על הכתוב בפרשת השבוע (ויקרא י, ט-יא) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וגו' וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וגו'. כותב רש"י: 'ולהורות – למד שאסור שיכור בהוראה'.
פחות מרביעית
איסור זה דאורייתא שאסור לשיכור להורות הוראה, הובא גם ברמ"א (יו"ד סי' רמב, יג) וז"ל: 'ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין, או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט'.
אולם מבואר בגמרא (עירובין סד, א; כריתות יג, ב) שהאיסור הוא דווקא כששתה רביעית יין שאינו מזוג במים, או יותר מרביעית אפילו כשהוא מזוג, אבל פחות מרביעית מותר להורות, מלבד אם מרגיש שאין דעתו מיושבת עליו.
בשתיית יי"ש
אולם כתבו הפוסקים (נשמת אדם כלל ל"ב, ועוד), ששיעור הרביעית נאמר רק ביין, אבל בשאר משקים המשכרים, לא נאמר שיעור רביעית, אלא האיסור הוא רק כאשר השתכר כל כך עד שהשתבשה דעתו, אבל אם משער שדעתו צלולה, אף ששתה יותר מרביעית, מותר להורות.
בתוך הסעודה
זאת ועוד מבואר בפוסקים (ראה כל המלוקט בפסקים ותשובות סי' רמ"ב אות ט) שרק בשותה יין שלא בתוך הסעודה אסור להורות, אבל אם שותה יין בתוך הסעודה, אינו משכר ומותר להורות. כן יין שלפני הסעודה, כמו קידוש, אינו משכר.
מלבד בסעודה שמרבים בהם בשתיית יין, כמו פורים או סעודת נישואין, אף בשותה יין בתוך הסעודה, אסור להורות כל היום עד שיודע בבירור כי סר יינו מעליו.
הלכה למעשה:
אסור להורות הוראה לאחר שתיית רביעית יין חי, או יותר מרביעית יין מזוג, או שתיית משקה משכר שגרם לאבד את צלילות דעתו. מלבד ביין שבתוך הסעודה שאינו משכר, כשאין זו סעודה שמרבים ביין.