חֶלְקוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל פָּרָשַׁת שְׁמִינִי עוֹסֵק בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, וְהַמְּאֹרָעוֹת שֶׁאֵרְעוּ בְּיוֹם זֶה. בַּחֵלֶק הַשֵּׁנִי, עוֹסֶקֶת פָּרָשָׁתֵנוּ בְּהִלְכוֹת כַּשְׁרוּת הַמַּאֲכָלִים וְהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה.
נוֹשְׂאֵי הַפָּרָשָׁה:
קָרְבָּנוֹת בְּיוֹם חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן \\ מִיתַת נָדָב וַאֲבִיהוּא \\ דְּחִיַּת הָאֲבֵלוּת \\ שְׂרֵפַת הַשָּׂעִיר \\ אִסּוּר עֲבוֹדָה לִשְׁתוּיֵי יַיִן \\ סִימָנֵי כַּשְׁרוּת בַּעֲלֵי חַיִּים \\ טֻמְאַת נְבֵלָה \\ טֻמְאַת שְׁרָצִים \\ הֶכְשֵׁר לְקַבֵּל טֻמְאָה \\ אִסּוּר אֲכִילַת שְׁרָצִים.
דין ודברים בין משה ובין אהרן ובניו
על שריפת שעיר ראש חודש
(עפ"י רש"י ויקרא י' ט"ז-י"ט)
משה פונה אל אלעזר ואיתמר:
מדוע לא אכלתם את השעיר? הרי באכילתו מתכפרים ישראל על טומאת מקדש.
מוסיף משה לחקור:
אולי הקרבן נשרף בגלל שיצא חוץ לקלעים ונפסל?
אלעזר ואיתמר:
לא, הקרבן לא יצא.
ממשיך משה ושואל:
אולי הדם נזרק על ידי כהן אונן, ובכך נפסל הקרבן?
אהרן עונה:
וכי הם זרקו את הדם, הרי אני זרקתי, וכהן גדול מותר להקריב אונן.
מוסיף משה ושואל:
אם כן, מדוע באמת לא אכלתם אותו?! אם הייתי שומע שהדם נכנס אל הקודש פנימה, מובנת סיבת השריפה, שהרי בכך נפסל הקרבן. אבל הדם הרי לא נכנס פנימה ולא נפסל.
אהרן ענה בדיבור קשה למשה:
אף ששמעת מפי הגבורה שמותר לאכול קדשים באנינות, זהו רק בקדשי שעה, אבל בשעיר של ראש חודש שנוהג לדורות, אין לך להקל.
אפילו המתים לא היו בניי, אלא שאר קרובים שאני מחויב באנינות עליהם, אם אכלתי חטאת ביום מיתתם, הייטב בעיני ה'?!
הדברים הוטבו בעיני משה, והודה ולא בוש לומר:
אכן לא שמעתי מפי הגבורה היתר לאכול קדשי דורות באנינות.
א. בוש לגשת
עם סיום שבעת ימי המילואים, בהגיע היום השמיני – א' בניסן, הוקם המשכן. לרגל חנוכת המשכן הוקרבו קרבנות מיוחדים. תחילה התבייש והתיירא אהרן לגשת לעבודה, עד שאמר לו משה: למה אתה בוש? – לכך נבחרת!
ב. שיבחו ונפלו
אהרן הקריב ביום זה כמה קרבנות מיוחדים לכפר על עצמו ועל העם, ואחר שירד מהמזבח בירך את העם בברכת כהנים. לאחר מכן נכנס משה עם אהרן לאהל מועד ללמדו את סדר עבודת הקטורת, והתפללו שם שתשרה השכינה במשכן, ואכן ירדה אש משמים ושרפה את הקרבנות, כשראו העם את המחזה, הם שיבחו לה' ונפלו על פניהם, ומשה ואהרן בירכו אותם בברכת ויהי נועם וכו'.
ג. שריפת הנשמה
ביום זה נכנסו נדב ואביהוא לקודש הקדשים, והקטירו קטורת ללא שיצטוו על כך, ויש אומרים שנכנסו שתויי יין. שני חוטי אש נכנסו אל חוטמם ושרפו את נשמתם, אך הגוף נשאר שלם. אמר משה לאהרן: ידעתי שהיום ימות אדם נכבד, כי ה' אמר לי שכך יעשה ביום הקמת המשכן כדי לכבד את שמו, אך לא ידעתי אם זה יתקיים בי או בך, עכשיו אני רואה שבניך גדולים ממני וממך.
משה ציוה למישאל ואלצפן לפנות את המתים, כדי שלא להפריע לשמחת חנוכת המשכן. הוא גם ציוה לאהרן ובניו שעקב השמחה לא ינהגו מנהגי אבלות, ולמרות שהם אוננים יאכלו את הקרבנות, רק שאר ישראל יבכו את השריפה. את שעיר החטאת של ראש חודש שרפו ולא אכלו [ראה מסגרת].
אגב כך אנו למדים את דיני המתנות שמפרישים לכהן מקרבנות שלמים, ומקום אכילת קדשי קדשים וקדשים קלים.
ד. יין המשכר
בשכר שאהרן קיבל בדומיה את גזירת הבורא במיתת בניו, זכה ונאמרה לו לבדו פרשת האיסור לכהנים לעבוד עבודה כשהם שתויי יין המשכר, וכן מורי הוראה אסורים להורות כשהם שתויים.
ה. זה תאכלו!
מאחר ואהרן ואלעזר ואיתמר היו שווים בקבלת גזירת הבורא באהבה, זכו כולם לומר לישראל את דיני כשרות בעלי חיים, כאשר ה' אמר הדינים למשה שיאמר לאהרן, והוא מסרם לאלעזר ואיתמר, ויחד מסרו את הדברים לישראל, שלא לאכול בעלי חיים טמאים לפי שהם דבוקים בבורא וראויים לחיות חיי קדושה.
בשעה שלימד משה ההלכות, אחז בידו את כל הבעלי-חיים ואמר: 'את זה תאכלו', 'את זה לא תאכלו'.
סימני כשרות בהמות הם: א. מפרסת-פרסה ושוסעת-שסע ב. מעלת גרה.
סימני כשרות הדג הם: א. סנפיר. ב. קשקשת.
גם לחגבים כשרים יש סימני כשרות, וכן מפרטת התורה רשימת עופות האסורים באכילה, ובסוף הפרשה מופיעה רשימת שרצים האסורים באכילה.
ו. שמונה שרצים
אדם או בגד הנוגע בנבלת בהמה, נטמא עד הערב, ואדם הנושא נבלת בהמה גם בגדיו נטמאים. אבל נבלת עוף טמא ושרצים אינן מטמאות, מלבד שמונה שרצים: א. חולד ב. עכבר ג. צב ד. אנקה ה. כח ו. לטאה ז. חומט ח. תנשמת.
ז. שרץ בתנור
כלי חרס נטמא מהאוויר, ואין לכלי חרס טהרה במקווה. כל צומח מקבל טומאה, רק לאחר שפעם אחת נפלו עליו מים או אחד משבעת המשקים, ובכך הוכשר לקבל טומאה.