בפרשת השבוע אנו לומדים על הרגעים הפלאיים של (במדבר כב, כח) וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם וגו'. המפרשים חוקרים בשאלה המרתקת: באיזו שפה דיברה האתון עם בלעם? והאומנם האתון עצמה דיברה, או שמא היה זה קול אחר שיצא מתוכה?
הפירושים המסולפים
בפתח הדברים נקדים שדבר זה ברור שהאתון אכן דיברה עם בלעם כפשוטו, ולא כמו שהיו בעבר פרשנים שביקשו לסלף את פשט הכתוב, כפי שמביא האברבנאל (אות כב) שיש שאמרו שכל המעשה הזה עם האתון לא היה מעולם, אלא שבלעם בשכבו בביתו בלילה ראה חזיון של נבואה כאילו האתון מדברת. ויש שאמרו שבאמצע הדרך נתנמנם וראה מחזה זה בחלום. אך האברבנאל יוצא בחריפות נגד סילוף נורא זה וכותב: "והם כולם בעיני דרכים מעוקלים מכחישים עדות הפסוק".
לא אמרו אמת
גם האבן עזרא (פסוק כח) כותב: "ודע, כי אנשי שיקול-הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם" – כלומר, היו מהקדמונים שרצו לומר שהאתון לא דיברה ממש, וטענתם היתה: "כי אמרו שהשם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא רק להצדיק נביאו", כלומר, שאין הקב"ה עושה נס כזה שבהמה תתחיל לדבר, רק אם צריך הדבר לחזק את דברי הנביאים. אולם האבן עזרא סותר דבריהם בתוקף: "ולא אמרו אמת, כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות, ולא היו נביאים".
כך שעלינו לצאת מנקודת הנחה ברורה באמונה בדברי חז"ל שהאתון אכן דיברה ממש, אלא שעלינו לברר כיצד ובאיזה שפה היא דיברה?
המלאך דיבר בלשון הקודש
בזוהר הקדוש (דף ר"א:) מובא, שמלאך אחד הנקרא קמריא"ל נברא בערב שבת בין השמשות, והמלאך הזה התלבש באתון ודיבר עם בלעם.
על כך כותב הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל בספרו 'תפארת יהונתן', שצריך לומר שדיבר המלאך עם בלעם בלשון הקודש, כי הלא אין המלאכים משתמשים בלשון אחר.
גם רבינו בחיי בפרשתן כותב: 'ואם תשכיל בנסתר בעניין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה-וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וכו', כי נטייתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה, שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור', עכ"ל. מפורש לכאורה בדבריו, שאותו המלאך שעמד בדרך לפני האתון, הוא המלאך שהתלבש בתוך האתון ודיבר במקומה.
רוח או שד?
יצוין, שהמלבי"ם כתב (התורה והמצווה, השאלות, כב-לה) וז"ל: 'ומה שפתח ה' את פי האתון, השָׁם פה לאדם יכול לתת כוח הדיבור גם בעצים ואבנים. ואם תרצה אמור: שנתלבש בה רוח או שד, והוא דיבר מתוך פיה, כי הם מדברים כבני אדם, ועל זה אמרו שפי האתון נברא בערב שבת בין השמשות, כי השדים נבראו בערב שבת בין השמשות'.
שפה של בלעם
אמנם הזכרנו לעיל שלפי דעת הזוהר שהמלאך דיבר, בהכרח שהיה הדיבור בלשון הקודש, אולם במדרש 'פסיקתא זוטרתא' מובא: 'ובלשון שהיה בלעם מדבר, בו דיברה'. הרי שהאתון לא דיברה בלשון הקודש, אלא בשפה שבלעם דיבר [כנראה ארמית, שהרי הוא בא מארם].
כך כתב שם גם בתפארת יהונתן: 'אם החמור בעצם דיברה, ודאי דיברה בלשון מה שהיא רגיל בפני כל אדם, ויותר מוכח דדיברה בלשון הרגיל בפי כל אדם, דכל דברי האתון היה כדי לבייש את בלעם בפני שרי בלק… ואילו היה מדברת בלשון הקודש לא היו מבינים מה שהאתון מדבר אליו, וצריך לומר דהאתון בעצם דיבר בלשון הרגיל בפי כל אדם'.
כח המדבר
גם באור החיים הק' (פסוק כז) משמע שהאתון עצמה קיבלה כח הדיבור, ולא היה זה רק קול מלאך, כי ביאר שם שהקב"ה שינה את טבע האתון והרכיב בתוכה כח המדבר כמו אנשים המדברים, עיי"ש.
באיזה שפה דיבר הנחש?
נידון דומה קיים במפרשים בנוגע לדיבור הנחש עם אדם וחוה, באיזו שפה דיבר הנחש אליהם? ובאופן כללי ישנם ארבע שיטות בשאלה זו:
א. באבן עזרא (בראשית ג, א) כתב שחוה היתה מבינה ויודעת 'שפת החיות', והנחש דיבר אל חוה בשפת החיות.
ב. לאחר מכן מביא האבן עזרא בשם רב סעדיה גאון, שהנחש, וכן האתון של בלעם, לא דיברו בעצמם אלא מלאך דיבר בשבילם.
ג. אולם מפרשים אחרים כותבים שהנחש בימיהם היה יכול לדבר כמו בני אדם, וכן הוא במדרש (דברים רבה ה, י): 'הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם'. (ולעיל הבאנו חידוש מהתפארת יהונתן, שלפני החטא היו כל בעלי החיים מדברים כבני אדם).
ד. שיטה אחרת כותב בחזקוני (בראשית, שם) שהקב"ה פתח את פי הנחש בדרך נס כשם שפתח את פי האתון, עכ"ד. וצ"ע מדוע עשה הקב"ה נס זה כדי להסית את אדם וחוה. ואולי היה זה במטרה כדי שיעמדו בנסיון ויקבלו שכר.