הִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת וִימֵי הַמִּלּוּאִים

פָּרָשַׁת צַו, מַמְשִׁיכָה לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת הַקְרָבַת וַאֲכִילַת קָרְבָּנוֹת, בְּתוֹסֶפֶת דִּינִים הַנּוֹגְעִים לְחֵלֶק מֵהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכְּבָר הֻזְכְּרוּ בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא. בְּסִיּוּם הַפָּרָשָׁה נַחֲזֹר וְנִלְמַד אוֹדוֹת עֲבוֹדַת שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, כְּפִי שֶׁלָּמַדְנוּ בְּפָרָשַׁת תְּצַוֶּה.

נוֹשְׂאֵי הַפָּרָשָׁה:

קָרְבַּן עוֹלָה • אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ • תְּרוּמַת וְהוֹצָאַת הַדֶּשֶׁן • מִנְחַת כֹּהֲנִים • חַטָּאת וְאָשָׁם • חֲלֻקַּת עוֹר הָעוֹלָה וְהַמְּנָחוֹת • תּוֹדָה וּשְׁלָמִים • דִּינֵי פִּגּוּל • קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה • אִסּוּר חֵלֶב וְדָם • יְמֵי הַמִּלּוּאִים.

השינויים בין 'מנחת חינוך'  ובין 'מנחת חביתין'

עפ"י המבואר ברמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"ג

א. \\ ראשון ואחרון

הפרשה נפתחת בזירוז למצוות קרבן עולה שכולו נשרף על המזבח, מלבד העור שמתחלק לכהנים. אין להקריב שום קרבן לפני עולת תמיד של שחר, או אחרי עולת תמיד של בין הערביים. אגב, מזכיר הכתוב את דין קרבנות שנפסלו במקדש, שאם עלו למזבח לא ירדו.

ב. \\ אש תמיד

כמה מדורות אש ערכו על המזבח. מצוה שהאש תבער תמיד על המזבח ואין לכבותו. בכל בוקר יש לערוך שני עצים על האש, ולהקטיר עליהם עולת התמיד.

ג. \\בגדים פשוטים

מדי יום היה כהן מוציא אפר ממדורות המזבח, ומניח סמוך למזבח. במידה והר האפר במרכז המזבח, הנקרא 'תפוח', היה גבוה מדי, הוציא הכהן את כל האפר מחוץ למחנה, מידת דרך-ארץ היא שילבש אז הכהן בגדים פשוטים כדי שהאפר לא ילכלך את בגדי כהונה.

ד. \\ מנחת חינוך

כל מה שנשאר מקרבן מנחה לאחר הקמיצה, אוכלים הכהנים בחצר אוהל מועד, וגם על השיריים הללו יש לשמור שלא יחמיצו.

כהן גדול מקריב מנחה בכל יום, וכהן הדיוט מקריב 'מנחת חינוך' רק ביום הראשון לעבודתו. כל מנחת כהן נשרפת כליל ואינה נאכלת.

ה. \\ הגעלת כלים

קרבן חטאת נאכל לכל הכהנים הראויים לעבודה, וכל מאכל הנוגע בחטאת ובולע ממנו, נעשה כדין החטאת, דהיינו אם החטאת פסולה  – גם הנוגע פסול, ואם החטאת כשרה – יש לאכלו כמו קרבן חטאת.

אם ניתז מדם החטאת על בגד, מכבסים את מקום המגע בבגד, ואם הדם ניתז על כלי חרס, שוברים את הכלי, אבל אם ניתז על כלי נחושת, מגעילים את הכלי. במידה והכניסו לאהל-מועד דם חטאת, נפסל בכך הקרבן.

בין דיני הקרבת ואכילת קרבן אשם, נלמד את דין אשם שבעליו מתו או התכפרו בקרבן אחר, שמניחים את האשם לרעות עד שיפול בו מום, ואז יפדו אותו, ובכסף קונים קרבן עולה.

ה. \\ 40 חלות

מי שנעשה לו נס, מקריב קרבן תודה, וממנו ניתן לכהן החזה והשוק. עם התודה יש להקריב 40 לחמים – 30 מצה, ועוד 10 חמץ. מהם נותנים לכהן חלה אחת מכל עשר, ושאר החלות נאכלים לכל אדם. בשר הקרבן והחלות נאכלים ביום הקרבתו ובלילה שאחריו.

מבוארים בפרשה דיני קרבן שלמים: עשיית תנופה באברים המוקטרים על המזבח, נתינת חזה ושוק לכהן, ואכילת הקרבן לשני ימים ולילה שביניהם.

ו. \\ מחשבת פיגול

השוחט קרבן שלמים וחושב לאכלו לאחר זמנו, נפסל הקרבן ואין לאכלו. כן חל איסור לאכול קרבן טמא, ואסור לאדם טמא לאכול קרבן טהור.

התורה אוסרת לאכול חֵלֶב והאוכלו– נענש בעונש כרת. גם אסור לאכול דם עוף ובהמה, והאוכלו נענש בכרת, אבל דם דגים וחגבים מותרים באכילה.

ז. \\ מועט המחזיק מרובה

התורה חוזרת שוב על מה שלמדנו בפרשת תצוה, אודות עבודת שבעת ימי המילואים, שהחלו ביום כ"ג באדר.  ביום זה לקח משה את הכהנים, הקהיל את כל העדה פתח אהל מועד, ובאורח נס החזיק מקום מועט את כל הקהל. משה הלביש את בגדי הכהונה לכהנים, משח בשמן המשחה אותם ואת המשכן וכליו, וכן הִזָה מהשמן על המזבח, ויצק שמן על ראש הכהנים, והקריב קרבנות מיוחדים לימים אלו. במשך שבעה ימים ישבו הכהנים פתח אהל מועד ולא יצאו משם.