על הכתוב בפרשת השבוע (במדבר י, לד) וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם וגו', כותב רש"י: 'שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבעה מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם וכו". דברי רש"י אלו מובילים אותנו לחקור: האומנם במשך ארבעים שנה במדבר לא זכו ישראל לראות את פני החמה והלבנה, או שמא העננים לא הפריעו להם לראות את צבא השמים.
קידוש החודש – כיצד?
משמו של רבינו-חננאל מובא (רבינו בחיי, שמות פרק יב, ח), הוכחה לכך שקביעת החדשים יכולה להתבצע על פי החשבון בלבד, וגם ללא ראיית פני הלבנה, שהרי כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם, ולא ראו שמש ביום וירח בלילה, ואיך היו קובעים שם את החדשים? אלא בוודאי עיקר המצוה הוא על פי החשבון ולא על פי הראייה.
פחד לצאת
ישאל נא השואל: מדוע לא יצאו חוץ לעננים לראות שם את השמש והירח ולקדש את החודש? אכן התשובה מופיעה בדברי המהרש"א (יבמות עא, ב), שבני ישראל לא מלו עצמם במדבר, כיון שלא היו יכולים להתרפאות בחמה שלא זרחה עליהם בתוך העננים. והוא מוסיף, שגם לא היו יכולים לצאת חוץ למחנה, מפני פחד האויבים, כמו מעשה עמלק.
רצו להשתחוות
דבר פלא מובא ב'מדרש אגדה', וכן ב'מדרש פטירת אהרן' (הובא באוצר המדרשים), שלפי שבמשך ארבעים שנה לא ראו ישראל מעולם שמש וירח, אזי אחרי הסתלקות העננים בפטירת אהרן, כשראו לראשונה את השמש והירח, רצו להשתחוות להם, ולכן הקדים הקב"ה להזהירם (דברים ד, יט) 'ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו' ונדחת והשתחוית להם'.
תנאי לפסח
כאן המקום להביא פנינה נפלאה ממשנתו של הגאון בעל אור שמח זי"ע, בהערותיו שנדפסו בשו"ת זרע אברהם (סוף סימן ו). שמבאר את דברי רש"י בפרשת השבוע (במדבר ט, א) שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח הראשון. ומדוע באמת לא הקריבו פסח ארבעים שנה? אלא, מחדש האור שמח (על פי המכילתא בפרשת בא), שאחד מהתנאים לקרבן פסח הוא, שהחודש יהיה מקודש דווקא על פי עדים שראו את הלבנה, אבל אם קידשו רק על פי החשבון, אי אפשר להקריב קרבן פסח! וכיון שבמדבר לא ראו את הירח ולא היו יכולים לקדש החודש על פי הראיה, לכן לא הקריבו פסח!
לעומת זאת, מביא האור-שמח 'תוספתא' מפורשת במסכת ראש השנה (פ"א הי"ב), שבמדבר היו מקדשים החודש על פי עדים שראו את הלבנה, ואם לא באו עדים ביום ל' אלול, ונקבע ראש השנה ביום ל"א, אז המן שירד בכ"ט באלול היה נשאר קיים שלשה ימים עד יום ל"א. גם במנחת חינוך (מצוה ד') כתב בפשטות: 'ובודאי משה רבנו ע"ה ובית דינו במדבר קידשו חדשים ושנים על פי הראייה'.
שבט דן – פסולים לעדות
באחד משיעוריו, העלה הגה"ק בעל שפע חיים מצאנז זי"ע שאלה מעניינת: הלא מבואר בתרגום יונתן (במדבר כב, מא, ועי' רש"י שמות כה, יח) ששבט דן עבדו עבודה זרה, והיו העננים פולטים אותם, ואם כן, היו יכולים לקדש את החודש על פי עדים משבט דן שראו את הירח חוץ לעננים? בהמשך השיעור הציע תירוץ, שאולי היו שבט דן פסולים לעדות, יען כי הם היו עובדי עבודה זרה.
וחם השמש ונמס
שאלה נוספת יש להעלות מפסוק בפרשת המן (שמות טז, כא): 'וחם השמש ונמס'. וכן מדברי רש"י שם (פסוק יד): 'ותעל שכבת הטל וגו' – כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה', הרי שהיתה החמה זורחת במדבר.
הערה זו מיישב הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א בספרו 'טל חיים' (סימן לד), שהמן היה יורד סביבות המחנה, מחוץ לענני הכבוד, ושם היתה החמה זורחת על המן. אלא שמעתה תמוה: אם אכן היו יוצאים חוץ לעננים ללקט המן, הרי היו יכולים לצאת גם בלילה לראות הלבנה. [ואכן כבר הזכרנו לעיל מדברי המהרש"א שהיו יראים לצאת מהעננים מפחד האויבים, ודוחק לומר שרק בלילה היו יראים מהאויבים].
חמימות השמש
אם כי יתכן ליישב בפשטות, שגם אם העננים כיסו את ישראל והם לא ראו את השמש, בכל זאת נאמר 'וחם השמש ונמס', כי חמימות השמש חדרה את מעטה העננים, כדרכו של עולם שחום השמש יכול לחדור גם לתוך אהל סגור.
הוקעה נגד השמש
גם יש להעיר לכאורה מהכתוב בפרשת בלק (במדבר כה, ד) 'קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש', ומפורש שהיה השמש זורח במדבר. אכן כבר כתב שם רש"י וז"ל: 'הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו', הרי שהיה זה מקרה חד-פעמי שנעשה חור בעננים שהתקפלו, וכך ראו את החמה.