על הכתוב (בראשית כג, א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, כותב רש"י: 'שני חיי שרה – כולן שוין לטובה'.
יש להתבונן: מה ההכרח לדרוש בפסוק זה שכל שני חיי של שרה היו שוין לטובה?
רעיון נאה ונפלא כותב החתם סופר זי"ע: בסוף הפרשה נאמר (כה, ז) שאברהם אבינו נפטר בהיותו בן 175 שנים, ויש להבין מדוע באמת האריך אברהם ימים יותר משרה שחייתה רק 127 שנה, והרי רש"י כותב בפרשת וירא (כא, יב) שאברהם היה טפל לשרה בנביאות! כך שהיה ראוי ששרה תחיה יותר ממנו, או לכל הפחות תחיה כמותו.
אלא התירוץ הוא, לפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה צה, ג) שאברהם אבינו הכיר בוראו רק בהיותו בן 48 שנה, לפי החשבון נמצא שמגיל 48 עד גיל 175 – היו רק 127 שנים שווים לטובה בהם הכיר אברהם את בוראו, ורק חיים אלו נחשבים לחיים. לכן כותב רש"י שאצל שרה היו כל 127 השנים שווים לטובה, וההכרח לכך, כי כך יתיישב לנו שאברהם לא חי, חיים של אמונה, יותר משרה, אלא שניהם חיו 127 חיים של הכרת הבורא בדיוק במשך 127 שנים!
*
מצוה עם מאמץ – שווה יותר!
רש"י כותב על הפסוק (בראשית כד, יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ – שראה שעלו המים לקראתה. מסביר הרמב"ן, שרש"י דייק כן מחמת שאחר כך כתוב (פסוק כ) ותשאב לכל הגמלים, ואילו כאן לא נאמר לשון שאיבה, בהכרח שכאן לא הוצרכה לשאוב, כי עלו המים לקראתה.
אלא שבאמת הא-גופא-קשיא! מדוע אחר כך בהשקותה את הגמלים לא עלו המים לקראתה, וכאן המים עלו?
מסביר הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בספרו קדושת-לוי באופן נפלא: בתחילה כשהתכוונה רבקה לשאוב רק לעצמה, נעשה לה נס שעלו המים לקראתה כדי שלא תטרח, אבל בפעם השנייה כאשר שאבה למטרת גמילות חסד עם אליעזר ואנשיו וגמליו, לא עלו המים לקראתה, כדי שתוכל לטרוח ולהתאמץ בקיום המצווה, שכן מצוה הכרוכה במאמץ ובקושי שווה הרבה יותר, ולפום צערא אגרא!