הרמב"ם מסמן ארבעה חלקים למה שכלל רב אשי במשנה, בהקדימו כמה מילים על מלאכת האמוראים:
"ולא חדל דור אחר דור להתבונן ולחקור בה ולפרש אותה, כל חכם כפי חכמתו ובינתו, ונחלקו בפירוש קצת הלכות ממנה לפי רוב השנים. ואין חבורה מהם שלא חקרה והתבוננה במשנה וגילתה חידושים, והביאה ממנה דמיונים על עניינים אחרים, עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי שהם האחרונים מחכמי התלמוד… והתבודד רב אשי לחבר התלמוד, וראה בעצתו לעשות בדברי כל הבאים אחרי רבנו הקדוש כמו שעשה רבנו הקדוש בדברי כל הבאים אחרי משה, וכלל כל דברי המדברים, ושכל המתבוננים, ופירוש המפרשים, ודקדק ההלכות וקיבצם. וכבש הכל בחכמתו ובמה שנתן לו הקב"ה מנפש פשוטה וכבוד החכמה, וחיבר התלמוד".
החלק הראשון: הכוונה הראשונה בגמרא היא פירוש המשנה וכל תוצאות פירושה. כל הנובע מן הפירושים השונים והמחלוקות בין המפרשים, כמו כל השקלא וטריא שהתפתחה ממה שטען כל אחד על פירוש חברו. המשא ומתן, החידוד והחתירה לחקר האמת.
החלק השני: לברור ולפסוק – לחקור ולעמוד על שיטות החולקים, בין בפירוש המשנה או בחידושים שמשתרגים הימנה. רב אשי היה צריך להחליט מהי השיטה הנכונה להלכה מכל המחלוקות שהובאו בגמרא.
החלק השלישי: קיבוץ עמל יגיעתם של כמה דורות האמוראים שביררו את מקחם של התנאים, חידשו ממנה הלכות והליכות, עמדו על סודם ולמדו להקיש ולהביא מהם ראיות איך להורות על כל מעשה, בצירוף ליקוט כל הגזירות והתקנות שהאמוראים ייסדו כמנהיגי ישראל בכל הדורות – מה שהוסיף נדבך שלם של הוראות וארחות לארון הספר והחיים של היהודי.
החלק הרביעי: דרשות ודברי אגדה – דרושים ועובדות, הנהגות וסיפורים בין הסוגיות ובשולי הפרקים, שבכולם שזורים דברי טעם ועומק רבים.
על החלק הרביעי רואה הרמב"ם צורך להבהיר: "וזה הענין הרביעי, רוצה לומר הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות, כי הדרשות ההם כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן העניינים האלוקיים ואמתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו".
מאז שרבינא ורב אשי חתמו את התלמוד, וכפי שנראה בפרק הבא הסבוראים אחריהם ערכו אותו בכתובים, התקדש עד מאוד התלמוד הבבלי. אנחנו פוסקים הלכה כמותו גם כשהתלמוד הירושלמי חלוק עליו. הוא המקור לכל שאלה, ועל סמך הכתוב בו נכריע כל נידון להלכה. בה נבללה כל חכמת התורה. והיות וקודשא בריך הוא חד הוא עם ישראל ואורייתא, לכן כל איש ישראל החפץ לדבוק בקונו לא יפסיק מלהגות בה.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: "וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל־פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה. וענין זה הוא הנקרא גמרא… במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל־פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו".