בפרשת השבוע אנו לומדים על בריחת משה רבינו ממצרים אחרי שפרעה רצה להורגו, ובהמשך הפרשה נכתב שבהיותו בן שמונים שנה, שלחו ה' לגאול את ישראל ממצרים. אולם התורה אינה מגלה לנו מה עבר על משה במשך שמונים שנות חייו, רק במדרשי חז"ל אנו מוצאים ידיעות נפלאות על אותה תקופה.
שנות נדודים
כשלומדים את הפסוקים בפשטות, משמע שתיכף אחרי שברח ממצרים הגיע משה למדיין ונשא לאשה את ציפורה, אולם הרמב"ן כותב (ב, כג) שבמשך שישים שנה ברח משה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, כדרך הבורח מהמלכות שאינו מתעכב במקום אחד, אלא נודד למרחקים ממקום למקום, ואחר כך הגיע אל יתרו.
נחשים וחומות
בילקוט שמעוני (פרשת שמות רמז קסח) אנו מוצאים תיאור מורחב על קורות חייו של משה: בימים ההם התפתחה מלחמה בין בני ארץ כוש ובין בני קדם, ו'קוקנוס' מלך כוש יצא להילחם בארם ובבני קדם, כשהוא מפקיד את בלעם, שהוא לבן הארמי, ושני בניו ינוס וימברוס, לשמור על העיר כוש.
אולם בלעם הסית את יושבי הארץ למרוד בקוקנוס, והחליטו שלא לתת לו רשות לחזור לעירו. אנשי המדינה המליכו את בלעם למלך, וגם הגביהו את החומות משני צדי העיר, ומן העבר השלישי חפרו בארות רבות סמוך לנהר, ומן העבר הרביעי קיבצו נחשים לרוב מאד בלחשיהם ובכשפיהם, ואין יוצא ובא אליהם.
קרבות מחוץ לעיר
כאשר המלך קוקנוס חזר מהמלחמה עם שרי צבאו, הופתעו לגלות את שערי העיר נעולים. תחילה ניסו לפרוץ לעיר וללחום, אך הם נחלו כישלון מול המצור של החומות, הבורות ונחשים, עד שהחליטו לחדול מלהילחם ונשארו לחנות מחוץ לעיר.
יחי המלך!
באותם ימים, ברח משה ממצרים כשהוא בן י"ח שנה, והגיע אל מחנה קוקנוס מחוץ לארץ כוש. במשך תשע שנים שהה משה יחד עמהם, "ויאהב המלך והשרים וכל חיל המלחמה את הבחור, כי רב ויקיר הוא, וקומתו כארז, ופניו כצאת השמש, וכח גבורתו כארי, ויהי יועץ למלך".
כעבור תשע שנים מת המלך קוקנוס, ואנשיו הקימו במה גדולה, הושיבו עליה את משה, שהיה אז בן 27 שנים, ויתקעו בשופרות ויאמרו: "יחי המלך! יחי המלך!".
אפרוחים מול נחשים
ביום השני למלכותו, באו אליו אנשי המחנה וביקשו ממנו עצה כיצד לכבוש שוב את העיר כוש. נענה משה המלך ואמר: 'לכו אל היער והביאו אפרוחים של עוף החסידה, ותלמדו אותם לעוף כמו עוף הנץ'.
האנשים מיהרו אל היער, עלו על הברושים, ויביאו איש אפרוחו בידו. כאשר האפרוחים למדו לעוף, ציוה משה להרעיב את העופות יומיים, וביום השלישי אמר להם: 'לבשו איש כלי מלחמתו בידו, ורכבו איש על סוסו, וקחו איש אפרוחו בידו, ונלחם בעיר'.
הם הגיעו אל מקום הנחשים, שם שיחררו את האפרוחים המורעבים שמיהרו לטרוף ולאכול את כל הנחשים, כך הצליחו לחדור אל העיר וכבשו אותה לידם, כאשר בלעם יחד עם בניו נמלטו מכוש למצרים.
האשה הכושית
לאחר שמשה לכד את העיר בחוכמתו, הושיבוהו על כסא המלוכה וישימו כתר מלכות בראשו.
אנשי המקום החליטו לתת לו לאשה את האשה הכושית אשת קוקנוס, אולם משה לא קרב אליה כלל. כמובא בתרגום יונתן על הכתוב (במדבר יב, א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, שהכוונה על האשה הכושית שנתנו לו בארץ כוש, שמשה התרחק ממנה ולא קרב אליה (עיי"ש באבן עזרא ורשב"ם).
סיום תקופת המלוכה
במשך ארבעים שנה מלך משה בארץ כוש. הוא נלחם עם ארץ אדום ועם בני קדם והכניע אותם תחת מלכות כוש, והצליח בכל מלחמתו כי היה ה' אתו.
כעבור ארבעים שנה, כשמשה בן 67 שנים, אמרה האשה הכושית אל השרים, שאין ראוי שמשה ימשיך להיות מלך, אחרי שהוא לא עובד לאלילי בני כוש וגם לא קרב אליה, ומוטב להמליך את בנה 'מונחם בן קוקנוס'. ואכן, הם קיבלו את דבריה, אולם הם התייראו לפגוע במשה, לכן נתנו לו מתנות גדולות ושלחוהו בכבוד גדול. "כי מה' יצא הדבר כי בא הקץ אשר התעתד מימי קדם להוציא את בני ישראל", ומשם הגיע משה לארץ מדיין (ראה שם בילקוט שמעוני המשך המעשה באריכות).
איבוד זמן
לסיום נביא את דברי האברבנאל הכותב על מאורעות אלו (שמות, ב): "האמנם קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש, לפי שכל מה שעשה משה בזה היה איבוד-זמן, ולא היה אותו מלכות אשר בחר בו השם, ולא הארץ אשר השם דורש אותה, והעם היושב בה הוא עם בזוי ושסוי, נמשל כבהמות נדמו, על כן לא נזכר דבר מזה בכתוב, כי אם ממה שקרהו במדין ובהר האלקים כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם".