בתום ארבעים שנה למסע בני ישראל במדבר, נאסף משה רבינו עליו השלום אל אבותיו. יהושע בן נון העביר אותם מעבר לנהר הירדן והנחיל להם את ארץ ישראל. בתקופה זו, החלו הרבה ממצוות התורה לקבל ביטוי מעשי. למשל המצוות התלויות בארץ, שקיבלו תוקף רק בכניסתם לארץ הקודש.
בשנות הכיבוש, ההנחלה ויישוב הארץ, המשיכה מסירת התורה ביתר שאת ועוז. הדור החדש קיבל ללא עוררין את המסורה, שעברה במלואה ממשה ליהושע וממנו אל הזקנים. שנות המלחמה והחלוקה עוררו שאלות חדשות, יהושע והזקנים נדרשו לפסוק הלכות ולהכריע בדינים. הם הסיקו את הדברים מהכללים המסורים, שהם שלוש עשרה המידות בהם דברי התורה נדרשים.
כך נמשכה העברת לפיד התורה קרוב לאלף שנה, כשהמנהיגים ונשיאי העם מקבלים אותה ממנהיג הדור הקודם ומנחילים את כל מסורת התורה שבעל פה וההלכות שנמסרו למשה מסיני, לדור שלהם. בימים ההם רבתה בישראל רוח הנבואה, בית המקדש הוקם והתקיים בו מאמר הכתוב: "ושכנתי בתוכם", אך כמובן שאין הנביא או הכהן הגדול הגדול מאחיו רשאי לשנות ולו מאומה מאותיות התורה הצרופה.
השנים החולפות והאירועים שהתרחשו במהלך התקופה, עוררו נידונים רבים. שלא כבימים הראשונים, בהם הייתה תשובה ברורה לכל שאלה ולא היה כל ספק איך להסיק כל הלכה מתחדשת מתוך דברי התורה, כעת, כבר רבו הדעות ונתהוו מחלוקות. אמנם המסורה שעברה מדור לדור התקבלה ללא עוררין, אך המחלוקות נבעו מהבנה שונה היאך לדרוש באחת מי"ג המידות שבתורה את השאלה המתחדשת שלא התעוררה בדורות הקודמים.
אולם המחלוקות נותרו בבית המדרש, בין הנביאים ואנשי כנסת הגדולה. על כל עניין שהתעוררו בו חילוקי שיטות היו יושבים ראשי העם על המדוכה, מבררים אחר דעות הצדדים ומכריעים הלכה פסוקה כעמדת רוב החכמים. בקרב העם ובקבלה שהייתה עוברת לדור הבא, לא נותרו שאלות פתוחות או דברים סתומים. כי כל ספק וכל שאלה היה מיד מוכרע והמחלוקת לא הונצחה, עד שהדור הבא כלל לא היה מודע אודותיה.
השאלות שכבר נפסקו בדרשות ממידות התורה וההכרעות בכל נידון להלכה, היו נאספים בכל דור ודור ומתווספים למסורה המפוארה. כחלק ממורשת התורה שבעל פה שאינה נכתבת אך מועברת למנהיג המקבל את התורה פה לפה עד למשה רבנו שיצק מפי הגבורה.
זה היה סדר נתינת התורה מימות יהושע בן נון עד תקופת הכהונה הגדולה של שמעון הצדיק. וכה הם דברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו למשנה: "וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה לימד לזקנים מה שקבל מן הפירוש, ומה שהוציאו בזמנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת, ואשר נפלה בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים… ואחר כן לימדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים עליהם השלום, והנביאים לימדו זה לזה. ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחידוש העניינים. והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמים עיקר, והיו לומדים מהם מילים ומחדשים עניינים. והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם. עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה… והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם וגזרו גזירות והתקינו תקנות, והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה והוא שמעון הצדיק".