על הפסוק בפרשת השבוע (במדבר כא, כ) וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן, כותב רש"י: "שנגנזה [בארה של מרים] בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר".
במוצ"ש – הבאר בכל המעיינות
דבר פלא מביא מרן הבית יוסף (או"ח רצט) בשם הכל־בו (סי' מא) שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף כששמעו ברכו, כיון שבארה של מרים נמצאת בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין על כל בארות ועל כל מעינות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא.. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת".
האם נוהגים כך?
אמנם הרמ"א (שם סעיף י') מביא מנהג זה וכותב "ולא ראיתי למנהג זה". אבל הלבוש והשלחן־ערוך־הרב שם כותבים שיש קצת אנשים הנוהגים כך.
באחת משיחותיו אמר כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל שיתכן שהרמ"א כתב כך כי לא רצה שנשים יסתובבו במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית במעיינות והבארות של קראקא לשאוב מים, דבר שיש בו פגיעה בצניעות, אבל לא התכוון הרמ"א לחלוטין לשלול את המנהג.
בקובץ בית אהרן וישראל (שנה יח, ו) מובא מנהגו של הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע, שבסעודה שלישית אותה המשיך אל תוך הלילה, היו מביאים לפניו מים שנשאבו באותו הלילה, ושתה מהמים. וכן נהג הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקוזניץ זי"ע.
גם במי ברז
ואכן גם בדורותינו יש הנוהגים במנהג זה, וכתב בספרי פסקי תשובות (סי' רצ"ט) שגם בשאיבת מים במי ברז אפשר לקיים מנהג זה וסגולה זו, וכאמור שבארה של מרים מסובבת בכל הבארות והמעיינות. וכן היו מגדולי ישראל (החתם סופר זי"ע ועוד) שבמוצאי שבת מיד לאחר תפילת ערבית שאבו מים מהבאר, ובהבדלה שפכו מים אלו לתוך כוס ההבדלה לאחר שתיית היין, ושותים ממנו מעט.