פרשתנו נפתחת בפסוק (שמות לח, כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, כשהכתוב מפרט את סך הנדבות שהתקבלו. על כך מובא במדרש רבה ומדרש תנחומא, שמשה רבינו רצה להוציא את עצמו מפני חשד, ומסר לישראל חשבון מדוייק על הנדבות.
עושים באמונה
נפסק בשלחן ערוך הלכות צדקה (יו"ד רנז, ב) שכאשר גבאי צדקה הם אנשים כשרים ונאמנים, אין לדרוש מהם את חשבון ההכנסות מהגבייה ואת סדרי החלוקה, כי אין חושדים אותם שאינם עושים כדין, כמו שנאמר (מלכים ב' יב, ?) 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים'.
כמו משה
אולם הרמ"א שם מביא את דברי הטור שחידש, שטוב שהגבאים מעצמם יתנו לציבור דין וחשבון, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל. המקור לכך הוא בפרשת השבוע, כפי שכותב הב"ח: 'זה לא נמצא בפוסקים, ואולי למדו ממשה רבינו ע"ה שנתן חשבון בנדבות המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו, ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל'.
חשבון לעצמו
עם זאת, פשוט שהגבאי לעצמו צריך שיהיה לו חשבון מדוייק של ההכנסות וההוצאות, כדי שלא יבוא לידי טעות, אלא שאינו מחוייב לפרסם את הדו"ח (דברות משה, ב"ב סי' י"ב).
מקבל משכורת
זאת ועוד כותב הרמ"א, שרק גבאי כשר אינו חייב למסור דו"ח, אבל גבאי שאינו כשר, שיש חשד שמועל בכספים, או שהתמנה ללא רצון הציבור, צריך ליתן חשבון. ובערוך השלחן (סעיף יב) חידש, שגם גבאי המקבל משכורת, חייב למסור דין וחשבון.
הלכה למעשה:
אין לדרוש חשבון מגבאי צדקה כשר, רק טוב שהגבאי מעצמו ימסור דו"ח. אבל גבאי שאינו כשר, או שהתמנה בכח, או שמקבל משכורת, חייב למסור דו"ח.