בתיה בת פרעה דיברה בלשון הקודש?

בתיה קראה למשה בלשון הקודש 'משה', או שמא קראה לו בלשון מצרית 'מוניוס? 

וגם: מה פירוש המילה 'משה' בלשון מצרית?

"השם משה מורכב משתי מילים מצריות "מו" – שהוא מים בלשון מצרי, והמילה השניה "שה" – שהיא לשון הוצאה בלשון מצרי "

כשלומדים את פשטות הפסוקים בפרשת השבוע, אנו מגלים דבר פלא ששמו של משה רבינו, איש האלקים אדון כל הנביאים, נקבע על ידי בתיה בתו של פרעה, כאמור (שמות ב, י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

דבר זה אומר דרשני: מנין היתה בת-פרעה המצרית בקיאה בלשון הקודש שתדע לקרוא לו בשם 'משה'? ומה זה עלה בדעתה לקרוא לו בשם יהודי בלשון הקודש?!

להלן נביא מדברי מפרשי התורה אשר סללו כמה מהלכים מופלאים ומחודשים, מהם נלמד שאין זה דבר מוסכם שבתיה אכן התכוונה לקרוא למשה בשם זה בלשון הקודש.

שמו המצרי: 'מוניוס'

ראשונה יש לציין את דברי האבן עזרא, שבאמת בתיה קרא למשה בשם 'מוניוס' שזהו שמו בלשון מצרים (דהיינו ש'מוניוס' במצרית משמעותו לשון הסרה והוצאה), ואילו השם 'משה' המוזכר בתורה הוא מתורגם ממצרית ללשון הקודש. ומוסיף האבן עזרא: 'וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים, גם ככה בספרי חכמי יון'. (מהלך זה כתבו גם בדעת זקנים לבעלי התוספות, שפרעה קראה לו במצרית, והתורה קראה לו משה בלשון הקודש).

יוכבד קראה שמו

אולם האברבנאל דוחה באריכות את דברי האבן-עזרא, וסובר שבוודאי נקרא שמו 'משה' מתחילתו, ואין כאן כל שאלה מנין ידעה בתיה לשון הקודש, כי לא בתיה קראה שמו משה, אלא יוכבד אמו נתנה לו השם 'משה', וכך יש לפרש הכתוב וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ – יוכבד אמו, לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא – יוכבד אמו, שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (וכ"כ בחזקוני, אולם בהעמק דבר העיר שבמדרש ויקרא-רבה א, ג, מפורש שבתיה קראה למשה בשמו).

ובנוגע למובא בספרי המצריים שמשה נקרא 'מוניוס', כותב האברבנאל, שהוא בירר אצל יודעי דבר שאמרו שבשפת מצרית הקדומה 'מוניוס' פירושו מפליא, ומעתה יבואר שהמצריים כינו את משה 'מוניוס' על שם הפלאות שעשה במצרים.

בתיה למדה לשון הקודש 

מהלך אחר כותב החזקוני, שמאחר ובתיה בת פרעה התגיירה, היא למדה לשון הקודש, וממילא ידעה לקרוא לו בשם 'משה' בלשון הקודש. 

וכעין זה כתבו בדעת-זקנים, שאולי מאז באו העבריות למצרים, למדה בת פרעה לדבר בלשון הקודש (וכן כתב האבן-עזרא בתוך דבריו, שאולי למדה בת פרעה לדבר בלשוננו).

מצרים קרובה לכנען

בסגנון אחר כותב הרמב"ן בפרשת מקץ (בראשית מא, מה) מבאר מנין ידע פרעה לקרוא ליוסף 'צפנת פענח' בלשון הקודש, וז"ל: 'המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו. ועניינו – צפונה מגלה. וכן בתו קראה שם משה רבינו', עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ן, שפרעה ובתיה היו בקיאים בלשון הקודש, כיון שמצרים קרובה לארץ כנען, וכך היתה בתיה יכולה לקרוא בשמו בלשון הקודש. 

לא בקיאים היטב

אך לכאורה יש לעורר בדברי הרמב"ן, שהרי מבואר בגמרא (סוטה לו, ב) והובא ברש"י בפרשת ויחי (בראשית נ, ו), שפרעה לא ידע לשון הקודש.

וצריך ליישב, שכוונת הגמרא שפרעה לא היה בקי היטב בכל כללי לשון הקודש, אבל מכל מקום היתה לו קצת ידיעה בכמה מילים בלשון הקודש. וסמך לדבר מדברי הטור בפירושו על התורה כאן, ליישב את קושיית הראשונים מדוע קראה שמו 'משה', והלא אם הוא נמשה מן המים היה ראוי להיקרא בשם 'משוי', וכתב שם הטור בשם רבי  יוסף קמחי, שבת פרעה אמנם ידעה לשון הקודש, אבל לא היתה בקיאה בכללי הדקדוק להפריד בין פועל ונפעל.

שאלה אצל אחרים

האבן-עזרא מציע אפשרות אחרת, שבת פרעה אמנם לא ידעה לשון הקודש, אבל היא שאלה אצל העבריות כיצד היהודים קוראים ללשון 'הוצאה', והם אמרו לה שבלשון הקודש אומרים 'משה'.

שתי מילים: 'מו' 'שה'

דברים פלאיים כותב המלבי"ם, שכתב 'פילון היהודי', שהיה באלכסנדריא בימי בית שני, בספרו 'חיי משה', שהשם משה מורכב משתי מילים מצריות "מו" – שהוא מים בלשון מצרי, והמילה השניה "שה" – שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי. 

משה – פירושו ילד

ואילו הנצי"ב ב'העמק דבר' כתב דבר חידוש, 'בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעהיים', שבלשון מצרי תיבת 'משה' פירושה "ילד", וילד המלך נקרא במדינה "הילד".

שם משמים

יש לציין גם לדברי 'רבנו בחיי' הכותב, שהקב"ה נתן בלבה של בתיה לקרוא לו בשם 'משה', וכעין זה כתב גם באור החיים הק': "וה' השָׂם שמות בארץ, שָׂם בפיה שֵׁם משה'.