כתב הרמב"ם (הל' תפילה פי"ג ה"א) 'המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת, מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית, בשניה אלה תולדות, בשלישית ויאמר יי' אל אברם, וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות, ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט'.
ונביא בקיצור את תולדות מקור הקריאה ומנהגיו:
מקור התקנה
במסכת סופרים (פ"י ה"א) ובירושלמי (מגילה פ"ד ה"א, הביאו הרי"ף שם כג:) הביאו שהמקור לחיוב קריאת התורה בכל שבת הוא מהפסוק (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל .
אבל בבבלי (ב"ק פב:) הובא שנביאים בדור המדבר תקנו שיקראו בתורה בשבת ובשני וחמישי, כדי שלא יעברו שלושה ימים בלי תורה[1], ומדברי הרמב"ם (הל' תפילה פי"ב ה"א) מתבאר שנביאים בדור המדבר הכוונה למשה רבינו.
ובירושלמי (שם פ"א ה"ג) משמע שתקנה זו תיקן עזרא הסופר, וביארו הראשונים (רשב"א ריטב"א ועוד, מגילה ב.) שהכוונה רק שעזרא תיקן את צורת הקריאה ודיניה וכמו שלמדו חז"ל (מגילה פ"ד) מספר נחמיה (פ"ח) שבו מפורט סדר קריאתו בתורה של עזרא לכל ישראל ביום הראשון של ראש השנה אחרי שגמרו לחנך את הביהמ"ק.
ודנו הפוסקים[2] האם התקנה היתה על כל יחיד ויחיד, רק שצריך ציבור כדי לקיימו, או שכל החיוב הוא רק על הציבור, ונפק"מ האם כשיש רק אחד שלא שמע צריך לאסוף בשבילו עשרה כדי שישמע.
המקור לחלוקת פרשיות התורה
מתקנת משה ועזרא אין סדר ברור לקריאה שצריך לקרוא בשבת, ורק במועדים (שם ל:) או מלך בהקהל (סוטה מא.) או כהן גדול ביום כיפורים (תוס' ישנים יומא סח: ד"ה בא בשם הירושלמי) היה להם קריאה מיוחדת, וכן יש חובה מהתורה לקרוא פעם אחת בשנה את פרשת זכור (מגילה יח. תוס' ברכות יג. ד"ה בלשון), וכמו כן עזרא הסופר תיקן שיקראו את פרשיות הברכות והקללות שבספר ויקרא לפני חג השבועות, ושבספר דברים לפני ראש השנה (מגילה לא:), וכן מדרבנן חובה לקרוא את פרשיות פרה שקלים וחודש (שם כט.) בשבתות שלפני פורים ופסח.
אבל לשאר פרשיות התורה אין סדר מסוים, וכמו שמובא הלכה בתוספתא (שם פ"ג ה"י) שכל השבעה עולים שקוראים בשבת צריכים לקרוא מאותו ספר, ואי אפשר לקרוא כמה עולים למשל מספר בראשית וכמה מסדר שמות, רואים מתוספתא זו שבזמנם לא היה כלל סדר מסוים לפרשיות התורה, והיה מושג שיקראו משני ספרים באותו שבת.
אבל במשך הזמן נוצר בעם ישראל שני מחזורים של קריאת התורה המחזור של בני בבל שעובר כל שנה על כל התורה כולה, והמחזור של בני אר"י שעובר על התורה רק פעם בשלוש שנים.
וממילא לצורך כך היה צריכים לחלק את התורה לחלקים[3], ובזה יש חילוק בין בני אר"י לבני חו"ל.
בני בבל סדרו את התו' לג"ן פרשיות כדי לגמור את התו' פעם בשנה[4], וסדר הפרשיות שלהם היה כשלנו.
אבל חילוק הפרשיות של בני אר"י לא כל כך ברור, כי היו להם זמנים מסוימים שהיו קוראים בהם פרשיות אחרות במשך ימות השנה, וגם להם עצמם היה כמה סוגי חלוקות[5], היו שחילקו לקנ"ה חלקים והיו שחלקו לקע"ו[6]. והרמב"ם (שם פי"ג ה"א) כותב שמנהגם אינו פשוט.
והחלק שקראו בבבל כל שבוע היה נקרא בשם 'פרשה', והחלק שהיה נקרא באר"י היה נקרא 'סדר'[7].
פרשיות מחוברות – פרשיות חלוקות
והיות שיש הבדלים בין שנה מעוברת לשנה פשוטה במספר השבתות בשנה, שבשנה פשוטה יש 50-51 שבתות ובשנה מעוברת יש 54- 55, וגם לפעמים חל יו"ט בשבת וממילא נדחית קריאת השבת לצורך קריאת המועד, וגם יש לשים לב שפרשיות הברכות והקללות יחולו לפני שבועות וראש השנה[8]. ולכן כדי לסדר שיגמרו בכל שנה את כל התורה יש כמה פרשיות שמחברים אותם לפי הצורך כויקהל – פקודי תרומה – תצוה, תזריע – מצורע[9].
ובזמן הראשונים היה מצוי גם שחלקו פרשה אחת[10], אבל בימנו נשאר רק נצבים וילך שמוגדר כפרשה אחת שלפעמים נקראת בנפרד. והמקור לחילוק זה הוא מתקנתו של רבינו תם (בהשלמה למחזור ויטרי שם), שקבע שאפשר לקרוא את פרשת אחרי לפני פסח, ושלא כמו התקנה הקדומה שצריך לקרוא פרשת צו לפני פסח, שזה גרם שיצטרכו לחלק הרבה פרשיו
_______________________________________________________________