אחת השאלות המסקרנות אשר מסעירה את חובבי ההיסטוריה, היא השאלה: היכן בדיוק הוא המקום בו עברו ישראל בתוך הים ביבשה? לא מדובר רק בשאלת-מחקר בעלמא, אלא היא נוגעת למעשה כלפי הנפסק בהלכה (שו"ע או"ח ריח, א) שהרואה 'מעברות הים' צריך לברך 'שעשה נסים לאבותינו במקום הזה'.
למרבה הפלא, אין לנו כל מסורת על המקום המדויק של קריעת-הים, כך שהדבר נותר לוט בערפל, מה שהשאיר מקום רחב לחובבי התיאוריות והקונספירציות להעלות הצעות שונות ומרתקות, אותם נציג כאן בקצרה על חודו של המזלג.
מפרץ-אילת ומפרץ-סואץ
ים-סוף המוזכר בתורה הוא הים הנקרא 'הים האדום' [כך הוא ההבנה הפשוטה, אם כי יש דעות נוספות, כמו שיטת הרשב"ם בפרשת דברים שים-סוף הוא ים-המלח, אך דבריו צע"ג].
הים האדום הוא לשון מהאוקיינוס ההודי, לשון זו מסתיימת בשני מפרצים צרים וארוכים מאד, כצורת האות V, הלא הם: א. המפרץ המזרחי, הנקרא 'מפרץ אילת', וחלק זה של ים-סוף קרוב לארץ ישראל. ב. המפרץ המערבי הקרוב למצרים, הנקרא 'מפרץ-סואץ', ממנו נמשכת כיום תעלת סואץ עד הים התיכון. בין שני המפרצים הללו נמצא מדבר סיני, הנקרא 'חצי האי סיני'.
11 וחצי קילומטר
ההנחה הפשוטה היא, שקריעת ים סוף התרחשה במפרץ-סואץ, משום שמפרץ זה סמוך למצרים, כך שיצאו ממצרים ואז חצו את הים מצד לצד וכך הגיעו אל תוך מדבר סיני. כך גם עולה מפשטות הכתוב בפרשת מסעי (במדבר לג, ח) ויעבר בתוך הים המדברה, כלומר – אל המדבר.
חציית הים לפי זה נמשכה שעות רבות, שכן רוחב המפרץ הוא כאחד עשרה וחצי קילומטר מצד לצד! זאת אם נאמר שהם אכן חצו את הים מצד לצד, אולם דעת התוספות (ערכין טו, א ד"ה כשם) שבני ישראל לא חצו את הים בקו ישר מצד לצד, אלא כחצי גורן עגולה, והם עלו ליבשה באותו צד שבו ירדו לים.
'האגם-המר' או 'ימת ברדוויל'?
בדורות האחרונים התרבו נסיונות של חוקרים, לאו דווקא חוקרים יהודים יראי ה', לטעון שים-סוף שבתורה אינו הים האדום המדובר, אלא במקום מרוחק יותר, צפונית למפרץ סואץ, ומדובר באיזה אגם או ימה קטנה לאורך הנתיב של תעלת סואץ כיום. היו שניסו לטעון שמדבר ב'ימת-סלח', או 'האגם המר הגדול', או 'ימת תמסח', או אפילו 'ימת-ברדוויל' שהיא בעצם מפרץ של הים התיכון המוקפת בשרטון משלשה צדדים ונחשב כגוף מים לעצמו.
חלק ניכר מאותם חוקרים העדיפו השערות אלו, בגלל הסיבה שהם, ככופרים בתורת אמת, חיפשו הסבר טבעי לקריעת ים סוף, כפי שבכל הדורות היו כופרים שטענו שלא היה כאן נס, אלא מאורע טבעי של 'גאות-ושפל', ובאותם אגמים היה נראה לחוקרים יותר מסתבר ששם אירע הגאות והשפל. מיותר לציין שמדובר בדברי הבל ורעות רוח!.
קנים במים מתוקים
יש מהחוקרים שנטו לאמץ השערות אלו מסיבה אחרת: כי ים-סוף נקרא בשם זה על שם צמח ה'סוף' שגדל על שפתו (רש"י שמות יג, יח), והבעיה היא: שקנים אלו אינם גדלים במים מלוחים, והים האדום הוא ים מלוח וחם ביותר, לכן רצו לזהות את ים סוף עם האגמים המרים הללו הנמצאים צפונית למפרץ סואץ, אשר המים בהם היו מתוקים בעבר. סיבה נוספת לאימוץ השערה זו: כי אגמים אלו קרובים יותר לשטח המיושב של מצרים.
אולם נגד שיטה זו עומדת טענה חזקה: שהרי אגמים אלו נמצאים מערבית לארץ ישראל, ואילו בתורה מפורש (שמות כג, לא) שים-סוף, ולכל הפחות חלק ממנו – החלק של מפרץ אילת, נמצא בצד מזרח של ארץ ישראל!
מחוף-נואביה לערב הסעודית
בשנים האחרונות צוברת תאוצה בעולם החוקרים, הסנסציה וההשערה הנועזת, ולפיה מיקום קריעת ים סוף לא אירע כלל במפרץ-המערבי הסמוך למצרים, אלא במפרץ המזרחי (מפרץ אילת). ואף מצביעים על מיקום מדויק: ב'חוף-נואביה' אשר ב'מפרץ-עקבה'.
הכל החל בשנת תשל"ח כאשר חוקר תנ"ך צלל באזור חוף-נואביה וגילה חלקי מרכבות מכוסים באלמוגים, גלגלי מרכבות הדומים מאד בצורתם לגלגלי מרכבות מצרים המופיעים בציורים של קירות קברי מצרים. גם בשנת תש"ס המשיכו לצלול שם ומצאו עוד שלל חלקי מרכבות ואף עצמות אדם.
על פי ממצאים אלו הסיקו החוקרים המולהבים שחציית ים-סוף אירעו כאן בחוף נואביה. ההפתעה הגדולה היא שלדבריהם בני ישראל חצו את כל המפרץ ועלו בצד השני והגיעו אל המקום בו נמצאת היום ערב הסעודית!.
לקביעה זו הצטרפו בהמשך עוד ראיות והוכחות של החוקרים השונים, ומחמת קוצר המקום לא נוכל להרחיב בהם. אולם נדגיש שישנם פקפוקים רבים על המצאה זו, ואחד מהם: שהרי מכל התיאורים שבתורה מוכח שמדבר-סיני בו הלכו ישראל הוא המדבר הנקרא היום 'חצי האי סיני', ולפי דברי החוקרים שהיהודים עלו בערב הסעודית, נמצא שהם הלכו במדבר אחר הנמצא בערב הסעודית.