בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת 'חדש' טרם הקרבת מנחת העומר, כמו שנאמר (ויקרא כג, יד-טו) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
גאוני הדורות נחלקו האם גם על תבואת גוים בחוץ לארץ חל איסור 'חדש', והדבר עורר פולמוס סוער וחילוקי מנהגים בין קהילות הקודש. הפולמוס נגע בכמה שאלות: האם חדש אסור בחוץ לארץ גם בתבואה של גוי (ראה טור יו"ד סי' רצ"ג), והאם ניתן לסמוך במקום ספק או ספק-ספיקא כשאין יודעים בבירור שהתבואה היא חדש.
ההיתר של "ספק ספיקא"
במערב אירופה לא היתה שאלת 'חדש' שכיחה כל כך, כי על פי רוב היו זורעים את התבואה זמן רב קודם הפסח, כך שהתבואה היתה נשרשת קודם הפסח, ועל פי ההלכה תבואה כזו ניתרת באכילה לשנה הבאה. אבל במזרח אירופה, כגון ברוסיה ובפולין, היתה השאלה נוגעת ביותר, כי מחמת הקור הגדול וריבוי השלגים לא היה אפשר לזרוע את התבואה קודם פסח, כך שעל התבואה שנקצרה בחדשי הקיץ היתה שאלת איסור חדש, ומאחר והיהודים בארצות הללו היו עניים ביותר, ורוב שתייתם היה שכר העשוי משעורים ושבולת שועל, היה הדבר קשה להם ביותר להמתין עד פסח הבא.
בשאלה זו דן כבר אחד מן הראשונים, הלוא הוא בעל תרומת הדשן (סי' קצ"א), והשיב שבמקום הדחק אפשר לסמוך להקל מחמת 'ספק ספיקא', ולסמוך על רוב השעורים שכבר נזרעו קודם לפסח, ועוד, שיש שעורים שהם משנה שעברה. היתרו נפסק להלכה גם ברמ"א (יו"ד סי' רצ"ג ס"ג).
היתרו של הב"ח: חדש של גוי מותר
שנים ארוכות היו סומכים היהודים בארצות אירופה על ההיתר של 'ספק ספיקא', או בדיעבד על מה שכתבו הפוסקים 'מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים', עד שבא הגאון הב"ח זצ"ל ופסק היתר גדול יותר, שמותר לאכול חדש מתבואה של גוי בחוצה לארץ לכתחילה בלי שום פקפוק.
הב"ח (יו"ד רצ"ג) מעיד 'המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר…זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה'.
לאחר אריכות דבריו וראיות לשיטתו, מסיק הב"ח: "ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור הפך המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל להיתר, ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים…".
הפולמוס סביב היתרו של הב"ח
לאחר שיצא פסקו של הב"ח לאור עולם, התנגדו כמה מגאוני זמנו לדבריו וחלקו על טענותיו וראיותיו. מראשוני המשיגים על הב"ח, היה הגאון בעל תוספות יום טוב שהיו לו חילופי מכתבים עם הב"ח בענין והביע דעתו להחמיר, כשהב"ח השיב לו על דבריו (נדפסו בשו"ת גאוני בתראי סי' א'). גם בשו"ת ב"ח החדשות (סי' מ"ח) מובאות השגות של כמה מגדולי דורו על היתרו של הב"ח.
בדור שלאחריו האריכו הפוסקים הרבה בצדדים לכאן ולכאן אם לסמוך על היתרו של הב"ח, הט"ז (סק"ד) והמגן אברהם (סי' תפ"ט יז) כותבים ליישב את המנהג להקל. לעומת זאת הש"ך (סק"ו) כתב שכל דברי הב"ח תמוהים. וכך היתה דעת הגר"א להחמיר בזה מאד (ביאור הגר"א יו"ד שם), וכן החמירו ההולכים לאורו של הגר"א, כמבואר בשו"ת משיבת נפש (ח"א סי' ט"ז).
מנגד יש שנקטו כהב"ח להקל בפשיטות. גם בחק יעקב (סי' תפ"ט סקכ"ב) כתב: 'ומכל מקום לא ראיתי נזהרים גם בזה אף אנשי מעלה וחסידים ואחד מאלף שנזהר בזה'.
מנהג הבעש"ט הק' ותלמידיו
כידוע, דעת הבעש"ט הק' זי"ע ותלמידיו היתה להקל באיסור חדש בחו"ל כדעת הב"ח (מובא בספר זכרון טוב, עניני תפלה אות י"א). כן ידוע שכך היתה דעתו של הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע (שו"ת אבני נזר חושן משפט סימן קט,). ובספר דרכי חיים ושלום (אות תתע"ג) מביא שהרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע הרעיש על האומר להחמיר בזמן הזה בחוץ לארץ בחדש.
סיכומם של דברים
בשאלה זו אם להקל או להחמיר באיסור חדש האריכו הרבה מהאחרונים. אך כאמור, המנהג הנפוץ אצל רוב ככל הגאונים היה להקל בזה, וכן נהגו תלמידי הבעש"ט, אולם ההולכים לאורו של הגר"א זי"ע נקטו בזה לחומרא.
ולמעשה מסיק שלחן ערוך הרב (סי' תפ"ט סעיף ל') שמנהג העולם כיום בחוץ לארץ שלא להיזהר כלל באיסור חדש, והוא מסביר את המנהג בכמה סברות, אך בסוף הדברים הוא כותב: "אבל כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר…כי כן עיקר", וכעין זה כתב במשנה ברורה (סי' תפ"ט סקמ"ה).