בתקופת התנאים היה עדיין אסור להעלות את התורה שבעל פה על הכתב, למרות זאת היא ממש פרחה ורבתה באותם ימים. חכמים רבים עסקו במסורה וחידשו הלכות בכל סוגיות התורה, אך ריבוי כמות הלומדים ומאידך הרפיון היחסי של המוחות לעומת הדורות הקודמים, הרבתה מחלוקות ופילגה שיטות בכמה נושאים.
ענף התורה שבעל פה התרחב ממש והיה כבר כלול מכמה חלקים, מה שגרם להציף את הצורך במיסודו וכפי שרבינו הקדוש יעשה בסוף התקופה אף לכותבו.
הרמב"ם ז"ל בהקדמתו למשנה, מרחיב אודות התפתחות התורה שבעל פה בתקופת התנאים ונותן בהם סימנים של חמישה חלקים:
החלק הראשון: פירושים בתורה המקובלים דור אחר דור שאהרן, יהושע והזקנים קיבלו מפי משה רבינו. הפירושים הנ"ל הם לימודים שיש להם סמך ורמז מן התורה ואפשר היה להסיקם אף בדרך סברא, אך מקובל שמשה כבר אמרה. לכן לא יהיו מחלוקות על הפירושים האלו כי הם מקובלים מפי משה. אולם ייתכן שתנא אחד יאמר שהמסורה בפירוש זה שונה מהמסורת הרווחת וכי כך קיבל מרבו, במקרה כזה אין למחות עליו ולבטל את דבריו.
החלק השני: פירושים בתורה שאין להם רמז או דרש באחת ממידות התורה, אף אין בהם סברא מסתברת, אלא שכך נמסרו כהלכה חתומה למשה מסיני. הן הם הלימודים החונים תחת ההגדרה: 'הלכה למשה מסיני'. בהם לא יכולה להתעורר המחלוקת ואין לגבם חילוקי דעות, כי אין אצלם מקום לסברות, ראיות או דעות, כי ההלכות של חלק זה מאוד ברורים ומסיני למשה הם חקוקים.
החלק השלישי: פירושים ולימודים כדי להורות הלכה בעניינים העומדים על הפרק ודינים המתחדשים לבקרים, על ידי שימוש בסברות של כוונות אורייתא וי"ג מידות הדרש בתורה. על החלק הזה נסובו הרבה מחלוקות לשם שמיים בין כיתי התנאים ובתי התלמודים, איך להסיק הלכות מתוך התורה שבכתב. כמו המחלוקות המפורסמות בין תלמידי בית שמאי ובית הלל, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, רק שהיו חלוקים לפעמים על הסברות המתחדשות או באיך שסברו רבותיהם בני הדורות הקודמים.
החלק הרביעי: גזרות וסייגים בתורה, שגזרו חכמים לסייג את המותר מן התורה ולהציב איסור בגבול המותר, לעמוד בפני העם ולהצילם מחששות ומכשולות. והוא כח שמסור בידי חכמי הדור שלמדוהו מן הפסוק: "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי". גם על החלק הזה נחלקו הרבה התנאים, היכן נחוצים הגדרים ואיפה יש לגזור סייגים.
החלק החמישי: תקנות ומנהגים שאינם מן התורה, כי אם דברים שקבעו חז"ל לתועלת קהילת היהודים ועדת שומרי התורה. הנהגות שלא גורעים או מוסיפים באחת ממצוות התורה, אלא הליכות וארחות חיים שרבותינו חזו כנחוצים ברוב חכמתם ומכוח ראייתם מרחיקת הלכת. התקנות החלו כבר בימיו של משה רבנו, כגון: "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח" וכן הנהיגו ותיקנו מנהיגי כל דור ודור. משנתקבלה הקבלה היא מקבלת תוקף מעין הלכתי ואסור לעבור עליה, על העובר על תקנות חז"ל אף נכתב: "ופורץ גדר ישכנו נחש".