָרוּ לְמֵימָר:רש"י:
שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום, קחו שעיר עזים, ושעיר נחשון, ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה, ונחלקו בדבר חכמי ישראל (בת"כ פרק ב, ח־י)יש אומרים מפני הטומאה שנגעה בו נשרף, ויש אומרים מפני אנינות נשרף, ולפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות:
דרש דרש. שתי דרישות, מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלואלו, כך היא בתורת כהנים (פרק ב, ב):
על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:
לאמר. אמר להם השיבוניעל דברי:
ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' (לעיל ז יח), תנהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא (שם), ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו:
פגול. מתועב, כמו וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם (ישעיה סה, ד):
(י,יז) מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י, יז) מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י, יז) יז מָדֵין לָא אֲכַלְתּוּן יָת חַטָּאתָא בַּאֲתַר קַדִּישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא וְיָתַהּ יְהַב לְכוֹן לְסַלָּחָא עַל חוֹבֵי כְנִשְׁתָּא לְכַפָּרָא עַלֵיהוֹן קֳדָם יְיָ:רש"י:
מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. וכי חוץ לקודש אכלוה, והלא שרפוה, ומה הוא אומר במקום הקודש, אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה:
כי קודש קדשים הוא. ונפסלין ביוצא, והם אמרו לו לאו, אמר להם הואיל ובמקום הקודש היתה, מדוע לא אכלתם אותה:
ואתה נתן לכם לשאת וגו'. שהכהנים אוכלים וּבְעָלִים מתכפרים:
לשאת את עון העדה. מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה, שהוא מכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו:
(י,יח) הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
(י, יח) הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
(י, יח) יח הָא לָא אִתָּעַל יָת מִדְּמַהּ לְבֵית קֻדְשָׁא גַּוָּאָה מֵיכַל תֵּיכְלוּן יָתַהּ בְּקֻדְשָׁא כְּמָא דִי פַקֵּדִית:רש"י:
הן לא הובא וגו'. שאילו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' (ויקרא ו, כג):
אכל תאכלו אתה. היה לכם לאכלהאף על פי שאתם אוננים:
כאשר צויתי. לכםבמנחה:
(י,יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהֹוָה:
(י, יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהֹוָה:
(י, יט) יט וּמַלִּיל אַהֲרֹן עִם משֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קָרִיבוּ יָת חַטְוַתְהוֹן וְיָת עֳלָוַתְהוֹן קֳדָם יְיָ וַעֲרָעָא יָתִי עָקָן כְּאִלֵּין וְאִלּוּפוֹן אֲכָלִית חַטָּאתָא יוֹמָא דֵין הֲתַקֵּן קֳדָם יְיָ:רש"י:
וידבר אהרן. אין לשון דבור אלא לשון עז, שנאמר וידבר העם וגו' (במדבר כא, ה). אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד, אמרו, אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו, יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' (שם לא, כא), הרי כשרצה דיבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני:
הן היום הקריבו. מהו אומר, אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין, שאונן שעבד חִלֵּל, אמר לו אהרן, וכי הם הקריבושהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כהן גדול, ומקריב אונן:
ותקראנה אתי כאלה. אפילו לא היו המתים בָּנַי, אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם:
ואכלתי חטאת. ואם אכלתי, הייטב וגו':
היום. אבל אנינות לילה מותר, שאין אונן אלא יום קבורה:
הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות:
(י,כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:
(י, כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:
(י, כ) כ וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינוֹהִי:רש"י:
וייטב בעיניו. הודה ולא בוש לומר לא שמעתי:
(יא,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:
(יא, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:
(יא, א) אא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר לְהוֹן:רש"י:
אל משה ואל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן:
לאמר אליהם. אמר שיאמר לאלעזרולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דִּבּוּר אָמוּר לישראל, הא מה אני מקיים לאמר אליהם, לבניו, לאלעזר ולאיתמר:
(יא,ב) דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
(יא, ב) דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:
(יא, ב) ב מַלִּילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דָּא חַיְתָא דִּי תֵיכְלוּן מִכָּל בְּעִירָא דִּי עַל אַרְעָא:רש"י:
דברו אל בני ישראל. את כולם השוה להיות שלוחים לדיבור זה, לפי שהושוו בִּדְמִימָה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה:
זאת החיה. לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא:מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. את זה תאכלו וגו'. אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם, וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף, וכן בשרצים וזה לכם הטמא:
זאת החיה מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה:
(יא,ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
(יא, ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
(יא, ג) ג כָּל דִּי סְדִיקָן פַּרְסָתָא וּמַטִּלְפָן טִלְפִין פַּרְסָתָא מַסְּקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:רש"י:
מפרסת. כתרגומו סְדִיקָא:
פרסה. פלאנט"ה בלע"ז:
ושסעת שסע. שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין, כתרגומו וּמְטַּלְפָא טִלְפִין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברות:
מעלת גרה. מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:
גרה. כך שמו, ויתכן להיותו מגזרת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים (שמואל־ב יד, יד)שהוא נגרר אחר הפה, ותרגומו פִּשְׁרָא, שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונמוח:
בבהמה. תיבה זו יתירה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:
אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליו בעשה ולאתעשה:
(יא,ד) אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת־הַגָּמָל כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, ד) אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת־הַגָּמָל כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, ד) ד בְּרַם יָת דֵּין לָא תֵיכְלוּן מִמַּסְּקֵי פִשְׁרָא וּמִמַּסְדִּיקֵי פַּרְסָתָא יָת גַּמְלָא אֲרֵי מַסִּיק פִּשְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן:
(יא,ה) וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, ה) וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, ה) ה וְיָת טַפְזָא אֲרֵי מַסִּיק פִּשְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן:
(יא,ו) וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּי־מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:
(יא, ו) וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּי־מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:
(יא, ו) ו וְיָת אַרְנְבָא אֲרֵי מַסְּקָא פִשְׁרָא הִיא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָבָא הִיא לְכוֹן:
(יא,ז) וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, ז) וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, ז) ז וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי סְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וּמַטִּילְפָן טִלְפִין פַּרְסָתֵיהּ וְהוּא פִּשְׁרָא לָא פָשָׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן:
(יא,ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
(יא, ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
(יא, ח) ח מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבִלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן מְסַאֲבִין אִנּוּן לְכוֹן:רש"י:
מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו':
מבשרם. על בשרם באזהרה, ולא על עֲצָמוֹת וגידין וְקַרְנַיִם וּטְלָפַיִם:
ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא, א), כהנים מוזהרין, ואין ישראל מוזהרין, קל וחומר מעתה, ומה טומאת מת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן, ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. וזהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:
(יא,ט) אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:
(יא, ט) אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:
(יא, ט) ט יָת דֵּין תֵּיכְלוּן מִכָּל דִּי בְמַיָּא כֹּל דִּי לֵיהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָּא בְּיַמְמַיָּא וּבְנַחֲלַיָּא יָתְהוֹן תֵּיכְלוּן:רש"י:
סנפיר. אלו שֶׁשָּׁט בהם:
קשקשת. אלו קַלִּיפִין הקבועים בו, כמו שנאמר וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ (שמואל־א יז, ה):
(יא,י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:
(יא, י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:
(יא, י) י וְכֹל דִּי לֵית לֵיהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּיַמְמַיָּא וּבְנַחֲלַיָּא מִכֹּל רִחֲשָׁא דְמַיָּא וּמִכָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּי בְמַיָּא שִׁקְצָא אִנּוּן לְכוֹן:רש"י:
שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:
(יא,יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת־נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:
(יא, יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת־נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:
(יא, יא) יא וְשִׁקְצָא יְהוֹן לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וְיָת נְבִלְתְּהוֹן תְּשַׁקְּצוּן:רש"י:
ושקץ יהיו. לאסור את עירוביהןאם יש בו בנותןטעם:
מבשרם. אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות:
ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושיןשסיננן, יבחושין מושיילונ"ש בלע"ז:
(יא,יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
(יא, יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
(יא, יב) יב כֹּל דִּי לֵית לֵיהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָּא שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:רש"י:
אשר אין לו וגו'. מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, הֵשִׁירָן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעלייתו מותר:
(יא,יג) וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:
(יא, יג) וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:
(יא, יג) יג וְיָת אִלֵּין תְּשַׁקְּצוּן מִן עוֹפָא לָא יִתְאַכְלוּן שִׁקְצָא אִנּוּן נִשְׁרָא וְעַר וְעַזְיָא:רש"י:
לא יאכלו. לחייב את המאכילן לקטנים, שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך, או אינו אלא לאסרן בהנאה, תלמוד לומר לא תאכלו(דברים יד, יב),באכילה אסורין, בהנאה מותרין. כל עוף שנאמר בו לְמִינָהּ, לְמִינוֹ, לְמִינֵהוּ, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד:
(יא,יד) וְאֶת־הַדָּאָה וְאֶת־הָאַיָּה לְמִינָהּ:
(יא, יד) וְאֶת־הַדָּאָה וְאֶת־הָאַיָּה לְמִינָהּ:
(יא, יד) יד וְדַיְתָא וְטָרָפִיתָא לִזְנַהּ:
(יא,טו) אֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינוֹ:
(יא, טו) אֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינוֹ:
(יא, טו) טו יָת כָּל עוּרְבָא לִזְנֵיהּ:
(יא,טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:
(יא, טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:
(יא, טז) טז וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי:רש"י:
הנץ. אִישְׂפְּרַוִי"ר:
(יא,יז) וְאֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַשָּׁלָךְ וְאֶת־הַיַּנְשׁוּף:
(יא, יז) וְאֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַשָּׁלָךְ וְאֶת־הַיַּנְשׁוּף:
(יא, יז) יז וְקַרְיָא וְשָׁלֵינוּנָא וְקִפּוֹפָא:רש"י:
השלך. פירשו רבותינו (חולין סג.)זה השולה (פי' מגביה)דגים מן הים, וזהו שתרגם אונקלוס וְשָׁלֵינוּנָא:
כוס וינשוף. הם צואיטי"ש הצועקים בלילה, ויש להם לסתות כאדם, ועוד אחר דומה לו שקורין ייב"ץ:
(יא,יח) וְאֶת־הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת־הַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָם:
(יא, יח) וְאֶת־הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת־הַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָם:
(יא, יח) יח וּבַוְתָא וְקָאתָא וִירַקְרֵקָא:רש"י:
תנשמת. היא קַלְבְ"א שׂוּרִי"ץ, ודומה לעכבר ופורחת בלילה, ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים, וקורין לה טַלְפֶּ"א:
(יא,יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַת וְאֶת־ הָעֲטַלֵּף:
(יא, יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַת וְאֶת־ הָעֲטַלֵּף:
(יא, יט) יט וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַּר טוּרָא וַעֲטַלֵּפָא:רש"י:
החסידה. זו דיה לבנה, ציגוני"ה, ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חֲסִידוּת עם חברותיה במזונות:
האנפה. היא דיה רגזנית, ונראה לי שהיא שקורין אותה היירו"ן:
הדוכיפת. תרנגול הבר, וְכַרְבַּלְתּוֹ כפולה, ובלע"ז הִרוּפְ"א, ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו, תרגום אונקלוס וְנַגַּר טוּרָא, נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במסכת גיטיןבפרק מי שאחזו (דף סח:):
(יא,כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
(יא, כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
(יא, כ) כ כֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִּמְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:רש"י:
שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:
(יא,כא) אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־ הָאָרֶץ:
(יא, כא) אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־ הָאָרֶץ:
(יא, כא) כא בְּרַם יָת דֵּין תֵּיכְלוּן מִכֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִּמְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע דִּי לֵיהּ קַרְצוּלִין מֵעִלָּוֵי רִגְלוֹהִי לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא:רש"י:
על ארבע. על ארבע רגלים:
ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש מהן הרבה [במקומנו], כאותן שקורין לַנְגוּשְׂטֶ"א, אבל אין אנו בקיאין בהן,שארבע סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב,וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:
(יא,כב) אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:
(יא, כב) אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:
(יא, כב) כב יָת אִלֵּין מִנְּהוֹן תֵּיכְלוּן יָת גּוֹבָא לִזְנֵיהּ וְיָת רָשׁוֹנָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַרְגּוֹלָא לִזְנוֹהִי וְיָת חֲגָבָא לִזְנוֹהִי:
(יא,כג) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
(יא, כג) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
(יא, כג) כג וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִּי לֵיהּ אַרְבַּע רַגְלִין שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:רש"י:
וכל שרץ העוף וגו'. בא ללמד שאם יש לוחמש טהור:
(יא,כד) וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, כד) וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, כד) כד וּלְאִלֵּין תִּסְתָּאָבוּן כָּל דְּיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
ולאלה. העתידין להאמר למטה בענין:
תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טומאה:
(יא,כה) וְכָל־הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(יא, כה) וְכָל־הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(יא, כה) כה וְכָל דְּיִטוֹל מִנְּבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:
(יא,כו) לְכָל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַּעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא:
(יא, כו) לְכָל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַּעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא:
(יא, כו) כו לְכָל בְּעִירָא דִּי הִיא סְדִיקָא פַרְסָתָא וְטִלְפִין לֵיתָהָא מַטִּלְפָא וּפִשְׁרָא לֵיתָהָא מַסְּקָא מְסַאֲבִין אִנּוּן לְכוֹן כָּל דְּיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה:
(יא,כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־כַּפָּיו בְּכָל־הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל־אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־כַּפָּיו בְּכָל־הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל־אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, כז) כז וְכֹל דִּמְהַלֵּךְ עַל יְדוֹהִי בְּכָל חַיְתָא דִּמְהַלְכָא עַל אַרְבַּע מְסַאֲבִין אִנּוּן לְכוֹן כָּל דְּיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
על כפיו. כגון כלב ודובוחתול:
טמאים הם לכם. למגע:
(יא,כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם:
(יא, כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם:
(יא, כח) כח וּדְיִטּוֹל יָת נְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא מְסַאֲבִין אִנּוּן לְכוֹן:
(יא,כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:
(יא, כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:
(יא, כט) כט וְדֵין לְכוֹן מְסָאָבָא בְּרִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָא לִזְנוֹהִי:רש"י:
וזה לכם הטמא. כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה, אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען, ונאסר לאכול תרומה וקדשים, וליכנס במקדש:
החלד. מושטיל"ה:
והצב. פויי"ט, שדומה לצפרדע:
(יא,ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:
(יא, ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:
(יא, ל) ל וְיָלָא וְכֹחָא וְחֻלְטֵיתָא וְחֻמְטָא וְאָשׁוּתָא:רש"י:
אנקה. הֵרִיצוֹ"ן:
הלטאה. לישרד"ה:
חמט. לִימַצְ"א:
תנשמת. טַלְפֶּ"א:
(יא,לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל־הַשָּׁרֶץ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל־הַשָּׁרֶץ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, לא) לא אִלֵּין דִּמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא כָּל דְּיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(יא,לב) וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל־כְּלִי־עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ־עוֹר אוֹ שָׂק כָּל־כְּלִי אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר:
(יא, לב) וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל־כְּלִי־עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ־עוֹר אוֹ שָׂק כָּל־כְּלִי אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר:
(יא, לב) לב וְכֹל דִּי יִפֵּל עֲלוֹהִי מִנְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב מִכָּל מָאן דְּאָעָא אוֹ לְבוּשׁ אוֹ מְשַׁךְ אוֹ שַׂקָא כָּל מָאן דִּי תִתְעֲבֵד עִבִידָא בְּהוֹן בְּמַיָּא יִתָּעַל וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי:רש"י:
במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה:
עד הערב. ואחר כך וטהר בְּהַעֲרֵב השמש:
(יא,לג) וְכָל־כְּלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּל מֵהֶם אֶל־תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ:
(יא, לג) וְכָל־כְּלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּל מֵהֶם אֶל־תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ:
(יא, לג) לג וְכָל מָאן דַּחֲסַף דִּי יִפֵּל מִנְּהוֹן לְגַוֵּיהּ כֹּל דִּי בְגַוֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב וְיָתֵיהּ תְּתַבְּרוּן:רש"י:
אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלאמֵאֲוֵירוֹ (חולין כד:):
כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מהשבאוירו (ס"א צ"ל בתוכו):
ואתו תשברו. למד שאין לו טהרהבמקוה:
(יא,לד) מִכָּל־הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל־מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל־כְּלִי יִטְמָא:
(יא, לד) מִכָּל־הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל־מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל־כְּלִי יִטְמָא:
(יא, לד) לד מִכָּל מֵיכְלָא דְּמִתְאֲכֵל דִּי יַעֲלוּן עֲלוֹהִי מַיָּא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מַשְׁקֵי דִי יִשְׁתֵּתֵי בְּכָל מָאן יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקראהעליון כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל אשר יאכל אשר באו עליו מים, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא, וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאועליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת, מקבל טומאה לעולם, ואפילו נגוב, והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים, שכך יש לדרוש המקרא אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים, שכך שנינו (פסחים כ:)יכול יהו כל הכלים מִטְמָאִין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל, אוכל ומשקהמיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מִטַּמְאִין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטומאה, והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה, ולא נֹאמַר רואין את התנור כאילו מלא טומאה ותהא הפת תחילה, שאם אתה אומר כן, לא נתמעטו כל הכלים מליטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד, על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים, משנתלשו. ולמדנו עוד שאין אוכלמְטַמֵּא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה שנאמר אשר יֵאָכֵל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:
(יא,לה) וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:
(יא, לה) וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:
(יא, לה) לה וְכֹל דִּי יִפֹּל מִנְּבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב תַּנּוּר וְכִירַיִם יִתָּרְעוּן מְסַאֲבִין אִנּוּן וּמְסַאֲבִין יְהוֹן לְכוֹן:רש"י:
תנור וכירים. כלים המיטלטליןהם, והן של חרס, ויש להן תוך, ושופת על נקב החלל את הקדרה ושניהם פיהם למעלה:
יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:
וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מְצֻוֶּה אני לְנַתְּצָם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי:
(יא,לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה־מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:
(יא, לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה־מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:
(יא, לו) לו בְּרַם מַעְיָן וְגוֹב בֵּית כְּנִישׁוּת מַיָּא יְהֵי דְכֵי וּדְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
אך מעין ובור מקוה מים. המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה. ועוד יש לך ללמוד, יהיה טהור, הטובל בהם מטומאתו:
ונגע בנבלתם יטמא. אפילו הוא תוך מעין ובור ונוגע בטומאתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר, אם מטהר את הטמאים מטומאתם, קל וחומר שיציל את הטהורמליטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:
(יא,לז) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל־כָּל־זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא:
(יא, לז) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל־כָּל־זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא:
(יא, לז) לז וַאֲרֵי יִפֵּל מִנְּבִלְתְּהוֹן עַל כָּל בַּר זְרַע זֵרוּעַ דִּי יִזְדְּרָע דְּכֵי הוּא:רש"י:
זרע זרוע. זריעה של מיני זֵרְעוֹנִין. זֵרוּעַ שם דבר הוא, כמו וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים (דניאל א, יב):
טהור הוא. למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרותאוכל לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים:
(יא,לח) וְכִי יֻתַּן־מַיִם עַל־זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, לח) וְכִי יֻתַּן־מַיִם עַל־זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם:
(יא, לח) לח וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָּא עַל בַּר זַרְעָא וְיִפֵּל מִנְּבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא לְכוֹן:רש"י:
וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר:
מים על זרע. בין מים, בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין זרענופל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים (פרק יא, ו):
ונפל מנבלתם עליו. אף מִשֶּׁנָּגַב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוֹכֶל, וּמִשֶּׁיָּרַד לו הכשר קבלת טומאה פעם אחת שוב אינונעקר הימנו:
(יא,לט) וְכִי יָמוּת מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, לט) וְכִי יָמוּת מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יא, לט) לט וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִּי הִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְּיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
בנבלתה. ולא בעצמותוגידים, ולא בְקַרְנַיִם וּטְלָפַיִם, ולא בעור:
(יא,מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(יא, מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(יא, מ) מ וּדְיֵכוּל מִנְּבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטּוֹל יָת נְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
והנשא את נבלתה. חמורה טומאת משא, מטומאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:
והאכל מנבלתה. יכול תטמאנואכילתו, כשהוא אומר בְּנִבְלַת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב, ח), בה אתה מְטַמֵּא בגדים באכילתה, ואין נִבְלַת בהמה מטמאה בגדים באכילתה, בלא משא, כגון אם תְּחָבָהּ לו חבירו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האוכל, ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, והואכזית:
וטמא עד הערב. אף על פי שטבל, צריך הַעֲרֵב שמש:
(יא,מא) וְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:
(יא, מא) וְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:
(יא, מא) מא וְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא שִׁקְצָא הוּא לָא יִתְאָכֵל:רש"י:
השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שֶׁבַּכְּלִיסִין וְשֶׁבַּפּוֹלִין, ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו:
לא יאכל. לחייב על המאכיל כאוכל, ואין קרוי שרץ, אלא דבר נמוך קְצַר רגלים אינו נראה אלא כרוחש ונד:
(יא,מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹ ן* וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע עַד כָּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵם:
(יא, מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹ ן* וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע עַד כָּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵם:
(יא, מב) מב כֹּל דִּמְהַלֵּךְ עַל מְעוֹהִי וְכֹל דִּמְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל סְגִיאוּת רַגְלָאִין לְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לָא תֵיכְלֻנּוּן אֲרֵי שִׁקְצָא אִנּוּן:רש"י:
הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון, שְׁחִיָּה, שהולך שָׁח ונופל על מעיו:
כל הולך. להביא השלשוליןואת הדומה לדומה:
הולך על ארבע. זה עקרב:
כל. להביא את החפושית, אשקרבי"ט בלע"ז, ואת הדומה לדומה:
מרבה רגלים. זה נַדָּל, שֶׁרֶץ, שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד"ש:
(יא,מג) אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
(יא, מג) אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
(יא, מג) מג לָא תְשַׁקְּצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן וְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן:רש"י:
אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שיקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתם:
ונטמתם בם. אם אתם מִטְמָאִין בהם בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא, ובישיבה שלמעלה:
(יא,מד) כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
(יא, מד) כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
(יא, מד) מד אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְקַדְּשׁוּן וּתְהוֹן קַדִּישִׁין אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא וְלָא תְסַאֲבוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:רש"י:
כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש, שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו את עצמכם למטה:
והייתם קדשים. (לפי) [לְפָנַי] שאני אקדש אתכם למעלה, ולעולם הבא:
ולא תטמאו וגו'. לעבור עליהם בלאוין הרבהוכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד (מכות טז:)אכל פּוּטִיתָא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:
(יא,מה) כִּי אֲנִי יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
(יא, מה) כִּי אֲנִי יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
(יא, מה) מה אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְּאַסֵּק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא וּתְהוֹן קַדִּישִׁין אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא:רש"י:
כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מִצְוֺתַי העליתי אתכם. [דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב הוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה]:
(יא,מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל־נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל־הָאָרֶץ:
(יא, מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל־נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל־הָאָרֶץ:
(יא, מו) מו דָּא אוֹרַיְתָא דִבְעִירָא וּדְעוֹפָא וּדְכֹל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּרְחֵשָׁא בְּמַיָּא וּלְכָל נַפְשָׁא דִּרְחֵשָׁא עַל אַרְעָא:
(יא,מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:פפ צ"א פסוקים, עבדי"ה סימן.
(יא, מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:פפ צ"א פסוקים, עבדי"ה סימן.
(יא, מז) מז לְאַפְרָשָׁא בֵּין מְסָאָבָא וּבֵין דַּכְיָא וּבֵין חַיְתָא דְּמִתְאַכְלָא וּבֵין חַיְתָא דִּי לָא מִתְאַכְלָא:Qרש"י:
להבדיל. לא בלבד השונה אלאשתהא יודע ומכיר ובקי בהן:
בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך,לִטְהוֹרָה לך, בין נשחט חציו של קנה, לנשחט רובו:
ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפהכשרה, לנולדו בה סימני טרפהפסולה:
(יב,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב, א) בא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יב,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא:
(יב, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא:
(יב, ב) ב מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר אִתְּתָא אֲרֵי תְעַדִּי וּתְלִיד דְּכָר וּתְהֵי מְסָאָבָא שִׁבְעַת יוֹמִין כְּיוֹמֵי רִחוּק סוֹבְתַהּ תְּהֵי מְסָאָבָא:רש"י:
אשה כי תזריע. אמר רב שמלאי (ויק"ר יד, א)כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:
כי תזריע. לרבות שאפילו יְלָדַתּוּ מָחוּי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה:
כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנדה, מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם:
דותה. לשון דבר הזבמגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלאתֶחֱלָה ראשה [וראשה] ואבריה כבדין עליה:
(יב,ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(יב, ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(יב, ג) ג וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִתְגְּזַר בִּסְרָא דְעָרְלְתֵיהּ:
(יב,ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל־ קֹדֶשׁ לֹא־תִגָּע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד־מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
(יב, ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל־ קֹדֶשׁ לֹא־תִגָּע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד־מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
(יב, ד) ד וּתְלָתִין וּתְלָתָא יוֹמִין תֵּיתֵב בְּדַם דְּכוּ בְּכָל קוּדְשָׁא לָא תִקְרַב וּלְמִקְדְּשָׁא לָא תֵעוֹל עַד מִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ:רש"י:
תשב. אין תשב [אין לשון ישיבה] אלא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א, מו), וישב באלוני ממרא (בראשית יג, יח):
בדמי טהרה. אף על פי שרואה דם טהורה:לא מפיק ה"א, והוא שֵׁם דבר, כמו טוהר:
ימי טהרה. מפיק ה"א, ימי טוהר שֶׁלָּהּ:
לא תגע. אזהרה לאוכל וכו', כמו ששנויה ביבמות (דף עה.):
בכל קדש. לרבות את התרומה, לפי שֶׁזּוֹ טבולת יום ארוךשטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרתטהרתה:
(יב,ה) וְאִם־נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל־דְּמֵי טָהֳרָה:
(יב, ה) וְאִם־נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל־דְּמֵי טָהֳרָה:
(יב, ה) ה וְאִם נְקוּבְתָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאָבָא אַרְבְּעָה עֲסַר כְּרִיחוּקַהּ וְשִׁתִּין וְשִׁתָּא יוֹמִין תֵּיתֵב עַל דַּם דְּכוּ:
(יב,ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־ הַכֹּהֵן:
(יב, ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־ הַכֹּהֵן:
(יב, ו) ו וּבְמִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ לִבְרָא אוֹ לִבְרַתָּא תַּיְתִי אִמָּר בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא וּבַר יוֹנָה אוֹ שַׁפְנִינָא לְחַטָּאתָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוָת כַּהֲנָא:
(יב,ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:
(יב, ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:
(יב, ז) ז וִיקָרְבִנֵּיהּ קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלַהּ וְתִדְכֵּי מִסּוֹאֲבַת דְּמָהָא דָּא אוֹרַיְתָא דְיַלֶּדְתָּא לְדוּכְרָא אוֹ לִנְקֻבְתָא:רש"י:
והקריבו. ללמדך, שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה:
וטהרה. מכלל שעד כאן קרויהטמאה:
(יב,ח) וְאִם־לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי־תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:
(יב, ח) וְאִם־לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי־תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:
(יב, ח) ח וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדַהּ כְּמִסַּת אִמְּרָא וְתִסַּב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָּאתָא וִיכַפֵּר עֲלַהּ כַּהֲנָא וְתִדְכֵּי:רש"י:
אחד לעלה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים (צ.)בפרק כל התדיר:
(יג,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יג, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יג, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:
(יג,ב) אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל־ אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:
(יג, ב) אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל־ אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:
(יג, ב) ב אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ עַמְקָא אוֹ עַדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּתֵי לְוָת אַהֲרֹן כַּהֲנָא אוֹ לְוָת חַד מִבְּנוֹהִי כָּהֲנַיָּא:רש"י:
או ספחת וגו'. שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו:
בהרת. חברבורות טייא"ר בלע"ז, וכן בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים (איוב לז, כא):
אל אהרן וגו'. גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:
(יג,ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בְּעוֹר־הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:
(יג, ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בְּעוֹר־הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:
(יג, ג) ג וֶיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתְּשָׁא בִמְשַׁךְ בִּסְרָא וְשֵׂעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וּמֶחֱזֵי מַכְתְּשָׁא עַמִּיק מִמְּשַׁךְ בִּסְרֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיֶחֱזִנֵּיהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵב יָתֵיהּ:רש"י:
ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור ונהפך ללבן בתוךהנגע. ומעוט שער שנים:
עמק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
וטמא אתו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבןסימן טומאה הוא גזירת הכתוב:
(יג,ד) וְאִם־בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין־מַרְאֶהָ מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָה* לֹא־הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, ד) וְאִם־בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין־מַרְאֶהָ מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָה* לֹא־הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, ד) ד וְאִם בַּהֲרָא חַוְּרָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ וְעַמִּיק לֵית מֶחֱזָהָא מִן מַשְׁכָא וּשְׂעָרָה לָא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיַסְגַּר כַּהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעָא יוֹמִין:רש"י:
ועמק אין מראה. לא ידעתיפירושו:
והסגיר. יסגירנו בבית אחד, ולא יראה עד סוף השבוע, ואז יוכיחו הסימנים עליו:
(יג,ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
(יג, ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
(יג, ה) ה וְיֶחֱזִנֵּיהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא מַכְתְּשָׁא קָם כַּד הֲוָה לָא אוֹסֵף מַכְתְּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וְיַסְגְּרִנֵּיהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת:רש"י:
בעיניו. במראהו ובשיעורוהראשון:
והסגירו, שנית. הא אם פשה בְּשָׁבוּעַ ראשון טמא מוחלט:
(יג,ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר:
(יג, ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר:
(יג, ו) ו וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָא תִּנְיָנוּת וְהָא עָמְיָא מַכְתָּשָׁא וְלָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וִידַכִּנֵּיהּ כַּהֲנָא עֲדִיתָא הִיא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי:רש"י:
כהה. הוכההממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:
מספחת. שם נגע טהור:
וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק לְהִסָּגֵר נקרא טמא, וצריך טבילה:
(יג,ז) וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, ז) וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, ז) ז וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דְּאִתַּחֲזִי לְכַהֲנָא לְדַכּוּתֵיהּ וְיִתַּחֲזִי תִנְיָנוּת לְכַהֲנָא:
(יג,ח) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא:
(יג, ח) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא:
(יג, ח) ח וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אוֹסֵפַת עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵבִנֵּיהּ כַּהֲנָא סְגִירוּתָא הִיא:רש"י:
וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מוחלט, וזקוק לצפרים ולתגלחתולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה:
צרעת הוא. המספחתהזאת:
צרעת. לשון נקבה, נגע לשון זכר:
(יג,ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, ט) ט מַכְתַּשׁ סְגִירוּ אֲרֵי תְהֵי בֶּאֱנָשָׁא וִיתֵתֵי לְוָת כַּהֲנָא:
(יג,י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:
(יג, י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:
(יג, י) י וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא עַמְקָא חַוְּרָא בְּמַשְׁכָּא וְהִיא הֲפָכַת שַׂעֲרָא לְחִוָּר וְרשֶׁם בִּסְרָא חַיְתָא בְּעַמִּקְתָּא:רש"י:
ומחית. שנימינ"ט בלע"ז, שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה:
(יג,יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:
(יג, יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:
(יג, יא) יא סְגִירוּת עַתִּיקָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ וִיסָאֵבִנֵּיהּ כַּהֲנָא לָא יַסְגְרִינֵיהּ אֲרֵי מְסָאָב הוּא:רש"י:
צרעת נושנת היא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית [נעשית] בריאה למעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיהאטהרנה:
(יג,יב) וְאִם־פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל־עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד־רַגְלָיו לְכָל־מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
(יג, יב) וְאִם־פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל־עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד־רַגְלָיו לְכָל־מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
(יג, יב) יב וְאִם מִסְגָּא תִסְגֵּי סְגִירוּתָא בְּמַשְׁכָּא וְתַחֲפֵי סְגִירוּתָא יָת כָּל מְשַׁךְ מַכְתָּשָׁא מֵרֵישֵׁיהּ וְעַד רַגְלוֹהִי לְכָל חֵיזוּ עֵינֵי כַהֲנָא:רש"י:
מראשו. של אדם ועד רגליו:
לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:
(יג,יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
(יג, יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
(יג, יג) יג וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא חֲפַת סְגִירוּתָא יָת כָּל בִּסְרֵיהּ וִידַכֵּי יָת מַכְתָּשָׁא כֻּלֵּיהּ אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוַר דְּכֵי הוּא:
(יג,יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:
(יג, יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:
(יג, יד) יד וּבְיוֹמָא דְיִתַּחֲזִי בֵיהּ בִּסְרָא חַיָּא יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מִחְיָה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד, ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שִׁפּוּעוֹ על ידי שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא:
וביום הראות. מה תלמוד לומר וביום, ללמד שיש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולאצטליתווְלִכְסוּתוֹ ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:
(יג,טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:
(יג, טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:
(יג, טו) טו וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת בִּסְרָא חַיָּא וִיסָאֵבִנֵּיהּ בִּסְרָא חַיָּא מְסָאָב הוּא סְגִירוּת הוּא:רש"י:
צרעת הוא. הבשר ההוא, בשר לשון זכר:
(יג,טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, טז) טז אוֹ אֲרֵי יְתוּב בִּסְרָא חַיָּא וְיִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא:
(יג,יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־ הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא:
(יג, יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־ הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא:
(יג, יז) יז וְיֶחֱזִנֵּיהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ מַכְתָּשָׁא לְמֶחֱוָר וִידַכֵּי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא דְּכֵי הוּא:
(יג,יח) וּבָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בוֹ־בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא:
(יג, יח) וּבָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בוֹ־בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא:
(יג, יח) יח וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בֵיהּ בְּמַשְׁכֵּיהּ שִׁחֲנָא וְאִתַּסֵי:רש"י:
שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בְּלִקּוּיהבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור:
ונרפא. השחין העלה אֲרוּכָה ובמקומו העלה נגע אחר:
(יג,יט) וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, יט) וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל־הַכֹּהֵן:
(יג, יט) יט וִיהֵי בַּאֲתַר שִׁחֲנָא עַמְקָא חַוְּרָא אוֹ בַהֲרָא חַוְּרָא סַמְקָא וְיִתַּחֲזִי לְכַהֲנָא:רש"י:
או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק, אלא פָּתוּךְ ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:
(יג,כ) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע־צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה:
(יג, כ) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע־צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה:
(יג, כ) כ וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא מֶחֱזָהָא מַכִּיךְ מִן מַשְׁכָּא וּשְׂעָרַהּ אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וִיסָאֵבִינֵיהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא בְּשִׁחֲנָא סְגִיאַת:רש"י:
מראה שפל. ואין מַמָּשָׁהּ שפל, אלא מתוך לבנינותו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
(יג,כא) וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, כא) וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, כא) כא וְאִם יֶחֱזִנַּהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בַּהּ שֵׂעָר חִוָּר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא וְיַסְגְּרִנֵּיהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין:
(יג,כב) וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא:
(יג, כב) וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא:
(יג, כב) כב וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵיהּ מַכְתָּשָׁא הִיא:רש"י:
נגע הוא. השאת הזאת או הבהרת:
(יג,כג) וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:
(יג, כג) וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:
(יג, כג) כג וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בַּהֶרְתָּא לָא אוֹסֵפַת רשֶׁם שִׁחֲנָא הִיא וִידַכִּנֵּיהּ כַּהֲנָארש"י:
תחתיה. במקומה:
צרבת השחין. כתרגומו רשֶׁם שִׁחֲנָא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים (יחזקאל כא, ג), רייטרי"ר בלע"ז:
צרבת. רייטישמנ"ט בלע"ז:
(יג,כד) אוֹ בָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת־אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה:
(יג, כד) אוֹ בָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת־אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה:
(יג, כד) כד אוֹ אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בְמַשְׁכֵּיהּ כְּוָאָה דְנוּר וּתְהֵי רשֶׁם כְּוָאָה בַּהֲרָא חַוְּרָא סַמְקָא אוֹ חַוְּרָא:רש"י:
מחית המכוה. שנימני"ט בלע"ז, כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה, לא ידונו כגריס [שלם]:
(יג,כה) וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן־הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא:
(יג, כה) וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן־הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא:
(יג, כה) כה וְיֶחֱזֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ שַׂעֲרָא חִוָר בְּבַהֶרְתָּא וּמֶחֱזָהָא עַמִּיק מִן מַשְׁכָּא סְגִירוּתָא הִיא בִּכְוָאָה סְגִיאָה וִיסָאֵב יָתֵיהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא:
(יג,כו) וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, כו) וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, כו) כו וְאִם יֶחֱזִנַּהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בְּבַהֶרְתָּא שֵׂעָר חִוָּר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא וְיַסְגְּרִנֵּיהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין:
(יג,כז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא:
(יג, כז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא:
(יג, כז) כז וְיֶחֱזִנֵּיהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא:
(יג,כח) וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא־פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי־צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא:
(יג, כח) וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא־פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי־צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא:
(יג, כח) כח וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בַּהֶרְתָּא לָא אוֹסֵפַת בְּמַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא עֹמֶק כְּוָאָה הִיא וִידַכִּנֵּיהּ כַּהֲנָא אֲרֵי רשֶׁם כְּוָאָה הִיא:
(יג,כט) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן:
(יג, כט) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן:
(יג, כט) כט וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בֵיהּ מַכְתָּשָׁא בְּרֵישָׁא אוֹ בִדְקָן:רש"י:
בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן, וזה סימנו בשער צהוב:
(יג,ל) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא:
(יג, ל) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא:
(יג, ל) ל וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מֶחֱזוֹהִי עַמִּיק מִן מַשְׁכָּא וּבֵיהּ שֵׂעָר סֻמָּק דַּעְדָּק וִיסָאֵב יָתֵיהּ כַּהֲנָא נִתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקְנָא הוּא:רש"י:
ובו שער צהב. שנהפך שער שחורשבו לצהוב:
נתק הוא. כך שמו של נגע שבמקום שער:
(יג,לא) וְכִי־יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין־מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, לא) וְכִי־יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין־מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, לא) לא וַאֲרֵי יֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא וְהָא לֵית מֶחֱזוֹהִי עַמִּיק מִן מַשְׁכָּא וְשֵׂעָר אֻכָּם לֵית בֵּיהּ וְיַסְגַּר כַּהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא שִׁבְעַת יוֹמִין:רש"י:
ושער שחור אין בו. הא אם היה בו שער שחור טהור, ואין צריך לְהִסָּגֵר, שהשער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו':
(יג,לב) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא־הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן־הָעוֹר:
(יג, לב) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא־הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן־הָעוֹר:
(יג, לב) לב וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא וְלָא הֲוָה בֵיהּ שֵׂעָר סֻמָּק וּמֶחֱזֵי נִתְקָא לֵית עַמִּיק מִן מַשְׁכָּא:רש"י:
והנה לא פשה וגו'. הא אם פשה, או היה בושער צהוב,טמא:
(יג,לג) וְהִתְגַּ לָּח וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
(יג, לג) וְהִתְגַּ לָּח וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
(יג, לג) לג וִיגַלַּח סָחֳרָנֵי נִתְקָא וּדְעִם נִתְקָא לָא יְגַלַּח וְיַסְגַּר כַּהֲנָא יָת נִתְקָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת:רש"י:
והתגלח. סביבות הנתק:
ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא ניכר אם פשה, שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח:
(יג,לד) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר:
(יג, לד) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר:
(יג, לד) לד וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת נִתְקָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא וּמֶחֱזוֹהִי לֵיתוֹהִי עַמִּיק מִן מַשְׁכָּא וִידַכֵּי יָתֵיהּ כַּהֲנָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי:
(יג,לה) וְאִם־פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ:
(יג, לה) וְאִם־פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ:
(יג, לה) לה וְאִם אוֹסָפָא יוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דָּכוּתֵיהּ:רש"י:
אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הַפִּטּוּר, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה [מכל מקום]:
(יג,לו) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא־יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא:
(יג, לו) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא־יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא:
(יג, לו) לו וְיֶחֱזִנֵּיהּ כַּהֲנָא וְהָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא לָא יְבַקֵּר כַּהֲנָא לְשֵׂעָר סֻמָּק מְסָאָב הוּא:
(יג,לז) וְאִם־בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח־בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:
(יג, לז) וְאִם־בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח־בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:
(יג, לז) לז וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִתְקָא וְשֵׂעָר אֻכָּם צְמַח בֵּיהּ אִתַּסִּי נִתְקָא דְּכֵי הוּא וִידַכִּנֵּיהּ כַּהֲנָא:רש"י:
ושער שחור. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. (ולשון) וּלְמַה צהוב דומה לתבנית הזהב. צהוב כמו זהוב, אוֹרַבְּלֶ"א בלע"ז:
טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן לא טהור:
(יג,לח) וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת:
(יג, לח) וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת:
(יג, לח) לח וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן בַּהֲרָן חַוְּרָן:רש"י:
בהרות. חברבורות:
(יג,לט) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא:
(יג, לט) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא:
(יג, לט) לט וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן עָמְיָן חַוְּרָן בָּהֲקָא הוּא סָגֵי בְמַשְׁכָּא דְּכֵי הוּארש"י:
כהות לבנת. שאין לובן שלהן עז אלא כהה:
בהק. כמין לובן, הנראה בִּבְשַׂר אָדָם, אָדוֹם שקורין רוש"ו בין חברבורות אדמימותו קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:
(יג,מ) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא:
(יג, מ) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא:
(יג, מ) מ וּגְבַר אֲרֵי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ קְרַח הוּא דְּכֵי הוּא:רש"י:
קרח הוא טהור הוא. טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגעי עור בשר, (בשער לבן) מחיה ופשיון:
(יג,מא) וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא:
(יג, מא) וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא:
(יג, מא) מא וְאִם מִלָּקֳבֵל אֲפּוֹהִי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ גְּלוֹשׁ הוּא דְּכֵי הוּא:רש"י:
ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו, קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו,קרוי קרחת:
(יג,מב) וְכִי־יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
(יג, מב) וְכִי־יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
(יג, מב) מב וַאֲרֵי יְהֵי בְקָרָחוּתָא אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵיהּ מַכְתַּשׁ חִוָּר סַמּוֹק סְגִירוּת סָגְיָא הִיא בְּקָרָחוּתֵיהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵיהּ:רש"י:
נגע לבן אדמדם. פָּתוּךְ. מנין שאר המראות, תלמוד לומר כמראה צרעת עור בשר, כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר, אדם כי יהיה בעור בשרו, ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות, וְנִדּוֹן בשתי שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מִטְמָאִין בארבע מראות, שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:
(יג,מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:
(יג, מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:
(יג, מג) מג וְיֶחֱזֵי יָתֵיהּ כַּהֲנָא וְהָא עַמִּיק מַכְתָּשָׁא חַוְּרָא סַמְּקָא בְּקָרָחוּתֵיהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵיהּ כְּמֶחֱזֵי סְגִירוּת מְשַׁךְ בִּסְרָא:
(יג,מד) אִישׁ־צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:
(יג, מד) אִישׁ־צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:
(יג, מד) מד גְּבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֳבָא יְסָאֵבִנֵּיהּ כַּהֲנָא בְּרֵישֵׁיהּ מַכְתָּשֵׁיהּ:רש"י:
בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כולן. על כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו':
(יג,מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר־בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:
(יג, מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר־בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:
(יג, מה) מה וּסְגִירָא דִּי בֵיהּ מַכְתָּשָׁא לְבוּשׁוֹהִי יְהוֹן מְבַזְּעִין וְרֵישֵׁיהּ יְהֵי פְרִיעַ וְעַל שָׂפָם כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָּף וְלָא תִסְתַּאֲבוּן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יִקְרֵי:רש"י:
פרמים. קרועים:
פרוע. מְגֻדָּל שֵׂעָר:
ועל שפם יעטה. כאבל:
שפם. שער השפתים, גרינו"ן בלע"ז:
וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו [הכל] ממנו:
(יג,מו) כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
(יג, מו) כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
(יג, מו) מו כָּל יוֹמֵי דִי מַכְתָּשָׁא בֵיהּ יְהֵי מְסָאָב מְסָאָב הוּא בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹתְבֵיהּ:רש"י:
בדד ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו, מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יִבָּדֵל:
מחוץ למחנה. חוץ לשלשמחנות:
(יג,מז) וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים:
(יג, מז) וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים:
(יג, מז) מז וּלְבוּשָׁא אֲרֵי יְהֵי בֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ בִּלְבוּשׁ כִּתָּן:
(יג,מח) אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל־מְלֶאכֶת עוֹר:
(יג, מח) אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל־מְלֶאכֶת עוֹר:
(יג, מח) מח אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא לְכִתָּנָא וּלְעַמְרָא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְּכָל עֲבִידַת מְשָׁךְ:רש"י:
לפשתים ולצמר. של פשתים או של צמר:
או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה:
או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה:
(יג,מט) וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת־הַכֹּהֵן:
(יג, מט) וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת־הַכֹּהֵן:
(יג, מט) מט וִיהֵי מַכְתָּשָׁא יָרוֹק אוֹ סַמּוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מַאן דִּמְשַׁךְ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתַּחֲזֵי לְכַהֲנָא:רש"י:
ירקרק. ירוק שבירוקין:
אדמדם. אדום שבאדומים:
(יג,נ) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, נ) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
(יג, נ) נ וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְיַסְגַּר יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעַת יוֹמִין:
(יג,נא) וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ־ בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא:
(יג, נא) וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ־ בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא:
(יג, נא) נא וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרֵי אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְמַשְׁכָּא לְכֹל דִּי יִתְעֲבֵד מַשְׁכָּא לְעִבִידָא סְגִירוּת מְחַסְרָא מַכְתָשָׁא מְסָאָב הוּא:רש"י:
צרעת ממארת. לשון סִלּוֹןמַמְאִיר (יחזקאל כח, כד), פויינט"ש בלע"ז. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה הימנו:
(יג,נב) וְשָׂרַף אֶת־הַבֶּגֶד אוֹ אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת־כָּל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי־ צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
(יג, נב) וְשָׂרַף אֶת־הַבֶּגֶד אוֹ אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת־כָּל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי־ צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
(יג, נב) נב וְיוֹקִיד יָת לְבוּשָׁא אוֹ יָת שִׁתְיָא אוֹ יָת עַרְבָא בְּעַמְרָא אוֹ בְכִתָּנָא אוֹ יָת כָּל מָאן דִּמְשַׁךְ דִּי יְהֵי בֵיהּ מַכְתָּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:רש"י:
בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה, אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את הָאִימְרִיוֹת שבו שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא:
(יג,נג) וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל־כְּלִי־עוֹר:
(יג, נג) וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל־כְּלִי־עוֹר:
(יג, נג) נג וְאִם יֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בִלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מָאן דִּמְשָׁךְ:
(יג,נד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת־ יָמִים שֵׁנִית:
(יג, נד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת־ יָמִים שֵׁנִית:
(יג, נד) נד וִיפַקֵּד כַּהֲנָא וִיחַוְּרוּן יָת דִּי בֵיהּ מַכְתָּשָׁא וְיַסְגְּרִינֵיהּ שִׁבְעַת יוֹמִין תִּנְיָנוּתרש"י:
את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע, יכול כל הבגד כולו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע, הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:
(יג,נה) וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא־הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת־עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא־פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
(יג, נה) וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא־הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת־עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא־פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:
(יג, נה) נה וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא בָּתַר דְּחַוָּרוּ יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא לָא שְׁנָא מַכְתָּשָׁא מִן כַּד הֲוָה וּמַכְתָּשָׁא לָא אוֹסֵף מְסָאָב הוּא בְּנוּרָא תּוֹקְדִנֵּיהּ תַּבְרָא הִיא בִּשְׁחִיקוּתֵיהּ אוֹ בְחַדָּתוּתֵיהּ:רש"י:
אחרי הכבס. לשון הֵעָשׂוֹת:
לא הפך הנגע את עינו. לא הוכהה ממראיתו:
והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים וכו' כדאיתא בתורת כהנים, ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו:
פחתת הוא. לשון גומא, כמו בְּאַחַת הַפְּחָתִים (שמואל־ב יז, ט), כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:
בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בִּשְׁחִיקוּתֵהּ אוֹ בְּחַדָתוּתֵיהּ:
קרחתו. שחקים, ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור. לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו, קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאילו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים, והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים (פרק טו, ט):
(יג,נו) וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן־הַבֶּגֶד אוֹ מִן־הָעוֹר אוֹ מִן־הַשְּׁתִי אוֹ מִן־הָעֵרֶב:
(יג, נו) וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן־הַבֶּגֶד אוֹ מִן־הָעוֹר אוֹ מִן־הַשְּׁתִי אוֹ מִן־הָעֵרֶב:
(יג, נו) נו וְאִם חֲזָא כַהֲנָא וְהָא עָמְיָא מַכְתָּשָׁא בָּתַר דְּחַוָּרוּ יָתֵיהּ וְיִבְזַע יָתֵיהּ מִן לְבוּשָׁא אוֹ מִן מַשְׁכָּא אוֹ מִן שִׁתְיָא אוֹ מִן עַרְבָא:רש"י:
וקרע אתו. יקרע מקום הנגע מן הבגד, וישרפנו:
(יג,נז) וְאִם־תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע:
(יג, נז) וְאִם־תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע:
(יג, נז) נז וְאִם תִּתְחֲזֵי עוֹד בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מָאן דִּמְשַׁךְ סָגְיָא הִיא בְּנוּרָא תוֹקְדִנֵּיהּ יָת דִּי בֵיהּ מַכְתָּשָׁא:רש"י:
פרחת הוא. דבר החוזר וצומח:
באש תשרפנו. את כל הבגד:
(יג,נח) וְהַבֶּגֶד אוֹ־הַשְּׁתִי אוֹ־הָעֵרֶב אוֹ־כָל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר:
(יג, נח) וְהַבֶּגֶד אוֹ־הַשְּׁתִי אוֹ־הָעֵרֶב אוֹ־כָל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר:
(יג, נח) נח וּלְבוּשָׁא אוֹ שִׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָל מָאן דִּמְשַׁךְ דִּי יִתְחַוַּר וְיֶעְדֵּי מִנְּהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִצְטַבַּע תִּנְיָנוּת וְיִדְכֵּי:רש"י:
וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחילה על פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי:
וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון, וְיִתְחַוַּר, חוץ מזה שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו וְיִצְטַבַּע, וכן כל כִּבּוּסֵי בגדים שהן לטבילה מְתֻּרְגָמִין וְיִצְטַבַּע:
(יג,נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע־צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל־כְּלִי־עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ:פפ ס"ז פסוקים, בני"ה סימן.
(יג, נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע־צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל־כְּלִי־עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ:פפ ס"ז פסוקים, בני"ה סימן.
(יג, נט) נט דָּא אוֹרַיְתָא דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ כִתָּנָא אוֹ שִׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָּל מָאן דִּמְשָׁךְ לְדַכָּיוּתֵיהּ אוֹ לְסַאֲבוּתֵיהּ:Q
(יד,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יד, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יד, א) דא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יד,ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־ הַכֹּהֵן:
(יד, ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־ הַכֹּהֵן:
(יד, ב) ב דָּא תְהֵי אוֹרַיְתָא דִסְגִירָא בְּיוֹמָא דְדָכוּתֵיהּ וְיִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא:רש"י:
זאת תהיה תורת המצרע וגו'. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:
(יד,ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ:
(יד, ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ:
(יד, ג) ג וְיִפּוֹק כַּהֲנָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיֶחֱזֵי כַּהֲנָא וְהָא אִתַּסִּי מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא:רש"י:
אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנותשֶׁנִּשְׁתַּלֵּחַ שם בימי חלוטו:
(יד,ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
(יד, ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
(יד, ד) ד וִיפַקֵּד כַּהֲנָא וְיִסַּב לְמִדַּכֵּי תַּרְתֵּין צִפֳּרִין חַיִּין דָּכְיָן וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא:רש"י:
חיות. פרטלטרפות:
טהרות. פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פִּטְפּוּטֵי דברים, לפיכך הוזקקולטהרתו צפרים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול:
ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסותהרוח:
ושני תולעת ואזב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מִגַּאֲוָתוֹ כתולעת וכאזוב:
עץ ארז. מַקֵּלשל ארז:
ושני תולעת. לשון של צמר צבוע זהורית:
(יד,ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים:
(יד, ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים:
(יד, ה) ה וִיפַקֵּד כַּהֲנָא וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמַאן דַּחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ:רש"י:
על מים חיים. נותן אותם תחילה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, וכמה הם, רביעית:
(יד,ו) אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:
(יד, ו) אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:
(יד, ו) ו יָת צִפְּרָא חַיְתָא יִסַּב יָתַהּ וְיָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא בִּדְמָא דְּצִפְּרָא דִּנְכִיסְתָא עַל מֵי מַבּוּעַ:רש"י:
את הצפר החיה יקח אתה. מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישהלעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כך לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:
(יד,ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה:
(יד, ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה:
(יד, ז) ז וְיַדִּי עַל דְּמִדַּכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵּיהּ וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא:
(יד,ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת־בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:
(יד, ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת־בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:
(יד, ח) ח וִיצַבַּע דְּמִדַּכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַּח יָת כָּל שַׂעֲרֵיהּ וְיַסְחֵי בְמַיָּא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁכְּנֵיהּ שַׁבְעָא יוֹמִין:רש"י:
וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמישהמטה:
(יד,ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־ זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת־בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר:
(יד, ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־ זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת־בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר:
(יד, ט) ט וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַּח יָת כָּל שַׂעֲרֵיהּ יָת רֵישֵׁיהּ וְיָת דִּקְנֵיהּ וְיָת גְּבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵיהּ יְגַלָּח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא וְיִדְכֵּי:רש"י:
את כל שערו וגו'. כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שערונראה:
(יד,י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי־כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:
(יד, י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי־כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:
(יד, י) י וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַּב תְּרֵין אִמְּרִין שַׁלְמִין וְאִמַּרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח וְלֻגָּא חַד דְּמִשְׁחָא:רש"י:
וכבשה אחת . לחטאת:
ושלשה עשרנים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורעטעונין נסכים:
ולג אחד שמן. להזות עליו שבע, וליתן ממנועל תנוך אזנו ומתן בהונות:
(יד,יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יד, יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יד, יא) יא וִיקִים כַּהֲנָא דִמְדַּכֵּי יָת גַּבְרָא דְּמִדַּכֵּי וְיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
לפני ה'. בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים:
(יד,יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, יב) יב וְיִסַּב כַּהֲנָא יָת אִמְּרָא חֲדָא וִיקָרֵב יָתֵיהּ לַאֲשָׁמָא וְיָת לֻגָּא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
והקריב אתו לאשם. יקריבנו לתוך העזרהלשם אשם:
להניף. שהוא טעון תנופה חי:
והניף אתם. את האשםואת הלוג:
(יד,יג) וְשָׁחַט אֶת־הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הַחַטָּאת וְאֶת־ הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(יד, יג) וְשָׁחַט אֶת־הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הַחַטָּאת וְאֶת־ הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(יד, יג) יג וְיִכּוֹס יָת אִמְּרָא בַּאֲתַר דִּי יִכּוֹס יָת חַטָּאתָא וְיָת עֲלָתָא בַּאֲתַר קַדִּישׁ אֲרֵי כְּחַטָּאתָא אֲשָׁמָא הוּא לְכַהֲנָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:רש"י:
במקום אשר ישחט וגו'. על ירך המזבח בצפון, ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו':
כי כחטאת. כי ככל החטאות:
האשם. הזה:
הוא לכהן. בכל עבודות התלויות בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים וְאֵמוּרִים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו נִיתַּן למעלהכחטאת, תלמוד לומר וכו', בתורת כהנים (פרק ג, א):
(יד,יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(יד, יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(יד, יד) יד וְיִסַּב כַּהֲנָא מִדְּמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא:רש"י:
תנוך. גָּדֵר אמצעי שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורים לו טנדרו"ס:
בהן. גודל:
(יד,טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:
(יד, טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:
(יד, טו) טו וְיִסַּב כַּהֲנָא מִלֻּגָּא דְמִשְׁחָא וִירִיק עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִּשְׂמָאלָא:
(יד,טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן־הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן־הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, טז) טז וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵיהּ דְיַמִּינָא מִן מִשְׁחָא דִּי עַל יְדֵיהּ דִּשְׂמָאלָא וְיַדִּי מִן מִשְׁחָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ:רש"י:
לפני ה'. כנגדבית קדשי הקדשים:
(יד,יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם:
(יד, יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם:
(יד, יז) יז וּמִשְׁאָר מִשְׁחָא דִּי עַל יְדֵיהּ יִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא עַל דְּמָא דַאֲשָׁמָא:
(יד,יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, יח) יח וּדְיִשְׁתָּאַר בְּמִשְׁחָא דִּי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישׁ דְּמִדַּכֵּי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ:
(יד,יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל־הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה:
(יד, יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל־הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה:
(יד, יט) יט וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חַטָּאתָא וִיכַפֵּר עַל דְּמִדַּכֵּי מִסְּאוֹבְתֵּיהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יָת עֲלָתָא:
(יד,כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר:
(יד, כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר:
(יד, כ) כ וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִדְכֵּי:רש"י:
ואת המנחה. מנחת נסכים של בהמה:
(יד,כא) וְאִם־דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:
(יד, כא) וְאִם־דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:
(יד, כא) כא וְאִם מִסְכֵּן הוּא וְלֵית יְדֵיהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִמַּר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא חַד דְּפִיל בִּמְשַׁח לְמִנְחָתָא וְלֻגָּא דְמִשְׁחָא:רש"י:
ועשרון סלת אחד. לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו:
ולג שמן. לתת ממנו על הבהונות, ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש:
(יד,כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:
(יד, כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:
(יד, כב) כב וְתַרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה דִּי תַדְבֵּק יְדֵיהּ וִיהֵי חַד חַטָּאתָא וְחַד עֲלָתָא:
(יד,כג) וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כג) וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כג) כג וְיַיְתִי יָתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לִדְכוּתֵיהּ לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים, ולהזאת עץ ארז ואזובושני תולעת:
(יד,כד) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כד) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כד) כד וְיִסַּב כַּהֲנָא יָת אִמְּרָא דַאֲשָׁמָא וְיָת לֻגָּא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:
(יד,כה) וְשָׁחַט אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(יד, כה) וְשָׁחַט אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(יד, כה) כה וְיִכּוֹס יָת אִמְּרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַּב כַּהֲנָא מִדְּמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא:
(יד,כו) וּמִן־הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:
(יד, כו) וּמִן־הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:
(יד, כו) כו וּמִן מִשְׁחָא יְרִיק כַּהֲנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִּשְׂמָאלָא:
(יד,כז) וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כז) וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כז) כז וְיַדֵּי כַהֲנָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ דְּיַמִּינָא מִן מִשְׁחָא דִּי עַל יְדֵיהּ דִּשְׂמָאלָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ:
(יד,כח) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל־מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם:
(יד, כח) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל־מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם:
(יד, כח) כח וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן מִשְׁחָא דִּי עַל יְדֵיהּ עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְיַמִּינָא עַל אֲתַר דְּמָא דַאֲשָׁמָא:רש"י:
על מקום דם האשם. אפילו נִתְקַנֵּחַ הדם, למד, שאין הדם גורם, אלא המקום גורם:
(יד,כט) וְהַנּוֹתָר מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כט) וְהַנּוֹתָר מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, כט) כט וּדְיִשְׁתָּאַר מִן מִשְׁחָא דִּי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַּכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ:
(יד,ל) וְעָשָׂה אֶת־הָאֶחָד מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ:
(יד, ל) וְעָשָׂה אֶת־הָאֶחָד מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ:
(יד, ל) ל וְיַעְבֵּד יָת חַד מִן שַׁפְנִינַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה מִדִי תַדְבֵּק יְדֵיהּ:
(יד,לא) אֵת אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה עַל־הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, לא) אֵת אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה עַל־הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(יד, לא) לא יָת דִּי תַדְבֵּק יְדֵיהּ יָת חַד חַטָּאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא עַל מִנְחָתָא וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל דְּמִדַּכֵּי קֳדָם יְיָ:
(יד,לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר־בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא־תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ:
(יד, לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר־בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא־תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ:
(יד, לב) לב דָּא אוֹרַיְתָא דִּי בֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ דִּי לָא תַדְבֵּק יְדֵיהּ בְּדָכוּתֵיהּ:
(יד,לג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יד, לג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יד, לג) לג וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:
(יד,לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
(יד, לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
(יד, לד) לד אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִכְנַעַן דִּי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחֲסָנָא וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחֲסַנְתְּכוֹן:רש"י:
ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להםשהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
(יד,לה) וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:
(יד, לה) וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:
(יד, לה) לה וְיֵיתֵי דְּדִילֵיהּ בֵּיתָא וִיחַוִּי לְכַהֲנָא לְמֵימָר כְּמַכְתָּשָׁא אִתְחֲזִי לִי בְּבֵיתָא:רש"י:
כנגע נראה לי בבית. אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:
(יד,לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַבָּיִת:
(יד, לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַבָּיִת:
(יד, לו) לו וִיפַקֵּד כַּהֲנָא וִיפַנּוּן יָת בֵּיתָא עַד לָא יֵעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְלָא יִסְתָּאַב כָּל דִּי בְּבֵיתָא וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת בֵּיתָא:רש"י:
בטרם יבא הכהן וגו'. שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שָׁם תורת טומאה:
ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרסשאין להם טהרה במקוה:
(יד,לז) וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן־הַקִּיר:
(יד, לז) וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן־הַקִּיר:
(יד, לז) לז וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכָתְלֵי בֵיתָא פַּחֲתִין יַרְקָן אוֹ סַמְקָן וּמֶחֱזֵיהֶן מַכִּיךְ מִן כָּתְלָא:רש"י:
שקערורת. שוקעותבמראיהן:
(יד,לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן־הַבַּיִת אֶל־פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת־הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים:
(יד, לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן־הַבַּיִת אֶל־פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת־הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים:
(יד, לח) לח וְיִפּוֹק כַּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא וְיַסְגַּר יָת בֵּיתָא שִׁבְעָא יוֹמִין:
(יד,לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת:
(יד, לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת:
(יד, לט) לט וִיתוּב כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסִיף מַכְתָּשָׁא בְּכָתְלֵי בֵיתָא:
(יד,מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת־הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
(יד, מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת־הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
(יד, מ) מ וִיפַקֵּד כַּהֲנָא וִישַׁלְּפוּן יָת אַבְנַיָּא דִּי בְהֶן מַכְתָּשָׁא וְיִרְמוּן יַתְהֶן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:רש"י:
וחלצו את האבנים. כתרגומו וִישַׁלְּפוּן, יטלום משם, כמו וחלצה נעלו (דברים כה, ט), לשון הסרה:
אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאותמקומן בעודן בו:
(יד,מא) וְאֶת־הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת־הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
(יד, מא) וְאֶת־הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת־הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
(יד, מא) מא וְיָת בֵּיתָא יְקַלְפוּן מִגָּיו סְחוֹר סְחוֹר וְיִרְמוּן יָת עַפְרָא דִּי קַלִּיפוּ לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:רש"י:
יקצע. רודוניי"ר בלע"ז, ובלשון משנה יש הרבה:
מבית. מבפנים:
סביב. סביבותהנגע, בתורת כהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע:
הקצו. לשון קצה, אשר קִצְעוּ בקצוע הנגע סביב:
(יד,מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל־תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת־הַבָּיִת:
(יד, מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל־תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת־הַבָּיִת:
(יד, מב) מב וְיִסְּבוּן אַבְנִין אָחֳרָנִין וְיַעֲלוּן לַאֲתַר אַבְנַיָּא וַעֲפַר אָחֳרָן יִסַּב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא:
(יד,מג) וְאִם־יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת־הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת־הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ:
(יד, מג) וְאִם־יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת־הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת־הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ:
(יד, מג) מג וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵּי בְּבֵיתָא בָּתַר דְּשַׁלִיפוּ יָת אַבְנַיָּא וּבָתַר דְקַלִּיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַר דְּאִתְּשָׁע:רש"י:
הקצות. לשון הֵעָשׂוֹת, וכן הטוח. אבל חִלֵּץ את האבנים, מוּסָב הלשון אל האדם שחלצן, והוא משקל לשון כבד, כמו כִּפֵּר, דִּבֵּר:
ואם ישוב הנגע וגו'. יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן, ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן, בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:
(יד,מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא:
(יד, מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא:
(יד, מד) מד וְיֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאָב הוּא:רש"י:
ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים, ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טִמֵּא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טִמֵּא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית, היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע, וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא עלנגע העומד בעיניו בשבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני, ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן, ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חוזר נותץ, לא חזר טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא ואם בא יבא, במה הכתוב מדבר, אם בפושה בראשון, הרי כבר אמור, אם בפושה בשני, הרי כבר אמור, הא אינו אומר (ובא) ואם בא יבא, אלא את שבא בסוף שבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כך וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרשתא ז, י). גמרו של דבר, אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוי וטיחה, ואין החוזר צריך פִּשְׂיוֹן. וסדר המקראות כך הוא, ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה, ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:
(יד,מה) וְנָתַץ אֶת־הַבַּיִת אֶת־אֲבָנָיו וְאֶת־עֵצָיו וְאֵת כָּל־עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
(יד, מה) וְנָתַץ אֶת־הַבַּיִת אֶת־אֲבָנָיו וְאֶת־עֵצָיו וְאֵת כָּל־עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא:
(יד, מה) מה וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא וְיַפֵּק לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:
(יד,מו) וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת כָּל־יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יד, מו) וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת כָּל־יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(יד, מו) מו וּדְיֵיעוֹל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְּיַסְגַּר יָתֵיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
כל ימי הסגיר אתו. ולא ימים שקלףאת נגעו, יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו, תלמוד לומר כל ימי:
יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפילו שהה בכדי אכילת פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכבמנין, תלמוד לומר וְהַשֹּׁכֵב, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס, יכבס ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס:
(יד,מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו:
(יד, מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו:
(יד, מז) מז וּדְיִשְׁכּוּב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וּדְיֵיכוּל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי:
(יד,מח) וְאִם־בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת־הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע:
(יד, מח) וְאִם־בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת־הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע:
(יד, מח) מח וְאִם מֵעַל יֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְּאִתְּשָׁע יָת בֵּיתָא וִידַכֵּי כַהֲנָא יָת בֵּיתָא אֲרֵי אִתַּסִּי מַכְתָּשָׁא:רש"י:
ואם בא יבא. לסוף שבוע שני:
וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני, מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצע והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקיצוי וטיחה ושבוע שלישי, וכן המקרא נדרש, ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקיצוי, ואחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית, אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר, כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה:
(יד,מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת־הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
(יד, מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת־הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
(יד, מט) מט וְיִסַּב לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפֳּרִין וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא:
(יד,נ) וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים:
(יד, נ) וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים:
(יד, נ) נ וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמַאן דַּחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ:
(יד,נא) וְלָקַח אֶת־עֵץ־הָאֶרֶז וְאֶת־הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל־הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים:
(יד, נא) וְלָקַח אֶת־עֵץ־הָאֶרֶז וְאֶת־הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל־הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים:
(יד, נא) נא וְיִסַּב יָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת אֵזוֹבָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן בִּדְמָא דְּצִפְּרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדִּי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין:
(יד,נב) וְחִטֵּא אֶת־הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת:
(יד, נב) וְחִטֵּא אֶת־הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת:
(יד, נב) נב וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא בִּדְמָא דְּצִפְּרָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וּבְצִפְּרָא חַיְתָא וּבְאָעָא דְאַרְזָא וּבְאֵזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי:
(יד,נג) וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל־הַבַּיִת וְטָהֵר:
(יד, נג) וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל־הַבַּיִת וְטָהֵר:
(יד, נג) נג וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לְאַפֵּי חַקְלָא וִיכַפַּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי:
(יד,נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל־נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק:
(יד, נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל־נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק:
(יד, נד) נד דָּא אוֹרַיְתָא לְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִתְקָא:
(יד,נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת:
(יד, נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת:
(יד, נה) נה וְלִסְגִירוּת לְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא:
(יד,נו
*) וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת:
(יד, נו
*) וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת:
(יד, נו
*) נו וּלְעַמְקָא וּלְעַדְיָא וּלְבַהֲרָא:
(יד,נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת:
(יד, נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת:
(יד, נז) נז לְאַלָּפָא בְּיוֹם מְסָאָבָא וּבְיוֹם דַכְיָא דָּא אוֹרַיְתָא דִּסְגִירוּתָא:רש"י:
להורת ביום הטמא. איזה יום מטהרו, ואיזה יום מטמאו:
(טו,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(טו, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(טו, א) וא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:
(טו,ב) דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא:
(טו, ב) דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא:
(טו, ב) ב מַלִּילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי דָּאִיב מִבִּשְׂרֵיהּ דּוֹבֵיהּ מְסָאָב הוּא:רש"י:
כי יהיה זב. יכול זב מכל מקוםיהא טמא, תלמוד לומר מבשרו, ולא כל בשרו. אחר שֶׁחִלֵּק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון טִמֵּא בזב וְטִמֵּא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מִטְמְאָה טומאה קלהנדה, מטמאה טומאה חמורה זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה זיבה:
זובו טמא. למד על הטפה שהיא מטמאה. זוב דומה לְמֵי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:
(טו,ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת־זוֹבוֹ אוֹ־הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא:
(טו, ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת־זוֹבוֹ אוֹ־הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא:
(טו, ג) ג וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵּיהּ בְּדוֹבֵיהּ רִיר בִּשְׂרֵיהּ יָת דּוֹבֵיהּ אוֹ חָתִים בִּשְׂרֵיהּ מִדּוֹבֵיהּ סְאוֹבְתֵּיהּ הִיא:רש"י:
רר. לשון ריר שזב את בשרו:
את זובו. כמו ריר שיוצאצלול:
או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו (מגילה ח. נדה מג:)מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתיםלטומאה, והשלישית מַזְקִיקַתּוֹ לקרבן:
(טו,ד) כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
(טו, ד) כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
(טו, ד) ד כָּל מִשְׁכְּבָא דִּי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי דּוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת, תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמודונעשה מלאכתנו:
אשר ישב. יָשַׁב לא נאמר, אלא אשר יֵשֵׁב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:
(טו,ה) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, ה) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, ה) ה וּגְבַר דִּי יִקְרַב בְּמִשְׁכְּבֵיהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
ואיש אשר יגע במשכבו. לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב, אינו אלא ולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:
(טו,ו) וְהַיֹּשֵׁב עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב: *
(טו, ו) וְהַיֹּשֵׁב עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב: *
(טו, ו) ו וּדְיֵתֵיב עַל מָנָא דִי יֵתֵיב עֲלוֹהִי דּוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
והישב על הכלי. אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה, כולן מִטְמָאִין משום מושב, וכן במשכב:
(טו,ז) וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, ז) וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, ז) ז וּדְיִקְרַב בִּבְסַר דּוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(טו,ח) וְכִי־יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, ח) וְכִי־יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, ח) ח וַאֲרֵי יֵרוֹק דּוֹבָנָא בְּדַכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו או נשאושהרוק מטמא במשא:
(טו,ט) וְכָל־הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא:
(טו, ט) וְכָל־הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא:
(טו, ט) ט וְכָל מֶרְכְּבָא דִּי יִרְכּוּב עֲלוֹהִי דּוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, כגון הַתְּפוּס של סַרְגָאשקורין אַרְצוֹ"ן, טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אליו"ש, טמא טומאת מושב:
(טו,י) וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד־הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, י) וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד־הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, י) י וְכָל דְּיִקְרַב בְּכֹל דִּי יְהֵי תְחוֹתוֹהִי יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב, בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב:
והנושא אותם. את כל האמור בענין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב, משאן מטמא אדם לטמא בגדים:
(טו,יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע־בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא־שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע־בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא־שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, יא) יא וְכֹל דִּי יִקְרַב בֵּיהּ דּוֹבָנָא וִידוֹהִי לָא שְׁטַף בְּמַיָּא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, לְלַמֶּדְךָשאין בית הסתריםטעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:
(טו,יב) וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל־כְּלִי־עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם:
(טו, יב) וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל־כְּלִי־עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם:
(טו, יב) יב וּמַאן דַּחֲסַף דִּי יִקְרַב בֵּיהּ דּוֹבָנָא יִתָּבַר וְכָל מַאן דְּאָע יִשְׁתַּטַּף בְּמַיָּא:רש"י:
וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרשתא ג, א), עד איזהו מגעו שהוא בכולו, הוי אומר זההיסטו:
(טו,יג) וְכִי־יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:
(טו, יג) וְכִי־יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:
(טו, יג) יג וַאֲרֵי יִדְכֵּי דּוֹבָנָא מִדּוֹבֵיהּ וְיִמְנֵי לֵיהּ שִׁבְעַת יוֹמִין לְדָכוּתֵיהּ וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי:רש"י:
וכי יטהר. כשיפסוק:
שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטומאת זיבהשלא יראה זוב, וכולן רצופין:
(טו,יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח־לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל־הַכֹּהֵן:
(טו, יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח־לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל־הַכֹּהֵן:
(טו, יד) יד וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַּב לֵיהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיֵיתֵי לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְּנִנּוּן לְכַהֲנָא:
(טו,טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹבוֹ:
(טו, טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹבוֹ:
(טו, טו) טו וְיַעְבֵּד יָתְהוֹן כַּהֲנָא חַד חַטָּאתָא וְחַד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדּוֹבֵיהּ:
(טו,טז) וְאִישׁ כִּי־תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, טז) וְאִישׁ כִּי־תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, טז) טז וּגְבַר אֲרֵי תִפּוֹק מִנֵּיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְמַיָּא יָת כָּל בִּשְׂרֵיהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(טו,יז) וְכָל־בֶּגֶד וְכָל־עוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת־זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, יז) וְכָל־בֶּגֶד וְכָל־עוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת־זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, יז) יז וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מְשַׁךְ דִּי יְהֵי עֲלוֹהִי שׁוּכְבַת זַרְעָא וְיִצְטַבַּע בְּמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(טו,יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד־הָעָרֶב:
(טו, יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד־הָעָרֶב:
(טו, יח) יח וְאִתְּתָא דִּי יִשְׁכּוּב גְּבַר יָתַהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא וְיַסְחוּן בְּמַיָּא וִיהוֹן מְסָאֲבִין עַד רַמְשָׁא:רש"י:
ורחצו במים. גזירת מלך היא שֶׁתִּטָּמֵא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:
(טו,יט) וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(טו, יט) וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(טו, יט) יט וְאִתְּתָא אֲרֵי תְהֵי דָיְבָא דָּם יְהֵי דוֹבַהּ בְּבִשְׂרַהּ שִׁבְעָא יוֹמִין תְּהֵי בְרִיחוּקַהּ וְכָל דְּיִקְרַב בַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל אֵבָרֶיהָ, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ, יח), אין דם מטמא אלא הבא מן הַמָּקוֹר:
דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:
בנדתה. כמו וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ, שהיא מנודה ממגע כל אדם:
תהיה בנדתה. אפילו לא ראתהאלא ראיה ראשונה:
(טו,כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
(טו, כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
(טו, כ) כ וְכֹל דִּי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי בְּרִיחוּקַהּ יְהֵי מְסָאָב וְכֹל דִּי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב:
(טו,כא) וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כא) וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כא) כא וְכָל דְּיִקְרַב בְּמִשְׁכְּבַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(טו,כב) וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכָל־כְּלִי אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כב) וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכָל־כְּלִי אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כב) כב וְכָל דְּיִקְרַב בְּכָל מָנָא דִּי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(טו,כג) וְאִם עַל־הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־הִוא יֹשֶׁבֶת־עָלָיו בְּנָגְעוֹ־בוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כג) וְאִם עַל־הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־הִוא יֹשֶׁבֶת־עָלָיו בְּנָגְעוֹ־בוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כג) כג וְאִם עַל מִשְׁכְּבָא הוּא אוֹ עַל מָנָא דִּי הִיא יָתְבָא עֲלוֹהִי בְּמִקְרְבֵיהּ בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:רש"י:
ואם על המשכב הוא. השוכב, או היושב על משכבה, או על מושבה, אפילו לא נגע בו, אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:
על הכלי. לרבות את המרכב:
בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:ואינו טעון כבוס בגדים, שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים, [אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים]:
(טו,כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:
(טו, כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:
(טו, כד) כד וְאִם מִשְׁכַּב יִשְׁכּוּב גְּבַר יָתַהּ וּתְהֵי רִחוּקַהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב שִׁבְעַת יוֹמִין וְכָל מִשְׁכְּבָא דִּי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב:רש"י:
ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים, ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:
(טו,כה) וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ אוֹ כִי־תָזוּב עַל־נִדָּתָהּ כָּל־יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא:
(טו, כה) וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ אוֹ כִי־תָזוּב עַל־נִדָּתָהּ כָּל־יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא:
(טו, כה) כה וְאִתְּתָא אֲרֵי יְדוּב דּוֹב דְּמַהּ יוֹמִין סַגִּיאִין בְּלָא עִדַּן רִחוּקַהּ אוֹ אֲרֵי תְדוּב עַל רִחוּקַהּ כָּל יוֹמֵי דּוֹב סְאוֹבְתַּהּ כְּיוֹמֵי רִחוּקַהּ תְּהֵי מְסָאֳבָא הִיא:רש"י:
ימים רבים. שלשהימים:
בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעתימי נדתה:
או כי תזוב. את שלשת הימים הללו:
על נדתה. מופלג מנדתהיום אחד זו היא זבה, ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת ז' נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה, ודרשו בפרשה זו י"א יוםשבין סוף נדה לתחילתנדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה:
(טו,כו) כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל־יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה־לָּהּ וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ:
(טו, כו) כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל־יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה־לָּהּ וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ:
(טו, כו) כו כָּל מִשְׁכְּבָא דִּי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי כָּל יוֹמֵי דוֹבַהּ כְּמִשְׁכַּב רִחוּקַהּ יְהֵי לַהּ וְכָל מָנָא דִּי תֵיתֵב עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי כְּסוֹאֲבַת רִחוּקַהּ:
(טו,כז) וְכָל־הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כז) וְכָל־הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב:
(טו, כז) כז וְכָל דְּיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:
(טו,כח) וְאִם־טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:
(טו, כח) וְאִם־טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:
(טו, כח) כח וְאִם דְּכִיאַת מִדּוֹבַהּ וְתִמְנֵי לַהּ שִׁבְעַת יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תִּדְכֵּי:
(טו,כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח־לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(טו, כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח־לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(טו, כט) כט וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה תִּסַּב לַהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְּרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְתַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(טו,ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:
(טו, ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:
(טו, ל) ל וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חַד חַטָּאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלַהּ כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדּוֹב סְאוֹבְתַּהּ:
(טו,לא) וְהִזַּרְתֶּם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת־מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:
(טו, לא) וְהִזַּרְתֶּם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת־מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:
(טו, לא) לא וְתַפְרְשׁוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִסּוֹאֲבָתְהוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּסוֹאֲבָתְהוֹן בְּסָאָבְהוֹן יָת מַשְׁכְּנִי דִּי בֵינֵיהוֹן:רש"י:
והזרתם. אין נזירהאלא פרישה, וכן נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד), וכן נזיר אחיו (בראשית מט, כו):
ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:
(טו,לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זֶרַע לְטָמְאָה־ בָהּ:
(טו, לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זֶרַע לְטָמְאָה־ בָהּ:
(טו, לב) לב דָּא אוֹרַיְתָא דְּדוֹבְנָא וְדִי תִפּוֹק מִנֵּיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בַהּ:רש"י:
זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו:
ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי, טמא טומאת ערב:
(טו,לג) וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת־זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם־טְמֵאָה:פפ צ' פסוקים, עיד"וסימן.
(טו, לג) וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת־זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם־טְמֵאָה:פפ צ' פסוקים, עיד"וסימן.
(טו, לג) לג וְלִדְסוֹבְתָה בְּרִיחוּקַהּ וְלִדְדָאִיב יָת דּוֹבֵיהּ לִדְכַר וּלְנֻקְבָּא וְלִגְבַר דִּי יִשְׁכּוּב עִם מְסָאַבְתָּא:Qרש"י:
והזב את זובו. בעל שתי ראיותובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה:
(טז,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ:
(טז, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ:
(טז, א) זא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה בָּתַר דְּמִיתוּ תְּרֵין בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֵשָּׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ:רש"י:
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה תלמוד לומר(ס"א אין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון), היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל, לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אַחֵר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון,לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:
(טז,ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת:
(טז, ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת:
(טז, ב) ב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מַלֵּל עִם אַהֲרֹן אָחוּךְ וְלָא יְהֵי עָלֵל בְּכָל עִדָּן לְקוּדְשָׁא מִגָּיו לְפָרֻכְתָּא לָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא דִּי עַל אֲרוֹנָא וְלָא יְמוּת אֲרֵי בַּעֲנָנָא אֲנָא מִתְגְּלִי עַל בֵּית כַּפֻּרְתָּא:רש"י:
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו:
ולא ימות. שאם בא הוא מת:
כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענןהקטורת ביום הכפורים:
(טז,ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:
(טז, ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:
(טז, ג) ג בְּדָא יְהֵי עָלֵל אַהֲרֹן לְקוּדְשָׁא בְּתוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא:רש"י:
בזאת. גימטריא שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון:
בזאת יבא אהרן וגו'. ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשהבחודש השביעי בעשור לחודש:
(טז,ד) כְּתֹנֶת־בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי־בַד יִהְיוּ עַל־בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי־קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:
(טז, ד) כְּתֹנֶת־בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי־בַד יִהְיוּ עַל־בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי־קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:
(טז, ד) ד כִּתּוּנָא דְבוּצָא דְקוּדְשָׁא יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסִין דְּבוּץ יְהוֹן עַל בִּסְרֵיהּ וּבְהֶמְיָנָא דְבוּצָא יֵסַר וּמִצְנֶפְתָּא דְבוּצָא יָחֵת בְּרֵישֵׁיהּ לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא אִנּוּן וְיַסְחֵי בְמַיָּא יָת בִּסְרֵיהּ וְיַלְבְּשִׁנּוּן:רש"י:
כתנת בד וגו'. מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ:
קדש ילבש. שיהיומשל הקדש:
יצנף. כתרגומו יָחֵת בְּרֵישֵׁהּ, יניח בראשו, כמו ותנח בגדו (בראשית לט, טז)וְאַחְתְתֵיהּ:
ורחץ במים. אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מַחֲלִיףמעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קידושי ידים ורגלים מן הכיור:
(טז,ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:
(טז, ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:
(טז, ה) ה וּמִן כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יִסַּב תְּרֵין צְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאתָא וּדְכַר חַד לַעֲלָתָא:
(טז,ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
(טז, ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
(טז, ו) ו וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא דִּי לֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ:רש"י:
את פר החטאת אשר לו. הוא האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור:
וכפר בעדו ובעד ביתו. מתודה עליו עונותיוועונות ביתו:
(טז,ז) וְלָקַח אֶת־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(טז, ז) וְלָקַח אֶת־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(טז, ז) ז וְיִסַּב יָת תְּרֵין צְפִירִין וִיקִים יָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(טז,ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:
(טז, ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:
(טז, ח) ח וְיִתֵּן אַהֲרֹן עַל תְּרֵין צְפִירִין עַדְבִין עַדְבָא חַד לִשְׁמָא דַיְיָ וְעַדְבָא חַד לַעֲזָאזֵל:רש"י:
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. מעמיד אחד לימין ואחד לשמאל, ונותן שתי ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם, ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל:
עזאזל. הוא הר עז וקשה, צוק גבוה, שנאמר ארץ גזרה, חתוכה:
(טז,ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:
(טז, ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:
(טז, ט) ט וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת צְפִירָא דִּי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לִשְׁמָא דַיְיָ וְיַעְבְּדִנֵיהּ חַטָּאתָא:רש"י:
ועשהו חטאת. כשמניח הגורל עליו קורא לו שםואומר לה' חטאת:
(טז,י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
(טז, י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
(טז, י) י וּצְפִירָא דִּי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתָּקַם כַּד חַי קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי לְשַׁלַּח יָתֵיהּ לַעֲזָאזֵל לְמַדְבְּרָא:רש"י:
יעמד חי. כמו יוּעֲמַד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יִתָּקַם כַּד חַי. מה תלמוד לומר חי, לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שִׁלּוּחוֹ אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּחַ, מכאן שֶׁשִּׁלּוּחוֹ למיתה:
עליו. שיתודה עליוכדכתיב והתודה עליו וגו':
(טז,יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ:
(טז, יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ:
(טז, יא) יא וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא דִּי לֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא דִּי לֵיהּ:רש"י:
וכפר בעדו וגו'. וידוי שֵׁנִי עליו ועל אֶחָיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה' וגו' (תהלים קלה, יט), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, וכפר על הקודש מטומאות וגו':
(טז,יב) וְלָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:
(טז, יב) וְלָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:
(טז, יב) יב וְיִסַּב מְלֵי מַחְתִּיתָא גּוּמְרִין דְּאֶשָׁא מֵעִלַּוֵי מַדְבְּחָא מִן קֳדָם יְיָ וּמְלֵי חָפְנוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין דַּקִּיקִין וְיָעֵל מִגָּיו לְפָרֻכְתָּא:רש"י:
מעל המזבח . החיצון:
מלפני ה'. מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי:
דקה. מה תלמוד לומר דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר ושחקת ממנה הדק (שמות ל, לו), אלא שתהא דקה מן הדקה, שבערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת:
(טז,יג) וְנָתַן אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל־הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:
(טז, יג) וְנָתַן אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל־הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:
(טז, יג) יג וְיִתֵּן יָת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא עַל אֶשָּׁתָא קֳדָם יְיָ וְיַחֲפֵי עֲנַן קְטָרְתָּא יָת כַּפֻּרְתָּא דִּי עַל סַהֲדוּתָא וְלָא יְמוּת:רש"י:
על האש. שבתוך המחתה:
ולא ימות. הא אם לא עֲשָׂאָהּ כְתִּקְנָהּ חייבמיתה:
(טז,יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע־פְּעָמִים מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
(טז, יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע־פְּעָמִים מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
(טז, יד) יד וְיִסַּב מִדְּמָא דְתוֹרָא וְיַדִּי בְאֶצְבְּעֵיהּ עַל אַפֵּי כַּפֻּרְתָּא קִדּוּמָא וְלָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא יַדִּי שְׁבַע זִמְנִין מִן דְּמָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ:רש"י:
והזה באצבעו. הזאה אחתבמשמע:
ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה:
(טז,טו) וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת־דָּמוֹ אֶל־מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת־דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל־הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:
(טז, טו) וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת־דָּמוֹ אֶל־מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת־דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל־הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:
(טז, טו) טו וְיִכּוֹס יָת צְפִירָא דְחַטָּאתָא דִּי לְעַמָּא וְיָעֵל יָת דְּמֵיהּ לְמִגָּיו לְפָרֻכְתָּא וְיַעְבֵּד לִדְמֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַד לִדְמָא דְתוֹרָא וְיַדִּי יָתֵיהּ עַל כַּפֻּרְתָּא וְלָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא:רש"י:
אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהניםמכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם:
כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה ושבע למטה:
(טז,טז) וְכִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־ חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּםבְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:
(טז, טז) וְכִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־ חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּםבְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:
(טז, טז) טז וִיכַפֵּר עַל קוּדְשָׁא מִסּוֹאֲבַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִמֶּרְדֵּיהוֹן לְכָל חֲטָאֵיהוֹן וְכֵן יַעְבֵּד לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דְּשָׁרֵי עִמְּהוֹן בְּגוֹ סוֹאֲבָתְהוֹן:רש"י:
מטמאת בני ישראל. על הנכנסין למקדש בטומאה ולאנודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג:
ומפשעיהם. אף הנכנסין מזידבטומאה (שם ג):
וכן יעשה לאהל מועד. כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה:
השכן אתם בתוך טמאתם. אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם:
(טז,יז) וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל:
(טז, יז) וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל:
(טז, יז) יז וְכָל אֱנַשׁ לָא יְהֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּמֵעֲלֵיהּ לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא עַד מִפְּקֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ וְעַל כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל:
(טז,יח) וְיָצָא אֶל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי־יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(טז, יח) וְיָצָא אֶל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי־יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(טז, יח) יח וְיִפּוֹק לְמַדְבְּחָא דִּי קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְיִסַּב מִדְּמָא דְתוֹרָא וּמִדְּמָא דִצְפִירָא וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:רש"י:
אל המזבח אשר לפני ה'. זה מִזְבַּח הזהב, שהוא לפני ה' בהיכל. ומה תלמוד לומר ויצא, לפי שהזה ההזאות על הפרוכת, ועמד מן המזבח ולפנים והזה, ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ, ויתחיל מקרן מזרחית צפונית:
וכפר עליו. מה היא כפרתו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר, מעורביןזה לתוך זה:
(טז,יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(טז, יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(טז, יט) יט וְיַדֵּי עֲלוֹהִי מִן דְּמָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵּיהּ וִיקַדְּשִׁנֵּיהּ מִסּוֹאֲבַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
והזה עליו מן הדם. אחר שנתן מתנות באצבעו על קרנותיו, מַזֶּה שבע הזאות עלגגו:
וטהרו. ממה שעבר:
וקדשו. לעתיד לבא:
(טז,כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת־הַשָּׂעִיר הֶחָי:
(טז, כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת־הַשָּׂעִיר הֶחָי:
(טז, כ) כ וִישֵׁצֵי מִלְּכַפָּרָא עַל קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא וִיקָרֵב יָת צְפִירָא חַיָּא:
(טז,כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי (ידו כתיב) יָדָיו עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד־אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
(טז, כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי (ידו כתיב) יָדָיו עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד־אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
(טז, כא) כא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹהִי עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָּא וִיוַדֵּי עֲלוֹהִי יָת כָּל עֲוָיַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת כָּל מֶרְדֵּיהוֹן לְכָל חֲטָאֵיהוֹן וְיִתֵּן יָתְהוֹן עַל רֵישׁ צְפִירָא וִישַׁלַּח בְּיַד גְּבַר דִּזְמִין לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא:רש"י:
איש עתי. המוכן לכך מיוםאתמול (יומא סו:):
(טז,כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:
(טז, כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:
(טז, כב) כב וְיִטּוֹל צְפִירָא עֲלוֹהִי יָת כָּל חוֹבֵיהוֹן לְאַרְעָא דְלָא יָתְבָא וִישַׁלַּח יָת צְפִירָא בְּמַדְבְּרָא:
(טז,כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:
(טז, כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:
(טז, כג) כג וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשֵׁי בוּצָא דִּי לְבַשׁ בְּמֵעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא וְיַצְנְעִנוּן תַּמָּן:רש"י:
ובא אהרן אל אהל מועד. אמרו רבותינו, שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא(דף לב.), ואמרו כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם וְהַקְטָרַת אימורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל וּמְקַדֵּשׁ ופושטן ולובש בגדי לבן:
ובא אל אהל מועד. להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטורת לפני ולפנים:
ופשט את בגדי הבד. אחר שהוציאם, ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים. וזהו סדר העבודות, תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וּקְטֹרֶת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וּקְטֹרֶת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב, וסדר המקראות לפי (סדר) העבודות כך הוא, ושלח את השעיר במדבר, ורחץ את בשרו במים וגו', ויצא ועשה את עולתו וגו', ואת חלב החטאת וגו', וכל הפרשה עד ואחרי כן יבוא אל המחנה, ואחר כך ובא אהרן:
והניחם שם. מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום הכפורים אחר:
(טז,כד) וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת־בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת־עֹלָתוֹ וְאֶת־עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:
(טז, כד) וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת־בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת־עֹלָתוֹ וְאֶת־עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:
(טז, כד) כד וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא בַּאֲתַר קַדִּישׁ וְיִלְבַּשׁ יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִפּוֹק וְיַעְבֵּד יָת עֲלָתֵיהּ וְיָת עֲלַת עַמָּא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל עַמָּא:רש"י:
ורחץ את בשרו וגו'. למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם, שכשהוא מְשַׁנֶּה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה שבאותה טבילה פשט בגדי זהב שעבד בהן עבודת תמיד של שחר ולובש בגדי לבן לעבודת היום, וכאן למדנו שכשהוא מְשַׁנֶּה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה:
במקום קדוש. המקודש בקדושת עזרה, והיא היתה בגג בית הַפַּרְוָה, וכן ארבע טבילות הבאות חובה ליום, אבל הראשונה היתהבחיל:
ולבש את בגדיו. שמונה בגדים שהוא עובד בהן כל ימותהשנה:
ויצא. מן ההיכל אל החצר שמזבח העולה שם:
ועשה את עלתו. איל [ואיל] לעולה האמור למעלה בזאת יבוא אהרן וגו':
ואת עלת העם. ואיל אחד לעולה האמור למעלה ומאת עדת בני ישראל וגו':
(טז,כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
(טז, כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
(טז, כה) כה וְיָת תַּרְבָּא דְחַטָּאתָא יַסֵּק לְמַדְבְּחָא:רש"י:
ואת חלב החטאת. אימורי פרושעיר:
יקטיר המזבחה. על מזבח החיצון, דאילו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה (שמות ל, ט):
(טז,כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת־הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה:
(טז, כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת־הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה:
(טז, כו) כו וּדְמוֹבִיל יָת צְפִירָא לַעֲזָאזֵל יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא:
(טז,כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת־דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת־עֹרֹתָם וְאֶת־בְּשָׂרָם וְאֶת־פִּרְשָׁם:
(טז, כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת־דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת־עֹרֹתָם וְאֶת־בְּשָׂרָם וְאֶת־פִּרְשָׁם:
(טז, כז) כז וְיָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא וְיָת צְפִירָא דְחַטָּאתָא דִּי אִתָּעַל מִדִּמְהוֹן לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא יַפֵּיק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיוֹקְדוּן בְּנוּרָא יָת מַשְׁכֵּיהוֹן וְיָת בִּסְרְהוֹן וְיָת אָכְלֵיהוֹן:רש"י:
אשר הובא את דמם. להיכל ולפני ולפנים:
(טז,כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־ כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה:
(טז, כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־ כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה:
(טז, כח) כח וּדְמוֹקִיד יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא:
(טז,כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(טז, כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(טז, כט) כט וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַם עָלָם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא תְּעַנּוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וְכָל עִבִידָא לָא תַעְבְּדוּן יַצִּיבַיָּא וְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיכוֹן:
(טז,ל) כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ:
(טז, ל) כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ:
(טז, ל) ל אֲרֵי בְיוֹמָא הָדֵין יְכַפֵּר עֲלֵיכוֹן לְדַכָּאָה יָתְכוֹן מִכֹּל חוֹבֵיכוֹן קֳדָם יְיָ תִּדְכּוּן:
(טז,לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
(טז, לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
(טז, לא) לא שַׁבָּא שְׁבָתָא הִיא לְכוֹן וּתְעַנּוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן קְיַם עֲלָם:
(טז,לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר־יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
(טז, לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר־יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
(טז, לב) לב וִיכַפֵּר כַּהֲנָא דִּי יְרַבֵּי יָתֵיהּ וְדִי יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיהּ לְשַׁמָּשָׁא תְּחוֹת אֲבוּהִי וְיִלְבַּשׁ יָת לְבוּשֵׁי בוּצָא לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא:רש"י:
וכפר הכהן אשר ימשח וגו'. כפרה זו של יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול, לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמוהו:
ואשר ימלא את ידו. אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלאאת ידו וגו', והם כל הכהנים הגדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה:
לכהן תחת אביו. ללמדשאם בנו ממלא את מקומו, הוא קודם לכל אדם:
(טז,לג) וְכִפֶּר אֶת־מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל־כָּל־עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:
(טז, לג) וְכִפֶּר אֶת־מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל־כָּל־עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:
(טז, לג) לג וִיכַפֵּר עַל מִקְדַּשׁ קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא יְכַפַּר וְעַל כַּהֲנַיָּא וְעַל כָּל עַמָּא דִקְהָלָא יְכַפַּר:
(טז,לד) וְהָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל־חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־ מֹשֶׁה:
(טז, לד) וְהָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל־חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־ מֹשֶׁה:
(טז, לד) לד וּתְהֵי דָא לְכוֹן לִקְיַם עָלָם לְכַפָּרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חוֹבֵיהוֹן חֲדָא בְּשַׁתָּא וַעֲבַד כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ויעש כאשר צוה ה' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך:
(יז,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז, א) זא וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יז,ב) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:
(יז, ב) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:
(יז, ב) ב מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין פִּתְגָּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ לְמֵימָר:
(יז,ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(יז, ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(יז, ג) ג גְּבַר גְּבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל דִּי יִכּוֹס תּוֹר אוֹ אִמַּר אוֹ עִזָּא בְמַשְׁרִיתָא אוֹ דִּי יִכּוֹס מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:רש"י:
אשר ישחט שור או כשב. במוקדשיןהכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:
במחנה. חוץ לעזרה:
(יז,ד) וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
(יז, ד) וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
(יז, ד) ד וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא אַיְתֵיהּ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא דַיְיָ דְּמָא יִתְחַשֵּׁב לְגַבְרָא הַהוּא דְּמָא אֲשַׁד וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵיהּ:רש"י:
דם יחשב. כשופך דם האדםשמתחייב בנפשו:
דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ:
(יז,ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהֹוָה אוֹתָם:
(יז, ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהֹוָה אוֹתָם:
(יז, ה) ה בְּדִיל דִּי יַיְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִּבְחֵיהוֹן דִּי אִנּוּן דָּבְחִין עַל אַפֵּי חַקְלָא וְיַיְתֻנּוּן לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוָת כַּהֲנָא וְיִכְּסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ יָתְהוֹן:רש"י:
אשר הם זבחים. אשר הם רגיליםלזבוח:
(יז,ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת־הַדָּם עַל־מִזְבַּח יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(יז, ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת־הַדָּם עַל־מִזְבַּח יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(יז, ו) ו וְיִזְרוֹק כַּהֲנָא יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַסֵּק תַּרְבָּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
(יז,ז) וְלֹא־יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת־זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
(יז, ז) וְלֹא־יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת־זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
(יז, ז) ז וְלָא יִדְבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לַשֵּׁדִין דִּי אִנּוּן טָעָן בַּתְרֵיהוֹן קְיַם עָלָם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן:רש"י:
לשעירם. לשדים, כמווּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג, כא):
(יז,ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר אֲשֶׁר־ יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר־יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ־זָבַח:
(יז, ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר אֲשֶׁר־ יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר־יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ־זָבַח:
(יז, ח) ח וּלְהוֹן תֵּימַר גְּבַר גְּבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיהוֹן דִּי יַסֵּק עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
אשר יעלה עלה. לחייב על המקטיר איברים בחוץ(עי' ברא"ם)כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו, שניהם חייבין:
(יז,ט) וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהֹוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
(יז, ט) וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהֹוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
(יז, ט) ט וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא יַיְתִנֵּיהּ לְמֶעְבַּד יָתֵיהּ קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ:רש"י:
ונכרת. זרעו נכרת, וימיו נכרתין:
(יז,י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל־דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת־הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(יז, י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל־דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת־הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(יז, י) י וּגְבַר גְּבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיהוֹן דִּי יֵיכוּל כָּל דְּמָא וְאֶתֵּן רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא דְּיֵכוּל יָת דְּמָא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגּוֹ עַמֵּיהּ:רש"י:
כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים, תלמוד לומרכל דם:
ונתתי פני. פנאישלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
(יז,יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
(יז, יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
(יז, יא) יא אֲרֵי נְפַשׁ בִּסְרָא בִּדְמָא הִיא וַאֲנָא יְהָבִתֵּיהּ לְכוֹן עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרֵי דְמָא הוּא עַל נַפְשָׁא מְכַפֵּר:רש"י:
כי נפש הבשר. של כל בִּרְיָהבדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם, תבוא נפש ותכפר על הנפש:
(יז,יב) עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא־יֹאכַל דָּם:
(יז, יב) עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא־יֹאכַל דָּם:
(יז, יב) יב עַל כֵּן אֲמָרִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל אֱנַשׁ מִנְּכוֹן לָא יֵיכוּל דְּמָא וְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיכוֹן לָא יֵיכְלוּן דְּמָא:רש"י:
כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים:
(יז,יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ־עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת־דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יז, יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ־עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת־דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יז, יג) יג וּגְבַר גְּבַר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיהוֹן דִּי יְצוּד צֵידָא חַיְתָא אוֹ עוֹפָא דִּי מִתְאֲכֵל וְיֵישׁוֹד יָת דְּמֵיהּ וִיכַסִּנֵּיהּ בְּעַפְרָא:רש"י:
אשר יצוד. אין לי אלא ציד, [אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין, כגון] אווזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר צֵיד מכל מקום, אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשראלא בהזמנה הזאת:
אשר יאכל .פרט לטמאים:
(יז,יד) כִּי־נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל־בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל־אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
(יז, יד) כִּי־נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל־בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל־אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
(יז, יד) יד אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסְרָא דְּמֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בִּסְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסְרָא דְּמֵיהּ הִיא כָּל דְּיֵכְלִנֵּיהּ יִשְׁתֵּיצֵי:רש"י:
דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו:
כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם. דם ובשר לשון זכר, נפש לשון נקבה:
(יז,טו) וְכָל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר:
(יז, טו) וְכָל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר:
(יז, טו) טו וְכָל אֱנַשׁ דִּי יֵיכוּל נְבִילָא וּתְבִירָא בְּיַצִּיבַיָּא וּבְגִיּוֹרַיָּא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי:רש"י:
אשר תאכל נבלה וטרפה. בְּנִבְלַת עוף טהורדיבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה, ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, [ואינה מטמאה במגע], וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לִדְרוֹשׁ, וכן שנינו יכול תהא נִבְלַת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה, תלמוד לומר טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:
(יז,טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
(יז, טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ:
(יז, טז) טז וְאִם לָא יְצַבַּע וּבִסְרֵיהּ לָא יַסְחֵי וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ:רש"י:
ונשא עונו. אם יאכל קודש, או יִכָּנֵס למקדש, חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:
ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיםבמלקות:
(יח,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח, א) חא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁהּ לְמֵימָר:
(יח,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יח, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יח, ב) ב מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לִנָּתֵק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין ליפרעונאמן לשלם שכר:
(יח,ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:
(יח, ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:
(יח, ג) ג כְּעוֹבָדֵי עַמָּא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּי יְתֶבְתּוּן בַּהּ לָא תַעְבְּדוּן וּכְעוֹבָדֵי עַמָּא דְאַרְעָא דִכְנַעַן דִּי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן לְתַמָּן לָא תַעְבְּדוּן וּבְנִימוֹסֵיהוֹן לָא תְהָכוּן:רש"י:
כמעשה ארץ מצרים. מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקוםשישבו בו ישראל מקולקל מן הכל:
אשר אני מביא אתכם שמה. מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם:
ובחקתיהם לא תלכו. מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן,דברים החקוקין להם, כגוןטַרְטִיָּאוֹתוְאִצְטַדְּיָאוֹת, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:
(יח,ד) אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יח, ד) אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יח, ד) ד יָת דִּינַי תַּעְבְּדוּן וְיָת קְיָמַי תִּטְּרוּן לְהַלָּכָא בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורהבמשפט, שאילו לא נאמרו היו כדאי לאומרן:
ואת חקתי תשמרו. דברים שהן גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה', גָזַרְתִּי עליכם, אי אתה רשאי ליפטר:
ללכת בהם. אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות:
(יח,ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה:
(יח, ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה:
(יח, ה) ה וְתִטְּרוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִּינַי דִּי יַעְבֵּד יָתְהוֹן אֲנָשָׁא וְיֵחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא אֲנָא יְיָ:רש"י:
ושמרתם את חקתי וגו'. לרבותשאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם. דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים, לפי שלאנתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים:
וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:
אני ה'. נאמן לשלם שכר:
(יח,ו) אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהֹוָה:
(יח, ו) אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהֹוָה:
(יח, ו) ו גְּבַר גְּבַר לְכָל קָרִיב בִּסְרֵיהּ לָא תִקְרְבוּן לְגַלָּאָה עֶרְיָא אֲנָא יְיָ:רש"י:
לא תקרבו. להזהיר הנקבהכזכר, לכך נאמר לשון רבים:
אני ה'. נאמן לשלם שכר:
(יח,ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
(יח, ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
(יח, ז) ז עֶרְיַת אֲבוּךְ וְעֶרְיַת אִמָּךְ לָא תְגַלֵּי אִמָּךְ הִיא לָא תְגַלֵּי עֶרְיְתַהּ:רש"י:
ערות אביך. זו אשת אביך, או אינו אלא כמשמעו, נאמר כאן ערות אביך, ונאמר להלן ערות אביו גלה (ויקרא כ, יא), מה להלן אשת אביו, אף כאן אשת אביו:
וערות אמך. להביא אמושאינה אשת אביו:
(יח,ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא:
(יח, ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא:
(יח, ח) ח עֶרְיַת אִתַּת אָבוּךְ לָא תְגַלֵּי עֶרְיַת אֲבוּךְ הִיא:רש"י:
ערות אשת אביך. לרבות אחר מיתה:
(יח,ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת־אָבִיךָ אוֹ בַת־אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:
(יח, ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת־אָבִיךָ אוֹ בַת־אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:
(יח, ט) ט עֶרְיַת אֲחָתָךְ בַּת אֲבוּךְ אוֹ בַת אִמָּךְ דִּילִידָא מִן אֲבוּךְ מִן אִתְּתָא אוֹחֲרֵי אוֹ מִן אִמָּךְ מִן גְּבַר אָחֳרָן לָא תְגַלֵּי עֶרְיַתְהֶן:רש"י:
בת אביך. אף בת אנוסה במשמע:
מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, ובין שאומרים לו לאביך הוצא את אמה, כגון ממזרת או נתינה:
(יח,י) עֶרְוַת בַּת־בִּנְךָ אוֹ בַת־בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה:
(יח, י) עֶרְוַת בַּת־בִּנְךָ אוֹ בַת־בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה:
(יח, י) י עֶרְיַת בַּת בְּרָךְ אוֹ בַת בְּרַתָּךְ לָא תְגַלֵּי עֶרְיַתְהֶן אֲרֵי עֶרְיְתָךְ אִנִּין:רש"י:
ערות בת בנך וגו'. בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר, ובתו ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה שנאמר בהן לא תגלה, בין שהיא ממנו ובין שהיא מאיש אחר:
ערות בת בנך. קל וחומר לבתך, אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מגזרה שוה במסכת יבמות (ג.):
(יח,יא) עֶרְוַת בַּת־אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
(יח, יא) עֶרְוַת בַּת־אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
(יח, יא) יא עֶרְיַת בַּת אִתַּת אֲבוּךְ דִּילִידָא מִן אֲבוּךְ אֲחָתָךְ הִיא לָא תְגַלֵּי עֶרְיְתַהּ:רש"י:
ערות בת אשת אביך. לימד שאינו חייב עלאחותו מִשִּׁפְחָה ונכרית, [לפי שאמר למעלה מולדת חוץ, שאומרים לאביך הוצא, יכול אפילו מִשִּׁפְחָה ונכרית], לכך נאמר בת אשת אביך, בראויה לקידושין:
(יח,יב) עֶרְוַת אֲחוֹת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא:
(יח, יב) עֶרְוַת אֲחוֹת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא:
(יח, יב) יב עֶרְיַת אֲחַת אֲבוּךְ לָא תְגַלֵּי קָרִיבַת אֲבוּךְ הִיא:
(יח,יג) עֶרְוַת אֲחוֹת־אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי־שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא:
(יח, יג) עֶרְוַת אֲחוֹת־אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי־שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא:
(יח, יג) יג עֶרְיַת אֲחַת אִמָּךְ לָא תְגַלֵּי אֲרֵי קָרִיבַת אִמָּךְ הִיא:
(יח,יד) עֶרְוַת אֲחִי־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל־אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא:
(יח, יד) עֶרְוַת אֲחִי־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל־אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא:
(יח, יד) יד עֶרְיַת אַח אֲבוּךְ לָא תְגַלֵּי לְאִתְּתֵיהּ לָא תִקְרַב אִתַּת אַח אֲבוּךְ הִיא:רש"י:
ערות אחי אביך לא תגלה. ומה היא ערותו, אל אשתו לא תקרב:
(יח,טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
(יח, טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:
(יח, טו) טו עֶרְיַת כַּלְּתָךְ לָא תְגַלֵּי אִתַּת בְּרָךְ הִיא לָא תְגַלֵּי עֶרְיְתַהּ:רש"י:
אשת בנך היא. לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה, פרט לאנוסה ושפחה ונכרית:
(יח,טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת־אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא:
(יח, טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת־אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא:
(יח, טז) טז עֶרְיַת אִתַּת אֲחוּךְ לָא תְגַלֵּי עֶרְיַת אֲחוּךְ הִיא:
(יח,יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת־בַּת־בְּנָהּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא:
(יח, יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת־בַּת־בְּנָהּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא:
(יח, יז) יז עֶרְיַת אִתְּתָא וּבְרַתַּהּ לָא תְגַלֵּי יָת בַּת בְּרַהּ וְיָת בַּת בְּרַתַּהּ לָא תִסַב לְגַלָּאָה עֶרְיְתַהּ קָרִיבָן אִנִּין עֵצַת חִטְאִין הִיא:רש"י:
ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא על ידי נשואי הראשונה, לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה, וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ, יד), לשון קיחה, אבל אנס אשה מותר לישא בתה:
שארה הנה. קרובות זו לזו:
זמה. עצה, כתרגומו עֲצַת חֶטְאִין, שיצרך יועצך לחטוא:
(יח,יח) וְאִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ:
(יח, יח) וְאִשָּׁה אֶל־אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ:
(יח, יח) יח וְאִתְּתָא עִם אֲחָתַהּ לָא תִסָּב לְאַעָקָה לְגַלָּאָה עֶרְיְתַהּ עֲלַהּ בְּחַיָּיהָא:רש"י:
אל אחתה. שתיהןכאחת:
לצרר. לשון צרה, לעשות את זו צרה לזו:
בחייה. למדך, שאם גרשה לא ישא את אחותה, כל זמןשהיא בחיים:
(יח,יט) וְאֶל־אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
(יח, יט) וְאֶל־אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
(יח, יט) יט וּלְאִתְּתָא בְּרִחוּק סְאוֹבְתַּהּ לָא תִקְרַב לְגַלָּאָה עֶרְיְתַהּ:
(יח,כ) וְאֶל־אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה־בָהּ:
(יח, כ) וְאֶל־אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה־בָהּ:
(יח, כ) כ וּבְאִתַּת חַבְרָךְ לָא תִתֵּן שְׁכֻבְתָּךְ לְזַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בַהּ:
(יח,כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא־תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יח, כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא־תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יח, כא) כא וּמִבְּנָיךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא לְמוֹלֶךְ וְלָא תַחֵל יָת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: רש"י:
למלך. עבודה זרה היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש:
לא תתן. זו היא מסירתו לכומרים:
להעביר למלך. זו העברת האש:
(יח,כב) וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:
(יח, כב) וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:
(יח, כב) כב וְיָת דְּכוּרָא לָא תִשְׁכּוּב מִשְׁכְּבֵי אִתְּתָא תּוֹעֶבְתָּא הִיא:
(יח,כג) וּבְכָל־בְּהֵמָה לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה־בָהּ וְאִשָּׁה לֹא־ תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא:
(יח, כג) וּבְכָל־בְּהֵמָה לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה־בָהּ וְאִשָּׁה לֹא־ תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא:
(יח, כג) כג וּבְכָל בְּעִירָא לָא תִתֵּן שְׁכֻבְתָּךְ לְאִסְתָּאָבָא בַהּ וְאִתְּתָא לָא תְקוּם קֳדָם בְּעִירָא לְמִשְׁלַט בַּהּ תִּבְלָא הוּא:רש"י:
תבל הוא. לשון קָדֵשׁ וערוה וניאוף, וכן וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישעיה י, כה). דבר אחר תבלהוא, לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה:
(יח,כד) אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה כִּי בְכָל־אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־ אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:
(יח, כד) אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה כִּי בְכָל־אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־ אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:
(יח, כד) כד לָא תִסְתַּאֲבוּן בְּכָל אִלֵּין אֲרֵי בְכָל אִלֵּין אִסְתַּאָבוּ עַמְמַיָּא דִּי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן:
(יח,כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת־ יֹשְׁבֶיהָ:
(יח, כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת־ יֹשְׁבֶיהָ:
(יח, כה) כה וְאִסְתָּאָבַת אַרְעָא וְאַסְעָרִית חוֹבַהּ עֲלַהּ וְרוֹקֵינַת אַרְעָא יָת יָתְבָהָא:
(יח,כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(יח, כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(יח, כו) כו וְתִטְּרוּן אַתּוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִּינַי וְלָא תַעְבְּדוּן מִכֹּל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵּין יַצִּיבַיָּא וְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיכוֹן:
(יח,כז) כִּי אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
(יח, כז) כִּי אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
(יח, כז) כז אֲרֵי יָת כָּל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵּין עֲבָדוּ אֱנָשֵׁי אַרְעָא דִּי קֳדָמֵיכוֹן וְאִסְתָּאָבַת אַרְעָא:
(יח,כח) וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(יח, כח) וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(יח, כח) כח וְלָא תְרוֹקֵן אַרְעָא יָתְכוֹן בְּסָאֳבֵיכוֹן יָתַהּ כְּמָא דְרוֹקֵינַת יָת עַמְמַיָּא דִּי קֳדָמֵיכוֹן:רש"י:
ולא תקיא הארץ אתכם. משל לבן מלךשהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה. ותרגומו וְלָא תְרוֹקֵן, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם:
(יח,כט) כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:
(יח, כט) כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:
(יח, כט) כט אֲרֵי כָּל דִּי יַעְבֵּד מִכֹּל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵּין וְיִשְׁתֵּיצוּן נַפְשָׁתָא דְיַעְבְּדוּן מִגּוֹ עַמְּהוֹן:רש"י:
הנפשות העשת. הזכרוהנקבה במשמע:
(יח,ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:פפ פ' פסוקים, כ"י כ"ל סימן, עד"ו סימן.
(יח, ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:פפ פ' פסוקים, כ"י כ"ל סימן, עד"ו סימן.
(יח, ל) ל וְתִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי בְּדִיל דְּלָא לְמֶעְבַּד מִנִּימוֹסֵי תוֹעֲבָתָא דְּאִתְעֲבִידוּ קֳדָמֵיכוֹן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:Qרש"י:
ושמרתם את משמרתי. להזהיר בית דיןעל כך:
ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכךנאמר אני ה' אלהיכם:
(יט,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יט, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יט, א) טא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יט,ב) דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, ב) דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, ב) ב מַלֵּל עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִּישִׁין תְּהוֹן אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
קדושים תהיו. הוו פרושיםמן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גָּדֵר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' (להלן כא, ז), אני ה' מקדשכם (שם ח). ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו (שם טו). קדושים יהיו וגו' (שם ו), אשה זונה וחללה וגו' (שם ז):
(יט,ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, ג) ג גְּבַר מִן אִמֵּיהּ וּמִן אֲבוּהִי תְּהוֹן דָּחֲלִין וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי תִּטְרוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראואביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו (ת"כ שם ג, קידושין ל:)אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראוהרי כאן שנים, אם כן למה נאמר איש, שהאיש סִפֵּק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחריםעליה:
אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אֵם לְאָב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, וּבְכִּבּוּד הקדים אָב לְאֵם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שֶׁמְּשַׁדְלַתּוֹבדברים:
ואת שבתתי תשמרו. סמךשמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות:
אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דְּבָרַי. איזהו מורא, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כִּבּוּד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:
(יט,ד) אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, ד) אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, ד) ד לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר טַעֲוָן וְדַחֲלָן דְּמַתְּכָא לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
אל תפנו אל האלילם. לעבדם. אלילים לשון אַל, כלא הוא חשוב:
ואלהי מסכה. תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך שאתה עושה אותם אלהות:
לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים, ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר לא יהיה לך (שמות כ, ג), לא שלך ולא של אחרים:
(יט,ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:
(יט, ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:
(יט, ה) ה וַאֲרֵי תִכְּסוּן נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵּיהּ:רש"י:
וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו, אלאלְלַמֵּד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לֵיאָכֵל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' (לעיל ז, טז):
לרצנכם תזבחהו. תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:
לרצנכם. אפיימינ"ט, זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג:)מכאן למתעסק בקדשיםשפסול, שצריך שיתכוין לשחוט:
(יט,ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד־יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
(יט, ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד־יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
(יט, ו) ו בְּיוֹמָא דְיִתְנְכֵס יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר עַד יוֹמָא תְלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד:רש"י:
[שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם. תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה. לא ידענו. ששניהם בהרמה והנפה]:
על אשי החלבים. [כמו על חלבי האישים]. מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וְיִשּׁוּב המקראות שלא יכחישו זה את זה כבר פירשתי את שלשתן בצו את אהרן:
ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן זה שקבעתי לכם כבר:
(יט,ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:
(יט, ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:
(יט, ז) ז וְאִם מִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה מְרָחַק הוּא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא:רש"י:
שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום, קחו שעיר עזים, ושעיר נחשון, ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה, ונחלקו בדבר חכמי ישראל (בת"כ פרק ב, ח־י)יש אומרים מפני הטומאה שנגעה בו נשרף, ויש אומרים מפני אנינות נשרף, ולפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות:
דרש דרש. שתי דרישות, מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלואלו, כך היא בתורת כהנים (פרק ב, ב):
על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:
לאמר. אמר להם השיבוניעל דברי:
ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' (לעיל ז יח), תנהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא (שם), ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו:
פגול. מתועב, כמו וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם (ישעיה סה, ד):
(יט,ח) וְאֹכְלָיו עֲוֺנוֹ יִשָּׂא כִּי־אֶת־קֹדֶשׁ יְהֹוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(יט, ח) וְאֹכְלָיו עֲוֺנוֹ יִשָּׂא כִּי־אֶת־קֹדֶשׁ יְהֹוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(יט, ח) ח וּדְיֵיכְלִנֵּיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל אֲרֵי יָת קוּדְשָׁא דַיְיָ אַחֵל וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ:רש"י:
ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדברואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מיעטו הכתוב, וזהו בנותר גמור מדבר, ובמסכת כריתות (ה.)למדוהו מגזרה שוה:
(יט,ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:
(יט, ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:
(יט, ט) ט וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵּט:רש"י:
לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו:
ולקט קצירך. שִׁבֳּלִים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט:
(יט,י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, י) י וְכַרְמָךְ לָא תְעָלֵל וְנִתְרָא דְכַרְמָךְ לָא תְלַקֵּט לְעַנְיֵי וּלְגִיּוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
לא תעולל. לא תטול עוֹלֵלוֹת שבה והן ניכרות. איזהו עוללות, כל שאין לו לא כָתֵף ולא נָטֵף:
ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושריםבשעת בצירה:
אני ה' אלהיכם. דיין ליפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר אַל תִּגְזָל דָּל וגו', כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וגו' [וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ] (משלי כב, כב־כג):
(יט,יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:
(יט, יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:
(יט, יא) יא לָא תִּגְנְבוּן וְלָא תְכַדְּבוּן וְלָא תְשַׁקְּרוּן אֱנַשׁ בְּחַבְרֵיהּ:רש"י:
לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחייבין עליו מיתת בית דין:
ולא תכחשו . לפי שנאמר וכחש בה (לעיל ה, כב), משלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו:
ולא תשקרו. לפי שנאמר ונשבע על שקר (שם), ישלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת סופך לְכַחֵשׁ, סופך לְשַׁקֵּר, סופך לִישָׁבַע לשקר:
(יט,יב) וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יב) וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יב) יב וְלָא תִשְׁתַּבְּעוּן בִּשְׁמִי לְשִׁקְרָא וְתַחֵל יָת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:רש"י:
ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז), יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הַכִּנּוּיִין, תלמוד לומר ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שֵׁם שיש לי:
(יט,יג) לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר:
(יט, יג) לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר:
(יט, יג) יג לָא תַעֲשׁוֹק יָת חַבְרָךְ וְלָא תָנִיס לָא תְבִית אַגְרָא דַאֲגִירָא לְוָתָךְ עַד צַפְרָא:רש"י:
לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר:
לא תלין. לשון נקבה, מוּסַב על הפעולה:
עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גִּבּוּי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר ולא תבוא עליו השמש (דברים כד, טו), מדבר בשכיר לילה, שֶׁהַשְׁלָמַת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גִּבּוּי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונהלבקש מעות:
(יט,יד) לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יד) לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יד) יד לָא תְלוּט דְּלָא שָׁמַע וְקֳדָם דְּלָא חָזֵי לָא תְשִׂים תַּקְלָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָרש"י:
לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאור (שמות כב, כז), אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים:
ולפני עור לא תתן מכשול. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקףעליו ונוטלה הימנו:
ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול לְהִשָּׁמֵט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
(יט,טו) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:
(יט, טו) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:
(יט, טו) טו לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִינָא לָא תִסַּב אַפֵּי מִסְכֵּנָא וְלָא תֶהְדַּר אַפֵּי רַבָּא בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵיהּ לְחַבְרָךְ:רש"י:
לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנוי, ומשוקץ, חרם, ותועבה. שֶׁהָעָוֶל קרוי תועבה, שנאמר כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול(דברים כה, טז), והתועבה קרויה חרם ושקץ, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו' (שם ז, כו):
לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אֲזַכֶּנוּ בדין ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר, ולא תהדר פני גדול:
בצדק תשפט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חבירך לכף זכות:
(יט,טז) לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, טז) לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, טז) טז לָא תֵיכוּל קוּרְצִין בְּעַמָּךְ לָא תְקוּם עַל דְּמָא דְחַבְרָךְ אֲנָא יְיָ:רש"י:
לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים וּמְסַפְּרֵי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לְרַגֵּל מה יראו רָע או מה ישמעו רָע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אִשְׂפִּיֶימֶנְ"טְ בלע"ז. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיה ו, כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהלים קא, ה), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם קכ, ג), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם יב, ד), לכך אני אומר, שהלשון רכיל, לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד, ורי"ש וזי"ן בצד"י, וכן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ וגו' (שמואל־ב יט, כח), וכן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהלים טו, ג), וכן רוכל הסוחר וּמְרַגֵּל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שֶׁמְחַזֵּר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לָא תֵיכוּל קוּרְצִין, כמו וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא (דניאל ג, ח), אָכַל בֵּיה קוּרְצֶא בֵי מַלְכָּא (ברכות נח.), נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו, יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים:
לא תעמד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגוןטובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה'. נאמן לשלםשכר, ונאמן ליפרע:
(יט,יז) לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
(יט, יז) לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
(יט, יז) יז לָא תִשְׂנֵי יָת אֲחוּךְ בְּלִבָּךְ אוֹכָחָא תוֹכַח יָת חַבְרָךְ וְלָא תְקַבֵּל עַל דִּילֵיהּ חוֹבָא:רש"י:
ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים:
(יט,יח) לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יח) לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, יח) יח לָא תִקּוֹם וְלָא תִטַּר דְּבָבוּ לִבְנֵי עַמָּךְ וּתְרַחֲמֵיהּ לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ אֲנָא יְיָ:רש"י:
לא תקם. אמר לו השאילני מַגְלָךְ, אמר לו לָאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני את קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבואף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כללגדול בתורה:
(יט,יט) אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
(יט, יט) אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
(יט, יט) יט יָת קְיָמַי תִּטְּרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְכֵּב עֵרוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עֵרוּבִין וּלְבוּשׁ עֵרוּבִין שַׁעַטְנֵזָא לָא יִסַּק עֲלָךְ:רש"י:
את חקתי תשמרו. ואלו הן, בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרת מלך שאין טעם לדבר:
ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שׁוּעַ טָוּוּי וָנוּז, ואומר אני, נוז לשון דבר הנמלל ושזורזה עם זה לחברו, מִישְׂטִי"ר בלע"ז, כמו חַזְיָין לֶנַאזִי דְאִית בְּהוֹן (מועד קטן יב:), שאנו מפרשין לשון כמוש, פיילטר"א, ולשון שעטנזפירש מנחם, מחברת צמר ופשתים:
(יט,כ) וְאִישׁ כִּי־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה שִׁכְבַת־זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָהאוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי־לֹא חֻפָּשָׁה:
(יט, כ) וְאִישׁ כִּי־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה שִׁכְבַת־זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָהאוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי־לֹא חֻפָּשָׁה:
(יט, כ) כ וּגְבַר אֲרֵי יִשְׁכּוּב יָת אִתְּתָא שׁוּכְבַת זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא אֲחִידָא לִגְבַר וְאִתְפְּרָקָא לָא אִתְפְּרִיקַת בְּכַסְפָּא אוֹ חֵרוּתָא לָא אִתְיְהִיבַת לַהּ בִּשְׁטָר בִּקֻּרְתָּא תְהֵי בָהּ לָא יְמוּתוּן אֲרֵי לָא אִתְחָרָרַת:רש"י:
נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר:
והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף:
או חפשה. בשטר:
בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבה מיתה, כי לא חפשה, ואין קִדּוּשֶׁיהָ קדושין גמורין. ורבותינו (כריתות יא.)למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדיינים המלקין קורין על הלוקה, אם לא תשמור לעשות וגו' (דברים כח, נח), והפלה ה' את מכותך וגו' (שם נט):
כי לא חפשה. לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חופשה, קידושיה קידושין וחייב [וחייבין] מיתה:
(יט,כא) וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
(יט, כא) וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
(יט, כא) כא וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵיהּ קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא דְּכַר לַאֲשָׁמָא:
(יט,כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(יט, כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(יט, כב) כב וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵיהּ דִּי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ מֵחוֹבְתֵיהּ דִּי חָב:רש"י:
ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזידכשוגג:
(יט,כג) וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
(יט, כג) וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
(יט, כג) כג וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְּבוּן כָּל אִלַּן דְּמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יָת אִבֵּיהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל:רש"י:
וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:
יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו, יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר יהיה, בהוייתו יהא:
(יט,כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה:
(יט, כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה:
(יט, כד) כד וּבְשַׁתָּא רְבִיעֵתָא יְהֵי כָּל אִבֵּיהּ קֹדֶשׁ תֻּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ:רש"י:
יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קודש לה' (להלן כז, ל), מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לְשַׁבֵּחַ ולהלל לשמים:
(יט,כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, כה) כה וּבְשַׁתָּא חֲמִשֵּׁתָא תֵּיכְלוּן יָת אִבֵּיהּ לְאוֹסָפָא לְכוֹן עֲלַלְתֵּיהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה, היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו:
אני ה'. אני ה' המבטיח על כך, ונאמן לשמור הבטחתי:
(יט,כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
(יט, כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
(יט, כו) כו לָא תֵיכְלוּן עַל דְּמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן:רש"י:
לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג.), אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:
לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:
ולא תעוננו. לשון עוֹנוֹת ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:
(יט,כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:
(יט, כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:
(יט, כז) כז לָא תַקְּפוּן פָּאתָא דְרֵישְׁכוֹן וְלָא תְחַבֵּל יָת פָּאתָא דְדִקְנָךְ:רש"י:
לא תקפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:
פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו, והן חמש, שתים בכל לחי ולחי, למעלה אצל הראששהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו, מקום חבור שניהלחיים יחד (שם כ):
(יט,כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, כח) כח וְחִבּוּל עַל מִית לָא תִתְּנוּן בְּבִסְרֵיכוֹן וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין לָא תִתְּנוּן בְּכוֹן אֲנָא יְיָ:רש"י:
ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים, להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:
וכתבת קעקע. כתב המחוקה (ושקוע) ותקוע, שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם (שם כא):
קעקע. לשון והוקע אותם (במדבר כה, ד), וְהוֹקַעֲנוּם (שמואל־ב כא, ו), תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פּוֹרפּוֹיְינְ"טְ בלע"ז:
(יט,כט) אַל־תְּחַלֵּל אֶת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא־תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
(יט, כט) אַל־תְּחַלֵּל אֶת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא־תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
(יט, כט) כט לָא תַחֵל יָת בְּרַתָּךְ לְאַטְעֲיוּתַהּ וְלָא תִטְעֵי אַרְעָא וְתִתְמְלֵי אַרְעָא עֵצַת חִטְאִין:רש"י:
אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין:
ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וגו' (ירמיה ג, ג):
(יט,ל) אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, ל) אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, ל) ל יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי תִּטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְּשִׁי תְּהוֹן דָּחֲלִין אֲנָא יְיָ:רש"י:
ומקדשי תיראו. לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש דוחה שבת:
(יט,לא) אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים אַל־תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, לא) אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים אַל־תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, לא) לא לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר בִּדִּין וּדְכוּרוּ לָא תִתְבְּעוּן לְאִסְתָּאָבָא בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
אל תפנו אל האבת. אזהרה לבעל אוב וידעוני. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המכניס עצם חיה ששמהידוע לתוך פיו, והעצם מדבר:
אל תבקשו. להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם:
אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפיןבמי:
(יט,לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, לב) לב מִן קֳדָם דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם וּתְהַדַּר אַפֵּי סָבָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: רש"י:
מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנהחכמה:
והדרת פני זקן. איזהו הִדּוּר, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא רָאָהוּ, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך:
(יט,לג) וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:
(יט, לג) וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:
(יט, לג) לג וַאֲרֵי יִתְגַּיַּר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא בְּאַרְעֲכוֹן לָא תוֹנוּן יָתֵיהּ:רש"י:
לא תונו. אונאת דברים, לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:
(יט,לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(יט, לד) לד כְּיַצִּיבָא מִנְּכוֹן יְהֵי לְכוֹן גִּיוֹרָא דְּיִתְגַּיַּר בֵּינֵיכוֹן וּתְרַחֵם לֵיהּ כְּוָתָךְ אֲרֵי דַיָּרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך:
אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני:
(יט,לה) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה:
(יט, לה) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה:
(יט, לה) לה לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִין בִּמְשַׁחְתָּא בְּמַתְקְלָא וּבִמְכִלְתָּא:רש"י:
לא תעשו עול במשפט. אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט, ומהו משפט השנוי כאן, הוא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שִׁקֵּר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, וּמַגְלֶה אותם מארצם:
במדה. זו מדת הארץ:
במשקל. כמשמעו:
ובמשורה. היא מדת הלח (והיבש):
(יט,לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יט, לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יט, לו) לו מֹאזְנָוָן דִּקְשׁוֹט מַתְקְלָן דִּקְשׁוֹט מְכִילָן דִּקְשׁוֹט וְהִינִין דִּקְשׁוֹט יְהוֹן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִּי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:רש"י:
אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן:
איפת. היא מדתהיבש:
הין. זו היא מדתהלח:
אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, ואני הנאמן ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלחלהונות את הבריות שאין מכירין בהם:
(יט,לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
(יט, לז) לז וְתִטְּרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִּינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ:
(כ,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כ, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כ, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כ,ב) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־ הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן:
(כ, ב) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־ הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן:
(כ, ב) ב וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְּבַר גְּבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דִּי יִתֵּן מִזַּרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל עַמָּא בֵית יִשְׂרָאֵל יִרְגְּמֻנֵּיהּ בְּאַבְנָא:רש"י:
ואל בני ישראל תאמר. עונשין עלהאזהרות:
מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין, עם הארץ מסייעין אותן:
עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ, דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו (שם):
(כ,ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת־מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי:
(כ, ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת־מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי:
(כ, ג) ג וַאֲנָא אֶתֵּן יָת רוּגְזִי בְּגַבְרָא הַהוּא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגּוֹ עַמֵּיהּ אֲרֵי מִזַּרְעֵיהּ יְהַב לְמוֹלֶךְ בְּדִיל לְסָאָבָא יָת מַקְדְּשִׁי וּלְאַחָלָּא יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי:רש"י:
אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין:
כי מזרעו נתן למולך. לפי שנאמר (דברים יח, י)מעביר בנו ובתו באש, בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך, זרע פסול מנין, תלמוד לומר (פסוק ד)בתתו מזרעו למולך:
למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראלשהיא מקודשת לי, כלשון ולא יחלל את מקדשי (להלן כא, כג):
(כ,ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת־עֵינֵיהֶם מִן־הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ:
(כ, ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת־עֵינֵיהֶם מִן־הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ:
(כ, ד) ד וְאִם מִכְבַּשׁ יִכְבְּשׁוּן עַמָּא בֵית יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן מִן גַּבְרָא הַהוּא בִּדְיָהֵב מִזַּרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ בְּדִיל דְּלָא לְקַטָלָא יָתֵיהּ:רש"י:
ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימוסנהדרי גדולה:
(כ,ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל־הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:
(כ, ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל־הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:
(כ, ה) ה וֶאֱשַׁוֵּי אֲנָא יָת רוּגְזִי בְּגַבְרָא הַהוּא וּבִסְעָדוֹהִי וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵיהּ וְיָת כָּל דְּטָעָן בַּתְרוֹהִי לְמִטְעֵי בָּתַר מוֹלֶךְ מִגּוֹ עַמְּהוֹן:רש"י:
ובמשפחתו. אמר רבי שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולן מחפיןעליו:
והכרתי אתו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בְּהִכָּרֵת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין:
לזנות אחרי המלך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך, ואפילו אין זו עבודתה:
(כ,ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת־פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
(כ, ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת־פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
(כ, ו) ו וֶאֱנַשׁ דִּי יִתְפְּנֵי בָּתַר בִּדִּין וּדְכוּרוּ לְמִטְעֵי בַתְרֵיהוֹן וְאֶתֵּן יָת רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא הַהוּא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגּוֹ עַמֵּיהּ:
(כ,ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כ, ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כ, ז) ז וְתִתְקַדְּשׁוּן וּתְהוֹן קַדִּישִׁין אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
והתקדשתם. זו פרישות עבודה זרה:
(כ,ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כ, ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כ, ח) ח וְתִטְּרוּן יָת קְיָמַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן:
(כ,ט) כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ:
(כ, ט) כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ:
(כ, ט) ט אֲרֵי גְבַר גְּבַר דִּי יְלוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ לַט קְטָלָא חַיָּב:רש"י:
אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה:
דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיו בו, דמיהם בם, ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ופשוטו של מקרא, כמו דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ (יהושע ב, יט), אין נענש על מיתתו, אלא הוא, שגרם לעצמו שֶׁיֵּהָרֵג:
(כ,י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת־יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:
(כ, י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת־יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:
(כ, י) י וּגְבַר דִּי יְגוּף יָת אִתַּת גְּבַר דִּי יְגוּף יָת אִתַּת חַבְרֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַּיָּפָא וְגַיַּפְתָּא:רש"י:
ואיש. פרטלקטן:
אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קדושין, ועל איזו אשת איש חייבתי לך:
אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת גוי, למדנו שאין קדושין לגוי:
מות יומת הנאף והנאפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק:
(כ,יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת־יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת־יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, יא) יא וּגְבַר דִּי יִשְׁכּוּב יָת אִתַּת אֲבוּהִי עֶרְיְתָא דַאֲבוּהִי גַּלִּי אִתְקְטָלָא יִתְקַטְּלוּן תַּרְוֵיהוֹן קְטָלָא חַיָּבִין:
(כ,יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, יב) יב וּגְבַר דִּי יִשְׁכּוּב יָת כַּלְּתֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְּלוּן תַּרְוֵיהוֹן תִּבְלָא עֲבָדוּ קְטָלָא חַיָּבִין:רש"י:
תבל עשו. גנאי. לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן:
(כ,יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, יג) יג וּגְבַר דִּי יִשְׁכּוּב יָת דְּכוּרָא מִשְׁכְּבֵי אִתְּתָא תּוֹעֶבְתָּא עֲבָדוּ תַּרְוֵיהוֹן אִתְקְטָלָא יִתְקַטְּלוּן קְטָלָא חַיָּבִין:רש"י:
משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת:
(כ,יד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אִשָּׁה וְאֶת־אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא־תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם:
(כ, יד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אִשָּׁה וְאֶת־אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא־תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם:
(כ, יד) יד וּגְבַר דִּי יִסַּב יָת אִתְּתָא וְיָת אִמַּהּ עֵצַת חִטְאִין הִיא בְּנוּרָא יוֹקְדוּן יָתֵיהּ וְיָתְהֶן וְלָא תְהֵי עֲצַת חִטְאִין בֵּינֵיכוֹן:רש"י:
ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נְשָׂאָהּ בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן שתיהן לאסור, שנשא את חמותו ואמה (סנהדרין עו:). ויש מרבותינו שאומרים (שם)אין כאן אלא חמותו, ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא, הן, אחת:
(כ,טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת־הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ:
(כ, טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת־הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ:
(כ, טו) טו וּגְבַר דִּי יִתֵּן שְׁכָבְתֵּיהּ בִּבְעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל וְיָת בְּעִירָא תִּקְטְלוּן:רש"י:
ואת הבהמה תהרגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תִּסָּקֵל.קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עֲבֵרָה. כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב, ב), הרי דברים קל וחומר ומה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שְׂרוֹף וְכַלֵּה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת כמה וכמה:
(כ,טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(כ, טז) טז וְאִתְּתָא דִּי תִקְרַב לְכָל בְּעִירָא לְמִשְׁלַט בַּהּ וְתִקְטוֹל יָת אִתְּתָא וְיָת בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקַטְּלוּן קְטָלָא חַיָּבִין:
(כ,יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִקַּח אֶת־אֲחֹתוֹ בַּת־אָבִיו אוֹ בַת־אִמּוֹ וְרָאָה אֶת־עֶרְוָתָהּ וְהִיא־תִרְאֶה אֶת־עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא:
(כ, יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִקַּח אֶת־אֲחֹתוֹ בַּת־אָבִיו אוֹ בַת־אִמּוֹ וְרָאָה אֶת־עֶרְוָתָהּ וְהִיא־תִרְאֶה אֶת־עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא:
(כ, יז) יז וּגְבַר דִּי יִסַּב יָת אֲחָתֵיהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵּיהּ וְיֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתַהּ וְהִיא תֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתֵיהּ קְלָנָא הוּא וְיִשְׁתֵּיצוּן לְעֵינֵי בְּנֵי עַמְּהוֹן עֶרְיַת אֲחָתֵיהּ גַּלִּי חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל:רש"י:
חסד הוא. לשון ארמי חֶרְפָּה, חִסוּדָא (בראשית לד, יד). ומדרשו (עי' סנהדרין נח:)אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג):
(כ,יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת־עֶרְוָתָהּ אֶת־ מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת־מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:
(כ, יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת־עֶרְוָתָהּ אֶת־ מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת־מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:
(כ, יח) יח וּגְבַר דִּי יִשְׁכּוּב יָת אִתְּתָא סוֹאֲבָתָא וִיגַלֵּיהּ יָת עֶרְיְתַהּ יָת קְלָנַהּ גַּלִּי וְהִיא תְגַלֵּי יָת סוֹאֲבַת דְּמָהָא וְיִשְׁתֵּיצוּן תַּרְוֵיהוֹן מִגּוֹ עַמְּהוֹן:רש"י:
הערה. גִּלָּה. וכן כל לשון ערוה גִּלּוּי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת וְלֹא קָם וְלֹא זָע (אסתר ה, ט), וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו (יבמות נה:)יש אומרים זו נשיקת שַׁמָּשׁ, ויש אומרים זו הכנסת עטרה:
(כ,יט) וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת־שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֺנָם יִשָּׂאוּ:
(כ, יט) וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת־שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֺנָם יִשָּׂאוּ:
(כ, יט) יט וְעֶרְיַת אֲחַת אִמָּךְ וַאֲחַת אָבוּךְ לָא תְגַלֵּי אֲרֵי יָת קָרִיבֵיהּ גַּלִּי חוֹבְהֶן יְקַבְּלוּן:רש"י:
וערות אחות אמך וגו'. שנה הכתוב באזהרתן, לומר, שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב, בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:
(כ,כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:
(כ, כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:
(כ, כ) כ וּגְבַר דִּי יִשְׁכּוּב יָת אִתַּת אַח אֲבוּהִי עֶרְיַת אַח אֲבוּהִי גַּלִּי חוֹבְהֶן יְקַבְּלוּן בְּלָא וְלָד יְמוּתוּן:רש"י:
אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בעונש הליכת ערירי:
ערירים. כתרגומו בְּלָא וְלָד, ודומה לו ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב), יש לו בנים קוברן,אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שִׁנָּה בשני מקראות אלו, ערירים ימותו, ערירים יהיו (להלן פסוק כא), ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עֲבֵרָה, לא יהיו לו כשימות, לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו:
(כ,כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:
(כ, כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:
(כ, כא) כא וּגְבַר דִּי יִסַּב יָת אִתַּת אֲחוּהִי מְרָחָקָא הִיא עֶרְיְתָא דַאֲחוּהִי גַּלִּי בְּלָא וְלָד יְהוֹן:רש"י:
נדה הוא. השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו (יבמות נד:)לאסור העראה בה כנדה שהעראה מפורשתבה את מקרה הערה (לעיל פסוק יח):
(כ,כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:
(כ, כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:
(כ, כב) כב וְתִטְּרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִּינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תְרוֹקֵן יָתְכוֹן אַרְעָא דִּי אֲנָא מַעֵיל יָתְכוֹן לְתַמָּן לְמִתַּב בַּהּ:
(כ,כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:
(כ, כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:
(כ, כג) כג וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוֹסֵי עַמְמַיָּא דִּי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יָת כָּל אִלֵּין עֲבָדוּ וְרָחִיק מֵימְרִי יָתְהוֹן:רש"י:
ואקץ. לשון מיאוס, כמו קצתי בחיי (בראשית כז, מו), כאדם שהוא קץ במזונו:
(כ,כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת־אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים:
(כ, כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת־אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים:
(כ, כד) כד וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּירְתוּן יָת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אֶתְּנִנַּהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתַהּ אַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִּי אַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָּא:
(כ,כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין־הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין־הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:
(כ, כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין־הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין־הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:
(כ, כה) כה וְתַפְרְשׁוּן בֵּין בְּעִירָא דַכְיָא לִמְסָאָבָא וּבֵין עוֹפָא מְסָאָבָא לִדְכֵי וְלָא תְשַׁקְּצוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בִּבְעִירָא וּבְעוֹפָא וּבְכֹל דִּי תַרְחֵשׁ אַרְעָא דִּי אַפְרֵשִׁית לְכוֹן לְסָאָבָא:רש"י:
והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין וניכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של סימן, לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו, מלא שערה:
אשר הבדלתי לכם לטמא . לאסור:
(כ,כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:
(כ, כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:
(כ, כו) כו וּתְהוֹן קֳדָמַי קַדִּישִׁין אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא יְיָ וְאַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָּא לְמֶהֱוֵי פָלְחִין קֳדָמָי:רש"י:
ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:
(כ,כז) וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:פפ ס"ד פסוקים, ונג"ה סימן, מ"י זה"ב סימן.
(כ, כז) וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:פפ ס"ד פסוקים, ונג"ה סימן, מ"י זה"ב סימן.
(כ, כז) כז וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בְהוֹן בִּדִּין אוֹ דְּכוּרוּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְּלוּן בְּאַבְנָא יִרְגְּמוּן יָתְהוֹן קְטָלָא חַיָּבִין:Qרש"י:
כי יהיה בהם אוב וגו'. כאן נאמר בהם מיתה, ולמעלה כרת, עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בכרת, ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:
(כא,א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
(כא, א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
(כא, א) א וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְכַהֲנַיָּא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵּיהּ:רש"י:
אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:
בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:אף בעלי מומין במשמע:ולא בנות אהרן:
לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מתמצוה:
(כא,ב) כִּי אִם־לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
(כא, ב) כִּי אִם־לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
(כא, ב) ב אֶלָּהֵן לְקָרִיבֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ לְאִמֵּיהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵיהּ וְלִבְרַתֵּיהּ וְלַאֲחוּהִי:רש"י:
כי אם לשארו. אין שארו אלאאשתו:
(כא,ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא־הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:
(כא, ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא־הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:
(כא, ג) ג וְלַאֲחָתֵיהּ בְּתֻלְתָּא דְּקָרִיבָא לֵיהּ דִּי לָא הֲוַת לִגְבָר לַהּ יִסְתָּאָב:רש"י:
הקרובה. לרבות את הארוסה:
אשר לא היתה לאיש. למשכב:
לה יטמא . מצוה:
(כא,ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:
(כא, ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:
(כא, ד) ד לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵּיהּ לְאַחֲלוּתֵיהּ:רש"י:
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו, וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהיא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחללהוא מכהונתו:
(כא,ה) לֹא־ (יקרחה כתיב) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:
(כא, ה) לֹא־ (יקרחה כתיב) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:
(כא, ה) ה לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָאתָא דְדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְּחוּן וּבְבִשְׂרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל:רש"י:
לא יקרחה קרחה. על מת, והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם (דברים יד, א), יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה, ונאמר (להלן) בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת:
ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל לא תשחית (לעיל יט, כז), יכול לקטו בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער:
ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם פסוק כח), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו, ואני יודע שהיא שרטת:
(כא,ו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת־אִשֵּׁי יְהֹוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
(כא, ו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת־אִשֵּׁי יְהֹוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
(כא, ו) ו קַדִּישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יְחַלּוּן שְׁמָא דֶּאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קֻרְבְּנַיָּא דַיְיָ קֻרְבָּן אֱלָהֲהוֹן אִנּוּן מַקְרִיבִין וִיהוֹן קַדִּישִׁין:רש"י:
קדשים יהיו. על כרחם יקדישוםבית דין בכך:
(כא,ז) אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי־קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
(כא, ז) אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי־קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
(כא, ז) ז אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמְחַלְּלָא לָא יִסְּבוּן וְאִתְּתָא דִּמְתָרְכָא מִבַּעְלַהּ לָא יִסְּבוּן אֲרֵי קַדִּישׁ הוּא קֳדָם אֱלָהֵיהּ:רש"י:
זנה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר:
חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה (וחלוצה) מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה:
(כא,ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי־אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה־לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כא, ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי־אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה־לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כא, ח) ח וּתְקַדְּשִׁנֵּיהּ אֲרֵי יָת קֻרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מְקָרֵב קַדִּישׁ יְהֵי לָךְ אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן:רש"י:
וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהוויסרהו עד שיגרש:
קדש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה:
(כא,ט) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת־אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
(כא, ט) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת־אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
(כא, ט) ט וּבַת גְּבַר כָּהֵן אֲרֵי תִתְחַל לְמִטְעֵי מִקְּדֻשַּׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:רש"י:
כי תחל לזנות. כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל, וזנתה או מן הארוסיןאו מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא:), והכל מודים שלא דיבר הכתוב בפנויה:
את אביה היא מחללת. חִלְלָה וּבִזְתָה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גִּדֵּל:
(כא,י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר־יוּצַק עַל־רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת־יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת־הַבְּגָדִים אֶת־רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:
(כא, י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר־יוּצַק עַל־רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת־יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת־הַבְּגָדִים אֶת־רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:
(כא, י) י וְכַהֲנָא דְיִתְרַבָּא מֵאֲחוֹהִי דִּי יִתָּרַק עַל רֵישֵׁיהּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְדִי קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵיהּ לְמִלְבַּשׁ יָת לְבוּשַׁיָּא יָת רֵישֵׁיהּ לָא יְרַבֵּי פֵרוּעַ וּלְבוּשׁוֹהִי לָא יִבְזַע:רש"י:
לא יפרע. לא יגדל פרע על אֵבֶל, ואיזהו גידול פרע יותר משלשיםיום:
(כא,יא) וְעַל כָּל־נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:
(כא, יא) וְעַל כָּל־נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:
(כא, יא) יא וְעַל כָּל נַפְשַׁת מֵתָא לָא יֵיעוֹל לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ לָא יִסְתָּאָב:רש"י:
ועל כל נפשות מת וגו'. באהלהמת:
נפשות מת. להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל:
לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתירלו מת מצוה:
(כא,יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
(כא, יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
(כא, יב) יב וּמִן מַקְדְּשָׁא לָא יִפּוֹק וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְּשָׁא דֶאֱלָהֵיהּ אֲרֵי כְּלִיל מְשַׁח רְבוּתָא דֶאֱלָהֵיהּ עֲלוֹהִי אֲנָא יְיָ:רש"י:
ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו (סנהדרין פד.)שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:
ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חִלֵּל:
(כא,יג) וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח:
(כא, יג) וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח:
(כא, יג) יג וְהוּא אִתְּתָא בִּבְתֻלָהָא יִסָּב:
(כא,יד) אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת־אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם־ בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:
(כא, יד) אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת־אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם־ בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:
(כא, יד) יד אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וְחַלִּילָא מַטְעֲיָא יָת אִלֵּין לָא יִסָּב אֶלָּהֵן בְּתֻלְתָּא מֵעַמֵּיהּ יִסַּב אִתְּתָא:רש"י:
וחללה. שנולדהמפסולי כהונה:
(כא,טו) וְלֹא־יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשׁוֹ:
(כא, טו) וְלֹא־יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשׁוֹ:
(כא, טו) טו וְלָא יַחֵל זַרְעֵיהּ בְּעַמֵּיהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדְּשֵׁיהּ:רש"י:
ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה:
(כא,טז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כא, טז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כא, טז) טז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כא,יז) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:
(כא, יז) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:
(כא, יז) יז מַלֵּל עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר גְּבַר מִבְּנָיךְ לְדָרֵיהוֹן דִּי יְהֵי בֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא קָדָם אֱלָהֵיהּ:רש"י:
לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א):
(כא,יח) כִּי כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:
(כא, יח) כִּי כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:
(כא, יח) יח אֲרֵי כָל גְּבַר דִּי בֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְּבַר עַוִּיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חָרִים אוֹ שְׂרִיעַ:רש"י:
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מלאכי א, ח):
חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתיעיניו כאחת:
שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה:
(כא,יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:
(כא, יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:
(כא, יט) יט אוֹ גְבַר דִּי יְהֵי בֵיהּ תְּבַר רַגְלָא אוֹ תְּבַר יְדָא:
(כא,כ) אוֹ־גִבֵּן אוֹ־דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:
(כא, כ) אוֹ־גִבֵּן אוֹ־דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:
(כא, כ) כ אוֹ גְבִין אוֹ דֻקָּא אוֹ חִלִּיז בְּעֵינֵיהּ אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן אוֹ מְרֵס פַּחֲדִין:רש"י:
או גבן. שורצילו"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:
או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טֵילֶ"א, כמו הַנּוֹטֶה כַדֹּק (ישעיה מ, כב):
או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוֹגֶל המקיף את השחור שקורין פְּרוּנִילֶ"א, והחוט הזה פוסק את הָעִגּוּל ונכנס בשחור. ותרגום תְּבַלֻּל חִילִיז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחשעֵינָב (בכורות לח.):
גרב וילפת. מיני שחין הם:
גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:
ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז), כשסמך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (מא.):
מרוח אשך. לפי התרגום מְרִיס פַּחֲדִין, שפחדיומרוססין, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ (איוב מ, יז):
(כא,כא) כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת־אִשֵּׁי יְהֹוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:
(כא, כא) כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת־אִשֵּׁי יְהֹוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:
(כא, כא) כא כָּל גְּבַר דִּי בֵיהּ מוּמָא מִזַּרְעָא דְּאַהֲרֹן כַּהֲנָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנַיָּא דַיְיָ מוּמָא בֵיהּ יָת קֻרְבַּן אֱלָהֵיהּ לָא יִקְרַב לְקָרָבָא:רש"י:
כל איש אשר בו מום. לרבות שארמומין:
בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:
לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:
(כא,כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן־הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:
(כא, כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן־הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:
(כא, כב) כב קֻרְבַּן אֱלָהֵיהּ מִקּוּדְשֵׁי קוּדְשַׁיָּא וּמִן קוּדְשַׁיָּא יֵיכוּל:רש"י:
מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים:
ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמר קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים, כך מפורש בזבחים (קא:):
(כא,כג) אַךְ אֶל־הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי־מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
(כא, כג) אַךְ אֶל־הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי־מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
(כא, כג) כג בְּרַם לְפָרֻכְתָּא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרֵי מוּמָא בֵיהּ וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְּשַׁי אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן:רש"י:
אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרוכת:
ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו לְהִכָּתֵב, ומפורש בתורת כהנים (ג, י):
ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתומחוללת להפסל:
(כא,כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כא, כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כא, כד) כד וּמַלִּיל משֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
וידבר משה. המצוה הזאת:
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים:
(כב,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כב,ב) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ב) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ב) ב מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפָּרְשׁוּן מִקּוּדְשַׁיָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְחַלּוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דִּי אִנּוּן מְקַדְּשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ:רש"י:
וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי (יחזקאל יד, ז), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו:
הם מקדשים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:
(כב,ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יִקְרַב מִכָּל־ זַרְעֲכֶם אֶל־הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יִקְרַב מִכָּל־ זַרְעֲכֶם אֶל־הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ג) ג אֱמַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְּבַר דִּי יִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָּא דִּי יְקַדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵּיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ:רש"י:
כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע (לעיל יב, ד)אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (יבמות עה.)מגזירה שוה [מהיקש]. ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (לעיל ז, כ־כא)שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בתורת כהנים (פרשתא ד, ז), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, מִשֶּׁיִכָּשֵׁר ליקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, כברנדרשו במסכת שבועות (ז.)אחת לכלל, ואחת לפרט וכו':
וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:
ונכרתה. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:
(כב,ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל־טְמֵא־נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע:
(כב, ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל־טְמֵא־נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע:
(כב, ד) ד גְּבַר גְּבַר מִזַּרְעָא דְאַהֲרֹן וְהוּא סְגִיר אוֹ דָאִיב בְּקוּדְשַׁיָּא לָא יֵיכוּל עַד דִּי יִדְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא אוֹ גְבַר דִּי תִפּוֹק מִנֵּיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא:רש"י:
ונכרתה. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:[ס"א
מזרע אהרן. אין לי אלא זרעו, גופו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע, שיכול הואיל ומקריב אונן יקריב צרוע וזב, תלמוד לומר והוא:
עד אשר יטהר. ביאת השמש. או אינו אלא טבילה, נאמר כאן וטהר ונאמר למטה וטהר, ובא השמש וטהר (להלן פסוק ז), מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש]:
בכל טמא נפש. במי שנטמא במת:
(כב,ה) אוֹ־אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל־שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא־לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא־לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:
(כב, ה) אוֹ־אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל־שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא־לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא־לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:
(כב, ה) ה אוֹ גְבַר דִּי יִקְרַב בְּכָל רִחֲשָׁא דִּי יִסְתָּאַב לֵיהּ אוֹ בַאֲנָשָׁא דִּי יִסְתָּאַב לֵיהּ לְכֹל סְאוֹבְתֵּיהּ:רש"י:
בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא, בכעדשה:
או באדם. במת:
אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, וזהו כזית:
לכל טמאתו. לרבות נוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת [ובמצורע]:
(כב,ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע־בּוֹ וְטָמְאָה עַד־הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן־ הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם־רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:
(כב, ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע־בּוֹ וְטָמְאָה עַד־הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן־ הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם־רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:
(כב, ו) ו אֱנַשׁ דִּי יִקְרַב בֵּיהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְלָא יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָּא אֶלָּהֵן אַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָּא:רש"י:
נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים הללו:
(כב,ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן־הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא:
(כב, ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן־הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא:
(כב, ז) ז וּבְמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָּא אֲרֵי לַחְמֵיהּ הוּא:רש"י:
ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:)בתרומה, שמותר לְאָכְלָהּ בהערב השמש:
מן הקדשים. ולא כל הקדשים:
(כב,ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה־בָהּ אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה־בָהּ אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ח) ח נְבִילָא וּתְבִירָא לָא יֵיכוּל לְאִסְתָּאָבָא בַהּ אֲנָא יְיָ:רש"י:
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:
(כב,ט) וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא־יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
(כב, ט) וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא־יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
(כב, ט) ט וְיִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא וִימוּתוּן בֵּיהּ אֲרֵי יְחַלֻּנֵּיהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן:רש"י:
ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה בטומאת הגוף:
ומתו בו. למדנו שהיא במיתהבידי שמים (סנהדרין פג.):
(כב,י) וְכָל־זָר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ:
(כב, י) וְכָל־זָר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ:
(כב, י) י וְכָל חִלּוֹנַי לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא תּוֹתָבָא דְכַהֲנָא וַאֲגִירָא לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא:רש"י:
לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דיבר בה:
תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכולבתרומתו:
(כב,יא) וְכֹהֵן כִּי־יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ:
(כב, יא) וְכֹהֵן כִּי־יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ:
(כב, יא) יא וְכָהֵן אֲרֵי יִקְנֵי נְפַשׁ קִנְיַן כַּסְפֵּיהּ הוּא יֵיכוּל בֵּיהּ וִילִידֵי בֵּיתֵיהּ אִנּוּן יֵיכְלוּן בְּלַחְמֵיהּ:רש"י:
וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי לגופו:
ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח קיז):
(כב,יב) וּבַת־כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל:
(כב, יב) וּבַת־כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל:
(כב, יב) יב וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהֵי לִגְבַר חִלּוֹנָי הִיא בְּאַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָּא לָא תֵיכוּל:רש"י:
לאיש זר. ללויוישראל:
(כב,יג) וּבַת־כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל־בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל־זָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
(כב, יג) וּבַת־כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל־בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל־זָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ:
(כב, יג) יג וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהֵי אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וּבַר לֵית לַהּ וּתְתוּב לְבֵית אֲבוּהָא כְּרַבְיוּתָהָא מִלַּחְמָא דַאֲבוּהָא תֵּיכוּל וְכָל חִלּוֹנַי לָא יֵיכוּל בֵּיהּ:רש"י:
אלמנה וגרושה. מן האיש הזר:
וזרע אין לה. ממנו:
ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, אסורה בתרומה כל זמן שהזרעקיים:
וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותרבתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות:
(כב,יד) וְאִישׁ כִּי־יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת־הַקֹּדֶשׁ:
(כב, יד) וְאִישׁ כִּי־יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת־הַקֹּדֶשׁ:
(כב, יד) יד וּגְבַר אֲרֵי יֵיכוּל קוּדְשָׁא בְּשָׁלוּ וְיוֹסֵף חוּמְשֵׁיהּ עֲלוֹהִי וִיתֵּן לְכַהֲנָא יָת קוּדְשָׁא:רש"י:
כי יאכל קדש . תרומה:
ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קודש, שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה:
(כב,טו) וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר־יָרִימוּ לַיהֹוָה:
(כב, טו) וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת־קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר־יָרִימוּ לַיהֹוָה:
(כב, טו) טו וְלָא יְחַלּוּן יָת קוּדְשַׁיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִּי יַפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ:רש"י:
ולא יחללו וגו'. להאכילם לזרים:
(כב,טז) וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֺן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת־קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
(כב, טז) וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֺן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת־קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם:
(כב, טז) טז וִיקַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן עֲוָיָן וְחוֹבִין בְּמֵיכָלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יָת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן:רש"י:
והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם בְּמֵיכְלֵהוֹן בְּסוֹאֲבָא, שלא לצורךתרגמו כן:זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב):
(כב,יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, יז) יז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כב,יח) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל־נִדְרֵיהֶם וּלְכָל־נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה לְעֹלָה:
(כב, יח) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל־נִדְרֵיהֶם וּלְכָל־נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה לְעֹלָה:
(כב, יח) יח מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר גְּבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא בְיִשְׂרָאֵל דִּי יְקָרֵב קֻרְבָּנֵיהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נִדְבַתְהוֹן דִּי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לַעֲלָתָא:רש"י:
נדריהם. הריעלי:
נדבותם. הרי זו:
(כב,יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:
(כב, יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:
(כב, יט) יט לְרַעֲוָא לְכוֹן שְׁלִים דְּכוּרָא בְּתוֹרֵי בְּאִמְרַיָּא וּבְעִזַּיָּא:רש"י:
לרצנכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיימנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון:
תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמותוזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר:
(כב,כ) כֹּל אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי־לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:
(כב, כ) כֹּל אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי־לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:
(כב, כ) כ כֹּל דִּי בֵיהּ מוּמָא לָא תְקָרְבוּן אֲרֵי לָא לְרַעֲוָא יְהֵי לְכוֹן:
(כב,כא) וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
(כב, כא) וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּוֹ:
(כב, כא) כא וּגְבַר אֲרֵי יְקָרֵב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ לִנְדַבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵיהּ:רש"י:
לפלא נדר. להפרישבדיבורו:
(כב,כב) עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ־חָרוּץ אוֹ־יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא־תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָה וְאִשֶּׁה לֹא־תִתְּנוּ מֵהֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
(כב, כב) עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ־חָרוּץ אוֹ־יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא־תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָה וְאִשֶּׁה לֹא־תִתְּנוּ מֵהֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לַיהֹוָה:
(כב, כב) כב עַוִּיר אוֹ תְבִיר אוֹ פְסִיק אוֹ יַבְּלָן אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן לָא תְקָרְבוּן אִלֵּין קֳדָם יְיָ וְקֻרְבָּנָא לָא תִתְּנוּן מִנְּהוֹן עַל מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
עורת. שם דבר של מום, עִוָּרוֹן בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת:
או שבור. לאיהיה:
חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:
יבלת. וֶרוּאֶ"ה בלע"ז:
גרב. מין חזזית, וכן ילפת, ולשון ילפת כמו וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן (שופטים טז, כט), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:
לא תקריבו. שלש פעמים, להזהיר על הקדשתן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן:
ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן:
(כב,כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:
(כב, כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:
(כב, כג) כג וְתוֹר וְאִמַּר יַתִּיר וְחַסִּיר נְדַבְתָּא תַּעְבֵּד יָתֵיהּ וּלְנִדְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא:רש"י:
שרוע. אבר גדול מחבירו:
וקלוט. פרסותיוקלוטות:
נדבה תעשה אתו. לבדק הבית:
ולנדר. למזבח:
לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:
(כב,כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
(כב, כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
(כב, כד) כד וְדִמְרִיס וְדִרְסִיס וְדִשְׁלִיף וְדִגְזִיר לָא תְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ וּבְאַרְעֲכוֹן לָא תַעְבְּדוּן:רש"י:
ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד:
מעוך. ביציו מעוכין ביד:
כתות. כתושים יותר ממעוך:
נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:
וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס:
ומעוך. תרגומו וְדִמְרִיס, זהו לשונו בארמית, לשון כתישה:
וכתות. תרגומו וְדִרְסִיס, כמו הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים (עמוס ו, יא), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס (שבת פ:):
ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסירוס אלא בארץ, שהרי סירוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:
(כב,כה) וּמִיַּד בֶּן־נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
(כב, כה) וּמִיַּד בֶּן־נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
(כב, כה) כה וּמִן בַּר עַמְמִין לָא תְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּן אֱלָהָכוֹן מִכָּל אִלֵּין אֲרֵי חִבּוּלְהוֹן בְּהוֹן מוּמָא בְהוֹן לָא לְרַעֲוָא יְהוֹן לְכוֹן:רש"י:
ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד [ליד] כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
משחתם. חִבּוּלְהוֹן:
לא ירצו לכם. לא ירצו לכפר עליכם:
(כב,כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב, כו) כו וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כב,כז) שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כב, כז) שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כב, כז) כז תּוֹר אוֹ אִמָּר אוֹ עִזָּא אֲרֵי יִתְיְלִיד וִיהֵי שִׁבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵּיהּ וּמִיּוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהַלָּא יִתִּרְעֵי לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
כי יולד. פרט ליוצא דופן:
(כב,כח) וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
(כב, כח) וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
(כב, כח) כח וְתוֹרְתָא אוֹ שֵׂיתָא לָהּ וְלִבְרָהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד:רש"י:
אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]:אף בנוואותו במשמע:
(כב,כט) וְכִי־תִזְבְּחוּ זֶבַח־תּוֹדָה לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ:
(כב, כט) וְכִי־תִזְבְּחוּ זֶבַח־תּוֹדָה לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ:
(כב, כט) כט וַאֲרֵי תִכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵיה:רש"י:
לרצנכם תזבחו. תחילת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תְּחַשְּׁבוּ בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:
(כב,ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, ל) ל בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵל לָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ:רש"י:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תְּחַשְּׁבוּ בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (לעיל ז, טו):
אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:
(כב,לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לא) לא וְתִטְּרוּן פִּקּוֹדַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ:רש"י:
ושמרתם. זו המשנה:
ועשיתם. זה המעשה:
(כב,לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כב, לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
(כב, לב) לב וְלָא תְחַלְּלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי וְאִתְקַדַּשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן:רש"י:
ולא תחללו. לעבור על דְּבָרַי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וְקַדֵּשׁ שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וגו' (דניאל ג, יח), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו':
(כב,לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(כב, לג) לג דְּאַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֶלָהָא אֲנָא יְיָ:רש"י:
המוציא אתכם. על מנת כן:
אני ה'. נאמן לשלםשכר:
(כג,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, א) כגא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כג,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־ תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
(כג, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־ תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
(כג, ב) ב מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן מוֹעֲדַיָּא דַיְיָ דִּי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִּישׁ אִלֵּין אִנּוּן מוֹעֲדָי:רש"י:
דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה על גָּלֻיּוֹת שנעקרו ממקומם לעלות לרגלועדיין לא הגיעו לירושלים:
(כג,ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(כג, ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(כג, ג) ג שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבָּא שְׁבָתָא מְעָרַע קַדִּישׁ כָּל עִבִידָא לָא תַעְבְּדוּן שַׁבְּתָא הִיא קֳדָם יְיָ בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:רש"י:
ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאילו קיים את השבתות:
(כג,ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
(כג, ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
(כג, ד) ד אִלֵּין מוֹעֲדַיָּא דַיְיָ מְעָרְעֵי קַדִּישׁ דִּי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן בְּזִמְנֵיהוֹן:רש"י:
אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בְּעִבּוּר שנה, וכאןמדבר בְּקִדּוּשׁ החודש:
(כג,ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהֹוָה:
(כג, ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהֹוָה:
(כג, ה) ה בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
בין הערבים. משש שעותולמעלה:
פסח לה'. הקרבת קרבן ששמופסח:
(כג,ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:
(כג, ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:
(כג, ו) ו וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָּא דְּפַטִּירַיָּא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִּירָא תֵּיכְלוּן:
(כג,ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, ז) ז בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן:
(כג,ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, ח) ח וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעְבְּדוּן:רש"י:
והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה:
והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים, הָבֵא אילים, ואם אין פרים ואילים, הָבֵא כבשים:
שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת:
מלאכת עבדה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בִּבְטֵלָה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסורבמלאכת עבודה וכו':
(כג,ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, ט) ט וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כג,י) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־ עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן:
(כג, י) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־ עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן:
(כג, י) י מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִּי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יָת חֲצָדַהּ וְתַיְתוּן יָת עוּמְרָא רֵישׁ חֲצָדְכוֹן לְוָת כַּהֲנָא:רש"י:
ראשית קצירכם. שתהא ראשונהלקציר:
עמר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו וימודו בעומר (שמות טז, יח):
(כג,יא) וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהֹוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(כג, יא) וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהֹוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(כג, יא) יא וִירִים יָת עוּמְרָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא יְרִימִנֵּיהּ כַּהֲנָא:רש"י:
והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים:
לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם:
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו:
(כג,יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת־הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהֹוָה:
(כג, יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת־הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהֹוָה:
(כג, יב) יב וְתַעְבְּדוּן בְּיוֹם אֲרָמוּתְכוֹן יָת עוּמְרָא אִמַּר שְׁלִים בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ועשיתם. כבש. חובה לעומרהוא בא:
(כג,יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחֹחַ (ונסכה כתיב) וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(כג, יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחֹחַ (ונסכה כתיב) וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(כג, יג) יג וּמִנְחָתֵיהּ תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא וְנִסְכֵּיהּ חַמְרָא רַבְעוּת הִינָא:רש"י:
ומנחתו. מנחת נסכיו:
שני עשרנים. כפולה היתה:
ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:
(כג,יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת־קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(כג, יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת־קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(כג, יד) יד וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵרוּכָן לָא תֵיכְלוּן עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין עַד אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת קֻרְבַּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:רש"י:
וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור:
וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי"ש:
בכל משבתיכם. נחלקובו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שֶׁהֶחָדָשׁ נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וְחִלְּקוּ:
(כג,טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(כג, טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(כג, טו) טו וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא מִיּוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַׁלְמִין יְהֶוְיָן:רש"י:
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב:
תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:
(כג,טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה:
(כג, טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה:
(כג, טז) טז עַד מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא תִּמְנוּן חַמְשִׁין יוֹמִין וּתְקָרְבוּן מִנְחָתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
השבת השביעת. כתרגומו שְׁבוּעֲתָאשְׁבִיעֵתָא:
עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום:
חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא:
מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קָרְבָה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מןהשעורים:
(כג,יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיא ִ וּ * לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהֹוָה:
(כג, יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיא ִ וּ * לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהֹוָה:
(כג, יז) יז מִמּוֹתְבָנֵיכוֹן תַּיְתוּן לְחֵם אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין גְרִיצָן תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא יְהֶוְיָן חֲמִיעַ יִתְאַפְיָן בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ:רש"י:
ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ:
לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה:
בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תִקָּרֵב מן החדש קודם לשתי הלחם:
(כג,יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהֹוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(כג, יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהֹוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(כג, יח) יח וּתְקָרְבוּן עַל לַחְמָא שִׁבְעָא אִמְּרִין שַׁלְמִין בְּנֵי שְׁנָא וְתוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד וְדִכְרִין תְּרֵין יְהוֹן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם:
ומנחתם ונסכיהם. כמשפטמנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד־ז ט־י):
(כג,יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כג, יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כג, יט) יט וְתַעְבְּדוּן צְפִיר בַּר עִזֵּי חַד לְחַטָּאתָא וּתְרֵין אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
ועשיתם שעיר עזים. יכול שבעת כבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינם הם, אֱמוֹר מעתה אֵלוּ לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:
(כג,כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהֹוָה לַכֹּהֵן:
(כג, כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהֹוָה לַכֹּהֵן:
(כג, כ) כ וִירִים כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל לְחֵם בִּכּוּרַיָּא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין אִמְּרִין קוּדְשָׁא יְהוֹן קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא:רש"י:
והניף הכהן אתם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים, יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים:
קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור שהן קדשי קדשים:
(כג,כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל־ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כג, כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל־ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כג, כא) כא וּתְעָרְעוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעְבְּדוּן קְיַם עָלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן:
(כג,כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא־תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כג, כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא־תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כג, כב) כב וּבְמֶחֱצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ בְּמֶחֱצָדָךְ וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵּט לְעַנְיֵי וּלְגִיּוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אברדימס ברבי יוסף [בר רבי יוסי], מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו [כאילו בית המקדש קיים ומקריב קרבנותיו לתוכו]:
תעזב. הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם:
אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר:
(כג,כג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, כג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, כג) כג וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כג,כד) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ:
(כג, כד) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ:
(כג, כד) כד מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחַד לְיַרְחָא יְהֵי לְכוֹן נְיָחָא דּוּכְרַן יַבָּבָא מְעָרַע קַדִּישׁ:רש"י:
זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכורלכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:
(כג,כה) כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כג, כה) כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כג, כה) כה כָּל עִבִידַת פָּלְחָנָא לָא תַעְבְּדוּן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
והקרבתם אשה. המוספין האמורין בחומש הפקודים:
(כג,כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, כו) כו וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כג,כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כג, כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כג, כז) כז בְּרַם בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין יוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא הוּא מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנּוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
אך. כל אכין ורקיןשבתורה מִעוּטִים, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים:
(כג,כח) וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כג, כח) וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כג, כח) כח וְכָל עִבִידָא לָא תַעְבְּדוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי יוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא הוּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:
(כג,כט) כִּי כָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא־תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
(כג, כט) כִּי כָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא־תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
(כג, כט) כט אֲרֵי כָל אֲנָשָׁא דִּי לָא יִתְעַנֵּי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְיִשְׁתֵּיצֵי מֵעַמֵּיה:
(כג,ל) וְכָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל־מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(כג, ל) וְכָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל־מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(כג, ל) ל וְכָל אֱנַשׁ דִּי יַעְבֵּד כָּל עִבִידָא בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְאוֹבֵד יָת אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ:רש"י:
והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
(כג,לא) כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(כג, לא) כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(כג, לא) לא כָּל עִבִידָא לָא תַעְבְּדוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:רש"י:
כל מלאכה וגו'. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילהכמלאכת יום:
(כג,לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:
(כג, לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:
(כג, לב) לב שַׁבָּא שְׁבָתָא הוּא לְכוֹן וּתְעַנּוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּתִשְׁעָא לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא מֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיַחֲכוֹן:
(כג,לג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, לג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג, לג) לג וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כג,לד) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה:
(כג, לד) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה:
(כג, לד) לד מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָּא דִמְטַלַּיָּא שִׁבְעַת יוֹמִין קֳדָם יְיָ:
(כג,לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, לה) לה בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעְבְּדוּן:רש"י:
מקרא קדש. [ביום הכפורים] קדשהובכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:
(כג,לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כג, לו) לו שִׁבְעָא יוֹמִין תְּקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כְּנִישִׁין תְּהוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעְבְּדוּן:רש"י:
עצרת הוא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שֶׁזִּמֵּן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר, בָּנַי, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם:
כל מלאכת עבדה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר:
לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא:
(כג,לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(כג, לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(כג, לז) לז אִלֵּין מוֹעֲדַיָּא דַיְיָ דִּי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִּישׁ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא וּמִנְחָתָא נִכְסַת קוּדְשִׁין וְנִסּוּכִין פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ:רש"י:
עלה ומנחה. מנחת נסכיםהַקְרֵיבָה עם העולה:
דבר יום ביומו. חֹק הקצוב בחומשהפקודים:הא אם עבר יומו בטל קרבנו:
(כג,לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהֹוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־ נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהֹוָה:
(כג, לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהֹוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־ נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהֹוָה:
(כג, לח) לח בַּר מִשַׁבַּיָּא דַיְיָ וּבַר מִמַתְּנָתֵיכוֹן וּבַר מִכָּל נִדְרֵיכוֹן וּבַר מִכָּל נִדְבָתֵיכוֹן דִּי תִתְּנוּן קֳדָם יְיָ:
(כג,לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת־ תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
(כג, לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת־ תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
(כג, לט) לט בְּרַם בְּחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּמִכְנְשֵׁיכוֹן יָת עֲלַלְתָּא דְּאַרְעָא תְּחַגּוּן יָת חַגָּא דַּיְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה נְיָחָא וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה נְיָחָא:רש"י:
אך בחמשה עשר יום, תחגו. קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה:
באספכם את תבואת הארץ. שיהא חודש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לְעַבֵּר את השנים, שאם אין הָעִבּוּר, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף:
תחגו. שלמי חגיגה:
שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין:
(כג,מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(כג, מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(כג, מ) מ וְתִסְּבוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה פֵּרֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלֻלַּבִּין וַהֲדַסִּין וְעַרְבִין דִּנְחָל וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן שַׁבְעַת יוֹמִין:רש"י:
פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה:
הדר. הַדָּר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג:
כפת תמרים. חסר וי"ו, לָמַד שאינה אלא אחת:
וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשויכמין קליעה:
(כג,מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
(כג, מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
(כג, מא) מא וּתְחַגּוּן יָתֵיהּ חַגָּא קֳדָם יְיָ שַׁבְעַת יוֹמִין בְּשַׁתָּא קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה תְּחַגּוּן יָתֵיהּ:
(כג,מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
(כג, מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
(כג, מב) מב בִּמְטַלַּיָּא תֵיתְבוּן שַׁבְעַת יוֹמִין כָּל יַצִּיבָא בְּיִשְׂרָאֵל יֵתְבוּן בִּמְטַלַּיָּא:רש"י:
האזרח. זה אזרח:
בישראל. לרבות את הגרים (ת"כ פרק יז, ט):
(כג,מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כג, מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כג, מג) מג בְּדִיל דְּיִדְּעוּן דָּרֵיכוֹן אֲרֵי בִמְטַלָיוּת עֲנָנֵי אוֹתֵבִית יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַפָּקוּתִי יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (סוכה יא:):
(כג,מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־מֹעֲדֵי יְהֹוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כג, מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־מֹעֲדֵי יְהֹוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כג, מד) מד וּמַלִּיל משֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא דַיְיָ וְאַלֵּפִנּוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד, א) כדא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כד,ב) צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כד, ב) צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כד, ב) ב פַּקֵּד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּבוּן לָךְ מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָּא תְּדִירָא:רש"י:
צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה (שמות כז)לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:
שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והם מפורשים במנחות (דף פו.)ובתורת כהנים (פרשתא יג, א):
תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד (במדבר כח, ו), שאינה אלא מיום ליום:
(כד,ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כד, ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כד, ג) ג מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְסַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא יַסְדַּר יָתֵיהּ אַהֲרֹן מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב: ת"כ שם ט), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:
יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם:
(כד,ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד:
(כד, ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד:
(כד, ד) ד עַל מְנַרְתָּא דָכִיתָא יַסְדַּר יָת בּוֹצִינַיָּא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:רש"י:
המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טַהֲרָהּ של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחילה מן האפר:
(כד,ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:
(כד, ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:
(כד, ה) ה וְתִסַּב סֻלְתָּא וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתָּא עַשְׂרֵי גְּרִיצָן תְּרֵין עֶסְרוֹנִין תְּהֵי גְּרִיצְתָּא חֲדָא:
(כד,ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כד, ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(כד, ו) ו וּתְשַׁוִּי יָתְהוֹן תַּרְתֵּין סִדְרִין שִׁית סִדְרָא עַל פָּתוֹרָא דַכְיָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
שש המערכת. שש חלות המערכת האחת:
השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שולחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:
(כד,ז) וְנָתַתָּ עַל־הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כד, ז) וְנָתַתָּ עַל־הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
(כד, ז) ז וְתִתֵּן עַל סִדְרָא לְבוֹנְתָּא דָכִיתָא וּתְהֵי לִלְחֵם לְאִדְכַּרְתָּא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות הרי שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:
והיתה. הלבונה הזאת:
ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהואאזכרה למנחה:
(כד,ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:
(כד, ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:
(כד, ח) ח בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא יַסְדְּרִנֵּיהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיַם עָלָם:
(כד,ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה חָק־עוֹלָם:
(כד, ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה חָק־עוֹלָם:
(כד, ט) ט וּתְהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וְיֵכְלֻנֵּיהּ בַּאֲתַר קַדִּישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא לֵיהּ מִקֻּרְבָּנַיָּא דַיְיָ קְיַם עָלָם:רש"י:
והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה, בכלל מנחה הוא:
ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:
(כד,י) וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:
(כד, י) וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:
(כד, י) י וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְּבַר מִצְרָאָה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְנַצִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א), מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב)כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגדף:
בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה:
בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר:
וינצו במחנה. על עסקי המחנה:
ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בומִטַּע אהלו:
(כד,יא) וַיִּקֹּב בֶּן־הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן:
(כד, יא) וַיִּקֹּב בֶּן־הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן:
(כד, יא) יא וּפָרֵשׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵּז וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְוָת משֶׁה וְשׁוּם אִמֵּיהּ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן:רש"י:
ויקב. כתרגומו, וּפָרֵישׁ, שנקב שם המיוחד וְגִדֵּף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:
ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה:
שלמית. דַּהֲוַת פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל:
בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו), שֶׁבַח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו:
(כד,יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה:
(כד, יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה:
(כד, יב) יב וְאַסְּרוֹהִי בְּבֵית מַטְּרָא עַד דְּיִתְפָּרֵשׁ לְהוֹן עַל גְּזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ:רש"י:
ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת (שמות שם יד), אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו (במדבר טו, לד), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:
(כד,יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד, יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד, יג) יג וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כד,יד) הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה:
(כד, יד) הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה:
(כד, יד) יד אַפֵּק יָת דְּאַרְגֵּז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל דִּשְׁמָעוּ יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ וְיִרְגְּמוּן יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא:רש"י:
השמעים. אלו העדים:
כל. להביא את הדיינים:
את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך, שאתה גרמת לך:
כל העדה. במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו:
(כד,טו) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:
(כד, טו) וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:
(כד, טו) טו וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵּל לְמֵימָר גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יַרְגֵּז קֳדָם אֱלָהֵיהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ:רש"י:
ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:
(כד,טז) וְנֹקֵב שֵׁם־יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כָּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת:
(כד, טז) וְנֹקֵב שֵׁם־יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כָּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת:
(כד, טז) טז וְדִיפָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל מִרְגַּם יִרְגְּמוּן בֵּיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּגִיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא בְּפָרָשׁוּתֵיהּ שְׁמָא יִתְקְטֵל:רש"י:
ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי:
ונקב. לשון קללה, כמו מה אקוב (במדבר כג, ח):
(כד,יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל־נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:
(כד, יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל־נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:
(כד, יז) יז וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁא דַאֲנָשָׁא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש ומת (שמות כא, יב), אין לי אלא שהרג את האיש, אשהוקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:
(כד,יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
(כד, יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
(כד, יח) יח וּדְיִקְטוֹל נְפַשׁ בְּעִירָא יְשַׁלְּמִנַּהּ נַפְשָׁא חֲלַף נַפְשָׁא:
(כד,יט) וְאִישׁ כִּי־יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:
(כד, יט) וְאִישׁ כִּי־יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:
(כד, יט) יט וּגְבַר אֲרֵי יִתֵּן מוּמָא בְּחַבְרֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַד כֵּן יִתְעֲבֵד לֵיהּ:
(כד,כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:
(כד, כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:
(כד, כ) כ תַּבְרָא חֳלַף תַּבְרָא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָּא חֳלַף שִׁנָּא כְּמָא דִי יִתֵּן מוּמָא בַּאֲנָשָׁא כֵּן יִתְיְהֶב בֵּיהּ:רש"י:
כן ינתן בו. פירשו רבותינו (ב"ק פד.)שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:
(כד,כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:
(כד, כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:
(כד, כא) כא וּדְיִקְטוֹל בְּעִירָא יְשַׁלְּמִנַּהּ וּדְיִקְטוֹל אֲנָשָׁא יִתְקְטֵל:רש"י:
ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דִּבֵּר בהורג בהמה, וכאן דיבר בעושה בה חבורה:
ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דיבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:
(כד,כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כד, כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כד, כב) כב דִּינָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן כְּגִיּוֹרָא כְיַצִּיבָא יְהֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
אני ה' אלהיכם. אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מיחדו על הגרים:
(כד,כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:פפ קכ"ד פסוקים, עוזיא"ל סימן.
(כד, כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:פפ קכ"ד פסוקים, עוזיא"ל סימן.
(כד, כג) כג וּמַלִּיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַפִּיקוּ יָת דְּאַרְגֵּז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵיהּ אַבְנָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:Qרש"י:
ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה, ותלייה:
(כה,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:
(כה, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:
(כה, א) כהא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינַי לְמֵימָר:רש"י:
בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים (פרשתא א, א). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה [ופירושיה] כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:
(כה,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה:
(כה, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה:
(כה, ב) ב מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִּי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַשְׁמֵט אַרְעָא שְׁמִטְּתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
שבת לה'. לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית (שמות כ, י):
(כה,ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:
(כה, ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:
(כה, ג) ג שִׁית שְׁנִין תִּזְרַע חַקְלָךְ וְשִׁית שְׁנִין תִּכְסַח כַּרְמָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתַּהּ:
(כה,ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(כה, ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(כה, ד) ד וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא נְיַח שְׁמִטְּתָא יְהֵי לְאַרְעָא שְׁמִטְּתָא קֳדָם יְיָ חַקְלָךְ לָא תִזְרַע וְכַרְמָךְ לָא תִכְסָח:רש"י:
יהיה לארץ. לשדותולכרמים:
לא תזמר .שקוצצין זמורותיה, ותרגומו לָא תִכְסָח, ודומה לו קוֹצִים כְּסוּחִים (ישעיה לג, יב), שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה (תהלים פ, יז):
(כה,ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(כה, ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(כה, ה) ה יָת כַּתֵּי דַחֲצָדָךְ לָא תֶחֱצַד וְיָת עִנְּבֵי שִׁבְקָךְ לָא תִקְטוֹף שְׁנַת שְׁמִטְּתָא יְהֵי לְאַרְעָא:רש"י:
את ספיח קצירך. אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:
לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציראלא הפקר יהיה לכל:
נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:
לא תבצר. אותם אינךבוצר, אלא מן המופקר:
(כה,ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
(כה, ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
(כה, ו) ו וּתְהֵי שְׁמִיטַּת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָּךְ וּלְאַמְתָךְ וְלַאֲגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְּדָיְרִין עִמָּךְ:רש"י:
והיתה שבת הארץ וגו'. אף על פי שאסרתים עליך לא באכילה (ולא בהנאה) [ובהנאה] אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך:
שבת הארץ לכם לאכלה. מן הַשָּׁבוּתאתה אוכל, ואי אתה אוכלמן השמור:
לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בְּעָלִים ועבדים ושפחות אמורים כאן:
ולשכירך ולתושבך. אף הגוים:
(כה,ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(כה, ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(כה, ז) ז וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְתָא דִּי בְאַרְעָךְ תְּהֵא כָל עֲלַלְתַּהּ לְמֵיכָל:רש"י:
ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה הַאֲכֵל לבהמתךמן הבית, כָּלָה לחיה מן השדה כַּלֵּה לבהמתך מן הבית:
(כה,ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(כה, ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(כה, ח) ח וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִטִּין דִּשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין וִיהוֹן לָךְ יוֹמֵי שְׁבַע שְׁמִטִּין דִּשְׁנִין אַרְבְּעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין:רש"י:
שבתת שנים. שמיטות שנים, יכוליעשה שבע שנים רצופות שמיטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמיטה ושמיטה בזמנה:
והיו לך ימי שבע וגו'. מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמיטותעשהיובל לסוף מ"ט שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמיטות למספר מ"ט:
(כה,ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם:
(כה, ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם:
(כה, ט) ט וְתַעֲבַר שׁוֹפַר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא תַּעְבְּרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן:רש"י:
והעברת. לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו, ו), לשון הכרזה:
ביום הכפרים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחודש, אם כן למה נאמר בעשור לחודש, אלא לומר לך, תקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:
(כה,י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(כה, י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(כה, י) י וּתְקַדְּשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתִקְרוּן חֵרוּתָא בְּאַרְעָא לְכָל יָתְבָהָא יוֹבֵלָא הִיא תְּהֵי לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְּבַר לְאַחֲסַנְתֵּיהּ וּגְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ תְּתוּבוּן:רש"י:
וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בבית דין, ואומרים מקודשת השנה:
וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כָּלוּ לו שש שנים משנמכר, אמר רבי יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בידיירא (ומסחר בכל מדינה) (ראש השנה ט:), שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:
יובל הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר:
ושבתם איש אל אחזתו. שהשדותחוזרות לבעליהן:
משפחתו תשבו. לרבות אתהנרצע:
(כה,יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ:
(כה, יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ:
(כה, יא) יא יוֹבֵלָא הִיא שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין תְּהֵי לְכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְלָא תַחְצְדוּן יָת כַּתָּהָא וְלָא תִקְטְפוּן יָת שִׁבְקָהָא:רש"י:
יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו', כדאיתא בראש השנה (ח:), ובתורת כהנים (פרק ג, א):
את נזריה. את הענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמיטה, ושנת החמשים יובל:
(כה,יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־ תְּבוּאָתָהּ:
(כה, יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־ תְּבוּאָתָהּ:
(כה, יב) יב אֲרֵי יוֹבֵלָא הִיא קוּדְשָׁא תְהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יָת עֲלַלְתַּהּ:רש"י:
קדש תהיה לכם .תופסת דמיה כהקדש, יכול תצא היא לחולין, תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא:
מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כָּלָה לחיה מן השדה, צריך אתה לבער מן הבית. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל:
(כה,יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ:
(כה, יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ:
(כה, יג) יג בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הָדָא תְּתוּבוּן גְּבַר לְאַחֲסַנְתֵּיהּ:רש"י:
תשבו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר ושבתם איש אל אחזתו (לעיל פסוק י), אלא לרבות, המוכר שדהו ועמד בנו וְגָאֲלָהּ, שחוזרתלאביו ביובל:
(כה,יד) וְכִי־תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו:
(כה, יד) וְכִי־תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו:
(כה, יד) יד וַאֲרֵי תְזַבֵּן זְבִינִין לְחַבְרָךְ אוֹ תִזְבֵּן מִידָא דְחַבְרָךְ לָא תוֹנוּן גְּבַר יָת אֲחוּהִי:רש"י:
וכי תמכרו וגו'. לפי פשוטו, כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר מְכוֹר לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, מכור, ומנין שאם באת לקנות, קְנֵה מישראל חברך, תלמוד לומר או קָנֹה מיד עמיתך:
אל תונו. זו אונאתממון:
(כה,טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי־תְבוּאֹת יִמְכָּר־לָךְ:
(כה, טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי־תְבוּאֹת יִמְכָּר־לָךְ:
(כה, טו) טו בְּמִנְיַן שְׁנַיָּא בָּתַר יוֹבֵלָא תִּזְבֵּן מִן חַבְרָךְ בְּמִנְיַן שְׁנֵי עֲלַלְתָּא יְזַבֶּן לָךְ:רש"י:
במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו ליישב המקרא על אופניו, על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השניםותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה, [וּלְקָחָהּ בדמים מועטים], הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן (ערכין כט:), שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון, שֶׁמְכָרָהּ לו בְקָמוֹתֶיהָ, וּשְׁנֵי, אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, וּמִעוּט שָׁנִים שְׁנַיִם:
(כה,טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:
(כה, טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:
(כה, טז) טז לְפוּם סְגִיאוּת שְׁנַיָּא תַּסְגֵּי זְבִינוֹהִי וּלְפוּם זְעֵרוּת שְׁנַיָּא תַּזְעֵר זְבִינוֹהִי אֲרֵי מִנְיַן עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֶּן לָךְ:רש"י:
תרבה מקנתו. תמכרנהביוקר:
תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:
(כה,יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כה, יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כה, יז) יז וְלָא תוֹנוּן גְּבַר יָת חַבְרֵיהּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו, ולא יַשִּׁיאֶנוּ עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
(כה,יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח:
(כה, יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח:
(כה, יח) יח וְתַעְבְּדוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִּינַי תִּטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרָחְצָן: רש"י:
וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמיטה ישראלגולים, שנאמר אז תרצה הארץ אתשבתותיה, והרצת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (להלן כו, לד), ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שבטלו היו:
(כה,יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:
(כה, יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:
(כה, יט) יט וְתִתֵּן אַרְעָא אִבַּהּ וְתֵיכְלוּן לְמִשְׂבָּע וְתֵיתְבוּן לְרָחֲצָן עֲלַהּ:רש"י:
ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת:
ואכלתם לשבע. אף בתוך המעיים תהא בו ברכה:
(כה,כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ:
(כה, כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ:
(כה, כ) כ וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרַע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא:רש"י:
ולא נאסף. אלהבית:
את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן, וספיחין הבאים מאליהם:
(כה,כא) וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־ הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:
(כה, כא) וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־ הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:
(כה, כא) כא וַאֲפַקֵּד יָת בִּרְכָתִי לְכוֹן בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵתָא וְתַעְבֵּד יָת עֲלַלְתָּא לִתְלַת שְׁנִין:רש"י:
לשלש השנים. לקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:
(כה,כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
(כה, כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
(כה, כב) כב וְתִזְרְעוּן יָת שַׁתָּא תְמִינֵתָא וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקָא עַד שַׁתָּא תְשִׁיעֵתָא עַד מֵעַל עֲלַלְתַּהּ תֵּיכְלוּן עַתִּיקָא:רש"י:
עד השנה התשיעת. עד חג הסכות של תשיעית שהוא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמיטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות כולן:
(כה,כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
(כה, כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
(כה, כג) כג וְאַרְעָא לָא תִזְדַּבַּן לַחֲלוּטִין אֲרֵי דִילִי אַרְעָא אֲרֵי דַיָּרִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמַי:רש"י:
והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לִבְעָלִיםביובל, שלא יהא הלוקח כובשה (ת"כ שם ח):
לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:
כי לי הארץ. אל תרע עינך בה, שאינה שלך:
(כה,כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:
(כה, כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:
(כה, כד) כד וּבְכֹל אֲרַע אַחֲסַנְתְּכוֹן פֻּרְקָנָא תִּתְּנוּן לְאַרְעָא:רש"י:
ובכל ארץ אחזתכם. לרבות בתים, ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקידושין בפרק ראשון (דף כא.). ולפי פשוטו, סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים, או הוא, או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:
(כה,כה) כִּי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:
(כה, כה) כִּי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:
(כה, כה) כה אֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וִיזַבֵּן מֵאַחֲסַנְתֵּהּ וְיֵיתֵי פָרִיקֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ וְיִפְרוֹק יָת זְבִינֵי אֲחוּהִי:רש"י:
כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני:
מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, שֶׁיְשַּׁיֵּיר שדה לעצמו:
וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:
(כה,כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה־לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:
(כה, כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה־לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:
(כה, כו) כו וּגְבַר אֲרֵי לָא יְהֵי לֵהּ פָּרִיק וְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיַשְׁכַּח כְּמִסַּת פֻּרְקָנֵהּ:רש"י:
ואיש כי לא יהיה לו גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לוגואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:
(כה,כז) וְחִשַּׁב אֶת־שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת־הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר־לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
(כה, כז) וְחִשַּׁב אֶת־שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת־הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר־לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
(כה, כז) כז וִיחַשֵּׁב יָת שְׁנֵי זְבִינוֹהִי וְיָתֵב יָת מוֹתָרָא לִגְבַר דִּי זַבֵּן לֵיהּ וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ:רש"י:
וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף, בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:
לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה, שבא לגאלה:
(כה,כח) וְאִם לֹא־מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
(כה, כח) וְאִם לֹא־מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
(כה, כח) כח וְאִם לָא אַשְׁכָּחַת יְדֵהּ כְּמִסַּת דְּיָתֵב לֵיהּ וִיהֵי זְבִינוֹהִי בִּידָא דִּזְבַן יָתֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּיהּ:רש"י:
די השיב לו. מכאן שאינוגואל לחצאין:
עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחילתו:
(כה,כט) וְאִישׁ כִּי־יִמְכֹּר בֵּית־מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ:
(כה, כט) וְאִישׁ כִּי־יִמְכֹּר בֵּית־מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ:
(כה, כט) כט וּגְבַר אֲרֵי יְזַבֵּן בֵּית מוֹתַב קַרְתָּא מַקְפָא שׁוּר וּתְהֵי פֻרְקָנֵיהּ עַד מִשְׁלַם שַׁתָּא דִזְבִינוֹהִי עִדָּן בְּעִדָּן תְּהֵי פֻרְקָנֵיהּ:רש"י:
בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המוקפתחומה מימות יהושע בן נון:
והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונות אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרט בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:שלבית:
ימים. ימי שנה שלימה קרויים ימים, וכן תשב הנערה אתנו ימים (בראשית כד, נה):
(כה,ל) וְאִם לֹא־יִגָּאֵל עַד־מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּעִיר אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:
(כה, ל) וְאִם לֹא־יִגָּאֵל עַד־מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּעִיר אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:
(כה, ל) ל וְאִם לָא יִתְפָּרַק עַד מִשְׁלַם לֵיהּ שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וִיקוּם בֵּיתָא דִי בְקַרְתָּא דִּי לֵיהּ שׁוּרָא לַחֲלוּטִין לְדִזְבַן יָתֵיהּ לְדָרוֹהִי לָא יִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא:רש"י:
וקם הבית וגו' לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה:
(אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין לב.)אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת, זה נופל על זה):
לא יצא ביבל. אמר רב ספרא (אף) אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא (ערכין לא:):
(כה,לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל־שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא:
(כה, לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל־שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא:
(כה, לא) לא וּבָתֵּי פַצְחַיָּא דִּי לֵית לְהוֹן שׁוּר מַקַּף סְחוֹר סְחוֹר עַל חֲקַל אַרְעָא יִתְחַשְּׁבוּן פֻּרְקָנָא תְּהֵי לְהוֹן וּבְיוֹבֵלָא יִפְקוּן:רש"י:
ובתי החצרים. כתרגומו פַּצְחַיָּא, עיירות פתוחות מאין חומה, ויש הרבה בספר יהושע הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם (יהושע יג, כח), בחצריהם ובטירותם (בראשית כה, טז):
על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל, ויוצאין ביובל לבעלים, אם לא נגאלו:
גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה, ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אינן נגאלות עד שתי שנים:
וביבל יצא . בחנם:
(כה,לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם:
(כה, לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם:
(כה, לב) לב וְקִרְוֵי לֵיוָאֵי בָּתֵּי קִרְוֵי אַחֲסַנְתְּהוֹן פֻּרְקַן עָלָם תְהֵי לְלֵיוָאֵי:רש"י:
וערי הלוים. ארבעים ושמונה עיר שנתנו להם:
גאלת עולם. גואל מיד אפילו לפני שתי שנים אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה:
(כה,לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן־הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר־בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כה, לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן־הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר־בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כה, לג) לג וְדִי יִפְרוֹק מִן לֵיוָאֵי וְיִפְקוּן זְבִינֵי בֵּיתָא וְקַרְתָּא דַאַחֲסַנְתֵּיהּ בְּיוֹבֵלָא אֲרֵי בָתֵּי קִרְוֵי לֵיוָאֵי הִיא אַחֲסַנְתְּהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם, ויצא ביובל, אותו ממכר של בית או של עיר, וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאולה זו, לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים, יכול לא דיבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם:
ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לאגאלה, יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:
כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לא היו להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, כדי שלא תופקע נחלתם מהם:
(כה,לד) וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי־אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם:
(כה, לד) וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי־אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם:
(כה, לד) לד וַחֲקַל רְוַח קִרְוֵיהוֹן לָא יִזְדַּבָּן אֲרֵי אַחֲסָנַת עָלָם הוּא לְהוֹן:רש"י:
ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מֶכֶר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גְאָלָהּ ומכרה גזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד (להלן כז, כ), אבל בן לוי גואל לעולם:
(כה,לה) וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:
(כה, לה) וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:
(כה, לה) לה וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וּתְמוּט יְדֵיהּ עִמָּךְ וְתַתְקֵף בֵּיהּ דַּיָּר וְתוֹתָב וִיחֵי עִמָּךְ:רש"י:
והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוֹטַת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:
גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:
(כה,לו) אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:
(כה, לו) אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:
(כה, לו) לו לָא תִסַּב מִנֵּיהּ חִבּוּלְיָא וְרִבִּיתָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וִיחֵי אָחוּךְ עִמָּךְ:רש"י:
נשך ותרבית. חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין (ב"מ ס:):
ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך, או התולה מעותיו בגוי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך:
(כה,לז) אֶת־כַּסְפְּךָ לֹא־תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא־תִתֵּן אָכְלֶךָ:
(כה, לז) אֶת־כַּסְפְּךָ לֹא־תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא־תִתֵּן אָכְלֶךָ:
(כה, לז) לז יָת כַּסְפָּךְ לָא תִתֵּן לֵיהּ בְּחִבּוּלְיָא וּבְרִבִּיתָא לָא תִתֵּן מֵיכְלָךְ:
(כה,לח) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
(כה, לח) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
(כה, לח) לח אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִּי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִתַּן לְכוֹן יָת אַרְעָא דִכְנַעַן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא: רש"י:
אשר הוצאתי וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית, ואומר של גוי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי, ואפילו הן כבדות עליכם:
לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי:
להיות לכם לאלהים. שכל הַדָּר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה, כעובד עבודה זרה:
(כה,לט) וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:
(כה, לט) וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:
(כה, לט) לט וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמָּךְ וְיִזְדַּבַּן לָךְ לָא תִפְלַח בֵּיהּ פָּלְחַן עַבְדִּין:רש"י:
עבדת עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעל לו מנעליו:
(כה,מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:
(כה, מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:
(כה, מ) מ כַּאֲגִירָא כְתוֹתָבָא יְהֵי עִמָּךְ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִפְלַח עִמָּךְ:רש"י:
כשכיר כתושב. עבודת קרקע, ומלאכת אומנות, כשאר שכירים התנהג בו:
עד שנת היבל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו:
(כה,מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:
(כה, מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:
(כה, מא) מא וְיִפּוֹק מֵעִמָּךְ הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵּיהּ וִיתוּב לְזַרְעִיתֵיהּ וּלְאַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי יְתוּב:רש"י:
הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו (קידושין כב.):
ואל אחזת אבתיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך על כך:
אחזת. חזקת:
(כה,מב) כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:
(כה, מב) כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:
(כה, מב) מב אֲרֵי עַבְדַּי אִנּוּן דִּי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לָא יִזְדַּבְּנוּן זְבוּן עַבְדִּין:רש"י:
כי עבדי הם. שטרי קודם:
ממכרת עבד. בהכרזה, כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הָלֶקַח:
(כה,מג) לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:
(כה, מג) לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:
(כה, מג) מג לָא תִפְלַח בֵּיהּ בְּקַשְׁיוּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ:רש"י:
לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, אל תאמר לו הָחֵם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:
(כה,מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר־יִהְיוּ־לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:
(כה, מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר־יִהְיוּ־לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:
(כה, מד) מד וְעַבְדָּךְ וְאַמְתָךְ דִּי יְהוֹן לָךְ מִן עַמְמַיָּא דִּי בְסַחֲרָנֵיכוֹן מִנְּהוֹן תִּקְנוּן עַבְדִּין וְאַמְהָן:רש"י:
ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, באומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז), אלא מי ישמשני:
מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים:
אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה:
(כה,מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:
(כה, מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:
(כה, מה) מה וְאַף מִבְּנֵי תוֹתָבַיָּא עָרְלַיָּא דְּדָיְרִין עִמְּכוֹן מִנְּהוֹן תִּקְנוּן וּמִזַּרְעִיתְהוֹן דְּעִמְּכוֹן דִּי אִתְיְלִידוּ בְּאַרְעֲכוֹן וִיהוֹן לְכוֹן לְאַחֲסָנָא:רש"י:
וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אבל אתה מותר לקנותו כעבד:
מהם תקנו. אותםתקנו:
(כה,מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא־ תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:
(כה, מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא־ תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:
(כה, מו) מו וְתַחְסְנוּן יָתְהוֹן לִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן לִירֻתַּת אַחֲסָנָא לְעָלָם בְּהוֹן תִּפְלְחוּן וּבְאַחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר בַּאֲחוּהִי לָא תִפְלַח בֵּיהּ בְּקַשְׁיוּ:רש"י:
והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולאיתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם:
והתנחלתם. כמו וְהִתְחַזַּקְתֶּם (במדבר יג, כ):
איש באחיו. להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:
(כה,מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:
(כה, מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:
(כה, מז) מז וַאֲרֵי תַדְבֵּק יַד עָרֵל וְתוֹתָב עִמָּךְ וְיִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמֵּיהּ וְיִזְדַּבַּן לְעָרֵל תּוֹתָב עִמָּךְ אוֹ לְאַרְמַי זַרְעִית גִּיּוֹרָא:רש"י:
יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו עֲרַל תּוֹתָב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:
וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דִּבּוּקוֹ עמך:
ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דִּבּוּקוֹ עמו, על ידי שלמד ממעשיו:
משפחת גר. זה הוא עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה, להיות לה שַׁמָּשׁ, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:
(כה,מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:
(כה, מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:
(כה, מח) מח בָּתַר דְּיִזְדַּבַּן פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵיהּ חַד מֵאֲחוֹהִי יִפְרְקִנֵּיהּ:רש"י:
גאלה תהיה לו. מיד, אל תניחהו שֶׁיִּטָּמַע:
(כה,מט) אוֹ־דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:
(כה, מט) אוֹ־דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:
(כה, מט) מט אוֹ אַח אֲבוּהִי אוֹ בַר אַח אֲבוּהִי יִפְרְקִנֵּיהּ אוֹ מִקָּרִיב בִּשְׂרֵיהּ מִזַּרְעִיתֵיהּ יִפְרְקִנֵּיהּ אוֹ דְתַדְבֵּק יְדֵיהּ וְיִתְפָּרָק:
(כה,נ) וְחִשַּׁב עִם־קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ:
(כה, נ) וְחִשַּׁב עִם־קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ:
(כה, נ) נ וִיחַשֵּׁב עִם זָבְנֵיהּ מִשַּׁתָּא דְּאִזְדַּבַּן לֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיהֵי כְּסַף זְבִינוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁנַיָא כְּיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵּיהּ:רש"י:
עד שנת היבל. שהרי כל עצמו לא קְנָאוֹ אלא לְעָבְדוֹ עד היובל, שהרי ביובל יֵצֵא, כמו שנאמר למטה, ויצא בשנת היובל, ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וּקְנָאוֹ בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:
כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יְחַשֵּׁב כאילו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו:
(כה,נא) אִם־עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ:
(כה, נא) אִם־עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ:
(כה, נא) נא אִם עוֹד סְגִיאוּת בִּשְׁנַיָּא לְפוּמְהֵן יָתִיב פֻּרְקָנֵיהּ מִכְּסַף זְבִינוֹהִי:רש"י:
אם עוד רבות בשנים. עד היובל:
לפיהן. הכל כמו שפירשתי:
(כה,נב) וְאִם־מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב־לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת־גְּאֻלָּתוֹ:
(כה, נב) וְאִם־מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב־לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת־גְּאֻלָּתוֹ:
(כה, נב) נב וְאִם זְעֵר אִשְׁתָּאַר בִּשְׁנַיָּא עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיחַשֵּׁב לֵיהּ כְּפוּם שְׁנוֹהִי יָתֵב יָת פֻּרְקָנֵיהּ:
(כה,נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא־יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:
(כה, נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא־יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:
(כה, נג) נג כַּאֲגִיר שַׁתָּא בְשַׁתָּא יְהֵי עִמֵּיהּ לָא יִפְלַח בֵּיהּ בְּקַשְׁיוּ לְעֵינָיךְ:רש"י:
לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה:
(כה,נד) וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ:
(כה, נד) וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ:
(כה, נד) נד וְאִם לָא יִתְפָּרַק בְּאִלֵּין וְיִפּוֹק בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵּיהּ:רש"י:
ואם לא יגאל באלה. באלההוא נגאל, ואינו נגאל בשש:
(הוא ובניו עמו. הגוי חייב במזונות בניו, כישראל):
(כה,נה) כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כה, נה) כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כה, נה) נה אֲרֵי דִילִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדִּין עַבְדַּי אִנּוּן דִּי אֲפֵּיקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם:
אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה, כאילו משעבד מלמעלה:
(כו,א) לֹא־תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא־תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כו, א) לֹא־תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא־תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(כו, א) כוא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טַעֲוָן וְצֶלֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן וְאֶבֶן סִגְדָא לָא תִתְּנוּן בְּאַרְעֲכוֹן לְמִסְגֻּד עֲלַהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל וְרַבִּי מגלה עריותאף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו. ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר(מה כתיב ביה או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד)לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי:
ואבן משכית. לשון כסוי, כמו ושכתי כפי (שמות לג, כב), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:
להשתחות עליה. אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץמן המקדש:
(כו,ב) אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:פפ נ"ז פסוקים, חטי"ל סימן, לאחוז"ה סימן.
(כו, ב) אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה:פפ נ"ז פסוקים, חטי"ל סימן, לאחוז"ה סימן.
(כו, ב) ב יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי תִטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְּשִׁי תְּהוֹן דָּחֲלִין אֲנָא יְיָ:Qרש"י:
אני ה'. נאמן לשלם שכר:
(כו,ג) אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
(כו, ג) אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
(כו, ג) ג אִם בִּקְיָמַי תְּהָכוּן וְיָת פִּקּוֹדַי תִּטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן:רש"י:
אם בחקתי תלכו. יכול זה קִיּוּם המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגו' הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמליםבתורה:
ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א)ולמדתם אתםושמרתם לעשותם:
(כו,ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(כו, ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(כו, ד) ד וְאֶתֵּן מִטְרֵיכוֹן בְּעִדָּנְהוֹן וְתִתֵּן אַרְעָא עֲלַלְתַּה וְאִלַן חַקְלָא יִתֵּן אִבֵּיהּ:רש"י:
בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון(בלילי רביעית. רש"י ישן)בלילי שבתות:
ועץ השדה. הן אילניסרק, ועתידין לעשות פירות:
(כו,ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
(כו, ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
(כו, ה) ה וִיעָרַע לְכוֹן דְּיָשָׁא יָת קְטָפָא וּקְטָפָא יְעָרַע לְאַפּוֹקֵי בַר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמְכוֹן לְמִשְׂבַּע וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן בְּאַרְעֲכוֹן:רש"י:
והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרובה, ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:
ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא, והואמתברך במעיו:
(כו,ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
(כו, ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
(כו, ו) ו וְאֶתֵּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וְתִשְׁרוּן וְלֵית דְּמָנִיד וֶאֱבַטֵּל חַיְתָא בִשְׁתָּא מִן אַרְעָא וּדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יְעִדּוּן בְּאַרְעֲכוֹן:רש"י:
ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקולכנגד הכל, וכן הוא אומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם ובורא את הכל (ישעיה מה, ז):
וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:
(כו,ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת־אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
(כו, ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת־אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
(כו, ז) ז וְתִרְדְּפוּן יָת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִפְּלוּן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא:רש"י:
לפניכם לחרב. איש בחרברעהו (שם):
(כו,ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
(כו, ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
(כו, ח) ח וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן חַמְשָׁא מְאָה וּמְאָה מִנְּכוֹן לְרִבּוֹתָא יְעַרְקוּן וְיִפְּלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא:רש"י:
ורדפו מכם. מן החלשים שבכם, ולא מן הגבוריםשבכם:
חמשה מאה ומאה מכם רבבה. וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא ומאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובין העושין את התורה (שם):
ונפלו איביכם וגו'. שיהיו נופלים לפניכם, שלא כדרך הארץ:
(כו,ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם:
(כו, ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם:
(כו, ט) ט וְאֶתְפְּנִי בְמֵימְרִי לְאוֹטָבָא לְכוֹן וְאַפֵּשׁ יָתְכוֹן וְאַסְגֵּי יָתְכוֹן וַאֲקֵם יָת קְיָמִי עִמְּכוֹןרש"י:
ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכרפועלים וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרק ב, ה):
והפריתי אתכם. בפריהורביה:
והרביתי אתכם. בקומה זקופה (שם):
והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא כַבְּרִית וגו' (ירמיה לא, ל־לא):
(כו,י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:
(כו, י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:
(כו, י) י וְתֵיכְלוּן עַתִּיקָא דְּעַתִּיק וְעַתִּיקָא מִן קֳדָם חֲדַתָּא תְּפַנּוּן:רש"י:
ואכלתם ישן נושן. הפירות יהיו משתמרים וטובים לְהִתְיַּשֵּׁן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד:
וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הַגְּרָנוֹת מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר, לתת החדש לתוכן:
(כו,יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא־תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
(כו, יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא־תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
(כו, יא) יא וְאֶתֵּן מַשְׁכְּנִּי בֵּינֵיכוֹן וְלָא יְרַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן:רש"י:
משכני . זה בית המקדש:
ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים (שמואל־ב א, כא), לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור בְּחֵלֶב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור:
(כו,יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־ לִי לְעָם:
(כו, יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־ לִי לְעָם:
(כו, יב) יב וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיכוֹן וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי לְעָם:רש"י:
והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מִזְדַּעְזְעִים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:
(כו,יג) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:
(כו, יג) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:
(כו, יג) יג אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִּי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִלְּמֶהֱוֵי לְהוֹן עַבְדִּין וְתַבָּרִית נִיר עַמְמַיָּא מִנְּכוֹן וְדַבָּרִית יָתְכוֹן לְחֵירוּתָא:רש"י:
אני ה' אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לכם נסים גדולים:
מטת. כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור וְיֻתַּר הקשר, כמו עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת (ירמיה כז, ב), קְבִילְיֶי"א בלע"ז:
קוממיות. בקומה זקופה:
(כו,יד) וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה:
(כו, יד) וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה:
(כו, יד) יד וְאִם לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקּוּדַיָּא הָאִלֵּין:רש"י:
ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו' הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו, וכן בנמרוד גבור ציד לפני ה' (בראשית י, ט), שמכירו ומתכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (שם יג, יג), מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו:
ולא תעשו. משלא תלמדו, לא תעשו, הרי שתי עבירות:
(כו,טו) וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי:
(כו, טו) וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי:
(כו, טו) טו וְאִם בִּקְיָמַי תְּקוֹצוּן וְאִם יָת דִּינַי תְּרַחֵק נַפְשְׁכוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקּוֹדַי לְאַשְׁנָיוּתְכוֹן יָת קְיָמִי:רש"י:
ואם בחקתי תמאסו. מואסבאחרים העושים:
משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים:
לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות:
את כל מצותי. כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות:
להפרכם את בריתי. כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:
(כו,טז) אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־ הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:
(כו, טז) אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־ הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:
(כו, טז) טז אַף אֲנָא אֶעְבֵּד דָּא לְכוֹן וְאַסְעַר עֲלֵיכוֹן בַּהֶלְתָּא יָת שַׁחֶפְתָּא וְיָת קַדַּחְתָּא מְחַשְּׁכָן עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ וְתִזְרְעוּן לְרֵיקָנוּ זַרְעֲכוֹן וְיֵיכְלֻנֵּיהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:רש"י:
והפקדתי עליכם. וצויתיעליכם:
שחפת. חולי שמשחף את הבשר, אַנְפּוֹלֵי"שׁ בלע"ז דומה לנפוח שהוקלה נפיחתוומראית פניו זעופה:
קדחת. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב):
מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שֶׁיֵּקַל וְיֵרָפֵא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה, קרויה כליון עינים:
וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח,ואכלוהו אויביכם:
(כו,יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם:
(כו, יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם:
(כו, יז) יז וְאֶתֵּן רוּגְזִי בְּכוֹן וְתִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִרְדּוּן בְּכוֹן סַנְאֵיכוֹן וְתֵעִירְקוּן וְלֵית דְּרָדִיף יָתְכוֹן:רש"י:
ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם:
ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו, ישלטו בכם. אגדת תורת כהנים מפרשה זו (פרק ד):
אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף, וכן והלכתי אף אני עמכם בקרי:
והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצליכם, אביא אחרת ואסמכנה לה:
בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואיזו, זו מכתמותן:
את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר שחפת, שהוא נשחף, או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח, תלמוד לומר ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח, או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה, תלמוד לומר מכלות עינים, או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש:
וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, תלמוד לומר ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד. דבר אחר, וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם (איכה ב, כב):
ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה (לעיל פסוק ט)ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני. משלו משל למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה:
ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים, ובעלי דְבָבֵיכוֹן מקיפין אתכם מבחוץ:
ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וגו' (שופטים ו, ג), וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ (שם ד), אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵרעַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ [וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ] וגו' (מיכה ג, ג):
ונסתם. מפני אימה:
ואין רדף אתכם .מבלי כח:
(כו,יח) וְאִם־עַד־אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, יח) וְאִם־עַד־אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, יח) יח וְאִם עַד אִלֵּין לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְאוֹסֵף לְמִרְדֵּי יָתְכוֹן שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן:רש"י:
ואם עד אלה. ואם בעוד אלה לא תשמעו:
ויספתי. עוד יסורין אחרים:
שבע על חטאתיכם. שבעפורעניות על שבע עבירות האמורות למעלה:
(כו,יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת־גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת־שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת־ אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:
(כו, יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת־גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת־שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת־ אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:
(כו, יט) יט וְאֶתְבַּר יָת יְקַר תָּקְפְּכוֹן וְאֶתֵּן יָת שְׁמַיָּא דִי עִלָּוֵיכוֹן תַּקִּיפִין כְּפַרְזְלָא מִלַּאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִתְחוֹתֵיכוֹן חֲסִינָא כִנְחָשָׁא מִלְּמֶעְבַּד פֵּירִין:רש"י:
ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם (יחזקאל כד, כא):
ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה ששם הוא אומר והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו' (דברים כח, כג), שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחושת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ויהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחושת מזיעה, והיאמאבדת פירותיה:
(כו,כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא־תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת־יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(כו, כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא־תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת־יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(כו, כ) כ וִיסוּף לְרֵיקָנוּ חֵילְכוֹן וְלָא תִתֵּן אַרְעֲכוֹן יָת עֲלַלְתַּהּ וְאִילַן אַרְעָא לָא יִתֵּן אִבֵּיהּ:רש"י:
ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נִכֵּשׁשלא כסח שלא עדר, ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע וְנִכֵּשׁ וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו, הרי שִׁנָּיו של זה קהות:
ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה שאתהמוביל לה בשעת הזרע:
ועץ הארץ. אפילו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה:
לא יתן. משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי:
לא יתן פריו. כשהוא מַפְרֶה מֵשִׁיר פירותיו, הרי שתי קללות, וישכאן שבע פורעניות:
(כו,כא) וְאִם־תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, כא) וְאִם־תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, כא) כא וְאִם תְּהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ וְלָא תֵיבוּן לְקַבָּלָא לְמֵימְרִי וְאוֹסֵף לְאַיְתָאָה עֲלֵיכוֹן מָחָא שְׁבַע כְּחוֹבֵיכוֹן:רש"י:
ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש לשון מניעה, וכן הֹקַר רַגְלְךָ (משלי כה, יז), וכן יְקַר רוּחַ (שם יז, כז)וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, לשון קושי, שֶׁמַּקְשִׁין לבם לימנע מהתקרב אלי:
שבע כחטאתיכם. שבע פורעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם:
(כו,כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:
(כו, כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:
(כו, כב) כב וֶאֱגָרֵי בְכוֹן יָת חֵוַת בָּרָא וּתְתַכֵּל יָתְכוֹן וּתְשֵׁיצֵי יָת בְּעִרְכוֹן וְתַזְעֵר יָתְכוֹן וִיצַדְיָן אוֹרְחוֹתְכוֹן:רש"י:
והשלחתי. לשוןגירוי:
ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם (דברים לב, כד), הרי שתים, ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר (שם), מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין, כבר היו שניםבארץ ישראל, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:
ושכלה אתכם . אלו הקטנים:
והכריתה את בהמתכם. מבחוץ:
והמעיטה אתכם. מבפנים:
ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים. הרי שבע פורעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:
(כו,כג) וְאִם־בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:
(כו, כג) וְאִם־בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:
(כו, כג) כג וְאִם בְּאִלֵּן לָא תִתְרְדוּן לְמֵימְרִי וּתְהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ:רש"י:
לא תוסרו לי. לשוב אלי:
(כו,כד) וְהָלַכְתִּי אַף־אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, כד) וְהָלַכְתִּי אַף־אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, כד) כד וְאֵהַךְ אַף אֲנָא עִמְּכוֹן בְּקַשְׁיוּ וְאַלְקֵי יָתְכוֹן אַף אֲנָא שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן:
(כו,כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל־ עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד־אוֹיֵב:
(כו, כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל־ עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד־אוֹיֵב:
(כו, כה) כה וְאַיְתִי עֲלֵיכוֹן דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִתְפָּרְעוּן מִנְּכוֹן פֻּרְעֲנוּתָא עַל דַּעֲבַרְתּוּן עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא וְתִתְכַּנְּשׁוּן לְקִרְוֵיכוֹן וֶאֱגָרֵי מוֹתָנָא בֵּינֵיכוֹן וְתִתְמַסְּרוּן בִּידָא דְסָנְאָה:רש"י:
נקם ברית. ויש נקם שאינו בברית, כדרך שאר נקמות, וזהו סימוי עיניו של צדקיהו. [נ"א, נקם ברית, כדרך שאר נקמות, ויש נקם שאינו כברית, וזהו סימוי עיניו של צדקיהו] דבר אחר נקם ברית, נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא, היא מלחמת חיילות אויבים:
ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור:
ושלחתי דבר בתוככם. על ידי הַדֶּבֶר, וְנִתַּתֶּם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים אתהמת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו נִתָּנִין ביד אויב:
(כו,כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:
(כו, כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:
(כו, כו) כו בִּדְאִתְּבַר לְכוֹן סְעֵיד מֵיכְלָא וְיָפְיָן עֲסַר נְשִׁין לַחְמְכוֹן בְּתַנּוּרָא חַד וִיתִיבוּן לַחְמְכוֹן בְּמַתְקְלָא וְתֵיכְלוּן וְלָא תִשְׂבְּעוּן:רש"י:
מטה לחם. לשון מִשְׁעָן, כמו מַטֵּה עֹז (ירמיה מח, יז):
בשברי לכם מטה לחם. אשבור לכם כל מִסְעֲדאוכל, והם חִצֵי רעב:
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסרעצים:
והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם:
ואכלתם ולא תשבעו. זוֹ מארה בתוך המעיים (בלחם). הרי שבע פורעניות, חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעיים. ונתתם אינה מן המניןהיא החרב:
(כו,כז) וְאִם־בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:
(כו, כז) וְאִם־בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:
(כו, כז) כז וְאִם בְּדָא לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וּתְהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ:
(כו,כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת־קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת־קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם:
(כו, כח) כח וְאֵהַךְ עִמְּכוֹן בִּתְקוֹף רְגָז וְאִרְדֵּי יָתְכוֹן אַף אֲנָא שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן:
(כו,כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ:
(כו, כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ:
(כו, כט) כט וְתֵיכְלוּן בְּשַׂר בְּנֵיכוֹן וּבְשַׂר בְּנָתֵיכוֹן תֵּיכְלוּן:
(כו,ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת־בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת־חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת־ פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
(כו, ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת־בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת־חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת־ פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
(כו, ל) ל וְאֱשֵׁיצֵי יָת בָּמָתֵיכוֹן וֶאֱקַצֵּץ יָת חֲנִיסְנְסֵיכוֹן וְאֶתֵּן יָת פִּגְרֵיכוֹן עַל פִּגּוּר טַעֲוַתְכוֹן וִירַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן:רש"י:
במתיכם. מִגְדָּלִים וּבִרָנִיוֹת:
חמניכם. מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים:
ונתתי את פגריכם. תְּפוּחֵי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקםומנשקים אותם, וכריסו נבקעת ונופל עליה:
וגעלה נפשי אתכם. זה סילוק שכינה:
(כו,לא) וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(כו, לא) וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(כו, לא) לא וְאֶתֵּן יָת קִרְוֵיכוֹן חָרְבָּא וְאַצְדֵי יָת מַקְדְּשֵׁיכוֹן וְלָא אֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֻרְבַּן כְּנִשָׁתְכוֹן:רש"י:
ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשימותי אני את הארץ, הרי אדם אמור, הא מה אני מקיים חרבה, מעובר ושב:
והשמותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשמותי את מקדשיכם מן הַגְּדוּדִיוֹת, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות, אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות הרי שתים, כריתות חמנים אין כאן פורעניות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות וְיִכָּרֵתוּ, ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלש, סילוק שכינה ארבע, חורבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע:
(כו,לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:
(כו, לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:
(כו, לב) לב וְאַצְדֵּי אֲנָא יָת אַרְעָא וִיצֵדוּן עֲלַהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְּיָתְבִין בַּהּ:רש"י:
והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה לישראלשלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:
(כו,לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(כו, לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(כו, לג) לג וְיָתְכוֹן אֲבַדַּר בֵּינֵי עַמְמַיָּא וֶאֱגָרֵי בַתְרֵיכוֹן דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא וּתְהֵי אַרְעֲכוֹן צָדְיָא וְקִרְוֵיכוֹן יְהוֹן חָרְבָּא:רש"י:
ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני המדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמים, וישראל נִזְּרוּ כְבַמִּזְרָה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:
והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן. ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור:
והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירווסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כהנים (פרק ז, א):
(כו,לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(כו, לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(כו, לד) לד בְּכֵן תַּרְעֵי אַרְעָא יָת שְׁמִטָּהָא כֹּל יוֹמִין דִּי צְדִיאַת וְאַתּוּן בַּאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּכֵן תַּשְׁמֵט אַרְעָא וְתַרְעֵי יָת שְׁמִטָּהָא:רש"י:
אז תרצה. תפייס את כעס המקום, שֶׁכָּעַס על שמיטותיה:
והרצת. למלך למלאת את שבתותיה: (
כל ימי השמה. לשון הֵעָשׂוֹת, ומ"ם דגש במקום כפל שממה):
(כו,לה) כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא־שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:
(כו, לה) כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא־שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:
(כו, לה) לה כָּל יוֹמִין דִּי צְדִיאַת תַּשְׁמֵט יָת דִּי לָא שְׁמֵטַת בִּשְׁמִטֵּיכוֹן כַּד הֲוֵיתוּן יָתְבִין עֲלַהּ:רש"י:
את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל, הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עוונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל (ד, ד־ו)וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וגו', וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְּמָנִי שֵׁנִית, וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם, ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לִגְלוֹת המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר שנות מנשה חמשים וחמש היו, מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה, דכתיב וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב (מ"ב כא, ג)ואחאב מלך עשרים ושתים שנה כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קט.), ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם,והם שש עשרה למאה, ארבע עשרה שמיטין ושנים יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסו בשמיטה המשלמת לשבעים (נ"א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעוונם נחשב להם). ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים, וכן הוא אומר בדברי הימים (ב לו, כא)עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה:
(כו,לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת־חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
(כו, לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת־חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
(כו, לו) לו וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן וְאָעֵל תַּבְרָא בְּלִבְּהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְּסַנְאֵיהוֹן וְיִרְדּוֹף יָתְהוֹן קַל טַרְפָּא דְשַׁקִּיף וְיֵעִרְקוּן כְּמֵעִירוֹק מִן קֳדָם דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִפְּלוּן וְלֵית דְּרָדִיף:רש"י:
והבאתי מרך. פחד ורך לבב. מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:
ונסו מנסת חרב. כאילו רודפיםהורגים אותם:
עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קַל טַרְפָּא דְשָׁקִיף, לשון חבטה, שְׁדוּפֹת קָדִים (בראשית מא, ו), שְׁקִיפָן קִדּוּם, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת וכןתרגומו של חַבּוּרָה (שמות כא, כה), מַשְׁקוֹפֵי:
(כו,לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ־בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי־חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא־תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(כו, לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ־בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי־חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא־תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(כו, לז) לז וְיִתַּקְלוּן גְּבַר בְּאָחוּהִי כְּמִקָּדָם דְקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְרָדִיף לָיִת וְלָא תְהֵי לְכוֹן סִיעֲדָא קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:רש"י:
וכשלו איש באחיו. כשירוצו לנוס יִכָּשְׁלוּ זה בזה, כי יִבְהַלוּ לרוץ:
כמפני חרב. כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו (ת"כ פרק ז, ה), וכשלו איש באחיו, בשביל אחיו זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה:
(כו,לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:
(כו, לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:
(כו, לח) לח וְתֵבְדוּן בֵּינֵי עַמְמַיָּא וּתְגַּמַר יָתְכוֹן אֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:רש"י:
ואבדתם בגוים . כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה:
ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה:
(כו,לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(כו, לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(כו, לט) לט וּדְיִשְׁתָּאֲרוּן בְּכוֹן יִתִּמְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעֲתָא בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְאַף בְּחוֹבֵי אֲבָהָתְהוֹן בִּישַׁיָּא דַּאֲחִידִין בִּידֵהוֹן יִתִּמְסוּן:רש"י:
בעונת אבתם אתם. כשעונות אבותם אתם כשאוחזים מעשהאבותיהם בידיהם:
ימקו. לשון הַמָּסָה, כמו יִמַּסּוּ, וכמוהו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן (זכריה יד, יב), נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי (תהלים לח, ו):
(כו,מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֺנָם וְאֶת־עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(כו, מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֺנָם וְאֶת־עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(כו, מ) מ וִיוַדּוּן יָת חוֹבֵיהוֹן וְיָת חוֹבֵי אֲבָהָתְהוֹן בְּשִׁקְרְהוֹן דְשַׁקָּרוּ קֳדָמָי וְאַף דְּהַלִּיכוּ קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ:
(כו,מא) אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם:
(כו, מא) אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם:
(כו, מא) מא אַף אֲנָא אֱהַךְ עִמְּהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְאָעֵל יָתְהוֹן בַּאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן אוֹ בְכֵן יִתָּבַר לִבְּהוֹן טַפְשָׁא וּבְכֵן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן:רש"י:
והבאתי אתם. אני בעצמי אביאם. זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כְּנָפַי, שנאמר (יחזקאל כ, לב־לג)וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה וגו', חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה [וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם]:
או אז יכנע. כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא, לו), אם אז יכנע. לשון אחר אולי, שמא אז יכנע לבבם וגו':
ואז ירצו את עונם. יכפרו על עונםביסוריהם:
(כו,מב) וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(כו, מב) וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(כו, מב) מב וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי דְעִם יַעֲקוֹב וְאַף יָת קְיָמִי דְעִם יִצְחָק וְאַף יָת קְיָמִי דְעִם אַבְרָהָם אֲנָא דָכִיר וְאַרְעָא אֲנָא דָכִיר:רש"י:
וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו:למה נמנו אבות אחורנית, כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לְפָנַי צָבוּר ומונח על המזבח:
(כו,מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(כו, מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(כו, מג) מג וְאַרְעָא תִתְרְטֵשׁ מִנְּהוֹן וְתַרְעֵי יָת שְׁמִטָּהָא בְּדִיצְדִיאַת מִנְּהוֹן וְאִנּוּן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן לְוָטִין חֳלַף בִּרְכָן אַיְתִי עֲלֵיהוֹן בְּדִיל דִּבְדִינַי קָצוּ וְיָת קְיָמַי רְחֵקַת נַפְשְׁהוֹן:רש"י:
יען וביען. גמול ובגמול אשרבמשפטי מאסו:
(כו,מד) וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־ גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
(כו, מד) וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־ גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
(כו, מד) מד וְאַף בְּרַם (בְּ)דָּא בְּמֵהֱוֵיהוֹן בְּאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן לָא אַרְטֵשִׁנּוּן וְלָא אַרְחֵקִנּוּן לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן לְאַשְׁנָאָה קְיָמִי עִמְּהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן:רש"י:
ואף גם זאת. ואף אפילו אני עושה עמהם זאת הפורעניות אשר אמרתי, בהיותם בארץ אויביהם,לא מאסתים לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם:
(כו,מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(כו, מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(כו, מה) מה וְדָכִירְנָא לְהוֹן קְיַם קַדְמָאֵי דִּי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְעֵינֵי עַמְמַיָּא לְמֵהֱוֵי לְהוֹן לֶאֶלָהָא אֲנָא יְיָ:רש"י:
ברית ראשנים. של שבטים:
(כו,מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה:
(כו, מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה:
(כו, מו) מו אִלֵּין קְיָמַיָּא וְדִינַיָּא וְאוֹרָיָתָא דִּי יְהַב יְיָ בֵּין מֵימְרֵיהּ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי בִּידָא דְמשֶׁה:רש"י:
והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו למשה בסיני:
(כז,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כז, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כז, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(כז,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה:
(כז, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה:
(כז, ב) ב מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר אֲרֵי יַפְרֵשׁ נְדַר בְּפֻרְסַן נַפְשָׁתָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
כי יפלא. יפריש בפיו:
בערכך נפשת. ליתן ערך נפשו, לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו, עלי:
(כז,ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(כז, ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(כז, ג) ג וִיהֵי פֻרְסָנֵיהּ דִּדְכוּרָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וְעַד בַּר שִׁתִּין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵיהּ חַמְשִׁין סִלְעִין דִּכְסַף בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
והיה ערכך וגו'. אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו, הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו:
ערכך. כמו ערך,וכפל הכפי"ן, לא ידעתי מאיזהלשון הוא:
(כז,ד) וְאִם־נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
(כז, ד) וְאִם־נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
(כז, ד) ד וְאִם נְקוּבְתָא הִיא וִיהֵי פֻרְסָנָהּ תְּלָתִין סִלְעִין:
(כז,ה) וְאִם מִבֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
(כז, ה) וְאִם מִבֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
(כז, ה) ה וְאִם מִבַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וְעַד בַּר עֶסְרִין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵיהּ דִּדְכוּרָא עֶסְרִין סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין:רש"י:
ואם מבן חמש שנים. לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי:
(כז,ו) וְאִם מִבֶּן־חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
(כז, ו) וְאִם מִבֶּן־חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
(כז, ו) ו וְאִם מִבַּר יַרְחָא וְעַד בַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵיהּ דִּדְכוּרָא חֲמֵשׁ סִלְעִין דִּכְסָף וְלִנְקוּבְתָא פֻרְסָנַהּ תְּלַת סִלְעִין דִּכְסָף:
(כז,ז) וְאִם מִבֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם־זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
(כז, ז) וְאִם מִבֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם־זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
(כז, ז) ז וְאִם מִבַּר שִׁתִּין שְׁנִין וּלְעֵלָּא אִם דְּכוּרָא וִיהֵי פֻרְסָנֵיהּ חֲמֵשׁ עֶסְרֵי סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין:רש"י:
ואם מבן ששים שנה וגו'. כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה לְהֵחָשֵׁב כאיש, לפיכך האיש פוחת בזקנותו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה דאמרי אינשי סָבָא בְּבֵיתָא פַּחָאבְּבֵיתָא, סַבְתָּא בְּבֵיתָא סִימָא בְּבֵיתָא וְסִימָנָא טָבָא בְּבֵיתָא:
(כז,ח) וְאִם־מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל־פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(כז, ח) וְאִם־מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל־פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(כז, ח) ח וְאִם מִסְכֵּן הוּא מִפֻּרְסָנֵּיהּ וִיקִימִנֵּיהּ קֳדָם כַּהֲנָא וְיִפְרוֹס יָתֵיהּ כַּהֲנָא עַל מֵימַר דִי תַדְבֵּק יְדָא דְנוֹדֵרָא יִפְרְסִנֵּיהּ כַּהֲנָא:רש"י:
ואם מך הוא. שאין ידו משגת ליתן הערך הזה:
והעמידו. לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך:
על פי אשר תשיג. לפי מה שיש לו יסדרנו, וישאיר לו כדי חייו, מטה כר וכסת וכלי אומנות, אם היה חַמָּר משאיר לו חמורו:
(כז,ט) וְאִם־בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהֹוָה יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ:
(כז, ט) וְאִם־בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהֹוָה יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ:
(כז, ט) ט וְאִם בְּעִירָא דִּי יְקָרְבוּן מִנַּהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כֹּל דִּי יִתַּן מִנֵּיהּ קֳדָם יְיָ יְהֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של זו עולה, דבריו קיימין, וְתִמָּכֵר לצרכי עולה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו האבר:
(כז,י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא־יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ־רַע בְּטוֹב וְאִם־הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה־הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה־ קֹּדֶשׁ:
(כז, י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא־יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ־רַע בְּטוֹב וְאִם־הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה־הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה־ קֹּדֶשׁ:
(כז, י) י לָא יְחַלְּפִנֵּיהּ וְלָא יְעִבַּר יָתֵיהּ טַב בְּבִישׁ אוֹ בִישׁ בְּטָב וְאִם חַלָּפָא יְחַלֵּף בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וְחִלּוּפֵיהּ יְהֵי קַדִּישׁ:רש"י:
טוב ברע. תם בבעלמום:
או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב, ורע ברע:
(כז,יא) וְאִם כָּל־בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא־יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהֹוָה וְהֶעֱמִיד אֶת־הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
(כז, יא) וְאִם כָּל־בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא־יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהֹוָה וְהֶעֱמִיד אֶת־הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
(כז, יא) יא וְאִם כָּל בְּעִירָא מְסָאָבָא דִּי לָא יְקָרְבוּן מִנַּהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקִים יָת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא:רש"י:
ואם כל בהמה טמאה. בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון, אלא אם כן הוממו:
(כז,יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:
(כז, יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:
(כז, יב) יב וְיִפְרוֹס כַּהֲנָא יָתַהּ בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּפֻרְסָנָא דְכַהֲנָא כֵּן יְהֵי:רש"י:
כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבאלקנותה מיד הקדש:
(כז,יג) וְאִם־גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל־עֶרְכֶּךָ:
(כז, יג) וְאִם־גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל־עֶרְכֶּךָ:
(כז, יג) יג וְאִם מִפְרַק יִפְרְקִנַּהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁיהּ עַל פֻּרְסָנֵיהּ:רש"י:
ואם גאל יגאלנה. בִּבְעָלִים החמיר הכתוב להוסיףחומש, וכן במקדיש בית, וכן במקדיש את השדה, וכן בפדיון מעשר שני, הבעלים מוסיפין חומש, ולא שאר כל אדם:
(כז,יד) וְאִישׁ כִּי־יַקְדִּשׁ אֶת־בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:
(כז, יד) וְאִישׁ כִּי־יַקְדִּשׁ אֶת־בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:
(כז, יד) יד וּגְבַר אֲרֵי יַקְדֵּשׁ יָת בֵּיתֵיהּ קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וְיִפְרְסִנֵּיהּ כַּהֲנָא בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּמָא דִּי יִפְרוֹס יָתֵיהּ כַּהֲנָא כֵּן יְקוּם:
(כז,טו) וְאִם־הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת־בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:
(כז, טו) וְאִם־הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת־בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:
(כז, טו) טו וְאִם דְּאַקְדֵּשׁ יִפְרוֹק יָת בֵּיתֵיהּ וְיוֹסֵף חֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵיהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי לֵיהּ:
(כז,טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהֹוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:
(כז, טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהֹוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:
(כז, טז) טז וְאִם מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ יַקְדִּישׁ גְּבַר קָדָם יְיָ וִיהֵי פֻרְסָנֵיהּ לְפוּם זַרְעֵיהּ בֵּית זְרַע כּוֹר שְׂעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סִלְעִין דִּכְסָף:רש"י:
והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שוויה, אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשן שוים, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזירת הכתוב, והוא שבא לגאלה בתחילת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו נותן לפי החשבון, סלע וּפוּנְדְיוֹן לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה, ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:
(כז,יז) אִם־מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:
(כז, יז) אִם־מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:
(כז, יז) יז אִם מִשַּׁתָּא דְיוֹבֵלָא יַקְדֵּשׁ חַקְלֵיהּ כְּפֻרְסָנֵיהּ יְקוּם:רש"י:
אם משנת היבל יקדיש. אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא זה לגאלה מיד:
כערכך יקום. כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:
(כז,יח) וְאִם־אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב־לוֹ הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּסֶף עַל־פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:
(כז, יח) וְאִם־אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב־לוֹ הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּסֶף עַל־פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:
(כז, יח) יח וְאִם בָּתַר יוֹבֵלָא יַקְדֵּשׁ חַקְלֵיהּ וִיחַשֵּׁב לֵיהּ כַּהֲנָא יָת כַּסְפָּא עַל פּוּם שְׁנַיָּא דְּאִשְׁתָּאָרָן עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתִּמְנַע מִפֻּרְסָנֵיהּ:רש"י:
ואם אחר היבל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד הגזבר ובא זה לגאלה אחר היובל:
וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת. כפי חשבון. כיצד הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה ושקל יתר על כולן, והשקל ארבעים ושמונה פונדיון, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן, ואמרו רבותינו (בכורות נ.)שאותו פונדיון קַלְבּוֹן לִפְרוֹטְרוֹט,והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:
ונגרע מערכך. מִנְיַן השנים שמשנת היובל, עד שנת הפדיון:
(כז,יט) וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
(כז, יט) וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
(כז, יט) יט וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק יָת חַקְלָא דְּאַקְדֵּשׁ יָתֵיהּ וְיוֹסֵף חֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵיהּ עֲלוֹהִי וִיקוּם לֵיהּ:רש"י:
ואם גאל יגאל. המקדיש אותו יוסיף חומש על הקצבה הזאת:
(כז,כ) וְאִם־לֹא יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה וְאִם־מָכַר אֶת־הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא־יִגָּאֵל עוֹד:
(כז, כ) וְאִם־לֹא יִגְאַל אֶת־הַשָּׂדֶה וְאִם־מָכַר אֶת־הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא־יִגָּאֵל עוֹד:
(כז, כ) כ וְאִם לָא יִפְרוֹק יָת חַקְלָא וְאִם זַבִּין יָת חַקְלָא לִגְבַר אָחֳרָן לָא יִתְפָּרָק עוֹד:רש"י:
ואם לא יגאל את השדה. המקדיש:
ואם מכר . הגזבר:
את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשובליד המקדיש:
(כז,כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:
(כז, כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:
(כז, כא) כא וִיהֵי חַקְלָא בְּמִפְּקֵיהּ בְּיוֹבֵלָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כַּחֲקַל חֶרְמָא לְכַהֲנָא תְּהֵי אַחֲסַנְתֵּיהּ:רש"י:
והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל:
קדש לה'. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר, אלא כשדה החרם הניתן לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד), אף זו תתחלק ביובל לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו:
(כז,כב) וְאִם אֶת־שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהֹוָה:
(כז, כב) וְאִם אֶת־שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהֹוָה:
(כז, כב) כב וְאִם יָת חֲקַל זְבִינוֹהִי דִּי לָא מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ יַקְדֵּשׁ קֳדָם יְיָ:רש"י:
ואם את שדה מקנתו וגו'. חילוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך, אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה, ואם לא יגאל, וימכרנה הגזבר לאחר, או אם [נ"א: אם לא] יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה, ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחזת הארץ, מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:
(כז,כג) וְחִשַּׁב־לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת־הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כז, כג) וְחִשַּׁב־לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת־הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כז, כג) כג וִיחַשֶּׁב לֵיהּ כַּהֲנָא יָת נְסִיב פֻּרְסָנֵּיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתֵּן יָת פֻּרְסָנֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:
(כז,כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:
(כז, כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:
(כז, כד) כד בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יְתוּב חַקְלָא לְדִזְבָנֵיהּ מִנֵּיהּ לְדִי לֵיהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא:
(כז,כה) וְכָל־עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל:
(כז, כה) וְכָל־עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל:
(כז, כה) כה וְכָל פֻּרְסָנֵיהּ יְהֵי בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין יְהֵי סִלְעָא:רש"י:
וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים, יהיה בשקל הקודש:
עשרים גרה. עשרים מעות, כך היו מתחילה, ולאחר מכאן הוסיפו שתות, ואמרו רבותינו (בכורות נ.)שש מעה כסף דינר, עשריםוארבע מעות לסלע:
(כז,כו) אַךְ־בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהֹוָה בִּבְהֵמָה לֹא־יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם־שׁוֹר אִם־שֶׂה לַיהֹוָה הוּא:
(כז, כו) אַךְ־בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהֹוָה בִּבְהֵמָה לֹא־יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם־שׁוֹר אִם־שֶׂה לַיהֹוָה הוּא:
(כז, כו) כו בְּרַם בּוּכְרָא דִּי יִתְבַּכַּר קֳדָם יְיָ בִּבְעִירָא לָא יַקְדֵּשׁ גְּבַר יָתֵיהּ אִם תּוֹר אִם אִמַּר דַּיְיָ הוּא:רש"י:
לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:
(כז,כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם־לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:
(כז, כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם־לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:
(כז, כז) כז וְאִם בִּבְעִירָא מְסָאָבָא וְיִפְרוֹק בְּפֻרְסָנֵיהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁיהּ עֲלוֹהִי וְאִם לָא יִתְפָּרַק וְיִזְדַּבַּן בְּפֻרְסָנֵיהּ:רש"י:
ואם בבהמה הטמאה וגו'. אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך, וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש, שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:
ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן:
ואם לא יגאל. על ידי בעלים:
ונמכר בערכך. לאחרים:
(כז,כח) אַךְ־כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל־חֵרֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:
(כז, כח) אַךְ־כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל־חֵרֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:
(כז, כח) כח בְּרַם כָּל חֶרְמָא דִּי יַחֲרֵם גְּבַר קֳדָם יְיָ מִכָּל דִּי לֵיהּ מֵאֲנָשָׁא וּבְעִירָא וּמֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ לָא יִזְדַּבַּן וְלָא יִתְפָּרָק כָּל חֶרְמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
אך כל חרם וגו'. נחלקו רבותינו בדבר (ערכין כח:־כט.), יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד), בחרמי כהנים, שפירש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים:
לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים, והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון, עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים:
כל חרם קדש קדשים הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית, מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים, מפרש כל חרם קודש קדשים הוא, ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין (כח:)אם נדרנותן דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתה:
מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:
(כז,כט) כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן־הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת:
(כז, כט) כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן־הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת:
(כז, כט) כט כָּל חֶרְמָא דִּי יִתַּחְרַם מִן אֲנָשָׁא לָא יִתְפָּרָק אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:רש"י:
אשר יחרם וגו'. היוצא ליהרגואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:
מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו לא דמים ולא ערך:
(כז,ל) וְכָל־מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כז, ל) וְכָל־מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כז, ל) ל וְכָל מַעְשְׂרָא דְאַרְעָא מִזַּרְעָא דְאַרְעָא מִפֵּרֵי אִילָנָא דַּיְיָ הוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:רש"י:
וכל מעשר הארץ. במעשר שניהכתוב מדבר:
מזרע הארץ. דגן:
מפרי העץ. תירוש ויצהר:
לה' הוא. קנאו ה' ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול [לעלותו ולאכלו] בירושלים,כמו שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך וגו' (דברים יד, כג):
(כז,לא) וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:
(כז, לא) וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:
(כז, לא) לא וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק גְּבַר מִמַּעַשְׂרֵיהּ חֻמְשֵׁיהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי:רש"י:
ממעשרו. ולא ממעשר חבירו, הפודה מעשר של חבירו אין מוסיף חומש. ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר ונתת בכסף וגו' (דברים יד, כה):
(כז,לב) וְכָל־מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר־יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כז, לב) וְכָל־מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר־יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה:
(כז, לב) לב וְכָל מַעֲשַׂר תּוֹרִין וְעָאן כֹּל דְּיֵעִבַּר תְּחוֹת חֻטְרָא עֲשִׂירָאָה יְהֵי קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:רש"י:
תחת השבט. כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבועה בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה לטלאים ולעגליםשל כל שנה ושנה:
יהיה קדש. ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא ניתן לכהנים:
(כז,לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין־טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם־הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה־הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:
(כז, לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין־טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם־הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה־הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:
(כז, לג) לג לָא יְבַקַּר בֵּין טַב לְבִישׁ וְלָא יְחַלְּפִנֵּיהּ וְאִם חַלָּפָא יְחַלְּפִנֵּיהּ וִיהֵי הוּא וְחִלּוּפֵיהּ יְהֵי קוּדְשָׁא לָא יִתְפָּרָק:רש"י:
לא יבקר וגו'. לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם (שם יב, יא), יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום, חָלָה עליו קדושה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר, ואסור ליגזז וליעבד:
(כז,לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי: פ חזק ע"ח פסוקים, עז"א סימן.
(כז, לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי: פ חזק ע"ח פסוקים, עז"א סימן.
(כז, לד) לד אִלֵּין פִּקּוּדַיָּא דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינָי: Q
(א,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
(א, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
(א, א) א וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר:רש"י:
במדבר סיני באחד לחדש וגו'. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:
אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל:
(א,ב) שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
(א, ב) שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
(א, ב) ב קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְּכוּרָא לְגֻלְגְּלַתְהוֹן:רש"י:
למשפחתם. דע מנין כל שבטושבט:
לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, יקום על שבט אביו:
לגלגלתם. על ידי שקלים בקע לגלגולת:
(א,ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:
(א, ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:
(א, ג) ג מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוּן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן:רש"י:
כל יצא צבא. מגיד, שאין יוצא בצבאפחות מבן עשרים:
(א,ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית־אֲבֹתָיו הוּא:
(א, ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית־אֲבֹתָיו הוּא:
(א, ד) ד וְעִמְּכוֹן יְהוֹן גַּבְרָא גַבְרָא לְשִׁבְטָא גְּבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא:רש"י:
ואתכם יהיו. כשתפקדו אותם, יהיו עמכם נשיאכל שבט ושבט:
(א,ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(א, ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(א, ה) ה וְאִלֵּין שְׁמָהַת גֻּבְרַיָּא דִּי יְקוּמוּן עִמְּכוֹן לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:
(א,ו) לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(א, ו) לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(א, ו) ו לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי:
(א,ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
(א, ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
(א, ז) ז לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב:
(א,ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
(א, ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
(א, ח) ח לְיִשָּׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:
(א,ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(א, ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(א, ט) ט לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:
(א,י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
(א, י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
(א, י) י לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:
(א,יא) לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
(א, יא) לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
(א, יא) יא לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי:
(א,יב) לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(א, יב) לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(א, יב) יב לְדָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי:
(א,יג) לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(א, יג) לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(א, יג) יג לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:
(א,יד) לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
(א, יד) לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
(א, יד) יד לְגָד אֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל:
(א,טו) לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(א, טו) לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(א, טו) טו לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:
(א,טז) אֵלֶּה (קריאי כתיב) קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם:
(א, טז) אֵלֶּה (קריאי כתיב) קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם:
(א, טז) טז אִלֵּין מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָּא דְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן:רש"י:
אלה קרואי העדה. הנקראים לכל דְבַר חשיבותשבעדה:
(א,יז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת:
(א, יז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת:
(א, יז) יז וּדְבַר משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין דִּי אִתְפְּרָשׁוּ בִּשְׁמָהָן:רש"י:
האנשים האלה. את שנים עשר נשיאים הללו:
אשר נקבו. לו כאן, בשמות:
(א,יח) וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:
(א, יח) וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:
(א, יח) יח וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא אַכְנָשׁוּ בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא וְאִתְיַחֲסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא לְגֻלְגְּלַתְהוֹן:רש"י:
ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהםועידי חזקת לידתם, כל אחד ואחד, להתייחס על השבט:
(א,יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי:
(א, יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי:
(א, יט) יט כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה וּמְנִנּוּן בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:
(א,כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי־רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי־רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כ) כ וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְּלַתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,כא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(א, כא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(א, כא) כא מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(א,כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כב) כב לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִנְיָנוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְּלַתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,כג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(א, כג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(א, כג) כג מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה:
(א,כד) לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כד) לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כד) כד לִבְנֵי גָד תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,כה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(א, כה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(א, כה) כה מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין:
(א,כו) לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כו) לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כו) כו לִבְנֵי יְהוּדָה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,כז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:
(א, כז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:
(א, כז) כז מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה:
(א,כח) לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כח) לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, כח) כח לִבְנֵי יִשָּׂשׂכָר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,כט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, כט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, כט) כט מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְיִשָּׂשׂכָר חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(א,ל) לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, ל) לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, ל) ל לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,לא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, לא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, לא) לא מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן חַמְשִׁין וּשְׁבַע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(א,לב) לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לב) לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לב) לב לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,לג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(א, לג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(א, לג) לג מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאֶפְרָיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(א,לד) לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לד) לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לד) לד לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,לה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
(א, לה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
(א, לה) לה מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶּׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן:
(א,לו) לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לו) לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לו) לו לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,לז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, לז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, לז) לז מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(א,לח) לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לח) לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, לח) לח לִבְנֵי דָן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,לט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
(א, לט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
(א, לט) לט מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה:
(א,מ) לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, מ) לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, מ) מ לִבְנֵי אָשֵׁר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהֲתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,מא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(א, מא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(א, מא) מא מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(א,מב) בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, מב) בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(א, מב) מב בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא:
(א,מג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, מג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(א, מג) מג מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלַת אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(א,מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ־אֶחָד לְבֵית־אֲבֹתָיו הָיוּ:
(א, מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ־אֶחָד לְבֵית־אֲבֹתָיו הָיוּ:
(א, מד) מד אִלֵּין מִנְיָנַיָּא דִּי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲשַׂר גֻּבְרִין גַּבְרָא חַד לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הֲווֹ:
(א,מה) וַיִּהְיוּ כָּל־פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
(א, מה) וַיִּהְיוּ כָּל־פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
(א, מה) מה וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל:
(א,מו) וַיִּהְיוּ כָּל־הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(א, מו) וַיִּהְיוּ כָּל־הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(א, מו) מו וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנַיָּא שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין:
(א,מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם:
(א, מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם:
(א, מז) מז וְלֵוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן:
(א,מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(א, מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(א, מח) מח וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(א,מט) אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(א, מט) אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(א, מט) מט בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיָת חֻשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
אך את מטה לוי לא תפקד. כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנהלבדו דבר אחר, צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי שלא טעובעגל:
(א,נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(א, נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(א, נ) נ וְאַתְּ מַנִּי יָת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דִּי לֵיהּ אִנּוּן יִטְּלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִנּוּן יְשַׁמְּשֻׁנֵּיהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן:רש"י:
ואתה הפקד את הלוים. כתרגומו מַנֵּי, לשון מִּנּוּי שררה על דבר שהוא ממונה עליו, כמו וְיַפְקֵד המלך פקידים (אסתר ב, ג):
(א,נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(א, נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(א, נא) נא וּבְמִטַּל מַשְׁכְּנָא יְפָרְקוּן יָתֵיהּ לֵוָאֵי וּבְמִשְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵיהּ לֵוָאֵי וְחִלּוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטֵל:רש"י:
יורידו אתו. כתרגומו יְפַרְקוּן, כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע, היו מפרקיןאותו מהקמתו, ונושאין אותועד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם, ומקימין אותו:
והזר הקרב. לעבודתםזו:
יומת. בידישמים:
(א,נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:
(א, נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:
(א, נב) נב וְיִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר עַל מַשְׁרִיתֵיהּ וּגְבַר עַל טִקְסֵיהּ לְחֵילֵיהוֹן:רש"י:
ואיש על דגלו. כמו שהדגלים סדורים בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל:
(א,נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא־יִהְיֶה קֶצֶף עַל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:
(א, נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא־יִהְיֶה קֶצֶף עַל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:
(א, נג) נג וְלֵוָאֵי יִשְׁרוּן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְּרוּן לֵוָאֵי יָת מַטְּרַת מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:רש"י:
ולא יהיה קצף. אם תעשו כמצוָתִי לא יהיה קצף, ואם לאו, שֶׁיִּכָּנְסוּ זרים בעבודתם זו, יהיה קצף. כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא הקצף וגו' (להלן יז, יא):
(א,נד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:
(א, נד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:
(א, נד) נד וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ:
(ב,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ב, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ב, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:
(ב,ב) אִישׁ עַל־דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל־מוֹעֵד יַחֲנוּ:
(ב, ב) אִישׁ עַל־דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל־מוֹעֵד יַחֲנוּ:
(ב, ב) ב גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ בְּאַתְוָן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן יִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלָּקֳבֵל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוּן:רש"י:
באתת. כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כְּגַוָּן אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך כל אחד יכיר את דגלו. דבר אחר, באותות לבית אבותם, בְאוֹת שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בראשית נ, יב), יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' כדאיתא בתנחומא (במדבר יב)בפרשה זו:
מנגד. מרחוק מיל, כמו שנאמר ביהושע (ג, ד)אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה, שיוכלו לבא בשבת. משה ואהרן ובניו והלוים, חונים בסמוך לו:
(ב,ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
(ב, ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
(ב, ג) ג וְדִי שְׁרַן קִדּוּמָא מַדִּינְחָא טֵקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב:רש"י:
קדמה. לְפָנִים הקרויה קֶדם, ואיזו, זו רוח מזרחית, והמערב קרוי אחור:
(ב,ד) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:
(ב, ד) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:
(ב, ד) ד וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה:
(ב,ה) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
(ב, ה) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
(ב, ה) ה וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְיִשָּׂשׂכָר וְרַבָּא לִבְנֵי יִשָּׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:
(ב,ו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, ו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, ו) ו וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(ב,ז) מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(ב, ז) מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(ב, ז) ז שִׁבְטָא דִּזְבוּלֻן וְרַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:
(ב,ח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, ח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, ח) ח וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְשִׁבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(ב,ט) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת־אֲלָפִים וְאַרְבַּע־מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ:
(ב, ט) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת־אֲלָפִים וְאַרְבַּע־מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ:
(ב, ט) ט כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית יְהוּדָה מְאָה וּתְמָנָן וְשִׁתָּא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילֵיהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נָטְלִין:רש"י:
ראשנה יסעו. כשרואין הענן מסתלק, תוקעין הכהנים בחצוצרות, ונוסע מחנה יהודה תחילה. וכשהולכין הולכין כדרך חנייתן, הלוים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון:
(ב,י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(ב, י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(ב, י) י טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן דָּרוֹמָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:
(ב,יא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ב, יא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ב, יא) יא וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(ב,יב) וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(ב, יב) וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(ב, יב) יב וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי:
(ב,יג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(ב, יג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(ב, יג) יג וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה:
(ב,יד) וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־רְעוּאֵל:
(ב, יד) וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־רְעוּאֵל:
(ב, יד) יד וְשִׁבְטָא דְּגָד וְרַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל:
(ב,טו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(ב, טו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(ב, טו) טו וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין:
(ב,טז) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ:
(ב, טז) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ:
(ב, טז) טז כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵתָא נָטְלִין:
(ב,יז) וְנָסַע אֹהֶל־מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל־יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם:
(ב, יז) וְנָסַע אֹהֶל־מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל־יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם:
(ב, יז) יז וְנָטֵל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁרִית לֵוָאֵי בְּגוֹ מַשִּׁרְיָתָא כְּמָא דְשָׁרַן כֵּן נָטְלִין גְּבַר עַל אַתְרֵיהּ לְטִקְסֵיהוֹן:רש"י:
ונסע אהל מועד. לאחר שני דגליםהללו:
כאשר יחנו כן יסעו. כמו שפירשתי, הליכתן כחנייתן, כל דגל מְהַלֵךְ לרוח הקבוע לו:
על ידו. על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח של צדו קרוי על ידו, הסמוכה לולכל הושטת ידו, אֵינְשוֹ"ן אֵיְישֵׂ"א בלע"ז:
(ב,יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(ב, יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(ב, יח) יח טֵקַס מַשְׁרִית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעַרְבָא וְרַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד:
(ב,יט) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ב, יט) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ב, יט) יט וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(ב,כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־ פְּדָהצוּר:
(ב, כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־ פְּדָהצוּר:
(ב, כ) כ וְדִי סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִמְנַשֶּׁה וְרַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:רש"י:
ועליו. כתרגומו, וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי:
(ב,כא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
(ב, כא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
(ב, כא) כא וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן:
(ב,כב) וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
(ב, כב) וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
(ב, כב) כב וְשִׁבְטָא דְּבִנְיָמִן וְרַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי:
(ב,כג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, כג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, כג) כג וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(ב,כד) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת־אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ:
(ב, כד) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת־אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ:
(ב, כד) כד כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית אֶפְרַיִם מְאָה וְתַמְנֵי אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵתָא נָטְלִין:
(ב,כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(ב, כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(ב, כה) כה טֵקַס מַשְׁרִית דָּן צִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי:
(ב,כו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
(ב, כו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
(ב, כו) כו וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה:
(ב,כז) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(ב, כז) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(ב, כז) כז וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְאָשֵׁר וְרַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:
(ב,כח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ב, כח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ב, כח) כח וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(ב,כט) וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(ב, כט) וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(ב, כט) כט וְשִׁבְטָא דְּנַפְתָּלִי וְרַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:
(ב,ל) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, ל) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ב, ל) ל וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:
(ב,לא) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם:
(ב, לא) כָּל־הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם:
(ב, לא) לא כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית דָּן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה בְּבַתְרֵתָא נָטְלִין לְטִקְסֵיהוֹן:
(ב,לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(ב, לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(ב, לב) לב אִלֵּין מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל מִנְיָנֵי מַשִּׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין:
(ב,לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ב, לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ב, לג) לג וְלֵוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ב,לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן־חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל־בֵּית אֲבֹתָיו:
(ב, לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן־חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל־בֵּית אֲבֹתָיו:
(ב, לד) לד וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן שָׁרַן לְטִקְסֵיהוֹן וְכֵן נָטְלִין גְּבַר לְזַרְעִיתֵיהּ עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי:
(ג,א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:
(ג, א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:
(ג, א) א וְאִלֵּין תּוּלְדַת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹמָא דְּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי:רש"י:
ואלה תולדת אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שֶׁלִּמְדָן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ:
ביום דבר ה' את משה. נעשו אלו התולדות שלו, שֶׁלִּמְדָן מה שלמד מפי הגבורה:
(ג,ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג, ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג, ב) ב וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג,ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר־מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ג, ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר־מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ג, ג) ג אִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא דְּאִתְרַבִּיאוּ דִּי אִתְקָרֵב קֻרְבַּנְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא:
(ג,ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא־הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל־פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:
(ג, ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא־הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל־פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:
(ג, ד) ד וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֵשָּׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן:רש"י:
על פני אהרן. בחייו:
(ג,ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ג, ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ג, ה) ה וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ג,ו) הַקְרֵב אֶת־מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:
(ג, ו) הַקְרֵב אֶת־מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:
(ג, ו) ו קָרֵב יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי וּתְקִים יָתֵיהּ קֳדָם אַהֲרֹן כַּהֲנָא וִישַׁמְּשׁוּן יָתֵיהּ:רש"י:
ושרתו אתו. ומהו השֵׁירוּת, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש (להלן יח, א)והלוים הללו מסייעין אותם, זו היא השֵׁירוּת:
(ג,ז) וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת כָּל־הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ג, ז) וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת כָּל־הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ג, ז) ז וְיִטְּרוּן יָת מַטַּרְתֵּיהּ וְיָת מַטְּרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא:רש"י:
ושמרו את משמרתו. כל מִנּוּי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו, קרוי משמרת, בכל המקרא ובלשון המשנה, כמו שאמר בבגתן ותרש, והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה (מגילה יג:), וכן במשמרות כהונה ולויה:
(ג,ח) וְשָׁמְרוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ג, ח) וְשָׁמְרוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ג, ח) ח וְיִטְּרוּן יָת כָּל מָנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא:רש"י:
ואת משמרת בני ישראל. שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם (להלן יח, לא):
(ג,ט) וְנָתַתָּה אֶת־הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, ט) וְנָתַתָּה אֶת־הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, ט) ט וְתִתֵּן יָת לֵוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנּוּן לֵיהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
נתונם המה לו . לעזרה:
מאת בני ישראל. כמו מתוך בני ישראל, כלומר משאר כל העדה נבדלו לְכָך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר ואתנה את הלוים נתונים וגו' (שם ח, יט):
(ג,י) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(ג, י) וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(ג, י) י וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵּי וְיִטְּרוּן יָת כְּהֻנַּתְהוֹן וְחִלּוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטֵל:רש"י:
ואת אהרן ואת בניו תפקד. לשון פקידות, ואינו לשון מנין:
ושמרו את כהנתם. קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים:
(ג,יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ג, יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ג, יא) יא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ג,יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(ג, יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(ג, יב) יב וַאֲנָא הָא קָרֵבִית יָת לֵוָאֵי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרָא פָּתַח וַלְדָּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי:רש"י:
ואני הנה לקחתי. ואני מהיכן זכיתי בהן:
מתוך בני ישראל. שיהיו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם:
(ג,יג) כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה:
(ג, יג) כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה:
(ג, יג) יג אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵּשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִּילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ:
(ג,יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
(ג, יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
(ג, יד) יד וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר:
(ג,טו) פְּקֹד אֶת־בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־ חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
(ג, טו) פְּקֹד אֶת־בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־ חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
(ג, טו) טו מְנֵי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא תִּמְנִנּוּן:רש"י:
מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים, הוא נמנה לִיקָרֵא שומר משמרת הקודש. אמר רבי יהודה ברבי שלום, למוּד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים (להלן כו, נט), עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין:
(ג,טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל־פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:
(ג, טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל־פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:
(ג, טז) טז וּמְנָא יָתְהוֹן משֶׁה עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דְּאִתְפַּקָּד:רש"י:
על פי ה'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מְקַדֶּמֶת לפניו, ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה':
(ג,יז) וַיִּהְיוּ־אֵלֶּה בְנֵי־לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
(ג, יז) וַיִּהְיוּ־אֵלֶּה בְנֵי־לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
(ג, יז) יז וַהֲווֹ אִלֵּין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
(ג,יח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי:
(ג, יח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי:
(ג, יח) יח וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי:
(ג,יט) וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל:
(ג, יט) וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל:
(ג, יט) יט וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל:
(ג,כ) וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם:
(ג, כ) וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם:
(ג, כ) כ וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיַת לֵוָאֵי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:
(ג,כא) לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי:
(ג, כא) לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי:
(ג, כא) כא לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיַת גֵּרְשׁוֹן:רש"י:
לגרשון משפחת הלבני. כלומר לגרשון היו הפקודים, משפחת הלבני ומשפחת השמעי, פקודיהם כך וכך:
(ג,כב) פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ג, כב) פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(ג, כב) כב מִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא מִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:
(ג,כג) מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה:
(ג, כג) מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה:
(ג, כג) כג זַרְעֲיַת גֵּרְשׁוֹן אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן מַעַרְבָא:
(ג,כד) וּנְשִׂיא בֵית־אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן־לָאֵל:
(ג, כד) וּנְשִׂיא בֵית־אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן־לָאֵל:
(ג, כד) כד וְרַב בֵּית אַבָּא לְבֵית גֵּרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל:
(ג,כה) וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ג, כה) וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי־גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ג, כה) כה וּמַטְּרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאֵיהּ וּפְרָסָא דִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
המשכן. יריעותהתחתונות:
והאהל. יריעות עזיםהעשויות לגג:
מכסהו. עורות אילים ותחשים:
ומסך פתח. הוא הוילון:
(ג,כו) וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(ג, כו) וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(ג, כו) כו וּסְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דִּתְרַע דַּרְתָּא דִּי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטּוּנוֹהִי לְכֹל פּוּלְחָנֵיהּ:רש"י:
ואת מיתריו. של משכןוהאוהל, ולא של חצר:
(ג,כז) וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הָעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי:
(ג, כז) וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הָעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי:
(ג, כז) כז וְלִקְהָת זַרְעִית עַמְרָם וְזַרְעִית יִצְהָר וְזַרְעִית חֶבְרוֹן וְזַרְעִית עֻזִּיאֵל אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיַת קְהָת:
(ג,כח) בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ג, כח) בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ג, כח) כח בְּמִנְיַן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נָטְרֵי מַטַּרְתָּא דְקוּדְשָׁא:
(ג,כט) מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה:
(ג, כט) מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה:
(ג, כט) כט זַרְעֲיַת בְּנֵי קְהָת יִשְׁרוּן עַל צִדָּא דְמַשְׁכְּנָא דָּרוֹמָא:רש"י:
משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לָקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם:
(ג,ל) וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן־עֻזִּיאֵל:
(ג, ל) וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן־עֻזִּיאֵל:
(ג, ל) ל וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִּיאֵל:
(ג,לא) וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(ג, לא) וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(ג, לא) לא וּמַטַּרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפָתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחָא וּמָנֵי קוּדְשָׁא דִּי יְשַׁמְּשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכֹל פּוּלְחָנֵיהּ:רש"י:
והמסך. היא הפרוכת, שאף היא קרויה פרכת המסך (שמות לה, יב):
(ג,לב) וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ג, לב) וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ג, לב) לב וַאֲמַרְכְּלָא דִּמְמַנָּא עַל רַבְרְבֵי לֵוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְּמִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנָּן נָטְרֵי מַטְּרַת קוּדְשָׁא:רש"י:
ונשיא נשיאי הלוי. ממונה על כולם, ועל מה היא נשיאותו, פקודת שומרי משמרת הקדש, על ידו היא פקודת כולם:
(ג,לג) לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי:
(ג, לג) לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי:
(ג, לג) לג לִמְרָרִי זַרְעִית מַחְלִי וְזַרְעִית מוּשִׁי אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיַת מְרָרִי:
(ג,לד) וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
(ג, לד) וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
(ג, לד) לד וּמִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא שִׁתָּא אַלְפִין וּמָאתָן:
(ג,לה) וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן־אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה:
(ג, לה) וּנְשִׂיא בֵית־אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן־אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה:
(ג, לה) לה וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִדָּא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צִפּוּנָא:
(ג,לו) וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל־כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(ג, לו) וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל־כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(ג, לו) לו וְדִי מְסִיר לְמַטְּרַת בְּנֵי מְרָרִי דַּפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמּוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי וְכָל מָנוֹהִי וְכֹל פּוּלְחָנֵיהּ:
(ג,לז) וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם:
(ג, לז) וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם:
(ג, לז) לז וְעַמּוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטּוּנֵיהוֹן:
(ג,לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל־מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(ג, לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל־מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(ג, לח) לח וְדִי שְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדּוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִּינְחָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי נָטְרִין מַטְּרַת מַקְדְּשָׁא לְמַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְחִלּוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטֵל:רש"י:
משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר יְהוּדָה מְחֹקְקִי (תהלים ס, ט), וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה וגו' (דברי הימים־א יב, לג)מאתים ראשי סנהדראות, וּמִזְּבוּלֻן משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר (שופטים ה, יד):
(ג,לט) כָּל־פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה * וְ אַ הֲ רֹ ן עַל־פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:
(ג, לט) כָּל־פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה * וְ אַ הֲ רֹ ן עַל־פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:
(ג, לט) לט כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִּי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין:רש"י:
אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה נמנה במניןהלוים:
שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים, הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות. ולמה לא כללן עם השאר, ויפדו את הבכורות ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (ה.)אותן שלש מאות לויים, בכורים היו, וְדַיָּם שיפקיעו עצמם מן הפדיון:
(ג,מ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל־בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
(ג, מ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל־בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
(ג, מ) מ וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָּא דִכְרַיָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא וְקַבֵּל יָת מִנְיַן שְׁמָהַתְהוֹן:רש"י:
פקד כל בכר זכר וגו' מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל ספק נפלים:
(ג,מא) וְלָקַחְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהֹוָה תַּחַת כָּל־בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, מא) וְלָקַחְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהֹוָה תַּחַת כָּל־בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, מא) מא וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג,מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֶת־כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֶת־כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, מב) מב וּמְנָא משֶׁה כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָתֵיהּ יָת כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג,מג) וַיְהִי כָל־בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם:
(ג, מג) וַיְהִי כָל־בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם:
(ג, מג) מג וַהֲווֹ כָל בּוּכְרַיָּא דִכְרַיָּא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָּא לְמִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא:
(ג,מד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ג, מד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ג, מד) מד וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ג,מה) קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ־לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהֹוָה:
(ג, מה) קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ־לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהֹוָה:
(ג, מה) מה קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ:רש"י:
ואת בהמת הלוים וגו'. לא פדו בְּהֶמוֹת הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של בן לוי פטר כמה פִּטְרֵי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנההעודפים בבהמה:
(ג,מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל־ הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל־ הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג, מו) מו וְיָת פֻּרְקַן מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא דְּיַתִּירִין עַל לֵוָאֵי מִבּוּכְרַיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ואת פדויי השלשה וגו'. ואת הבכורות הצריכין לְהִפָּדוֹת בהם, אלו שלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם, יתרים על הלוים, מהם תקח חמשת שקלים לגלגולת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל:
(ג,מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל:
(ג, מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל:
(ג, מז) מז וְתִסַּב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַּלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַּב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא:
(ג,מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם:
(ג, מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם:
(ג, מח) מח וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי פֻּרְקַן דְּיַתִּירִין בְּהוֹן:
(ג,מט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם:
(ג, מט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם:
(ג, מט) מט וּנְסֵיב משֶׁה יָת כְּסַף פֻּרְקַנְהוֹן מִן דְּיַתִּירִין עַל פְּרִיקֵי לֵוָאֵי:רש"י:
העדפים על פדויי הלוים. על אותן שפדו הלוים בגופן:
(ג,נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת־הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ג, נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת־הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ג, נ) נ מִן בּוּכְרַיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְסִיב יָת כַּסְפָּא אֲלַף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגולת, למאתים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלש מאות וחמשים שקל, לשלשה בכורות חמשה עשר שקל, אמר כיצד אעשה, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים יאמר לי אני מפדויי הלוים, מה עשה, הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהם בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן חמשת שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל:
(ג,נא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־כֶּסֶף * הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל־פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ג, נא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־כֶּסֶף * הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל־פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ג, נא) נא וִיהַב משֶׁה יָת כְּסַף פְּרִיקַיָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ד,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ד, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ד, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:
(ד,ב) נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, ב) נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, ב) ב קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגּוֹ בְּנֵי לֵוִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:רש"י:
נשא את ראש וגו'. מְנֵה מהם את הראויין לעבודת משא, והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשיםלא נתמלא כחו, מכאן אמרו (אבות פ"ה מכ"א)בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה:
(ד,ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ג) ג מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעְבַּד עִבִדְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(ד, ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(ד, ד) ד דֵּין פּוּלְחַן בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
קדש הקדשים. המקודש שבכולן, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת:
(ד,ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ־בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:
(ד, ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ־בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:
(ד, ה) ה וְיֵעוֹל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי בְּמִטַּל מַשְׁרִיתָא וִיפַרְקוּן יָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא וִיכַסּוּן בַּהּ יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא:רש"י:
ובא אהרן ובניו וגו'. יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת:
בנסע המחנה. כשהענן מסתלק הם יודעין שיסעו:
(ד,ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד־כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:
(ד, ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד־כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:
(ד, ו) ו וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וְיִפְרְסוּן לְבוּשׁ גְּמִיר תִּכְלָא מִלְעֵלָּא וִישַׁוּוּן אֲרִיחוֹהִי:
(ד,ז) וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־הַקְּעָרֹת וְאֶת־הַכַּפֹּת וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה:
(ד, ז) וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־הַקְּעָרֹת וְאֶת־הַכַּפֹּת וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה:
(ד, ז) ז וְעַל פָּתוֹרָא דִלְחֵם אַפַּיָּא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת מַגִּיסַיָּא וְיָת בָּזִיכַיָּא וְיָת מְכִילָתָא וְיָת קַסְווֹת נִסּוּכָא וּלְחֵם תְּדִירָא עֲלוֹהִי יְהֵי:רש"י:
קערת וכפת וקשות ומנקית. כבר פירשתים במלאכת המשכן (שמות כה, כט):
הנסך. הַכִּסּוּי. לשון מסך, כדכתיב אשר יוסך בהן (שם):
(ד,ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו:
(ד, ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו:
(ד, ח) ח וְיִפְרְסוּן עֲלֵיהוֹן לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסּוּן יָתֵיהּ בְּחוֹפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי:
(ד,ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֶת־מַלְקָחֶיהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־לָהּ בָּהֶם:
(ד, ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֶת־מַלְקָחֶיהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־לָהּ בָּהֶם:
(ד, ט) ט וְיִסְּבוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסּוּן יָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת צִבְתָהָא וְיָת מַחְתְּיָתָהָא וְיָת כָּל מָנֵי מִשְׁחָהּ דִּי יְשַׁמְּשׁוּן לָהּ בְּהוֹן:רש"י:
מלקחיה. כמין צבת, שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה:
מחתתיה. כמין כף קטנה, ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחיצה לפניה אלא מִצִדֶיהָ וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן:
נרתיה. לוצי"ש בלע"ז שנותנים בהן השמן והפתילות:
(ד,י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ אֶל־מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט:
(ד, י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ אֶל־מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט:
(ד, י) י וְיִתְּנוּן יָתַהּ וְיָת כָּל מָנָהָא לְחוֹפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא:רש"י:
אל מכסה עור תחש. כמיןמרצוף:
(ד,יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו:
(ד, יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו:
(ד, יא) יא וְעַל מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסּוּן יָתֵיהּ בְּחוֹפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי:
(ד,יב) וְלָקְחוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל־בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט:
(ד, יב) וְלָקְחוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל־בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט:
(ד, יב) יב וְיִסְּבוּן יָת כָּל מָנֵי שִׁמּוּשָׁא דִּי יְשַׁמְּשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסּוּן יָתְהוֹן בְּחוֹפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא:רש"י:
את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש. בתוך המשכן שהוא קודש, והן כלי הקטורת שמשרתין בהם במזבח הפנימי:
(ד,יג) וְדִשְּׁנוּ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן:
(ד, יג) וְדִשְּׁנוּ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן:
(ד, יג) יג וְיִסְּפוּן יָת קִטְמָא דְמַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי לְבוּשׁ אַרְגְּוָן:רש"י:
ודשנו את המזבח. מִזְבַּח הנחושת:
ודשנו. יטלו את הדשן מעליו:
ופרשו עליו בגד ארגמן. ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד כארי בִּשְׁעַת המסעות ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחושת:
(ד,יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־כָּל־כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת־ הַמַּחְתֹּת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו:
(ד, יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־כָּל־כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת־ הַמַּחְתֹּת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו:
(ד, יד) יד וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת כָּל מָנוֹהִי דִּי יְשַׁמְּשׁוּן עֲלוֹהִי בְהוֹן יָת מַחְתְּיָתָא וְיָת צִנּוֹרְיָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָּא כֹּל מָנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹהִי:רש"י:
מחתת. שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן, העשויה כמין מחבת, שאין לה אלא שלש מחיצות, ומלפניה שואבת את הגחלים:
מזלגת. צנוריות של נחושת, שבהן מכין באברים שעל המזבח להפכן, כדי שיתעכלו יפה ומהר:
יעים. הם מגרפות ובלע"ז וִוידֵי"ל והן של נחושת, ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח:
(ד,טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן־וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ בְנֵי־קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא־יִגְּעוּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן־וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ בְנֵי־קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא־יִגְּעוּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, טו) טו וִישֵׁצֵי אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי לְכַסָּאָה יָת קוּדְשָׁא וְיָת כָּל מָנֵי קוּדְשָׁא בְּמֵטַּל מַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן יֵעֲלוּן בְּנֵי קְהָת לְמִטַּל וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן אִלֵּין מַטּוּל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
לכסת את הקדש. הארון והמזבח:
ואת כל כלי הקדש. המנורה וכלי שרת:
ומתו. שאם יגעו חייבין מיתהבידי שמים:
(ד,טז) וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל־הַמִּשְׁכָּן וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו:
(ד, טז) וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל־הַמִּשְׁכָּן וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו:
(ד, טז) טז וְדִי מְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא וּקְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא וּמִנְחָתָא תְדִירָא וּמִשְׁחָא דִרְבוּתָא מַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דִּי בֵיהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹהִי:רש"י:
ופקדת אלעזר. שהוא ממונה עליהם לשאת אותם:
שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. עליו מוטל לצוות ולזרזולהקריב בעת חנייתן:
פקדת כל המשכן. ועוד היה ממונה על משא בני קהת, לצוות איש איש על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו כל הסדורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינה מקודש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (לקמן פסוק כח):
(ד,יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ד, יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ד, יז) יז וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר:
(ד,יח) אַל־תַּכְרִיתוּ אֶת־שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:
(ד, יח) אַל־תַּכְרִיתוּ אֶת־שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:
(ד, יח) יח לָא תְשֵׁיצוּן יָת שִׁבְטָא זַרְעֲיַת קְהָת מִגּוֹ לֵוָאֵי:רש"י:
אל תכריתו. אל תגרמו להםשימותו:
(ד,יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְאֶל־מַשָּׂאוֹ:
(ד, יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְאֶל־מַשָּׂאוֹ:
(ד, יט) יט וְדָא עִבִידוּ לְהוֹן וְיֵיחוּן וְלָא יְמוּתוּן בְּמִקְרַבְהוֹן לְקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵעֲלוּן וִימַנּוּן יָתְהוֹן גְּבַר גְּבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וּלְמַטּוּלֵיהּ:
(ד,כ) וְלֹא־יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:פפ קנ"ט פסוקים, חלקיה"ו סימן.
(ד, כ) וְלֹא־יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:פפ קנ"ט פסוקים, חלקיה"ו סימן.
(ד, כ) כ וְלָא יֵעֲלוּן לְמֶחֱזֵי כַּד מְכַסָּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן:Qרש"י:
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו הוא כסויו:
(ד,כא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ד, כא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ד, כא) כא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ד,כב) נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם־הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(ד, כב) נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם־הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(ד, כב) כב קַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנּוּן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן:רש"י:
נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת, לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה:
(ד,כג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל־הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, כג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל־הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, כג) כג מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יָתְהוֹן כָּל דְּאָתֵי לְחַיָּלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:
(ד, כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:
(ד, כד) כד דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת גֵּרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטּוֹל:
(ד,כה) וְנָשְׂאוּ אֶת־יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר־עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, כה) וְנָשְׂאוּ אֶת־יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר־עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, כה) כה וְיִטְּלוּן יָת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיָת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵיהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דִּי עֲלוֹהִי מִלְּעֵלָּא וְיָת פְּרָסָא דִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
את יריעת המשכן. עשרתחתונות:
ואת אהל מועד. יריעות עזים העשויות לאהל עליו:
מכסהו. עורות איליםמאדמים:
מסך פתח. וילון המזרחי:
(ד,כו) וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת־כָּל־כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ:
(ד, כו) וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת־כָּל־כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ:
(ד, כו) כו וְיָת סְרָדֵי דַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִּתְרַע דַּרְתָּא דִּי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטּוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְחַנְהוֹן וְיָת כָּל דִּי יִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן:רש"י:
אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר, הסוככים ומגינים על המשכןועל מִזְבַּח הנחושת סביב:
ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו וְיָת כָּל דְּיִתְמְסַר לְהוֹן, לבני גרשון:
(ד,כז) עַל־פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל־עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל־ מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל־מַשָּׂאָם:
(ד, כז) עַל־פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל־עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל־ מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל־מַשָּׂאָם:
(ד, כז) כז עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטּוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּתְמַנּוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטְּרָא יָת כָּל מַטּוּלְהוֹן:רש"י:
על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממונה עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן:
(ד,כח) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ד, כח) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ד, כח) כח דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַּרְתְּהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:
(ד,כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית־אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:
(ד, כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית־אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:
(ד, כט) כט בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תִּמְנֵי יָתְהוֹן:
(ד,ל) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ל) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, ל) ל מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִנּוּן כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:
(ד, לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:
(ד, לא) לא וְדָא מַטְּרַת מַטּוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דַּפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמּוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי:
(ד,לב) וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל־כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת־כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם:
(ד, לב) וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל־כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת־כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם:
(ד, לב) לב וְעַמּוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטּוּנֵיהוֹן לְכָל מָנֵיהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תְּמַנּוּן יָת מָנֵי מַטְּרַת מַטּוּלְהוֹן:רש"י:
ויתדתם ומיתריהם. של עמודים, שהרי יְתֵדוֹת ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, וִיתֵדוֹת ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב, לתלות בהם הקלעיםבשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין, כמו ששנויה במלאכת המשכן (ברייתא דמלאכת המשכן פ"ה):
(ד,לג) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ד, לג) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ד, לג) לג דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:
(ד,לד) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת־בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, לד) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת־בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, לד) לד וּמְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא יָת בְּנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:
(ד,לה) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, לה) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, לה) לה מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,לו) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(ד, לו) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(ד, לו) לו וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין:
(ד,לז) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(ד, לז) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(ד, לז) לז אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת קְהָת כָּל דְּפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:
(ד,לח) וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, לח) וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, לח) לח וּמִנְיָנֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:
(ד,לט) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, לט) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, לט) לט מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,מ) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:
(ד, מ) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:
(ד, מ) מ וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וּתְלָתִין:
(ד,מא) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה:
(ד, מא) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה:
(ד, מא) מא אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְּפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ:
(ד,מב) וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, מב) וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, מב) מב וּמִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:
(ד,מג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, מג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, מג) מג מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(ד,מד) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
(ד, מד) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
(ד, מד) מד וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּלָתָא אַלְפִין וּמָאתָן:
(ד,מה) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(ד, מה) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(ד, מה) מה אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי דִּי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:
(ד,מו) כָּל־הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, מו) כָּל־הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(ד, מו) מו כָּל מִנְיָנַיָּא דִּי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל יָת לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:
(ד,מז) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, מז) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד, מז) מז מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְמִפְלַח פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא וּפוּלְחַן מַטּוּל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
עבדת עבדה. הוא השיר בִּמְצֶלְתַּיִם וכנורות, שהיא עבודהלעבודה אחרת:
ועבדת משא . כמשמעו:
(ד,מח) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים:
(ד, מח) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים:
(ד, מח) מח וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּתְמָנָן:
(ד,מט) עַל־פִּי יְהֹוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְעַל־מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ד, מט) עַל־פִּי יְהֹוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְעַל־מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ד, מט) מט עַל מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יָתְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה גְּבַר גְּבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְעַל מַטּוּלֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנהועד בן חמשים:
(ה,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ה,ב) צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
(ה, ב) צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
(ה, ב) ב פַּקֵּד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִּסְגִיר וְכָל דְּדָאֵב וְכֹל דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא:רש"י:
צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הניזקין (ס.):
וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני (לעיל א, נ־נד)היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נִשְׁתַּלֵּחַ חוץלכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז.):
טמא לנפש. דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא, אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדריאנוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:
(ה,ג) מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
(ה, ג) מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
(ה, ג) ג מִדְּכַר עַד נוּקְבָא תְּשַׁלְּחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תְּשַׁלְּחֻנּוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יָת מַשִּׁרְיַתְהוֹן דִּי שְׁכִנְתִּי שָׁרְיָא בֵינֵיהוֹן:
(ה,ד) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה, ד) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה, ד) ד וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְּחוּ יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה,ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, ה) ה וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ה,ו) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהֹוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
(ה, ו) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהֹוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
(ה, ו) ו מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעֲבְדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָּרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא:רש"י:
למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא)ומָעַלָה מַעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד שכתוב והתודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני שפירש על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים:
(ה,ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת־אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:
(ה, ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת־אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:
(ה, ז) ז וִיוַדּוּן יָת חוֹבֵיהוֹן דִּי עֲבָדוּ וְיָתֵב יָת חוֹבְתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחֻמְשֵׁיהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לִדְחָב לֵיהּ:רש"י:
את אשמו בראשו. הוא הקרןשנשבע עליו:
לאשר אשם לו. למי שנתחייבלו:
(ה,ח) וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהֹוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ עָלָיו:
(ה, ח) וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהֹוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ עָלָיו:
(ה, ח) ח וְאִם לֵית לְגַבְרָא פָּרִיק לַאֲתָבָא חוֹבְתָא לֵיהּ חוֹבְתָא דְאִתּוֹתַב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא בַּר מִדְּכַר כִּפּוּרַיָּא דִּי יְכַפֵּר בֵּיהּ עֲלוֹהִי:רש"י:
ואם אין לאיש גאל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים:
להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שְׁאֵר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים:
האשם המושב. זה הקרן והחומש:
לה' לכהן. קְנָאוֹ השם, וּנְתָנוֹ לכהןשבאותו משמר:
מלבד איל הכפרים. האמור בויקרא (ה, כה)שהוא צריך להביא:
(ה,ט) וְכָל־תְּרוּמָה לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
(ה, ט) וְכָל־תְּרוּמָה לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
(ה, ט) ט וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִּלֵיהּ יְהֵי:רש"י:
וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבִּכּוּרִים שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך (שמות כג, יט)ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב וְלִמֵּד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן:
(ה,י) וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
(ה, י) וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
(ה, י) י וּגְבַר יָת מַעֲשֵׂר קוּדְשֵׁיהּ דִּלֵיהּ יְהוֹן גְּבַר דִי יִתֵּן לְכַהֲנָא דִּלֵיהּ יְהֵי:רש"י:
ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים. ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי (ו). ומדרש אגדה, ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה לְמוּדָהלעשות:
איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו:
לו יהיה. ממון הרבה:
(ה,יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה, יא) יא וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ה,יב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
(ה, יב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
(ה, יב) יב מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵיהּ וּתְשַׁקַּר בֵּיהּ שְׁקָר:רש"י:
איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין, ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:
איש איש. ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה:
כי תשטה אשתו. שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב (משלי ו, לב). ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות וְתֵחָשֵׁד בעיניו, כמו שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר (שם ד, טו)אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ (שם ז, כה):
ומעלה בו מעל. ומהו המעל, ושכב איש אותה:
(ה,יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:
(ה, יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:
(ה, יג) יג וְיִשְׁכֻּב גְּבַר יָתַהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכַסָּא מֵעֵינֵי בַעְלָהּ וּמִטַּמְּרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתַּחָדַת:רש"י:
ושכב איש אתה. פרט לקטן ומי שאינו איש (סוטה כו:):
אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה, כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:
ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא. הא אם היה רואהוּמְעֲמְעֵם [ס"א וּמַעֲלִים] אין המים בודקין אותה:
ונסתרה. שיעור שֶׁתֵּרָאֶהלטומאת ביאה:
ועד אין בה. הא אם היה בה אפילו עד אחדשאמר נטמאת, לא היתה שותה:בטומאה אבל יש עדיםלסתירה:
נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):
(ה,יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:
(ה, יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:
(ה, יד) יד וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵּי יָת אִתְּתֵיהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹ עֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵּי יָת אִתְּתֵיהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא:רש"י:
ועבר עליו. קודםלסתירה:
רוח קנאה וקנא. פירשו רבותינו (סוטה ג.)לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני (שם ה:):
והוא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:
(ה,טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל־הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא־יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן:
(ה, טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל־הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא־יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן:
(ה, טו) טו וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵיהּ לְוָת כַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַת דּוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא:רש"י:
קמח. שלא יהא מסולת:
שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה:
לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אורוהיא עשתה בחשך:
ולא יתן עליו לבנה. שֶׁהָאִמָּהוֹת נקראו לבונה, שנאמר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה (שיר השירים ד, ו)והיא פֵּרְשָּׁה מדרכיהן:
כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר:
מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:
(ה,טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ה, טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(ה, טז) טז וִיקָרֵב יָתַהּ כַּהֲנָא וִיקִימִנַּהּ קֳדָם יְיָ:
(ה,יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי־חָרֶשׂ וּמִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל־הַמָּיִם:
(ה, יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי־חָרֶשׂ וּמִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל־הַמָּיִם:
(ה, יז) יז וְיִסַּב כַּהֲנָא מֵי כִיּוֹר בְּמַן דַּחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִּי יְהֵי בִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַּב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָּא:רש"י:
מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחושת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לְאַחֵר, תִּבָּדֵק בו:
בכלי חרש. היא הִשְׁקְתָה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים בִּמְקֵדָה בזויה של חרס:
(ה,יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים:
(ה, יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים:
(ה, יח) יח וִיקִים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָא וִיהֵב עַל יְדָהָא יָת מִנְחַת דּוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָּא מְרִירַיָּא מְלַטְטַיָּא:רש"י:
והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעיןהיו אותה ממקום למקום, כדי לְיַּגְעָהּ וְתִטָּרֵף דעתה ותוֹדֶה:
ופרע. סותר את קליעת שערה, כדי לבזותה. מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:
לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים:
ונתן על כפיה. לְיַּגְעָהּ, אולי תטרף דעתה ותודה, ולא יִמָּחֶה שם המיוחד על המים:
המרים. על שם סופן שהם מריםלה:
המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סִלּוֹן מַמְאִיר (יחזקאל כח, כד). ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מְלַטְטַיָּא, שמראות קללה בגופה של זו:
(ה,יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל־הָאִשָּׁה אִם־לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה:
(ה, יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל־הָאִשָּׁה אִם־לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה:
(ה, יט) יט וְיוֹמֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְיֵימַר לְאִתְּתָא אִם לָא שְׁכִיב גְּבַר יָתִיךְ וְאִם לָא סְטִית לְאִסְתָּאֲבָא בַּר מִבַּעֲלִיךְ הֱוֵי זַכָּאָה מִמַּיָּא מְרִירַיָּא מְלַטְטַיָּא הָאִלֵּין:רש"י:
והשביע אתה וגו'. ומה היא השבועה, אם לא שכב הנקי, הא אם שכבחִנָּקִי, שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות:
(ה,כ) וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת־שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ:
(ה, כ) וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת־שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ:
(ה, כ) כ וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְ וַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְּבַר בִּיךְ יָת שְׁכֻבְתֵּיהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ:רש"י:
ואת כי שטית. כי משמש בלשוןאם:
(ה,כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת־יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת־בִּטְנֵךְ צָבָה:
(ה, כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת־יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת־בִּטְנֵךְ צָבָה:
(ה, כא) כא וְיוֹמֵי כַהֲנָא יָת אִתְּתָא בְּמוֹמָתָא דִלְוָטָא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַט וּלְמוֹמֵי בְּגוֹ עַמִּיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יָת יַרְכִּיךְ מַסְיָא וְיָת מְעַיְכִי נְפִיחִין:רש"י:
בשבעת האלה. שבועה של קללה:
יתן ה' אותך לאלה וגו'. שיהיו הכל מקללין ביך, יְבוֹאֵך כדרך שבא לפלונית:
ולשבעה. שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי [נ"א, ואם לא, יארע לי] כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב, ג)בך יברך ישראל לאמר (שם מח, כ):
את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחילה:
צבה. כתרגומו נפוחה:
(ה,כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
(ה, כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
(ה, כב) כב וְיֵעֲלוּן מַיָּא מְלַטְטַיָּא הָאִלֵּין בִּמְעַיְכִי לַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן:רש"י:
לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פַּתָּ"ח שהלמ"ד נקודה בו, וכן לַנחותם הדרך (שמות יג, כא), לַראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לַנפיל ירך, להנפיל ירך, שהמים מַצְבִים את הבטן ומפילים את הירך:
לצבות בטן ולנפל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:
אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האָלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:
(ה,כג) וְכָתַב אֶת־הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל־מֵי הַמָּרִים:
(ה, כג) וְכָתַב אֶת־הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל־מֵי הַמָּרִים:
(ה, כג) כג וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָּא הָאִלֵּין כַּהֲנָא בְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָּא מְרִירַיָּא:
(ה,כד) וְהִשְׁקָה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים:
(ה, כד) וְהִשְׁקָה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים:
(ה, כד) כד וְיַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָּא מְרִירַיָּא מְלַטְטַיָּא וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָּא מְלַטְטַיָּא לִמְרִירוּ:רש"י:
והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מְבַשְׂרְךָ שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך, מנין לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה, בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחילה לפיכך התחיל מהם הפורענות:
למרים. להיות לה רעים ומָרים:
(ה,כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת־הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ:
(ה, כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת־הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ:
(ה, כה) כה וְיִסַּב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יָת מִנְחַת קִנְאָתָא וִירִים יָת מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתַהּ לְמַדְבְּחָא:רש"י:
והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו, שֶׁיָּדָהּ למעלה מידו של כהן:
והקריב אתה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה, כשאר מנחות:
(ה,כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־הַמָּיִם:
(ה, כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־הַמָּיִם:
(ה, כו) כו וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא וּבָתַר כֵּן יַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָּא:רש"י:
אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו, המנחה באה לזכרון לגבוה:
(ה,כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת־הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם־נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(ה, כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת־הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם־נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(ה, כז) כז וְיַשְׁקִנַּהּ יָת מַיָּא וּתְהֵי אִם אִסְתָּאָבַת וְשַׁקָּרַת שְׁקָר בְּבַעֲלַהּ וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָּא מְלַטְטַיָּא לִמְרִירוּ וְיִפְּחוּן מְעָהָא וְתִתְמְסֵי יַרְכַּהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוַט בְּגוֹ עַמַּהּ:רש"י:
והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגילה, מערערין אותהומשקין אותה בְּעַל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני:
וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחילה, המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה:
והיתה האשה לאלה. כמו שפירשתי, שיהיו הכל אָלין בה:
בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר:
(ה,כח) וְאִם־לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:
(ה, כח) וְאִם־לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:
(ה, כח) כח וְאִם לָא אִסְתָּאָבַת אִתְּתָא וְדַכְיָאָה הִיא וְתִפּוֹק זַכָּאָה וְתַעְדִּי עִדּוּי:רש"י:
ואם לא נטמאה האשה. בסתירה זו:
וטהרה הוא. ממקום אחר:
ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לְבָנִים:
(ה,כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
(ה, כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
(ה, כט) כט דָּא אוֹרַיְתָא דְּקִנְאָתָא דִּי תִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִבַּעֲלַהּ וְתִסְתָּאָב:
(ה,ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל־הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(ה, ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל־הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(ה, ל) ל אוֹ גְבַר דִּי תֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵּי יָת אִתְּתֵה וִיקֵם יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיַעֲבֵּד לַהּ כַּהֲנָא יָת כָּל אוֹרַיְתָא הָדָא:רש"י:
או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא, לכך והעמיד את האשה:
(ה,לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֺן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָהּ:
(ה, לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֺן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָהּ:
(ה, לא) לא וִיהֵי זַכָּאָה גַּבְרָא מֵחוֹבָא וְאִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יָת חוֹבָהּ:רש"י:
ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר, חַבְתִּי במיתתה, נקי הוא מן העונש (ספרי כא). דבר אחר, מִשֶּׁיַשְׁקֶנָהּ תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה:
(ו,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה:
(ו, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה:
(ו, ב) ב מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְפָרֵשׁ לְמִדַּר נְדַר נְזִירוּ לְמֵיזַר קֳדָם יְיָ:רש"י:
כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולהיזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף:
נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין:
להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים:
(ו,ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל־ מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
(ו, ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל־ מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
(ו, ג) ג מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִזַּר חַל דַּחֲמַר חֲדַת וְחַל דַּחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְּבִין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רַטִּיבִין וִיבֵשִׁין לָא יֵיכוּל:רש"י:
מיין ושכר. כתרגומו מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק, שהיין משכרכשהוא יָשָׁן:
וכל משרת. לשון צביעהבמים או בכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה, אין שורין דיו וסממנים (שבת יז:), נזיר ששָׁרה פִּתו ביין (נזיר לד:):
(ו,ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד־זָג לֹא יֹאכֵל:
(ו, ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד־זָג לֹא יֹאכֵל:
(ו, ד) ד כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ מִכֹּל דְּיִתְעֲבֵד מִגֻּפְנָא דְחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין לָא יֵיכוּל:רש"י:
מחרצנים. הם הגרעינין:
זג. הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג:
(ו,ה) כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא־יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ עַד־מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר־יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
(ו, ה) כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא־יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ עַד־מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר־יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
(ו, ה) ה כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵיהּ מַסְפַּר לָא יֶעְבַּר עַל רֵישֵׁיהּ עַד מִשְׁלַם יוֹמַיָּא דְּיַנְזֵר קֳדָם יְיָ קַדִּישׁ יְהֵי מַרְבֵּי פֵרוּעַ שְׂעַר רֵישֵׁיהּ:רש"י:
קדש יהיה. הַשֵּׂעָר שלו, לגדל הפרע של שער ראשו:
פרע. נקוד פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שֵׂעָר. ופירוש של פרע גידול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות משלשים יום:
(ו,ו) כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל־נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
(ו, ו) כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל־נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
(ו, ו) ו כָּל יוֹמִין דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ עַל נַפְשָׁא דְמֵתָא לָא יֵיעוּל:
(ו,ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ:
(ו, ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ:
(ו, ז) ז לְאָבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ לְאַחוּהִי וּלְאַחָתֵיהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן אֲרֵי כְּלִילָא דֶאֱלָהֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ:
(ו,ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:
(ו, ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:
(ו, ח) ח כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ קַדִּישׁ הוּא קֳדָם יְיָ:רש"י:
כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדושת הגוףמִלִּיטַמֵּא למתים:
(ו,ט) וְכִי־יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:
(ו, ט) וְכִי־יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:
(ו, ט) ט וַאֲרֵי יְמוּת מֵתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵף שָׁלוּ וִיסָאֵב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַּח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְּחִנֵּה:רש"י:
בפתע. זה אונס:
פתאם. זה שוגג, ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרהשל פתאום:
וכי ימות מת עליו. באהל שהוא בו:
ביום טהרתו. ביום הזייתו, או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי שביעי יכול אפילו לא הִזָה, תלמוד לומר ביום טהרתו:
(ו,י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו, י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו, י) י וּבְיוֹמָא תְמִּינָאָה יַיְתֵי תְּרֵין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
וביום השמיני יבא שתי תרים. להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן לִקְרֵבִין, וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה:
(ו,יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת־רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
(ו, יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת־רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
(ו, יא) יא וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא חַד לְחַטָּאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי מִדְּחָב עַל מֵתָא וִיקַדַּשׁ יָת רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא:רש"י:
מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער עצמו מןהיין (תענית יא.):
וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו:
(ו,יב) וְהִזִּיר לַיהֹוָה אֶת־יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:
(ו, יב) וְהִזִּיר לַיהֹוָה אֶת־יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:
(ו, יב) יב וְיַזֵּר קֳדָם יְיָ יָת יוֹמֵי נִזְרֵיהּ וְיַיְתִי אִמַּר בַּר שַׁתֵּיהּ לַאֲשָׁמָא וְיוֹמַיָּא קַדְמָאֵי יִבְטְלוּן אֲרֵי אִסְתָּאַב נִזְרֵיהּ:רש"י:
והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחילה:
והימים הראשנים יפלו. לא יעלו מן המנין:
(ו,יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו, יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו, יג) יג וְדָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵיהּ יַיְתִי יָתֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
יביא אתו. יביא את עצמו, וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז)את עצמם. כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו (ספרי לב):
(ו,יד) וְהִקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל־ אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:
(ו, יד) וְהִקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל־ אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:
(ו, יד) יד וִיקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ אִמַּר בַּר שַׁתֵּיהּ שְׁלִים חַד לַעֲלָתָא וְאִמַּרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּהּ שְׁלֶמְתָּא לְחַטָּאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:
(ו,טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:
(ו, טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:
(ו, טו) טו וְסַלָא דְפַּטִּירַיָא סֻלְתָּא גְרִיצַן דְּפִילָן בִּמְשַׁח וְאִסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן:רש"י:
ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים, כדין עולה ושלמים:
חלות בלולות, ורקיקי מצות. עשר מכל מין:
(ו,טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה אֶת־חַטָּאתוֹ וְאֶת־עֹלָתוֹ:
(ו, טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה אֶת־חַטָּאתוֹ וְאֶת־עֹלָתוֹ:
(ו, טז) טז וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיַעְבֵּד יָת חַטָּאתֵיהּ וְיָת עֲלָתֵיהּ:
(ו,יז) וְאֶת־הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־מִנְחָתוֹ וְאֶת־נִסְכּוֹ:
(ו, יז) וְאֶת־הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־מִנְחָתוֹ וְאֶת־נִסְכּוֹ:
(ו, יז) יז וְיָת דִּכְרָא יַעְבֵּד נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ עַל סַלָּא דְפַטִּירַיָּא וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת מִנְחָתֵיהּ וְיָת נִסְכֵּיהּ:רש"י:
זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם:
את מנחתו ואת נסכו. של איל:
(ו,יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת־רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת־שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר־תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(ו, יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת־רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת־שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר־תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(ו, יח) יח וִיגַלַּח נְזִירָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יָת רֵישׁ נִזְרֵיהּ וְיִסַּב יָת שְׂעַר רֵישׁ נִזְרֵיהּ וְיִתֵּן עַל אֶשָּׁתָא דִּי תְחוֹת דּוּדָא דְּנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:רש"י:
וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון, אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים, שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב):
אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוּד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשלה ולהניף לפני ה':
(ו,יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן־הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן־הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל־כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת־נִזְרוֹ:
(ו, יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן־הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן־הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל־כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת־נִזְרוֹ:
(ו, יט) יט וְיִסַּב כַּהֲנָא יָת דְּרָעָא בְּשֵׁלָא מִן דּוּכְרָא וּגְרִצְתָּא פַּטִּירְתָּא חֲדָא מִן סַלָּא וְאִסְפּוֹג פַּטִּיר חַד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְּגַלַּח יָת נִזְרֵיהּ:רש"י:
הזרע בשלה. לאחר שנתבשלה:
(ו,כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:
(ו, כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:
(ו, כ) כ וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שָׁקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּבָתַר כֵּן יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא:רש"י:
קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע, תרומה הןלכהן:
על חזה התנופה. מלבד חזה ושוקהראויים לו מכל שלמים, מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. לפי שהיו שלמי נזיר בכלל, ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע, הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק:
(ו,כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה עַל־נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:
(ו, כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה עַל־נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:
(ו, כא) כא דָּא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא דִּי יִדַּר קֻרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵיהּ בַּר מִדְּתַדְבֵּק יְדֵיהּ כְּפוּם נִדְרֵיהּ דִּי יִדַּר כֵּן יַעְבֵּד עַל אוֹרַיְתָא דְנִזְרֵיהּ:רש"י:
מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לְגַלֵּחַ על מאה עולות ועל מאהשלמים:
כפי נדרו אשר ידר כן יעשה. מוּסָף על תורת נזרו. על תורת הנזיר מוסף ולא יחסר. שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לְגַלֵּחַ על שלש בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידורכן יעשה:
(ו,כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו, כב) כב וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו,כג) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
(ו, כג) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
(ו, כג) כג מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר כְּדֵין תְּבָרְכוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּד יֵימְרוּן לְהוֹן:רש"י:
אמור להם. כמו זָכוֹר שָׁמוֹרבלע"ז דִּישַׂנְ"טְ:שיהיו כולםשומעים (ספרי לט):
אמור. מָלֵא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם (במ"ר יא, ד):
(ו,כד) יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:
(ו, כד) יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:
(ו, כד) כד יְבָרְכִנָּךְ יְיָ וְיִטְּרִנָּךְ:רש"י:
יברכך. שיתברכו נכסיך:
וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים ליסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקדוש ברוך הוא הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:
(ו,כה) יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
(ו, כה) יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
(ו, כה) כה יַנְהַר יְיָ שְׁכִנְתֵּיהּ לְוָתָךְ וִירַחַם יָתָךְ:רש"י:
יאר ה' פניו אליך. יַרְאֶה לך פנים שוחקות, פנים צהובות:
ויחנך. יתן לך חן:
(ו,כו) יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
(ו, כו) יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
(ו, כו) כו יִסַּב יְיָ אַפֵּיהּ לְוָתָךְ וִישַׁוֵּי לָךְ שְׁלָם:רש"י:
ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו:
(ו,כז) וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:
(ו, כז) וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:
(ו, כז) כז וִישַׁווּן יָת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנָא אֲבָרֵכִנּוּן:רש"י:
ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש:
ואני אברכם. לישראל, ואסכים עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם, לכהנים:
(ז,א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
(ז, א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
(ז, א) א וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְשֵׁיצֵי משֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵיהּ וְקַדִּישׁ יָתֵיהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנּוּן וְקַדִּישׁ יָתְהוֹן:רש"י:
ויהי ביום כלות משה. כַּלוֹת [ס"א כלת] כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה:
כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' וגו' (תהלים קלב, א־ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד (מלכים־א יב, טז):
ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פֵרְקוֹ, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כָלו הקמותיו, וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הֻזוּ הַזָיה ראשונה, ובשביעיגֻלְּחוּ:
(ז,ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים:
(ז, ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים:
(ז, ב) ב וּקְרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנּוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָּא אִנּוּן דְּקַיְמִין עַל מִנְיָנַיָּא:רש"י:
הם נשיאי המטת. שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר וַיֻּכּוּ שוטרי בני ישראל וגו' (שמות ה, יד):
הם העמדים על הפקדים. שעמדו עם משה ואהרןכְשֶּׁמָנוּ את ישראל, שנאמר ואתכם יהיו וגו' (לעיל א, ד):
(ז,ג) וַיָּבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהֹוָה שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:
(ז, ג) וַיָּבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהֹוָה שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:
(ז, ג) ג וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיַן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָּא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא:רש"י:
שש עגלת צב. אין צב אלא מחופים, וכן וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים (ישעיה סו, כ), עגלות מכוסות קרויות צַבִּים. ויש שדורשין צב, לשון הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל (שמואל־ב, א, יט)שהם יפות:
ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לומפי המקום. אמר רבי נתן, מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דַיָם (שמות לו, ז), אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחושן, לכך התנדבו כאן תחילה:
(ז,ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ז, ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ז, ד) ד וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:
(ז,ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:
(ז, ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:
(ז, ה) ה קַבֵּל מִנְּהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי גְּבַר כְּמִסַּת פּוּלְחָנֵיהּ:
(ז,ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם:
(ז, ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם:
(ז, ו) ו וּנְסֵיב משֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרִין וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי:
(ז,ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:
(ז, ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:
(ז, ז) ז יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיָת אַרְבְּעָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן:רש"י:
כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל מִשֶׁל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים:
(ז,ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ז, ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ז, ח) ח וְיָת אַרְבַּע עֶגְלַן וְיָת תְּמַנְיָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:
(ז,ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:
(ז, ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:
(ז, ט) טוְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין:רש"י:
כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדושה, הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו:
(ז,י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
(ז, י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
(ז, י) יוְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא יָת חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיּוּ יָתֵיהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא יָת קֻרְבַּנְהוֹן לְקֳדָם מַדְבְּחָא:רש"י:
ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נְשָׂאָם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו:
ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח. כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:
(ז,יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
(ז, יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
(ז, יא) יא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְהוֹן לַחֲנֻכַּת מַדְבְּחָא:רש"י:
יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעותאיש יומו:
(ז,יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(ז, יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(ז, יב) יב וַהֲוָה דִּמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:רש"י:
ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' כדאיתא בסדר עולם (פ"ז):
למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שֶּׁגָבָה משבטו והקריב, או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, מִשֶׁלוֹ הביא:
(ז,יג) וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, יג) וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, יג) יג וְקֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:רש"י:
שניהם מלאים סלת. למנחתנדבה:
(ז,יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, יד) יד בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:רש"י:
עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשרשקלי הקודש היה בה:
מלאה קטרת. לא מצינו קטורת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:
(ז,טו) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, טו) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, טו) טו תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:רש"י:
פר אחד. מיוחדשבעדרו:
(ז,טז) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, טז) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, טז) טז צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:רש"י:
שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קברהתהום וטומאת ספק:
(ז,יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן־ עַמִּינָדָב:
(ז, יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן־ עַמִּינָדָב:
(ז, יז) יז וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבָּנָא דְנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב:
(ז,יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר:
(ז, יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר:
(ז, יח) יח בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרִיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַבָּא דְיִשָּׂשכָר:
(ז,יט) הִקְרִב אֶת־קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, יט) הִקְרִב אֶת־קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, יט) יט קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:רש"י:
קערת כסף. מנין אותיותיו בגימטריא תתק"ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון:
שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' (בראשית ה, ג):
מזרק אחד כסף. בגימטריא תק"כ על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה (שם ו, ג)לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין:
שבעים שקל. כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו:
(ז,כ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, כ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, כ) כ בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:רש"י:
כף אחת. כנגד התורה שנִתנה מידו של הקדוש ברוך הוא:
עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות:
מלאה קטרת. גימטריא של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:
(ז,כא) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, כא) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, כא) כא תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:רש"י:
פר אחד. כנגד אברהם שנאמר בו ויקח בן בקר (שם יח, ז):
איל אחד. כנגד יצחק ויקח את האיל וגו' (שם כב, יג):
כבש אחד. כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ):
(ז,כב) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, כב) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, כב) כב צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:רש"י:
שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (שם לז, לא):
(ז,כג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן־ צוּעָר:
(ז, כג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן־ צוּעָר:
(ז, כג) כג וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:רש"י:
ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים:
אילם עתדים כבשים. שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה ונביאים וכתובים, שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד וחמשה הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של רבי משה הדרשן:
(ז,כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(ז, כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(ז, כד) כד בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:רש"י:
ביום השלישי נשיא וגו'. ביום השלישי היה הנשיאהמקריב לבני זבולון וכן כולם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני:
(ז,כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, כה) כה קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,כו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, כו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, כו) כו בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,כז) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, כז) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, כז) כז תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,כח) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, כח) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, כח) כח צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן־ חֵלֹן:
(ז, כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן־ חֵלֹן:
(ז, כט) כט וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:
(ז,ל) בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(ז, ל) בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(ז, ל) ל בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:
(ז,לא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, לא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, לא) לא קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,לב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, לב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, לב) לב בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,לג) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, לג) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, לג) לג תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,לד) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, לד) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, לד) לד צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,לה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן־ שְׁדֵיאוּר:
(ז, לה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן־ שְׁדֵיאוּר:
(ז, לה) לה וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:
(ז,לו) בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(ז, לו) בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(ז, לו) לו בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי:
(ז,לז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, לז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, לז) לז קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,לח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, לח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, לח) לח בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,לט) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, לט) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, לט) לט תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,מ) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, מ) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, מ) מ צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,מא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(ז, מא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(ז, מא) מא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי:
(ז,מב) בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
(ז, מב) בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
(ז, מב) מב בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל:
(ז,מג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, מג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, מג) מג קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,מד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, מד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, מד) מד בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,מה) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, מה) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, מה) מה תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,מו) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, מו) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, מו) מו צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,מז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן־ דְּעוּאֵל:
(ז, מז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן־ דְּעוּאֵל:
(ז, מז) מז וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל:
(ז,מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(ז, מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(ז, מח) מח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד:
(ז,מט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, מט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, מט) מט קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,נ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, נ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, נ) נ בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,נא) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, נא) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, נא) נא תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,נב) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, נב) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, נב) נב צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,נג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(ז, נג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(ז, נג) נג וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד:
(ז,נד) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
(ז, נד) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
(ז, נד) נד בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:
(ז,נה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, נה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, נה) נה קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,נו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, נו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, נו) נו בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,נז) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, נז) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, נז) נז תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,נח) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, נח) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, נח) נח צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,נט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן־ פְּדָהצוּר:
(ז, נט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן־ פְּדָהצוּר:
(ז, נט) נט וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:
(ז,ס) בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
(ז, ס) בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי:
(ז, ס) ס בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִּדְעֹנִי:
(ז,סא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, סא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, סא) סא קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,סב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, סב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, סב) סב בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,סג) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, סג) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, סג) סג תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,סד) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, סד) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, סד) סד צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,סה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן־ גִּדְעֹנִי:
(ז, סה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן־ גִּדְעֹנִי:
(ז, סה) סה וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי:
(ז,סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(ז, סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(ז, סו) סו בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי:
(ז,סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, סז) סז קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,סח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, סח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, סח) סח בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,סט) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, סט) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, סט) סט תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,ע) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, ע) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, ע) ע צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,עא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־ עַמִּישַׁדָּי:
(ז, עא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־ עַמִּישַׁדָּי:
(ז, עא) עא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי:
(ז,עב) בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(ז, עב) בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(ז, עב) עב בְּיוֹמָא חַד עֲשַׂר יוֹמִין רַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:
(ז,עג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, עג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, עג) עג קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,עד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, עד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, עד) עד בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,עה) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, עה) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, עה) עה תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,עו) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, עו) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, עו) עו צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,עז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן־ עָכְרָן:
(ז, עז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן־ עָכְרָן:
(ז, עז) עז וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:
(ז,עח) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(ז, עח) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(ז, עח) עח בְּיוֹמָא תְּרֵי עֲשַׂר יוֹמִין רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:
(ז,עט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, עט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(ז, עט) עט קֻרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִּכְסַף מַתְקְלֵיהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:
(ז,פ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, פ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(ז, פ) פ בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ז,פא) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, פא) פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ז, פא) פא תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא:
(ז,פב) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, פב) שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(ז, פב) פב צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:
(ז,פג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן־ עֵינָן:
(ז, פג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן־ עֵינָן:
(ז, פג) פג וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבַּן אֲחִירַע בַּר עֵינָן:
(ז,פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי־כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:
(ז, פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי־כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:
(ז, פד) פד דָּא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְּרַבִּיּוּ יָתֵיהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מַזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי:רש"י:
ביום המשח אתו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקיים אחרי המשח, שנמשח תחילה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר ביום משחו אותם(ויקרא ז, לו), למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אותו, ביום שנמשח הקריב:
קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבוולא אירע בהם פִּסּוּל:
(ז,פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ז, פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ז, פה) פה מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דִמְגִיסָתָא חֲדָא דְּכַסְפָּא וְשַׁבְעִין דְּמִזְרְקָא חַד כֹּל כְּסַף מָנַיָּא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בִּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:רש"י:
שלשים ומאה הקערה האחת וגו'. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה ולא פירש באיזו שקל, לכך חזר ושנאה כאן, וְכָלַל בכולן כל כסף הכלים בשקל הקודש:
כל כסף הכלים וגו'. למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד, לא ריבה ולא מיעט:
(ז,פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל־זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה:
(ז, פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל־זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה:
(ז, פו) פו בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מַלְיַן קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְּהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעַשְׂרִין:רש"י:
כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהבומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו:
(ז,פז) כָּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת:
(ז, פז) כָּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת:
(ז, פז) פז כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִּכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בַר עִזִּין תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָּאתָא:
(ז,פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ:
(ז, פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ:
(ז, פח) פח וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִּכְרִין שִׁתִּין גַּדְיַן שִׁתִּין אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא שִׁתִּין דָּא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְרַבִּיּוּ יָתֵיהּ:
(ז,פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:פפ קע"ו פסוקים, עמו"ס סימן, עמינד"ב סימן.
(ז, פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:פפ קע"ו פסוקים, עמו"ס סימן, עמינד"ב סימן.
(ז, פט) פט וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵּל עִמֵּיהּ מֵעִלָּוֵי כַפֻּרְתָּא דִּי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָּא וּמִתְמַלֵּל עִמֵּיהּ:Qרש"י:
ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א, א)והוא חוץ לפרוכת, וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפורת (שמות כה, כב), בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:
וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל:
מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו:
וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות:
(ח,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ח,ב) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:
(ח, ב) דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:
(ח, ב) ב מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵיהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָּא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָּא:רש"י:
בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות:על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומיטיב (ספרי ח, ה):
אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה:
יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:
(ח,ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:
(ח, ג) ג וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִי פַּקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:רש"י:
ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה:
(ח,ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה:
(ח, ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה:
(ח, ד) ד וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַּהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִּי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא:רש"י:
וזה מעשה המנרה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:
מקשה. בַּטֶדִי"ץ בלע"ז לשון דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה, ו), עֶשֶׁתשל ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בְּכַשִׁיללפשט אֵבָרֶיהָ כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חבור:
עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים:כלומר גופה של מנורה כולה וכל התלוי בה:
עד ירכה. שהוא אבר גדול:
עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה, הכל מקשה, ודרך עַד לשמש בלשון זה, כמו מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת (שופטים טו, ה):
כמראה אשר הראה וגו'. כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו' (שמות כה, מ):
כן עשה את המנורה. מי שֶׁעֲשָׂאהּ. ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה (תנחומא ג):
(ח,ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, ה) ה וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ח,ו) קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
(ח, ו) קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
(ח, ו) ו קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַּכֵּי יָתְהוֹן:רש"י:
קח את הלוים. קחםבדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:
(ח,ז) וְכֹה־תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
(ח, ז) וְכֹה־תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
(ח, ז) ז וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אַדֵּי עֲלֵיהוֹן מַיָּא דְחַטָּאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְּרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְּכּוּן:רש"י:
הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה, מפני טמאי מתים שבהם:
והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שֶׁנִּתְּנוּ כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:
(ח,ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן־בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר־שֵׁנִי בֶן־בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
(ח, ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן־בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר־שֵׁנִי בֶן־בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
(ח, ח) ח וִיסְּבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחֲתֵיהּ סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיַן בַּר תּוֹרֵי תִּסַּב לְחַטָּאתָא:רש"י:
ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שכתוב ועשה את [וגו' ואת] האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה:
ופר שני. מה תלמוד לומר שני, לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת, ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים (ויקרא ד, ג), ואומר אני, שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאתעבודה זרה עם פר העולה:
(ח,ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת־כָּל־ עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח, ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת־כָּל־ עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח, ט) ט וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:
(ח,י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־ יְדֵיהֶם עַל־הַלְוִיִּם:
(ח, י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־ יְדֵיהֶם עַל־הַלְוִיִּם:
(ח, י) י וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי:
(ח,יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת־הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהֹוָה:
(ח, יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת־הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהֹוָה:
(ח, יא) יא וִירִים אַהֲרֹן יָת לֵוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחָנָא דַיְיָ:רש"י:
והניף אהרן את הלוים תנופה. כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי:
(ח,יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת־ הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה לַיהֹוָה לְכַפֵּר עַל־הַלְוִיִּם:
(ח, יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת־ הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה לַיהֹוָה לְכַפֵּר עַל־הַלְוִיִּם:
(ח, יב) יב וְלֵוָאֵי יִסְמְכוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרַיָּא וַעֲבֵד יָת חַד חַטָּאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל לֵוָאֵי:
(ח,יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהֹוָה:
(ח, יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהֹוָה:
(ח, יג) יג וּתְקֵם יָת לֵוָאֵי קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי וּתְרֵם יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:
(ח,יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(ח, יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(ח, יד) יד וְתַפְרֵשׁ יָת לֵוָאֵי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי:
(ח,טו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
(ח, טו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
(ח, טו) טו וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן וּתְרֵם יָתְהוֹן אֲרָמָא:
(ח,טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל־רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
(ח, טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל־רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
(ח, טז) טז אֲרֵי אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין אִנּוּן קֳדָמַי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף פְּתַח כָּל וַלְדָּא בּוּכְרָא כֹלָּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָרֵבִית יָתְהוֹן קֳדָמַי:רש"י:
נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר:
פטרת. פתיחת:
(ח,יז) כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
(ח, יז) כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
(ח, יז) יז אֲרֵי דִילִי כָל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא בְּיוֹמָא דִּקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵּשִׁית יָתְהוֹן קֳדָמַי:רש"י:
כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים:
(ח,יח) וָאֶקַּח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח, יח) וָאֶקַּח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח, יח) יח וְקָרֵבִית יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח,יט) וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּדֶשׁ:
(ח, יט) וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּדֶשׁ:
(ח, יט) יט וִיהָבִית יָת לֵוָאֵי מְסִירִין לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכַפָּרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְהֵי בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מוֹתָא בְּמִקְרַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא:רש"י:
ואתנה וגו'. חמש פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה (ג, ה):
ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם יגשו יהיה נגף:
(ח,כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח, כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח, כ) כ וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְלֵוָאֵי כְּכֹל דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה לְלֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. משה העמידן, ואהרן הניפן, וישראל סמכו את ידיהם:
(ח,כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
(ח, כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
(ח, כא) כא וְאִדַּכִּיּוּ לֵוָאֵי וְחַוָּרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן אַהֲרֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן:
(ח,כב) וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה עַל־ הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם:
(ח, כב) וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה עַל־ הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם:
(ח, כב) כב וּבָתַר כֵּן עַלּוּ לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי כְּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה עַל לֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן:רש"י:
כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהם, שאחד מהם לא עִכֵּב:
(ח,כג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, כג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח, כג) כג וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ח,כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח, כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח, כד) כד דָּא דִּי לְלֵוָאֵי מִבַּר חָמֵשׁ וְעַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא יֵיתֵי לַחֲיָלָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
זאת אשר ללוים. שָׁנִים פוסלים בהם, ואין המומין פוסלים בהם:
מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר מבן שלשים שנה (לעיל ד, ג), הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שניםששוב אינו רואה (חולין כד.):
(ח,כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:
(ח, כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:
(ח, כה) כה וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יְתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח עוֹד:רש"י:
ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים וְלָשִׁיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עִם אֲחוֹהִי כתרגומו:
(ח,כו) וְשֵׁרֵת אֶת־אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:
(ח, כו) וְשֵׁרֵת אֶת־אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:
(ח, כו) כו וִישַׁמַּשׁ עִם אֲחוֹהִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַּר מַטָּרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלָח כְּדֵין תַּעְבֵּד לְלֵוָאֵי בְּמַטְּרַתְהוֹן:רש"י:
לשמר משמרת. לחנות סביב לאוהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:
(ט,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:
(ט, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:
(ט, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר:רש"י:
בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהיא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זהבלבד:
(ט,ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
(ט, ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
(ט, ב) ב וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ:רש"י:
במועדו. אף בשבת, במועדו, אף בטומאה:
(ט,ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר־יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל־חֻקֹּתָיו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ט, ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר־יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל־חֻקֹּתָיו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ט, ג) ג בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ בְּזִמְנֵיהּ כְּכָל גְּזֵרָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵיהּ:רש"י:
ככל חקתיו. אלו מצות שבגופו, שה, תמים, זכר, בן שנה:
וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה, ולביעור חמץ (ס"א, מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ):
(ט,ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
(ט, ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
(ט, ד) ד וּמַלִּיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד פִּסְחָא:רש"י:
וידבר משה וגו'. מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר וידבר משה את מועדי ה' (ויקרא כג, מד), אלא כששמע פרשת מועדים מסיני אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:
(ט,ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, ה) ה וַעֲבָדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי כְּכֹל דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט,ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:
(ט, ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:
(ט, ו) ו וַהֲווֹ גֻבְרַיָּא דִּי הֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא:רש"י:
לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום, ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מִנַיִן לו:
(ט,ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, ז) ז וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָּא הָאִנּוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְּלָא לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנָא דַיְיָ בְּזִמְנֵיהּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה, אמרו לו יִזָּרֵק הדם עלינו בכהנים טהוריםוְיֵּאָכֵל הבשר לטהורים, אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו לֵיאָמֵר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שֶׁתֵּאָמֵר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שם):
(ט,ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְּצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם:
(ט, ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְּצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם:
(ט, ח) ח וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְּאֶשְׁמָע מָה דְאִתְפַּקֵּד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִּילְכוֹן:
(ט,ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ט, ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ט, ט) ט וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ט,י) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה־טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה* לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה:
(ט, י) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה־טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה* לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה:
(ט, י) י מַלֵּל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאָרְחָא רְחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר, לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני, מצה וחמץ עמו בבית, ואין שֵׁם יום טוב, ואין אִסּוּר חמץ אלא עמו באכילתו:
(ט,יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל־מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(ט, יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל־מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(ט, יא) יא בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלֻנֵּיהּ:
(ט,יב) לֹא־יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ־בוֹ כְּכָל־חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ט, יב) לֹא־יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ־בוֹ כְּכָל־חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ט, יב) יב לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּיהּ כְּכָל גְּזֵרַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵיהּ:
(ט,יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא־הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(ט, יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא־הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(ט, יג) יג וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע לְמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ אֲרֵי קֻרְבָּנָא דַיְיָ לָא קָרִיב בְּזִמְנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל גַּבְרָא הַהוּא:
(ט,יד) וְכִי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
(ט, יד) וְכִי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
(ט, יד) יד וַאֲרֵי יִתְגַּיַּר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵרַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ כֵּן יַעְבֵּד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא וּלְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא:רש"י:
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקת הפסח וכמשפט יעשה:
(ט,טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל־הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה־אֵשׁ עַד־בֹּקֶר:
(ט, טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל־הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה־אֵשׁ עַד־בֹּקֶר:
(ט, טו) טו וּבְיוֹמָא דְּאִתָּקַם יָת מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הֲוֵי עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵזוּ אֶשָּׁתָא עַד צַפְרָא:רש"י:
המשכן לאהל העדת. המשכן העשוי להיות אהלללוחות העדות:
יהיה על המשכן. כמו הֹוֶהעל המשכן, וכן כל לשון הפרשה:
(ט,טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה־אֵשׁ לָיְלָה:
(ט, טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה־אֵשׁ לָיְלָה:
(ט, טז) טז כֵּן הֲוֵי תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵיהּ וְחֵזוּ אֶשָּׁתָא בְּלֵילְיָא:
(ט,יז) וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, יז) וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט, יז) יז וּלְפוּם אִסְתַּלָּקוּת עֲנָנָא מֵעִלָּוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְאַתְרָא דְּשָׁרֵי תַמָּן עֲנָנָא תַּמָּן שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:רש"י:
העלות הענן. כתרגומו אִסְתַּלָּקוּת, וכן ונעלה הענן, ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן, ועלה הענן, שאין זה לשון סִלּוּק אלא צִמּוּחַ ועלייה, כמו הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם (מלכים־א יח, מד):
(ט,יח) עַל־פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(ט, יח) עַל־פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(ט, יח) יח עַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן כָּל יוֹמִין דִּי שָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרָן:רש"י:
על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה' (להלן י, לה), ונסע דגל מחנה יהודה. זו בספרי (פד):
ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן היה מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נִפְרַשׂ עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (להלן י, לו), הוי אומר על פי ה' וביד משה:
(ט,יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא יִסָּעוּ:
(ט, יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא יִסָּעוּ:
(ט, יט) יט וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִּיאִין וְיִטְּרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נָטְלִין:
(ט,כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל־הַמִּשְׁכָּן עַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ:
(ט, כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל־הַמִּשְׁכָּן עַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ:
(ט, כ) כ וְאִית דִּי הֲוָה עֲנָנָא יוֹמִין דְמִנְיַן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין:רש"י:
ויש. כלומר ופעמים:
ימים מספר. ימים מועטים:
(ט,כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:
(ט, כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:
(ט, כא) כא וְאִית דִּי הֲוָה עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא וּמִסְתַּלֵּק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵמָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלַּק עֲנָנָא וְנָטְלִין:
(ט,כב) אוֹ־יֹמַיִם אוֹ־חֹדֶשׁ אוֹ־יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
(ט, כב) אוֹ־יֹמַיִם אוֹ־חֹדֶשׁ אוֹ־יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
(ט, כב) כב אוֹ תְרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָּן בְּעִדָּן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָּקוּתֵיהּ נָטְלִין:רש"י:
או ימים. שנה, כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט):
(ט,כג) עַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה שָׁמָרוּ עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(ט, כג) עַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה שָׁמָרוּ עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(ט, כג) כג עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין יָת מַטְּרַת מֵימְרָא דַיְיָ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:
(י,א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י, א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י, א) א וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(י,ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת:
(י, ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת:
(י, ב) ב עֲבֵיד לָךְ תַּרְתֵּין חֲצוֹצְרַן דִּכְסַף נְגִיד תַּעְבֵּד יַתְהוֹן וִיהֶוְיָן לָךְ לְעַרָעָא כְנִשְׁתָּא וּלְאַטָּלָא יָת מַשְׁרִיתָא:רש"י:
עשה לך. [שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר ויהי בישרון מלך (דברים לג, ה)]:אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר]:
למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם, ותקראם לֵאָסוֹף אליך, תקראם על ידי חצוצרות:
ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעותתתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקדוש ברוך הוא ועל פי משה ועל פי החצוצרות:
מקשה. מן הָעֶשֶׁת, תֵּעָשֶׂה בהַקָשַׁת הקורנס:
(י,ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(י, ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(י, ג) ג וְיִתְקְעוּן בְּהֵן וְיִזְדַמְּנוּן לְוָתָךְ כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:רש"י:
ותקעו בהן. בשתיהן, והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד:
(י,ד) וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, ד) וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, ד) ד וְאִם בַּחֲדָא יִתְקְעוּן וְיִזְדַמְּנוּן לְוָתָךְ רַבְרְבַיָּא רֵישֵׁי אַלְפַיָּא דְיִשְׂרָאֵל:רש"י:
ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים, ואף הם יעידתן אל פתח אהל מועד, ומגזרה שוה הוא בא בספרי (עג):
(י,ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:
(י, ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:
(י, ה) ה וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא וְיִטְּלוּן מַשִּׁרְיָתָא דִּשְׁרַן קִדּוּמָא:רש"י:
ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנותתקיעה תרועה ותקיעה, כך הוא נדרש בספרי (עג)מן המקראות היתרים:
(י,ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:
(י, ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:
(י, ו) ו וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא תִּנְיָנוּת וְיִטְּלוּן מַשִּׁרְיָתָא דִּשְׁרַן דָּרוֹמָא יַבָּבָא יִתְקְעוּן לְמַטְּלָנֵיהוֹן:
(י,ז) וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:
(י, ז) וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:
(י, ז) ז וּבְמִכְנַשׁ יָת קְהָלָא תִּתְקְעוּן וְלָא תְיַבְּבוּן:רש"י:
ובהקהיל את הקהל וגו'. לפי שהוא אומר והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו', אף מסע המחנות בשתיהן, יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות, תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו', לומר שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, זו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה:
(י,ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י, ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י, ח) ח וּבְנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וִיהֶוְיָן לְכוֹן לִקְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן:רש"י:
ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו:
(י,ט) וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל־הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
(י, ט) וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל־הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
(י, ט) ט וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּאַרְעֲכוֹן עַל מְעִיקֵי דִּמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוּל דּוּכְרָנֵיכוֹן לְטָבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִסַּנְאֵיכוֹן:
(י,י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(י, י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
(י, י) י וּבְיוֹם חֶדְוַתְכוֹן וּבְמוֹעֲדֵיכוֹן וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן וְתִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא עַל עֲלָוָתְכוֹן וְעַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וִיהֶוְיָן לְכוֹן לְדוּכְרָנָא קֳדָם אֱלָהָכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:רש"י:
על עלתיכם. בקרבן צבור הכתובמדבר:
אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון זה זכרונות, אני ה' אלהיכם, זה מלכיות וכו':
(י,יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
(י, יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
(י, יא) יא וַהֲוָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּעַשְׂרִין לְיַרְחָא אִסְתַּלַּק עֲנָנָא מֵעִלָּוֵי מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:רש"י:
[בשנה השנית] בחדש השני. נמצאת אתה אומר שנים עשר חדש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שםולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה:
(י,יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:
(י, יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:
(י, יב) יב וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטְּלָנֵיהוֹן מִמַּדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרָא עֲנָנָא בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן:רש"י:
למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם, מי ראשון ומי אחרון:
במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן היה, ושם חנו ממסע זה:
(י,יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(י, יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה:
(י, יג) יג וּנְטָלוּ בְּקַדְמֵיתָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:
(י,יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל־ צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
(י, יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל־ צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב:
(י, יד) יד וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי יְהוּדָה בְּקַדְמֵיתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב:
(י,טו) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
(י, טו) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר:
(י, טו) טו וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:
(י,טז) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(י, טז) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן:
(י, טז) טז וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:
(י,יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי־גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן:
(י, יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי־גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן:
(י, יז) יז וּמִתְפָּרַק מַשְׁכְּנָא וְנָטְלִין בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נָטְלֵי מַשְׁכְּנָא:רש"י:
והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה, נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה (לעיל ד, ה), ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, ונוסעין, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים:
(י,יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(י, יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר:
(י, יח) יח וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵיהּ אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:
(י,יט) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(י, יט) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי:
(י, יט) יט וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי:
(י,כ) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְנֵי־גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
(י, כ) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְנֵי־גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל:
(י, כ) כ וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל:
(י,כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן עַד־ בֹּאָם:
(י, כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן עַד־ בֹּאָם:
(י, כא) כא וְנָטְלִין בְּנֵי קְהָת נָטְלֵי מַקְדְּשָׁא וּמְקִימִין יָת מַשְׁכְּנָא עַד מֵיתֵיהוֹן:רש"י:
נשאי המקדש. נושאי הדברים המקודשים:
והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררישהיו קודמים להם מסע שני דגלים, היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, והיו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש [ס"א המשכן], וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. וזהו משמעות המקרא, והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בֹּאָם של בני קהת (שם):
(י,כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(י, כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
(י, כב) כב וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵיהּ אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד:
(י,כג) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
(י, כג) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר:
(י, כג) כג וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:
(י,כד) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעוֹנִי:
(י, כד) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעוֹנִי:
(י, כד) כד וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי:
(י,כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(י, כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי־דָן מְאַסֵּף לְכָל־הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל־צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי:
(י, כה) כה וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי דָן מַכְנֵישׁ לְכָל מַשִּׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵיהּ אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי:רש"י:
מאסף לכל המחנת. תלמוד ירושלמי (עירובין פ"ה ה"א). לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסיןהיה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתֵיבָה היו מהלכין, ומפיק לה מן כאשר יחנו כן יסעו (לעיל ב, יז). ואית דאמרי כקורה היו מהלכין, ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:
(י,כו) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(י, כו) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן:
(י, כו) כו וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:
(י,כז) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(י, כז) וְעַל־צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן:
(י, כז) כז וְעַל חֵילָא דְּשִׁבְטָא דִּבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:
(י,כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
(י, כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
(י, כח) כח אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֵילֵיהוֹן וּנְטָלוּ:רש"י:
אלה מסעי. זהסדר מסעיהם:
ויסעו. ביום ההואנסעו:
(י,כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְהֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל:
(י, כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְהֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל:
(י, כט) כט וַאֲמַר משֶׁה לְחֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוּהִי דְמשֶׁה נָטְלִין אֲנַחְנָא לְאַתְרָא דִּי אֲמַר יְיָ יָתֵיהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָּנָא וְנוֹטֵיב לָךְ אֲרֵי יְיָ מַלִּיל לְאַיְתָאָה טָבָא עַל יִשְׂרָאֵל:רש"י:
חבב. הוא יתרושנאמר מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא), ומה תלמוד לומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח), מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, ושמות הרבה [ס"א ושני שמות] היו לו, יתרו על שם שֶׁיִּתֵּר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו':
נסעים אנחנו אל המקום. מיד, עד שלשה ימיםאנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת ליכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים, ומפני מה שִׁתֵּף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס:
(י,ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
(י, ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
(י, ל) ל וַאֲמַר לֵיהּ לָא אֵזִיל אֶלָּהֵן לְאַרְעִי וּלְיַלָּדוּתִי אֵזִיל:רש"י:
אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נְכָסַיאם בשביל משפחתי:
(י,לא) וַיֹּאמֶר אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:
(י, לא) וַיֹּאמֶר אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:
(י, לא) לא וַאֲמַר לָא כְעַן תִּשְׁבּוֹק יָתָנָא אֲרֵי עַל כֵּן יְדַעַתְּ כַּד הֲוֵינָא שָׁרַן בְּמַדְבְּרָא וּגְבוּרַן דְּאִתְעֲבִידַן לָנָא חֲזֵיתָא בְעֵינָיִךְ:רש"י:
אל נא תעזב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מֵחִבָּה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו:
כי על כן ידעת חנתנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת, על אשר ידעת חנותנו במדבר, וראית נסים וגבורות שנעשו לנו:
כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני (בראשית לח, כו), כי על כן עברתם (שם יח, ה), כי על כן באו (שם יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י):
והיית לנו לעינים. לשון עברכתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י, יט):
(י,לב) וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:
(י, לב) וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:
(י, לב) לב וִיהֵי אֲרֵי תֵזֵל עִמָּנָא וִיהֵי טָבָא הַהוּא דִּי יוֹטִיב יְיָ עִמָּנָא וְנוֹטֵיב לָךְ:רש"י:
והיה הטוב ההוא וגו'. מה טובה הטיבו לו, אמרו, כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שֶׁיִּבָּנֶה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רֵכָב, שנאמר (שופטים א, טז)וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן משֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים וגו':
(י,לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
(י, לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
(י, לג) לג וּנְטָלוּ מִטּוּרָא דְּאִתְגְּלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ נְטַל קֳדָמֵיהוֹן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין לְאַתְקְנָאָה לְהוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרֵי:רש"י:
דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד:
וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמהובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:
(י,לד) וַעֲנַן יְהֹוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן־הַמַּחֲנֶה:
(י, לד) וַעֲנַן יְהֹוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן־הַמַּחֲנֶה:
(י, לד) לד וַעֲנַן יְקָרָא דַיְיָ מָטֵל עֲלֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמֵטַּלְהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא:רש"י:
וענן ה' עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם, ארבעה מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם, מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים:
מן המחנה. ממקום חנייתן:
(י,לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ׃
(י, לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ׃
(י, לה) לה וַהֲוָה בְּמֵטַּל אֲרוֹנָא וַאֲמַר משֶׁה אִתְגְּלֵי יְיָ וְיִתְבַּדְּרוּן סַנְאָיךְ וִיעָרְקוּן בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ:
(י,לו) (ובנחהכתיב) וּבְנֻחוֹ יֹאמַר שׁוּבָה יְהֹוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, לו) (ובנחהכתיב) וּבְנֻחוֹ יֹאמַר שׁוּבָה יְהֹוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(י, לו) לו וּבְמִשְׁרוֹהִי אֲמַר תּוּב יְיָ שְׁרֵי בִיקָרָךְ בְּגוֹ רִבְבָן אַלְפַיָּא דְיִשְׂרָאֵל:רש"י:
שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיה ל, טו):
רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפיםושתי רבבות:
(יא,א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:
(יא, א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:
(יא, א) א וַהֲוָה עַמָּא כַּד מִסְתַּקְפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא:
(יא,ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:
(יא, ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:
(יא, ב) ב וּצְוַח עַמָּא עַל משֶׁה וְצַלִּי משֶׁה קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתַּקְּעַת אֶשָּׁתָא:רש"י:
ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות, היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:
(יא,ג) וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָה:
(יא, ג) וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָה:
(יא, ג) ג וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא דְּלֶקְתָּא אֲרֵי דְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ:
(יא,ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
(יא, ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
(יא, ד) ד וַעֲרַבְרְבִין דִּי בֵינֵיהוֹן שְׁאִילוּ שְׁאֶלְתָּא וְתָבוּ וּבְכוֹ אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ מַן יֵיכְלִנָּנָא בִּסְרָא:רש"י:
והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים:
וישבו. גם בני ישראלויבכו עמהם:
מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' (שמות יב, לח), ואם תאמר אֲכָלוּם, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' (להלן לב, א), אלא שמבקשים עלילה:
(יא,ה) זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים:
(יא, ה) זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים:
(יא, ה) ה דְּכִירַן אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָּא דַּהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָּן יָת בּוֹצִינַיָּא וְיָת אֲבַטִּיחַיָּא וּכְרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי:רש"י:
אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות:
את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהם קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך וכו', כדאיתא בספרי (פז):
הקשאים. הם קוֹקוֹמְבְר"שׂ בלע"ז:
אבטחים. בּוֹדִיקְ"שְׂ:
החציר. כרישין פּוֹרִילְ"שׂ ותרגומו יָת בּוֹצִינַיָּא וכו':
(יא,ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ:
(יא, ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ:
(יא, ו) ו וּכְעַן נַפְשָׁנָא תְאִיבָא לֵית כָּל מִדָּעַם אֶלָּהֵן לְמַנָּא עֵינָנָא:רש"י:
אל המן עינינו. מָן בשחר מָן בערב:
(יא,ז) וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
(יא, ז) וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
(יא, ז) ז וּמַנָּא כְּבַר זְרַע גַּדָּא הוּא וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵזוּ בְדֹלְחָא:רש"י:
והמן כזרע גד. מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקדוש ברוך הוא הִכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בָּנַי, והמן כך וכך הוא חשוב:
כזרע גד. עגול כגידאזרע קוֹלִיַינְדְרֵ"י:
הבדלח. שֵׁם אבן טובה קְרִיסְטַ"ל:
(יא,ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:
(יא, ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:
(יא, ח) ח שַׁיְטִין עַמָּא וְלָקְטִין דְּצָבֵי טָחִין בְּרֵיחַיָּא אוֹ דְצָבֵי דָאִיךְ בַּמְּדֻכְתָּא וּמְבַשְּׁלִין לֵיהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵיהּ גְּרִיצָן וַהֲוָה טַעֲמֵיהּ כִּטְעֵם דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא:רש"י:
שטו. אין שייט אלא לשון טיול אִישְׂבְּנֵיֵי"ר, בלא עמל:
וטחנו ברחים וגו'. לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה, אלא משתנה היה טעמולנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:
בפרור. קדרה:
לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פירשו דונש, ודומה לו נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ (תהלים לב, ד), והלמ"ד יסוד, נֶהְפַּךְ לַחְלוּחִי בחרבוני קיץ, ורבותינו פירשוהו (ספרי פט)לשון שָׁדַיִם, אך אין ענין שדים אצל שמן, ואי אפשר לומר לשד השמן לשון וישמן ישורון (דברים לב, טו), שאם כן היה המ"ם נקוד קמץ [קטן] (ציר"ה)וטעמו למטה תחת המ"ם, עכשיו שהמ"ם נקוד פתח קטן (סגול) והטעם תחת השי"ן, לשון שֶׁמֶן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפת"ח קטן, מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד, לשון נוטריקון, לִישׁ שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלוס דמתרגם דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה:
(יא,ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:
(יא, ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:
(יא, ט) ט וְכַד נָחִית טַלָּא עַל מַשְׁרִיתָא לֵילְיָא נָחִית מַנָּא עֲלוֹהִי:
(יא,י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:
(יא, י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:
(יא, י) י וּשְׁמַע משֶׁה יָת עַמָּא בָּכַן לְזַרְעֲיַתְהוֹן גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ:רש"י:
בכה למשפחתיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם (ספרי צ):
(יא,יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־ מָצָתִי* חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי:
(יא, יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־ מָצָתִי* חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי:
(יא, יא) יא וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַבְדָּךְ וּלְמָא לָא אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ לְשַׁוָּאָה יָת מַטּוּל כָּל עַמָּא הָדֵין עָלָי:
(יא,יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
(יא, יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
(יא, יב) יב הֲאַב אֲנָא לְכָל עַמָּא הָדֵין אִם בְּנַי אִנּוּן דְּאָמְרֵת לִי סוֹבַרְהִי בְּתָקְפָּךְ כְּמָא דִמְסוֹבַר תֻּרְבְּיָנָא יָת יַנְקָא עַל אַרְעָא דִּי קַיֶּמְתָּא לַאֲבָהָתוֹהִי:רש"י:
כי תאמר אלי. שאתה אומר אלישאהו בחקיך, והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב, לד), ואומר ויצום אל בני ישראל (שם ו, יג), על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:
על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אתה אומר לילשאתם בחיקי:
(יא,יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:
(יא, יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:
(יא, יג) יג מְנַן לִי בִּשְׂרָא לְמֵיהַב לְכָל עַמָּא הָדֵין אֲרֵי בָּכַן עָלַי לְמֵימַר הַב לָנָא בִּסְרָא וְנֵיכוּל:
(יא,יד) לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:
(יא, יד) לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:
(יא, יד) יד לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָת כָּל עַמָּא הָדֵין אֲרֵי יַקִּיר מִנִּי:
(יא,טו) וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:
(יא, טו) וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:
(יא, טו) טו וְאִם כְּדֵין אַתְּ עָבֵד לִי קְטָלְנִי כְעַן קְטוֹל אִם אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְלָא אֶחֱזֵי בְּבִישְׁתִּי:רש"י:
ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה, כשהראהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם, על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שֶׁכִּינָה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים בתורהלכינוי ולתקון לשון:
(יא,טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:
(יא, טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:
(יא, טז) טז וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ קֳדָמַי שַׁבְעִין גַּבְרָא מִסָּבֵי יִשְׂרָאֵל דִּי יְדַעַתְּ אֲרֵי אִנּוּן סָבֵי עַמָּא וְסַרְכוֹהִי וּתְדַבַּר יָתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָּן עִמָּךְ:רש"י:
אספה לי. הרי תשובה לתלונתךשאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז), אלא באש תבערה מתו, וראוים היו לכך מסיני, דכתיב ויחזו את האלהים (שם כד, יא), שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך, וזהו ויאכלו וישתו (שם), ולא רצה הקדוש ברוך הוא ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:
אשר ידעת כי הם וגו'. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר וַיֻּכּוּ שוטרי בני ישראל (שמות ה, יד), עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן:
ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקדוש ברוך הוא:
(יא,יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:
(יא, יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:
(יא, יז) יז וְאֶתְגְּלֵי וֶאֱמַלֵּל עִמָּךְ תַּמָּן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דִּי עֲלָךְ וֶאֱשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָּךְ בְּמַטּוּל עַמָּא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ:רש"י:
וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:
ודברתי עמך. ולא עמהם:
ואצלתי. כתרגומו וַאֲרַבֵּי, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא):
ושמתי עליהם. לְמַה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום:
ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בָּנַי שהם טרחנים וסרבנים:
ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:
(יא,יח) וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:
(יא, יח) וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:
(יא, יח) יח וּלְעַמָּא תֵימַר אִזְדַּמְּנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּסְרָא אֲרֵי בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָן יֵכְלִנָּנָא בִּסְרָא אֲרֵי טַב לָנָא בְּמִצְרָיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּסְרָא וְתֵיכְלוּן:רש"י:
התקדשו. הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג)וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה:
(יא,יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם:
(יא, יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם:
(יא, יט) יט לָא יוֹמָא חַד תֵּיכְלוּן וְלָא תְרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרָא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרִין יוֹמִין:
(יא,כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יא, כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יא, כ) כ עַד יְרַח יוֹמִין עַד דִּי תְקוֹצוּן בֵּיהּ וִיהֵי לְכוֹן לְתַקְלָא חֲלַף דְּקַצְתּוּן יָת מֵימְרָא דַיְיָ דִּשְׁכִנְתֵּיהּ שַׁרְיָא בֵּינֵיכוֹן וּבְכִיתוּן קֳדָמוֹהִי לְמֵימַר לְמָא דְנַן נְפַקְנָא מִמִּצְרָיִם:רש"י:
עד חדש ימים. זו בכשרים, שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי (צד). אבל במכילתא (ויסע פ"ג)שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו דִי תְקוֹצוּן בֵּיהּ, יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי, עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:
והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקיןאותו יותר ממה שקרבתם, ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי, שיש לשון שקורין לחרב זרא:
את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:
(יא,כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים:
(יא, כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים:
(יא, כא) כא וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַּבְרָא רִגְלָאָה עַמָּא דִּי אֲנָא בֵינֵיהוֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּסְרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יְרַח יוֹמִין:רש"י:
שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכואלא אותן שיצאו ממצרים:
(יא,כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:
(יא, כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:
(יא, כב) כב הֲעָן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָּא יִתְכַּנְּשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן:רש"י:
הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי מספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו), ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים(להלן כ, י), אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (להלן יב, ז), יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שֶׁיֵּהָרְגוּ, ותהי אכילה זו מַסְפִּקָתָן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקדוש ברוך הוא ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קְצָרָה לפניהם אפילו שעה אֶחָת:
(יא,כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהֹוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא:
(יא, כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהֹוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא:
(יא, כג) כג וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הֲמֵימְרָא דַיְיָ יִתְעַכָּב כְּעַן תֶּחֱזֵי הַיְעַרְעִנָּךְ פִּתְגָּמִי אִם לָא:רש"י:
עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, אי אפשר לעמוד על הטפלמאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בִקַשְׁנוּ, ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן, אמר להם היד ה' תקצר הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וגו' הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו' (ספרי צה):
(יא,כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:
(יא, כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:
(יא, כד) כד וּנְפַק משֶׁה וּמַלִּיל עִם עַמָּא יָת פִּתְגָּמַיָּא דַיְיָ וּכְנֵשׁ שַׁבְעִין גַּבְרָא מִסָּבֵי עַמָּא וַאֲקֵם יָתְהוֹן סָחֳרָנוּת מַשְׁכְּנָא:
(יא,כה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:
(יא, כה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:
(יא, כה) כה וְאִתְגְּלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְרַבֵּי מִן רוּחָא דִּי עֲלוֹהִי וִיהַב עַל שַׁבְעִין גַּבְרָא סָבַיָּא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פַסְקִין:רש"י:
ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי (שם). ואונקלוס תרגם וְלָא פָסְקִין, שלא פסקה נבואה מהם:
(יא,כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
(יא, כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
(יא, כו) כו וְאִשְׁתָּאָרוּ תְּרֵין גֻּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוּם חָד אֶלְדָּד וְשׁוּם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנּוּן בַּכְתִיבַיָּא וְלָא נְפָקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:רש"י:
וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:
והמה בכתבים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לִפְחוֹת משבטו זקן אחד, מה עשה, נטל ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חָלָק, וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע"ב, אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, ומי שעלה בידו זקן נתקדש, ומי שעלה בידו חָלָק אמר לו, המקום לא חפץ בך:
(יא,כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
(יא, כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
(יא, כז) כז וּרְהַט עוּלֵמָא וְחַוִּי לְמשֶׁה וַאֲמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִין בְּמַשְׁרִיתָא:רש"י:
וירץ הנער. יש אומרים גרשוםבן משה היה:
(יא,כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:
(יא, כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:
(יא, כח) כח וַאֲתֵב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְּשָׁנֵיהּ דְמשֶׁה מֵעוּלֵמוֹהִי וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה אֲסָרִנּוּן:רש"י:
כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כָּלִיםמאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:
(יא,כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
(יא, כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
(יא, כט) כט וַאֲמַר לֵיהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵּי לִי רְעֵינָא פוֹן דִיהוֹן כָּל עַמָּא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵיהּ עֲלֵיהוֹן:רש"י:
המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הַקִנְאָתִי אתה מקנא:
לי. כמו בשבילי, כל לשון קנאה, אדם הנותן לב על הדבר, או לנקום או לעזור, אִנְפְרִינִימִינְ"טְ בלע"ז, אוחז בעובי המשא:
להרשמה לקבלת ניוזלטר יומי למייל