כאשר יעקב מגיע אל חרן ורואה את עדרי הצאן רובצים בשדה, הוא פונה אל הרועים בתוכחת מוסר (בראשית כט, ז) 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ'. והרועים אכן מקבלים את תוכחתו ומתנצלים ואומרים 'לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן'.
הדבר מעורר פליאה: מופיע כאן אדם בלתי מוכר, אשר לא נודע טיבו וטבעו, והוא מתיל להעיר הערות ומעביר ביקורת. היה צפוי שהרועים יתרעמו עלי ויאמרו לו 'מי שמך לאיש שר ושופט עלינו', ומה גרם להם לקבל את דבריו?!
בטוב טעם הסביר מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, רבה של פוניבז': התשובה לכך טמונה במילה אחת הכתובה כמה פסוקים קודם לכן. שעה שפגש יעקב את הרועים, בפנייתו הראשונה אליהם הוא שאל 'אחי מאין אתם?', הוא פנה אליהם בביטוי של חיבה "אחי!", ונתן להם הרגשה שהוא אוהבם כאח ממש, ומכאן הדרך היתה קצרה מאד שכל דברי הביקורת יתקבלו על לב שומעיהן, החזקה על ביקורת הנובעת מלב מלא אהבה, שהיא מתקבלת על לב השומע!