רש"י כותב על הפסוק (כא, לג) וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם: 'לאחר שאוכלים ושותים אומר להם, ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם? משל מי שאמר והיה העולם אכלתם!'.
לעני צורך צדקה
הלכה פסוקה בשלחן ערוך (או"ח קסט, א-ב) שאסור לתת לחם לאדם שלא נטל ידיו לפני הסעודה, או כשיש חשש שלא יברך, כי הנותן עובר על 'לפני עוור לא תתן מכשול'.
בעקבות הלכה זו קיים דיון בספרי הפוסקים כדת מה לעשות כאשר מארחים יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ויש חשש שהלה לא יברך על המזון, האם מותר להגיש לו מאכל או משקה.
כשלוקח האוכל מעצמו
למעשה כותבים הפוסקים, שהמארחים בביתם איש שאינו שומר תורה, די בכך שיאמרו לו שהוא חייב לברך על האכילה (וליטול ידיים לפת), ואם הוא לא שמע בקול המארחים ולא בירך, שוב אין המארחים עוברים שום איסור (שדי חמד, כללים מערכת ו', לפני עור, אות י"ט).
חשש חילול השם
בשם החזון איש זי"ע מובא (פאר הדור, ג כ"א) שמותר לכבד אורח חילוני במיני מאכל, כי אם לא יברך – יעבור על איסור דרבנן, אבל אם לא יגישו לו כלל מזון – מכשילים אותו ב'לא תשנא את אחיך בלבבך' שהוא איסור מן התורה.
בדומה לזה, הדבר מותר כשיש חשש חילול השם אם האורח יחשוב ששומרי תורה אינם מכבדים אורחים, ויבוא לשנוא ח"ו את שומרי התורה (שו"ת אגרות משה, ה, יג; מנחת שלמה, א, ל"ה), ועוד.
יש שהציעו פתרון שבעל הבית יברך לפניו בקול ויכוון להוציא אותו (קריינא דאיגרתא, א, קמ"א).
הלכה למעשה:
לכתחילה אין להגיש מזון למי שלא יברך, אבל די בכך שאומרים לו שיש חיוב לברך. כמו כן, כשיש חשש חילול השם שהלה ישנא ח"ו את שומרי התורה, מותר להגיש גם כאשר בוודאי לא יברך, אך בעל הבית יכול לברך בקול ולהוציאו ידי חובה.