בפרשת השבוע אנו לומדים בתורה את מצות השבת אבידה כאמור (דברים כב, ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
הפוסקים דנים בשאלה מעניינת ומצויה: אדם המוצא בבית הכנסת אבידה שאין בה סימן ואין בה חיוב הכרזה, כגון מטבע או שטר כסף, האם הוא יכול לקחת את האבידה לעצמו, או שמא הנהלת בית הכנסת כבר זכתה באבידה זו לעצמה מדין קניין חצר.
אין יד להקדש
המשנה ברורה (סי' קנד, נט) פוסק – על פי דברי המגן אברהם בשם האגודה – שהמוצא יכול ליטול את האבידה לעצמו, ובית הכנסת לא זכה באבידה, יען כי חצר קונה מדין 'יד', ואין יד להקדש.
חצר שאינה משתמרת
אמנם יש המעירים על כך, שאין זה דבר מוסכם שאין יד להקדש, ולדעת כמה ראשונים יש יד להקדש (ראה מגן גיבורים ורעק"א שם). אולם כבר השיב על כך בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' מ"ד) שגם לוּ יהי שיש יד להקדש, מכל מקום אין חצר קונה אלא בחצר המשתמרת, ובית הכנסת אינו חצר המשתמרת משום שרבים יוצאים ונכנסים שם.
לאור זאת, כותבים הפוסקים, שאפילו אם מדובר בבית כנסת פרטי שאינו הקדש, שלפי הטעם הראשון אין יד להקדש ובמקרה כזה לכאורה היה בית הכנסת אמור לזכור באבידה, אבל לפי הטעם השני שהוא חצר שאינו משתמרת, הרי גם בית הכנסת פרטי הוא מקום שרבים נכנסים ויוצאים, ואינו נחשב חצר המשתמרת.
מצלמות אבטחה
עם זאת, כותב בספר אמרי יעקב (על שולחן ערוך הרב, חו"מ, סיק ד, סעיף ט, בביאורים), שאם מצא את המציאה בבית הכנסת בבוקר מיד כשפתח את הדלת לפני ביאת רבים לשם, או אפילו במקום שרבים נכנסים ויוצאים, אך הגבאי הממונה על ההקדש נמצא שם ורואה כל המתרחש, [כגון שיש שם מצלמות אבטחה], יהא זה נחשב לחצר המשתמרת והרי המציאה שייכת לבעל בית הכנסת ולא למוצא.