רבינא ורב אשי, כפי שתיארנו בפרק הקודם, היו חותמי הגמרא, האחרונים לדורות החכמים שהורו סברא להלכה וחידשו מסורת למעשה מהמשנה. אחריהם, כמו במשנה בתום תקופת התנאים, ננעלו שערי הגמרא. וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה: "וכשמתו כל החכמים עליהם השלום שהאחרון מהם היה רבינא ורב אשי והתלמוד כבר נגמר, וכל אשר קם אחריו היתה תכלית כוונתו וכל מאודו להבין דבריהם שכתבו בלבד, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".
אחריהם נשתיירו רבנן סבוראי, בעלי קבלה וברי סברא, שמחמת המאורעות וקורות אותם הימים כבר לא יכלו להוסיף או לגרוע מדברי האמוראים. וכך מצוין באגרת רב שרירא גאון: "ולפי זה ניתוספה הוראה [דור] אחר דור עד רבינא, ואחר רבינא נפסקה, כמו שראה שמואל ירחינאה בספרו של אדם הראשון שהיה כתוב בו: אשי ואבינא סוף הוראה". אך רבה היתה תרומתם בהסדרת הדברים למען יעמדו לימות עולמים.
הסבוראים הכניסו לנוסח הגמרא את תורת הדור האחרון של האמוראים, והם אף הוסיפו הבהרות בשינוי לשון מהאמוראים בשולי הפרקים. כך מובא בתוספות (זבחים קב: ד"ה פריך רב אחאי) בשם רבנו הרשב"ם: "פריך רב אחאי. בכל מקום לשונו משונה כדאשכחן בריש כתובות (דף ב:) פשיט רב אחאי. ומתוך כך היה אומר רבנו שמואל, דהוא רב אחאי שעשה השאילתות שהיה מרבנן סבוראי דבתר רבינא ורב אשי דהוו סוף הוראה וכתבו אחרי כן דבריו בסוף הש"ס".
ודע, כי יש מחלוקת בין הראשונים לגבי ההוספות של הסבוראים אם הן נחשבות כחלק אינטגרלי מהגמרא, או שדינן כהגהה וכשכבה נוספת שאינה חלק מהגמרא עצמה. רב שרירא גאון, הרי"ף, הרמב"ם והרמב"ן סוברים שבכוחם היה לקבוע את מסגרת התלמוד, ועל־אף שלא יכלו להוסיף על דברי האמוראים הם אלו שקבעו את נוסח הגמרא. ואילו בעל העיטור והריטב"א סבורים שלא היה בכוחם לשנות מגוף הגמרא עצמה, וכל הוספותיהם הן רק בשולי האמוראים ובגדר הגהה לדברים.
רב שרירא גאון מוסיף, שעל־אף שלא היו בעלי הוראה היו קרובים להוראה והכריעו בכל מה שהיה תלוי ועומד: "ואחר־כך אף־על־פי שוודאי הוראה לא היתה היו סבוראים שפירשו [פירושים] הקרובים להוראה, והם נקראו רבותינו הסבוראים. וכל מה שהיה תלוי ועומד פירשוהו". לדעה זו, כשיש הכרעה בגמרא בין מחלוקת האמוראים כגון "והלכה כ"… הרי היא מהכרעת רבנן סבוראי.
תפקידם הייעודי של הסבוראים והתמורה מהתפקיד אותו מילאו האמוראים חופפים לרקע ההיסטורי של התקופה בה הסתיימו ימי שלוותם היחסית של היהודים תחת השושלת הסאסאנית בממלכת פרס, עם עלייתו של המלך קבאד כאשר החלו היהודים לסבול רבות. בדומה לכיבוש הרומאי בארץ ישראל שהאיצה את סיום תקופת המשנה, כך גרמו גזירות השלטון הפרסי בבבל לחתימת תקופת הגמרא.
יהודים החלו להתפזר הלאה מבבל לכיוון ארצות ערב וצפון אפריקה, אך הסבוראים נותרו איתנים. על כתפיהם הוטלה המשימה האדירה – לשמר את מפעל התורה ולהעבירה הלאה אל הדור הבא.