מקור התקנה
כתב הרמב"ם (הל' תפילה פי"ג ה"א) 'אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור'.
ונביא בקצרה את תולדות מקור החיוב ומנהגיו:
במסכת ברכות (ח.) מובא 'אמר רב הונא בר יהודה אמר רב אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום', ובהמשך מובא שכך גם ציווה רבי יהושע בן לוי את בניו, ובגמ' שם מובאים עוד פרטי הלכות לדין זה, כגון שאפשר להשלימה, ושלא יאחרו מלאומרה.
ובמדרש[1] מובא שרבי ציוה לבניו שלא יאכלו לחם בשבת לפני שיקראו את כל הפרשה, והב"י למד מכאן שהכוונה לשנים מקרא, מבואר שמנהג זה כבר היה בימי רבי יהודה הנשיא.
ובבית ארזים (סי' רפה ס"א) כתב שמקור מנהג זה הוא תקנה מאנשי כנסת הגדולה, רק שנשתכחה בימי רבי אליעזר ורבי יהושע ואח"כ חזרו ויסדום[2].
ובערוך השולחן (שם ס"ב) כתב שודאי לו שבשעה שתיקן משה שיקראו בתורה בציבור, תיקן גם על כל יחיד ויחיד תקנה זו של שנים מקרא.
האם זה חיוב גמור?
בלשון הרבה ראשונים[3] מבואר שדין זה של השלמת הפרשה שניים מקרא זה חיוב גמור, ויש שביארו שהמקור לכך הוא מלשון הגמ' 'לעולם ישלים אדם וכו', שהמשמעות לעולם זה חובה, וכן נפסק בשו"ע (סי' רפה ס"א). אבל יש ראשונים[4] שמשמע בדבריהם שזה רק דין לכתחילה.
ויש שביארו[5] שלעולם הכוונה אפי' כשזמנו דחוק צריך לזרז עצמו לכך.
ובדברי חכמנו אנו מוציאים שהתייחסו לכך כחובה גמורה[6], לכל אחד שהגיע לגיל מצוות, ואפי' לת"ח שעוסק רוב זמנו בתלמוד[7].
ולגבי חולה או החושש בעניו פטרהו[8], אבל כתבו שישלים כשיתרפא[9].
צורת אמירתה
כמו שהתבאר[10] הפרשיות שבבל ושבאר"י היו חלוקים, וממילא בפשטות באר"י היו קוראים את הסדר שקראו בציבור, ובבל את הפרשה שקראו בבבל.
אבל יש אומרים[11] שגם באר"י קראו ביחיד מתוך חומשים את הפרשה של בני בבל, ורק בציבור קראו את הסדרא[12].
תר"י (ברכות שם) כתב ש'ישלים' בא לומר שיגמור את הכל לפני קריה"ת.
הגדרת 'עם הציבור'
בראב"ן (סי' פח, והובא בב"י שם) כתב שעיקר התקנה הוא ליחיד שדר בכרך ואין לו מניין שעליו אמרו שיכוון לשעה שהציבור קוראים ויקרא עמהם. והקשו עליו שבגמ' משמע מזה שרב ביבי רצה להשלים את הפרשיות בערב יו"כ משמע שזה חובת כל יחיד ויחיד בכל אופן[13].
בספר העתים (סי' קסח) כתב שבקריה"ת היה הבעל קורא קורא והמתרגם מתרגם, ובין הקריאה לתרגום קורא כל אחד פעם נוספת.
יש שפירשו שעם הציבור הכוונה כפשוטו שקוראים בציבור שמו"ת[14].
ובפרישה (שם סוף ס"ק א) כתב שיקרא פעם ראשונה לבד, ופעם שניה מילה במילה עם הש"ץ [15].
טעמיה
א. בספר החינוך (הקדמה) כתב 'ועוד חייבונו חכמינו ז"ל לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וכו', כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו'[16]. ולשי' זה פרט ממצוות לימוד התורה[17]. ולכן קורא פעמים כדי שיהיה בקי בתורה[18], ותהיה שגורה בפיו[19] ויזכרנה[20], ועם תרגום כדי שיבין משמעותה, והחוט המשולש לא במהרה ינתק[21] .
ב. יש שכתבו[22] שהטעם היה כדי שהיחיד יהיה רגיל בפרשה שיקראו למחרת בביהכנ"ס, ויתן דעתו לקריאה[23], ואם יקראו לעלות לתורה יהיה רגיל בה[24].
ג. הראב"ן (שם) כתב שמעיקר הדין כשיטתו שהתקנה היא ליחיד הדר בכרך, אם כן צריך שיעשה דוגמא דציבור בביהכנ"ס שזה שנים עולים ומתרגם, לכן קורא ב' פעמים מקרא ואחד תרגום, אבל גם למי שיש לו ציבור לשמוע קריה"ת בכל זאת תקנו לו לומר כן שמא לא יכוון לבו בקריה"ת בציבור, לכן גם הוא קורא כעין ציבור.
____________________________________________