על הכתוב בפרשת השבוע (שמות ב, יג) וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, כותב רש"י: 'אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד'. כך נפסק להלכה בשלחן ערוך חושן משפט (סימן תכ סעיף א): 'אסור לאדם להכות חבירו, והמרים יד על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע'.
חרם הקדמונים
הרמ"א מוסיף וכותב שם: 'יש אומרים דיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו, וצריכין להתיר לו [את החרם] כדי לצרפו למנין עשרה, ומיד שמקבל עליו לעשות דין, מתירין לו אף על פי שאין המוכה מתרצה'.
היתר בשלשה
על דברי רמ"א אלו כותב הסמ"ע (סק"ד), שמשמע מלשונו שאין צריך לנדות מחדש את המכה, אלא כל המכה הריהו כבר מנודה ועומד מחרם הקדמונים.
עוד כותב הסמ"ע, שהיתר החרם צריך להיות על ידי שלשה אנשים, ולא כמו שעלה על דעת חכם אחד לומר שצריך היתר של מאה רבנים משלש מדינות, כי זה נאמר רק כלפי החרם שלא לישא שתי נשים.
המנהג בימינו
מחמת רפיון הדורות לא ראינו בימינו שיחששו לכך שלא לצרף למנין מי שהכה את חבירו, כפי שכבר כתב בפתחי תשובה (שם סק"א) בשם שו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קפ"ב): 'בנידון זה אשר אין איש שם על לב לענשו ולהפרישו'. גם בשו"ת רב פעלים (ח"ב – או"ח סימן יא) כותב: 'הנה דבר זה שכיח הרבה, ולא ראינו דחכמי הדור בכל מקום ומקום חוששין לדבר זה, לעשות התרה להמכה את חבירו כדי לצרפו לעשרה'. וראה שם שכתב שסומכים על 'התרת החרמות' שעושים לקראת ראש השנה.
הלכה למעשה:
מעיקר הדין, לדעת הרמ"א, מי שהכה את חבירו אסור לצרפו למנין לשום דבר שבקדושה, ולא לענות אחריו אמן. אך כתבו האחרונים שלא ראינו שחוששים לכך.