על הכתוב בפרשת השבוע (דברים לב, ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט קֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, מובא פירוש נפלא אשר התנבאו כמה וכמה נביאים בסגנון אחד, הגה"ק רבי דוד מדינוב זי"ע בספרו 'צמח-דוד'; הגה"ק רבי ישראל מסלנט זי"ע (מובא בספר חפץ חיים על התורה), ועוד מגדולי הדורות:
בנוהג שבעולם, אם אדם נידון למאסר, או עונש אחר, בגלל שעבר על חוק המלכות, הדבר גורם צער לקרובי משפחתו החפים מפשע, אך השופטים אינם מתחשבים בכך, והם משיתים את העונש על החוטא, גם אם אחרים מצטערים מכך.
אולם משפטו של הקב"ה אינו כן. אין הקב"ה מביא עונש על האדם רק כאשר כל האנשים שסביבו, שיצטערו מחמת עונש זה, גם הם חטאו וראויים לעונש. לכך נאמר: הַצּוּר 'תָּמִים' פָּעֳלוֹ – כשהקב"ה מעניש אדם, הרי עונש זה הוא תמים ושלם, כולל כל ההשלכות הנגזרות מעונש זה על אחרים, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. ועל כך בא כפל הלשון: קֵל אֱמוּנָה – בנוגע לאיש זה המקבל את העונש, וְאֵין עָוֶל – לגבי אחרים, שגם אין נעשה עוול לקרוביו, כי הכל ביושר ובמשפט!