'ואחד תרגום' התרגום מקורו וחשיבותו

מה זה תרגום?

בהר סיני ניתנה לישראל התורה בלשון הקודש, ואח"כ בערבות מואב הואיל משה באר את התורה בשבעים לשון (דברים א, ה, רש"י שם), ובכלל זה כמובן התרגום הארמי (סוטה לז:), ועיקר הטעם היה כדי שיוכלו ללמד את אומות העולם, וישראל גם נצטוו שבעברם את הירדן יכתבו את דברי התורה על גבי אבני המזבח בשבעים לשון (שם כז, ח). ותמיד היה עדיפות לשפת הארם[1] שהיא לשון קרובה ללשון העברית[2].

התפתחות התרגום

במסכת קידושין (מט.) מובא הברייתא דלקמן 'והתניא, ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי [וברש"י – שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו כגון לא תענה על ריב (שמות כג) לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי], והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף [וברש"י – והמוסיף עליו – שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכל מקום שארצה, הרי זה מחרף – מבזה את המקום משנה את דבריו]. אלא מאי תרגום, תרגום דידן. ופירש רש"י 'ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן[3] אלא שנשתכח וחזר ויסדו כדאמרינן במגילה (דף ג.) 'ושום שכל' זה תרגום[4]'.

עוד אמרו במסכת מגילה (שם) תרגום של תורה – אונקלוס הגר[5] אמרו[6] מפי רבי אליעזר ורבי יהושע[7].  [ומקשים] ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב (נחמיה ח, ח) ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויקראו בספר תורת האלהים – זה מקרא, מפרש – זה תרגום, וכו' [ומתרצת הגמ'] 'שכחום וחזרו ויסדום'. מאי שנא דאורייתא דלא אזדעזעה, ואדנביאי אזדעזעה, דאורייתא מיפרשא מלתא, דנביאי איכא מילי דמיפרשן, ואיכא מילי דמסתמן.

מצאנו אם כן בדברי חז"ל הללו שמצד אחד תרגום ניתן בסיני מצד שני כתוב שעזרא תקנו, מצד שלישי כתוב שאחרי ששכחם חזר ויסדו אונקלוס. וצריך להבין איך התפתחו הדברים.

ויש כמה מהלכים לבאר את התפתחות הדברים:

יש שכתבו[8] שגם בימי בית שני הלשון בבית המדרש היה לשון הקודש, וכך גם דיברו עם ילדיהם, ולכן לא היה צורך בתרגום גם אז, ורק בסוף ימי בית שני התחילו לדבר ארמית ואז היה צורך בתרגום.

אבל מה שמסתבר יותר זה שלשון ארמית היה לה תמיד מקום של כבוד בעם ישראל[9] שכל ימי בית שני היו מתרגמים כי לשון העם היה ארמית[10], וכתוב (שם ז) 'והלויים מבינים את העם לתורה' ופי' רש"י שהכוונה שמתרגמים את התורה לעם. וכבר אז נתייסדו תקנות על קריאות מסוימות שנקראים ולא מתרגמים[11].

ולכן יש שכתבו[12], שבאמת כל ימי בית שני היו מתרגמים שתרגמו את התורה, רק שענין התרגום מורכב מאוד כי מצד אחד המתרגם יכול לתרגם פירוש מילולי בלבד, מצד שני ביכולתו להרחיב מאוד את הדיבור עם פרשניות מדרשיות[13], ובאמת מצאנו הרבה סוגי תרגומים עם פרשנות יותר נרחבת מתרגום אונקלוס.

והנה בסוף ימי בית שני התחילו ניצני הנצרות המינים הקדומים, ולכן המקום הראשון שאליו הם נכנסו כדי להשפיע על העם היה דרך התרגומים, כי יהודי פשוט לא הבין לשון הקודש והחיבור שלו לידיעת התורה היה דרך המתרגם בלבד, וכשראו חז"ל תופעה זו מיד הלכו וביססו תרגום ברור שלא מוסיף ולא מגרע.

ואחד העקרונות החזקים של התרגום הוא שמרחיק כל אפשרות של טעות ובלבול בפירוש פסוקי התורה שלא כמסורת היהדות[14], ולמשל בהרחקת הגשמת הבורא[15], ותפקיד זה נטל על עצמו אונקלוס הגר[16].

ולכן אחרי שאונקלוס גמר את עבודתו שבחהו חז"ל, ואמרו שפירושו זה הפירוש שניתן בסיני היינו סגנון פירושו הוא הסגנון האמיתי של פירוש התורה, ולכן גם קראו לתרגומו תרגום דידן – תרגום דרבנן[17].

ובהמשך התפתח יצירה ענפה של ספרות על תרגומו של אונקלוס[18].

התקנה של שניים מקרא ואחד תרגום

ואחרי שחז"ל רצו לקבוע שהעם יהיה בקי בתורה וזה ע"י קביעת חיוב קריאת – שנים מקרא – כדי שיזכרו, ואחד תרגום – כדי שיבינו, על כן קבעו שהתרגום יהיה של אונקלוס דוקא, כי הוא התרגום המקורי והמוסמך ביותר[19]. וכשאנו מתבוננים אנו רואים שהתקנה לקבוע את תרגום אונקלוס כמשהוא מחייב לכל יהודי זה אחד מהיסודות שחיזקו והצילו את האמונה היהודית הטהורה מפני משחיתים וכופרים.

והנה זולת הטעם שקבעו לקרוא בתרגום כדי שתתקבע ידיעת התורה שבכתב בצורה המסורה לחז"ל בתורה שבע"פ, ומחמת טעם זה היה מקום שיועיל גם פירושים אחרים המבוססים על חז"ל כפירוש רש"י וכדו', אבל בכל זאת מצד הקבלה יש ענין בקריאת התרגום של אונקלוס דוקא[20].

_____________________________________________________________________________________________

[1] וכמו שמצאנו בתורה שיש מילה שנכתבה בארמית 'יגר שהדותא' בראשית לא מז, ראה מגילה (ט:) וראה ועד מס' סופרים (פ"א ה"ט). ולשון ארמית היה הלשון המצוי בידם מבית אבי אמם לבן הארמי, מהרש"א (ח"א מגילה ג.).

[2] ראה כוזרי (ח"ב סז – סח) ואבן עזרא (בראשית לא, לז).

[3] ראה סידור רב עמרם (ח"ב סי' לא) ומרדכי (ברכות סי"ט) מחזור ויטרי (ריש פרקי אבות) והגהות מימוניות (הל' תפילה סופי"ג), וראה גם מהרש"א (שם ונדרים לז:) ושו"ת הרמ"א (סי' קל). אבל ראה בשו"ת הגאונים (הרכבי, סי' טו וסי' רמח) שכתב שנשמע מן הנביאים, וראה בפסקי ריא"ז (מגילה פ"ד) שכתב שחברהו אנשי כנסת הגדולה. וראה בתולעת יעקב (סוד שבת אות ב') שכתב שהתרגום הלכה למשה מסיני והתורה ירדה כרוכה בו.

[4]  מעניין לציין שבמגילה שם אמרו 'מפורש' זה תרגום.

[5] על תהליך הגיירתו ראה גיטין (נו:) ועבודה זרה (יא.).

[6] יש שכתבו שהטעם שרק אמרו ולא כתבו משום שבזמן ההוא עדיין היה אסור לכתוב תורה שבע"פ (גיטין ס:).

[7] ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) הנוסח 'עיקלס הגר תרגם את התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע וקילסהו', משמע שתריגם מדעתו, ולא בשמם, ובספר מאור עינים (לר' עזריה מן אדומים, אמרי בינה פמ"ה) כתב שעיקלס אינו אונקלוס, ועיקלס היה גר יווני שתרגם התורה ליוונית רק לפני התנאים ולא בשמם, אבל בנתינה לגר (בהקדמה) מבאר שעילקס זה אונקלוס [וכך גם כתב בקרבן העדה בירושלמי שם] רק שבתחילת גירותו תרגם את התורה מילה במילה ליוונית ואת זה אמר לפניהם, אבל אחר שלמד מפיהם עוד פירושים ותורה שבע"פ, תרגם את התרגום מפיהם ממש.

[8] ראה ספר 'אוצר השמו"ת' עמ' לז, ע"פ קונט"א לשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"א ס"ק ב).

[9] ואפי' בימי בית ראשון היו שהכירו ארמית, כדמוכח במעשה עם חזקיה המלך וסנחריב (מלכים ב' יח, כו) 'ויאמר אליקים בן־חלקיהו ושבנה ויואח אל־רבשקה דבר־נא אל־עבדיך ארמית כי שמעים אנחנו ואל־תדבר עמנו יהודית'.

[10] ראה הרבה הוכחות בספר פרשגן במבוא עמ' 32. ויש אומרים שמגילת אנטיוכוס נכתבה בידי מלכי בית חשמונאי או עכ"פ זקני ב"ש וב"ה, ונכתב כולו בארמית. וגם במקדש מובא בחז"ל על כמה חותמות שהיו שם כתובים בארמית. וכשעלו עם עזרא מבבל מפורש בפסוק שדברו שפות אחרות, נחמיה (יג, כד) 'ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם'.

[11] ראה משנה מגילה (כה.), ויש שביארו שלכן כל הפסוקים שלא מתרגמים בציבור לא הקפיד אונקלוס להביא את הפירוש של חז"ל רק תירגם תרגום מילולי בלבד, למשל במעשה ראובן שנקרא ולא מתרגם שתרגם שלא כמסורת חז"ל.

[12] ראה בספר פרשגן עמ' 34.

[13] ראה שם הערה 17 שמביא כמה סוגי תרגומים שמנוגדים להלכה ולמסורה, ומביא שחלק מהם נשתיירו בתרגומים הירושלמיים.

[14] ראה למשל בענין לקיחת חנוך (בראשית ה, כד) שיש שני גירסאות בתרגום י"ג 'וליתוהי ארי אמית יתיה ה", וי"ג ואייתוהי הרי לא אמית יתיה ה', ובאמת הגירסא השניה היא כדברי חז"ל, אבל באמת הגירסא הנכונה בתרגום הוא דלא כחז"ל, וההשערה אומרת שהטעם שלא תרגם בזה כחז"ל הוא משום שהנוצרים עפ"ל לקחו סימוכים ממעשה חנוך לסיפוריהם, ולכן רצה לשלול מחשבות אלה מהעם.

[15] למשל תמיד בענין שיש שייכות למציאות ה' מוסיף אונקלוס כגון, ויחזו אלוקים – יקרא דה' (שמות כד יא) פני ילכו – שכינתי תהך (שם לג יד) היד הגדולה – גבורת ידא (שמות יד לא) ויתעצב אל לבו – ואמר במאמריה (בראשית ו, ו), באופן שלא יהיה חשש להגשמה.

[16] והיתכן שבגלל היותו גר צדק שהכיר בטעויות עובדי האלילים ובמקומות שהם יכולים להטעות את ישראל, לכן עליו דוקא הוטלה התפקיד, כי הוא ידע הכי טוב איך לעשות את זה. וראה הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פכ"ז כ"ח ל"ז מ"ח, ועוד הרבה) שמשבח מאוד את אונקלוס על עניין זו של הרחקת ההגשמה.

[17] ראה לשונו של רב נוטראי גאון (מהדו' אופק, או"ח סי' מה). ועד כדי כך התקבע פירושו כפירוש מחז"ל שדנו אחרונים האם אפשר לסמוך עליו לעניני הלכה, ראה למשל אבני נזר (יו"ד סי' רעא) וחלקת יואב (סי' לב) וברכת שמים (יו"ד סי' סא). אבל עיין גם ספרא (שמיני פרשה א).

[18] ועד כדי כך התקבע פירושו כפירוש בסיסי, שהיו שחיבורו על אנקלוס 'מסורה' כדי לשמר את ניסוחו המדויק, ראה הרחבה ע"ז במובא לספר פרשגן עמ' 49, הערה 70. ונעתיק כמה ספרים שהתחברו על תרגום אונקלוס: [מתוך הספר פרשגן עמ' 50] ספר פתשגן או בשם יא"ר לא ידוע זיהוי המחבר יש אומרים ספרדי יש אומרים אטליני אבל קדום מאוד/ מתגרם אברהם, לרבי אברהם בן הגר"א/ נתינה לגר לרבי נתן הכהן אדלער/ אוהב גר, לחכם שמואל דוד לאצטו/ ביאורי אונקלוס – שמשון ברוך שפטל תרמ"ח מינכן/ אור התרגום – ר' שלמה אהרן וורטהיימר/ בזמננו גם התחברו כמה פירושים, מעט צורי, אונקלוס המבואר, פרשתגן, והיו חוקרים שחברו הרבה מאמרים על תרגום אונקלוס כגון חיים חמיאל – המקרא ותרגומיו, ועוד.

[19] ולגבי מקום שאין בו תרגום אונקלוס כגון 'עטרות ודיבון' כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) לומר תרגום ירושלמי.

[20]  ראה של"ה מסכת שבת פרק תורה אור אות פ"ו, בשם כנפי יונה (ח"ג סי' ז) שהיא לתקן קליפת נוגה ראה שם בהרחבה, וראה גם מה שהביא מספר קנה (ספר הפליאה ד"ה ותהיה זהיר לילך).