על הפסוק בפרשת השבוע (במדבר כד, טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ"ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, כותב רש"י: "ויודע דעת עליון – לכוין השעה שכועס בה". הגמרא במסכת ברכות (ז, א) אומרת שאותה 'שעה שכועס בה' אינה יותר מרגע אחד!
קללה ברגע
בעלי התוספות שם תמהים ושאלים: מה היה בלעם יכול להספיק לקלל ברגע אחד? והם מתרצים שני תירוצים: א. בלעם היה יכול לומר מילה אחת: 'כַּלֵם!'. ב. די בכך שבלעם יתחיל את הקללה באותו רגע, וזה היה מועיל גם לכל מה שהיה אומר בהמשך לאחר חלוף הרגע.
תפילה ברגע האחרון
דברי התוספות הללו שימשו בסיס לפסק הלכה מחודש שכתבו הפוסקים שנדרשו לשאלה: יהודי שהתאחר עד לדקה האחרונה או הרגעים האחרונים לפני סוף זמן תפילה (או לפני השקיעה, או לפני חצות), האם מותר לו להתחיל כעת את תפילת שמונה-עשרה, כשהוא יודע שחלק מהתפילה הוא כבר יאמר לאחר שיעבור זמן התפילה, או שמא יש להתפלל את כל התפילה בתוך זמנה, ואסור להתחיל ברגע האחרון.
דעת המשנה ברורה
המשנה ברורה בכמה וכמה מקומות (ס' פט, סק"ה; סי' נח, סק"ה; ק"י, סק"א; רלג, סק"ז וסקי"ד) כותב בצורה החלטית שחובה לסיים את כל תפילת שמונה עשרה בתוך זמן התפילה, וכן את חזרת הש"ץ יש לסיים בטרם סיום זמן התפילה.
ראיה הלכתית מבלעם!
אולם הערוך השלחן (סי' קי, ה) וכן בשו"ת ארץ צבי (א, קכא) בשם הרה"ק מפרשיסחא זי"ע, ועוד אחרונים, חולקים וכותבים שמותר להתחיל שמונה עשרה בעוד לא עבר זמן תפילה, אף שחלק מהתפילה נמשך מעבר לזמן התפילה, כפי שאנו רואים כאן בדברי התוספות לגבי קללת בלעם, שאם הוא היה מתחיל לקלל ברגע של כעס, היה יכול להמשיך לקלל גם לאחר הזמן, ומרובה מידה טובה שאם מתחילים להתפלל בתוך הזמן, יוצאים ידי חובה גם אם חלק מהתפילה נמשכת לאחר הזמן.