בפרשת השבוע מתאר משה רבנו ע"ה את הניסים שעשה השי"ת לישראל במדבר (דברים ח, טו): 'הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ'.
המפרשים מדקדקים: הפסוק פותח אודות סכנת בעלי חיים המזיקים נחש שרף ועקרב, ואודות סכנת הצימאון, וסיים רק בפתרון לבעיית הצימאון – 'המוציא לך מים מצור החלמיש', ולכאורה אין כאן פתרון לבעיית המזיקים.
שלשה נביאים מתנבאים בסגנון אחד לבאר את הפסוק בביאור מתוק, הלא הם: הגאון מהרי"ט צהלון זי"ע, מחכמי הדור בתקופת הבית-יוסף; הגאון רבי אברהם מנחם רפפורט זי"ע, בעל 'מנחה בלולה', מחכמי איטליה לפני 450 שנה; והגאון מהרי"ל דיסקין זי"ע.
רבינו רש"י הקדוש במסכת ברכות (לג, א) מביא בשם הירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) שיש נחש מסוכן הנקרא 'ערוד' [ובירושלמי הוא נקרא 'חברבר'] שבשעה שהוא נושך את האדם, אם הערוד מקדים ונכנס תחילה למים – מת האדם הנשוך; ואם האדם הנשוך מקדים להיכנס למים – אזי האדם ניצל והערוד מת.
בכן יבואר הכתוב כפתור ופרח: 'המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים', ומה עשה הקב"ה כדי להציל את ישראל מסכנת הנחשים? – המוציא 'לך' מים מצור החלמיש, דהיינו שבמדבר לא היו מעיינות מים, כך שהנחש לא היה יכול להקדים ללכת למים, ורק לך בלבד הוציא ה' מים, כך שאתה תוכל להקדים למים ולהינצל, וימות הנחש.
ודברי פי חכמים – חן!