על הכתוב בפרשת השבוע (בראשית נ, יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, מובא במדרש תנחומא (אות יז) שכאשר חזרו מקבורת אביהם, הלך יוסף אל אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, ובירך עליו 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה'.
שלא כדרך הטבע
נפסק בשולחן ערוך (או"ח ריח, ד-ט) שהרואה מקום שנעשה לו נס מברך 'שעשה לי נס במקום הזה. אולם יש אומרים שאינו מברך אלא בנס היוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא בדרך מנהג העולם, אינו חייב לברך, ויש חולק שגם בנס כזה מברך, ולכן יברך בלא שם ומלכות'.
אסון מירון?
אדם שנקלע לפיגוע או תאונה קטלנית רח"ל, והיה בסכנת 'מוות ודאית', וברגע האחרון יצא משם. על מקרה כגון זה כותב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' כ"ח) שמי שהיה בסכנת מוות אשר בדרך הטבע אחת דתו למות, הרי עצם הדבר שיצא ממצב זה ונשאר בחיים הרי זה נס מחוץ לדרך הטבע, וכאשר הוא חוזר למקום הנס, הריהו מברך בשם ומלכות שעשה לי נס, אפילו אם עצם ההצלה היתה בהשתדלות טבעית.
השגחה פרטית גלויה
אך אם לא היה בסכנת מוות ודאית, ועל פי דרכי הטבע שקבע הבורא בעולמו מצוי שאדם ניצול ממקרים כאלו, אינו מברך כלל ברכת שעשה לי נס. רק אם ההצלה היתה בהשגחה פרטית גלויה, שהזדמן לו מושיע בדיוק ברגע הנכון, הרי זה תלוי בשתי הדעות בשלחן ערוך, ומברך בלי שם ומלכות.
הלכה למעשה:
אם נעשה לו נס למעלה מדרך הטבע, מברך 'שעשה לי נס', וכן כשהיה בסכנת מוות ודאית, אף שניצל בדרך הטבע. אבל אם לא היה בסכנת מוות ודאית וניצל בדרך הטבע, אינו מברך כלל. ואם נעשה הנס בהשגחה פרטית גלויה, מברך בלי שם ומלכות.