היכן נמצאים היום כלי המקדש

עם סיום פרשיות תרומה עד פקודי, בהם למדנו על כלי המקדש, נבקש להתחקות בקיצור אחרי השאלה המאתגרת רבים וטובים זה מאות שנים: היכן נמצאים כיום כל כלי המקדש?

תשובות רבות נאמרו על שאלה זו, חלקם ממקורות חכמינו ז"ל, וחלקם מספרי דברי הימים, ונציג כאן סקירה תמציתית על רגל אחת:

מחילות תחת המקדש

לפני חורבן בית ראשון נגנז הארון תחת דיר העצים בבית המקדש (יומא נד.), היו אלו מחילות שבנה שלמה המלך תחת בית המקדש ושם נגנז הארון ושמן המשחה (רמב"ם, בית הבחירה ד).

שאר הכלים נלקחו בשבי על ידי נבוכדנצר לבבל, וחזרו לארץ ישראל לאחר שבעים שנות גלות, לדעת הרמב"ן (מגילה יא:) כל הכלים חזרו ולא נשאר שום כלי בבבל.

כמה אתרים בבבל

אולם בספר 'עמק המלך' (הקדמה שלישית פרק אחד עשר) של המקובל האלקי רבי נפתלי הירץ בכרך זצוק"ל מפרנקפורט, מביא פרק שלם של "משניות" חדשות, ממדרש כתב יד, שם מפורטים ששה אתרים, רובם בארץ בבל, בהם נגנזו כלי ביהמ"ק הראשון, ואלו הם א. במגדל 'בגדת' בארץ בבל. ב. ב'סגל-הבר'. ג. ב'בורסיף'. ד. ב'עין-צדקיה'. ה. ב'עין-כחל' (זה מקום בארץ ישראל, ראה להלן). ו. ב'חומת בבל'.

נלקחו על ידי היוונים והרומאים 

גם הכלים שחזרו לירושלים, הרי בתקופת מלכות יון נלקחו חלק מהכלים שוב בשבי, כפי שכותב רש"י (עבודה זרה מג, א) שהיוונים טימאו ההיכל ונטלו כל כליו.

בהמשך, בחורבן בית שני על ידי הרומאים נטל טיטוס לרומי את כל כלי המקדש (גיטין נו:), והיו תנאים שראו ברומא את הציץ והמנורה והפרוכת (ראה ספרי זוטא פרק ח ה"ב; סוכה ה, א; יומא נז, א; אבות דרבי נתן פרק מא).

האומנם הכלים בוותיקן?

מאז עד היום, אופפים ערפילי-סוד וענני-מסתורין את דבר מיקומם הנוכחי של כלי המקדש, שמועות ואגדות רבות וססגוניות פרחו במשך השנים על הימצאות כלי המקדש במקום כזה או אחר, השערות רבות הועלו ומחקרים רבים נכתבו, אך לא כולם ממקורות נאמנים.

ההשערה הרווחת בדורות האחרונים היא, שכלי המקדש נמצאים במרתפי ה'וותיקן' ברומא, אם כי מעולם לא קיבלה ידיעה זו אישור משום גורם במסדרונות הוותיקן, וכל ניסיון לדלות מהם מידע בנושא זה נתקל בתשובות מתחמקות. 

יש שכתבו שכאשר נסע האדמו"ר הגה"ק רבי גרשון העניך מראדזין זצוק"ל למרתפי הוותיקן ברומא כדי לבדוק את צבע התכלת שבבגדי כהונה, שלפי השערתו היו שם, ראו הוא ומלוויו את ציץ הכהן הגדול, אך עדות זו הוכחשה באופן נחרץ על ידי זקני חסידי ראדזין וצאצאיו של הגה"ק מראדזין (ראה  "תורה-שלמה" מילואים שאחרי פרשת פקודי, כרך כג, עמוד קפג).

ההנחה המקובלת כיום אצל רבים, שכאשר פרצו הוונדאלים לרומא במלחמתם עם רומא, לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה, בשנת ד' אלפים רט"ו, שדדו הם ובזזו את כלי המקדש, את חלקם שרפו, וחלקם טמנו בעפר במקום בלתי ידוע, וחלקם נטלו עמם לארבע כנפות תבל, וכך הם אבדו בתהום הנשייה (ראה נהרי אש מכתב מה עמוד קנב).

בעין כחל

כנזכר לעיל, אחד המקומות המשוערים ששם מונחים כלי המקדש, הוא בגליל המזרחי, בדרך בין צפת לטבריה, שם ישנו מעיין בשם "עין כחל", בכמה ספרים הובאה מסורת כי שם נגנזו כלים מכלי המקדש, וכאמור ידיעה זו יש לו בסיס ב"משניות" הנזכרות, שם מוזכר בין השאר גם המקום "עין-כחל" כאחד מהמקומות בהם נטמנו חלק מכלי המקדש.  

מסורת זו הגיעה לאוזני הקיסר הצרפתי נפוליאון שחנה בצפת בשנת תקנ"ח, והוא השקיע מאמץ לא קטן לחשוף אותם. אך גם הוא, כצפוי, העלה חרס בידו ולא מצא כלום. (ראה 'שערי ירושלים' מהדורת שנת תשכ"ז, עמוד 72).

סוף דבר, שעדיין רב הנסתר על הגלוי בשאלה זו, ולנו לא נותר אלא להתפלל לבורא עולם: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אמן'.